אור ברסלב
לוח ארז חלק ב לוח ארז על פרשת פנחס

לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט

לוח ארז על פרשת פנחס

לוח ארז על פרשת בלק

פינחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו וגו' הנני נותן לו את בריתי שלום. ובמדרש אמרו בדין הוא שיטול שכרו. יל"ד דהו"ל למימר השיב את חמתי מבני ישראל מאי מעל בנ"י דקאמר. ונראה כי אם ראינו הדור פרוץ יש להאשים את הראשים שהמה בעוכרין על אשר לא השגיחו בעינא פקיחא להחותם את הדרך ילכו ואת המעשה אשר יעשון כמאז"ל ע"פ ואשמם בראשיכם אשמם של ישראל תלוי בראשיהם. ולפ"ז הי' מקום להש"י לקצוף על נשיאי העדה אשר נהגו צאן ישראל במדבר אולי המה היו הגורמים ע"י שלא הוכיחו אותם למדי אבל על ידי שפנחס הערה נפשו למות בעבור קדושת שמו ית' לבל יתחלל. הראה שאין הקולר תלוי בראשים ונשיאים כי הם עשו את שלהם בכל מאמצי כחם ואם העם לא שמעו בקולם הראשים חפים ונקיים מפשע ועון. וז"ש ע"י שפנחס קנא קנאת ה' צבאות והראה שלא חתו מפני כל עי"ז השיב את חמת ה' מעל בני ישראל המה הראשים הפקודים על העדה וממנים על העם לשמור חומת התוה"ק. והנה הכהנים נוטלים כ"ד מתנות כהונה וכן הרב אשר על העדה נוטל שכרו מקופת הקהל למען ינוח מטרדות ודאגות המחי' והכלכלה ויקדש את כל עתו קודש לה' שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וכ"ז אם לא ישנה את תפקידו ועבודת הקודש אשר עליו להוכיח בשבט פיו ישא על שכמו אז ראוי הוא הוא לקבלת שכר. אבל אם לא יעשה כמשמרתו להוכיח במישור כ"א עוצם עיניו מראות ברעה יפרצו בעדתו אז השכר שנוטל עבירה הוא בידו ואבק גזל אחרי שאינו עושה מה שמוטל עליו לעשות כי בא בשכרו. אבל אחרי שפנחס הראה שקדוש בעיניו משמרתו עבודת הקודש להיות צופה בעינים פקוחות להסיר מכשול מקרב עמו. אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו. השכר כ"ד מתנות כהונה שנוטל ראוי לו ע"פ דין וצדק ורק גמולו ישלם לו. והנה מי שאינו מוכיח את בני עמו. לראש כזה יש שלום דב וישליו אוהביו הרבים כמאז"ל האי צורבא מרבנן דמרחמי לי' בני מתי' משום דלא מוכח להו במילי דשמיא ולאיש כזה אין הקב"ה צריך להבטיחו שיהא לו שלום כי מעצמו הוא בא מאליו אבל מי שהוא מקנא כפנחס ע"ז אמרו האי צורבא מרבנן דסנו לי' משום דמוכח להו במילי דשמיא וא"כ יש לידא שיהיו לו ריב וקטטה ועמך כמריבי כהן שדעתו יפה ומוכיח. לכן אמר לו הקב"ה בהבטחה נאמנה שבכ"ז אף שהוא מקנא קנאת ה' צבאות בכ"ז הנני נותן לו את בריתי שלום:

בקנאו חת קנאתי בתוכם ולא כליתי את בנ"י בקנאתי. י"ל בהקדם מה שפירשתי המשנה באבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם. נ"ל ההמשך עפמ"ש בבאר מים חיים פ' קדושים לפרש פ' יראת ה' אלמדכם כי האב המזהיר את בנו שלא ילך על הקוצים פן יתנגפו רגליו ואם ילך יכנו מכה דבה הנה הבן שומע לקול אביו לא מיראת נגיפת רגליו דק מיראה שאביו יכהו. אבל אנו צריכים לעשות מצות ה' לא מיראת העונש כ"א כמו שהקב"ה אינו מזהיר אותנו מיראת עונש רק שהוא ירא לנפשנו מקוצי העבירות כמו כן אנו צריכים לירא מה שהשי"ת ירא לא מהעונש כ"א מהעבירה עצמה עיי"ש דבריו הנחמדים. וזה כוונת התנא אל תהיו וכו' ע"מ לקבל פרס לא מתקוות השכר ויראת העונש כ"א תיראו מהעבירה עצמה שהיא קוץ מכאיב לנפש. וז"ש ויהי מורא שמים עליכם כלומר מה שהש"י ירח והוא מפני טומאת נפשותיכם זהו תיראו אתם ולא כבן לא חכם שירא מהעונש שזהו אינה יראת הש"י ולפ"ז ה"נ י"ל דקנאת פנחס לא היתה רק בשביל יראתו מפני עונש ישראל כ"א קנאת ה' צבאות ית' מיראתו שישראל ישחיתו נפשותיהם ויפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא והי' לו יראת וקנאת ה' ר"ל מה שירא הקב"ה מעצם העבירה את זה ירא גם הוא בצדקתו ואף אם הי' יודע בטח שלא יענשו ישראל בכ"ז צר לו חטאם במה שיטמאו את נפשותם. וז"ש בקנאו את קנאתי מה שאני מקנא קינא גם הוא ואם גם לא הייתי מכלה את בנ"י ולא הי' מגיע להם שום עונש בגוף ע"י חימתי בכ"ז הי' הוא מקנא:

תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בנ"י. בילקוט וכפר לא נאמר אלא ויכפר מלמד שעד עתה אינו זז מכאן עד שיחיו המתים. והוא תמוה הלא בין וכפר ובין ויכפר שניהם לשון עבר הם ונ"ל דהנה בפנחס מצינו לומר שעשה גדולות למען שם אלקיו ית' שלא יחולל וא"כ לצדקה תחשב לו עד עולם על אשר הערה נפשו למות בעד הש"י. אבל יש מקום לומר שח"ו לא קנאת ה' צבאת עשתה זאת רק מיראתו פן יכלה העם במגפה בחרות אף ה' עליהם ויבלה עצמו ובשרו קרוביו ומיודעיו וא"כ אף שעשה דבר גדול בכ"ז אין הזכות נחשב כ"כ שיעמוד לדורי דורות כי עשה כן לכבוד עצמו מגודל רחמנותו על בנ"י עצמו ובשרו. ובאמת האדם יראה ללבב ולא ידע מה בנפשו. אבל היודע מחשבות העיד פנחס ב"א השיב את חמתי מעל בנ"י בקנאו את קנאתי בתוכם. כלומר מחשבתו היתה לקנאות ה' צבאות ורק מזה נמשך ג"כ שהשיב את חמתי. אבל עיקר מטרת חפצו ומגמתו היתה לקנאות את קנאתי. ע"כ ראוי הוא לשכר גדול וכפל בלשונו הנני נותן לו את בריתי אשר לא יכרת לדורות תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בנ"י. שעיקר כוונתו היתה לקנאות לה' ומזה נמשך ג"כ כפרתו על ישראל. וז"כ המדרש. אחרי שבבוא ב' פועלים זאח"ז יהי' הראשון עבר פשוט והשני מפני שצריך להיות בוא"ו החיבור יהי' עתיד המהופך לעבר כמובן כי אם יהי' עבר עם וא"ו יהי' מהופך מעבר לעתיד. וז"כ המדרש שהי"ל לכתוב תחת אשר כפר על בני ישראל וקנא לאלקיו כמו מתחלה שנאמר ג"כ מתחלה השיב את חמתי ואח"כ בקנאו וכן להיפך הו"ל למכתב וכפר על בנ"י ויקנא לאלקיו. ובע"כ דהכוונה כנ"ל שעיקר כוונתו היתה לקנאות ע"כ זכותו גדול שאינו זז עד תחה"מ כנ"ל:

צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור. נ"ל ע"פ הפסיק הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. הכוונה כי אויב מחמת ניגוד הדת לא ישמור עברתו נצח נגד שונאו כי בקחתו גם הוא את אמונתו וילמוד ממנו אז אוהב נעשה מאויב יען שגם הוא עתה באמונתו יחי' ובהתבטל הסבה בטל המסובב. לא כן אויב גופני הוא ירצה להשחית את אויבו עד מות לנצח לבלעהו בלי השאיר לו שריד ופליט. וז"ש דהע"ה בקרוב עלי, מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו ויל"ד מאין יהי' בטוח שבודאי יכשלו ויפולו. אך דוד הע"ה נסתפק אם שנאת אויביו הוא בשביל הדת בשביל שחטא או שנאת הגוף ממש בלי סיבה. ועין הבוחן כי רצו להמיתו ולא להעבירו מדתו מוכרח שהם אויבים לי בלי שום פניי' לש"ש וא"כ שודאי מובטחני המה כשלו ונפלו. וז"ש בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי ולכלותני ולא להורות לי דרך הישר לדעתם א"כ אינם אויבים לדתי כ"א צרי ואויבי לי לגופי א"כ ודאי יכשלו ויפולו כי לא תעזוב נפשי לשאול. והנה האומות כ"ז שהם עומדים עלינו לכלותנו אז יש לנו תקוה שעוד נקום לקראתם ונכם ברוח שפתינו עדי ישובו ויכירו את ה' ואז אין שנאתנו לנצח כי יש תקוה שעוד נהי' לאוהבים בהיותם גם הם אוהבים לה'. לא כן אם ח"ו מתחתנים אותנו ואת בנותיהם נקח לנו אז בודאי הם ירעו וישחיתו אותנו ואין לנו שום תקוה. וז"ש תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי כלומר כ"ז שהם לי לאויבים אז אין שנאתי בלתי בעלת תכלית רק שנאתי היא תכליתית כי אקוה עוד נשוב נרחמהו ולא כן אם הוא כאוהב לי. וכזה פי' אדמו"ר הגאון זצ"ל ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. פרש"י ב' פירשים א' מלשון עפר וא' מלשון קישור וחיבוק ותיב"ע פי' בראשון עפר ובשני חיבוק. ופירש הוא ז"ל הכוונה כי על ב' אופנים רוצה שרו של עשו להשחית את ישראל או בהוריד לעפר כבודו בשיעבוד קשה או בהראות לו אותות אהבה לחבקו ולהתאחד עמו. וירא כי לא יכול לו בהורידו עד עפר אז ראה להשחית באופן הב' בהחבקו עמו. אלו דבריו ז"ל. ואני מוסיף נופך כי הזקנים לא ירצו להתאחד עם האומות בידעם סוף דבר כי מרה ולענה תהי' לא כן הנערים המנוערים הם חושבים ע"י חיבוק עם הנכרים להדר את בית ישראל. וז"ש וירא כי לא יכול לו כלומר ליעקב בעצמו ע"י הורידו לעפר וכ"ש שלא יועיל חברתו. ויגע בכף ירכו יוצאי ירך יעקב ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו בהחבקו עמו ע"י חיבוק ואחדות. וזהו י"ל י"ל כוונת המדרש ב' אומות קדמו לישראל בחרב מצרים שנאמר אריק חרבי ואדום שנאמר לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך ואמר הקב"ה לא תתעב מצרי לא תתעב אדומי וב' אומות קדמו בעבירה ואמר הקב"ה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. הכוונה כי מצרים ואדום אשר הם כאויבים נגדנו לא נתעבם לגמרי וע"ז נאמר לא תתעב מצרים כי גר היית בארצו לא חושב ואח להם. משא"כ מואב נאמר בפסוק ויאמר בלעם אל בלק איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים פרש"י השיאו עצה על הזנות והכוונה שדבר זה יעשה העם הזה לעמך כלומר עם ישראל יהי' עמך ע"כ צריך לתעב אותם. וזהו כוונת הכתוב שהתחלנו צרור את המדינים והכיתם אותם עד חרמה כי אין תקוה שישובו אל ה' כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור כלומר ע"י זנות וחיתון ע"כ והכיתם אותם. וי"ל בזה מדרש ילקוט ישעי' ס' קומי אורי כי בא אורך כשאמר הקב"ה לציון קומי אמרה ציון קומי בראש ואני אחריך אמר הקב"ה יפה אמרת וכה"א עתה אקום יאמר ה' אשית בישע יפיח לו כי הש"י יגאל את ישראל רק בעמדם לבדד בין האומות ואינם מתערבים עמהם כלל ואם גם הם מעונים ונגושים מיד צריהם לא יתאחדו עמהם וז"ש הש"י לציון קומי אורי ותאירי מחדש אימתי כי בא אורך מלשון בא השמש אם כבר שקעה שמש הצלחתך. ע"ז אמר ציון קומי בראש. ומדוע על שאני אחריך שאל תשא עוד פניך עלי להשגיח בעינא פקיחא. כ"א השלכת אותנו אחרי גווך. וכה"א עתה אקום ואשית להם ישועה יאמר ה' יפיח לו אם נותנים פח ומוקש לישראל ולא יאהבום אז אני גואלם. וי"ל בזה מדרש ילקוט נחמו נחמו עמי מה כתיב למעלה מן הענין כי יהי' שלום ואמת בימי אמר הקב"ה שלום אתה מבקש אין אתם צריכים לתפלתו של חזקי' אלא אני אנחמכם מן הגלות הכוונה כנ"ל כי חזקי' התפלל שיחי' בשלום ובשלוה עם החומות סביבותיו וע"ז אמר הקב"ה לא כן אלא אני מנחמכם מן הגלות כלומר כ"ז שאתם בגלות סגופים ודחופים אז דוקא אני מנחמכם. ועפ"י האמור פירשתי הפסוק בפ' ואתחנן כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו. כי לאחר שיארכו הימים בגלות בין העמים אז יערב לבם לגשת אל האומות ולהתחתן ולדבק עמהם ובפרט הנערים המנוערים רוצים להדמות אליהם. ז"ש אם כבר נושנתם בארץ אז בניכם אשר לא ידעו הבין כי מרה תהי אחריתם ידבקו עם האומות ויעשו תמונת כל מה שעושים האומות גם הם יעשו תמונה ממנו אבל באמת סופם לעשות הרע וגו' להכעיסו:

לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. י"ל ע"פ הפסוק (קהלת ה') יתרון ארץ בכל הוא ומלך לשדה נעבד עפ"מ שפירשתי לעיל (פ' וישלח) מה שאנו אומרים בתפלה ונפשי כעפר לכל תהי'. הוא כמו שהאדם משתדל שגופו יהי' תמים ושלם בלי מום וחסרון עד שיקרא "כל" כמו כן אנו מתפללים שהש"י יערה עלינו רות ממרום למען נשתדל ג"כ שנפשנו ונשמתנו תהי' שלימה ותקרא כל עיי"ש. והנה הצדיק מחשב את גופו רק כחלק מן חיותו ורק את נפשו הוא חושב לכל ודבר שלם. אבל מי שהגופני חשוב בעיניו יותר מן הרוחני הוא להיפך הוא חושב את גופו לכל. ודבר שלם ונפשו רק כחלק בעיניו. ע"כ אמר יתרון ארץ בכל הוא מי שנותן יתרון וחשיבות לארציות שלו ועושה את הטפל עיקר זה טועה בדמיונו לומר כי "בכל" הוא שהארץ היא תכלית השלימות ויקרא שמה כל. אבל המלך הוא השליט על יצרו כאז"ל מאן מלכי רבנן הוא יודע שהעיקר הוא נשמת שדי ואם גם שמוכרח להחיות את גופו די סיפוקו אשר יחסר לו הוא עושה כן רק ע"צ ההכרח כמאמר דומה עליו כמי שכפאו שד. ובאותה שעה שהוא מוכרח להיות עובד אדמתו למען ישבע לחם הוא חושב א"ע כעבד וכמשא כבד תכביד עבודת הארץ ההכרחי אכפה עליו. וז"ש מלך המושל על יצרו ורק בשעה שעוסק בדברים הנוגעים ברומו של עולם אז הוא בן חורין אבל בעת עסקו בעבודת הגוף ובכל מלאכתו בשדה הוא רק נעבד על אפו ועל חמתו כעבד ישאף צל. והנה רש"י פי' בפסוק י"ג לזרת שחסרו במנין זה כמה משפחות מישראל שמתו במדבר בחטאם עיי"ש. וז"ש לאלה תחלק הארץ הם ידעו ויבינו שהארץ איננה כל כ"א רק חלק. וע"י מה ידעו זה. במספר שמות אם ימנו את שמות הפקודים עכשיו ימצא שחסרו בעוונם מזה יקחו מוסר שלא להשפיל הגבוה ולהגביה את השפל: יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. כי קרח אמר כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' שאם כל העדה מתנהגים בקדושה וטהרה אז אין צורך להם למנהל ומנהיג בדרך ילכו בו וכיון שכן אחרי שהקב"ה נתן בכל אדם בינה דעה והשכל אשר יורהו ויאמר לו לילך בדרך נכוחה קדמת אשור א"כ אין צורך לנגיד ומצוה. אבל אחרי שאנו רואים שכמה בני אדם משתמשים כל אשר ניתן להם ממרומים לא לדברים הרוחניים להנחותם הדרך ילכו בו ואת המעשה אשר יעשון למען יגיעו למחוז חפץ ולתכלית האמיתי כ"א כל רוחם וחכמתם יוציאו לדברים ארציים להמציא תחבולות ואמצעיים בהם יגיעו על נקלה לאכול מפרי הארץ ולשבוע מטובה ושחה לעפר נפשם ורוחם אשר ניתן להם משמים להאיר נתיב בו ילכו ולא יכשלו בארחות חיים בהם יזכו לחיי עוה"ב ויוציאו יקר לזולל והנכבד יורידו לנקלה. ע"כ צריכים למנהיג ומנהל אשר בתבונות כפיו ינחם וירעם בנאות דשא התורה והיראה. וז"ש ה' שאתה אלקים לאותן בנ"א אשר ישתמשו ברוחם ובינתם לא אל הדברים השמימיים כ"א לכל בשר. הרוח אשר ישיבם אל האלקים הם ישתמשו בו רק לכל בשר. ע"כ יפקוד עליהם איש אשר יקדיש עתותיו לה' ונחה עליו רוח ה' להוציאם ולהביאם:

יפקוד ה' וגו'. בפירש"י כיון ששמע מ"ר שא"ל המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיעה שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי א"ל הקב"ה וכו' וזהו שאמ' שלמה נוצר תאנה יאכל פרי'. וכ"ה במדרשים והקשו המפרשים וכי לא ידע מ"ר מקדם שבן יורש נחלת אבות עד שהמתין לשמוע שהבנות יורשות במקום שאין בן הלא הבנים בניו ולא בנות עיי' כ"ס. ונראה עפמ"ש ויעל אליהו בסערה השמימה ואלישע רואה והוא מצעק אבי רכב ישראל ופרשיו ולמדו רז"ל מכאן שכל המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו. כי י"ל טעם למה לא נקברו הגדולים כמו משה ואלי' רק עלו למרום, כי הטעם שאדם נקבר הוא שכל דבר חוזר למקורו הראשון ממנו חוצב כמ"ש כי עפר אתה ואל עפר תשוב ונאמר וישוב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה אבל צדיקים גדולים כאלו שהקדישו את גופם כ"כ שאינו עוד גוף וחומר כ"א כולו קודש לה' ע"כ אין העפר עוד מקומו ע"כ מצינו ג"כ שמשה רבינו ואלי' בניהם אחריהם לא מלאו מקומם כי ברא כרעא דאבוה וראוי למלאות מקומו.

לא כן הצדיקים האלו שהקדישו את גופם כ"כ שאין לייחס עוד בניהם אחריהם כי המה אין להם עוד דמות הגוף רק תלמידיהם אחריהם שהגביהו עוף המה נקראים בנים כמ"ש המלמד את חבירו תורה כאלו ילדו. וז"ש ויעל אלי' בסערה השמימה ואלישע רואה שלא נקבר בע"כ הטעם בשביל שגופו טהור וזך מאוד אין על עפר יסודו ע"כ גם בניו הגופניים אינם בניו באמת רק אבי אבי בשביל שלימד אותי נקרא אבי ולא לבניו הגופניים. ונאמר בפרשת ראה בנים אתם לה' אלקיכם ואמרו בילקוט מה הקב"ה כתוב בו אש אוכלה אף ישראל כל מעשיהם באש עיי"ש. כי אם אנו רוצים להקרא בנים למקום והוא ית' נעלה ונשגב בקדושה שנאמר אש אוכלה כלומר רם על כל רמים כמו שהאש בטבעו לעלות למעלה כמו כן אנו כל מעשינו צריכים שיהיו באש היינו קדושים וטהורים. ולפ"ז לא הי' מקום למ"ר לבקש שבניו יירשו גדולתו אחרי שנפסק הקשר ונתפרדה החבילה בינו ובין בניו שהמה בשר והוא שאר רוח לו לו. אבל אחרי ראותו שגם הבנות יורשות אף שגם להם אין להם החיבור חזק וקשר אמיץ ביניהן לבין אביהן כי הם פטורות מתלמוד תורה וממצות עשה שהזמן גרמא ואביהן חייב בכל אלו א"כ יש הפרש גדול בין אב לבתו. ובכ"ז במקום שאין בן יורשת הבת כי סוף סוף היא בשר מבשרו ועצם מעצמיו ע"כ אמר מ"ר שהגיע עת שגם בניו אף שהם רחוקים ממנו כנ"ל בכ"ז יירשו אותו. וע"ז השיב לו הש"י שאינו דומה כי הבנות מחוייבות עכ"פ במצות ל"ת ומ"ע שאין הזמן גרמא וגם יכולות ללמוד מצות שלהן וא"כ דומות קצת לאב עכ"פ. לא כן בניך אין להם דמיון כלל וכלל עמך. ובילקוט מה תאנה מתלקטת פעמים פעמים ולא בבת אחת עי"ש. וזו כוונת המליצה נוצר תאנה יאכל פרי' כי הבנות אף שאי אפשר להן ללקט כל הפירות מעץ חיי התורה בכ"ז לוקטים מעט עכ"פ כמו אנה א"כ יש להן חיבור עם אביהן לא כן בניך אין להם חיבור כלל עמך רק יהושע תלמידך הוא הדומה לך ונקרא תלמידך בנך הממלא מקומך. ובזה י"ל מאמר ילקוט ראובני הובא בדמש"א פרשתנו ר"ג שאל לריב"ח יומא חד א"ל אלי' הוה לי' ברא אם לא א"ל כתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אל תעשו עצמכם רעים לה' הקב"ה בחר בהם והבדיל מישראל לעבודתו והכניסם בהיכל מי שהוא מלאך בשמים אתה שואל עליו. ואף שדבר זה בל"ס הוא מסוד ה' ליראיו בכ"ז לפי הנ"ל נגלית גם כוונה פשוטה. אחרי שאמרנו שמי שמזכך את גופו כ"כ נתפרדה החבילה והריעות בינו ובין בניו ע"כ שפיר א"ל מי שהוא מלאך בשמים והפשיט מעליו כל ענייני גופו עד שכולו קודש לה' האיך אתה שואלני אם יש לו בנים וכמו שאי אפשר לקרוץ מחומר להיות ריע לה' כמו כן ובנביאי אל תרעו מלשון ריעות וקורבות כמ"ש על בנים אתם לה' אלקיכם כנ"ל:

ויאמר ה' וגו' קח את, יהושע וגו' וסמכת את ידך עליו והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן וגו' ונתת מהודך עליו ופרש"י ולא כל הודך נמצינו למדין פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר וגו' ויסמוך את ידיו עליו. ופרש"י בשתי ידיו. ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה. יראה כי הש"י לא רצה שמשה, רבינו כ"ז שבחיים חיותו ירד מגדולתו מכל וכל כ"א אף שמן הצורך למנות את יהושע תחתיו למען ישמעו אליו בית ישראל בראותם שהוא מוסמך מרבו בכ"ז למען לא ימירו כבודו של משה רבינו צוה ה' למען ידעו שכל התמנותו של יהושע תלוי בדעתו ורצונו של משה רבינו ע"כ אף שבודאי מההכרח שיהי' יהושע מרוצה גם לכל הקהל בכ"ז הראש והראשון הוא דעת מ"ר ואחרי שכבר הוא הסכים על התמנותו אז ינהוג מנהג דרך ארץ לשאול גם את נשיאי וזקני העדה. ועי"ז שיראו שעיקר ההתמנות הוא ע"י מ"ר זה יהי' למשה רבינו לכבוד ולתפארת שאף שאין שלטון ביום המות ושבט מושלים יניח מידו לעת מצוא בכ"ז לא ינטל ממנו כל כחו בממשלה רק המקצת ממנו שהוא הכרח לתת ליהושע למען יתחנך בעבודת הקודש על פני רבו אבל מה שאינו מוכרח לזה היותר נשאר היותר נשאר למ"ר. והנה החמה והלבנה אינם שולטים בשום פעם בזמן אחד כי א"א לב' מלכים שישתמשו בכתר א' ורק לעת צאת השמש וכבר שקעה החמה אז תבוא הלבנה לשלוט בתקפה וגבורה וכן רצה הש"י שיהי' שלטון וממשלה של יהושע בלתי שלם עד אחרי מבוא שמשו של מ"ר. ע"כ אמר ה' קח לך את יהושע לדעתך. ומתחלה וסמכת ידך עליו שאתה תסכים שהוא הי' לראש ונגיד ודק אח"כ כאשר כבר גלית דעתך אז והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן שגם הם יסכימו על ידך. ועי"כ סמכת דק את ידך האחת עליו אבל עוד נשאר לך כח ואיל בידך השנית. ועי"כ ונתת רק מקצת הודך ולא כל הודך עליו כי אתם דומים לחמה ולבנה שרק אחרי שקיעת החמה תזרח הלבנה ושאח"כ יסכימו על ידו אלעזר והזקנים אבל מ"ר בענוותינו הגדולה לא עשה כן כ"א מתחלה ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר שהם ימנו אותם לתת המשרה על שכמו ורק אח"כ יסכים הוא על ידם ועי"כ ויסמוך משה את שתי ידיו עליו שלא שייר לעצמו כלום יד וכח לשלוט בעם כ"א את הכל נתן בעין יפה ליהושע וטוב עין הוא יבורך:

ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת ישראל. ופרש"י מהודך ולא כל הודך. ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה פרש"י בעין יפה שהקב"ה א"ל וסמכת את ידך והוא עשה בשתי ידיו. י"ל לפמ"ש למעלה שאם הראש ומורה לעדת ישראל הוא רם ונשא והמרחק רב בינו לבין צאן מרעיתו כרחוק שמים מעל הארץ. ר"ל שהראש ראשו מגיע השמימה והעם במדרגה תחתונה אז לא יוכל לפעול לטובתם כי העם אין מבינים ומשיגים דרכו והוא למעלה ממקום שעין שכלם שולט בו. ע"כ אמר הש"י למ"ר לא תאציל על יהושע כל הודך שא"כ לא יבינו ישראל את דבריו ולא ישמעו לקולו אחרי שיהיה בגדר מלאך והמה רק אנשים. ע"כ תתן רק מקצת מהודך עליו ולא כל הודך ונתן טעם למען ישמעו כל עדת ישראל למגדולם ועד קטנם אבל אם תתן כל הודך עליו אף שהגדולים ישמעו בקולו ויבינו אותו אבל הקטנים אזנים להם ולא ישמעו. ועוד טעם אחר שלא תאציל כל הודך כי אין כל אדם ראוי לכך להשפעה גדולה. אבל לפמ"ש במק"א ועיי' מזה לקמן פ' מסעי שאף מ"ר מצד עצמו לא היה ראוי באשר הוא אדם להשפעה גדולה כזו ורק לטובת ישראל הגביהו הש"י לגבהו מרומים למעלה ממה שבדרך הטבעי הי' ראוי לו ע"כ חשב משה שגם על יהושע יוכל להשפיע במדה גדושה ובעין יפה יותר ממה שראוי לו מצד עצמו. ע"כ סמך משה את שתי ידיו עליו כי כאשר דבר ה' ביד משה אף שאדם אינו ראוי שהקב"ה ידבר בו בכ"ז לטובת ישראל עשה כן כמו כן יהושע יוכל להסמך בשתי ידיו אף שמצד עצמו לא הי' זוכה לכך. וביום הבכורים בהקריבכם מנחה "חדשה "לה' בשבועותיכם ר"ת חלב מכאן סמך למנהג שנהגו לאכול מאכלי חלב בשבועות. כ"כ ונ"ל המפרשי' שמרמז כי נאמ' כי גער ישראל ואוהבו שאף שיש לנו לילך בכל עניינים הארציים אחרי שכלנו בכ"ז בענייני תוה"ק אמר דהע"ה בער בער אני ולא אדע בהמות הייתי עמך. כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. וע"ז אמר דהע"ה אדם ובהמה תושיע ה' ודרז"ל אלו ב"א שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. וכן אמר אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו. כי האדם צריך לחשוב א"ע כנער קטן בענייני התורה אשר יונק משדי אמו. ולרמז ע"ז אוכלים חלב כמו התינוק היונק משדי אמו. עוד נ"ל ע"פ הידוע כי כל הנאות שיש לאדם מן הבהמה הם אחר שחיטה שמתה הבהמה אז יוכלו לאכול וליהנות ממנה אבל החלב יכולים ליהנות אף שהבהמה חי'.

כמו כן ישנם בנ"א שצריכים להמית כל החומריות אבל האדם החי על דרכי התורה א"צ להמית חומרו מכל וכל ונ"ל שמפני זה נשתבחה ארץ ישראל שהיא זבת חלב ודבש ולכאורה הכי אין מעלות יותר מחלב ודבש אלא שהדבש הוא ג"כ הנאה בעת שהדבורים עודם חיים. ע"כ אמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך שנוכל לאכול ולשבוע ובכ"ז נעבוד את ה'. ואז"ל לה' הארץ ומלואה קודם ברכה והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה. כי קודם שבירך הקב"ה אותנו בתוה"ק אז לא עבדו את ה' רק כשעסקו בעניינים שמימיים אבל כשעסקו בעניינים ארציים אז לא זכרו את ה' ורק הארץ נתן לבני אדם בה שקעו בכל המון תאוותיהם. אבל לאחר שבירך אותנו בברכת התורה אף הארץ לה' היא. והנה כל האומות לא יעבדו את אלקיהם רק לעת מצוא ביום מועד וחג אבל שיהי' כל ביתם קודש זהו א"א להם אבל כשנולד משה רבינו נתמלא כל הבית אורה כלומר בשבתינו בבתינו ובלכתינו בדרכנו ג"כ נעבוד את ה'. ולפי הרמז של מאכל חלב כנ"ל ע"כ מרמז הפסוק חדשה זהו דבר חדש אצלנו שלומי אמוני ישראל אשר לה' בשבועותיכם. לא רק בימי שבת ומועד אנו לה' כ"א גם בשבועות ימי החול לו אנחנו עמו. ע"כ אמר הקב"ה והייתם לי סגולה מכל העמים אשר אשמרם לנצח והטעם כי לי כל הארץ לא רק הדברים השמימיים אתם מקדישים לי כ"א גם את הארץ אתם יודעים ליהנות לשמי. עוד י"ל כי אמרו למה קורין רות בעצרת וי"ל להורות ע"ד שאמרו על כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים כי המה יוכלו לעזור לישראל שתתקיים אמונתינו לנצח אם יקדשו ביתם קודש. וכמו שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות נשים צדקניות כמו כן אנו עתידים להגאל מגלות הנפש ע"י נשינו נשים שאננות השומעות בקול תורה. ע"כ ביום מתן תורה קורין מגלת רות לומר לך שהנשים הן המה שומרי התורה ועליהן הוסדה שהן ישמרוה. ואחרי שהחלב יוצא ממעין האשה ע"כ לרמז שהאשה היא מקור חיים להעמדת התורה על דגלה ומכונה. וע"ז נאמר ויקרא האדם את שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי כלומר רק היא תוכל ברוחה להפיח רוח חיים לכל דבר טוב ומועיל כשהיא אשה כשרה ועושה רצון קונה: יום תרועה יהי' לכם. במס' ר"ה דף כ"ט ע"ב מתני' י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ובגמ' מנה"מ א"ר לוי בר לחמא א"ר חמא ב"ח כתוב א' אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב א' אומר יום תרועה יהי' לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בחול. אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי וכו' אלא אמר רבא גזרה שמא יעבירנה ד"א בר"ה. והנה בירושלמי קיימינן כהך דרלב"ל וקושיית רבא במקדש היכי תקעינן תירצו דיום תרועה כתיב גבי והקרבתם ע"כ במקום שמקריבין בכל גווני תוקעין ותמהו המפרשים דמ"מ קושיא אחריתי דרבא הא לאו מלאכה היא במקומה עומדת ובירושלמי לא הזכירו כלל מזה. ונ"ל דלכאורה קשה מאי פריך רבא דלאו מלאכה היא והוכיח כן מדתנא דב"ש. לפמ"ש רש"י ביצה כ"ח דהאכלת חלה לכלבים אע"ג דלאו מלאכה היא מ"מ אסורה ביו"ט כיון דהיא מצוה רחמנא אחשבה להבערתן. והנה מדהוצרך תנא דב"ש למעוטי מקרא דלאו מלאכה היא אלמא מסברא חיצונה אי לאו דגלי קרא הו"א מלאכה היא אלא דאתי קרא למעוטי. והשתא קשה לסברת רש"י הנ"ל דלמא לא מיעט קרא אלא תקיעות רשות דל"ש למימר אחשבי' משא"כ בתקיעת מצוה דאיכא סברא חיצונה וגם סברא דאחשבי' כיון דהוא מצוה לתקוע א"כ רחמנא אחשבי' למלאכה ושפיר יתקיימו ב' כתובים קרא דזכרון בתקיעת מצוה דשייך אחשבי' וקרא דכל מלאכה דמיעט תקיעת שופר בתקיעת רשות דלא שייך אחשבי'. ונ"ל עפ"מ שהקשה הר"ן ריש שבת גבי התירו לו לרדותה והובאו דבריו בכ"ת כאן כיון דכל מלאכות ילפינן ממשכן א"כ למה לי קרא למעט תקיעת שופר דלא הוה מלאכה תיפ"ל דלא הוה במשכן עיי"ש. (ומה שהקשה עוד למה לי קרא לרדיית הפת נ"ל עפמ"ש תוס' ב"ב ס"ה ע"ב ד"ה הרי הוא כקרקע ובמהרש"א דסד"א כיון דהתנור מחובר לקרקע הוה כתולש כמו הרודה חלת דבש ולשיטת רשב"ם שם לפי האמת יקשה מ"ט לא מחייב משום תולש. א"כ שפיר צריך קרא). והנה האכלת כלבים ג"כ לא הוה במשכן ואפ"ה אסורה אלמא הך סברא דאחשבי' עושהו מלאכה אע"ג דלא הוה במשכן. לפי"ז מיושב קושיית הר"ן דשפיר איצטריך קרא למעוטי אע"ג דלא הוה במשכן דסד"א תקיעת מצוה מקרי מלאכה אע"ג דלא הוה במשכן קמ"ל קרא דכל מלאכת עבודה לא תעשו אע"ג דשייך אחשבי' מ"מ לא מיקרי מלאכה. ולפ"ז מיושב קושייתי דשפיר הקשה רבא והוכיח מדתנא דב"ש דאף תקיעת מצוה לא מיקרי מלאכה דאי ס"ד הך מיעוטא רק בתקיעא רשות איירי תיהדר קושיית הר"ן לדוכתה כיון דלא שייך אחשבי' למה לי קרא למעוטי. אלא דהכפ"ת תירץ קושית הר"ן עפמ"ש במכילתא הובאה בהה"מ ריש פכ"א מה' שבת דהך שבתון דכתיב גבי שבת ויו"ט דרשינן דיש לשבותין סמך מה"ת וא"כ איצטרך קרא דכל מלאכה לא תעשו נהי דלא הוה במשכן ולא הוה מלאכה גמורה מ"מ סד"א דעכ"פ להוי שבות מה"ת קמ"ל דלא עיי"ש. ולפ"ז תיהדר קושייתי לדוכתה דלמא לא מיעט קרא רק תקיעת שופר דרשות אבל תקיעת מצוה אסור משום דאחשבי' וכ"ת לתקיעת רשות לא איצטרך קרא דהא לא היה במשכן ז"א דאיצטרך קרא דלא להוי שבות מה"ת עכ"פ. וליישב זה צ"ל דרבא ס"ל כפי' האחר שהובא בהה"מ שם דבאמת אין לשבותים סמך מה"ת וכן קיי"ל דכל השבותים אינם אלא מדבריהם וא"כ לא איצטרך קרא לתקיעת רשות דלא להוי שבות מה"ת דאין לשבותין סמך מה"ת ובע"כ דאיצטרך קרא לתקיעת מצוה דלא לימא אחשבי' משא"כ ר"ל בר לחמא ס"ל דיש לשבותין סמך מה"ת וא"כ לעולם איכא למימר דלא מיעט קרא רק תקיעת רשות אבל תקיעת מצוה אסורה משום אחשבי' ואיצטרך קרא למעוטי דלא להוי תקיעת רשות אפילו שבות מה"ת. ועפ"ז דכל סברת רלב"ל דהויא מלאכה היינו דמודה דתקיעת רשות לא מיקרי מלאכה ולא שבות מה"ת מקרא דכל מלאכה לא תעשו רק הוא דאסורה ביו"ט מה"ת הוא משום דבת"מ אמרינן אחשבי'. מה מאוד מיושב קושיית טורי אבן האיך יפרנס רלב"ל ברייתא ערוכה דלעיל דקתני טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק בת"ש וקשה כיון דמלאכה היא ניחוש דלמא אשה היא ועביד מלאכה שלא לצורך לרב"ל. ולהנ"ל לק"מ כיון דרלב"ל ס"ל דלא הוה מלאכה אלא אי הוי מצוה א"כ ליכא למיחש דלמא אשה היא ואינה מחוייבת והוי מלאכה ז"א דאי אינו מחוייב ואינה מצוה ולא שייך אחשבי' מודה איהו דלאו מלאכה מיקרי א"כ ממ"כ תוקע אי גברא הוא ומחוייב ושייך אחשבי' עכ"פ מותר דמחוייב ועומד הוא ואי אשה הוא ואינו מחוייב אין כאן מלאכה ג"כ כיון דל"ש אחשבי' כנ"ל נכון. והנה במס' שבת נחלקו אמוראים אי שבת ויו"ט מיקרי עשה ול"ת או לאו. ורבא גופי' ס"ל בהדיא בביצה דף ח' דמיקרי עשה ול"ת ולהבין טעמא דמ"ד דלא מיקרי אלא ל"ת לחוד קשה הלא כתיב שבתון ולהוי ג"כ עשה. ומעודי נתקשיתי בזה עד שמצאתי עתה ד' הה"מ ומכלתא הנ"ל דשבתון מורה על שבותין דיש להם סמך מה"ת. א"כ קרא דשבתון לא אתא לאורויי דעושה מלאכה גמורה יהא עובר בל"ת ועשה כ"א עובר רק אל"ת וקרא דשבתון מורה דהעושה שבות בעלמא עושה איסור עשה מה"ת משא"כ רבא ס"ל כדקיי"ל דאין לשבותין סמך מה"ת וע"כ קרא דשבתון מורה דהעושה מלאכה גמורה עובר בעשה ול"ת. ולפ"ז רבא לטעמי' שפיר הקשה כיון דס"ל דיו"ט עשה ול"ת וע"כ קרא דשבתון לא אתו דיש לשבותין סמך מה"ת וא"כ מוכח כנ"ל דאף תקיעת מצוה מותרת. משא"כ רלב"ל סובר כאידך אמוראי דמס' שבת דיו"ט אינו אלא ל"ת לחודא וקרא דשבתון מורה דיש לשבותין סמך מה"ת. והנה בשלום ירושלים בשמעתין הביא ירושלמי דמס' ביצה גבי כיסוי דס"ל דיו"ט אינו אלא ל"ת עיי"ש. ובע"כ דס"ל דשבתון מורה דיש לשבותין סמך מה"ת א"כ לא מוכח מקרא רק תקיעת רשות דמותר אבל תקיעת מצוה לעולם דאסור מכח אחשבי' ורבא לטעמי' שפיר הקשה משא"כ אירושלמי לטעמי' לא קשה כנ"ל. ועפ"ז מיושבת ג"כ ברייתא דת"כ שהביא רש"י בפי' עה"ת פ' בהר דמפיק ג"כ מקרא דאין תקיעת ר"ה דוחה שבת. ובפי' רמב"ן ז"ל תמה דיקשה קושיית רבא. ולהנ"ל ניחא דת"כ ס"ל כדכתב הה"מ בשמו דיש לשבותין סמך מן התורה כנ"ל וא"ש:

ביום השמיני עצרת וגו'. הנה בהפטרה דשמ"ע במלכים נאמר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר לא נפל דבר אחד ארצה מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו. עכ"ל בדרוש לשמ"ע. ונ"ל כי כל ימי חג הסוכות מורים על מעמד אומתינו בזמן העבר שלא יכלו לבנות בתים וארמונים כי שנאת האומות גרשם מהסתפח בנחלתם וברצותם לישב השקט ובטח במקום א' פתאום בא השודד להדיחם מעיר לעיר עד ימצאו מקום מנוחה לנוח מחדש. וע"כ כל ישיבתם הי' כמו ישיבה בסוכה שהיא דירת ארעי כמו כן לא הי' להם דירת קבע כ"א כל דירתם הי' רק כישיבת אוהל אורח נוטה ללון. והנה בימים ההם לא הי' חידוש שישראל דבקו בה' כי צעקו אל ה' בצר להם שיושיעם ממצוקתם ואחרי ראו כי האנשים עומדים לנגדם בכל צד ופנה ושוא תשועת בני אדם ע"כ פנו אל אל מושיעם. לא כן בימים ההם בזמן הזה שהרחיב ה' לנו מכל צר ונכבה אש שנאת האומות שאנו דרים בתוכם אחים הם לנו. בימים האלו לא נשב עוד באהלים כ"א נוכל לבנות בניינים גבוהים בחומות בצורות שנשב בהם לדורות עולם. ולעת כזאת נוכל לומר שיצאו מסוכה דירת ארעי וישבנו ישיבת קבע בהיכלי כבוד. ולמען לא נשכח את ה' גם בימי חירותנו בא לנו השמיני עצרת לומר שאף שיוצאים אנו מסוכה לבית בכ"ז נשמח בחירותנו בה' ובישועתו ולא נשכח אל מחוללנו. ע"כ אחרי שמ"ע הוא שמחת תורה להורות שכל שמחתנו תהי' עפ"י התורה היא שעמדה לנו בימי צר ממנה לא נרפה גם בימי חופש ודרור נקרא בארץ. ויש לרמז ע"ז מ"ש ביום השמיני עצרת תהי' לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה ריח ניחוח לה'. כי עצר מצינו מלשון ממשלה כמו (שמואל א' ט') זה יעצור בעמו. והנה מתחלה היינו עבדים ועתה אנו בני חורין ומושלים בעצמנו. וז"ש ביום השמיני והוא באחרית הימים כאשר לכם תהי' ממשלה וכל מלאכת עבודה לא תעשו עוד כי לא תהי' עוד עבדים לעבדים. בכ"ז אני מזהיר אתכם שלא תשכחו את ה' המושיעכם מיד שונא. כי אם גם לעת כזאת ששקטה חמת המציק בכ"ז והקרבתם אשה ריח ניחוח לה'. ואפשר שמרמז ע"ז המדרש שהביא בב"ל בדרוש הנ"ל למה ביום השמיני פר א' משל למלך שעשו לו עבדיו סעודה גדולה וביום האחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה שאהנה ממך כך בסוכות מקריבים נגד האומות וביום השמיני רק פר א' נגד ישראל. הכוונה כנ"ל כי בימים עברו שהאומות עמדו עלינו לרעה. אז ברצון היינו מקריבים קרבנות לה' לשכך חמת האומות וזהו ע' פרים כנגד האומות. אבל גם ביום האחרון שאנו כבר בני חורין ואין לנו עוד לירא מפני חמת המציק. בכ"ז אם הש"י שואל מאתנו להקריב קרבן נקריב אותו ברצון כדי שאהנה ממך. כלומר שידע ה' שעבודתנו אליו לא רק בעת צרותינו כ"א גם אם היתה לנו הרווחה. וזהו ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל מכל אויביו ובכ"ז לא נפל דבר א' מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו כמ"ש ב"ל דקאי אתורה:

ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. ופירש"י להפסיק הענין עיין רמב"ן וספרי ועל זה הדבר פרש"י ג"כ מהספרי מוסף משה על שאר הנביאים שנתנבא בזה הדבר. נראה הכוונה כי מרע"ה השיג התורה במ"ט שערי בינה ותחסרהו מעט מאלקים ורוב עדת ישראל אפס קצהו ראו והבינו אבל כולו לא הי' ביכולת שכלם להבין כמו מ"ר כי החומר הוא לרוב ב"א מסך מבדיל ומחיצה מפסקת בינם לבין הסודות הנעלמים הצפונים באמרי בינת תוה"ק רק מ"ר שהשליך משא החומר מעליו עד שארבעים יום לחם לא אכל והי' כולו קודש הוא ראה באספקלריא המאירה שגם גופו הזך והבהיר לא הי' חוצץ בינו ובין שפוני טמוני קודש. אבל ביום טוב שכל איש ישראל מקדש את גופו לה' כמ"ש בשל"ה הק' ג"פ יראה כל זכורך זהו הגוף החזק כזכר גם הוא יראה את פני ה', ובימים המקודשים גם כל בשר ירעו את ה'.

ע"כ איתא בספרים שבימים הקדושים יש הארה עליונה ומי שעוסק בהם בתורה זוכה לירד לעומקה של תורה יותר מימות החול. ע"כ אם גם כל ישראל לא הבינו את תורת משה כמו שהבין אותה הוא ורק הראשים והנשיאים הגיעו עדיו. אבל פרשת המועדות אשר דבר משה אל כל בני ישראל הלכות חג בחג בעתו ובזמנו הימים ההם והזמן הזה פעלו שכולם ידעו ויבינו. וז"ש אחר פרשת המועדות ויאמר משה אל בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה כלומר כל בנ"י כקטן כגדול אליו שמעו ביו"ט ככל אשר צוה ה' אותו בבחינה זו עצמה הבינו הם.

ומדוקדק מה שעמד עליו באוה"ח דהו"ל למימר כאשר צוה אותו אלא דבא להגריל הענין אף שהאיש משה גדול מאוד: בהשגתו הנפלאה בכ"ז כולם הושוו אליו בימים המקודשים. אבל מה שדיבר שלא בימי המועד לא השיגו כולם את דבר ה' בבחינה אחת כ"א וידבר משה רק אל ראשי המטות המה הגדולים והנשיאים להם יכול לדבר ולאמור בתורת זה הדבר אשר צוה ה' כי הם הבינו כמו שדבר ה' אבל שאר העם לא הבינו זה הדבר רק לכל היותר כה אמר ה'. ושפיר קאמר בספרי שהך ויאמר משה וגו' ככל אשר צוה ה' להפסיק הענין ולומר שער כאן פרשת המועדות הבינו כולם אבל מכאן ואילך רק ראשי המטות הבינו זה הדבר כנ"ל:

תוכן העניינים

לוח ארז חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה