לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת חוקת
פרשת חקת. במדרש. בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה ואומר הלכה בשם אומרו אליעזר בני אומר פרה בת שתים. אמר משה רבש"ע העליונים ותחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה מפי בו"ד וכו'. עיי' דבר נחמד בישמח משה. ול"נ עפמ"ד בברכות דף ל"א. הנפטר מחבירו לא יפטר אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו ושמעתי בשם ירושלמי דמסיים בה בזה"ל. מאי דבר הלכה יחיד ורבים הלכה כרבים. ונראה הכוונה דלכאורה יש לעיין בהך כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים לפמ"ש הרא"ש ריש ב"מ בטעמא דאמרינן כל דאלים גבר באשר אנו רואים שהוא מתאמץ כ"כ להחזיק את הדבר זהו אות ומופת שבודאי הדבר שלו באמת וע"כ אליו הוא מוסר ונושא את נפשו עיי"ש. ולפ"ז הי' מקום לומר עפ"י הסברא כיון שהיחיד אף שרואה רבים קמים עליו להרוס את אשיותיו אשר יסד ובכ"ז לא יחת מפני כל ורוב הטעמים שכנגדו בודאי ידע לבו בטח כסברתו ודעתו היא הנאמנה והאמתית ע"כ כל רוחות של החולקים עליו לא יזיזוהו ממקומו. ולהיפך החולקים אין אנו נוכחים לדעת בשביל שהם רבים בודאי כוונו אל האמת לאמתו דלמא כרובם כן חטאו בדעתם ורק בשביל שהם רבים וכן שלמים כל א' וא' סומך את דעתו במקצת על דעת חבירו ויתברך בלבבו לאמר חבירי בודאי אינו טועה בדרך השכל ע"כ גם אני כמוהו. ע"ד דאיתא בש"ס כיון דאיכא דקא מסייע לה מעיזה ומעיזה. וא"כ ח"ו יצא משפט מעוקל. אבל באמת זה אינו דאין אדם רשאי למשוך בדעתו אחרי דעת חבירו ורק את אשר יעמוד חי וקיים לפני כסא שכלו את זה יקריב אליו לומר עליו שכן הוא הדין אבל מה שחבריו אומרים כן זה אינו מעלה ואינו מוריד. וכיון שכן נהי דהיחיד המתאמץ לעמוד על דעתו נגד הרוב סובר שהאמת אתו בכ"ז אחרי שרבים אשר ג"כ כאו"א רק על רוח מבינתו יתמוך ולא על של חבירו א"כ אינהו עדיפי מיני' כיון שרבים אומרים לנפשם ושוקלים בפלס דעתם שהאמת אתם אף שדעת היחיד ג"כ נראית נכונה עפ"י עדות התאמנותו מ"מ יחיד נדחה מפני רבים. והנה מ"ש שאם יפטור מתוך דבר הלכה מתוך כך זוכרהו צריך להבין הלא אף אם יזכור את ההלכה מנ"ל שיזכור את מי שאמרה דלמא מי שאמרה לא הסכים כלל להלכה זו ולא אמר אותה סוביעקטיוו שגם דעתו נוחה הימנה כ"א אמרה רק אביעקטיוו מבלי משים נפשו עלי' שיסכים על ידה. אבל לפ"מ שהוכחנו מכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים דכל חכם וחכם שמורה הלכה לא די שיסמוך בכל כחו על הסכמת חבירו כ"א גם בלבבו יבין שהאמת אתו. א"כ כיון שאמר לו הנפטר את דבר הלכה מוכח שגם הוא הסכים על ידה וא"כ שפיר ע"י ההלכה יבוא לכלל זכירת האדם האומרה. וא"כ כוונת הירושלמי מבוארת שהי' קשה לו כנ"ל מנא לן דאתיא זכירה ע"י דבר הלכה וע"ז משני כמד"א יחיד ורבים הלכה כרבים מזה מוכח כנ"ל דדעת האומר מתאים עם ההלכה אלא שיש לשאול איך אפשר בדיני התורה אשר בשמים יסודם ממקור החכמה העליונה חצבו עמודי' ונאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם וא"כ האיך אפשר ששכל האנושי הרואה באספקלריא שאינה מאירה יסכים בדברים העומדים ברומו של עולם בדבר ה' זו הלכה עם השכל האלקי אשר הוא גבוה מעל גבוה. אלא שכבר ישבו על מדוכה זו גדולי המחברים וביתר ביאור בס' דרשות הר"ן ז"ל על מאז"ל לא בשמים הוא. והעלו כיון שבנים אנו לה' אלקינו וישראל עם קרובו חלקי ה' אמרה נפשנו ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ומאיר עיני חכמים בניצוץ מחכמתו הנפלאה. כמו שמברכים על חכמי ישראל ברוך שחלק מחכמתו וליראיו. ע"כ יהיב חכמה לחכימין העוסקים בתורה לשמה וה' עמם שהלכה כמותם. ע"כ יסכים שכלם אשר הוא חלק מהשכל העליון ב"ה להורות כתורה וכהלכה מה שלא עשה כן לכל גוי שהם בשכלם האנושי לא יכולו להשיג אמיתת התורה. והנה אז"ל ישראל כשהם עולים עולים עד למעלה וכשהם יורדים יורדים עד לעפר. וכתב מהרש"א בח"א כתובות דף ס"ו דהטעם משום דישראל הם חלק ה' ע"כ כשעולים עולים עד למעלה אבל כשח"ו עוזבים את ה' וגם אין מזל לישראל ישח לארץ בטנם עיי"ש. ונראה דמה"ט שישראל או שעולים למעלה ראש או למדרגה התחתונה נוכל לקרוא את עם ישראל עליונים ותחתונים. כלומר שאינם אלא או עליונים למעלה או תחתונים למטה לגמרי אבל מדה בינונית אין בהם. וכיון שמזה מוכח כמ"ש מהרש"א הנ"ל שישראל הם חלק ה' ומזה הטעם שישראל הם חלק ה' ושכלם הוא נאצל מהוד שכלו ית' ע"כ תסכים דעתם עם דעת תורה ודעת שמים. ע"כ אמרו במדרש הנ"ל שאמר מרע"ה "עליונים ותחתונים" הם ישראל אשר הם או עליונים או תחתונים תמיד ולא בינונים ועי"ז מורים שהם "ברשותך" ולא תחת המזלות כמו אוה"ע כמ"ש מהרש"א הנ"ל. וכיון שכן שפיר אתה עושה לומד הלכה מפי בשר ודם אחרי שיש התקשרות והתייחסות לדעתו עם דעתך הנשגבה כיחוס החלק אל הכלל.
ויש להוסיף נופך שע"כ כינה בנ"א בשם בשר ודם ולא בתואר אחר המורה על פחיתות מעלתו כמו עפר רמה ותולעה וכדומה. אבל אפשר דמרמז בזה ג"כ להנ"ל. אחרי ידענו שהיבש והלא הם דברים מתנגדים זה לזה בטבעם עד שאם יונח דבר יבש בתוך דבר לח זמן מה ימס היבש ויפסד. ובכ"ז ראינו בגוף האדם שהבשר והדם יחדיו ישכנו לנצח ולא ישחית הדם הרטוב ולח את הבשר היבש. אבל הסיבה היא כמו שדגי הים לא יאבדו בהמון מים רבים ואדרבה שם הוא מקור חייתם וכיון שאלו המים הוא מקור ושורש קיומם לא יגעו בהם המים לרעה אף שהם רחוקים זה מזה בטבעם שהם יבשים והמים לחים. כמו כן ותעש אדם כדגי הים אחרי שעיקר חיות בשר אדם הוא ע"י דמו כי הדם הוא הנפש א"כ לא ידעו ולא ישחיתו אחד לחבירו. כמו כן נוכל להמשיל את שכל אנושי עם שכל האלקיי' אף שהם רחוקים זמ"ז כרחוק מזרח ממערב בכ"ז אחרי שאמרנו שמקור שכלנו הוא בגבהי מרומים וחלק מן שכל העליון ית"ש א"כ יחדיו יתאימו ולא יתנגדו זה לזה. ע"כ אחרי שאמרו במדרש שעליונים ותחתונים ברשותך לכוונה הנ"ל הוסיף להמתיק את דבריו ולומר שאתה אומר הלכה מפי בשר ודם. אחרי שהוא בשר ודם שהם ב' מתנגדים ובכ"ז ישכנו לבטח יחדיו בשביל שהאחד מקור חבירו. ע"כ גם שכל האנושי אשר מקורו הערה בשמי שמים עם השכל האלקיי תואמים יהיו למעלה: עוד נ"ל בפירוש ירושלמי הנ"ל עפמ"ד במשנה דעדיות (פרק א' משנה ו') ולמה הוזכרו דברי היחיד לבטלה שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ופי' הראב"ד ז"ל הובא בתיו"ט שם. שאם לא יזכרו דברי היחיד הי' סבור המקובל מרבו שקבלו מרבים עיי"ש. ולפ"ז כוונת הירושלמי פשוטה שהי' קשה לו כנ"ל דמאין נדע שאם יזכור חבירו את הדבר הלכה שגם את הנפטר יזכור דלמא לא יזכור אלא את ההלכה בעצמה ולא את האומרה. לזה תי' ירושלמי דבע"כ יזכור גם את בעל השמועה שאמר את ההלכה כיון דכללא הוא יחיד ורבים הלכה כרבים א"כ אם לא ישים אל לבו רק את ההלכה ולא את האומרה ברוב הימים הכל נשכח ויסבור ששמעה מפי רבים ואם יבואו רבים לחלוק עלי' לא יזח ממנה בדעתו שגם הוא שמעה מרבים כמו שאירע באמת לעקבי' במשנה ז' פ"ה דעדיות. ע"כ בע"כ צריך לחקוק על לוח לבו גם את שם אומר ההלכה למען ידע כי דק יחיד אמרה ולא רבים. ואם יבואו רבים לחלוק עליו יבטל דעת יחיד מפני דעת רבים. כנ"ל פשוט וברור. ויש להעמיס זו בכח מאמרם ז"ל כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כי ר"ש אמר במשנה אחרונה דמס' עדיות. דאין אלי' בא אלא להשוות המחלוקת. וכבר הבאתי דברי עקבי' בן מהללאל שאמר אני שמעתי מן המרובים והם שמעו מן המרובים אני עמדתי על דעתי. ע"כ מי שאינו אומר דבד בשם אומרו אלא אומר ההלכה ההוא מקובלת מפי דבים כמ"ש הראב"ד הנ"ל. ואם רבים יחלקו עלי' אלו ואלו יעמדו על דעתם. ואין קץ למחלוקתו ומרחק ביאת אלי' הנביא זכור לטוב. ע"כ רק מי שאומר דבר בשם אומרו וידעו שהוא דברי יחיד ואם יבואו רבים לחלוק יבטלו דעת יחידאה ויהי' שלום בעולם ובטלה מחלוקת כנ"ל ברור:
מדרש פליאה הובא בדמש"א בפרשתנו בשם ס' ישמח משה. א"ר בון יצחק אבינו עקר הי' מחלפא שיטתי' דר' בון דא"ר בון פרה אדומה נלקחת מן הגוים. נראה בכוונתו עפמ"ש לפרש הפסוק בפ' תולדות אלה תולדות יצחק בן אברהם פרש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה. וי"ל שע"ז הוסיף אברהם הוליד את יצחק ופי' שע"י זכותו של אברהם הי' יצחק יכול להוליד כמו שפרש"י אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו'. והטעם שהי' עקר בתולדה ורק ע"י זכותו של אברהם זכה להוליד. הוא בשביל שראה הקב"ה שיצא ממנו עשו. שדרשו רז"ל שאמר הקב"ה הא שוא שבראתי בעולמי. ע"כ רנה הקב"ה שטוב שלא יוליד כלל משיוליד ויצא עשו מחלציו. ורק ע"י ריבוי תפלות ועתירות בצירוף זכותו של אאע"ה מלא ה' משאלות יצחק שיוליד. וז"ש ואלה תולדות יצחק יעקב ועשו האמורים בפרשה ובשביל שעשו יצא ממנו ע"כ רק בזכותו של אברהם הוליד וזהו אברהם הוליד את יצחק. אין הפירוש הוליד שילד אותו שהרי כבר נאמר בן אברהם אלא הוליד פירושו שגרם בזכותו שיצחק יוכל להרבות זרעו אחריו ונשמעה תפלתו ע"י שהוא בן צדיק. אלא דלכאורה מדוע לא רצה הקב"ה שיהא עשו בעולם הלא גלוי וידוע לפניו שיקיים מצות כיבוד אב שנשתבח בו כמ"ש ויאהב יצחק חת עשו כי ציד בפיו ואיתא במדרש שהי' חומר קופרא טבא לאבא. ובילקוט תהלים ע"ג דריש ואחר כבוד תקחני מי אחר כבודו של יעקב בעוה"ז כבוד גדול שכיבד עשו את אביו עיי"ש. אך ע"ז י"ל כיון שעשו כפר בכל עיקר התורה אף שקיים מצות כיבוד אב מ"מ אין רוח המקום נוחה ממנו כי אין חפץ לה' בכסילים אשר יעברו בשאט נפש על כל פקודי ה' הישרים ורק באחת יחזיקו בה כדאיתא פ"ק דע"ז ראה ויתר גוים דלא מקבלי שכר על ז' מצות. ולפ"ז אתי שפיר שהי' יצחק אבינו עקר לפי שלא רצה הקב"ה שיצא עשו מחלציו אף שיקיים מצות כיבוד אב. אלא דבמס' ע"ז דף כ"ג ע"ב מוכיח הש"ס ממעשה דדמא בן נתינה נכרי שכיבד את אביו לימים נולדה לו פרה אדומה בעדרו והי' זה שכרו בשביל שכיבד אביו. ומוכיח מיני' דלוקחין פרה אדומה מן הגוי עייש"ה. אלמא שהש"י רוצה באוה"ע ובמעשיהם אם יקיימו מצוה נכבדה כזו שהכרחנו מהא דפרה אדומה נלקחת מן הנכרים שהקב"ה לא יקפח אף שכר אוה"ע אם יקיימו אותה. ולפ"ז כוונת פליאה הנ"ל מבוארת כיון דא"ר בון יצחק אבינו עקר הי' זה סותר לאידך מימרא דר' בון דפרה נקחת מן הגוים כנ"ל:
במדרש ויקח אליך לך אני מגלה טעם פרה אדומה ולאחרים חוקה. כתיב (זכרי יד) והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרות וקפאון. הדברים שמכוסים מכם בעוה"ז עתידים להיות צפין לכם לעוה"ב. נראה עפמ"ש באוה"ח פרשת ברכה על הפסוק אף חובב עמים לפרש הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' שלע"ע נמסרו למ"ר רק מ"ט שערי בינה והשער הנ' לא יפתח ונשאר ביד הקב"ה אבל לעתיד לבוא ומלאה הארץ דעה שידעו ג"כ את השער הנ' שהוא לע"ע צפון וטמון את ה' ית' עיי"ש. ועפ"י דבריו ז"ל אפשר ליישב קושיית מהרש"א ז"ל בפסחים כ"ב אהא דאמר התם כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש והקשה רש"א בח"א למה לא פירש בהגיעו לקרא המוקדם ואהבת את ה' אלקיך מאי בא לרבות. ולהנ"ל י"ל דואהבת את ה' יש לפרש שכל אדם כוסף ומשתוקק לדעת ולבוא בסוד ה'. וזהו ואהבת שתאהוב לידע גם "את" ה' אלקיך מה שנשאר עמו ית' ועין לא ראתה עוד. אבל באת ה' אלקיך תירא אין לפרש כן כמובן ע"כ פירש. ועל דרך זה פירשתי מה שנאמר בפ' משפטים ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם בהקדם מה שפירשתי הפסוק בפ' בשלח ואהרן וחור תמכו בידיו וגו' ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש עפמ"ש לעיל (פ' בא) לפרש המדרש בעוה"ז אירוסין בין הקב"ה וישראל אבל לעת"ל יהיו נישואין. ותוכן דברי שבעוה"ז א"א להשכיל אמיתת תוה"ק רק היסוד החזק אשר עליו נשען בית ישראל היא האמונה.
אבל לעת"ל מלאה הארץ דעה את ה' ונגלה כבוד ה' לעיני כל. עיי"ש ובפ' ויצא על פסוק ויקח את האבן. והנה אם מרע"ה בעצמו לבדו הי' מלמד את התורה לכל ישראל הי' מאציל עליהם מהודו עד שהבינו בשכלם כי ישרים דרכי ה'. כי הוא השיג מ"ט שערי בינה והי' בכחו להשכילם. אבל אחרי שהוא לימד רק לאהרן כמאז"ל ולימודו בא מצינור לצינור עד שהגיע לישראל. עי"כ כהה אור תורתם עד שלא הבינו הכל על בוריו ורק צדיקים באמונתם יחיו. וז"ש ואהרן וחור תמכו ידיו על שהם היו בתומכיו ובעוזריו בענין הלימוד ולא הוא לבדו הי' המלמד להועיל. עי"כ ויהי ידיו אמונה כל ידי המחזיק והמעמיד דתה"ק היא רק האמונה אבל לא ההשכלה על בוריי' ויהי' כזאת עד תבוא השמש בגבורתה הוא עוה"ב לעת"ל אז לא רק האמונה כ"א גם ההשכלה תהי' למוסד חזק. ולפ"ז מה שכעת יש לנו בתוה"ק חוקים בלתי נודע טעמם ונימוקם לעת"ל ב"ב לא יהיו כלל חוקים כי אז הכל יהי' נגלה ומבואר וראה כל בשר כי פי ה' דבר. וז"ש ואלה המשפטים וגו' בישר על העתיד שלא יהיו כלל חוקים נעלמים בטעמם כ"א הכל כאשר לכל יהיו משפטים יחיו בהם בהשגת טעמיהם. והמופת לזה שכל התורה כולה אף החוקים הנעלמים מאתנו טעמם ונימוקם הוא רק לקוצר שכלנו אבל באמת בעצם ישרים דרכי ה' שכל טוב להם. שהרי ראינו שאבותינו הקדושים קיימו את התורה עד שלא ניתנה. ומהיכן ידעו לקיימה אם לא ששכלם הי' בהיר וזך כל כך עד שהבינו מעצמם לעשות כצווי התוה"ק. ע"כ גם לעתיד ב"ב כשיוסר המסך המכסה ראות עינינו אז נבין ג"כ את כל דברי התורה לאשורה כמו שהשכילו האבות מדעתם. וז"ש ואלה המשפטים אשר תשים כנ"ל שלעתיד יהי' הכל בגדר משפטים. והמופת ע"ז. לפניהם.
שהרי גם קודם להם כבר נגלו תעלומות התורה לאבות. ומעשה אבות יהי' סימן לבניהם אחריהם וכעין זה פירשתי לקמן פסוק וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל הנאמר בהפרשת ערי מקלט. ואין פה מקום להאריך. היוצא מזה שרק ע"י שמשה רבע"ה לא בעצמו ובכבודו לבדו לימד את העם. כי אם גם אהרן וזקני העם תמכו בידי. עי"כ לא באו ישראל בסוד ה' אל היכל הקודש פנימה לעלות על במת מרומי החכמה האלקית להבין ולהשכל ביתר שאת ועוז. וז"ש וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חוקת התורה. ע"י שדיבר ה' גם עם אהרן ששפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. עי"כ זאת חוקת התורה היא להם כחוק בלי נודע טעמה. וע"ז אמרו במדרש הנ"ל לך אני מגלה טעמה אבל לאחרים חוקה ולעת"ל יגלה לכם מה שמכוסה מכם בעוה"ז:
זאת חוקת התורה. מדקדק באור החיים דהוה לי' למימר זאת חוקת הפרה. ונראה עפ"י דברי המדרש אמר שלמה על כל התורה עמדתי ועל פרשת פרה הייתי דורש וחוקר ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ודקדק בס' ישמח משה דהול"ל שלא ידע טעמה עייש"ה. ונ"ל ע"פ דרכו בקודש כיון דכל הפלא בפרה היא מה שהיא מטמאת טהורים ומטהרת טמאים. עיי' כלי יקר רמז נפלא ע"ז. י"ל דמרמז זאת חוקת שלא לבד בפרה אדומה מצינו פלא זה כ"א גם בתורת ה' תמימה מצינו ב' הפכים אלו. והוא ע"ד שארז"ל זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו ח"ו סם המות כמו שדרשו מפסוק ושמתם את דברי וגו' עיי' פ"ק דתענית והיינו מי שלומד תורה לשמה אז אף שהוא טמא מ"מ התורה מטהרת אותו כמארז"ל המאור שבה מחזירו למוטב. ארז"ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. ולהיפך מי שלומד שלא לשמה לקנטר וכדומה כמו אלישע אחר וחבריו יצא ע"י לימוד התורה לתרבות רעה ח"ו.
וזהו שמרמז זאת חקת התורה זה החק שישנו בפרה אדומה ישנו ג"כ בכל התורה כולה שהיא ג"כ בכחה לטהר טמאים אבל גם לטמא טהורים אם לומד במחשבה זרה. והנה ארז"ל אל יאמר אדם אלמוד כדי שיקראוני רבי. וז"ש שהע"ה על פרה אדומה חקרתי ושאלתי ודרשתי ומצאתי בה טעם ורמז וזהו הטעם אמרתי אחכמה אם אינני לומד לש"ש כ"א כל עיקר תכליתי בלכמודי הוא שאהי' חכם ורב. וזהו אמרתי אתמה. אז והיא רחוקה ממני כי היא מטמאה טהורים ומטהרת טמאים:
זאת חקת התורה. במדרש זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד אברהם מתרח ישראל מאומות וכו' אם לא יחידו של עולם. הכוונה כי המינים אומרים דו רשויות הן פועל טוב ופועל רע ולפ"ז מאדם רע שהוא ברשות הפועל רע האיך יצא ממנו דבר טוב שהיא ברשות הפועל טוב בטלה דעתם הנכזבה וזהו מי יתן טהור מטמא אם לא שרק אחד ית"ש הוא המנהיג את העולם ולזה רומזת הפרה שהיא מטמאת ומטהרת ומוכח ג"כ ממנה שרק פועל א' יש בעולם כמו דמוכח כן מדיצא אברהם מתרח:
בילקוט חקת והיתה לעדת ב"י למשמרת לפי שבעוה"ז ישראל מטמאין ומטהרין ע"י כהן אבל לע"ל הקב"ה מטהרן שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים.
הכוונה כי הפרה אדומה מורה שהחוטא יחזור בתשובה שלימה אם רוצה שיסלח לו הש"י על עוונותיו וישבית חומרו מכל וכל ע"כ ושרף הפרה לעיניו דהיינו שישרוף חלק הבהמי לגמרי וכ"ז בעוה"ז שאין הקב"ה מטהר את ישראל אלא ע"י התעוררותם בתשובה ע"כ צריכים לפרה אדומה להורות ע"ז כי הם רק מטהרין אם יבא הכהן והנביא ויוכיחם על גודל רשעתם משא"כ לע"ל הבטיחנו הקב"ה והסירותי את לב האבן מקרבכם אף אם לא יתעורר מלמטה בכ"ז ה' ירחם עלינו כמש"פ ביערת דבש מאמר הש"י אהי' כטל לישראל כמו הטל שיורד מלמעלה מבלי עלות אדים וקיטורים מהארץ מלמטה משא"כ הגשם אינו בא כ"א אחרי אד יעלה מן הארץ וע"כ אז א"צ לפרה אדומה ושפיר מייתי ע"ז קרא וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם היינו בלי שום סיוע מצדכם אזרוק עליכם מים טהורים. עיין דבר נאה בתוי"ט סוף יומא:
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פסיל עליו טמא הוא. במסורה הביאה בעה"ט סמך לזה שרשם פתוח עלי מים. קבר פתוח גרונם. אשפתם קבר פתוח. י"ל עפמ"ש א"ד הגאון מוהר"ש סופר זצ"ל הובא בשמו בס' אהל מועד דף י"ד לפרש כל מי שאינו מגביל לעשות גדר למחשבותיו ורעיוניו ע"י הקבלה הנאמנה כ"א רעיוניו יפרוצו בלי מעצור לרוחו וזהו כלי פתוח בלי שיעשה עליו צמיד פתיל הוא הקבלה לגדר טמא הוא עיי"ש. ונ' שמזה הטעם אמרו ג"כ כסי רישך היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא. אחרי שמקום המחשבה בראש מי שמגלה ראשו מורה בזה שאין שום גדר בעולם המעכב מחשבותיו שלא ישוטטו לכל אשר יהי' בהם הרוח ללכת ע"כ צריך לכסות ראשו ובפרט בהזכיר ש"ש דמדינא דגמרא אסור בגילוי ראש להורות שבענייני דת ואמונה אין מקום לחשוב מחשבות בעים רוחו כפי העולה על רצונו כ"א גדר גדול יש בדבר אשר אינו רשאי לעבור בשום אופן והנה עיקר הטעם שאדם תועה בדרך השכל ורוצה להשליט גם בענייני סרת שבט רוחו ושכלו ומקור משחת לזה הוא הגאוה שמתגאה קרוץ מחומר בשכלו הדל והרזה לעמוד על רזי ה' וסודי התוה"ק ולעמוד במשפט על דבריהם ע"כ העצה שלא יפול בפח מוקש לתור אחרי שכלו הוא לאחוז במדת הענוה. וכבר הורו לנו את הדרך נלך בו לקנות מדת הענוה בשנדע שבאנו מטפה סרוחה וסופנו רמה ותולעה ואיך יתגאה קרוץ מחומר ועוד יש התעוררות לענוה מ"ש ז"ל איזהו עשיר כל שיש לו בהכ"ס סמוך לשלחנו. ופי' אם האדם נותן על לבו שכל עמל האדם לפיהו וכל מעדנים אשר אכל יהיו בשעה מועטת לקיא צואה ואיך ירדוף אחרי המותרות בזוללי בשר וסובאי יין לעשות מהם צואה ע"כ יסתפק במועט ויהי' עשיר השמח בחלקו ולא ירדוף אחרי מותרות באשר ישים אל לבו שבית הכסא סמוך ותיכף לשלחנו אחרי אכלו לחמו מגואל יהי' ובבהכ"ס יתכבד מכובד. וז"כ המסורה וכל כלי פתוח כנ"ל אשר מרוב גאוותו לא ירצה לעשות גדר וחומה למחשבותיו שלא ישוטטו הלאה ממרכז האמונה הטהורה ביראת ה' כל היום זהו טמא טמא יקרא והתיקון לזה שיאחז צדיק דרך האמונה הוא הענוה ע"י שיזכור שרשו פתוח עלי מים שמקורו הוערה ממים טפה סרוחה מוצאו וגם מה שיאכל וישתה הוא כמי שקובר את המאכל והי' לסחי ומאוס ורקבון כדבר הנקבר וזהו קבר פתוח גרונם וגם יזכור יום אחרון אשר אשפתם קבר פתוח אם יתבונן בדברים אלו יעשה צמיד פתיל על כלי מחשבתו:
קח את המטה והקהל את העדה וגו' ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וגו' ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים וגו'. ויל"ד למ"ל למכתב כאשר צוהו פשיטא שעשה כצווי ה'. ועוד דהך כאשר צוהו הו"ל לכתוב אחרי שעשה ב' המעשים קיחת המטה והקהלת הקהל לא להפסיק בין הדבקים לכתוב אחרי קיחת המטה כאשר צוהו משמע דלא קאי על הקהלת העדה. ע"כ נ"ל עפמ"ש רש"י בפ' ויקהלו את הקהל אל פני הסלע דקשה איך הי' מקום לכל העדה ע"פ הסלע וכ' רש"י זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה. ונ"ל דמשה רבע"ה הי' מסופק אם יעשה ה' דברו אשר אמר להוציא מים מצור החלמיש או לא כי אולי ישראל אין זכותם כדאי לעשות להם נס כזה להתנוסס וע"כ לא רצה להכות בפני כל העדה כי אולי לא יוציא ויאמרו ח"ו מבלי יכולת ה' ע"כ אסף אליו רק מקצה המחנה המיוחדים שבעם והם אע"פ שיראו שלא יכול להוציא מים לא יאמרו תש כחו ח"ו כ"א יתלו החסרון בם בשביל חטאם אינם ראויים שיעשה להם הש"י נסים משא"כ אם יעשה זאת בפני כל העדה ולא יוכל יוציאו הם לעז על הש"י. אבל באמת זה הי' חטאו של מרע"ה שלא הי' לו להסתפק בדבר ה' והי' להיות לבו נכון ובטוח בה' הוא אמר ויהי. וזהו המשך הכתובים וידבר ה' אל משה קח את המטה והקהל את העדה כלומר כל העדה. והם ב' צוויים. וע"ז סיפר הכ' ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוה. כלומר בזה קיים מוצא פי ה' מה שצוהו ליקח המטה אבל בצווי השני והוא להקהיל את כל העדה לא קיים את דברו כ"א ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע כלומר שרק אנשים ההם המועטים שיוכלו לעמוד אל פני הסלע אותם הקהיל ומיושב דקדוק רש"י ז"ל ואפשר שזהו ג"כ כוונתו שהחזיק מועט את המרובים כלומר שהיו יחידי סגולה ואף שהם מועטים במנין החזיקו כח רוב בנין שהיו כללות העם. ויאמר להם שמעו נא המורים כלומר אתה שרק אתם החשובים ומורי הוראה בעם אתם רשאים לשמוע שאני מסופק המן הסלע הזה נוציא לכם מים אבל שאר העם אינם רשאים לשמוע את ספיקי:
המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה' ויקדש בם. יל"ד דהו"ל לומר רבו נגד ה' אבל הענין שהרי יש לתמוה על אנשי דור המדבר אשר עין בעין ראו את ה' ועננו נראה עליהם ובכ"ז העיזו פנים למרוד נגדו אף שנענשו כמה פעמים בכ"ז עד שהמלך במסבו נרדם נתן ריחו הלא השכל הישר מתנגד לזה שיוסיפו למרות כבוד עליון אחרי הוכו בכפלים זה כ"פ על נסותם את ה' אין זה כ"א שהש"י הסב את לבם אחורנית למען תתחזק האמונה בה' לדורי דורות בלב האנשים ולא רצה הקב"ה בכל עת ועונה לעשות נסים מחדש ע"כ בחר בדור ההוא והסב לבם אחורנית למען יוכל לעשות בהם גדולות ונצורות. והוא כעין מ"ש ז"ל לא הי' דוד ראוי לאותה מעשה אלא להורות תשובה לדורות. ורש"י פי' כשהקב"ה עושה דין ברשעים הוא מתקדש שנאמר נורא אלקים ממקדשך. וז"ש המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה' כלומר עם ה' הוא הי' בעזרם והוא הסב לבם שיריבו והטעם כי עי"ז ויקדש בם מקודש שם שמים לדורות:
כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו וגו'. פרש"י על שנינו הי' החוב לפרעו. וירעו לנו המצרים ולאבותינו. פרש"י מכאן שהאבות מצטערים בקבר כשפורענות בא על ישראל. נ"ל בדרך רמז על מה שעינינו רואות בימים אלה שאומות עולם מונין את ישראל ומוציאים עליהם דבה רעה שהמה נכרים ומוזרים בין העמים ואומרים שאמונתנו תצוה אותנו ח"ו לשטום את אשר לא מבני בריתנו. ע"כ לבטל טענה הכוזבת הזו אמר מרע"ה בפה מלא כה אמר אחיך ישראל. שישראל מרגישים רגש קדושת אהבת אחים חל כל בני אדם אף לבלתי מחזיקים בדתנו בכ"ז הלא אב א' לכוננו ומדוע נבגוד איש באחיו וזה ספר תולדות אדם שכולנו יצורי כפו של הקב"ה הוא כלל גדול בתורתנו. ואם גם לנו בנ"י יש עלינו להרים דגל התורה והיראה ולנוסס נס ידיעת ה' בכל קצוי ארץ וזהו החוב הקדוש שהעמיס עלינו הש"י בעת יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. בכ"ז הלא כל העמים יש עליהם ג"כ חוב קדוש ליישב את הארץ ולהרחיב ידיעותי' בכל חכמה ותבונה ומלאכת מחשבת כי לא לתהו בראה לשבת יצרה ואם אנחנו נחזיק במעוזנו לעשות כמצווה עלינו לתקן עולם במלכות שדי והמה ילכו בשם אלהיהם להאיר אור המדעים. רק אז כל העמים על מקומם יבואו בשלום אין שטן ואין פגע רע כי כל אחד עושה את המחוייב עליו. כי אשר בשם ישראל יכונה יכתוב ידו לה' להיות ממלכת כהנים יה וגוי קדוש. ואשר לא מבני ישראל יקדיש עתותיו להרחיב ישוב העולם. וע"כ ישראל עם האומות כאח כריע יתהלך כי על שניהם מוטל החוב להשלים תעודתם עלי תבל ורק כשיהיו יחדיו תמים מלמטה זה בשלו וזה בשלו אז והיו תואמים למעלה להגיע למחוז חפצם. וישראל קדושים בכל זמן ועידן אש דת למו הבעירה על מזבח לבם גם אהבת אחים לכל בן אדם בלי הבדל דת ואמונה. ומים הזדונים אשר הי' מקורם אכזב בשנאת האומות עליהם לא יכלו לכבות את האהבה אל כל בן אדם. ע"כ כל הקורות הרעות אשר מחצו ראש אומתנו מאז ומקדם עד היום הזה לא היינו אנו הגורמים ולא בנו הי' השורש פורה ראש ולענה אשר שתינו מי המרים המאררים כ"א כמו האדם אשר ימצאהו פתאום מקרה רע מבלי אשר הקדים לעשות מאומה לסבב הרעה עליו כמו כן אנו שלומי אמוני בנ"י אחרי אשר אמרנו תמיד אל האומות כה אמר אחיך ישראל שאהבנו אותם אהבת אחים ע"כ חתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו שכל התלאות והפגעים אשר באו עלינו לא מידינו היו לנו כ"א מצאו אותנו בפתע פתאום מבלי אשר עשינו מאומה לגרות שנאתם עלינו. אבל אחרי שהקב"ה לא עביד דינא בלא דינא ואין יסורים בלא עון מוכרחים אנו להודות שחמת מלך מלאכי מות שהאומות הם שבט אפו של הקב"ה וכלי זעם עברתו על אשר שמן ישורון ויבעט וישכח אלוק עשהו ע"כ מצאתהו כל הרעה הזאת לעורר ישנים מתרדמת הזמן. כמו שהארכתי מזה לעיל פ' וישלח בפי' הפ' וה' הולך לפניהם יומם וגו' ופ' אני הגבר ראה עני ופ' ע"כ ראיתי פניך כראות פני אלקים עייש"ה. והנה כשאנו אין אוחזים בידינו מעשה אבותינו הקדושים אשר בארץ המה אז בודאי האבות מצטערים בקבר כי צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. וזהו כוונת רש"י וירעו לנו ע"כ שלח ה' את האומות למרר חיינו בשביל ולאבותינו ע"י שהאבות מצטערים בקבר בעת אשר בניהם אחריהם זרע קודש מצבתם בעת היתה הרווחה הכבד לבם והשע אזנם משמוע קול ה' ע"כ פורענות מתרגשות לבוא עליהם וזהו האבות מצטערים בקבר כשפורענות בא עליהם הפורענות הם לאות לבני מרי שבדרכם הרע אשר ילכו בו בשרירות לבם האבות מצטערים אבל מרע"ה לא הסתפק בזה לחוש עתידות למו שבעת אשר יעזבו ישראל את ה' צורם ומשגבם יהיו לאכול כ"א היטיב להקדים רפואה למכה וצרי ותחבושת להעלות ארוכת בת עמו בעת אשר יהמו עליו המון עמים רבים לכלות ולהתם ע"כ אמר להם שכה יאמרו דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל ואם כן נעשה אז כל כלי יוצר עלינו לא יצלח. והכוונה הפשוטה היא שנשתדל בכל מאמצי כחנו לשמור פקודי המלך והמדינה ולהרים קרן הוד המלכות אשר אנו חוסים בצלו. כמ"ש הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. וזה נתקיים בימינו אלה שרק לב מלכים ושרים אשר ביד ה' הוא לנו למחסה ולמסתור מזרמת הסוסים המזויינים אשר רק רע כל היום שבתם ומנגינתם עלינו לערות ח"ו את בית ישראל עד היסוד בה ולקעקע ביצתם. ולולי חמלת המלכים עלינו. ח"ו מי יודע מה יולד יום. ואף ששונאינו מנדינו יודעים בטיב שישראל עושה חיל בכל מקום מגוריה' להרים דגל המסחר ולהוסיף בהכנסות המדינה ע"י ידם החרוצה ואם יגרשו את ישראל מהסתופף בנחלתם אז לא לבד נחלת ישראל יגרע כ"א כל מדינה ומדינה היא מאבדת עצמה לדעת אם תרדוף את ישראל עד חרמה. כמו שידענו ממלכות שפאניען שהיתה בימים מקדם שרתי במדינות ומעת הודחו מארצה בני ישראל ונהפכה לזרים ירדה עשר מעלות אחורנית ואין לה יד ושם בין העמים בימים האלה. בכ"ז שנאה מקלקלת השורה ואומרים תמות נפשם עם פלשתים גם לנו גם להם לא יהי'. והנה מי שאוכל דבר מבושל ומוכן כל צרכו לאכילה אז אם גם הדבר הנאכל יכלה ע"י האכילה בכ"ז אין הפסד בזה כי הנאתו וביעורו שוה. רצוני אחרי שהברה האוכל וחזק את גופו יצא הפסדו מה שהדבר הנאכל אינו עוד בעולם ע"י שכרו שאכל וחזק את לבו. אבל מי שאוכל דבר חי שהוא קשה להתעכל הוה זה חסר וזה לא נהנה כי הדבר נחסר ונאבד מן העולם. והאוכל לא לבד שאין לו הנאה מאכילה גסה כזו אלא אף ניזוק. וכמו כן הוא ישראל בין האומות אף שיודעים שאכילתם בכל פה מזיק להאומות עצמם בכ"ז אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו אף חיים בלי הנאה ותכלית היו בולעים אותם. ע"כ רק דרך המלך נלך בה נחזיק ולא נרפה ממנו כי בשלומו לנו שלום. ופירשתי הפסוק בפ' בא עד מתי יהי' זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' הטרם תדע כי אבדה מצרים והוא עפמ"ש הבה נתחכמה לו פן ירבה והי' כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם כנו ועלה מן הארץ כי כמו שבזמננו יאמרו בגוים שפם ישראל גר הוא בארץ ואין לו משפט לבקש זכות אזרחות בארץ לא להם. אבל כשרואים שישראל ביום קרב ומלחמה המה יזו דמם על קיר מזבח הארץ אשר גרים בה ועומדים בכל כח ואיל ללחום נגד הקמים עליו. עי"ז בדמים קנינהו בדמי נפשם קנו להם זכות אזרח הארץ.
ועי"כ הם יראים שכל הלאום יהי' תחת ממשלת היהודים. כמו שאומרים במדינות אשכנז דער שטאאט ווירד פעריודעט. וז"ש הבה נתחכמה לו והי' כי תקראנה מלחמה לא שילחמו ישראל נגד מצרים. זה אינו. כמו שהקשו המפרשים הלא מצרים היו עם רב ועצום ולא היו יראים מישראל אלא לזה היו יראים ונוסף גם הוא על שונאינו שגם הוא יעמוד בצבאותינו על שונאינו. דהיינו נגד שונאינו כמו רבים קמים עלי. ונלחם לא לנגדנו כ"א בנו ועמנו בעבורנו גם הוא יעשה גבורות.
ועי"כ ועלה יהי' לו עליי' במדרגה גדולה מן הארץ ע"י ארצנו. ע"כ יעץ להשחיתם ולכלותם למען לא יגברו בארץ. ולא חש לזה שישראל הם מאוד צורך להמדינה כי הם האמצעים בכל מסחר ומרכולת. כמו שראינו שהמדינות אשר לא נמצאו שמה מבני עמנו הם הולכים ודלים רק רע כל היום. ואח"כ כשהתרו בו ע"י מכות לשלח את העם נחם על הרעה אשר דבר לעשות לעם ישראל ולא רצה להניחם לעזוב את הארץ בידעו כי הם רוח חיי המדינה ובלעדם תהי' שממה ושאיי' כי הם עובדים באמונה את הארץ ויסחרוה. ע"כ אמרו עבדי פרעה עד מתי יהי' עם ישראל לנו למוקש. כי אף שהם מפרים ומרבים את טובת הארץ ע"י רוח חכמתם מ"מ לנו הם לפח יוקש בה נפול כי הם אוכלים את חלב הארץ ונעשים אדונים לכל מסחר וקנין עד שהאינו יהודי יכלה על ידיהם כמו שאומרים בימינו אלה. וכי תימא שתירא אם תגרשם מזה תאבד הארץ כנ"ל. ע"ז אמרו לו הטרם תדע הרי מקודם כשגזרת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו הלא בעת ההיא ג"כ ידעת כי אבדה מצרים את רום מעמדה אם לא יהיו ישראל שרויים בתוכה. וכמו שלא חשת אז על אבדת מצרים כן לא תחוש גם עתה:
אבל עוד כפלים לתושי' שנלך בדרך המלך הוא הדרך הכבושה לרבים אורח מישרים אשר בו אמת וצדק נפגשו ולא נטה ימין ושמאל ללכת בדרך הערמה ותרמית. כ"א כשמנו אשר בו נתפאר "ישורון" מישרים נהלך באורח נתיבה לחיים. ובפרט אחרי שהאומות רגילים לדון עלינו מן הפרט על הכלל כולו. שאם רואים איש א' מבני עמנו עוזב ארחות יושר מיד ויהי לשמצה בקמינו לחרף את כל מערכות ישראל אשר מבטנם יצא הנתעב ונאלח ואיש אחד יחטא ועל כל העדה יטילו קצף מום ודופי. כמו שאמר בלק אבי כל תופשי קשת ומגן על ישראל אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבנו לי משם שאראה לך רק קצה העם מהמוקצין שבעם כפי' ז"ל. ואז תדין מן הפרט על הכלל כולו לחרף ולגדף מערכות אלקים חיים. ע"כ עלינו להתאמץ ביתר עוז לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם ולילך רק בדרך המלך למען כאשר וראו עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אם יראו שהצדק והיושר האמת והשלום אשר הם מדותיו ושמותיו של הקב"ה המה יאירו ויזהירו עלינו וקרנים מידם לנו. אז יראו ויבושו אויבינו ויחתו לפגוע בנו לרעה. וזה כוונת הפסוק בפ' בשלח והי' כאשר ירים משהי ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק וארז"ל במשנה דר"ה וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים הם נוצחין וכו'. כי עיקר טענתי אוה"ע המונים את ישראל באמרם עלינו שכל מחשבותינו כל היום רק לאסוף הון ולרכוש אוצרות ואין לנו שו הרגש לדבר שהוא רוחני ועומד ברומו של עולם. ועיי' מ"ש לעיל ר"פ שמות ובפ' כ"ת. אבל אם יראו שגם השתדלותינו לעשות חיל בעניינים הארציים יש לו תכלית מעולה להרים את מעמדנו המוסרי וחורי עמנו ואצילי אומתנו יפרישו ממונם לעשות גדולות ונצורות להיטיב מעמד האומה גם בענין המוסרי. אז ידמו ויאלמו שונאנו מנדינו ולא יהי' להם פה להשיב ואחרי שארז"ל שסתם יד היא השמאלית (מדכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים) אשר בכחה לעשות ולאסוף עושר וכבוד כמ"ש בשמאלה עושר וכבוד ע"כ אמר שכאשר ירים משה את ידו השמאלית העסוקה בחיי עוה"ז ובכ"ז ירים אותה לה' להקדיש ממותרו לצרכי גבוה אז גבר ישראל על עמלק ונסתתמו טענותיהם נגד ישראל אבל כאשר יניח ידו למטה ורק על הארץ תעבור אז וגבר עמלק ח"ו. וז"כ המשנה כי הלב חומד לצבור עפרות זהב ויכולים אנו להקדיש ולהגביה חמדה זו ע"י שנעשה בעשרנו דברים טובים כמו שפירשתו בפ' כ"ת הפ' קרנו תרום בכבוד. וז"ש ע"י שישראל מסתכלים כלפי מעלה שלא רק על הארץ תמיד כל מבטם כ"א גם לדברים העומדים למעלה ברומו של עולם ומשעבדים את לבם הכוסף לכסף והתאב לזהב. לאביהם שבשמים הם נוצחין כנזכר:
אכן עוד שלישים על כולו דרך המלך נלך ובזה יבושו ויבהלו מאד כל אויבינו והוא כי באמת יש לתמוה הפלא ופלא על שונאי ישראל אחרי ידעם מספר דברי הימים ליושבי ארץ ומלואה שכל מי שהצר לישראל נעשה רש ונתדלדל כי בור כרה ויחפרהו נפל בשחת אשר טמן לרגלנו כי האלקים יבקש את נרדף. והנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל כמ"ש הפייטן אום אני חומה שכנסת ישראל דומה לחומה נצורה אשר כל באי' לא ישובון ריקם בלי נמחץ ראשם. א"כ מאין ירהבו בנפשם עוז ללחום את ישראל בידעם שישראל נושע בה' תשועת עולמים העינים להם ולא יראו טח עיניהם מראות ולבם מהבין כי מה שהי' הוא שיהיה שלא יטוש ה' את עמו כמאז ומקדם. אבל באמת הסיבה לזה כי עינם הטעתם. עפמ"ש בפ' שופטים כי תצא למלחמה על אויביך וראית עם רב ממך לא תירא מהם והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה אל ירך לבבכם וגו'. ויש לדקדק כי מתחלה אמר סתמא לא תירא מהם ואח"כ הוצרך הכהן לומר להם אל תיראו. ועוד מאי ודבר אל העם שבכ"מ דבור הוא לשון קשה והכא מאי עבידתי'. אבל הכוונה עפמ"ש חבור עצבים אפרים הנח לו שכ"ז ששלום שרוי בין ישראל אז אין אומה ולשון שולטת בהם ואין שטן ואין פגע רע ע"כ השטן מלמד זכות ביוהכ"פ על ישראל ואומר יש לך עם כמלאכי השרת מה מלאכי השרת השלום מתווך ביניהם כדאיתא במדרש. כלומר כיון שהשלום ביניהם נסתתמו טענותיו כי גדול השלום. ע"כ מן ההכרח לעשות שלום קודם יו"כ ולרצות את חבירו שעי"כ הס קטיגור. וע"ז מרמז הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא כי הנביא יואל אמר כי גדול יום ה' ונורא מאד ודרשו בפסיקתא הובא בעקדה פ' אמור דקאי על יום הכפורים שהוא נקרא יום גדול ונורא ואחרי שאין אלי' בא אלא לעשות שלום בעולם ע"כ מרמז הקרא אנכי שולח לכם את אלי' לעשות שלום בעולם לפני בא יום ה' הגדול והנורא כנ"ל. והנה כשיש שלום בין ישראל אז כבר גברו והצליחו ועשו חיל על שונאיהם משא"כ כשיש מחלוקת ביניהם אז הכהן צריך להוכיח ולדבר אתם קשות ולעוררם להשבית ריב ומדון וקטטה מקרבם. וז"ש כי תצא למלחמה בלשון יחיד המורה על האחדות כמ"ש על ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד. ועוד שבקרבך שלום רק תצא החוצה ותלחום רק נגד אויביך אז התיוה"ק מבטיחה לך שאינך צריך לירא מהם כי השלום בעוזרך. אבל והי' כקרבכם אל המלחמה בלשון רבים המורה על דעות שונות שיש ביניהם ועוד שאין אתם הולכים החוץ ללחום נגד הקמים אליכם כ"א קרוב הוא אצלכם המלחמה איש באחיו וברעהו וזהו כקרבכם אל המלחמה שאין אתם יוצאים לחוץ ללחום כ"א בקרבכם בוער אש הנצחון. אז ונגש הכהן ודבר אל העם לשון קשה ויעוררם באמרו להם שמע ישראל ופרש"י דקאי אזכות קריאת שמע. ולהנ"ל יאמר להם אחרי שה' אלקינו ה' אחד למה לא נהי' לאחדים באהבה ואחוה שלום וריעות. ע"כ יאמרו בגוים לעת כזאת אחרי שבעוה"ר השטן מרקד בינינו וישראל נעשה לארבעה מחנות. חסידים. יראים הולכי קדים. ועומדים על מעמדם. ע"כ לא יושיע עוד ה' להם. כי הן אמת שלא ינום שומר ישראל אבל זה רק כ"ז ששם ישראל נקרא עליהם להתפאר אבל בימים האלה בזמן הזה שלא ישמע עוד שם ישראל רק ארטאדאקס פארטשריטט וכו' ע"כ יאמרו בגוים לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. לע"ע הזמן מוכשר להכחידם ח"ו אחרי שלא יזכר עוד שם ישראל כ"א קראו להם שמות חדשים אשר לא שערום אבותינו מעולם. וז"ש אשר שם שמות בארץ ודרשו ז"ל אל תקרי שמות (בפתח) אלא שמות (בצירי) כלומר ע"י השמות החדשים אשר קראו להם בית ישראל לשמצה בקמיהם עי"כ נעשה שמה ושערורי' שהיו צרינו לראש. ע"כ לתקן את המעוות אין דרך אחר כי אם בדרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל אם כולנו נהי' לאגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים ונשליך הלאה את השמות החדשים אשר נהיו לשמה בינינו ורק בשם ישראל נדגול ואז יקויים בנו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמר ר"א אלו תפלין שבראש כי כמו שבתפלין הנקראים פאר יש בהם ארבע פרשיות ובכ"ז החוצה לא יראו כ"א בית אחד יחדיו תמים.
כמו כן בית ישראל אף שיש בקרבנו כתות שונות זה בכה וזה בכה בכ"ז זה לא ישבית השלום בינינו כ"א כל עמי הארץ יראו כי רק שם ה' אשר הוא קרא אותנו ישראל אשר בך אתפאר ורק זה השם יקרא עלינו ולא שם אחר אשר בין אחים יפריא. כ"א כמו התפלין שיש בהם ד' בתים ומ"מ אחד הוא בלי שום פירוד. אז ייראו הגוים ממנו וכל לשון תקום אתנו למשפט תרשיע זאת נחלת עבדי ה': ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו וימת אהרן שם בראש ההר. י"ל ע"פ מאז"ל כל המניח בן צדיק כמותו כאלו לא מת ובפרט אם מוריש כתרו לבנו אחריו. וז"ש ויפשט משה וכו' וילבש אותם את אלעזר בנו שהוא יכהן פאר תחת אבותיך יהיו בניך ועי"כ וימת אהרן שם כלומר רק שם מת אבל עודנו חיי וקיים כאז"ל על וימת שם משה שעדיין עומד ומשמש. ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס והי' אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי'. ופירש"י כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים. והקשה באוה"ח כיון שכל עיקר רפואתם שעשה נחש א"כ היה נראה שהביטו אל הנחש ולא אל השמים מעל.
ונראה עפמ"ש לפרש הפסוק בפ' מקץ שלום לכם אל תיראו אלקיכם ואלקי אבותיכם נתן לכם מטמון וגו' בהקדם מה שפירשתי המשך המאמרים במס' שבת מאי דכתיב והבור ריק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו ואמר ר"ת נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים פסולה כי יש חילוק בין נס לפלא. הנס הוא מפורסם נודע לכל אבל פלא הוא מכוסה ונעלם מעיני העולם. כמ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו ע"כ אף שארז"ל אסתר סוף כל הנסים. נסים דוקא לא נעשו מאסתר ולהלן אבל נפלאות גם בזה"ז נעשים לכל א' וא'. ואם הש"י עושה נס בפומבי ובגלוי אין בירור שעושה כן לחיבת בעל הנס כי י"ל שעושה כן להרבות כבודו להודיע בעמים כבוד גבורתו ויכלתו. כמ"ש נתת ליריאיך נס להתנוסס. אבל כשעושה פלא בכיסוי ובהסתר ולא יגדל שמו ית' עי"ז בין העמים זהו עד נאמן שלאהבת עמו עושה כן.. וז"ש רבות עשית אתה ה' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך כלומר הנפלאות שנעשו בסתר בודאי עשית רק אלינו ולצרכנו כי אין לומר שעשית להרבות כבודך שהרי אין ערוך אליך יושבי תבל לא יערכו אליך הנפלאות האלו כי יאמרו עולם כמנהגו נוהג אחרי שלא נגלה לעין כל. והנה נס חנוכה הי' ג"כ פלא מכוסה כי לא נודע לעין האומות שמנותר קנקנים נעשה נס לשושנים ורק הכהנים מדליקי המנורה ידעו מזה. א"כ בע"כ לא עשאו הקב"ה להרבות כבודו ית' כ"א אות אהבה היא לנו לעם קרובו. והנה אם עשיית הנס הוא להרבות כבודו ית"ש צריכים אנו להדליק נ"ר למעלה כמה דאפשר להורות שלמענהו פעל ה' שוכן שמים ית'. אבל אחרי נדע נאמנה כי רק למענינו עשה את כל הכבוד הזה. ע"כ אמר ר' תנחום נ"ח שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כי לא לו למען יושב שמים רם ונשא עשה את הנס כ"א לצרכנו יושבי מטה. אבל היכן מצינו נס כזה שנעשה רק עבור האדם ולא להרבות כבודו ית' זהו נלמד מיוסף שהשליכוהו הבורה מלא נחשים ועקרבים וכבר כתב הרמב"ן ז"ל שהאחים לא ידעו שיש בו נחשים ועקרבים עייש"ה. ובכ"ז נעשה לו נס וניצול אף שלא נודע הנס לשום אדם רק ליוסף לבד בכ"ז עשה הש"י למען יוסף גדולות ונצורות. כמו כן הוא נס חנוכה. וזהו המשך כיון שמצינו ביוסף שעשה לו הש"י נס במסתרים כמו כן נס חנוכה הוא נס נסתר וע"כ הניחה למעלה מעשרים פסולה כאמור. ואחרי שאמרנו שאם הש"י עושה נס בהצנע עד נאמן הוא שאוהב ביותר לבעל הנס מאחר שלו ית"ש אין בו ריבוי כבוד ע"י נס כזה. ע"כ אדם כזה אין לו לירא עוד מפגעי הזמן וקורותיו כי ה' עמו. וז"ש שלום לכם אל תיראו אין לכם לירא עוד משום דבר. כי אחרי שאלקיכם נתן לכם מטמון ועשה לכם נס בהסתר ובצנעה זהו בע"כ בשביל שזכותכם וזכות אבותיכם עומדת לכם ע"כ אל תיראו ואל תחתו ועתה נשוב למקרא קודש שלפנינו דלפי האמור א"ש. דנסים גלויים כבר עשה הש"י הרבה עם ישראל להראות כחו וגבורתו לבאי עולם. ולעת כזאת רצה הש"י להראות חיבתו להם שבין כך ובין כך קרויים בנים ע"כ רצה לעשות נס נסתר הנקרא פלא מה שהוא גבוה למעלה מן נס הנגלה לכל. ע"כ צוה הש"י לעשות נחש והם יסתכלו כלפי מעלה לשמים ועי"ז יתרפאו. אף שהרואה אינו יודע זאת כי הסתכלותו בשמים היא הגורמת רפואתו כי סובר כקושיית אוה"ח הנ"ל שהיא מביט אל הנח ש ולא אל השמים. וז"ש ויעש נחש וישימה על נס. אחרי שע"י עשיית הנחש שיש מקום לטעות נעשית הרפואה הזאת פלא ולא נס א"כ הוא למעלה מנס. ע"כ אמר וישימהו על נס למעלה מן נס גלוי כי הביט אל נחש הנחשת וחי וסובר הרואה שהבטתו אל הנחש הביאה את הרפואה ובאמת הבטה לשמים היא שהביאה את הרפואה להם: