לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת קדושים
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושי' תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם. פרש"י מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. ובמדרש הה"ד ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. כי לכאורה יש להפליא אחרי שקדוש יהי' הפורש א"ע מדרכי העולם ומתבודד לישב חוץ למחנה ורק ברוב שמי מעלה יתהלכו רעיוניו ועשתנותיו כל היום עד דדמי לבר אלהין. א"כ איך אפשר שכל איש ישראל כקטן כגדול קדוש יהי' הלא רק א' בעיר ושנים במשפחה זעיר שם יוכל להמצא אדם כזה אשר ינתק מעליו מעדנות החברה ויפרוק עול ד"א מעל צוארו וכל עתותיו יקדיש לה'. אבל רוב המון בל"א חורשים בשעת חרישה וזורעים בשעת זריעה ונבוכים הם בארץ לסחור אותה לעבדה ולשמרה כי לא ניתנה תורה למה"ש וכיון שכן איך אמרה תורה אל כל עדת בנ"י שיהיו קדושים. אבל באמת כבר למדונו רז"ל להועיל באמרם כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה. ואמרו קדש עצמך במותר לך. שפירושו שאין האדם צריך לעזוב השביל וארחות חיים הכבושים לרבים ולסגף עצמו בעינויים שונים ולעכור שארו אכזרי למען קדוש יאמר לו כ"א יחי' חיי מוסר ע"פ פקודי התוה"ק וישתדל לקיים את כל מצות ה' ברות ומאירות עינים ויסיר מתחת ידו כל עושק ועול להיות נקי כפים ובר לבב. אף אם יתערב בין הבריות יתעלס באהבתם ויתענג מטובם. בכ"ז קדוש יאמר לו כמו שהקב"ה הוא קדוש קדוש אף שמלא כל הארץ כבודו הוא תהלתו ותפארתו שמשגיח על הכל וזן ומפרנס מקרני ראמים עד בצי כנים. כמו כן האדם אף שהוא מעורב עם הבריות ובצוותא חדא עמהם בכ"ז קדוש יהי' אם יחי' במותר לו אם גם לא ימות א"ע מכל תענוגי הגוף. ואדרבה אם מתערב עם הבריות מעלתו יותר גדולה ונכבדה מאשר מתבודד מחוץ למחנה. כאשר פירשתי בפ' וירא וירא ה' אל אברם והוא יושב פתח האהל כחום היום וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה. מלבד מה שדקדקו ז"ל וירא וירא למה לי יש לדקדק עוד למ"ל דכתיב וירץ לקראתם מפתח האהל אחרי שישב פתח האהל ממילא מובן שרץ מפתח האהל באשר הי' שם. ונ"ל לרמוז כי ארז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת והוא בשביל שמה"ש אין להם יצה"ר ונטיי' אל הרע והאדם צריך ללחום ביד חזקה נגד הצר הצורר ולפום צערא אגרא וכ"ז בצדיק השוכן בין אנשים ומתערב בחברתם עד שבכל עבר ופנה יארוב לו היצה"ר הוא חשוב יותר ממה"ש אבל מי שפורש א"ע מן העולם ומתבודד בעיוניו עד שלבו חלל בקרבו וכבר אויב היצה"ר השלים אתו עד שאין לו מלחמת היצר. זה הוא למטה ממה"ש אחרי שאעפ"כ אדם אנוש הוא ואינו יכול להשיג שלימות והשגות כ"כ כמלאך ומעלת המלחמה אין לו אחרי שאין לו עוד יצה"ר. והנה ארז"ל מרגליות טובה היתה תלוי' בצוארו של אאע"ה וכשמת תלאה בגלגל חמה. ופירשו שהודעת אמונת ה' לבני עולם היא המרגליות הטובה אשר היתה תלוי' בצוארו ע"ד רוממות אל בגרונם והיא התלוי' בגלגל חמה כי השמים מספרים כבוד אל והנה השמש אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם רק מה שששה ושמחה לעשות רצון קונה ממנה ילמדו אנשים להזדרז בעבודת הבורא כמוה כמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך. ע"כ הצדיק שאינו מתערב עם הבריות רק הוא יושב בדד באהל תורה וקרנים מידה לו להזריח ולהאיר בגודל קדושתו הוא נמשל לשמש אשר היא נשארת בשמים ממעל ורק ניצוצי זהרה היא משלחת ע"פ ארץ וחוצות. כמו כן צדיק כזה לא יתחבר עם אנשים רק במקום אשר שם אהלו הוא שואף זורח החוצה וזהו רמז המקרא וירא ה' אל אברם והוא יושב פתח האהל. הי' סבור בדעתו שלא יצא החוצה להתערב עם הבריות כ"א מפתח אהלו יאיר להם כמו חום היום היא החמה שנשארה בשמים ממעל ומשם מאירה לחוץ. אבל וירא והנה שלשה אנשים הם המלאכים נצבים עליו למעלה במדרגה ממנו. כי בהיותו בלתי מתערב עם הבריות ואין יצה"ר שולט בו אז המלאכים קודמים אותו במעלה כנ"ל ע"כ כפל הכתוב וירא כיון שראה והתבונן כזאת. וירץ לקראתם מפתח האהל רץ החוצה לבין הבריות ועזב מקום אהלו אשר בקש מתחלה להתבודד שם ולעסוק רק בדברים שמימיים גבוה מעל גבוה. ואחרי ראה שאם יעשה כן לעזוב את הארץ אז המלאכים עומדים למעלה ממנו ע"כ עזב את אהלו וישתחוו ארצה שחה והשפיל א"ע לעסוק גם בדברים ארציים שע"י השפלתו זאת תהי' הגבהתו למעלה ממה"ש כנ"ל וז"ש דבר אל כל עדת בנ"י ואמרת אליהם קדושים תהיו כי כל עדת בנ"י כולם קדושים ובתוכם ה' ולא רק לשרידים אשר בעם יחידי סגולה קורא דבר ה' להיות קדושים והטעם כי קדוש אני ה' אלקיכם כמו שאני קדוש אע"פ שכל פעל ה' למענכם וכל מחשבותיו עלינו. וע"ז פרש"י ז"ל מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל ר"ל שנאמרה לכל הקהל קטן וגדול שם הוא. והטעם כי לא רק מאן דמקיים מילי דחסידות ופרישות יתירה נקרא קדוש אלא אף מי שמקיים גופי התורה תמידין כהלכתן וז"ש מפני שרוב גופי תורה תלויין בה שקיום גופי ועקרי התורה תלוי בקדושה. ויש להוסיף כלפי מ"ש המפרשים ז"ל שמצות התורה ע"פ פשוטן אם רק גופי תורה ומי שיודע רזיהם וסודותיהם הצפונים וטמונים בהן אשר לאו כל מוחא סביל דא הוא יפיח באפם נשמת חיים. והנה בודאי מה טוב ומה נעים ואשרי חלקו של איש הבינים אשר כל רז לא אנס לי' לעמוד בסודן של דברים גבוה מעל גבוה. אבל אף מי שאין לו חלק בבינה ובסודם לא באה נפשו אם כוונתו בעשיית המצות לשם פועלן גם הוא קדוש יאמר לו עיי' תשובת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' צ"ג ומהד"ת חא"ח סי' ק"ז. וז"ש שגופי תורה תלויין בה אף אם אינו יודע נשמתן וסודן של מצות רק גופן בלבד בכ"ז יכול להתקדש. וזה כוונת המדרש ויגבה ה' צבאות במשפט. אם רק נלך בדרך הישר ולא ימצא עולתה בנו והאל הקדוש נקדש בצדקה אם נאחז בצדק ומשפט לעשות הטוב והישר ובדרך צדקה נהלך מישרים וזהו בצדקה. כבר בזה נקדש האל הקדוש אף שאין ביכלתנו להגביה עוף לשמי שמים בכ"ז לא ניתנה תורה למה"ש וי"ל שזהו ג"כ כוונת הילקוט קדושים תהיו הה"ד ואתם הדביקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום ר"ל שאין צריך האדם להמית א"ע מכל וכל אם רוצה.
לעלות במעלות הקדושה שא"כ לא הי' הש"י מצוה לכל ישראל שיהיו קדושים ולא לתהו ברא את העולם כ"א לשבת יצרו. אבל אחרי שנאמר אל כל עדת בנ"י שיהיו קדושים מזה מוכח שנוכל להיות דבקים בהש"י גם בהיותנו חיים חיי הזמן וזהו ואתם הדבקים בה' אלקיכם אף אם חיים כולכם היום בעוה"ז:
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו יל"ד למה נאמר כאן איש ולא אדם. (לחתונה) כי יש כמה אבות שהם יראים ושלימים ובניהם אחריהם סרים מדרך ה' לחלל שבתות בפרהסיא ולא יחתו מגערת אבותם אחרי ידעם שהם אהובים לאבותם ועל כל פשעיהם תכסה אהבת אבות לבנים. אבל אם אדם נושא אשה בת כשרים אז ירא לנפשו אם יוסף לילך בדרך חטאים אז ירגז לב חמיו שהוא ג"כ אביו ולא יבטח שאהבתו אליו תכסה פשעיו שהרי באמת אינו עצמו ובשרו אם שגם הוא נקרא אביו. ולפ"ז את אביו בעצם הוא אוהב ואינו ירא ממנו כי יודע שאהבת אב אליו תכסה פשעיו. וזה הוא באב שיש לכל אדם תיכף ביום הולדו. אבל האב השני והוא חמיו זה נולד לו בהיותו כבר איש ביום חתונתו יהי' לו אב שני והוא חותנו ואותו לא יאהב כ"כ כ"א יותר יירא ממנו.
וזהו איש אמו ואביו תיראו אותם האבות אשר יהיו לכם בהיותכם לאיש אותם תיראו מלהכאיב אם לבם ע"י דרככם הרע ועי"כ את שבתותי תשמרו. וי"ל בזה מאז"ל בירושלמי בכורים כיון שנשא אדם אשה מוחלין לו על כל עונותיו שנא' וילך עשו ויקח את מחלת בת ישמעאל וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא מלמד שמוחלין לו על עוונותיו כי באמת רוב נערי בנ"י החוטאים בעת נעוריהם יש מהם אף שלבם תמים עם ה' בכ"ז חוטאים כי הושחתו ע"י חבורת ואחוזת מרעיהם ויבושו לשמור את מצות ה'. אבל יש ג"כ משחיתים בהם שיש להם שרץ במוחם ולא שהם הוסתו מאחרים אדרבה המה בעוכרים מסיתים ומדיחים והחילוק ביניהם שאותם שהודחו מאחרי ה' שלא ברצונם אז לעת מצוא זו אשה כשרה יבקשו לידבק בבת טובים. אבל המסיתים ומדיחים יבקשו להם אשה בת מינים ומרשעת כמ"ש כל עורב למינו ישכון כמו עשו שלקח את בת ישמעאל שהיתה דומה בדומה. וזהו כוונת אמרם אם נושא אשה כשרה זה לאות ולמופת כי לבו עודנו תמים עם ה' ורק אנשי בליעל הדיחו אותו ויש תקוה שביום חתונתו זו מתן תורה יהי' לו. עי"כ מוחלין לו על כל עונותיו. והמופת ע"ז כנ"ל וילך עשו ויקח את בת ישמעאל:
מדרש פליאה (הובא באו"ח קידושין נז). שאל ההוא מינא את ר"מ אנת מרי' דמתני' אימא לי טעמא דערלה ואימא לי' בשעה דקבלתין אורייתא אמאי לא בעיתו שכרכון לעוה"ב. והובא גם בדמש"א פרשה זו. ונראה דלכאורה אין מקום לתבוע שכר מצות כי מי הקדימני ואשלם ורק חסד אל כל היום כאשר ישלם לאיש כמפעלו. אבל לפמ"ש לעיל פ' משפטים לפרש מאז"ל אין לך מצוה שמתן שכרה בצדה שאין תחה"מ תלוי בה שהמצוות אשר האדם הי' עושה אותן גם בלעדי צוה ה' אותם כמו כיבוד אב וכדומה אחרי ששכרן בצדן.
מהם מוכח קבלת שכר כפי' הרע"ב ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שע"כ צוה על השקצים ורמשים אף שגם בלא הצווי לא הי' האדם אוכל אותם מפני מיאוסם מ"מ צוה ה' עליהם כדי ליתן שכר. א"כ מזה מוכח שיש שכר. והנה רמב"ן ז"ל כתב טעם איסור הערלה מפני שהפירות בג' שנים הראשוני' הם רעים ומזיקים לגוף יעו"ש. א"כ גם מערלה מוכח שיש מתן שכר לע"ל דאל"כ למה הוצרך הש"י לצוות עלי' הלא בלא"ה לא יאכלו הפירות הללו כמ"ש הרמב"ן ז"ל. ע"כ הקשה האי מינא דלימא לי' טעמא דערלה ובע"כ כמ"ש רמב"ן וא"כ מוכח דיש שכר לפעולתכם בעוה"ב וא"כ אמאי לא בעיתו שכרכם לעוה"ב כיון דמוכח מערלה דיש שכר אלא דלכאורה יש לדחות דלעולם אין שכר בעוה"ב והא דאסרה תורה ערלה הוא משום טעם אחר דאיתא בילקוט משלי דערלה ג' שנים ערלים לרמז אם שיעבדו בכם שלש מלכיות עדיין לא תצפו לגאולה ובשנה הרביעית תאכלו את פרי' שבגלות מלכות רביעית יהי' לכם גאולה עיי"ש. וזה י"ל שרמז המדרש פליאה הובא לעיל פ' שמיני בשעה ששנינו בתולה נשאת ליום הרביעי יצתה ב"ק ואמרה אל תשמח אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי בתולת ישראל היא כנס"י תנשא לבוראה ויוצרה ה' צבאות נישואי עולם אחרי גאולה הרביעית וע"ז רמזו בתולה נשאת ליום הרביעי כ"ד ילקוט הנ"ל ע"כ כיון שתקנו חז"ל שכל בתולה נשאת ליום הרביעי לרמז על גאולה הרביעית יצתה ב"ק אל תשמחי אויבתי. כן שמעתי ונכון. ונראה לפי טעם הילקוט הנ"ל לא הי' לנו לאסור ערלה אלא בשל ישראל למען יהי' לזכרון נגד עינינו תמיד שנוושע בגאולה הרביעית תשועת עולמים אבל בפירות שגדלו בשל נכרי לא שייך זכרון זה כמובן דהא לו אין גלות ואין גאולה. משא"כ לטעם הרמב"ן פשיטא שאין חילוק בין פירות ערלה של ישראל לשל נכרי. והנה התוספות בקידושין במשנה דחדש דקתני חוץ מן הערלה והקשה בירושלמי אמאי לא תני חלה ותי' דאינו נוהג בשל עכו"ם והוכיחו תוס' מזה דבע"כ ערלה דקתני במתניתן נוהג בשל עכו"ם. ולפ"ז כוונת הפליאה מבוארת דשאל המין את ר"מ אנת ר"מ שאתה מרי' דמתני' כדאמרינן סתם משנה ר"מ ומסתם מתניתין דקידושין מוכח דערלה נוהג בשל עכו"ם ובע"כ דאין הטעם כפי הילקוט הנ"ל אלא כמ"ש הרמב"ן ז"ל דהפירות של ערלה מזיקים לאוכליהם וממילא מוכח דיש שכד וא"כ מ"ט לא בעיתו שכרכון כנ"ל:
את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה', ואקדים מ"ש לפרש בפ' כי תשא ויחל משה את פני ה' אלקיו ויאמר למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים ויש לדקדק מאי את פני ומאי ד' אלקיו דקאמר והול"ל ויחל את ה'. ונראה עפ"ד הכוזרי והובא ברמב"ן בענין חטא העגל שישראל לא כפרו בה' ח"ו אלא שרצו שיהי' כבוד ה' שוכן בצורת גוי'. וכתב רמב"ן שע"כ לא אמרו אלה אלקיך אשר הוציאך מאמ"צ אלא אשר העלוך בזה הורו שהם מודים שהש"י הוציאם אלא שמ"ר העלם והביאם לנחותם הדרך ורצו צורה אחרת שישכון עלי' כבוד ה' להנחותם עייש"ה. והנה מי שישפוט למראה עינו רק לפנים יטעה בדעתו לומר שח"ו ישראל סרו מאחרי ה' פנו אליו עורף נזורו אחור ועזבו את אלקי אבותם. אבל המבין הדבר לאשורו לא יטעה בזה. וז"ש ויחל משה את פני ה' אלקיו כלומר מה שנראה לפנים לפום ריהטא שרק אצל משה הוא אלקיו אבל לישראל כבר אינו אלקיהם כי ח"ו המירו את כבודם בקלון. וזהו את פני ה' אלקיו מה שנראה לפנים שרק אלקיו הוא ולא אלקיהם.
על זה חלה ופגע ויאמר למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים והוא ראיית הרמב"ן שלא אמרו על העגל רק שהעלה אותם אבל מורים ואומרים שאתה ה' הוצאת אותם. וי"ל בזה מה שנאמר עוד שם ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב והוא קשה המובן אחרי שבפסוק הקודם נאמר ולא שתו איש עדיו עליו א"כ איך אפשר שהתנצלו אח"כ הרי לא הי' העדי עליהם כלל אתמהה. ועפ"י הנ"ל י"ל כי מה שטעו ישראל שיהי' כבור ה' שוכן בצורת גוי' ולא דמו בדעתם שהש"י בעצמו ינטלם וינשאם בלי מנהיג אמצעי העומד בין ה' וביניהם. הוא מפני שראו בהר חורב רכב אלקים רבותים אלפי שנאן בם סיני בקודש וראו שבאו ס' רבוא של מה"ש ונתנו על ראשם ב' כתרים נגד נעשה ונשמע כמאמרם ז"ל במס' שבת דף פ"ח. ע"כ דמו בנפשם שרק מלאכים ואמצעיים המה ינהיגו את העולם ולא הוא ית"ש בעצמו ובכבודו כמו שבהר חורב רק הצבאות והמלאכים הביאו להם הכתרים וחשבו שכן הוא בכל פעם רק ע"י אמצעי ומלאך מנהיג הש"י את עולמו. ולפ"ז נ"ל לומר דהך ויתנצלו כלשון התנצלות הנהוג שפירושו הצטרקות ואמתלא. וכוונתו שמשתדל לנקות עצמו מחשד חטא ופשע. ואחרי שחטאם הי' שבקשו אמצעי ולא האמינו בהנהגת הש"י בעצמו כדברי הכוזרי ע"כ אמר קרא מתחלה ולא שתו איש עדיו עליו ואח"כ הוסיף לספר ויתנצלו בזה התנצלו א"ע שאין בהם כ"כ חטא גדול. את עדים כמו עם עדים מהר חורב. כלומר בזה שקבלו את העדי מיד המלאכים מהר חורב אף שהיו בעת ההוא במעלה הגבוהה האפשרית אעפ"כ לא הקב"ה בעצמו האציל עליהם מהודו כ"א שלח מלאכיו להכתירם. כמו כן סברו שבכל עת אין הקב"ה בעצמו המנהיג כ"א כבוד שוכן בצורת נוי'. ועפ"ז י"ל ד' מד"ר פ' פקודי סוף פנ"א אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלקיך עכשיו שעשיתם את המשכן באלה אני מתרצה לכם הוי אלה פקודי המשכן עפמ"ש הכוזרי הנ"ל במאמר א' סי' צ"ז שחטאת העגל הי' שהיו רוצים לראות דמות ותבנית בו ישכון כבור ה' כי הורגלו בימים ההם לעשות צורות. וכתב ואלו היתה חטאתם שעשו בית כרצונם לעבודה ולכוון אליו ולהקריב בו קרבנות לא הי' דבר גדול בעינינו מפני שאנחנו נוהגים בו היום. ועיי"ש בפי' אוצר נחמד שכוונתו שאף לעשות בית לשכון בו כבוד השכינה הוא קצת מעין דעה זו ואלו לא צוה הקב"ה לעשות משכן בו תהי' מחנה שכינה גם זה יחשב לחטא לצייר צמצום שכינת כבודו ית' במקום מיוחד. והנה מלת אלה רומז על דבר המראים אותו באצבע אשר עין יראה ע"כ אמרו אלה אלקיך אף שאל מסתתר לא נראה לעין כל בשר מ"מ רצו לראות דבר מה שיאמרו עליו אלה פה מצאה שכינת אלקות מקום לחול. ע"כ כשצוה הש"י משכן מה שהוא ג"כ קצת מחזיק דעה זו שהאדם מטבעו ברצונו לראות בעין מחזה שדי שע"כ הי' מקום לטעות שלהם ונתכפר להם אמירתם אלה אלקיך ישראל ע"י שהקב"ה בעצמו צוה על אלה פקודי המשכן כנ"ל. ואחרי הנחה זו נמצא מי שמתיירא במקר' יש לחשוב שפוגע ח"ו בכבוד שמים שמצמצם שכינתו במקום מוגבל כאלו כבוד ה' שוכן במקום מצומצם ומיוחד ע"כ בעת כניסה למקדש ה' ביראת הכבוד צריך האדם לחשוב בדעתו גדולת ה' שמלא כל הארץ כבודו ושמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ורק מאהבת ה' את עמו ה' אמר לשכון בערפל במקדש והיכל כבוד. וכמו כן בשמירת שבת שהוא לאות שששת ימים עשה ה' וביום השביעי שבת וינפש נראה ג"כ לכאורה כחילול כבוד ה' שידומה שהוצרך לבריאת עולם ששת ימי המעשה והלא אף במאמר א' או במחשבה לבד הי' יכול לבראו. ע"כ כדי שלא יפגום בכבוד ה' צריך גם בשבת לחשוב גדולת הבורא ית' לאין תכלית ומה שברא בששת ימים הוא כד' התנא כדי ליתן שכר טוב לצדיקים או מטעמים אחרים. והנה השם הוי' ית' הוא השם המפורש הוראתו על עצמות גדולת הבורא ית"ש שהי' הוה ויהי' ע"כ נקרא שם המפורש כי שם זה לא הונח על שום נברא רק על הבורא ית' משא"כ שמות אלקים ואדנות הונח והושאל גם לנבראים כמ"ש המפ' ז"ל. ע"כ אמר את שבתותי תשמרו ויוכלו להגיע עי"ז לפגוע ח"ו בכבוד ה' כנ"ל וכן את מקדשי תיראו שג"כ יש חשש הנ"ל ע"כ בב' מצות אלו לא יליז מנגד עיניכם אני ה' שאני השם הנכבד והנורא והתקדשתם והייתם קדושים. במ"ר משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך הניח המלך בראשו אחת ושתים בראש בניו. כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב"ה ואומרים שלש קדושות נותן הקב"ה בראשו אחת ושתים בראש ישראל הה"ד והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. הנה המלך אף שהוא נאהב לבני מדינתו בכ"ז לא תנוח דעתו עד שידעו שגם לזרעו אחריו תעמוד המלוכה לדורי דורות ע"כ רק עטרה אחת נוטל לעצמו אבל עיקר ודוב העטרות ישים לראש בניו להורות שרק אם בניו אחריו יירשו את המלוכה דין הניין לי'. והנה הג' קדושות יש לרמז על הי' הוה ויהי' שבכל עת וזמן קדושתו עומדת לעד. וידוע שכביכול קדושתו של ישראל כמ"ש ולא תחללו את שם קדשי. מה שישראל בימים הקדמונים קדשו וכבדו את ה' זה לא יקבל שינוי עוד וכבר מונח בי גזא דרחמנא אבל ההוה והעתיד בנו ובנינו הוא תלוי שאם אנו נהי' קדושים ופרושים אז גם הקב"ה קדוש כביכול ומכלל הן אתה שומע וכו' ח"ו. וז"ש הש"י והתקדשתם בהווה וגם והייתם קדושים לעתיד זה תלוי בכם. אבל כי קדוש אני לשעבר הוא העטרה שנתן על ראשו. והב' האחדים נתן בראש ישראל שהדבר תלוי בהם. ובילקוט מסיים במדרש הזה הה"ד כי קדוש אני והתקדשתם והייתם קדושים הא דנקט כי קדוש אני דתחלת הפרשה והתקדשתם והייתם קדושים הנאמר בפ' כ' ולא נקט כסדר קדושים תהי' כי קדוש אני והתקדשתם דהוו ג"כ ג' קדושות. נ"ל הרמז בהקדם מ"ש בדרוש לשמיני עצרת לפרש המדרש תן חלק לשבעה אלו ז' ימי החג וגם לשמונה זה ש"ע וכתב בתרי' כי לא תדע מה רעה יהי' על הארץ אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו. הנה הפ' האחרון הוא דבר בעתו ליום שמיני עצרת אשר מתפללים על הגשם שה' ברחמיו יריק גשמי ברכה וגם הוא דבר הלמד מעניינו אחרי שביום ש"ע מזכירין נשמות המתים והמתפללים בעדם שה' יזכיר אותם ברחמים בזה אנו מראים אמונתנו בתחיית המתים שעודם חיים בעולם הנשמות. ולזה אמרו מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. ביום שמזכירין המתים מזכירין ג"כ גבורות גשמים. והטעם לזה כי ארז"ל שאפיקורס שאל לר"י האיך אפשר שיחי' המתים אחר ששבו לעפרם והשיב לו מה דלא הוה מה דהוה לא כ"ש. ובאמת אנו רואים בעינינו ענין זריעת הזרע שמתחלה נרקב ואחר הרקבון יפרח מחדש ויתן לחם לזורע כמו כן האדם אף שכבר נרקב בב"ז יפרח מחדש. וז"ש מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. מי שרואה גבורת גשמים הוא יאמין בתחה"מ כי כזה כן זה אחרי העשותו לאין יפרח מחדש. וז"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כן יהי' דברי אשר יצא מפי. ובאמת יו"ט האחרון של חג מזכיר אותנו ג"כ על יום האחרון יום המיתה כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה ע"ז מרמזים ז' ימי הסוכות ע"ד שפירש זקני הח"ס זצ"ל הפסוק גבי יעקב אע"ה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות לו לנשמתו עשה בית כי תשובתו הרמתה שם ביתו האמיתי בקביעות אבל למקנהו הוא קנייני עוה"ז עשה רק סוכות דירת ארעי עכד"ק. ולזה מרמזים ז' ימי הסוכות להורות שימי שנותינו שבעים שנה הם רק סוכה דירת ארעי כמ"ש צא מדירת קבע והכנס בדירת ארעי. אבל ביום השמיני והוא יום האחרון יום המיתה צריך ליכנס לבית ע"כ אמרו הישן בשמיני בסוכה ילקה ר"ל מי שלא הכין א"ע בעוה"ז עד שגם ביום השמיני הוא יום המיתה לא הכין לו בית כ"א סוכה הוא ראוי ללקות בנפשו. וז"ש זאת התורה אדם כי ימות באהל מי שנוהג בדרכי התורה כאשר ימות לא ימות מבית קבוע כי לא הי' קבוע בעוה"ז רק באהל דירת ארעי ימות ובעוה"ב יחי' בבית נכון ונשא. וז"ש בהפטרת שמ"ע ויהי ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב. דהול"ל וילכו לבתיהם דהא בעת ההיא כבר ישבו בבתים ולא באהלים וכן מצינו בעליי' לרגל נאמר ופנית בבקר והלכת לאהלך דהול"ל והלכת לביתך. אלא בא לרמז שהרגל מעורר שלא ישבו בבתים קבועים לעולם בעוה"ז אך ורק אהל יוצע להם בעוה"ז. וז"ש וילכו לאהליהם דייקא. והנה מי שמכין א"ע בעוה"ז אינו חרד מיום המיתה אדרבה ישיש כי ימצא קבר ויעזוב את עמק הבכא הזה לדור בארץ החיים כמ"ש עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון מי שהלביש א"ע בעוה"ז בעוז התורה והדר המצות הוא לא יירא ולא יחת מפני יום האחרון כ"א אדרבה ישיש וישחק ליום אחרון. וז"ש והיית אך שמח לרבות יו"ט אחרון של חג. ר"ל אם בסוכות ישב ז' ימים בכוונה הנ"ל שהוא רק בדירת ארעי אז גם ביום האחרון יהי' שמח וטוב לב.
ומיושב מה שהקשו המפרשים הלא בכ"מ אך הוא מיעוט וכאן דרשו להיפך אך לרבות ולהנ"ל ניחא כי בכל שמחת העוה"ז הוא שמח ומשמת את בני ביתו עמו כמ"ש ושמחת אתה וביתך אבל בעת פטירה מן העולם אף שהצדיק שמח בצאתו מן העולם כי הוא ילך למנוחות אבל בניו וב"ב לא ירגישו ולא יתערבו בשמחתו אדרבה הם חרדים ועצבים מיום המיתה וז"ש והיית אך שמח דמשמע מיעוט שרק אתה תהי' שמח ולא הנלוים עמך בחברתך הם לא יהי' שמחים והאיך אפשר זה הלא בכל שמחת אדם גם ב"ב ישמחו עמו לזה אמרו לרבות יו"ט האחרון של חג בבוא יום האחרון יום אשר יפרד מהם אז והיית אך שמח רק אתה לבדך ולא אחרים אתך וזה יהי' ביום האחרון כי יבוא ואמר של חג רומז למאמרם ז"ל האי עלמא כבי הילול' דמי'. וזה כוונת מדרש הנז' תן חלק לשבעה וגם לשמונה ואם תעשה כן שתזכור אחריתך כל רעה לא יאונה לך בעולם העובר הזה אחרי ידעך כי רק גר אתה בארץ ע"כ כל הרעה לא יהי' רק רע עובר ע"כ מסיים כי לא תדע מה רעה יהי' על הארץ ומביא. ראיי' ע"ז שעוה"ז הוא רק ארעי ולאחר המיתה מתים יחי' אל ברוב חסדו ומסיים אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו וכמו שהגשם מעורר את הזרע הנרקב למען יצמח ויפריח שנית כ"כ הקב"ה יעורר ישני עפר מתרדמתם:
היוצא מזה דהגשמים הם מורים על תחיית המתים ונ"ל דמה"ט אז"ל פ"ק דתענית מפתח של גשמים ומפתח של חי' לא נמסרו ביד שליח כי כמו שהגשמים הם יורו על תחה"מ כ"כ כל לידת אדם וצאתו לאויר העולם ילמדנו לימוד זה והוא עפמ"ש יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו כי כל אדם חי בשלש עולמות הראשון הוא במעי אמו נוצר בבטן והשני לעת צאתו לאויר העולם וגם את השלישי לעוה"ב כאשר מתים יחי' אל ברוב חסדו והנה המכחישים וכופרים בתחה"מ באים בטענה שא"א לחיות אחר המות והכליון וכחשם יגיד בפניהם הלא ראינו שגם הלידה מיתה היא הלא רק תזרח שמש האדם אם יאסף ובא שמשו בעולם אחר כי בטרם נוצר בבטן כבר חי בעולם ואוצר הנשמות כאז"ל נמצא לידתו והורתו בבטן היא מיתתו מעולם הנשמות ובצאתו לאויר העולם והגיע עת ללדת הלא גם אז עת למות מעולם אשר הי' טמון בחובו בבטן אמו בהלו נר עלי ראשו ע"כ ראינו שכל מיתה מעולם א' תסבב חיים בעולם אחר ומדוע לא נאמין שגם המיתה מעוה"ז תביא לחיי עוה"ב וז"ש יחיינו מיומים אחרי ראינו שהש"י כבר החי' אותנו זה פעמים הא' בבטן אמנו לאחר מיתתנו מעולם הנשמות והב' בשעת לידתנו מתנו וגוענו מעולם אשר חיינו בו במעי אמנו ע"כ נקוה כי גם ביום השלישי הוא עוה"ב יקימנו מעפר אשר אלי' שבנו ונחי' עוד הפעם לפניו ית"ש וז"ש ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך ודרשו ז"ל שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם מה ביאתך בלא חטא אף יציאתך בלא חטא. ויל"ד על כפל הלשון יציאתך כביאתך ואח"כ אמרו מה ביאתך בלא חטא אף יציאתך דהול"ל רק מה ביאתך בלא חטא אף יציאתך ומאי שתהא יציאתך וכו' כביאתך דקאמר מתחלה דמשמע שהוא ברכה אחרת ולהנ"ל י"ל דה"ק ובאמת שני מיני ברכות הן שלא תחוש שיבלע המות אותך לנצח ולא תראה עוד עולם החיים אחרי המות לז"א שתהא יציאתך מן העולם כביאתך מה ביאתך לעולם היתה מיתה המסבבת את החיים כ"כ יציאתך מן העולם לא תהי' מיתה נצחית בלי לידה אחרי' כ"א תתהלך לפני ה' בארצות החיים ואח"כ הוסיפו לומר ברכה אחרת מה ביאתך בלא חטא אף יציאתך בלא חטא כנ"ל ועפ"י האמור שיש לאדם לחיות ג' עולמות י"ל מדרש פליאה הובא בס' דבש לפי להגאון מהרחיד"א זלה"ה איוב הי' מתרעם על היסורין עד שהראו לו סוכה שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפה נתקררה דעתו. כי בהיות האדם בבטן אמו חי הוא בתכלית השלימות כמ"ש על פ' בהלו נרו עלי ראשי שמלמדים אותו כל התורה כולה וכן גם בעוה"ב אחר התחיי' צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה ויחי' האדם בחיי השלימות היותר אפשרי לא יחסר כל בו אבל בעולם הזה עוברי בעמק הבכא אדם לעמל יולד צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה וזה רמז הסוכה שהוא המקום והעולם אשר האדם שוכן בתוכו שתים כהלכתן השני עולמות שחי בהן הם בשלימות בלי מגרעת וחסרון והם עולם הנשמות שלפני הלידה ושלאחר המיתה אבל השלישית הוא עוה"ז צדיקים יבואו בו רק כפרוזדור בפני עוה"ב ויסתפקו גם במועט השמחות ורוב האנחות ע"כ נתקררה דעתו של איוב ולא התרעם עוד על היסורין כשהראה לו שרק בעוה"ב שם ינוחו יגיעי כח ורק שתים כהלכתן אבל בעוה"ז אפילו טפח והוא שיעור הפחות מהשלימות צריך להסתפק בו כמ"ש בילקוט אמור בשעה שבאו יסורין על איוב הי' עומד וקורא תגר אחר מדה"ד א"ל הקב"ה הרי עורו של לויתן שאני עתיד לעשות לצדיקים לע"ל אם חסר מטלית אחת ממנו יש לי למלאות שנאמר התמלא בסוכות עורו הכוונה ג"כ כנ"ל שהש"י א"ל כי רק בעוה"ב אני משביע בצחצחות נפשות הצדיקים ואם יחסר מהם אפילו המעט מן המעט כמו מטלית אני אמלא חסרונו אבל בעוה"ז א"א לצדיקים לישב בשלוה שלא יחסר להם מאומה. ונראה שעל ג' עולמות אלו רומזים דברי הכתוב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות שבכל ג' עולמות אלו אנו מקדישים אותו ית' אבל באמת גם ישראל עם קרובו קדושים המה לאלקיהם אבל לא יתוארו בשם קדושי ה' באמת רק בשתי עולמות עולם הנשמות שקודם הלידה ואחר המיתה אבל כ"ז שהם בחיים חייתם בעמק העכור הלזה וגופם הוא המונע אותם מהסתפח בנחלת ה' להיות קדושים בתכלית הקדושה ע"כ אמר הקב"ה האחת מעטרות של קדושה צריך אני להניח על ראשי ולא לתת לכם אותה לצפירת תפארה כי בעוה"ז א"א לכם להיות קדושים בעצם ובאמת אבל שתים אני מניח בראש בני שבשתי עולמי הנשמות גם אתם קדושים כמוני. וכבר פירשתי במק"א מה שנאמר בחנוך ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים כי האדם באשר הוא בשר אפר דם ומרה אף שישתדל בכל תוקף ועוז להשיג מדרגה הקדושה ובדעתו שכבד זכה למעלה זו בכ"ז כל שיזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בעולם העליון יראה שכל מה שהשיג עד עתה אף כי רב הוא בכ"ז הוא כקליפת השום נגד ההשגה האמיתית אשר יזכה אלי' בעוה"ב כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ונאמר עין לא ראתה וגו' וידוע שבנין התפעל מורה על פעולת מתדמה שנראה רק לעינים שכן הוא ובאמת אינו כן כמו יש מתעשר ואין כל יש מתרושש והון רב וז"ש ויתהלך חנוך את האלקים שהוא הי' סבור בדעתו שכבר הגיע למעלה העליונה להתהלך את האלקים אבל ואיננו ראה אח"כ אחרי לקח אותו האלקים בסערה השמימה שאין זה הילוך האמיתי לפני האלקים כ"ז היותו אסור בכבלי הגוף הנגוף. וכמו כן נאמר אחרי שאמרנו שבעוה"ז א"א להיות קדוש באמת רק נראים כקדושים ורק בעולם שלפני הלידה ואחר המות לחסידיו יגיעו למדרגת קדושה האמיתית כי לא יראנו האדם וחי ע"כ שפיר מסיים המדרש אחרי המשיל את המשל של עטרות הנ"ל הה"ד כי קדוש אני לשעבר בטרם נולדתם הייתם קדושים כמוני וגם לעתיד בעולם התחיי' והייתם קדושים כי קדוש אני אבל מה שהוא באמצע הב' עולמות האלו והוא העוה"ז והתקדשתם רק נראים אתם קדושים ואינכם קדושים באמת. וז"ש כי קדוש אני זהו מתחלה וסדר זמנים קנקוט ואתי ואח"כ בא והתקדשתם והוא בעוה"ז ואח"כ לעת"ל והייתם קדושים:
והתקדשתם והייתם קדושים כי קרוש אני. כי קדוש נקרא הפורש א"ע מדרכי זולתו ולא יטה אחרי רבים לרעות רק הוא פרוש ומובדל להשלים את נפשו ולא יבוש מפני המלעיגים. כי שורש מלת קדוש הוראתו פרוש. וע"כ מצינו אותו ג"כ פרוש לרעה כמו לא תהי' קדשה ולא יהי' קדש: וא"כ יש להפליא האיך שייך לומר בהש"י שהוא קדוש במה הוא פורש א"ע. אבל באמת אחרי שהקב"ה לפי רום גדלו ותפארתו הי' לו להשאר בעצמו ית"ש ולא להוריד את כבודו להשגיח על מעשה בני אדם ובפרט על ישראל הדרתו השגחה פרטות. ע"כ כמו שבאדם אם פורש א"ע מאחוזת מרעיו והולך בדרך לו ישכון אור בו ואינו חושש לזה שהוא פרוש ונבדל מחברת הדומים לו קדוש יאמר לו. כמו כן להבדיל בהש"י הוא בהיפך. אם הוא ית' פורש מגדולתו וגבהותו אשר לפי רוממות ערכו לא יאות שישרה שכינתו כלל וכלל עם בנ"א קרוצי חומר ובכ"ז לאהבתו ית' את עמו הוא משגיח עלינו בעינא פקוחה זו היא קדושתו, וזה שאנו אומרים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו ר"ל זהו קדושתו שהוא פורש מגדולתו וממלא את כל הארץ בכבודו עי"ז נקרא קדוש כנזכר. שוב שמעתי שכוונתי בזה לדברי קדושת אדוני דודי הגאון רש"ס זצוק"ל אבדק"ק קראקא. וי"ל בזה מה שאנו אומרים בשיר יגדל אין לו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו והקשה השל"ה הק' אחרי שאמר אין לו דמות הגוף מכ"ש שאינו גוף והוה זו ואצ"ל זו ולהנ"ל י"ל הכוונה כי קדושת הש"י אינו נערך ונדמה לקדושתנו שבאדם י"ל קדושה על ב' פנים. א' אחרי שהוא גוף ועלול ומוכרח לתענוגי בשרים אם הוא מצמצם בהם ואינו נהנה מהעולם רק ההכרחי בזה נקרא קדוש כמאז"ל קדש עצמך במותר לך ב' באופן הנ"ל שהוא פורש א"ע מחבריו ומתבודד בעיונו לחזות בנועם ה' גם כזה נקרא קדוש ופרוש. אבל בהש"י א"א לומר שהוא קדוש מב' בחינות אלו אחרי שאין לו דמות הגוף פי' שאין מי שידמה אלו בגופו עד שיוכל להתחבר בחברתו שנאמר ע"י פרישותו ממנו קדוש יאמר לו וגם אין לו גוף ואין לו צורך לתענוגים גופניים ועי"כ לא נערוך אליו קדושתו כלומר אין דמיון וערך לקדושתו אל קדושתנו. והנה ארז"ל אלמלא הקב"ה עוזר לאדם לכבוש יצרו לא הי' יכול לו. וז"ש והתקדשתם אם אתם מכינים עצמכם להיות קדושים אז אני מבטיח אתכם והייתם קדושים תזכו לבוא לידי כך שתוכלו לכבוש את יצרכם. והטעם כי קדוש אני וקדושתי הוא כנ"ל שמלא כל הארץ כבודי שאני משגיח עליכם ואסייע לשבור מוטות עול יצה"ר ע"כ תוכלו להיות קדושים: