לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת אחרי מות
אחרי בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. במדרש בזאת בזכות מילה שנא' זאת בריתי. הכוונה עפמ"ש וכפר אדמתו עמו כפי' המדרש שמצד שהאדם נברא עפר מאדמה ויצר כחות חומריות סוכן בו עי"ז נקל לו הכפרה. וע"ז אנו מתפללים זכור כי עפר אנחנו והנה המפרשים כתבו שהחלק החומרי שבאדם חזק יותר מחלק הרוחני כי חלק הגשמי יש בו מאבותיו וגם מעצמו כי טבע גוף האבות יירשו בנים וכפלים בו לתושי' להתיש כח הרוחני אשר איננו בא בירושה מאביו כמאמרז"ל שלא יאמרו תורה ירושה להם שע"כ אין ת"ח מצויין שיצאו מהם בנים ת"ח. וזה רמז המקרא בזאת יבא אהרן יוכל לבוא אל הקודש לבקש מחילה על בנ"י בהזכירו כי פר בן בקר הוא. כח חומרי ובהמי יש לו מעצמו והוא רמז פר וגם מטבע האב הוא בן בקר וארז"ל יצה"ר דומה לחטה שנאמר לפתח חטאת רובץ הכוונה כי יצה"ר בא לאדם מעת נערותו כמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכמו שהחטה הוא הטעם הראשון שטועם האדם בטרם יבחין עוד בין טוב לרע כי החטה היא אכילת אדם בראשונה כן היצה"ר הוא בא בפתח שערי חיי האדם וכבר הוא רובץ שם. וזהו בפר בן בקר לחטאת שחומר שלו ושל צד אבותיו מביא את האדם לפתח חטאת רובץ אבל ואיל (מלשון ואת אילי הארץ) כח יחידי יש לעולה להעלות את לבו לאביו שבשמים. וכיון שלחומר יש שני כחות ולרוחני רק כח יחידי עי"ז יש כפרה לאדם. והראיי' לזה שכח החומרי חזק מכח הרוחני הוא המילה שצוה הקב"ה למול והטעם כמ"ש ז"ל להתיש כח החומרי. וז"כ המדרש בזאת בזכות המילה וכאמור. וע"ז י"ל הרמז מ"ש במדרש הובא בי"א ערך מילה שאברהם נימול ביוה"כ שנאמר בעצם היום הזה והקב"ה רואה את מילתו ומכפר. והיינו כיון שהקב"ה צוה למול להחליש כח הבהמי א"כ עלובה העיסה שהנחתום מעיד עלי' ויש לדון את האדם לזכות:
וכפר על הקודש מטומאות בנ"י ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם ופרש"י אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם. נראה עפמ"ש ע"פ הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ודרז"ל שת"ח שגגות נחשבות להם לזדונות והטעם להיות הת"ח קדוש וכבוד ה' עליו חופף כל היום וכשחוטא הוא בעוד המלך במסבו ע"כ חטאו חמור ביותר ע"ד הגם לכבוש את המלכה עמי בבית וז"ש וכפר על הקודש על אנשי הקודש הם צריכים כפרה יותר מטומאות בנ"י אנשים בינונים אשר אינם בגדר קדושים.
והטעם ומפשעיהם לכל חטאתם מה שנחשב לבנ"י הפשוטי' רק לחטאת ושוגג נחשב אצל קדשי בנ"י לפשע משום הגם לכבוש את המלכה. וכן יעשה אם הוא עושה הטוב והישר מלשון כן בנות צלפחד דוברות. אז הוא נעשה לאהל מועד כמ"ש ונתתי משכני בתוככם ואז"ל שהצדיקים מרכבה לשכינה וכיון שכן אם חוטאים גדול עונם מנשוא. וכ"ת כיון שאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות א"כ גם הקדושים בעת חטאם סר צלם מעליהם ונסתלקה שכינה מהם ואין בו משום הגם לכבוש וגו' לז"א השוכן אתם בתוך טומאותם אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם ומפ"ז גדול עונם וצריכים כפרה ביותר: בילקוט ביוה"כ נוטל הקב"ה עונותם של ישראל ונותנם על שרו של עשו שנאמר ונתן אותם על ראש השעיר ואין שעיר אלא עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר אמר עשו מה כח יש לי לסבול עונות יעקב אחי מיד השליכם הקב"ה על בגדיו ונעשים אדומים כתולע ומתכבסים ונעשי' כשלג הכוונה כי אנו אומרי' שעבוד מלכיות מעכב אותנו ורק ע"כ אנו חוטאים ע"י שעול הגלות מעיק עלינו ומונע אותנו מהסתפח בנחלת ה' וכ"ז כשאין אנו מתקרבין להם מדעתנו אבל אם אנו מעצמנו מתדמים ומתקרבים אליהם אז אין די בהתנצלות הנ"ל. כי אחרי שאנו מקורבים אצלם והוקל העול והתפתחו מוסרות מעל צוארנו ואחינו אתה יאמרו לנו בגוים. א"כ מה זו טענה שעבוד מלכיות מעכב אחרי שדרור וחופש לנו למנה ולנחלת שפרה עלינו וז"ש מה כח יש לי לסבול עונות יעקב אחי כשמתנהג עמי כאח באהבה וחיבה ואחוה א"כ אין אני הגורם חטאם. והנה אם אנו חוטאים רק ע"י הסתת העכו"ם אז אם גם לא נתעשת לשוב בתשובה הוא ית' פותח לנו פתח לשוב. דוגמת החטא שלא הי' ג"כ מעצמנו אבל אם החטא הי' מעצמנו צריכה גם התשובה להיות מאלינו בלב ונפש וידוע כי תולע יש לו אדמימות מצד עצמו ולא כשני הנצבע. וכמו כן שלג יש לו לבנונית בעצם לא כצמר. וז"כ הילקוט כיון שא"א לתלות בשרו של עשו כ"א נעשים בגדיו של יעקב אדומים כתולע מצד עצמם ע"כ צריכים ג"כ לכבס מצד עצמם כשלג:
והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. כי רבים מתקשים להבין על מה זה יעד ה' יום אחד בשנה לכפר בו על כל עונותינו הלא הש"י הוא למעלה מהזמן ומה יום מיומים והוא ית' סוקר הכל בסקירה אחת והאיך אפשר לומר שיום אחד בשנה יבחר ויקרב הש"י ליום סליחה ומחילה. וכבר העמיק בחקירה זו בבינה לעתים דרוש א' להקשות כן על ראש השנה המיועד ליום הדין דג"כ קשה כזה למה לו להקב"ה להגביל יום אחד בשנה לעשותו יום הדין. והעלה דבאמת הוא חק נעלם ונסתר מהשגת בנ"א ופי' בזה פ' תקעו בחודש שופר כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב יעו"ש. כמו כן נאמר אנחנו ביוה"כ שהוא חק ולא יעבור אלקים ידע דרכו והוא יבין את מקומו וסיבתו. וז"ש והיתה לכם לחוקת עולם שלעולם יהי' לכם חק נעלם טעמו מה שבחודש השביעי בעשור לחודש תענו. והנה דבר שאנו מבינים טעמו ונימוקו קל עלינו לעשותו אחרי שאנו יודעים תכליתו ותועלתו. אבל דבר הנעלם מאתנו ואין אתנו יודע עד מה קשה לאדם לעשותו ובפרט לענות בצום נפשו מבלי ידע סיבתו וטעמו וידמה על האדם כמלאכה כבדה ויגיעה רבה. אבל כפמ"ש לעיל פ' ויקרא לפרש מאז"ל מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת ת"ל קרבן לה'. שלא יקשה על האדם לעשות דבר אף היותר כבד אם יודע שע"י טרחא זו מקרב א"ע להבורא ית"ש. ופירשתי ג"כ וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך יעו"ש בפ' ויקרא א"כ ה"נ ביוה"כ כשיודע האדם שע"י ענותו בצום את גופו מוסיף כח ואיל לחזק נשמתו אשר נכספה וגם כלתה ליום מקודש הזה וטוב לה יום זה מאלף של כל השנה כולה. א"כ בשמחה ואהבה רבה יסגף את גופו הפעם למען הברות נשמתו הרעבה גם צמאה לדבר ה'. וידוע כי הגוף נקרא תושב בארץ הלזו והנשמה היא כגר בארץ נכרי' כמאמר הלל ע"ה שהי' הולך לגמול חסד עם הדין אכסנאי דאית לי' בגו ביתא וז"ש הגם כי מה שתענו ביוה"כ חק עולם הוא לא נודע סיבתו בכ"ז וכל מלאכה לא תעשו. לא יהי' אצלכם התענית למלאכה ועבודה רבה. והטעם האזרח והגר הגר בתוככם. אם בכל השנה תדאגו להוסיף כח ע"י אכילה להאזרח הוא הגוף הלא החוב מוטל עליכם לעשות טובה גם להגר הגר בתוככם היא הנשמה העלובה אשר בקרבכם מתגוררת:
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו. במדרש הה"ד כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. כי יל"ד בקרא דהול"ל כמעשה יושבי ארץ מצרים ויושב ארץ כנען לא תעשו מאי כמעשה ארץ דקאמר. ונראה כי ארץ מצרים היתה מלאה גלולים ארץ מזוהמת אשר רק אנשים אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם אותם סבלה הארץ אבל מי שעבר עליו רוח טהרה רוח דעת ויראת ה' לא נשאה הארץ לשבת אתו ע"כ אבותינו כ"ז שהיו במצרים היו גוי בקרב גוי הללו והללו עע"ז כמו שטען שר של מצרים. ורק בצאת ישראל ממצרים היתה יהודא לקדשו. ורק אחרי החל רוח ה' לנוסס בם גורשו ממצרים כי לא סבלה אותם הארץ הטמאה. ואפשר שגם זה נכלל בשאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם מה לכם להודות על יציאתכם ממצרים הלא טבע הארץ הי' מחייב שתצאו משם אחר שהוסר מכם רוח הזונה הלא בע"כ הקיאה הארץ אתכם. אבל באמת ע"ז בעצמו צריכים אנו להודות ולהלל לשמו הגדול שהערה עלינו רוח ממרום רוח טהרה ופרישות שעי"ז לא תסבול אותנו ארץ הטמאה ע"כ ענה כסיל כאולתו ואומר לו אלו הי' שם לא הי' נגאל כי הוא הרשע הי' נאחז בסבך טומאתו והי' ראוי לארץ והארץ ראוי לו ולא הי' נגאל. ובארץ כנען הי' להיפך מאמ"צ כי לא יכלה לסבול רק אנשי מדות ומעלות ואת הגוים הטמאים קאה הארץ הקדושה בגלל כל התועבות אשר עשו. וכמבואר בפרשתנו. ופירשתי בפ' וירא כי משחיתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתם את פני ה' עפמ"ש הרמב"ן מה שחטאו שאר האומות ולא עשה בם כליון חרוץ כמו בסדום לפי שסדום הוא מארץ ישראל ולא תסבול הארץ הקדושה חטאת ופשע עיי"ש. ונאמר בא"י ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה. וזה שאמרו ע"כ משחיתים אנחנו את המקום הזה על אשר גדלה צעקתם את פני ה' שם ועיניו ולבו שם כל הימים משא"כ שאר הארצות לא יאמר אצלם את פני ה' וחטאם קל. וע"כ הזהיר אותנו הש"י שאנחנו עם ב"י לא זו שלא נעשה כמעשה ארץ מצרים אשר לא יכלה לסבול נקי וטהור אלא אף כמעשה ארץ כנען אשר הארץ ההיא לא יכלה לשאת את הבלתי שלמים במעלות ומדות גם כזה לא נעשה. ואמנם הטעם שלא נוציא מקרבנו את הטהורים ונקיים כאשר עשתם ארץ מצרים הוא מובן מעצמו אחרי שאנחנו בעצמו צריכים להיות טהורים ונקיים. אבל שלא לסבול בתוכנו אנשי רשע ע"ז בא המדרש ליתן טעמו ונימוקו כי כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות ע"כ כ"ז שישבו בקרבנו אנשים פחותי הערך וחסרי המעלה ובכ"ז אנו לא נלמוד מהם ומהמונם להשחית ולהרע כמוהם עי"ז נרויח שנדמה לשושנה נעימה הנמצאת בין קוצים המכאיבים וסילונים ממאירים. ויש להוסיף לפר' מ"ש בפרשתנו ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכ' אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם כי כל אשר יעשה מתועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם והקשו המפרשים הלא באמת תקיא הארץ בטמאות אותה והול"ל ולא תקיא אתכם אם לא תטמאו אותה. וקרא משמע דאף כשיטמאו אותה לא תקיא. ונראה כי אף שהגלה הש"י אותנו מעל אדמתנו ונחלתנו נהפכה לזרים בכ"ז תקותנו לא נואשה לשוב ולחזור לארץ קדשנו ואם יתמהמה בכ"ז אנו מחכים ומיחלים בכל עת ועונה ישוב יקבצנו ויביאנו ברחמיו לציון הר קדשו ע"כ אנו אומרים בתחלת ההגדה השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין בכפל לשונו בא לרמז לנו החילוק שבינינו ובין אומות העולם שישבו מקדם בארץ הקדושה וגורשו משם בעבור תועבותיהם שעשו ואנחנו אף שמפני חטאינו גלינו מארצנו בכ"ז סופנו לשוב אל אחוזת ונחלת אבותינו. כי אוה"ע חטאו בנפשותם ומשחתם בהם מום בם נגואלה נפשם בלכלוכי העונות ע"כ אין עוד תרופה למכתם משא"כ ישראל אף שחטאו בגופם השחיתו התעיבו עלילה בגויתם אבל נפשם ונשמתם נשארה טהורה ונקיי' ורק בבשרם חטאו ותאות גופם היתה בעוכרם ע"כ לעת קץ המקווה שיכבשו את יצרם ולא יתאוו עוד תאות בשרים אז ישובו לאחוזתם אחרי שנשמתם ונפשם טהורה היתה עומדת לעד. והנה הדבר אשר כבר הקיא האדם אחרי בא אל קרבו לא יאכל עוד כי הוא נמאס וצא יאמר לו ורק הכלב שב על קיאו לחזור ולבלוע מה שכבר הקיא. ע"כ אמר הש"י ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה אף אם תטמאו את האדמה ותגורשו מעל פני' בעבור מעלליכם הרעים בכ"ז לא תדמו לקיא צואה בלי מקום לחזור עוד לעת קץ כמו שקאה את הגוי אשר לפניכם שהם נדמו לדומן קיא וסחי מאוס אשר לא יחזור עוד. ונתן טעם לזה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. כלומר רק אם הנפשות חוטאות אז יוכרתו לחלוטין מארץ החיים אבל אתם רק הגוף בעוכריכם אבל הנפש ונשמה שנתתי בכם טהורה ע"כ לא תכרתו לעולם גם בטמאכם אותה. והנה החוטא בגוף הוא עבד לתאותיו המושלים עליו בעים רוחם והעבד ימלוך על אדונו הנשמה משא"כ מי שחוטא בנפשו הוא אינו עבד כי ברצונו ובדעתו הנשחתה הוא עושה כל תאוות ותועבות ה'. ע"כ אמר השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל וכ"ת מה נשתנו ישראל מאוה"ע מדוע להם אין עוד פתח תקוה לשוב לארץ ואנחנו אסירי התקוה כי עוד נשוב לבצרון. לז"א כי אוה"ע שחטאו לא שנפשם היתה בוחרת בטוב ורק שהיו עבדים לתאוותיהם. לא כן אלא שהם ברוחם וברצונם היו חוטאים משא"כ אנו בנ"י עם קרובו רק ע"כ חטאנו בשביל שהשתא עבדי שאנו עבדים לתאוותינו אבל לשנה הבאה בני חורין חירות מממשלת התאוות והחמדות ע"כ נקוה כי לשנה הבאה בארעא דישראל. ועם דבר זה שהחטא בנפש חמור מחטא בגוף י"ל בפ' כי תשא העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם. עפמ"ש אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ופרשתי שהממעיט ודאי במנחתו הדלה והרזה כוונתו לשמים. אבל המרבה ויוכל להתפאר במתנתו הרחבה ס"ד אמינא שיקופח שכרו כי כוונתו גם לכבוד עצמו ע"כ אמר א' המרבה וכו'. וע"כ צוה ה' שהעשיר לא ירבה כדי שלא יתגאה ותהי' כוונתו בלתי לה' לבדו והטעם שהקפיד הש"י כ"כ בתרומה זו שתהי' רק לש"ש ולא יתערב בה כוונה אחרת ושום מחשבה זרה כי אם אדם חוטא בגופו שלא יכול לכבוש תאוותיו אז אין החטא גדול כ"כ ודי לכפר אם יעשה צדקה מממונו אף שיכוין ג"כ לתועלת עצמו מ"מ הלא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור. אבל חטא העגל שלא הי' החטא מחמת תאוה כי מה תאוה היא זו להשתחוו' לעגל זהב אלא עיקר החטא הי' בנפשם שנשמתם היתה מקולקלת וכיון שהחטא גדול שחטאו בבת מלך ע"כ צריכה הכפרה שתהי' בלי שום נטיי' ופניי' זרה כדי שיהא בכחה לכפר חטא גדול כזה. וז"ש העשיר לא ירבה והטעם שלא יתגאו כ"א יתנו את תרומת ה' בכוונה רק לשם שמים. והסיום לתת טעם לזה כי אם לא הי' רק לכפר על חטא גופני לא הי' מזיק כ"כ בהתערב בו מחשבת כבוד אבל כיון שהוא לכפר על נפשותיכם שהוא חטא חמור ביותר ע"כ צריכה הכפרה להיות נקיי' מכל שמץ פניי' זרה. ואמרתי לפרש הפ' בפרשה וארא ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים כי המלך יוכל לקנות לו הממשלה על עמו בשתי דרכים. או ע"י שמראה להם אותות אהבתו לנטלם ולנשאם על מרומי הטובות. או שמטיל מוראו עליהם שכל איש אשר ימרה את פיו ענוש יענש ונתן בפלילים ועי"כ מפני שמו יחתו ויחרדו. ואבינו מלכנו ית"ש כאשר לקח אותנו לו לעם לא ע"י חמלה וחנינה ואהבה לו. אנחנו נעשים עמו כ"א אדרבה ע"י מדתו מדת הדין ששלטה בנו בכור הברזל. והטעם בזה כי הש"י רצה להורות אותנו כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך וכל הצירופים היו לטובתנו ולמען אשר ברבות הימים לא נבעט ביסורין ועינויים אשר היו מעותדים לבוא על ישראל כמאז"ל יאה עניותא לישראל ע"כ תיכף מתחלה הרגיל אותנו בזה ועי"ז אם גם גלי הגלות יעברו על ראשינו לא נאמר נואש כ"א נקוה שכאשר גאלנו בראשונה והוציאנו מאפלה לאורה כן יגאלנו גם מצוק הגלות לעתיד. והנה מה שלא השלימו ישראל במצרים את הד' מאות שנה שנגזר עליהם מתחלה הוא כמאמר הש"י אהי' אשר אהי' וכפרש"י אהי' עמכם בגלות אחר והיינו שהגלויות האחרות המה ישלימו מה שחסר מגלות מצרים. ועפ"ז יש לומר אחרי שגלותנו כעת הוא להשלים מה שחסרנו בגלות מצרים שלא השלמנו אותו אז ע"כ יקרא בשם תחת סבלות מצרים כי הוא תחת ובמקום אשר הי' לאבותינו לסבול עוד משא הגלות במצרים אנחנו סובלים משאם. וז"ש ולקחתי אתכם לי לעם לא ע"י שהראיתי לכם מדת הרחמים שלי כ"א ע"י והייתי לכם לאלקים מדת הדין הקשה והטעם לזה וידעתם כי אני ה' אלקיכם שאני רחום אף בדין והיסורים הם לטובתכם ועוד למען תדעו כי אני המוציא אתכם גם לעתיד מהגלות שבין האומות הנקרא תחת סבלות מצרים. וע"כ אחרי שהעניות והצרות אשר סבלו אבותינו במצרים בעת לקחם לו לעם המה לנו לפתח תקוה על העתיד ע"כ פתח בעל הגדה הא לחמא עניא דו אכלו אבהתנא בארעא דמצרים השתא הכא לשנה בארעא דישראל כי הלחם עוני שהאכיל הש"י את אבותינו עת נהיינו לו לעם יפיח בקרבנו רוח התקוה שיגאלנו ברחמיו ויקבץ נדחינו בב"א:
ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. פרש"י נאמן לשלם שכר. נ' עפמ"ש בדרוש לנישואין בפ' אשא עיני על ההרים יבא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ ובמדרש ההרים אלו האבות שנאמר שמעו הרים את ריב ה' והוא עפמ"ש בפ' שמיני בדרז"ל שבני אהרן מתו על שלא נשאו נשים שהתגאו לאמר אבינו כ"ג אחי אבינו מלך ואין אשה ראוי' לנו לגודל יחוסנו אבל באמת אמרו חות דרגא וסיב אתתא ואמרו איתתך גוצא גחין ולחיש לה אחרי כי מה' אשה לאיש ומאתו לא תצא הרעות והאשה אשר הוכיח ה' לאדם גם כי אינה ממשפחה מיוחסת כמוהו אם רק ממשפחה כשרה אשר לא נמצא בה שמץ פסול היא בכ"ז תהי' לו לעזר מעם ה' אלקיו והראי' לזה שהרי הקב"ה מזווג הגוף עם הנשמה אף שהגוף הוא מטיפה סרוחה אפר דם מרה ובמה נחשב הוא נגד הנשמה בת אל חי הבאה מגבהי מרומים ממקור עליון מקומו טהור וקדוש ובכ"ז אף שהמרחק רב בין הגוף לנשמה הש"י מזווגם ומושיב יחידים ביתה ויהיו לאגודה אחת ולא יתפרדו. כמו כן בזווג שבין איש לאשתו אף שהא' גבוה במעלה מהאחר בכ"ז אם יזכו שכינה ביניהם. והיו לבשר אחד. וז"ש אשא עיני אל ההרים אלו האבות אם האדם ישא תמיד עיניו אל אבותיו הגדולים והטובים ויעשה כבני אהרן לומר מאין יבא עזרי מהיכן אמצא עזר כנגדי הראוי' לי מבית המלך כפי רום מעלת משפחתי. ישיב לעצמו שאין מהראוי לעשות כן אחרי שעזרי מעם ה' והוא המזווג זווגים ע"כ כמו שעושה שמים וארץ כפי שדרז"ל שמים זו הנשמה והארץ זו הגוף כמו ששנים אלו אף שההבדל גדול ביניהם בכ"ז כיון שהיו תואמים מלמעלה ר"ל שנתייעדו למעלה בשמים להיות אגודה אחת כ"כ ויחדיו יהיו תמים מלמטה ולא יתפרדו. והנה מה שבאמת הגוף והנפש יחדיו יצמדו הפתיל המחברם הוא התוה"ק כי הוא הנותנת מזון ושיקוי לעצמות הגוף כמ"ש לקמן בפ' שופטים בהספד. ובפרט לנשמת שדי תאיר התורה. וע"ז נאמר כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי' ה' יחי' האדם. כי ע"י לחם הגופני והגשמי לבד לא הי' חיבור ודיבוק בין הנשמה והגוף כי הנשמה רק מלחם בית אבי' תאכל אבל ע"י התוה"ק גם הגוף גם הנפש ימצאו מרגוע למנת חלקם. וכיון שכן שכל עיקר חיות האדם תלוי בשמירת התורה ובלעדה אין קיום לחיבור ההפכים האלו א"כ לא הי' מגיע לאדם שכר ותשלומין עבור קיימו כל דברי התורה אחרי שהוא מקור החיים כמו שאין לו לבקש שכר ע"ז שאוכל מזון הגופני כי הוא לצורך קיום גופו כ"כ לא יגיע לו שכר על עשיית המצות עפ"י פקודי התוה"ק אחרי שלנפשו יביא לחמו ואם ימנע ממנה די סיפוקה עזוב תעזוב אותו. ע"כ עיקר שכר המצות המקווה הוא רק ע"י שעוד בטרם יקרב אליו זמן עשיית המצוה הוא מצפה ועומד מתי תבא לידי ואקיימנה ושמח מקודם שיזכה לקיים מצות ה' וזה אינו מן ההכרח לקיום נפשו כי די' שעתה אם יושיט לה טרף בעת מצוא אבל לא שישמח מקודם ע"כ על זה יבא על שכרו והנה שמר הוא מלשון מצפה ומייחל כמו ואביו שמר את הדבר. וז"ש ושמרתם את חקותי ואת משפטי צריכים אתם לצפות ולייחל מקודם לעשות אלה החוקים והמשפטים. אבל אם לא תעשו כן רק בשעת עשיי' תעשו כמצווה עליכם ולא מקודם אין לכם לייחל לקבלת שכר ונתן טעם לזה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כל חיותו של אדם תלוי בעשיית המצות כנ"ל ע"כ מה לכם לבקש שכר על אשר קיימתם את עצמכם רק אם תשמרו ותצפו לעשיית המצות אזי אני ה' נאמן לשלם שכר: