אור ברסלב
לוח ארז חלק ב לוח ארז על פרשת נשא

לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט

לוח ארז על פרשת נשא

לוח ארז על פרשת במדבר

ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם זאת עבודת משפחת בני הגרשוני באהל מועד ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן. י"ל עפמ"ש לפרש הפ' בפ' פקודי והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. כי נאמר בר"פ ויקהל ששת ימים תעשה מלאכה ולא אמר תעשה מלאכה בבנין הקל כ"א בבנין נפעל. להורות שעבודת הקודש לא היתה כשאר מלאכות שצריך האדם לעמול ולהתייגע בהם כ"א ע"ד הארון נושא את נושאיו שאדרבה ע"י המלאכה הזו הוסיפו כח ואומץ ועשו חיל ואם מלאכה אחרת מייגעת אח העושה. מלאכת הקודש הזו היתה מוספת כח ואומץ וכל אשר יוסיפו לעבוד כן הוסיפו בכח וגבורה. ולזה נאמר ויבואו כל החכמים וגו' איש איש ממלאכתו אשר המה עושים כלומר לא שהיו חכמים מתחלה בעת החלו המלאכה כ"א איש איש נעשו חכמים ע"י מלאכתם שהמה עושים ע"כ אמר תעשה (בצירי) שנעשית מאלי' בלי שום יגיעה וליאות. ע"כ מלאכת הקודש לא תקרא מלאכה בעצם אחרי שאין בה עבודה וטורח הגוף ולא היתה המלאכה אלא עפ"ד א"ד הגאון מהרש"ס זצ"ל הובא בשמו לעיל (פ' שמיני) בהספד בביאור המאמר בשעה שמעביר ידיו על עיניו מקבל עליו עומ"ש דהיינו שהצדיקים יכולים להשיג ולדרוש במופלא מהם בחקירות נשגבות ובכ"ז הם מעבירים ידיהם על עיניהם לבל יציצו ויפגעו לגלות נסתרות זהו לעול עליהם וכמשא כבד וזהו נקרא אצלם קבלת עול מ"ש עיי"ש. ה"נ מה שעשו הכל במשקל ובמדה שמסר להם מרע"ה עפ"י הש"י ולא הוסיפו לעשות יותר מן המדה אשר מיד ה' עליהם השכיל אף שידעו שכל כמה שיוסיפו לעשות יתוסף להם כח חכמה ורוח בינה ודעת ממלאכתם אשר המה עושים כנ"ז ובכ"ז מנעו מעשות יותר. זו היתה המלאכה העיקרית שהי' בהם כח לעצור א"ע ולא לעשות יותר כמאמר האשכנזי אין דער בעשרענקונג ערקאנט מאן דען מייסטער והנה אם לא הי' להם עוד כסף וזהב לעשות מלאכתם לא הי' חידוש מה שלא הוסיפו לעשות עוד אבל כיון שהי' להם די והותר עד שהוצרכו לצוות שלא יביאו עוד ובכ"ז לא הוסיפו על המלאכה זה הי' המלאכה. וז"ש והמלאכה היתה כלומר רק זה יקרא מלאכה ועבודה וטורח להם. לא מה שעשו כי באמת תיעשה מעצמה המלאכה כ"א המלאכה היתה. דים לכל המלאכה לעשות אותה מה שהי' להם די והסתפקו לעשות רק את המלאכה אשר צוה ה' ולא הוסיפו לעשות. אף שהי' והותר שנותר להם עוד כסף וזהב שהי' יכולים לעשות עוד בכ"ז לא עברו גבול אשר גדר להם הש"י עפ"י משה ואחרי כי כן הנה בנשיאת הארון וכלי המקדש לא היתה מלאכת עבודה כ"א אדרבה כל מי שזכה לישא כלי הקודש הוא הי' מנושא וגבוה למעלה. אלא שאז"ל משורר ששער במיתה ועיי' רמב"ן בפרשתנו. ע"כ זו היתה עבודה קשה ללויים שלא היו יכולים לישא ולנטל כל מה שברצונם לזכות בעבודת הקודש כ"א גבול וחוק ניתן להם שלא יעבורו. וכ"כ רמב"ן בפסוק עפ"י אהרן ובניו שהם היו ממונים ע"ז לצוות את הלויים מי יהי' משורר או שוער. והנה הכהנים היו רשאין לעבוד בכל עבודות יכלו לזכות בהם ורק בלויים הושם חק זה שמשורר אינו רשאי להיות שוער וזה הי' קשה יותר ללויים שאם הי' ממונה עליהם א' מהלויים שגם הוא אינו רשאי לבחור לו איזה עבודה שירצה בה לא הי' קשה להם כ"כ אבל דא עקא שהי' ממונה עליהם כהן אשר הוא בעבודתו רשאי לעבוד במה שלבו חפץ מד' עבודות והלויים שתחתיו אינם רשאים. וז"ש ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם מה שהם רשאים ומצווים לישא כלי הקודש משמרת הושם להם שלא יעברו גבולם כלשון משמרת בלשון חכמים שהוא שימור לבל יעברו גבולם וע"ז אמר זאת שהושם להם משמרת והוצרכו לצמצם א"ע בעבודת הקודש זה הי' להם למלאכה ועבודה אם גם שהמשא בעצמו לא נחשב להם עבודה כנ"ל אבל המשמרת שלא היו רשאים לעבוד כרצונם זו נחשב להם עבודה. ומה.

שתכבד העבודה על האנשים הוא שלא א' מבני לוי הושם עליהם לשמרם שלא יעשו עבודה אחרת כ"א ומשמרתם ביד איתמר ב"א הכהן והוא רשאי לעשות עבודה כרצונו והם אינם רשאים:

והיא לא נתפשה. דרשינן מיני' הא אשת כהן אף נתפשה אסורה. והקשו תוס' ביבמות דף נ"ו האיך דרשינן מוהיא לא נתפשה לאסור אשת כהן באונס הא איצטרך הך קרא לתחלתה באונס וסופה ברצון דשריא ותירצו דעיקר קרא לאשת כהן והך דתחלתה באונס אסמכתא בעלמא. ונראה ליישב בשנקדים דבכתובות דף נ"א סובר אביה דשמואל דתחלתה באונס וסופה ברצון אסירה ורבא פליג התם ותניא כוותי' דרבא עיי"ש. ובתרגום המיוחס ליונתן סובר כאבוה דשמואל והוא באמת תמוה דהא תניא כוותי' דרבא. וגם בש"ס גופי' יש לדקדק למה אמר תניא כוותי' דרבא ולא אמר תיובתא דאבוה דשמואל כמו בשאר דוכתי. ונ"ל דהמ"ל בה' סוטה והח"מ וב"ש סי' י"א נסתפקו באשת כהן שנאנסה אי אסורה לבועל מי נימא כל שאסורה לבעל אסורה לבועל ג"כ או דלמא דונטמאה ב"פ לא נאמר אלא בזינתה ברצון אבל באונס אף שאסורה לבעלה כהן אפ"ה מותרת לבועל. ונראה דמאבוה דשמואל נפשט ספיקם דצריך לדקדק למה נקט אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה הו"ל למינקט סתמא אשה שנאנסה חיישינן שמא סופה ברצון ויהי' נפ"מ דבאשת ישראל אשורה לו ובאשת כהן דבלא"ה אסורה לו אף באונס מ"ע נ"מ דאסורה לבועל דאי נימא דהוה כולה באונס מותרת לבועל כסברא הנ"ל דכל באונס אף גבי כהן מותרת לבועל משא"כ השתא דחיישינן אסופה ברצון אף לבועל אסורה אע"כ דאף באשת כהן שנאנסה כיון דעכ"פ אסורה לבעלה אמרינן בכל גווני כשם וכו' ונפשט ספק הנ"ל ע"ד פשוט. אלא דיש לדחות דבודאי הא לא קשה דליחשוב אבוה דשמואל אשת כהן ואשת ישראל דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל. אלא דקו' היתה דלינקוט סתמא אשה שנאנסה ואנא ידענא דבין באשת ישראל לבעלה ובין באשת כהן לבועלה קאי לזה י"ל דאי הוא נקט סתמא הו"א דוקא אאשת כהן לבועלה קאי אבל לבעלה לא חיישינן והוא דבאמת כבר הקשה פ"י היכי חיישינן אסופה ברצון נוקמה בחזקת היתר וכ"כ תוס' יבמות ל' ובד"מ ורמ"א יו"ד סי' נ' דהיכי שנולד הספק בשעה שהיתה בחזקת איסור אף דיש כאן חזקה שלאחר האיסור יהא בחזקת היתר זה לא מיקרי חזקת היתר ועיי' ש"ך שם. ולפ"ז י"ל דאי נקט סתמא הו"א דוקא אאשת כהן קאי בהא לגבי בועל חיישינן לסופה ברצון דאין לומר אוקמה בחזקת היתר ז"א דהא נולד הספק בשעה שהיתה תחת בעלה ובלא"ה היתה בחזקת איסור לכל העולם וכיון דליכא חזקת היתר ע"כ חיישינן. משא"כ לגבי בעלה שיש לה חזקת היתר הו"א דלא ניחוש לסופה ברצון קמ"ל אבוה דשמואל דאפי' באשת ישראל דאית לה חזקת היתר אפ"ה אסורה. והנה ביבמות ל"ה גבי שהחליפו נשותיהם קתני דאם היו אשת כהנים אסורות פריך הש"ס נשי ישראלים לא והאר"ע א"י שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה. וא"כ ה"נ י"ל בהך ברייתא דקתני יש לך אחרת אע"פ שנתפסה אסורה ואיזו זו אשת כהן ולמ"ל למימר יש לך אחרת הול"ל באותה אשה גופה שהיא אשת ישראל אפ"ה פסולה לכהונה. ונ"ל דעפ"י הנ"ל מיושב כיון דרצה להשמיענו דבאשת כהן אפי' באונס גמור אסורה וא"כ אי הוה נקיט בכה"ג הו"א דלעולם אשת כהן שנאנסה מותרת והא דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן ה"ט משום דחיישי' לסופה ברצון והא דלבעלה מותרת היינו משום דאוקמה בחזקת היתר לבעלה אבל לכהן אסורה דלגבי דידי' ליכא חזקת היתר שהרי נולד הספק בשעה שהיתה אסורה לכל העולם אבל לעולם דאונס גמור מותר ע"כ השמיענו דאשת כהן שנאנסה תחת בעלה אסורה ובהא ליכא למימר טעמא משום סופה ברצון דהא איכא חזקת היתר ואפ"ה אסורה וממילא מוכח דאף אונס גמור אסורה לכהן. ובזה מיושב קושיית תוס' יבמות הנ"ל דמוהיא לא נתפשה תרתי שמעינן מיני' דבודאי עיקר דרשא לאשת כהן והך דתחלתה באונס ממילא שמעת מיני' דהא צריך להבין כנ"ל למה נקט קרא והיא דמשמע דמיעוטא קאי אאשת כהן שנאנסה לינקוט קרא באשת ישראל גופי' שאסורה לכהן אע"כ כנ"ל דהו"א דהיינו טעמא דאסורה לכהן משום סופה ברצון ול"ש לאוקמי לגבי בועל בחזקת היתר כיון שנולד הספק בשעה שהיתה עדיין בחזקת איסור לכל העולם. וק' האיך ס"ד למימר הכי דאסורה לבועל משום דסופה ברצון א"כ אף לבעלה ישראל ליתסרא אע"כ דלגבי בעלה מותרת אף דסופה ברצון דאמרינן משום חזקת היתר יצרא אלבשה א"כ ממילא מוכח דסופה ברצון מותר ומיושב קו' תוס' דתרתי שמעינן מינה כיון דדרשינן מיעוטא והיא לאשת כהן וק"ל למה לא נקט אאשת ישראל גופה אע"כ כנ"ל. וכ"ז לרבא לטעמי' דס"ל ביבמות שם דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה כר"ע ועיי' בהה"מ פ"א מהא"ב שכתב להדיא דרבא סובר כן א"כ שפיר מוכרחים הנך ב' דינים משום דקשה כנ"ל למ"ל דנקט ויש לך אחרת הו"ל למינקט באשת ישראל גופה משא"כ למאן דפליג שם ביבמות וס"ל באונס ל"מ זונה ואשת ישראל שנאנסה מותרת לכהן לא מוכח מהך והוא רק חד דינא דאשת כהן באונס אסורה כמ"ש תוס' יבמות הנ"ל דזהו עיקר הדרשא אבל תחלתה באונס וכו' לא מוכח כקושיית תוס' הנ"ל וא"ל דמוכח מדנקט אבל יש לך אחרת ולא נקט באשת ישראל גופה כנ"ל ז"א דהא להך מ"ד אשת ישראל שנאנסה באמת מותרת אף לכהן וא"כ לא מוכח. ולפ"ז א"ש, דהש"ס מייתי תניא כוותי' דרבא דלדידי' לטעמי' שפיר מוכח תרתי דינים כנ"ל. משא"כ לאבוה דשמואל לא מצי להקשות תיובתא דאיהו מצי סבר כדפסק באמת הראב"ד ז"ל בהלכות א"ב שם דאשת ישראל שנאנסה מותרת לכהונה א"כ קשה קושיית תוס' יבמות הנ"ל דלא מוכח אלא הך חד דינא דאשת כהן שנאנסה אבל לא שתחלתה באונס וכו' יהא מותר כנ"ל. וממילא דמיושב שיטת תרגום הנ"ל דהוא ג"כ יסבור כראב"ד הנ"ל ואין כאן ראיי' מברייתא כנ"ל. ועפי"ז יש ליישב מה שהקשה ב"ש סי' ז' על המחבר דנקיט מתחלה אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה ואח"כ בסעיף שאח"ז פסק אשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן ותמה הב"ש תרתי למ"ל לישמעינן סיפא ואנא ידענא רישא עיי"ש. ולהנ"ל הדבר נכון ודאי מסיפא הו"א דלעולם אונס גמור אף באשת כהן מותר בצווחה מתחלה ועד סוף והא דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן היינו טעמא דחיישינן לסופה ברצון לגבי דידי' דליכא למימר גבי' חזקת היתר כיון שנולד הספק בשעה שהיתה תחת בעלה אבל אשת כהן שנאנסה תחת בעלה כהן דל"ש למיחש לסופה ברצון דאוקמה אחזקת היתר הו"א דמותר קמ"ל דלא. ולא ק' איפכא לינקוט אשת כהן שנאנסה אסורה ואנא ידענא דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן ז"א דאשת כהן שנאנסה כ"ע מודו דאסורה ואשת ישראל שנאנסה פלוגתא דאמוראי הוא והראב"ד פוסק דמותרת לכהן ע"כ שפיר הוצרך להשמיענו. ועפ"י האמור יש ליתן טעם נכון לס' הירושלמי פ"ד דסוטה הובא במ"ל ה' סוטה ובב"ש סי' י"א שפ' דאשת ישראל שנאנסה אע"ג שמותרת לבעלה אפ"ה אסורה לבועל דהא איהו מזיד הי'. ותמהו בב"ש ובמ"ל הנ"ל דהוא נגד ש"ס מפורש כתובות ט' בסוגיא דפ"פ דמשני דבת שבע היתה מותרת לדוד משום דאונס הואי אלמא דבאונס מותרת אף לבועל באשת ישראל. ע"כ כ' דהתלמודים חולקים אהדדי. ולפעד"נ לקיים שניהם על דרך נכון והוא דנראה סברת הירושלמי דבאונס אסורה לבועל היא פשוטה דלכאורה הו"ל למיחש בכל אונס שמא סופה ברצון כדסובר אבוה דשמואל אלא דאמרינן יצרה אלבשה והוא משום דאית לה חזקת היתר לבעלה כסברת פ"י הנ"ל ע"כ מכח חזקת היתר אמרינן יצר אלבשה וכ"ז לגבי בעלה דאיכא חזקת היתר משא"כ לגבי בועל שפיר אסורה דלגבי בועל ל"ש חזקת היתר כיון שנולד הספק בשעה שהיתה בחזקת אשת איש ואסורה לכל העולם וא"כ אם הבועל רוצה לישא אותה חיישינן באמת לסופה ברצון ול"א יצר אלבשה כיון דליתא חזקת היתר המסייע לזה כנ"ל ברור בסברת הירושלמי. והנה הגאון מהר"י בבני אהובה הלכות א"ב כתב דבת שבע קטנה היתה בעת שנבעלה לדוד והוא מש"ס דסנהדרין ס"ט ע"ב וכיון דקיי"ל פתו קטנה אונס הוא ואין לה רצון כלל ממילא דל"ש לחוש שמא סופה ברצון ושפיר משני הש"ס דמותרת היתה לדוד משום דאונס הוית וע"כ לא קאמר ירושלמי דבאונס אסורה לבועל אלא היכא דאיכא למיחש לסופה ברצון כנ"ל ברור ונכון בעזהשי"ת:

באופן אחר נ"ל בישוב תרגום ירושלמי וגם הא דלא קאמר הש"ס תיובתא דאבוה דשמואל מברייתא והוא דלכאורה קשה מאי פריך הש"ס אונס היכי משכחת לה הא קיי"ל פתוי קטנה אונס הוא ואין לה רצון כלל וא"כ דלמא איירי קרא דאונס מותר היינו בקטנה דל"ל סופה ברצון דהא רצונה אינה רצון. אבל באמת לק"מ דהא קרא קאמר והיא לא נתפשה אסורה ומיני' דייקינן הא נתפשה מותרת ואי בקטנה קיימינן הלא חף בלא נתפשה מותרת דהא פתוי קטנה אונס הוא. וכעין זה כתב מהרמ"ש בשמעתין בישוב קושייתו. אבל אי קשיא לשיטת הרמב"ם הידועה דלא ס"ל פתוי קטנה אונס הוא עיי' אהע"ז סי' קע"ח ובב"מ שם לפ"ז י"ל דהנה רבא ס"ל דאמרינן סוף ביאה אונס הוא דא"א לה למחות דיצר אלבשה ואבוה דשמואל ס"ל דיכולה למחות. והנה הסברא פשוטה די"ל דאבוה דשמואל נהי דס"ל דלא מיקרי אונס אסוף ביאה דיכולה למחות. הנ"מ בגדולה אבל בקטנה נהי דקיימינן בשיטת הרמב"ם דיש לה רצון מ"מ הא בודאי מודה דקטנה אינה יכול למחות אסוף ביאה דהא לשיטת החולקים על הרמב"ם קטנה אין לה רצון אף אתחלת ביאה ונהי דהר"מ סובר יש לה רצון היינו אתחלת ביאה אבל אסוף ביאה דס"ל לרבא אף בגדולה דאונסא הוא יודה עכ"פ אבוה דשמואל דאנוסה בקטנה דלא נפליגם בפלוגתא רחוקה דרבא יסבור אף בגדולה אנוסה היא אסוף ביאה ואבוה דשמואל יסבור דאף בקטנה רצון הוא ודאי זה לא ניתן להאמר. ולפ"ז קשה מאי מייתי רבא ראי' לנפשי' לשיטת הרמב"ם דלמא איירי קרא דתחלתה באונס וכו' מותר בקטנה דמודה אבוה דשמואל דאמרינן יצר אלבשה וצ"ע לכאורה. אבל אחר העיון לק"מ דרבא ס"ל בהדיא ביבמות פתוי קטנה אונס הוא ועיי' בית מאיר שהכריח כן דרבא לטעמי'. ולפ"ז מייתי שפיר תניא כוותי' דרבא דלטעמי' דס"ל פתוי קטנה אונס הוא א"כ ליכא למימר דקרא איירי בקטנה דהיא אף בלא נתפשה מותרת ושפיר מוכח דסופה ברצון מותר משא"כ לאבוה דשמואל אין כאן קושיא דאיהו יסבור כשיטת הרמב"ם ואוקי קרא בקטנה ובה מודה דאמרינן יצר אלבשה. ומיושב ממילא שיטת התרגום דאיהו ג"כ יסבור כשיטת הרמב"ם ואין כאן קושיא מברייתא. ואדרבה מכאן סייעתא לשיטת הרמב"ם דטרח הה"מ למצוא ראיי' לדבריו דלא קיי"ל פתוי קטנה אונס הוא ולהנ"ל מוכח כן מאבוה דשמואל ומשיטת התרגום כנ"ל נכון:

כה תברכו את בני ישראל. במדרש רבה. פנים כנגד פנים או אינו אלא עורף מול פנים תלמוד לומר אמור להם פנים כנגד בנים כאדם שאומר לחבירו. הכוונה עפ"י מה שאמרתי לפרש הפ' בפרשת בהעלותך ויאמר שמעו נא דברי אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא כי אהרן ומרים התרעמו על משה על אודות האשה הכושית אשר לקח ותרגומו איתתא שפירתא. והי' התרעמותם שלא יצדק לעבד ה' להיות לו חמדות אנושיות רק לענות נפשו מכל וכל ולא יתכן לו לחיות חיי חברה וריעות כ"א יפרוש ויבדל מכל העולם להתבודד בעיוני אלקות וממנו יראו וילמדו לירא את ה' ולהשליך אחרי גום חמדת עולם עובר. וכמו שמפרשים אלדד ומידד מתנבאים במחנה שהתרעם עליהם על שהיו במחנה בתוך בני ישראל ולא נבדלו מתוכם להתבודד. אבל באמת אדרבה הת"ח צריך להיות מעורב בין הבריות למען ילמדו ממנו כי גם הוא אנוש אנוש כמוהם ובכ"ז יקדש עצמו במותר לו וחי חיי מוסר ומדיני. ועוד בה מעלה כי המתבודד אינו רואה נפלאות ה' רק עפ"י עיונו והמעורב עם הבריות יום ליום יביע לו אומר ויגיד לו חדשות מנפלאות ה' בהסתכל התעסקות האדם ונסים גלויים ונסתרים הנעשים לו בכל שעה. כמו שאז"ל קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. כלומר באופן שממציא האדם לעצמו פרנסתו נעשים לו נסים ונפלאות כמו על ים בים סוף. וזהו שאמר הש"י אם יהי' נביאכם ה'. פי' נביא ה' כמ"ש הראב"ע ז"ל. ולא יהי' לו שום צורך רק לשמימיי ולא יתערב כלל עם הבריות. אז לא יראה אותי רק אם אבוא אליו בחזיון לילה בחלום או במראה. לא כן עבדי משה המתערב בכל ביתי כי העולם כולו הוא ביתו של הקדוש ב"ה וע"י כל ביתי הוא נאמן לה' ולתורתו. וז"ש ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן. אם הכהן הראש ילבש בגדי התבודדות ביותר אז האנשים אשר עוד אש הגופני והתאוה בוער בקרבם לא ילמדו ממעשהו רק אותן האנשים אשר ג"כ כבר כבה אש הטבעי מקרבם והיו לרוח אותם ירים וינשא. וזהו ולבש הכהן מדו בד אם רק בדד ישב מחוץ למחנה ולא יתערב עם העם אז והרים את הדשן רק אותן שכבר נכבה אש תאוותם ונדמו כדשן ואפר את אלו יוכל להרים ולא את הבוערים בעם אשר אש זרה עדן בקרבם. וז"כ מדרשנו כה תברכו פנים כנגד פנים שהכהן העומד בראש לבנ"י ללמדם ולהוכיחם וזאת הברכה אשר מברכם בהשפיעו להם מטובו מאוצר חכמה ויראה. ברכה זו לא תחול אלא אם עומד פנים נגד פנים ומדבר עמהם במענה רך. או אינו אלא שיפנה מהם עורף ויתבודד וזה ילמדו ממנו ת"ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו ורק בזה. יאות להם אם תהי' עמהם בחברה וריעות תאמר להם דברים רכים רק אז תעשה צדקתך רושם וילמדו מעש"ט ממך:

כה תברכו את בנ"י. במדרש מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים מאברהם שנאמר לו כה יהי' זרעך. י"ל עפמ"ש כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם לכם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו. כי אם אנו חוקרים על מקיר מקום הטמא שממנו יצאו המים המרים בעו"ה לישראל המה מי מריבה אשר רבו בנ"י על ה' לנתק מוסרות התורה והיראה הוא כי בתחלה דמו בנ"י במחשבתם שעי"ז יהיו נאהבים ונעימים בחייהם לאוה"ע אשר הם שוכנים בקרבם ע"י שיתדמו להם לעשות כמעשיהם כל תכסיסיהם מנהגיהם ותהלוכותיהם ולא היתה ראשית מחשבתם להפר חק כ"א תעו בדמיונם שעי"ז יוקל מעליהם כובד עול הגלות אבל הכתוב צווח ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם שאף שבתחלה לא היתה מזמתם להרע אבל הסוף הי' שלא לבד למדו ממעשיהם בענין המדיני כ"א גם מדתיהם מפתם אכלו מיינם שתו יעלו עד שלבסוף עוברים גם להכעיס ר"ל וזהו שהודיעה תוה"ק כי תוליד בנים וב"ב והשחתם ואופן השחתה יהי' עד"ז שמתחלה רק ועשיתם לכם פסל תמונת כל. לא תהי' עצתכם לרע כי אם רק להתדמות אליהם בכל האפשרי ומה ראיתם שעשו הגוים תמהרו לעשות כמוהם פסל תמונת כל אשר תראו אצלם אבל לבסוף ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך לא לבד להתדמות להם כ"א גם להכעיסו ושמעתי בדרך הלציי הטעם שמברכים בברכת התורה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. והנה הישראל המחזיק בתוה"ק לו נאה ולו יאה הברכה הנ"ל אבל גם העוזב דת אשר יקראוהו לעלות לתורה לפרקים גם הוא יברך כזו ואתמהה וכי לשמחה מה זו עושה על מה יגיל גבר כזה אשר פרק על תורה מעל צוארו על אשר בחר בנו מכל העמים. אבל הוא הדבר אחרי שהוא רגיל לעשות כחקות הגוים אשר סביבותיו ואם האומות היו מקבלים את התורה והיו מחזיקים בה אז אוי למומר ישראל אוי לנפשו כי אחרי שהוא רצונו לדמות לאוה"ע וא"כ אם הם ישמרו את השבת ולא יאכלו מאכלות אסורות אז גם הוא הי' מוכרח לעשות כמעשיהם לשמור שבת ומועד ולהשמר מכל האיסורים ואין לו צער גדול יותר מזה ע"כ הוא מברך בשמחה עצומה אשר נתן לנו תורת אמת ולא להם ואחר שהתורה לנו למנה ולא להם ע"כ יכול לעשות כחפצו. והנה באמת הדבר קשה מאוד לנו כי בענייני המדיני צריכים אנו להתארח בחברתם וללמוד ממעשיהם בכל חכמה ותבונה ומלאכת מחשבת ובענייני הדת צריכים אנו להרחיק מהם ומהמונם. וע"ז נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי הכהן הוא מעורב עם אחיו הלויים והישראלים אבל לכל דבר שבקדושה לעבוד עבודה או לאכול בתרומה בזה צריך לומר לזר זרה הלאה כמו כן כל עדת ישראל נמשלו בזה לכהנים שבכל ענייני מדיני וחברה יחיו כשבת אחים יחד עם האומות אבל לדבר שבקדושה צריך להרחיק מהם. ולקמן בפ' דברים אבאר אי"ה שברכת הככבים הוא שישראל יהיו נפרדים ולא יתערבו עם משפחות הגוים. וז"ש מנין זכו ישראל לברכת כהנים שיהיו כהנים ומרוחקים מהם בענין כל דבר שבקדושה אף שמקורבים אצלם בזרוע חיל עניני המדינה. לז"א מאברהם שנאמר לו ספור הכוכבים כה יהי' זרעך שיהיו ככוכבים עם נפרד מהם: עוד י"ל על מדרש הנ"ל כי נאמר הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. והוא קשה ההבנה לכאורה מה להם לאומות להלל על שעלינו גבר חסדו ואמרתי כי באמת כל הדעות הנכבדות כמו חירות האדם ואהבת אדם אשר כעת יחנוצצו בלבות האומות בדורנו ויתגאו בזה כי עולם חדש ראינו מה שלא הי' לעולמים בימים קדמונים. באמת כולם מתוה"ק חוצבו וגם בעת אשר החשך כסה חרץ וערפל לאומים כבוד ה' עלינו זרח כי אנו שלומי אמוני ישראל כבר הכרנו מתוך תוה"ק כל המדות והמעלות האלו ובאמת בכל יום ויום מתרבה הדעת האמיתי וכל העמים יכירו וידעו לאט לאט מה שאנחנו ידענו כבר משנים קדמוניות מעת נגה עלינו אור תורה ובאמת זה תכליתינו המבוקש שביום ההוא ילכו גוים לאור תורה וכולם ידעו את ה' למקטנם ועד גדלם. ורק אנחנו נהי' כמו כהנים שנאמר בהם וקדשתו לברך ראשון בתורה.

כמו כן זו הגדולה שמורה לנו לנצח שאף אם גם כל האומות באחרית הימים יברכו על התורה ויודו על אמיתתה בכ"ז אנו הכהנים אשר ברכנו על התורה והכרנו בטובה בראשונה. וע"ז נאמר והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ אף שכל הארץ יכרעו וישתחוו לפני בכ"ז תהיו לי סגולה ובטעם ואתם תהיו ממלכת כהנים כמו שהכהן מברך בתורה ראשון כן אתם הייתם הראשונים אשר הכירו וידעו חין ערך התורה ובירכו והודו על קבלתה ואוה"ע הם רק כהדין גרמיזא הבא באחרונה. וגם אנו שמרנו את התורה זה אלפים מהשנים לבלתי יתוסף ולא יוגרע בה מאומה והי' כאשר גם האומות יודו על אמיתת התורה וישאבו מבארה אז יודו לה' על כי גבר עלינו חסדו ולא נתננו לכליון ח"ו ועי"ז גם התורה נשארה בידינו באין מחסור וגרעון וגם הם יוכלו לשאוב מי התורה בששון ממעיני הישועה אשר שמרנום במסירת נפשנו שלא יפול דבר מכל דברי' הטובים ארצה. וז"ש הללו את ה' כל גוים וגו' כי גבר עלינו חסדו ועי"ז ואמת ה' היא התוה"ק שהיא האמיתיית מדברי ה' לעולם היא שמורה לנצח. ובאמת רק האומה הישראלית אשר נאמר עליה סלח נא לעון העם הזה כי עם קשה עורף הוא כלומר אך הם אשר יחזיקו באמונתם ולא ירפו ממנה אף. אם עלי' הורגנו כל היום בכ"ז יחזיקו בה ורק הם ראויים לשמור את התורה לדורות הבאים אחרי שתכונתם שכל הרוחות שבעולם אין מזיזות אותם ממקומם ואדרבה שבכל עת צר להם עוד יותר יחזיקו בתורה. ובשביל זה נמשלו לככבים כמו הככבים מזהירים יותר בחשכת הליל מאשר בעת זריחת תשמש כמו כן ישראל בעת תחשך עליהם ליל הגלות יזהירו ויצהירו ביותר. וז"כ המדרש מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים כנ"ל. שהם כהני העולם לברך בתורה ראשון ומדוע בחר בישראל מכל העמים ונתן להם התורה להנחילה לכל באי עולם. והשיב מאברהם שא"ל ספור הככבים כה יהי' זרעך שבליל הגלות עוד יזהירו ביתר שאת ע"כ להם ניתנה:

כה תברכו את בנ"י אמור להם. ת"א כדין תברכון ית בנ"י כד תמרון להון. אמרתי ליישב בזה ד' הרמ"א בד"מ סי' קכ"ח שהקשה ע"ד תוספות בשבת דף קי"ח שכתבו לא ידע ר"י מאי איסור יש בזר העולה לדוכן והרי בש"ס דכתובות דף כ"ח מפורש להדיא דזר הנושא כפיו עובר בעשה. ותירץ הד"מ דהתם מיירי במברך בפ"ע אז עובר ור"י איירי עם כהנים אחרים אז ליכא עשה. ותמה המג"א סי' קכ"ח מנ"ל לר"י הך חילוקא בין בפ"ע לבין עם כהנים אחרים. ונ"ל דמעצמו מוכרח דהטור הביא בשם רבינו פרץ דכהן א' כיון דאין קוראים אותו אינו עובר בעשה אם אינו עולה וממילא אינו מקיים עשה בעלותו והטור חולק עליו וס"ל דאף כהן א' עובר עיי"ש וב"י ובט"ז ובפר"ח וביתר ביאור בהגהות מהרל"ח סוברים דדוקא בכהנים רבים אז בעינן שיקראהו אבל בכהן א' אף בלא קראהו עובר אם לא נשא כפיו ומקיים עשה אם נושא דדוקא בכהנים רבים נאמר כד תמרון להון אבל לא באחד. ונ"ל ראי' לשיטתם דהנה בודאי הא דזר עובר בעשה דכה תברכו ולא ישראל היינו דוקא אם מברך באופן שהכהן מחוייב אז שייך לומר בני אהרן ולא ישראל אבל אם ישראל מברך באופן שהכהן כה"ג לא הי' מחוייב פשיטא דאינו עובר. וכ"כ אדמ"ו הגאון ז"ל בתשובת כ"ס לענין אם עולה לדוכן בלי נשיאת כפים או בלא כוונה עיי"ש. לפ"ז קשה לכאורה איך אפשר לומר הנושא כפיו עובר הא קיי"ל כד תמרון להון דבלא קראוהו לכהן אינו עובר ואינו מקיים מ"ע דדוקא כד יימרין להון אז מקיימים כה תברכו וכיון דלזר אינם קוראים לעלות כמובן וכיון דכהן כה"ג אינו מקיים מ"ע ל"ש בי' לאו הבא מכלל עשה כיון דהכהן גופי' אינו מקיים עשה כה"ג וא"כ היכי משכחת לה להאי דינא דזר עובר והוא פליאה לכאורה. ע"כ לבי אומר לי שמזה ראי' ברורה לדעת הטור הנ"ל כפי הבנת מהרל"ח דכהן אחד אף שלא קראוהו עובר וא"כ משכחת לה שפיר דזר עובר היינו בשהוא יחידי דבכה"ג כהן יחידי מקיים מ"ע אף בשלא קראוהו וא"כ שפיר זר יחידי אם עולה עובר. והן הן דברי ד"מ דכ"ז בשהוא יחיד דאז כהן עובר אף בלא קראוהו א"כ זר העולה עובר משא"כ כשהוא עולה עם כהנים אחרים דאז בכה"ג בכולם כהנים אינם עוברים אם לא יקראום א"כ אף זר אינו עובר כנ"ל ומיושבת קושיי' מג"א מנ"ל לרמ"א חילוק זה ולהנ"ל החילוק הזה מוכרח ואמת. ובאמת לשיטת הר"פ ור"ת בתוס' מנחות מ"ד דסברי כהן יחידי אינו עובר צ"ל דסברי כשיטת רבינו מנוח דהא דאם לא קראוהו לכהן אינו עובר היינו דוקא ג' עשה אינו עובר אבל עשה א' עכ"פ עובר אף אם לא קראוהו ומיושב ג"כ קושיית הנ"ל. ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה אדמ"ו בתשובה סי' י"ג וי"ד ע"ד תוס' שבת הנ"ל דלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה דהלא שיטת תוס' ר"ה ובכמה דוכתי דנשים מברכות אמ"ע שהזמן גרמא אע"ג דפטורו' יכולות לברך וצוונו כיון שהאנשים נצטוו וגם הם מקבלים שכר א"כ ה"נ נימא בזר כיון דר"י לא ידע איסור בזה א"כ הוה כמו נשים במ"ע שהז"ג דפטורות ואפ"ה לא הוה ברכה לבטלה עיי"ש. ועפ"י האמור א"ש כיון דלפי פי' הד"מ איירי התוס' בשבת שם שהזר הוא עם כהנים אחרים ופירשתי דבכה"ג גם כהנים אינם מקיימים המצוה בשלא קראוהו א"כ שפיר כ' תוס' דהוי ברכה לבטלה כיון דגם כהן בכה"ג אם לא קראוהו אינו מקיים מ"ע לא דמי לנשים דמברכות אמ"ע שהז"ג דהתם הן עושות המצוה בגוונא דאנשים מחוייבים אבל הזר העולה עם הכהנים בלי שיקראוהו בכה"ג אם הי' כהן לא הי' מקיים מ"ע שפיר הוי ברכתו ברכה לבטלה כנ"ל נכון. והנה המג"א סי' קכ"ח סק"א כתב לתרץ דהך דינא דר"י תליא בההוא דנשים סומכות רשות ובשעה"מ פי"ט מ' שבת הקשה לתירוץ מג"א מאי מוכיח רבא בכתובות מר' יוסי דאמר גדולה חזקה דאין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין הלא לר"י דס"ל נשים סומכות רשות בודאי אין מעלין ובעיית הש"ס לא היתה אלא לר"י דס"ל נשים אינו סומכות. ולדעתי לק"מ עפמ"ש מהרי"ט סי' קמ"ט וגם בפי' כתובות קצת מזה דבמקדש דמברך בשם המפורש כדאיתא במשנה דסוטה בודאי עובר בעשה דאת ה' אלקיך תירא דדרשו מזה אזהרה לנוקב ופורש את השם עיי"ש. ולפ"ז א"ש דמג"א לא קאמר אלא לדידן בגבולין דליכא שם המפורש בזה שפיר קאמר דלמ"ד נשים סומכות רשות אין כאן איסור אבל מקדש בשם המפורש דאיכא עשה הנ"ל בודאי המג"א מודה דגם למ"ד נשים סומכות רשות אפ"ה איכא איסורא ומוכיח רבא שפיר מר"י דהא התם בעזרא הניחם לפרוש כפיו בבי' המקד' בבית שני בשם המפורש ואז איכא לכ"ע איסור עשה ושפיר מוכיח דאין מעלין מנ"כ ליוחסין כנ"ל נכון. אלא דלפ"ז צ"ע מאי פריך ש"ס התם מאי גדולה חזקה הו"ל למימר בפשיטות דבזה גדולה דאילו מעיקרא נשאו כפים בלי שם המפורש ועתה בשם המפורש דאיכא איסורא דאורייתא ולמ"ל למימר מעיקרא תרומה דרבנן ועתה תרומה דאורייתא וצ"ע. והנה בתשובת מבי"ט הובא במג"א ס"ק י"ז ובהפלאה כתובות בשמעתין ובשערי תשובה או"ח סי' ו' וביתר ביאור בתב"ש סי' י"ט שהקשה מ"ט בברכת כהנים כל כהן מברך לעצמו הלא קיי"ל עשרה שעושין מצוה ח' אחד מברך לכולן ותירץ מפני טירוף דעת. ולדעתי הי' מזה ראיי' ברורה למה שחידש והעלה בצל"ח ברכות כ' דכהנים ולויים אינם בכל ערבות עיי"ש מילתא בטעמא דרק אותם שחטאו בעגל הוכנסו בערבות מואב בתורת ערבות כמ"ש רש"י שם משא"כ כהנים שלא חטאו אינם בכלל עייש"ה לפ"ז לא הי' מקום לקושיית מבי"ט כיון דהא דאחד מוציא את חבירו הוא משום ערבות וכיון דכהנים לא נתערבו לא יכול א' להוציא חבירו ועדיין צ"ע:

יברכך ה' וישמרך וגו'. כי כתיב אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה לדעת בארץ דרכך. הכוונה אם הש"י ברחמיו מברך אותנו בשפעת ברכותיו אין זה במשפט ובדין כ"א בתורת חסד וחנינה. כי גם אם אנו הולכים בדרכי ה' ובתורתו באמת אלמלי הקב"ה עוזרו לא יכול לו לכבוש את יצרו הרע ורק מה' מצעדי גבר כוננו הוא יאיר לנו את דרכנו המלא מכשולים הוא יסול לנו מסלת הקודש עדי נבוא אל מחוז חפצנו. וז"ש אלקים יחננו ויברכנו אם יברכנו הוא רק בחנינה וחסד לא מצד הדין וביאר הסיבה לזה כי הוא ית' יאר פניו אתנו סלה לדעת בארץ האפלה והגשושה הלזו דרכך דרך ה' נלך בה. וז"ש יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך וארז"ל וישמרך מן המזיקין. כי ברבות הטובה רבה התאוה הכסף יכספנו לכזב והזהב יהדפנו להב הב ע"ד וישמן ישורון ויבעט ע"כ מברך הכהן אותנו. אם יברך ה' אותך מאוצרו הטוב בנכסים ועושר וכבוד ישמרך גם מן המזיקין הבאים בגלל העושר כנזכר ואם היתה הברכה רק בזכותינו אז לא הי' מהצורך לתפלה זו כי האיש הנבוב אשר כבר הגיע למדרגה זו שהשי"ת ישלם לו בזכותו שכר בעוה"ז ג"כ נכון רגלו בל ימעדו קרסוליו ברשת התאוות. אבל באמת אינו כן כי לא מצדקתך ויושר לבבך לבד אתה בא לידי מדה טובה כזו רק יאר ה' פניו אליך ויחנך בתורת חסד וחנינה ע"כ אתה צריך שמירה גדולה מן המזיקין הם התאוות הבאות לרגלי העושר:

יאר ה' פניו אליך ויחנך. י"ל עפמ"ש הר"מ ז"ל בפ' וראית את אחורי ופני לא יראו שלא נוכל להכיר את הש"י רק ע"י פעולותיו אבל בעצמותו אין לנו השגה לדעת אותו וזהו ופני לא יראו שא"א להשיגו בראיית פנים רק וראית את אחורי מן המאוחר אל הקודם נוכל להשיג. אך יש בנ"א שחננם ה' עד שמרגישים בעצמם מהות ה' כמ"ש חלקי ה' אמרה נפשי כלומר נפשי מרגשת שחלקי ה' וזהו רק מתנת חנם. וז"ש יאר ה' פניו אליך שתוכל להכיר את ה' פנים בפנים זהו רק ויחונק מהש"י. וזה י"ל מה שאנו אומרים היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים כי הבן אינו יודע בראיות שאביו הוא אביו באמת כי בעת הורה גבר לא הי' עדן בעולם רק יודע ע"י הרגש נפשו כי נפש הבן ונפש האב א' אבל העבד יודע ע"י ראי' שאדוניו קנאו. כמו כן יש עובדי ה' שנפשם מרגשת שה' צורם וז"ש אם כבנים.

וגם יש שאינו מרגיש רק צריך לראיי' וזו בחינת עבדים.

ואם אנו בבחינת בנים אנו ראויים שירחמנו כרחם אב על בנים אבל אם כעבדים אז עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו. וז"ש במדרש בשעה שהקב"ה יושב לדין בדין הוא עולה וכשישראל נוטלין שופרותיהן ותוקעין עולה מכסא דין ויושב על כסא רחמים כי אאע"ה ידע שהש"י צוהו להקריב את בנו יחידו כי דיבר עמו פא"פ אבל יצחק לא ידע זאת בראיי' רק הרגש בנפשו שהוא בן לה' אלקיו ע"כ בתקוע שופר שהוא לזכר עקידת יצחק וגם אנו אז בבחינת בנים אז הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים כנ"ל. ובזה י"ל הפ' אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון יודעי תרועה שמרגישים ויודעים בעצמם שתריעת וחברת ממ"ה ב"ה בם כמ"ש תרועת מלך בו ובקרבו ועי"כ ה' באור פניך יהלכון שאינם צריכים להביא ראיי' מן המאוחר אל המוקדם כ"א פא"פ ה' עליהם יראה:

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. י"ל עפמ"ש במאמר הש"י למרע"ה הנה מקום אתי ונצבת על הצור כי צדיק מושל ביראת אלקים הקב"ה גוזר גזרה וצדיק מבטלה ומי מושל בו צדיק וז"ש הש"י למרע"ה הנה מקום אתי יש מדרגה ומקום תוכל לעלות עלי' עד שתתיצב למעלה וגבוה כביכול מן הצור הוא הבורא ית"ש. וז"ש ואראה על הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה שלפעמים האדם הצדיק יושב על כסא כבודו ית' והוא כביכול עליו מלמעלה גבוה מעל גבוה רם ונשא. וזהו ג"כ מה שנאמר (איוב) ויבואו בני האלקים להתיצב על ה' כפמ"ש בזוה"ק ובפירש"י שם ויהי היום זה ר"ה. ואחרי שתשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה וכל בני אדם כבני אלקים נחשבו ע"כ יתיצבו על ה' למעלה וגבוה ממנו. ובזה י"ל המדרש פ' וירא אברהם בקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואתה סימן לבניך מה אתה יושב ושכינה עומדת כך בניך יושבים ושכינה עומדת כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות והן קורין ק"ש ויושבין לכבודי ואני על גבן שנאמר אלקים נצב בעדת אל ר"ח בש"ר יצחק עומד אין כתוב כאן אלא נצב כמ"ד ונצבת על הצור הכוונה עפמ"ש מי מושל בי צדיק וכנזכר ובפרט ע"י תפלה ודאי מבטלים גזרתו של הקב"ה ומעבירין את רוע הגזרה. והנה מי שיושב ואחר עומד על גביו כעבדא קמי מרי' זהו לסימן שהיושב יש לו ממשלה על העומד. וז"ש המדרש מה אתה יושב ואני עומד לסימן שאתה מושל בי כביכול כך בניך בעת תפלתם יפעלו לבטל גזירותי ושפיר מייתי ר' יצחק ראי' מהפסוק ונצבת על הצור כביכול למעלה מצורך אשר. יצרך. ואפשר שזהו ג"כ כוונת המדרש בר"פ וירא. וירא ה' הה"ד ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והשכינה עומדת כי כבר כ' ישועה נקראת אם הנושע לא יעשה מאומה רק המושיע לבדו יעשה חיל. והנה מתחלה הי' אברהם במדרגה נמוכה שלא עשה מעצמו מאומה להשלמת עצמו רק הקב"ה בחר בו והוציאו מאפלה לאורה. ואח"כ הוסיף חיל עד שגם הוא פעל ועשה ורק ה' הי' בעזרו ותומך נפשו ולבסוף מאוד נעלה עד שהגיע למדרגת מושל ביראת אלקים. וז"ש מתחלה ותתן לי מגן ישעך זה אברהם שהי' צדיק ונושע בה' אבל לא עשה מאומה ורק בגדר ישועה הי'. ושוב הוסיף חיל לעלות למדרגת וימינך תסעדני שהוא פתח בתחלה וה' עזר לו וגמר בעדו לטובה. ולבסוף עלה למעלה ראש עד שענותך תרבנו שהוא ישב והשכינה עומדת לרמז כנ"ל שהוא מושל ונצב על הצור. וזה י"ל בפ' בשלח מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי הרמז כאן שאנכי נצב על ראש המעלה באשר בכחי להטות את רצין האלקים כביכול לכל אשר אחפוץ וזהו ומטה האלקים שאוכל להטות רצון האלקים כרצוני. והנה אם האדם הוא ברום המעלה כ"כ עד שעומד כביכול למעלה מיוצרו ית' א"כ כשהש"י רוצה לראותו אזי צריך שלא להביט מלמעלה למטה משמים ממעל על הארץ מתחת כ"א אדרבה הש"י כביכול צריך לנשא פניו אליו כי הוא גבוה מעליו. ועיי' באמ"ח פ' זו מ"ש על המדרש לא זז מחבבן עד שקראן אמי. וזו היא המעולה שבברכות. והנה בעקדה פ' זו פי' שע"כ נקרא ה' שלום שהוא המהוה ומקיים את כל העולם כולו על מעמדו ושלימותו וזהו פי' של שלום. ואחרי שהאדם הצדיק המושל כביכול בה' הוא המקיים את העולם עפ"י רצונו ע"כ הוא נקרא שלום. וזהו ישא ה' פניו אליך אם תהי' במדרגה זו שהש"י כביכול צריך לנשא ולהרים פניו אליך שכביכול אתה גבוה ממנו אז וישם לך שלום שבידך יהי' שבט מושלים לקיים את העולם על מעמדו:

ולבני קהת לא נתן וגו'. במס' סוטה. מפני מה נענש דוד מפני שקרא לד"ת זמירות שנאמר זמירות היו לי חוקיך ח"ל הקב"ה פתה קורא ד"ת זמירו' הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של ב"ר יודעין בו שנאמר ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ואיהו אתיי' בעגלה. ויש להבין מה זו מדה כנגד מדה. ונראה כי התוה"ק שלימה ותמימה היא בעצמה דכולא בה וא"צ לשום סיוע מחכמות אחרת לייפותה ולנאותה כי בעצמה נחמדה מזהב ומפז ולזה בא הרמז שבכל כלי המשכן הוצרכו לעגלה רק ארון הברית נשאו על כתף לומר כי הנושא ע"י עגלה אף שהאדם הוא המנהיג ונושא בעצם מ"מ הוא ע"י אמצעי בין הנושא והנישא. לא כן הנושא בכתף שהדבר הנישא הוא בלי אמצעי על הנושא והנה התורה לא תמשוך את לב השומעים ע"י אמצעיים אחרים כמו כלי הדיבור ואמירה נעימה וכמ"ש בדרשות הר"ן טעם על שהי' משה רבע"ה כבד פה עיי"ש. רק כמ"ש אני אהי' עם פיך שהתורה היא יעלת חן מעצמותה ע"כ לא הי' להם עגלות לשאת הארון להורות נתן בלבם כי תוה"ק איננה צריכה לשום אמצעי לשאת אותה. והנה השיר אף שבעצמו הוא ערב ונעים מלותיו נארגו בחוטי המליצה בכ"ז כל ערכו רק אז יסולה אם המשורר יזמר לאזנינו השיר בקול נעים ובניגון ערב אז יעורר אותנו ונכיר חין ערך השיר לא כן אם המשורר בקול עגור יהמה בלא משטר וסדרי הנגינה אף אם אם דברי השיר בעצמם מבריקים בזהרם בכ"ז לא יהיו ערבים לאזנינו אחרי שהמזמר לא ידע להנעימו ולהטעימו כראוי. ראינו מזה כי בשיר וזמר עיקר נעימותו לא נבחין כ"א ע"י כלי מבטא המשורר הוא המטעימו לנו ורק בו תלוי חין ערכו. והנה דוד הע"ה חשב שגם בד"ת כן שגם בתורה צריך לאיש בעל שפתי רצון ובקסם שפתיו יתן תן טוב בדברי תורה ובלעדו לא יערב לחכנו ע"כ אמר זמירות היו לי חוקיך כמו שהשירים צריכים לאיש משורר נחמד אף נעים כמו כן דברי תורה צריכים להטעימם לשיהיו ערבים לאזן שומעת ומפני זה נכשל שנתן עגלות לנושאי הארון לפי הסברא שגם התורה צריכה לאמצעיים אחרים ובאמת אינו כן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו והתורה אינה צריכה לכלי מלאכה אחרת:

במדרש רבה (פ' צו פ"ח) אמר הקב"ה חביב עלי קרבן הנשיאים כשירת הים נאמר כאן זה אלי ואנוהו וכאן זה קרבן נחשון. י"ל עפמ"ש במשנה דמנחות נאמר בקרבן בהמה ריח ניחוח ובעוף ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה, ואחר הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. כי רוב הנאות שישנם לאדם הנאתם וביעורם שוה בעת שנהנה מן הדבר אז הדבר הוא כלה ואבד מן העולם. אבל הנאת הריח הדבר המריח נשאר בתקפו לא יחסר ממנו כ"ש רק הריח יוצא ממנו ליהנות בו. כמו כן הקרבנות אמר המשורר ע"ה האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה רק הכוונה שיתכוין המקריב ליקרב לאבינו שבשמים זהו עיקר הקרבן ע"כ נאמר בו ריח ניחוח כמו שבהנאת הריח אין ההנאה מגוף הדבר המורח רק ממה שיוצא ממנו כמו כן הקרבנות רק המחשבות הזכות אשר הריחם ביראת ה' הנה ניחוח לה'. ואחרי שהכל הולך אחר הכוונה ע"כ אין חילוק בין רב למעט אם מכוין לבו לשמים. והנה העני כשמקריב קרבנו הדל והרזה ודאי אינו מקריבו להתפאר ולהתייהר במה נחשב הוא אבל כשעשיר מקריב אבירי בשן ועגלי מרבק בהם יוכל להתפאר ולהתגאות לעיני הרואים. סד"א שלא יקובל לו לרצון כמו קרבן העני שבודאי כוונתו לשמים. ולהוציא מזה הטעות ארז"ל א' המרבה וא' הממעיט שגם המרבה להביא לפי כבוד עשרו בכ"ז אם כונתו לשמים ריח ניחוח לה'. והנה המפרשים הקשו מדוע קרבנו' הנשיאים נאמרו ונשנו כולם בפרטות הול"ל בקיצור זה קרב הראשון וכן הקריב השני והשלישי ולמה כפל ושינה ושלש פעמים רבות כל פרט ופרט אצל כל נשיא ונשיא. אבל אחרי שלא רק גוף הקרבן הוא הנרצה כ"א כוונת מחשבתם ודעתם הנכונה שכוון כל אחד בקרבנו כדאיתא במדרש שכל אחד כיון כוונה מיוחדת בפרים ומזרקים וכפות יעו"ש. א"כ אף כי למראית עין כולם שוים בנדבותיהם בכ"ז אחרי שלכל א' וא' היתה כוונה מיוחדת אליו ע"כ כפלה התורה שאף שהביאו קרבנות יקרי הערך לא הביאום להתפאר שא"כ היו קרבנותיהם שוים כערך הראשון כן ערך האחרון אלא שהביאו לפי זכות וטוהר מחשבותם לטובה איש איש לפי השגתו ורוח מבינתו. ע"כ נאמר בכל א' וא' בפ"ע זה קרבן כלומר שהוא מיוחד בעצמו ואינו דומה לחבירו והנה בשירת הים כתיב ויאמרו לאמר פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד אשירה לה' זה אלי ולא אמר נשירה זה אלקינו להורות נתן שכל אחד הכיר את בוראו לפי מדרגתו והשגתו כמארז"ל כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו וז"ש המדרש אמר הקב"ה חביב עלי קרבן הנשיאים אף שהביאו למרבה ויש לחוש שלא היתה כוונתם שלימה ח"ו אלא להתפאר ברוב עשרם. כי היודע מחשבות הבין שמחשבתם רצוי' לטובה ע"כ כמו שנאמר בשירת הים זה אלי בלשון יחיד כל א' כפי השגתו כמו כן אחד לפי השגתו לכך נאמר זה קרבן כנ"ל. שוב הוגד לי שכוונתי במקצת בפירוש המדרש הנ"ל להגאון בעל ישועות יעקב זצ"ל ומשנה לא זזה ממקומה:

תוכן העניינים

לוח ארז חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה