לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת קרח
במדרש קרח שפקח הי' ומנושאי הארון הי' מה ראה לשטות כזה אלא שראה שמואל יוצא מחלציו. עיין רש"י. ודקדקו המפרשים מה זה שמנושאי הארון הי' עיין בס' ישמח משה ונ"ל עפמ"ש במק"א לפרש מאז"ל בסוטה בשביל שאמר דהע"ה זמירות היו לי חוקיך נכשל שנתן לארון עגלותו ונאמר כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו דהיינו שאמר זמירות להמשיל התורה לזמר כמו שבשיר יש נעימות רק ע"י השר בשירים אם יש לו הכנות לזה כן צריך לתורה ג"כ הכנות וחכמת הדיבור וע"ז נכשל כי רמזה התוה"ק במה שנושאי הארון לא היו צריכין לעגלות כי התודה א"צ לאמצעיים אחרים כי הפוך בה דכולה בה עיי' לעיל (פ' נשא) באריכות. והנה בימים הראשונים לא היו ממנים רב על העדה כ"א אם מלא כרסו בש"ס ופוסקים ויהי' נאה מקיים אבל על נאה דורש לא השגיחו כי עיקר עבודתם את ה' הי' בביתם כמ"ש חשבתי דרכי ואשיבה דגלי אל עדותיך ע"כ לא היו צריכין רק איש אשר ידע להבין ולהורות ל"כ עתה שבביתם בעוה"ר אין יודעין ואינם רוצים לידע מהדת רק בהתאספם בש"ק על שעה א' בבהכ"נ זה פרי כל עבודתם את ה' וכיון שכן מהדדין אחר נאה דורש ולא אחרי נאה מקיים רק שפתיו יהיו אתו להגות ולצפצף. והנה קדח הי' ג"כ מכת החדשה הזו שלא ידע מאומה מעבודת השם בבית כ"א רק היכל ה' זה הי' מקום עבודתו א"כ צריכים להדר שיהי' להם דרשן נאה ומשה הי' כבד פה ולא יאות לזה. וידוע כי בבהכ"נ ובפרט כל בי עשרה שכינה שריא ע"כ אמר כל העדה כולם קדושים כלומר דק אם כל העדה יוועדו ויתאספו יחדיו בקהל המון חוגג ובתוכם ה' שהשכינה שורה בתוכם והוא בבהכ"נ אז כולם קדושים א"כ מדוע תתנשאו על קהל ה' אחרי שמשה איננו דברן ואין מלה בלשונו. אבל באמת אחרו שמהארון הוכחנו ממה שלא היו לו עגלות שאין צריך להיות מורה התורה בעל שפתים א"כ התמי' עצומה אחרי שהוא מנושאי הארון הי' לו להוכיח שכל טענותם שקר כנ"ל. אבל באמת מצינו בשמואל (קפיטל ז') שהוא הי' בכל עת סובב מעיר לעיר. לדרוש ברבים ונאמר בו שמואל בקוראי שמו ע"כ סבר שהעיקר הוא נאה דורש עי"כ עינו הטעתו לחלוק ג"כ על משה שאיננו איש דברים:
במס' נדרים. מ"ד שמש ירח עמד זבולה מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא. הכוונה כי קרח אמר כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' כי כמה אפקורסים אומרים אין חפץ לה' במעשה המצוות כ"א יעשה מה שלבו חפץ רק רחמנא לבא בעי שלבו יהי' טהור וידו נקי' מגזל ויתר מזאת לא יבקש ומה בצע לו כי נעבדנו במעשה. ועיי' מ"ש בפ' בחקותי והנה א"כ לא נצטרך לראש ומנהיג אחרי שרק כל לבבות דורש ה' והוא תוכן כליות למה לנו לרב ומורה מעשה המצות אחרי שלא לצדקה תחשב לנו מעשה המצות וז"ש קרח כי כל העדה כבד קדושים המה חם רק בתוכם בקרבם ובלבם ומחשבותם ה' אף אם חיצוניותם לא יעשה שום מעשה בעבודתו וא"כ מדוע תתנשאו א"צ לנו ונשיאותכם. אבל באמת א' מן המופתים לבטל זה הטעות הוא כי ראינו השמים וכל צבאם גם הם עובדים את ה' והם הלא עובדים את ה' רק במעשה ובתנועה נמרצה וע"כ כזה ראה וקדש היינו שרק באופן זה תוכל לקדש א"ע אם גם אתה במעשה וביגיעה תעבוד את ה'. וז"ש שעלו שמש וירח לזבול ואמרו אם קרח ינצח את משה א"כ בע"כ שא"צ למעשה גם אנו לא נעבוד עוד את עבודתנו שהיא התנועה והסיבוב להאיר:
כי כל העדה כולם קדושים וגו' ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה ויפל על פניו. ובגמ' מלמד שחשדוהו באשת איש. נ"ל הרמז בזה עפמ"ש בפ"ק דסנהדרין שאין לדיין לפסוע על ראשי עם קודש וכ"ה במגלה מימי לא פסעתי על ראשי עם קודש וצל"ד מ"ש דנקט ראשי עם קודש. ונראה שהוא עפ"י אז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שהכבוד אינו משלו. כמו כן ישראל השפיע הש"י עליהם קדושה כמ"ש ואתם תהיו לי וגו' וגוי קדוש א"כ אין החשיבות שלהם מצד עצמם רק מחמת הקדושה שהריק עליהם הש"י ע"כ אי אפשר להם למחול על כבודם. וז"ש אסור לפסוע על ראשי עם קודש דייקא. ואפשר שזהו שאמר הש"י לשמואל לא אותך מאסו כי אם אותי ממלוך עליהם כיון שכל ישראל בני מלכים מחמת קדושה שהשפיע הש"י עליהם ברחמיו ואינם יכולים להשים עליהם ראש ומלך ובע"כ שמאסו בקדושת ה' שהופיע עליהם ברצותם להשפיל כבודם ולתת ראש עליהם. וז"ש קרח הן אמת שאנו ידענו שכל ישראל מרוצים שאתם תהיו ראשי העדה אבל אחרי שכל העדה כולם קדושים כנ"ל א"א לכם להתנשא. והנה כל אדם יש לו כח למסור את קניינו לאחר לא כן האשה שהיא קנין כספו ובכ"ז אין לו רשות לתתה לאחרים וכמו כן נמשל לזה כבוד ישראל כיון שאינם רשאים למחלו וליתנו לאחרים. וזהו מליצתם שחשדוהו באשת איש שלקח לעצמו גדולה וכבוד מישראל מה שהם בעצמם אין בכחם לתת לו כמו שלא יוכל בעל האשה אף שהיא קנין כספו לתתו אותה לאיש אחר. כמו כן ישראל אי אפשר להם למחול על כבודם וליתן ראש עליהם אחרי שהם מקודשים משמים:
בקר ויודע ה' את אשר לו. פרש"י יכולים אתם להפך בקר לערב כן תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בקר ויבדל וכו' נראה עפמ"ש בפסוק בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וגו' עד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כי מה שבישראל היום הולך אחר הלילה ובאומות עולם להפך הלילה הולך אחר היום הוא מרמז לנו שצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה כי א"א להם ליהנות מעוה"ז כאות נפשם רק הם מעונים ומסוגפים, ע"כ תחלתן לילה ולבסוף יבואו על שכרן בעוה"ב תזרח להם שמש צדקה ולכל בנ"י יהי' אור במושבותם. ובאוה"ע להיפך להם ניתנה ארץ לאכול מפרי' ולשבוע מטובה עד אשר לא תחשך שמשם אז יהי' צלמות ולא סדרים למו. וכ"ז בשביל שישראל א"א להם ליהנות מעוה"ז כפי מגמת רוחם ע"כ בעוה"ז לילה להם אבל בראשית ברא אלקים שדרשו ז"ל שעלה במחשבה לפניו לברוא העולם במדה"ד כמו כן י"ל שעלה במחשבה לפניו ית' לברוא באופן זה את העולם שיהי' את השמים ואת הארץ כלומר שניהם יחדיו מחוברים שיהנה אדם מעוה"ז כאוות נפשו ובכ"ז יזכה לשמים כמ"ש יש צדיק הזוכה לשתי שלחנות. והטעם כנ"ל כפמ"ש בשלה"ק שהצדיקים נבראו במחשבה והארכתי מזה לקמן בפרשתנו ואחרי שעלה במחשבה לברוא את העולם באופן שיהי' שמים וארץ מחוברים כנ"ל ע"כ הצדיקים שנבראו במחשבה זוכים לזה לחבר שמים וארץ יחדיו תמים. חבל אח"כ ראה הקב"ה והארץ היתה תהו ובהו וחשך ע"פ תהום שהנוטה אחר הארציות יותר מדאי חשכו עיניו ע"כ ויבדל אלקים בין האור ובין החשך שלא יוכלו להתערב יחדיו וכיון שא"א ליהנות מעוה"ז כפי רצונו ע"כ ויהי ערב ויהי בקר יום אחד שמתחיל בערב שתחלתן יסורין וסיגופים ורק סופן שלוה. והנה קרח ועדתו טענו כמ"ש במדרש שישראל הם מסובלים הרבה במצות בכ"ד מתנות כהונה וכדומה עד שלא יוכלו ליהנות מן עוה"ז הנאה שלימה מבלי שיבוא עול המצות להתערב בשמחתם. אבל אחרי שאמרנו שמתחיל בערב ואח"כ בקר להורות שבישראל צריך להיות תחלתן יסורין ע"כ אין כאן תלונה אם הנאות עוה"ז לא יגיעו לישראל במושלם וז"ש כלום יכולים אתם להפך בקר לערב שהבוקר יהי' במקום הערב להתחל' היום כמו באוה"ע. וכיון שאין אתם יכולים לבטל את זה ע"כ אין לכם להתרעם ע"ז: בקר ויודע ה' את אשר לו. במדרש. אמר להם משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם לערב יום ולילה, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר ויבדל אלקים בין האור ובין החשך בשביל תשמישו של עולם וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך כך הבדיל ישראל מן האומות שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וכך הבדיל זאת אהרן שנאמר ויבדל את אהרן להקדישו בקודש קדשים. יש לומר כוונתם ז"ל כי בין היום והלילה יש עוד הבדל והוא בין השמשות ולא יבוא היום תיכף אחר הלילה והלילה תיכף אחרי היום. וע"ז נאמר המאיר לארץ ולדרים עלי' ברחמים. כי העולם לא יכול לקבל מיד אחר חשכת לילה אור בוקר אור לא עבות ונוגה שביב שמש כי האור הגדול הבא עליהם פתאום תיכף ומיד אחרי החשך יכאיב וישחית מראה העין וכן להיפך. ע"כ הש"י ברחמיו גבולות חלק בעולמו היינו הגבולות החיצונות הוא הלילה הגמור והאור הגמור לא יהיו תכופים יחדיו כ"א יוחלק זה מזה שנאמר ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. היינו בין האור האמיתי והחשך האמיתי היתה עוד הבדלה והוא בשביל תשמישו של עולם דאל"כ לא יוכלו לשמש וליהנות מאורו. ורבינו בחיי' ז"ל כ' על פ' נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו שא"א לבנ"א לבוא לידיעת ה' בב"א כ"א מעלה מעלה ילך לאט לאט עדי יגיה כאור חשכו והוא כמו שמאיר השחר לא בפעם א' יזרח כ"א לאט לאט כן יהי' ידיעת הש"י ובזה נסתלקה טענת קרח מעל מרע"ה ואהרן ע"ה שאמר כי כל העדה כולם קדושים וגו' ומדוע תתנשאו כי האמת אינו כן שכל העדה לא תוכל להיות כולה קדוש כ"א ילכו מעלה וע"כ הראשים כמו משה ואהרן הם יהיו להם למופת למען ילמדו ממנו ליראה את ה'. וכמו כן ישראל בתוך העמים המה ג"כ לאנשי מופת אליהם כי ידע הש"י שכל העולם כולו לא יוכלו לקבל האור בב"א ע"כ הוצרך לנטל ולנשא את ישראל שהם יהיו קודש קדשים ומהם ילמדו האומות וכן יעשו וע"ז נאמר ואבדיל אתכם מן העמים והטעם להיות לי. הכוונה שעי"ז גם העמים ידעו ויכירו לעתיד את גדלי אבל אם לא היה גדולת ישראל מכל העמים לא הי' להם ממי שילמדו העמים. וכמו כן הוא באהרן הוא צריך להיות קודש קרשים למען כל בית ישראל בעתיד יהיו ק"ק:
ועד"ז הנז' שצריך שתהי' ההשגה בהדרגה ממטה למעלה הנה מקום אתי לגלות טפח בפי' מדרש פליאה הובא בי"א ערך ר"ה ויו"כ אות קכ"ד וז"ל ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי למינו הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. כי ממה שמצווים אנו לאכול בעיו"כ ואח"כ להתענות ביו"כ ג"ז מורה לנו הדרך אשר נלך בו מחיל חל חיל שמתחלה צריכין אנו לקדש א"ע במותר לנו שלא לפרוש מתענוגי עולם כ"א לאכול וליהנות מטובו ולהתקדש במותר ואח"כ כשכבר השלמנו א"ע בזה אז נוסיף לילך למעלה בקודש לפרוש מכל מחמדי תבל וע"ז מורה יוה"כ שאנו דומים למלה"ש שאין בנו אכילה ושתיי'. והנה הגרמ"ל מלבים ז"ל פי' שמתחלה אמר הקב"ה תוציא הארץ דשא שהוא הפחות שבירק השדה רק מאכל בהמה ואח"כ עשב מזריע זרע שהוא גבוה ממנו במעלה ולבסוף עץ עושה פרי שהוא המובחר שבצומח ובזה להורות נתן הבורא ית"ש שכל דבר צריך להעלות ממדרגה למדרגה עיי"ש וא"כ לא נפלא הוא ממנו כוונת המאמר כמו שבבריאת העולם למדנו דעת ללכת לאט לאט מן הקודם להמאוחר כ"כ ביו"כ רמז לנו ג"כ כזה שמתחלה ועניתם בט' לחודש ע"י אכילה לש"ש ואח"כ בעשור לחודש השביעי תענו ע"י מניעה לגמרי מתענוגי והנאות העוה"ז:
באופן אחר נ"ל בכוונת מדרש פליאה הנ"ל עפמ"ד בפ"ק דר"ה אני ה' קודם שיחטא ולאחר שיחטא וכתב הרא"ש ז"ל דהא דצריך למדת הרחמים קודם שיחטא הוא לכפר על מחשבות רעות אם גם רק חשב לעבור עבירה (ועיי' מ"ש בזה בפ' שופטים) והקשה ביערת דבש כיון שהקב"ה מרחם לאחר שחטא כבר כ"ש וק"ו שמרחם קודם שיחטא וא"כ תרתי למ"ל. ונ' עפמ"ש הרהורי עבירה קשין מעבירה וידועים דברי הרמב"ם ז"ל שמאחר שחוטא במחשבה בדעת ותבונה שחנן ה' אותם. בהם גדול עוונו מנשוא מאם חוטא רק בגוף החומרי א"כ לק"מ קו' יע"ד דהו"א דוקא לאחר שיחטא במעשה לבד בלי מחשבה ע"ז מיחאל השי"ת אבל בהרהורו שהוא קשה מעבירה הו"א דלא ע"כ אמר שאף אם חטאו במחשבה והוא רחום יכפר. ובטור א"ח ה' ר"ה סי' תקפ"א מביא מדרש ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' ראשון לחשבון עוונות משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו בא בחיל אצלם לגבותו וכו' מתחלה יצאו גדולי המדינה לקראתו הניח להם שליש ואח"כ הבינונים הניח להם שליש השני ואח"כ יצאו כל בני המדינה לקראתו והניח להם הכל כך הקב"ה וכו' ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש בי' ימים בינונים מתענין מוותר להם ב' שלישים ביוה"כ הכל מתענים ומוותר להם הכל לכך קורא יום ראשון להשבון עוונות. והקשה הב"י א"כ יוכ"פ אינו חשוב יותר מער"ה ומעשי"ת שגם בו אינו מכפר אלא שליש אתמהה הלא בודאי יו"כ מכפר יותר מימים הקודמים ולהנ"ל י"ל כי הימים הקודמים מכפרים על החטאים במעשה שאינו חמור כ"כ אבל יו"כ הוא מכפר על הרהורי עבירה שקשים מעבירה וא"ש וזהו רמז הקרא כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו ע"ד שדרשו בסוף מס' יומא לפני ה' עבירות שאינו יודע בהם אלא ה' והיינו עוון אשם תלוי עיי"ש וכן נאמר לדרכנו אחרי שרק ה' יודע מחשבות ובוחן כליות ולב ע"כ אמר מכל חטאתיכם לפני ה' והם הרהורי עבירה שאינו יודע מהם אלא הש"י ע"ז יו"כ מכפר. ואפשר לומר בזה מה שדקדק בדו"פ שם למנ"מ הביא המדרש והטור הך משל לפרש ביום הראשון ראשון לחשבון עוונות הלא בלא"ה מיושב אחרי שידענו שיוכ"פ מכפר וזיל קרי בי רב הוא א"כ ממילא חג הסוכות הוא ראשון לחשבון עוונות ולהנ"ל י"ל כי הקב"ה מעביר ראשון ראשון ולפ"ז אם הקב"ה מתחיל לענוש את האדם ולדקדק עמו על עוונותיו לא יחשוב לו בתחלה עון הקל כ"א רק החמור ומעביר עיניו מן הקל וכיון שהכרחנו ממה שביוכ"פ אינו מכפר אלא שליש אף שבודאי כפרת יו"כ גדולה ביתר שאת מהימים הקודמים מזה מוכח דביו"כ מכפר על הרהור עבירה ומוכח דהרהורים קשים ממעשים א"כ ביום הראשון הוא ראשון לחשבון עוונות כלומר שמתחלה הוא מעניש רק המחשבות והרהורים הקשים ע"כ שפיר הכריח המדרש והטור ממשל הנ"ל שהרהורים חמירי וממילא אינו נפרע מתחלה אלא על חשבון והרהורים. ונראה שע"כ כל מצות יו"כ אינו אלא בשוא"ת ואין בו מצות עשה כמו בר"ה פסח וסוכות לרמז שהוא מכפר על המחשבה בלי מעשה ע"כ א"צ לעשות בו שום מעשה המכפר רק לטהר רעיוניו ומחשבותיו ביום דין כמו שחטא בלי מעשה כן התיקון יהי' בלי מעשה ע"כ אחרי שאמר מכל חטאתיכם לפני ה' ע"פ הכוונה הנ"ל, על המחשבות הוסיף לאמר שבת שבתון יהי' לכם ר"ל תשבתו בו מעשות בו שום מעשה אבל בעיו"כ שהוא מכפר כנ"ל על המעשים צריך ג"כ לתקן ע"י מעשה והוא אכילה ושתיי' לש"ש כנזכר. והנה ארז"ל בתחלה עלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא את העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדה"ר ופי' בשל"ה הק' פ' בראשית שמה שנברא ע"י מחשבתו של הקב"ה הוא יותר רוחניות והצדיקים נבראו ע"י מחשבה וע"כ הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה וע"כ אמר הקב"ה כשנהרג ר"ע שתוק כך עלה במחשבה לפני היינו שנברא ע"י מחשבה ע"כ הקב"ה מדקדק עמו עייש"ה וכ"כ התו"ח. ראינו מזה ג"כ כי המחשבה היא יותר במעלה מהמעשה. ונ' דה"ט שכללו חז"ל ין עונשין מן הדין וכבר כתב המהרש"א ז"ל משום כיון דהדבר חמור יותר מהלמד ע"כ אולי אין די עונשו בזה ולהנ"ל יש להסביר הדבר דהצווי שציוה הקב"ה להדיא הוא דיבור וחשוב קצת כמעשה אבל הקל וחומר שלא אמר הקב"ה בפירוש אלא שלמדין מסברא אם הקל כך עאכו"כ החמור א"כ הוא רק במחשבת הבורא ית' שגם הוא חשב כן ומילתא דאתיא בק"ו לא טרח וכתב קרא להדיא וכיון שהדין הנלמד במדת ק"ו הוא נתפס במחשבת הבורא ית' לבד ולא יצא אל הפועל ע"י דיבורו א"כ הוא חמור יותר ולא די לו בעונש המפורש כמ"ש בשל"ה שע"כ מדקדק עם הצדיקים בשביל שנבראו רק במחשבה כנ"ל. והנה בחולין פא"ט אמרו כשאמר הקב"ה ועץ פרי עושה פרי למינו נשאו דשאים ק"ו בעצמן ומה עצים שאין דרכם לצאת בערבוביא כך אנו עאכו"כ וע"ז אמר שר העולם ישמח ה' במעשיו עיי"ש וצריך להבין סלא ראינו מזה שהארץ רצתה לעשות רצון קונה ועשתה אף מה שלא נצטוה בפירוש רק נלמד מק"ו ולמה במה שאמר הש"י בפירוש ועץ פרי שיהי' טעם עצו ופריו שוה לא עשתה כן ולא הוציאה רק עץ עושה פרי אתמהה ובע"כ צ"ל ע"ד שארז"ל לא הי' דוד ראוי לאותה מעשה אלא להורות תשובה. כמו כן הארץ רצתה להורות שקל וחומר חמור מהאמור בפירוש והטעם כנזכר מפני שמחשבה עדיפא ע"כ בכוון עברה על צווי המפורש וקיימה מה שלא נלמד רק מק"ו כנ"ל. וכיון שמקרא זה דדשא ועשב שלא נאמר בהם למינו ועץ שנאמר בו עץ פרי מוכיח דמחשבה עדיפא וחמורה. אמר המדרש ע"ז הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש היינו דתחלה אינו מכפר רק על המעשה ע"כ צריך מעשה האכילה לתקן ואח"כ ביום הכפורים הוא לכפר לפני ה' על המחשבות כיון דמוכח מראשית הבריאה דמחשבה עדיפא ממעשה ע"כ אחרון אחרון חביב כנ"ל. ועפ"י הכלל דאחרון חביב פירשתי מדרש פליאה הובא בדמש"א פ' משפטים ובס' פרי העץ. בשעה שאמר הקב"ה אם בגפו יבוא בגפו יצא אמרו מה"ש לפני הקב"ה א"כ למה צוית למחות זכר עמלק ואם תאמר בדין הוא א"כ למה בא אדה"ר על כל חי' ובהמה ואם תאמר בדין הוא א"כ למה צוית להביא בכורים. ומובא גם בס' ישמח משה. ולחומר הנושא נ"ל עפמ"ש באוה"ח לפרש אם בגפו יבוא שיבוא לארץ בכנפים המגינים והמה מצות ומע"ט אז כשיבוא העת ויציצו מעיר כעשב הארץ ויחיו מתיך בגפו יצא אותם כנפי המצות יגינו עליו לע"ל ומכלל הן אתה שומע לאו עיש"ה. וכיון שעמלק חטא ונלחם נגד ה' בודאי אין לו כנפים המגינים עליו וממילא יכרת מארץ החיים בזה ובבא כמ"ש ע"ה אין להם תחיי' אם לא כשמחזיק ת"ח והובא ג"כ לענין זה באוה"ח שם. לפ"ז הקשו כיון שאמרת בגפו יצא ממילא משמע שמי שאין לו כנפים המגינים הי תורה והי מצות דמגנו עליו א"כ למה צוית למחות זכר עמלק הלא מעצמו ימח שמו ונמח זכורו. אלא שי"ל כמו שהקשו אמצריים למה נענשו הלא הקב"ה הוא צוה ויעמדו לשטן לבני ישראל כמ"ש הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהלכות תשובה א"כ גם עמלק אולי הקב"ה צוה עליו להיות שבט אפו על אשר רפו ישראל ידיהם מד"ת. וא"כ אין מגיע לו עונש כ"כ כי בדין שמים עשה מה שעשה א"כ שפיר הוצרך הקב"ה לצוות למחות את זכרו. אלא שאי אפשר לומר כן שא"כ לא הי' לו לעמלק בחירה כיון שהוא מוכרח להרע עפ"י גזרת השם. והיא קושיא הידועה מסתירת הידיעה ובחירה עיי' רמב"ם שם וכיון שכל עיקר מעלתו של אדם על כל היצורים הוא על שכל היצורים הם מוכרחים במעשיהם ורק לאדם ניתן שתי דרכים לבחור את הטוב בעיניו ואם גם האדם הרשע עריץ כמו עמלק וכדומה לו הי' מוכרח במעשהו א"כ מה מעלתו על כל בהמה וחי' שבא עליהם כלומר למשול עליהם כמו שמושל האיש על אשתו וז"ש א"ת בדין הוא עמלק בדין בא על ישראל כי ה' בחר בו להיות שבט אפו א"כ שהאדם מוכרח במעשיו מה יתרון לו על כל היצורים ולמה בא אדה"ר על כל בהמה וחי'. אלא די"ל דלא בשביל שאדם בעל בחירה בזה הוא יתרונו על כל בהמה וחי' כ"א בשביל שהאדם נברא אחרון לכל מעשה בראשית ביום ו' אחר גמר כל הבריאה ואמרינן אחרון אחרון חביב. אבל זה אינו דהא הקב"ה צוה להביא בכורים מראשית פרי האדמה. אלמא דהאדרבה המוקדם חשיב. ובע"כ שכל עיקר מעלת אדם אינו אלא משום דהוא בעל בחירה א"כ תו יקשה כנ"ל. וז"ש וא"ת בדין הוא חביבותו לא בשביל בחירתו רק בשביל שהוא האחרון בנוצרים וברואי בראשית א"כ למה צוית להביא בכורים. כנ"ל לפי חומר הנושא:
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלקי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. מלבד מה שיל"ד מאי כרגע דקאמר עיי' אוה"ח ומה הכוונה באומרו אל אלקי הרוחות עוד דקדק שם דהול"ל האיש אחד חטא כיון דקאי אקרח שכבר עבר וחטא ומאי יחטא דקאמר. ונ"ל כי הצדיק מגין על שכניו כמ"ש טוב לשכנו וכ"ז שהוא בשכונתם לא יוכל מדה"ד לפגוע אליהם לרעה כמו דאיתא בגמרא באתרי' דרב הוי מותא ובשבבותי' דרב לא הוה מותא. ע"כ אמר הש"י למשה ואהרן הבדלו מתוך העדה הזאת ואח"כ אוכל לכלות אותם אבל לא כ"ז שאתם שרויים בקרבם וכ"כ בספורנו והטעם לזה שהש"י לא יוכל לענוש הרשעים כ"ז שהצדיקים בקרבם הוא שכ"ז שהם באגודה אחת ונחשבים הצדיקים עם הרשעים כגוף אחד ע"כ אף שהם בעצמם במה נחשבו ואין להם חשיבות בפ"ע מ"מ כיון שהם חלק מן הכלל ואם יחסר אף החלק הקטן מדבר גדול שלם כבר יורגש החסרון בכולו שעכ"פ לא נקרא עוד שלם ותמים כיון שחסר ממנו משהו. והדמיון בזה לרגע והרף עין שהוא החלק הקטן שביום תמים בכ"ז אם יחסר הרגע כמימרי' מהיום כבר לא נקרא עוד יום שלם אחרי שרגע נפקד ונחסר ממנו. כמו כן הרשע אף שאינו נחשב למאומה בכ"ז בהצטרף עם הצדיק הוא חלק ממנו ואף שהוא חלק פחות ונבזה בכ"ז יחסר מזג השלימות אם ינטל ממנו. ע"כ אמר השי"ת שמן הצורך לצדיקים להפרד מהם אם ה' רוצה לכלות אותם שהם דומים כרגע והרף עין שאינו נחשב לכלום בפ"ע מ"מ בצירוף אל הכלל גם הוא יחשב. והנה אף שזהו מעלה והרמה לצדיקים שבשבילם לא יאונה גם לרשע כל און מ"מ הוא אלי' וקוץ בה שנראה מזה שהקב"ה כל עיקר עין השגחתו לדין את בנ"א הוא רק עפ"י תהלוכות הראשים והצדיקים ואין העולם נידון רק עפ"י מעשה רב וגדול הדור ואם אמנם שהוא טובה לעולם בעת היותו ברום המעלות בצדקתו ימלט אי נקי בכ"ז הלא לפעמים יקרה להיפך שגדול ונשיא יחטא ואז יחשב לאשמת העם כמו שהציל אותם בזכותו וצדקתו כמו כן יגיע להם ברשעתו רע. והנה הגדולים והנשיאים הם הרוח ונפש העדה כי רוח החיות באופניהם המה יפיחו רוח חיים בקרב העם וכל העדה כולה היא הגוף. ואם הקב"ה מציל בזכות הראשים את כל העדה ולהיפך חובתם תכריע לחייב את כל הקהל א"כ יהא נראה שהקב"ה דן רק הרוחות והנשמות לכל בשר הם הגדולים ומנהיגים והבשר הוא הגוף לא מעלה ולא מוריד.
וז"ש א"כ שרק אחרי פרידותינו מהם אז תוכל לכלות אותם שנדמים ונמשלים לרגע כנ"ל. נראה מזה שאתה האלקים ושופט אתה רק אלקי ושופט את הרוחות לכל בשר הן לחסד הן לשבט אתה רק על הרוח תשים עיניך לטובה או להיפך. וא"כ יצמח מזה לעתיד שורש פורה ראש ולענה שאם האיש אחד המיוחד המופלא שבאנשים אשר הוקם על שאם הוא לבדו יחטא בעתיד ועל כל העדה תקצוף באשר הם רק בשר וגוף וה' אלקים מתהלך רק לרוח אתמהה. ומיושבים כל הדקדוקים. ולהלן בפרשה נאמר עוד הפעם וידבר ה' אל משה וגו' הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה וגו' ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' ושים קטרת והולך מהרה אל העדה ויקח אהרן וגו' וירץ אל תוך הקהל וגו' ותעצר המגפה ופרש"י רז זה מסר לו מלאך המות כשעלה לרקיע שהקטורת עוצר המגפה כי אז"ל בפ"ק דכריתות דף י' ע"ב כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה עם סממני הקטורת. הרי שהקטורת מרמז שיהיו כל ישראל באגודה אחת כצדיק כרשע כדדריש התם ואגודתו על ארץ יסדה. ולזה נקרא קטורת שהוא מורה לקטר ולקשר את כל ישראל באגודה אחת וזהו עוצר המגפה כי הרשעים ניצולים בזכות הצדיקים אחרי שהם חלק מהם כנ"ל. ע"כ כשעלה משה לרקיע ובקש לעמוד שם חי כל הימים כמו חנוך ואליהו ז"ל ולא לחזור לארץ הלזו כ"א על השמים כבודו. אמר לו מה"מ אם הוא יפרד מהם מי יעצור המגפה להגין בזכותו בעדם והראה לו הקטורת שהוא חיבור הצדיקים עם הרשעים ורק עי"ז תעצר המגפה אם יסך עליהם באברתו בעד עברה וחימה ע"כ לך רד צריך אתה לירד כי שחת עמך בעת אשר ישחתו ויתעבו עלילותם ע"כ כשאמר הש"י למ"ר הרומו מתוך העדה הזאת שיבדלו מהם ומהמונם ואז יהיו נידונים בפ"ע כליי'. אמר משה אל אהרן שים קטורת שהוא סימן החיבור והקישור ולא תפרד מהם כ"א והולך מהרה אל העדה שתתחבר עמם ועי"כ וכפר על העדה. וכן עשה אהרן וירץ אל תוך הקהל שחנה בקרבם ועי"כ ויכפר על העם והמגפה נעצרה. בזאת תדעון כי ה' שלחני כי לא מלבי. רצה להוכיח להם שלא מעצמו בא כי אחרי נודע היטב טוב לב מרע"ה שהוא רחמן ולא אכזרי וכמה פעמים מסר נפשו בעבור ישראל א"כ בודאי קשה הי' הדבר על לבו הטוב להעניש אותם בעונש אכזרי כזה והי' לבו בל עמו רק שלא יכול לסרב נגד רצון ה'. וז"ש בזאת תדעון כי ה' שלחני ולא מדעתי אני בא כי לא מלבי כמו שהעונש הנמרץ הזה בודאי לא בא מלבי הרך בטבעו כמו כן לעשות את כל המעשים רק ה' שלחני:
ויהי בהקהל העדה על משה ועל אהרן ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה'. נראה עפמ"ש איזהו מכובד המכבד את הבריות. והנה העדה לא התלוננו רק על משה ואהרן והש"י נהג בהם כבוד וחס על כבוד עצמו עד שכשפנו ישראל בעת ההוא אל אהל מועד לראות השכינה לא יכלו לראותו כי הענן כסהו והראה להם בזה פנים זועמות ועי"ז נראה כבוד ה' כי איזהו מכובד המכבד את הבריות וז"ש ויהי בהקהל העדה רק על משה ואהרן ולא על הקב"ה ואעפ"כ ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן עי"ז שהש"י כיבדם וחס על פגיעת כבודם כמ"ש יהי' כבוד חבירך חביב עליך כשלך עי"כ וירא כבוד ה' הי' נראה כבוד ה' כי איזהו מכובד המכבד את הבריות: את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם וגו' צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו וגו' זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר. י"ל עפמ"ש לעיל (פ' שלח) על פסוק כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה עיי"ש. ופירשתי משאחז"ל שאלו לנבואה חוטא מה יהא ענשו אמרה הנפש החוטאת היא תמות. כלומר אם אדם חוטא אף כשיש כאן נביא ומוכיח לרשע מומו ואומר לו למה תחליף עולם עומד בעולם עובר ובכ"ז לא ישוב זהו מופת שחטאו לא רק בגופו רק חוטא בנפשו ע"כ ימות. ופירשתי בפ' ויקרא הפסוק ונפש כי תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה בשגגה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה עיי"ש. והנה עדת קרח אם חטאו בגופם מחמת תאוות הכבוד לא היו זוכים שמחתותיהם יהיו צפוי למזבח הקדוש אבל אחרי שכוונתם הי' שגם הם יזכו להקריב א"כ חטאו בנפש כנ"ל ע"כ זכו שמחתותיהם יהיו צפוי למזבח וז"ש את מחתות החטאים האלה בנפשותם יעשו אותם צפוי למזבח על שלא חטאו רק בנפש ולא בגוף כנ"ל והטעם כי הקריבום לפני ה' ויקדשו שהם היו רוצים להקריב לפני ה' למען יהיו קדושים אבל עכ"פ יהי' זכרון לבנ"י למען אשר לא יקרב איש זר שגם מצוה ועבודה כשהיא שלא במקומה חטאת היא לא תרצה:
ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם. כי מצינו באוה"ע שכהניהם ישימו המשרה על שכמם וביד חזקה הנקרא טהעאקראטיע בלשונם ימשלו על העם אבל לא כן עמנו שלומי אמוני בנ"י הכהנים רק שלוחי דרחמנא שפתי כהן יורו דעת ותורה יבקשו מפיהו ולא ישתרר על העם גם השתרר חלף עבודת הקודש כ"א עבודתו תהי' רק דרך מתנה מבלי קחת שבט מושלים בידו עבור עבודתו. ע"כ רק בבואו אל הקודש פנימה לשרת לפני ה' רק אז הי' הכהן לכל דבר שבקדושה וקדשתו להיות ראש וראשון אבל בצאתו החוצה והי' כעם ככהן אין חילוק בינו לשאר העם ואינו רשאי לבקש גדולה לעצמו. וז"ש ואתה ובניך אתך לא תטלו גדולה לעצמכם להיותכם ממלכת כהנים שגם בענייני המדינה יהיו דאש המדברים כ"א רק תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח בענייני המזבח והקרבנות כהנים אתם ולא לשאר עניינים ורק למבית לפרוכת כ"ז שאתם בהיכל הקודש פנימה רק אז ועבדתם אבל לא בחוץ ואחרי שלא תבקשו שררה וממשלה עבור כהונתכם עי"כ רק עבודת מתנה אתן את כהונתכם מה שאתם עובדים בקודש הוא רק מתנה מבלי שתשתדלו ע"י הכהונה להיות מושלים בקרב תבל:
ופדויו מבן חודש תפדה. במס' שבת דף קל"ה יליף רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדוין מבן חדש תפדה ופרש"י ופדויו מבן חודש תפדה בבכור אדם כתיב. ולכאורה פירושו אך למותר דזיל קרי בי רב הוא נייתי ספר ונחזי דבבכור אדם כתיב. ונ"ל בכוונתו עפ"י שיטת רש"י ז"ל בבכורות מ"ט דטעמא דקרא דפדיון דוקא בבן ל' הוא משום ספק נפל. ותוספות הקשו עליו. ובמל"מ הלכות איסורי מזבח וברי"ט אלגזי ספ"ק ופ"ח דבכורות פירשו דבריו דיליף כן מדברי רשב"ג דע"כ טעמא דקרא משום ספק נפל דאל"כ היכי יליף מיני' אלא משום דלא בקיאים בכלו חדשיו לא חילקה התורה ואמרה בכל גווני בעינן ל' יום עייש"ה. והנה בסוף פ"ק דבכורות איפלגו ר"א ורבנן אי מקשינן פטר חמור לבכור אדם לענין הפריש הפדיון ונאבד אי חייב באחריותו ומסיק שם רבא כמו דמקיש ר"א לענין חיוב אחריות פטר חמור לבכור אדם ה"נ מקשינן דבפטר חמור בעינן דוקא ל' יום עייש"ה. ולפ"ז קשה לכאורה היכי יליף רשב"ג מפדיון וסובר דטעמא דקרא משום נפל בעינן ל' יום הלא חזינן דאף בפטר חמור דהוא בהמה ויוצאת מסתמא מחשש נפל בח' ימים כמו בהמה טהורה וכ"כ ריט"א שם ואפ"ה מקשינן לבכור ארם דבעינן לי יום אלמא ע"כ דגזרת הכתוב הוא ולא מחשש נפל. אלא דלא קשה מידי דרשב"ג סובר כדקיי"ל כרבנן דפליגי אר"א ולא מקשינן פטר חמור לאדם ובאמת מצותו לאלתר והכי קיי"ל. א"כ שפיר איכא למימר דטעמא דבכור אדם מחשש נפל הוא. וזה כוונת רש"י בלשונו הצח דיהיב טעמא למילתי' דרשב"ג דע"כ סובר שפיר טעמי' משום ספק נפל כיון דרק בבכור אדם ולא בבהמה אמרי' כן כנ"ל נכון ואמת. ואפשר ליישב בזה שמקשים המפ' דאיבעיא להו אי הלכה כרשב"ג או לא וקשה כיון דרבים פליגי עלי' כדאיתא ביבמות פ' ובתוספתא א"כ מ"ט נפסוק כוותי' וגם אשמואל גופי' קשה מנ"ל לפסוק כיחיד רשב"ג נגד רבים החולקים. ולהנ"ל י"ל דפלוגתא דרשב"ג ורבנן תליא בפלוגתא דר"א וחכמים הנ"ל בבכורות דלרבנן דלא מקשי פ"ח לבכור אדם שפיר איכא למימר טעמא דקרא משום ספק נפל משא"כ ר"א דמקיש סובר כרבנן דהכא דטעמא דקרא ע"כ לאו משום נפל דהא מקשינן. ולפ"ז שפיר איבעיא להו אי הלכה כרשב"ג נהי דרבנן דתוספתא פליגי עליו מ"מ הלא לרבנן דבכורות הוא כוותייהו ופשיט שמואל דהלכה כרשב"ג כיון דרבנן דבכורות דלא מקשי סברי כוותי' כנ"ל. ומה נחמד ליישב בזה ע"ד פלפול דברי רי"ף התמוהין דמייתי ברייתא דספק בן ז' או ח' אין מחללין את השבת. ותמה הטור וכל הראשונים הלא בש"ס מוקי לה אליבא דר"א דאמר מכשירי מילה דוחה את השבת וזהו דוקא בודאי ולא בספק. וכיון דקיי"ל דמכשירי מילה אף בודאי לא דחי ומילה עצמה אף בספק מותר מכח ממ"נ דמתתך בבשר בעלמא. ותירץ בב"י וכ"מ דרי"ף סובר דתירוץ הש"ס אינו אלא דיחוי ובאמת אינו רשאי למוהלו ממ"נ עיי"ש. ולאחר כל התירוצים עיי' ק"נ אכתי קשה מנ"ל לרי"ף לדחות תירוץ מפורש שבש"ס. ולהנ"ל נכון כיון דהכרחנו דלר"א דבכורות דמקייש ע"כ אין הטעם בפדיון משום ספק נפל א"כ הדרינן לכללין דאזלינן בתר רובא בכה"ת כמשה"ק תוס' יבמות בכורות וחולין דלרשב"ג בע"כ התורה גזרה הכי דלא נלך בתר רובא דבני קיימא משא"כ לר"א לא חידשה התורה בפדיון דין דלא ניזול בתר רובא דהא סובר אף בפטר חמור בעינן ל' יום וכיון שכן פשיטא דאזלינן בתר רובא לענין חשש נפל כמו בכה"ת. א"כ קשה מאי משני הש"ס דלר' אליעזר ספק מכשירין אינם דוחים שבת וקשה מ"ט לא נלך בתר רובא וליישב זה צ"ל דהמעיין ספ"ק דבכורות שם יראה דרבא חידש זאת דלר"א דמקייש לענין חיוב אחריות מקיש ג"כ לענין ל' אבל ר"נ ור"ש דמשנו שם שינויא אחרינא ס"ל דר"א לא אקיש רק לענין חיוב אחריות עיי"ש בריט"א. ולפ"ז הנך אמוראי דשמעתין דמוקי הברייתא לענין מכשירין ואליבא דרבי אליעזר סברי כר"נ ור"ש דלא מקשינן פ"ח לאדם וא"כ גם ר"א מצי סבר כרשב"ג דלא אזלינן בחשש נפלים בתר רוב א"כ שפיר משנו דברייתא איירי לענין מכשירין ואליבא דר' אליעזר ובספק לא דחו מכשירין דלא אזלינן בתר רובא לענין נפל.
משא"כ למסקנא דקיי"ל כרבא דבתרא הוא וא"כ אליבא דר"א גם לענין ל' מקשינן וא"כ סובר ר"א כרבנן דרשב"ג דאזלינן בתר רובא וא"כ אף בספק דוחין מכשירין. שפיר הכריח הרי"ף ז"ל דלמסקנא נדחה הך תירוצא. כנ"ל פרפרת נאה בישוב דברי הרי"ף ז"ל עוד נ"ל בדברי רש"י הנ"ל כי לכאורה יש לדקדק ארשב"ג דיליף מקרח ופדויו מבן חדש דכתוב בבכור שהוא בפ' במדבר ולא הביא קרא מוקדם דערכין בפ' בחקתי דמבואר דנפל אינו נערך ואפ"ה גלי קרא דמבן חודש ומעלה נערך אלמא דלאחר ל' יום מבורר שאינו נפל דאל"כ א"צ ליתן ערכו וצ"ע על המפרשים שלא העירו בזה. והנה בתשובת הגאון מהר"י אסאד ז"ל חאע"ז סי' קמ"ד קמ"ה חקר כמי דאמרינן הוחזקה זו לנפלים ה"נ י"ל להיפך אם הוחזקה כבר להוליד בני קיימא יש כאן חזקה שגם זה הוולד הנידון הוא ב"ק ולבסוף העלה דלא אמרינן כן עיי"ש. ולפ"ז י"ל שבא רש"י ז"ל ליישב קושייתי הנ"ל למה לא מייתי מקרא דערכין הקידם ע"כ כתב רש"י בבכור אדם כתיב כלומר דאי מערכין הוה מוקמינן קרא דמבן חודש היינו כשכבר ילדה אם הנערך מקודם והוחזקה להוליד בני קיימא משא"כ אם לא ילדה עדיין דאין כאן חזקה מנ"ל דל' יום אהני להוציא מחשש ספק נפל ע"כ מייתי קרא דבכור שהוא הנולד ראשון פטר רחם לאמו ואפ"ה אמרינן דכל ששהה יצא מספק נפל ע"כ כתב רש"י בבכור אדם כתיב כנ"ל:
כל תרומת הקדשים אשר ירימו בנ"י לה' נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם ברית מלח עולם הוא לפני ה' לך ולזרעך אתך. כי כל העולם כולו נידון בזכות התורה כאז"ל אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ וכיון שרוב העולם אינם עוסקים בתורה א"כ לא הי' ח"ז לעולם קיום עד חי"י שמצא להם ר"י רפואה מן התורה ואתם הדבקים ב"ה אלקיכם שיחזיקו בת"ח ויהי' מנת חלקם עמם. וכמ"ש לעיל (פ' שלח) לפרש המסורה כי לחמנו הם עיי"ש. והנה המלח הוא לקיום הדבר שלא יסרח ויופסד כמו כן המתנות שנותנים לכהן העוסק בתורה. הוא המעמיד ומקיים את העולם כילו שלא ירופפו עמודיו לנצח. וז"ש ברית מלח עולם. המתנות הם המלח של העולם כי על ידם יעמד חי וקיים העולם כולם. עוד נראה עפמ"ש לעיל (פ' בהעלותך) לפרש מאז"ל ונתתם את תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים אלא מכאן לתחה"מ מה"ת. עיי"ש שפירשתי שממה שנותנים קדשי ה' לבו"ד לאכול מוכח שיהי' תחה"מ בגוף כי גם הגוף יוכל להתקדש ולהתטהר יעו"ש ולפ"ז כאשר מתים יחי' אל אז אהרן וזרעו יחדיו יאכלו כאחד מתרומת הקדשים. וז"ש מלח עולם שע"י המתנות מוכח שהעולם יקויים לעד כי יקומו בתחיי' ועי"ז לפני ה' היינו בעולם התחיי' לך ולזרעך אתך יחדיו תאכלו את תרומת הקדשים:
מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו. כי הנותן צדקה לא משלו הוא נותן כ"א מלוה ה' חונן דל שהש"י נתן לעשיר את חלק העני והי' יכול לתת לעני בעצמו רק שרצה הקב"ה לזכות את העשיר כמ"ש רז"ל על הפסוק חסד ואמת מן ינצרוהו וכמ"ש כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וז"ש מכל מתנותיכם כל מה שאתם נותנים לא משל עצמכם הוא כ"א אתם רק תרימו את תרומת ה' מה שהש"י כבר הרים והפריש לצורך העני והטעם מכל חלבו את מקדשו כל מה שאתם מקדשים מחלב שלכם לא מכם הוא כ"א ממנו מהקב"ה:
ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללויים בתבואת גרן וכתבואת יקב. כי לכאורה יפלא שהלויים שומרי משמרת ה' יהיו מוכרחים לנהמא דכיסופא לצפות לשלחן אחרים שעולם חשך בעדו הלא טוב להם אם יגיע כפם יאכלו מהשדה אשר בזעת אפם יעבדו וישמרו אותה ומדוע עשה ה' ככה לעם המקודש הזה שיצטרכו ליהנות משל אחרים. אבל פירשתי לעיל מאז"ל גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושי' שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכי' מאושר. כי מה שבעינינו ראינו שרוב העוסקים בתורה יצטרכו לקבל מנת חלקם מהבלתי עוסקים בה. לא לחרפה יחשב להם. כי התורה גדולה כ"כ שהיא בעצמה הי' יכולת בידה לתת חיים לעושי' כמ"ש עץ חיים הוא למחזיקים בה. אבל הש"י עשה כן שיצטרכו לתמיכת אחרים שעי"כ ותומכי' מאושר שיגיע גם לתומכיהם ומחזיקים בידם חלק מהאושר המתוקן להעוסקים בתורה הק'. כמו כן הוא אצל הלויים לא שהלויים צריכים להחזקת הישראלים אדרבה הלויים הם עיקר מורידי השפע לישראל ומהם הכל ומידם נותנים להם. ומה שישראל מחזיקים ללויים הוא שעי"כ יהי' גם לישראל אשר לא יגעו לשרת בקודש חלק ונחלה בקודש חלק ונחלה בקדושת הלויים. והמופת ע"ז אם הישראל היו נותנים ללויים רק בתורת צדקה חן וחסד כאשר רגילים לתת מלחמם לדל אז מה דרכו של עני בפרוסה היו רשאים ליתן להם הפחות והדל נמבזה ונמס מותרות שלחנם. אבל השם לא כן צוה כ"א בהרימכם את חלבו ממנו כל נתח טוב וכתף מן המובחר צריך ליתן לכהן וללוי בשביל שבאמת הכל של הלויי' והישראל ניזון רק בזכותם. ע"כ כמו שהעבד ירים לאדוניו את הטוב והיפה בראשונה ומה שנשאר אח"כ זהו מנת חלקו. כמו כן לא יהי' עי"כ ללוי בושת וכלימה אם יקבל המובחר אז יקבל המובחר אז בעיניו יראה כי לא מתנת חנם הוא נוטל כ"א בא בשכרו והוא מקובל בעיניו כאלו גדל בשדהו וכרמו. וז"ש ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו הוא הטוב והמובחר לתת אותו ללויים רק בתנאי זה בוש לא יבושו הלויים כ"א נחשב להם כאלו הי' תבואת גורן ויקב מהשדה אשר ברכם ה' ע"י עמלם טרחם ויגיעם:
ולא תשאו עליו חטא וגו' בתמורה דף ה' מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה שנאמר ולא תשאו עליו חטא אם אינו קדוש נשיאות חטא למה. הקשו תוספות דלמא נשיאות חטא משום דעבר אמימרא דרחמנא כדרבא ולעולם אינו קדוש עיי"ש ונראה דהא דאמר רבא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא בודאי חידוש הוא ובאמת אביי חולק. לפ"ז י"ל דרבא גופי' לא קאמר אלא היכי דהוא מזיד דהא מיירי לענין מלקות שפיר י"ל כיון דעבר בשאט נפש אמימרא דרחמנא אע"ג דלא אהני מ"מ לקי. אבל בשוגג לא שייך לומר היכי דלא אהני דנושא חטא דעבר אמימרא דרחמנא דהא שוגג הוא. ולפ"ז כיון דקרא ולא תשאו עליו חטא איירי כפשוט בשוגג דהא חטא שוגג א"כ שפיר קאמר ר' אילעא אם אינו קדוש נשואות חטא למה עכ"פ בשוגג. עוד י"ל בשנדקדק בלישנא דקרא דנקיט לא תשאו חטא בלשון רבים. וי"ל עפמ"ש בהגהות אמרי ברוך להגאון מו"ה ברוך פרענקל ז"ל הנספח לספר טורי אבן חגיגה. ושם הניח בצ"ע כיון דילפינן דיש שליח לדבר עבירה במעילה חטא מתרומה א"כ ה"ה דאפשר גם בתרומה יש שליח לדבר עבירה כמו במעילה עיי"ש. והנה אי יש שליח לר"ע נהי דהמשלח חייב מ"מ השליח גופי' עכ"פ אינו פטור מכלום וחייב עכ"פ בדיני שמים כמו דאם אין שליח לד"ע מ"מ חייב המשלח בדיני שמים ה"ה להיפך אי יש שליח לד"ע חייב ג"כ השליח בדיני שמים מיהת עיי' פ"ב דקידושין. ולפ"ז מרמז לן קרא ולא תשאו עליו חטא בלשון רבים לדייק מיני' הא תורם מן הרעה על היפה תשאו חטא כלומר שנים המשלח והשליח ואף אי נימא בתרומה אין שליח לדבר עבירה כמו בכל התורה מ"מ אף המשלח חייב בדיני שמים וכיון דעיקר הקרא דתרומה בשליחות איירי כדילפינן מגם אתם א"כ מיושב קושיית התוס' דרבא לא קאמר משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי אף דלא מהני אלא דאיהו גופי' שעבר לקי אבל שיתחייב גם האחר השליח או המשלח בדיני שמים זהו לא אמרינן אי לא מהני: