לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת בלק
ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקוצו מפני בנ"י. יש לתמוה הלא לא היו בנ"י רבים כ"נ רק כס' רבוא רגלי הגברים ולמה יראו מפניהם. ונראה עפמ"ש בעקרים לפרש מה שנאמר במלך המשיח והיתה מנוחתו כבוד. כי לפעמים יש לאומה מנוחה ושלום מחמת שיודעים שהיא איומה ונוראה וכל הנוגע בה כנוגע בבת עינו לא ימלט. ומנוחה זו לכבוד ולתפארת לאומה כי הוא אות וסימן טוב לגבורתה. אבל לפעמים יש לאומה מנוחה ושלוה שהמנוחה היא לחרפה ולקלון לה כי היא כ"כ בזוי' ושפלה עד שאיננה כדאי להלחם עלי' כי אף אם יכבשוה לא ימצאו בה מאומה דברי חפץ לשלול ממנה. ע"כ לרוב שפלותה הדריכוה מנוחה. לזה נאמר במלך המשיח והיתה מנוחתו כבוד לא שיניחו לו אויביו מסביב מחמת מיעוט ושפלות ערכו בעיניהם כ"א אדרבה בשביל שייראו ויחתו מפניו ע"כ לא תגע בו יד. ומנוחה זו היא לכבוד ולתפארת. א"ד ז"ל. ועפ"ז פי' מה שנאמר בפנחס. הנני נותן לו את בריתי שלום כי השלום הוא בודאי טוב ואושר המקווה אבל לא ימלט שיהי' לאדם בשום פעם ריב וקטטה מהמתקוממים עליו. ואם הש"י מבטיח ברית שלום אשר לא יכרת כלל וכלל זה יכול להיות אות שפלות שהאדם הוא רך הלבב וכשל כח ושפל רוח אשר יסבול כל החירופים וגידופים מבלי הרהיב בנפשו עוז להלחם נגד מריביו. ע"כ שלום כזה לקללה ולא לברכה. אבל אחרי שראינו גודל חוזק ואומץ רוח של פנחס שהערה נפשו למות ולא פחד מפני כל. אז שלום יהי' לו בכל עת ועונה על אשר יהא יראוי ומאויים בעים רוחו לא יזיד איש לעמוד כנגדו וז"ש אחרי שקנא את קנאתי והראה עזוז גבורתו ע"כ לברכה לו אם אני נותן לו את בריתי שלום אשר לא יופר לעולם. והנה אם מואב הי' עם בזוי שפל ודל לא הי' להם יראה פן יתגרו בו ישראל מלחמה אחרי שלרוב פחותותם ושפלותם לא יוכל להתהלל החוגר מלחמה כנגדם. אבל על שהרגישו בעצמם שהם עם רב ונכבד והכבושי במלחמה ילבש גאה וגאון לכבוד ולתפארת. ע"כ ויגר מואב מפני העם כי רב הוא כלומר על שמואב הי' עם רב ונכבד ע"כ יראו לנפשם פן יעמדו ישראל עליהם למלחמה לנחול כבוד ע"י כבישת עם רב כזה. וכ"ז יראו מפני העם והוא הערב רב כפי' המפרשים אבל ויקוצו מפני בנ"י.
ובמדרש שהיו כקוצים בעיניהם כלומר נגד הפנים של בני ישראל החשובים אשר צלם אלקים חופף על פניהם היו הם בעצמם כחגבים בעיניהם כקוץ נדהם:
הנה עם יצא ממצרים ויכס את עין הארץ והוא יושב ממלי. ובלעם אמר לבסוף נאום הגבר שתום העין שומע אמרי אל יודע דעת עליון אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. י"ל עפמ"ש הנחש ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע ותפקחנה עיני שניהם כי האדם יש לו עינים גופניים ושכליים כמ"ש ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. ועינים הגופניים המה סרסורי דעבירה ונאמר עליהם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אבל עינים הרוחניים המה משוטטות בכל דרך הישר להנחות את האדם שאורח חיים בל יפלס בהלו נר הנשמה עלי ראשו. ואדה"ר קודם החטא לא ראה רק בעיניו הרוחנים בהם השתמש לבחור בטוב המועיל ולמאוס ברע המזיק. אבל עיניו הגשמיים לנהות אחריהם היו סתומים וסגורים אצלו. ע"כ אמרה הנחש שאם תאכלו מעץ הדעת אז נפקחו עיניכם גם הגופניים והייתם כאלקים יודעי טוב ורע. שעד עתה בזמן העבר לא הייתם רק אלקיים שידעתם רק טוב ורע אבל מתוק ונחמד לא ידעתם. אבל מכאן ולהלן תדעו גם הנעים והנחמד בעיניכם הגשמיים. וכן הי' ותפקחנה עיני שניהם. שאחרי עברם על מצות ה' נפקחו שני מיני עינים. עינים הגשמיים מלבד הרוחניים. והנה כבר אמרו אין שנאה כשנאת הדת. ומואב ירא ע"כ מאד מפני בנ"י על שראו אותם ברום המעלה כולו טהור ורוחני אין בהם נפתל ועקש גופני והם בקדושתם הם ההיפך מהם. כמ"ש גם את זה לעומת זה עשה אלקים. ע"כ שנאתם נטורה בלבם וז"ש הנה עם בנ"י יצא ממצרים ואינו רואה כלל בעיניו הגשמיים רק ברוחניים. וז"ש ויכם את עין הארץ עיניו הארציים המה מכוסים לגמרי עד שרואים רק בעיניהם הרוחניים. וע"כ הוא יושב ממולי מתנגד לדעתי. ולבסוף נאמר וישא בלעם את עיניו שגם הוא ראה בעינים הרוחניים וגשמיים אבל וירא ישראל שוכן לשבטיו כפירושם ז"ל שהיו צנועים ולא הלכו אחר מראה עיניהם הגשמיים ותהי עליו רוח אלקים. שגם אותו נשא רוח אלקים וקרא את עצמו נאום הגבר שתום העין כלומר שגם אצלי רק עין אחת פתוחה ועין אחת סתומה. ר"ל שגם הוא רואה רק ראיי' אחת בעיניו הרוחניים ועוצם עיניו מראות בעיניו הגשמיים. וכי תימא האיך אפשר שהאדם יסגור עיניו הגשמיים הלא מהלכו על הארץ וצריך להיות בעינים פתוחות להכין לו טרף ומזון לגופו ואם יסגור עיני בשר מאין יבא עזרו ומשענו משען לחם לכלכל את גוייתו. ע"ז נאמר תומת ישרים תנחם ולא ירעיב ה' נפש צדיק שומר רגלי חסידיו לבל ינגפו אף אם עיני בשר להם ולא יראו בהם. וצריך לזה אמונה גדולה להאמין בכל תוקף שהש"י יודע ומשגיח על האדם הוא מנהלו ומוליכו בדרך לבל יכשל. וכעין זה פירש במד"ש פ"א דאבות אם אין אני לי מי לי כלומר אם האדם בעצמו לא ישגיח על דרכיו עלי ארץ על כי עיניו נשואות אל השמים מעל לעניינים גבוהים אז מ"י שהוא השכינה שנקראת מי ע"ש נ' שערי בינה היא לי בעוזרי. וזה י"ל בכוונת הקרא (איוב לו) לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו כלומר לא יגרע מצדיק חלקו בחיי עוה"ז אף שהוא רואה רק בעינו עין אחת כנ"ל בדברים רוחניים ואינו מביט בשורו עלי ארץ בכ"ז יודע להלוך נגד החיים עד שיוכל לישב את מלכים לכסא לנהל העם. כי הש"י יושיבם לנצח אף שיגבהו מעלה מעלה ואינם משגיחים למטה עלי ארץ ומלואה וכל מחשבותיהם שוטטות רק למעלה בקודש בכ"ז הש"י לא יגרע מהם גם עלי ארץ וז"ש יודע דעת עליון. אני יודע בטח שהעליון ית"ש יודע הכל. ומחזה שדי יחזה אני רואה וחוזה שהקב"ה סוקר הכל בסקירה אחת ומה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ אף אם לא יראה בעיני בשר. ע"כ נופל וגלוי עינים. אם האדם פותח את ב' מיני עינים שלו הרוחניים והגשמיים אז נופל הוא ממדרגתו אשר הוכן אלי'. וזה שכתוב עין רואה ואזן שומעת ה' עשה גם שניהם כי כמו שיש עינים גשמיים ורוחניים כן יש אזנים גשמיים. ורוחניים. ומטרת חפץ וחכלות האדם להגיע למדרגה כזו שיהא בבחינה שרק יראה וישמע במין עין ואזן האחד המיוחד והוא הרוחני אם גם ה' עשה גם שניהם בכ"ז צריך להשתדל שלא יראה רק באחת והיא הרוחניית:
הנה עם יצא ממצרים וגו' ועתה לכה נא ארה לי וגו' כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. ולהלן כתיב אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו כי לא נחש ביעקב. כי המפרשים הקשו כיון שבלעם הי' בכחו לפי דעת בלק לברך או לקלל א"כ למה לו לקלל את ישראל שזהו לא יועיל לו רק נגד ישראל לבדם הלא טוב לו אם הי' בלעם מברך אותו ואז הוא מבורך נגד כל הקמים עליו לרעה כולם יפלו תחת רגליו כי ברוך הוא אבל אם יקלל ישראל אז ישראל לא יוכלו לעשות חיל נגדו אבל אומה אחרת תכניע אותו. עוד יל"ד שאמר מבורך בלשון הוה ובקללה אמר יואר לשון עתיד. ונראה עפמ"ש לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. ונתקשו בהבנת הכתוב דלהגיד לו העתיד מה שיעשה העם הזה לא שייך לשון עצה אלא לשון הגדה ואמירה והיל"ל אגיד לך אשר יעשה ולא איעצך. ע"כ פי' כי בלעם נתן עצה על הזנות כאז"ל שא"ל אלקיהם של אלו שונא זימה והוא רצה לנתק הקשר עליון אשר יתלכדו הכנ"י עם הקב"ה ולא יתפרדו. ורצה שבנ"י לא ישכון בטח בדד עם מצויין ומגורר בעריות כ"א שיזנו עם בנות מואב ויזבחו לעצביהן ועי"ז לא יזכר שם ישראל עוד ויכחד מהיות גוי אחד כ"א יהיו כעם מואב בלי הבדל ופירוד יאכלו מפתם וישתו מיין נסיכם וז"ש לכה איעצך כדת מה לעשות שיצמח מזה שורש פורה ראש ולענה שיהיה העם הזה אשר, עד עתה הנהו פרוש ומובדל הוא יהי' לעמך אלקיך אלקיו. ואחרי שישראל היו במצרים שנות מאות אשר זרמת סוסים זרמתם ושטופי זמה סבור בלעם שנות יהי' לו לפתותם לזנות אחרי שכבר נשתקעו בם ניצוצי טומאה למדי. והוא בדעתו הכוזבת שישראל יצאו מעצמם ממצרים בלי עזרת מקודש ע"כ טמון בלבם ההכשר לקבל טומאה. וז"ש הנה עם יצא ממצרים מעצמו ועלולים הם לזנות ולתועבות מצרים ע"כ ארה לי וגו'. כי אם תברכנו הן אמת שיפיח ברכתך בקרב האימה רוח גבורה ואומץ בידעה שאתה השפעת עלי' ברכתך. אבל לא יועיל דק על זמן ההוה כי את אשר תברך מבורך. אבל רצוני בקללתך את עם ישראל ע"י פתותך אותם לרע וברית קודש יעברו מעליהם ותופר הברית אשר כרת ה' עמהם. ע"ש את אשר תאור ע"י פיתוייך יואר. גם לעתיד לדורי דורות כי אם ה' יסור מעליהם ולא ישא פניו אליהם אז תקותם אבדה לנצח ח"ו. אבל הוא טעה בדמיונו הכוזב כי לא מעצמם יצאו רק השי"ת הוציאם על כנפי נשרים והביאם למעלה עד שכל חולי ומכת מצרים לא נגעה בהם לרעה. לא למדו מעשיהם המכוערים ומקולקלים וישראל היו גדורים בעריות גם בשכנם בערוות ארץ מצרים. והראיי' כי מצרים הי' מלא כשפים וגלולים ואם ישראל היו לומדים ממעשיהם ומדותיהם הרעות אז גם ישראל היו קוסמים ומנחשים. ובאמת אינו כן כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ובע"כ שלא למדו מהם. וז"ש אל מוציאם ממצרים לא שיצאו מעצמם כ"א הש"י הוצי אם בידו החזקה וטוהרו מכל גלולי מצרים. והמופת לזה כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל אף שארץ מצרים מלאה חרטומים ומכשפים בלהטיהם ובע"כ שלא למדו מהם כנ"ל:
ועתה לכה ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממנו אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. כבר דקדקו המפרשים הלא לא היה עם בנ"י עצום ממדין ומואב. עוד שאמר אוכל נכה בלשון יחיד ורבים וסיים ואגרשנו מן הארץ בלשון יחיד. ואמר מבורך בלשון בינוני ויואר בלשון עתיד. ונראה כי באמת לא היו בעצם עצומים מהם רק שנפל פחדם עליהם ונמוג לב מדין ומואב בחתת אלקים ומוראם הי' מוטל עליהם עד שסברו שאי אפשר בשום אופן לגבור עליהם ביום קרב ולא קמה רוח בהם שירהבו בנפשם עוז להלחם בם. אבל בלק עצמו אם הי' לו אנשים כערכו אשר לא נפל פחד היהודים עליהם הי' מתאזר בגבורה לשלוף חרבו נטוי' עליהם ולא נתייאש מלנצח את ישראל במערכה מול מערכה. אבל מה יעשה איש גבור חיל אם גם הוא לא חל ולא זע מעם ישראל אחרי שלא יתחברו אתו אנשים כגילו אשר להם לב גבור כמוהו ולא נמס לבם מפחד ורעדה. ע"כ התחכם לאמר אף שהוא בעצמו ידע את בלעם כי כל פעלו מאפע וברכתו גם קללתו מהבל ותוהו נחשבו כי בלק עצמו הי' קוסם כמאז"ל. וידע שאין בבלעם ממש ואין בו כח להרע או להיטיב. בכ"ז אם היה באמת מקום לחול עליו חיל ורעדה מפני בנ"י אז ידע בלק כי לא יועיל הון קסמי בלעם ביום עברה. אבל אחרי חשבו שכל מגנתם ויראתם לא הי' רק ע"י כח הדמיון ועל ידו נתפשו ריקים בוערים ודלת העם. והם אשר יתנו אמונת אמון בקסמים וכשפים בחשבם שע"י הוזים והוברים יוכלו לשנות מרע לטוב. ע"כ חמר בלק בנפשו שטוב יהי' להרגיע את עמו מפחד ופחת שלו. ולהפיח בהם רוח אומץ וגבורה. אם יקרא איש ידוע לקוסם ומכשף ואם הוא בהבליו יקלל את ישראל אז יסור מעם מואב מגורם ופחדם ושבו והיו לאנשים אשר יצאו חמושים לקראת ישראל וז"ש לכה ארה לי את העם הזה. רק ע"כ אבקש ממך דבר אשר לדעתי אין בו ממש. על שבאמת עם בנ"י אינו עצום וחזק בעצם רק "ממני" ומעמי ע"י דמיון שלהם המפליא לעשות נמלה קטנה כפיל גדול עי"ז הם נראים כגבורים ועצומים. ע"כ תאור אותם ועי"כ תסיר מורך מלב עמי ואוכל לקוות שאני ועמי אשר לע"ע אין ברצונם כלל לערוך מלחמה עמהם וע"י קללתך אוכל לפעול שנכה בו. וכ"ז בשביל שהעם הנבער הם נאחזים בחבלי הדמיון השוא ושקר וטועים לומר שא"א לנצח את ישראל וגם בזה הם תועים בדעתם שקסמיך יהיו להם להועיל. אבל מה שנוגע לי בעצמי אני לא הייתי ירא מהם לקום עליהם לגרשם מן הארץ וגם הבליך אין אני מאמין בהם כי ידעתי את אשר תברך רק אז יועיל לו אם כבר הוא מבורך מקדם אז גם ברכתך לא תזיק אבל מי שאיננו מבורך קודם ברכתך לא תוכל אתה לעשות לו מאומה. וגם את אשר תאור אינו מקולל עדיין גם אחר קללתך רק אם יואר לעתיד אחרי קללתך אז תבוא מארה לו אבל קללתך היא הבל יריק ומה שאני קורא אותך הוא רק בשביל העם המאמין בך ובהבליך. ומיושבים הדקדוקים:
ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. ולהלן נאמר קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה כבר הרגישו רז"ל בש"ס דמכות דף י' בסתירה זו. ודרשו מכאן בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו שנאמר לא תלך עמהם קום לך אתם. ואח"כ נאמר ויקם בלעם וגו' וילך עם שרי מואב ויחר אף אלקים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. גם בזה נתקשו המפרשים למה חרה אף ה' הלא קיים מאמר ה' קום לך אתם. ונראה כי באמת בלעם הי' שונא מובהק לישראל ואם הוא ידבר מרורות עליהם כאוות נפשו המגואלה והמכוערה לא יעשו דבריו רושם כ"כ על השומעים באמרם שרק תואנה הוא מבקש לדבר על ישראל בשנאתי הכבושה ונודעה לרבים מאז ומקדם ושונא כזה ימצא רק מומים וחסרונות על כל מה שברא להחיות בהם נפשו המלאה לה איבה ושנאה על היהודים. ולהיפך אם ימצא בהם דבר טוב כאשר הי' באמת שהוכרח להלל ולשבח את עם ישראל בפני קהל ועם אז דבריו יעשו פרי ויכו שורש בלב האנשים. כי יאמרו הבריות אם שונא ישראל כזה הוא מוכרח בע"כ לענות אמן בו ברכה שבח ותהלה לישראל בודאי נאמנים דבריו וישראל יעשה חיל. ע"כ להשמר מזה בקש בלעם ברשעתו להתחפש עצמו כאלו הוא אוהב יהודי בלב ונפש וכאלו חביבים עליו כבת עינו ע"כ ירויח משני הצדדים אם יקלל אותם כחפץ לבו הרע אז קללתו תעשה רושם גדול באזני השומעים כי יאמרו הלום ראינו אוהב ישראל ומלאך טוב בע"כ יענה אמן בו קללה וחירוף וגידוף לישראל בוראי נאמנים דבריו על אחת שבע כי לא ענה מלבו הטוב על ישראל רק ההכרח אלצהו לכסות אהבתו עליהם על כל דבר פשע אשר יראה בהם. ואם גם יהי' מוכרח לברכם כאשר הי' האמת. יאמרו בגוים אין ממש בברכתו ובשבחו אשר ימלל על ישראל כי רק אהבתו להם הנטועה בקרב לבו היא שעמדה לו למצוא הלל ושבח בעדת ישורון. ע"כ הש"י היודע נסתרות ובוחן כליות ולב. קרע המסווה מעל פניו שלא יתראה חוצה בתואר אוהב כ"א יגלה את ערותו בפומבי ויודיע לעין כל שהוא שונא ישראל ובכ"ז יהא מוכרח לברכם ועי"ז יהי' להברכה יחר שאת ויתר עז. ועפ"ז יתבארו הכתובים כי ראיתי החילוק בין מלת את למלת עם. כי מלת עם אינו מורה כ"כ חיבור ודיבוק עצמי אבל את הוא חיבור וקשר אמיץ לא יפרד בנקל כמו את יעקב איש וביתו באו. ולפ"ז מתחלה אמר הש"י לבלעם (פסוק יב) לא תלך עמהם. שלא תראה אותות שאין אתה עם שונאי ישראל בצוותא חדא ותרצה לילך רק "עמהם" בלא חיבור עצמי. לא תעשה כן להתפרד מהם. והטעם שלא יאמרו בגוים שרק ע"כ לא תאור את העם כי ברוך הוא. בשביל שבלבך הטוב להם הוא ברוך ומבורך מאז ומקדם ע"כ אהבתך להם תקלקל השורה וע"כ אין אתה מארר אותם. ע"כ הוסיף לאמר לו (פסוק כ') קום לך "אתם" דייקא תוכך כברך יהי' ולך באהבה ואחוה וריעות עם אשר שבע תועבות בלבם על ישראל כפיך כפיהם יהי' להרע להם. ובכ"ז תדע ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. כי זהו רצוני שאתה תתראה לשונא ישראל ובכ"ז תהי' מוכרח לספר בשבחם. אבל בלעם לא שמע לקול ה' רק ויקם בלעם וגו' וילך "עם" שרי מואב. לא הראה אותות איבתו לישראל שילך "אתם" כ"א רק "עמם'' הלך. ע"כ חרה אף ה' כי הולך "הוא". על אשר עשה א"ע כאלו הולך הוא לבדו ואין לו חלק ונתלה עם צוררי היהודים. על כן ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו. רצה לפעול שגם הוא ר"ל בלעם יראם א"ע במראהו האמיתי לשטן ומשחית ומחבל. ואח"ז אמר וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. אחרי שהראה אותות איבתו ושנאתו אז טוב מאוד הוא לברך את ישראל כי מלאך רע כמוהו בע"כ יענה אמן על הברכות:
ויפתח ה' את פי האתון וגו'. בענין פתיחת פי האתון דצריך להבין למה הוצרך הקב"ה לעשות נס זה נ"ל עפמ"ד במס' אבות דפי האתון הוא אחד מעשרה דברים שנבראו בע"ש בין השמשות. הכוונה כי מותר האדם מן הבהמה הוא הדיבור כתרגומו ויהי אדם לנפש חי' לרוח ממללא: ואם האדם מקדש דיבורו להש"י אז הוא ראוי ליתרון זה. אבל אם הוא מחלל את דיבורו אז נמשל כבהמה ולא נאה לו היתרון. וזו היא ששנינו במס' אבות חי' רעה בא לעולם על שבועת שוא. כלומר אם האדם מחלל דיבורו ע"י שבועת שוא אז הוא נופל ויורד ממדרגת אדם למדריגת חי' רעה והיא היא שבאה לעולם דהיינו שהאדם בעצמו נעשה חי' רעה. וזהו שכתוב בתהלים אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו כי לא נוכל לומר על דבר שהוא מחריש ושותק אלא אם יש בכחו לדבר. והנה אם האדם מחלל את יקר יתרונו אזי הוא נמשל כבהמות וגם להם יאה כח הדיבור כמוהו אלא שנדמו ומחרישים. וזהו ויהי האדם לנפש חי' אם האדם ביקר הוא ודומה לנפש שהיא גבוהה במדרגה מן הגוף כמו כן גם האדם הוא נפש לעומת החיות אז נאה לו רוח ממללא. ומכלל הן אתה שומע שאם האדם מחלל דיבורו אז גם לבהמה נאה הדיבור כמוהו. על כן כשרצה בלעם לחלל כח דיבורו לקלל בו את ישראל פתח ה' את פי האתון להורות שאם כן גם לבהמה יאות הדיבור ואין יתרון לבעל הלשון. והנה כל ימי השבוע חול ויום השבת קודש הוא. ובין השמשות הוא תלוי בין קודש לחול. וכמו כן פי ודיבור הבהמה הוא תלוי ועומד. אם יזכה לקדש דיבורו אז רק הוא ידבר ולא האתון אבל אם יחלל אותו אז גם לבהמה נאה הדיבור וז"ש פי האתון נברא בע"ש בין השמשות כנ"ל: וישם ה' דבר בפי בלעם. בילקוט. מלאך ישב לו בגרונו רצה לברך מניחו רצה לקלל בולמו ואינו מניחו ואין דבר האמור כאן אלא מלאך שנאמר ישלח דברי וירפאם. ר"י אמר מסמר של ברזל נתן בגרונו רצה לברך מניחו רצה לקלל בולמו אין דבר האמור כאן אלא מסמר שנאמר כל דבר אשר יביא באש תעבירו באש. י"ל הכוונה כי רבים קמים על בנ"י לכלותם ח"ו לבלתי השאיר משונאי ישראל שריד ופליט והקב"ה מצילנו מידם בשני אופנים. א' שהוא נותן לאומות שכל ותבונה ודברו ישלח ילהם למען יפקחו עיניהם ויראו כי שנאתם את ישראל הוא שלא כשורה כי הלא אח עשו ליעקב כל בני תבל בני אלקים המה ולמה יצר וירע אחד לחבירו בעבור שינוי אמונה ודת. ובהשכילם ד"ז ישובו ממחשבתם הרעה והיתה הרוחה. וזהו כוונת המאמר מלאך ישב לו בגרונו. כלומר מחשבות טובות ירדו מן השמים אשר לא הניחוהו רק לברך את ישראל ולא לקללם. שנאמר ישלח דברו וירפאם. הש"י משלח דברו מן השמים לרפאות מחלת השנאה המגונה והעכורה. אך לפעמים נא יועיל ד"ז להצילנו משונאינו עושה הקב"ה עמנו אות לטובה באופן ב' דהיינו ששולח יסורים עליהם ועושה בהם שפטים עד שידעו כי יד ה' עשתה זאת להם על שהצירו לישראל על לא חמס בכפם כמו שהי' במצרים שהביא עליהם מכות בשביל שהשתעבדו בישראל בפרך ואז שבו ממזימתם. וז"ש ר"י מסמר של ברזל ישב לו בגרונו שלא הניחו לקלל שנאמר כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש. כלומר כשהאומות באים עלינו באש לכלותנו אז הש"י ג"כ נשפט עמם באש ומעבירה מהעולם ועי"כ שוב לא יוסיפו לקלל אותנו: כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. הכונה עפ"י המסורה כולנו בני איש אחד נחנו נחנו נעבור חלוצים. נחנו פשענו ומרינו כי מעשה אבות סימן לבנים וכתבו המפרשים כי באבינו הראשון אאע"ה כבר נאמר ונרמז לו כי יחידים נהי' בין האומות כשה פזורה נדחה. כמו שהוא הי' אחד כמ"ש הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחללכם הן אחד קראתיו. הוא לבדו בכל הדור ההוא הכיר את בוראו ונרדף מכל בני דורו. כמארז"ל שנקרא אברהם העברי שכל העולם כולו מצד אחד והוא מצר אחר כמו כי אנחנו כשושנה בין החוחים אנו יחידים נפרדים בין הגוים. וזהו טעם על שאנו צריכים תמיד להתאזר נגד הקמים עלינו. והוא עצמו הסיבה שאנו חוטאים כאז"ל רצוננו לעשות רצונך אלא ששעבוד מלכיות מעכב. וז"כ המסורה נחנו בני איש אחד זהו אברהם שהי' אחד יחיד ומיוחד ומעשה אבות ירשו בנים. וע"כ נחנו נעבור חלוצים ומה"ט ג"כ נחנו פשענו ומרינו. וז"ש בלעם כי מראש צורים אראנו כפירש"י על אבות. הן עם לבדד וגו'. כי מראש צור חוצבנו הוא אברהם העברי אבינו מעולם כבר נודע שגם בניו אחריו לבדד ישכנו ומחיצה של ברזל מפסקת ביניהם לבין אוה"ע:
מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל כי אין אומה ולשון שעברו עלי' כ"כ גלי הצרות ועודנה עומדת חיה וקיימה כמו ישראל כי שאר האומת לאחר ששקעה שמשם לא זרחה עוד כי בלע אותם המות לנצח. לא כן ישראל אף ששחו כבר לעפר בכ"ז בקע כשחר אורם עוד הפעם. והנה כמו שבטבע יש אביב וקיץ ובציר וחורף ארבע תקופות השנה כמו כן לכל אומה ישנם ימי עליי' וירידה אלא שבשאר אומות אין כאן אלא פעם א' ארבע התקופות אבל בישראל פעמים אין מספר כבר עליהם ארבע תקופות אלה כמה הירח שמתכסה וחוזר לזרוח. וז"ש מי מנה כמה פעמים כבר שחה יעקב לעפר ומי יספור את רובע ישראל כמה פעמים עברו כבר את הרבעים האלה כנ"ל:
כעת יאמר ליעקב וגו' במדרש הובא בפרש"י עתיד הקב"ה לעשות מחיצה לישראל לפנים ממלאכי השרת ומה"ש אומרים כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. י"ל עפמ"ש במק"א שע"כ האדם השלם ברום המעלה גבוה מעל המלאכים כי המלאך נברא בצביונו וקומתו ועומד באמצע הרקיע בשחרית ביום הולדו. לא כן האדם עיר פרא יולד והוא בעצמו צריך להלך מעלה מעלה ע"י יגיעו וטרחו והקב"ה אינו פועל עבורו להשלמת נפשו רק הוא בעצמו בבחירתו עושה חיל. וז"ש שע"כ ישראל לפנים וקודמים למה"ש כי המלאכים בעצמם יאמרו ויודו שאף שבעבורנו עשה הש"י את כל שלימותינו אבל לישראל מה פעל אל הלא לא פעל עבורם רק הם בעצמם פועלים שלימותם: וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. במדרש ראה את הדגלים התחיל אומר מי יוכל ליגע באלו שמכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם שנאמר שוכן לשבטיו הכוונה עפמ"ד במס' אבות חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. כי מי שיודע מעלת ערכו שהוא ממשפחה נכבדה ומיוחסת הוא יחי' יותר על צד היושר והצדק ויתעסק בשלימות במצות ה' כראוי לבן גדולים כמוהו. אבל מי שהוא מיוחס ואינו מבין טיב ערכו רע הוא לו עוד יותר ממי שאינו מיוחס כי לו אף עון קל לחמור יחשב. כפי' השל"ה הק' מה שנאמר בתוכחה וזכרתי את בריתי יעקב יעו"ש. וז"ש חיבה יתירה לישראל שנתן להם הקב"ה תורתו הוא רק כשנודעת להם ויודעים להעריך ולהבחין שהתורה יקרה מפז תז נתינתה להם לכבוד ולתפארת והיא חיבה להם. לא כן אם אינם יודעים להבחין מעלתה איננה חיבה אדרבה עוד ריעותא לגבייהו. ואחרי שהי' הדגלי' למען ידעו כל שבט ושבט יחוסם בבירור ויתכבדו בזה בידעם כי אבותם היו גדולים וטובים ויתקנאו שבט בקנאת סופרים ועי"כ שידעו את יחוסם יחיו חיי המוסר. וע"כ אמר בלעם כשראה אותם שוכנים לשבטיהם מי יוכל ליגע באלו אחרי שהם שוכנים דגלים דגלים למען יכירו יחוסם ומשפחתם הרמה ויחיו חיי תורה ויראת ה' ע"כ לא יוכל ליגע בהם:
נאום הגבר שתום העין נופל וגלוי עינים י"ל ע"פ המדרש (הובא בב"ל בדרוש ליום ב' דשבועות) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד ירום מאברהם ונשא ממשה וגבה ממלאכי השרת. הכונה פי האדם אשר אחרי הקבלה שקיבל מהוריו ומוריו דת אש מאורסה גם בשכלו יחקור לברר לו בראיות וחזקות את כל מה ששמעו אזניו. אז טוב ויפה לו מהאיש אשר לא יתור אחר עינו השכלי כלל להגות ולחקור מה זה ועל מה זה. וזהו מג' פנים א' כי המקבל בלי מן שכל אין לו לשאוב רק מה ששמע מאחרים זה ירווהו וישקהו אבל בו בעצמו אין לו מעין המתגבר כי טחו עיניו מראות. לא כן מי שמשכיל ג"כ הוא לא לבד שילמד מה שקבל מאחרים כ"א גם בו בקרבו בשכלו יוליד פרי צדיק נחמד להשכיל וטוב למראה. ב' כי המקבל לבד אם יבוא א' נגדו בטענות לא נכוחות לסתור קבלתו לא ידע לענות כסיל כאולתו. לא כן המשכיל הוא ילחום בשכלו בעד קבלתו נגד כל הקמים עליו וידבר את אויבים בשער. כמו שפירשתי הפסוק בתהלים מזמור א' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והי' כעץ שתול על פלני מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול כי צריך האדם לילך בתמימות ובחשק נמרץ בדרך ויסמוך על הקבלה המסורה בלי פקפוק אבל בכ"ז מה טוב טעמם שידע מה שישיב לאפיקורס אשר יביא באבני קלע אבני נגף לנתוץ ולהרוס את בית ה' בלי חמלה. אז גם הוא יבוא באבן גזית שכלו ויוכיחנו על פניו להראותו שכל דבריו כקש לפני אש הרה חשש וילד קש. ע"כ טוב שיחקור בתורת ה' אם גם תשוקתו בה לקיימה מבלי חקר דבר. כי החקירה הנוספת על הקבלה היא תועלת לתורה למען לא תנוד מפני רוח תועים כמו שהעלים שומרים ומגינים על הפרי לבל יפול מפני רוח כן היא החקירה בתורתנו. וז"ש כ"א בתורת ה' חפצו שחפץ ומשתוקק בה באהבה רבה על אשר היא תורת ה' ובכ"ז מצווה עליו להגות ולחקור בה יומם ולילה. והטעם לזה הי' כעץ וגו' ועלהו לא יבול כנ"ל. ב' הוא כי המקבה אינו בטוח שיהי' לעולם בתמימותו לא לכן משכיל הנאמן יש לו יתד תקוע במקום נאמן שלא ימוש מעשות פרי צדיק. וזהו מצינו במלאכי השרת שהם עומדים בהשכלתם כל ימי עמדם בהשכלה אחת כמ"ש במק"א לפרש מאמר ר"ע בכל יום מלאך א' עומד באמצע הרקיע עיי"ש. והנה אברהם הי' ראש החוקרים ששתה מים מבורו ומשה הי' ראש המקבלים ואעפ"כ השכיל ג"כ. ומלאכי השרת יש להם מעלה שעומדים תמיד במדרגה זו. וז"ש הנה אם יעשה עבדי כל המצווה עליו גם עפ"י שכל אז יש לו ג' מעלות הללו. ירום כוונתו מעצמו וזהו מצינו באברהם שהי' ראש המשכילים. ונשא מאחרים הכוונה. כי מה שלמד מאחרים גם בזה ישתנה המשכיל מאינו משכיל כי המשכיל יבין דבר לאשורו מה שלמד דבר לא כן המקבל בלי השכלה. וז"ש ונשא ממה שלמד מאחרים הוא ינשאהו וינטלהו וזה מצינו גבי משה רבע"ה שהי' מקבל בהשכלה. וגבה מאד הכוונה שעומד באותו הרמת ראש שכבר הגיע באותה מדרגה עומד לעולם וזה מצינו במלאכי השרת. והנה באוה"ע לא כן הוא שאינם רשאים לחקור אחר המצות שמצווים כי הם עלולים לטעות ולנפול ברשת התעות כ"א באמונתם יחיו וע"ז נאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. הכוונה שהם אינם יודעים משפטים השכליים של כל דבר ודבר. וז"ש בלעם הרשע. נאום הגבר שתום העין. שנסתמו עיני שכלו מבלי לחקור המצווה עליו. והטעם כי נופל וגלוי עינים שיהי' נופל בפח הטעות אם יגלה עיניו לחקור:
נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. כי כבר נחלקו אם טוב לאדם שלא יחקור וידרוש בשכלו בענייני האמונה ורק צדיק באמונתו יחי' או נאמר דע את אלקי אביך ע"י ידיעה וחקירה. והכריעו שאחרי שכבר נשרשה באדם האמונה הטהורה כיתד במקום נאמן עד שבכל התבל ומלואה הוא רואה נפלאות ה' אז טוב לו להוסיף שלימות ע"י החקירה אבל מי שאינו מושרש כ"כ באדמת קודש עד שבדברים הנעשים בכל יום אינו מכיר גדולת הבורא ית"ש רק אז כשמשדד הקב"ה הטבע ועושה נפלאות חדשות אשר לא ראה עוד מעולם רק אז תפקחנה עיניו מנועם זיו כבודו ית"ש לאיש כזה לא נאה החקירה כי יפול הנופל ממנו בפח הטעות והשגיאה ולא יוכל להסתפח בנחלת ה'. והנה שם שדי הוא משדד הטבע ועושה חדשות ונצורות. ע"כ אמר בודאי מי ששומע תמיד קול ה' בכח הטבע לזה טוב מאוד אם יגלה עיניו לראות באור השכל את דרכי התורה ושבילי האמונה. אבל מי שרק אז שומע אמרי אל בעת אשר מחזה שדי יחזה ורק בראותו נפלאות בשידוד הטבע רק אז ישמע קול ה' בכח אבל לא במירוץ הטבעי. לזה טוב לו לבלתי בחקור במופלא ומכוסה ממנו כי הוא נופל ממדרגתו אם יגלה עיניו לראות בהם לרעות על שדי החקירה ועד"ז י"ל מה שנאמר בסוף פרשתנו והמה בוכים פתח אהל מועד ומתרגם יב"ע ואינון בכיין וקריין שמע כי בודאי אם היו ישראל משיגים בשכלם וחקירתם כי ישרים דרכי ה' וטעמו טיב טעם התורה והיראה ונועם מצות ה' לא היו נכשלים כ"כ בעבירות ורק בשביל שנעלמה מהם ולא ידעו ואשמו. והנה מי שבא אל היכל הקודש פנימה נקרא בא אל אהל מועד. אבל מי שלא זכה כ"א לדפוק על דלתותי' ולא נגלו לו כל מצפוני' זה נקרא רק עומד על פתח אהל מועד כי השער סגור להם לא יפתח לעיני בינתם. ע"כ המה היו בוכים ואומרים שרק עי"ז נכשלו על שהם עומדים רק פתח אהל מועד ולא זכו ליכנס לפני ולפנים. ואם לא היו מצווים לחקור אחר טעמי התורה לא היו מתאונני' כ"כ ע"ז אבל אחרי שנאמר שמע ישראל וגו' ופירשו המפרשים שמע מלשון הבנה כמו לב שומע.
וכיון שמצווים לחקור ובכ"ז לא נתן להם הקב"ה לב לדעת ולהבין הדברים על בוריין זהו שהוכפל צערם והזיל דמעות מעינם. וז"ש ת"י על שהיו קורין את שמע כנ"ל, ובכ"ז הם עומדים רק פתח האהל ע"ז בכו ודוו כל הדוים:
אוי מי יחי' משומו אל. בפליאה הובא בדמש"א פרשתנו. הה"ד וסלחת לעוני כי רב הוא. כי על כל העבירות מהני תשובה ובע"ז נאמר קנא ונוקם. ואז"ל ביומא דף פ"ו בד' חלוקי כפרה שבג' מהם מהני תשובה אבל בחילול ה' אין כח בתשובה וביוה"כ וביסורין רק מיתה ממרקת כמ"ש אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון עי"ש. והנה העובד אלילים הוא עצמו עושה לו אלהי כסף וזהב וע"ז רמז בלעם באמרו שעל כל שאר עבירות אפשר לו לאדם שיחי' ובכ"ז יכופר עונו בתשובה ויוה"כ ויסורין אבל מי ששם ועושה בעצמו לו אל אלקיו אוי לו כי הוא חי' לא יחי' כי כ"ז שבחיים חיותו אין תרופה למכתו. ע"כ אוי מי יחי' אם הוא שם לעצמו אל אשר יבחר. וממילא מוכח דבשאר עבירות אף החמורות מהני תשובה או יסורים ויוה"כ. ע"כ אמר דהע"ה וסלחת לעוני אף אם רב וגדול הוא ופקו פלילי' בכ"ז שאין בו חילול השם יש לו סליחה אף בחיים כנ"ל:
במדרש לפי שנתעלמה הלכה ממשה רבינו ולא ידע שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו לפיכך ולא ידע איש את קבורתו. כי א' מהטעמים שנתעלה מאתנו מקום קברו הוא מפני שיהי' לפחיתות כבוד התורה אם נראה שגם הוא אשר צוה לנו מורשה קהלת יעקב הובל לקברות כאחד האדם ושב לעפר מוטל כאבן דומם ויבואו מזה להטיל מגרעת בתורתו ח"ו. ואם הי' מרע"ה שלם מכל חסרוני בנ"א לא הי' מקום לחול עליו סבך הטעות לתת דופי בתוה"ק אחרי שהי' נעלה ונשא מכל חסרונות בנ"א אבל אחרי שגם הוא טעה ונתעלמה ממנו הלכה ונראה מזה בשגם הוא בשר עלול לשגיאה ושכחה ע"כ יש מקום לחוש שאם עוד נראהו שב לעפרו אזי יהי' הגל הזה עד לרעה לחשוב מחשבות זרות גם על תורתו ע"כ נתעלם הקבר וזהו כוונת המדרש הנזכר:
פינחס מדרש פליאה (הובא בי"א ערך מדרשים שונים) חרוצה לידע שפנחס זה אליהו יראה מאלה הדברים אשר דבר משה. כי פנחס היתה כל מעלתו שהי' קנאי לשם ה' צבאות. ואליהו להיפך כמאז"ל אין אליהו בא אלא לעשות שלום. וא"כ הוא ב' הפכים שאיש קנא ונוקם יהי' מתווך השלום. אבל באמת מי שעושה עפ"י צווי ה' אין חילוק לו בין שיהי' נוקם ובעל חימה או אוהב ורודף שלום. וכמ"ש במק"א לפרש מאז"ל חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואיתא במדרש תנחומא ר"פ דברים שאמרו ישראל למשה רבינו אתמול אמרת לא איש דברים אנכי ועתה אלה הדברים. ראינו מזה שאף מי שהוא בטבעו בלתי בעל דברים מ"מ לכבוד ה' משנה את טבעו לבל יחריש יתאפק. וז"ש הרוצה לידע שפנחס זה אליהו אף שהם שני הפכים יראה מאלה הדברים היינו ג"כ כנ"ל ב' הפכים. ועל דרך זה פירשתי המשנה באבות הפוך בה והפוך בה דכולא בה. ע"ד שפירש הבל"ע מאמר הכתוב צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק. כי לפעמים לעשות מצוה נצטנן דמו והוא עצל ורפה ידים ולעשות עבירה ח"ו אש תוקד בקרבו למהר ולהחיש לרע. והתורה מלמדת להועיל להיות חם למצוה לעשותה בזריזות ולהיות צונן לעבירה לבלתי עשות תועבה. ולפי"ז התוה"ק תהפך טבע האדם משני צדדים אם הוא קר בטבע תחממהו למצוה ואם הוא רותח תקררהו. וז"ש הפוך בה תוכל להפוך את טבעך ע"י התורה אם אתה קר. והפוך בה תהפך אח טבעך אם אתה חם ביותר. וכי תימא האיך אפשר לתוה"ק לפעול שני הפכים. לזה אמר דכולא בה. במו השמש שמלבן את הפשתן ומשחיר את האדם והבן:
עוד י"ל במדרש הנ"ל כי אם איש צדיק וישר מתקוטט עם הרוצים להרוס גדרי ויסודי הדת ועומד נגד קהל מרעים לבלע את עצתם הנבערה אשר רצונם לערות אבן פנת תוה"ק עד היסוד בה. אז המה. החוטאים יאמרו על מתנגדם זה שהוא איש ריב ובעל קטטות ושונא שלום. כאשר באזנינו אנו שומעים ורואים בימים האלה בזמן הזה. אבל באמת לא כן בדם מה שבדו להם לומר על הצדיק שהוא איש מלחמות הוא שוא ושקר כי אדרבה הוא אוהב שלום בכל נפשו ומאודו רק במקום אשר רוצים לעמוד ביד חזקה נגד בת אל חי היא תוה"ק להוריד לעפר כבודה. אז הוא מוכרח על אפו ועל חמתו להתקומם נגדם אף שהוא אוהב שלום ויודע להוקיר חין ערכו בכ"ז ירדוף את השלום אחר כי אין שלום אמר ה' לרשעים ובמתקוממיך אתקוטט. אבל באמת כל מלחמתו עיקר תכליתה הוא השלום האמיתי שלימות הנפש והמדות. לא כן הקמים על התורה אף ששלום בפיהם בכ"ז מטרת חפצם וחשקם הוא המלחמה. וז"ש דהע"ה אני שלום וכי אדבר המה למלח מה ר"ל אני אף אם אדבר קשות ואחרחר ריב ומדון מ"מ תכליתי ומחוז חפצי הוא השלום. אבל המה אויבי ה' אף שדוברים שלום בפיהם בכ"ז דרכם למלחמה. והנה הנביא ירמי' אמר בהפטרה דנא. לא ידעתי דבר כי גער אנכי כי הנערים רכי הלב מלאי רגשת אהבה וחמלה ע"כ אמר לא ידעתי דבר דברים קשים כגידין כי הוא נגד טבעי ומזגי. וא"ל הש"י אל תאמר נער אנכי כי אל כל אשר אשלחך תלך. כי לעשות רצון ה' צריך לעשות נגד מזגו הטוב. ואם העת לדבר דברים קשים צריך לדבר. וזה מנינו גבי פנחס ואליהו. אף ששניהם המה מלאני ה שלום כמ"ש בריתי היתה אתו החיים והשלום ואין אליהו בא אלא לעשות שלום בעולם בכ"ז מלאכי שלום האלה מר יבכיון אם צריכין לקנא קנאת ה' צבאות אמרו הננו לעשות נגד טבענו ומזגנו הרך. והנה במדרש איתא אמר הקב"ה למ"ר אע"פ שיש לך שמות הרבה אביגדור ירד וכו' איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בת פרעה משה. והטעם מפני ששם זה מורה שכל עיקר חיי משה מקורו מדת הרחמי' אשר שמה קולה בלב בת פרעה. ועי"כ הוא ג"כ כמו שהוא נמשה מן המים כן ישתדל הוא ג"כ למשות את אחיו בכל עת ועונה ממים הזדונים לבל יטבעו בטיט היון. ע"כ שם משה מורה על מדת טובו ואהבתו לעמו. וזהו מה שאמר לו הש"י מצאת חן בעיני ואדעך בשם כלומר על אשר אדעך בשמך המורה על מדת הרחמנות ע"כ מצאת חן בעיני כמ"ש ונתן לך רחמים ורחמך. ובכ"ז כשהי' עת לדבר דברים קשים דברי תוכחות לישראל לא מנע טוב לבו מהגיד את אשר עם לבבו. וז"ש אלה הדברים אשר דבר משה דברים קשים אשר דבר ובכ"ז הי' משה מדת רחמים. וממנו למדו פנחס ואליהו לעשות כמעשהו בקודש. וזהו כוונת הדרוש:
בילקוט ראובני הובא בדמש"א פרשתנו. פנחס החרים על ישראל בסוד שם המפורש בכתב שוכתב על הלוחות בחרם ב"ד עליון וחרם ב"ד תחתון שלא ישתה אדם מישראל יינם. נראה עפמ"ש במק"א לפרש מדרש פליאה ולא תטה משפט אביונך מכאן ליין נסך שאסור מן התורה. כי בשביל שהאדם אינו שליט על יצרו בעת אשר כבר רב את ריבו ע"כ לפני יתגלע ינטוש הריב ועשו חכמים סייגים וגדרים לאסור יינם משום בנותיהן עיי"ש בפרשת שמיני. ובאבות פ"ו משנה ג' איתא אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתור' ופירש במד"ש בשם מהרי"ט ז"ל שדייקו כן מדכתיב חרות על הלוחות ולא כתיב חרות בלוחות דהא החקיקה היא בלוח עצמו ולא עליו. מזה מוכח שלא היתה החקיקה משועבדת אל הלוח עייש"ה. וכיון שכן מהא דכתיב על הלוחות מוכח מאמרם ז"ל שאין לך בן חורן אלא מי שעוסק בתורה אבל בשעה שאינו עוסק בתורה כל אדם הוא עבד נרצע לתאוותיו המושלים עליו וספק אם ינצח או ינוצח. ע"כ גדרו גדר סחור סחור לכרמא לא תקרב בטרם יבא אליו היצה"ר להסיתו. וזהו כוונת הילקוט פנחס החרים וכו' בכתב שנכתב על הלוחות ולא בלוחות אשר מזה מוכח שרק בשעה שעוסק בתורה הוא בן חורין אבל בשעה שאינו עוסק בתורה שפחה תירש גבירתה ע"כ להשמר מזאת לא ישתה אדם מישראל יינם וע"י הגדר הזה ישמר מהמלחמה: