לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת מטות
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. (דרוש לפ' מטות שמברכין בו חורש מנחם אב תרמ"ג לפ"ק). כי החורש הזה הבא עלינו ה' דברים אירעו בו והעיקר חורבן בית מקדשנו ותפארנו וזהו עיקר ושורש כל הרעות וצרות שהקיפו את אבותינו מאז ועד עתה כי מפני חטאינו גלינו מארצנו ומאז ועד עתה לא מצאנו מנוח ע"כ נקרא לדעתי החורש אב כי הוא האב והמקור לכל הצרות שבאו על עם ישראל מאז ועד עתה ובכ"ז נקרא ג"כ מנחם אב כי אם ידענו שכל הרעות המתרגשות לבוא עלינו הוא סיבה לפי שחטאנו וחרב מקדשינו ועי"ז נשתדל להיטיב מעללינו לשוב אל ה' למען יבנה מקדשנו אז נחמה ותשועה יהי' לנו. וזהו מנחם אב ידיעתנו שהחודש הזה שבו נחרב המקדש הוא האב והשורש הפורה כל הרעות היא נחמתנו שבידינו לחזור בתשובה ויושע לנו. והנה כל הצרות המה כשבט לייסר אותנו למען ניטיב דרכנו ונקיים את כל מוצא פי' ה'. ושבט נקרא ג"כ מטה כמו מטה עוזך. וזהו הרמז וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל.
דיבר אתם שראש ועיקר השבט ומטה שהוכו בו בני ישראל הוא זה הדבר אשר צוה ה' על שלא קיימו את צווי ה' ע"כ הוכו במטה ושבט נוגשים. וי"ל עוד ע"פ מאז"ל כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה והי' אינו אלא שמחה כי כשאנו רואים כמה גלים שעברו עלינו ממים הזדונים ובכ"ז ישראל חי וקיים בוראי כוונת ה' להעמיד חותנו לעתיד לטוב לנו כל הימים. וזהו אחרי שכל ויהי מה שעבר אינו אלא צרה מזה מוכח שהעתיד והי' אינו אלא שמחה. וזהו אב על שהחודש הזה הי' רק האב לכל הצרות הבאות אחריהם זה מנחם אותנו שלעתיד נחזה שובע שמחות. והנה הפטרתנו מסיימת קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאום ה' וי"ל בהקדם המשנה באבות שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו וכבר תמה במדרש שמואל מאי פן יראה ה' דקאמר הלא עיני ה' משוטטות בכל ובודאי יראה ועוד דקדוקים. ופירשתי כי כשהש"י מייסר את הרשע הוא לטובתו למען ישוב אבל יש רשעים שאפילו על פתחן של גיהנם אינן חוזרין עליהם בודאי נאמר באבוד רשעים רנה אלא שהאדם אין לו לשמוח באבוד רשע אחרי שאינו יורע אולי חזר בתשובה וצדיק הוא באותה שעה ומצינו ורב יעבוד צעיר שחסר מלת את יחס הפעול כמו כן נאמר בנפול אויבך אל תשמח אולי חזר בתשובה ע"י נפילה וזהו פן יראה ה'. כלומר אחרי שברשעתו לא ראה את ה' לנגד עיניו וכל דרך איש ישר בעיניו פן יראה בעת מפלתו את ה' ונגלו עיניו ורע בעיניו כלומר בעיני עצמו הוא רע והכיר את חטאו ושב מידיעתו ועי"כ והשיב מעליו אפו כלומר הוא בעצמו כבר השיב ע"י הכרת חטאו מעל עצמו את חרון אף ה' אחר שנעשה צדיק בתשובה מיראה ע"כ למה תשמח אחר שלע"ע צדיק הוא. וכבר כתבתי מזה לעיל. וכן הוא בישראל לכאורה היו הרשעים המצירים את ישראל יכולים לפטור עצמן מן הדין אחרי שמסתמא ישראל עזבו את ה' ח"ו והי' לאכול ע"כ נקיים הם מפשע אם מצירים לנו. אבל אחרי שבלי ספק אנו חוזרים בתשובה ע"י הצרות א"כ הם ישאו את עוונם כי אינם רשאים לשמוח כנז"ל. וזהו כל אוכליו יאשמו על הרעתם לישראל ולא יוכלו לטעון כי ישראל ראויים הם לעונש ז"א כי רעה תבא אליהם נאום ה' הישראל יודעים שכל הרעה המגיע אותם הוא בשביל שדיבר ה' א"כ חוזרים בתשובה ושפיר נענשים המצירים. וזהו וידבר משה לשון קשה אל ראשי המטות המה השבט חובלים שמצירים את ישראל והטעם שנענשים בשביל לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' שע"י הצרות נאמר לישראל שיקיימו את צווי ה' ויחזרו בתשובה ועי"כ המה נענשים. וע"כ הנקמה היותר טובה היא שנחזור בתשובה ועי"כ יענשו שונאנו אבל אם ח"ו לא נחזור וראויים אנו לעונש וצרות הם יצאו נקי מעונש. וי"ל בזה דברי פרשתנו וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין ופרש"י אנשים צדיקים. כי הנקמה היותר טובה שננקום מאויבינו הוא שנשתדל בכל מאמצי כחנו להיות נקיים זכים עד ששונאינו יהיו נענשים על שהצירו אותנו וכנ"ל ועוד יראו ויבושו כי אנו עומדים עליהם במעלת המוסרי ביתר שאת ויתר עוז וזהו נקמה הראוי' לנו. וזהו המליצש נקמה מעין עוה"ב. וז"ש החלצו כלומר תהיו חלוצים וזריזים במצות "מאתכם" ע"י הצוררים ששוכנים אתכם ומעיקים לכם עי"ז תשתדלו ביתר שאת להיות אנשים צדיקים זכים וברורים וע"כ ויהיו "על מדין" מעלתכם גדולה יותר מהם ועי"כ שאתם תזכו ולא תהיו ראוים לעונש יענשו הם כנ"ל. וע"כ לתת נקמת ה' במדין כאמור. ונקיים המקרא והייתם נקיים מה' ומישראל, והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' כי נאמר שאלו שלום ירושלים אם אתם מבקשים שתשוב ירושלים לאיתן שלומה אז מתחלה ישליו אוהביך אם יהי' שלום בינינו אז נזכה לעלות לציון ברנה. ואמרו במדרש איכה חד מאתינס אייתי מדוכה תבירא אל החייט וא"ל שיתפרנו ואייתי חלא וא"ל שזור חיטי מן החול ואתפור. כפי' המפרשים שהעכו"ם סובר שישראל נמשלו כבר לחרס הנשבר שח"ו אין לו עוד תקנה אחרי שסבבונו צרות רבות כל היום אין עוד תקומה ח"ו. אבל זה אינו כי אם יהי' שלום ואחדות בינינו ונהי' כחול שמאוחדים כל חלקיו אז יש לנו פתח תקוה טובה. והנה אם אנו נקיים מה' שכל מעשינו ע"פ דרכי ה' אין די בזה כי כ"ז שאין שלום בינינו גברה ידי שונאינו מנדינו. אבל והייתם נקיים מה' וגם מישראל שיהי' שלום בינינו אז והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' כמ"ש מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום אומר לציון מלך אלקיך: וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר צוה ה'. וכ' רש"י ז"ל כל הנביאים נתנבאו בלשון כה ומשה נתנבא בלשון זה הדבר. הכוונה כי כל האמונות שהיו לעולמים אין להם קיום נצחי כי נביאיהם לא ירעו ברור מה ידבר ה' ואם לפעמים נמצא בדתי עם ועם יש דבר מה אמת וישר בכ"ז אחרי שנביאיהם ומחוקקיהם רק מדעתם הולידו פרי דתם לא יבצר כי שקר נחלו ומרובה התבן מן הבר. לא כן בהבדל אלפי רבבות פעמים מ"ר נאמן בית הוא אמר רק מה שדיבר הש"י אליו ועצת ה' לעולם תעמוד ע"כ תורתו נצחיית. והנה כה הוא בכ"ף הדמיון וזהו שכל הנביאים לא נתנבאו אלא בלשון כה אמר ה' כלומר רק שערו בדעתם שכזה וכזה רצון הבורא אבל מרע"ה אמר זה הדבר ממש אשר צוה ה'. וע"ז שפיר מסיים איש בי יפליא לנדור נדר וגו' לא יחל דברו כלומר אנו שנשבענו בהר סיני שנהי' לו לעם אין אנו רשאים לעולם לחלל דברינו אחרי שזה הוא הדבר אשר צוה ה'. והנה איתא במדרש בתחלת ברייתו של עולם הראה הקב"ה את בהמ"ק בנוי וחרב ובנוי בראשית ברא אלקים בנוי והארץ היתה תהו חרב ויאמר אלקים יהי' אור בנוי. כי המכחישים רצו לסתור נצחיות התורה משני צדדים. מצד א' אמרו אחרי שלע"ע כל האומות יכירו וידעו את ה' וגדולתו אין צורך עוד לאמונה הישראלית והם טוענים רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' כמו כן אומרים אחרי שכל העולם כולו כבר יכירו את ה' ואין מאמינים עוד בהבלי הקדמונים אין מן הצורך עוד להרים דגל ישראל. ע"ז יש להשיב מה שכ' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי בל הארץ. כלומר אף שלי יהי' כל הארץ וכולם כורעים ומשתחוים ומודים לשמי בכ"ז ואתם תהיו לי ממלכת כהנים כמו שהישראל קדוש והכהנים קדושים ביותר כמו כן תהיו אתם הכהנים שבאומות. ויש שבאו בטענה להיפך אחרי שהאנשים לעת כזאת רודפים כולם אחר החומר וילכו אחרי ההבל מאט מאטעריאליסמוס ויהבלו עתידה גם התורה שתשתכח ח"ו מישראל כמו שאנו רואים בעוונינו כי רק רע כל היום. וע"ז נאמר הבטחה ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי וגו' לא ימושו מפי זרעך כי התורה והחכמה כולם מעשה ידי הקב"ה המה ולא יהיו צרות זו לזו כ"א את והב בסופה סוף שיתאחדו זה לזה ועד"ז פירשתי במק"א המשנה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא פי' לדורות הבאים העתידים.
וי"ל בזה מ"ש במסכת סוטה וכבר שלחה מלכות בית פעור לבקש אחר קברו של משה עמדו למעלה נדמה להם למטה למטה נדמה למעלה לקיים מה שנאמר ולא ידע איש את קבורתו כי משה ותורתו חד הוא. וכבר פירשתי מה שאמרו עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות קברו של משה ואילו של אברהם אבינו כי המכשול הגדול לבני עמנו אשר בו יכשלו לעבור, חק תוה"ק הוא השבת קודש כי הלכתא רבתי לשבתא וקשה לשמרו כראוי ובאמת המשמר ש"ק מורה עי"ז תקפו ועוזו למשול על יצרו. וזהו שבע"ש נברא קברו של משה ח"ו כי בבוא ש"ק ובאים ח"ו לידי חילול שבת ח"ו תקבר תורתו אבל באמת ישראל קדושים הם ומי שמשמרו הוא מורה עי"ז אילו ותקפו מלשון ואת אילי הארץ לקח. וזהו ג"כ שמלכות הרשעה בקשו קברו של משה מתי יהי' ח"ו קץ וסוף לדברי תורתינו לבלוע אותה בקבר פתוח גרונם. ובאו משני צדדים פעם עלו למעלה כנ"ל שהגביהו א"ע לאמור כי כולם קדושים ואין צורך עוד לעדת ישראל. ועפם ירדו למטה להורות שהאנשים עתה מטה מטה במדרגה תחתונה כטענה הנ"ל. ובכ"ז לא הועילו לקיים מ"ש ולא ידע איש את קבורתו כי לא תקבר לעולם והיא חי' לנצח אף שיהא אור בכל העולם בכ"ז ישראל לא ירדו מגדולתם להיות סגולה מכל העמים. וזהו כוונת המדרש הנ"ל ויאמר אלקים יהי אור אחרי שאור החכמה אשר תאיר לכל בני תבל רק מפי ה' יצא ע"כ אף שיהי אור לכל העולם בכ"ז בית המקדש יהי' בנוי לתלפיות וישראל יהי' עם קרובו ולזה אנו מתפללין אור חדש על ציון תאיר אם גם ונזכה לאורו אם גם כל העולם כולו ילך באורה בכ"ז אור חדש על ציון תאיר אכי"ר: וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור. י"ל עפמ"ש האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. כי נאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך כי כי לאיש חשוב יוכל להגיד מומו בדברים קשים כי הוא מבין שכוונת המוכיח רק לטובתו. לא כן לאיש נקלה צריך לדבר דברים רכים כשמן ואז יוכל לפעול על ידיהם. וזהו השמים המה החשובים להם אדברה בלשון קשה. אבל הארץ המה פחותי המדרגה הם ישמעו רק אמרי פי רכות. וזהו ג"כ וידבר משה אל ראשי המטות להם דיבר קשות כגידין אבל לבני ישראל רק לאמור אמירה רכה וכמ"ש כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל. וז"ש ישעי' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך כי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה וכפירוש ב"ל אף שהוכיחו להמון עם מ"מ הראשים והמורים בעצמם לא קבלו תוכחה א' מחבירו. ולפ"ז קובל הנביא שהם עשו בזה כיאות שאומרים לאדם רע ופחות דברים טובים למען ימשכו את לבבו ולאיש טוב שהוא מבין ולא יקוץ בתוכחה דברו דברים רעים. וע"ז באמת מצד א' פעלו טוב בזה שע"י שדברו עם הרע דברים טובים ונעימים לח קץ במוסר ושמו עי"ז חשך לאור שהיטיב דרכו ומעלליו. אבל הטוב והוא הגבוה במעלה לא רצה לקבל תוכחת אנשים כערכו וע"י שהוכיחוהו על פניו נעשה אורו שהי' מאיר מתחלה לחשך וא"כ פעולתם היא רעה מצר וטובה מצד:
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה' לאסור איסור על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כבר הארכתי בדרוש שלא המדרש עיקר אלא המעשה ועיקר הלימוד של הרב לעדתו לא יהי' ע"י דיבורו בלבד כ"א מעשיו יזהירו ויצהירו זהו עיקר הלימוד שממנו יראו וכן יעשו כמ"ש שהראה הקב"ה למשה את המנורה באצבע שע"י מעשה אצבעותיו בפעולות טובות בזה יאיר על כל העם לעשות גם הם כמוהו. וזהו רמז הכתוב וידבר אל ראשי המטות אלו המורים והחכמים לאמור שיאמרו להם חדשים לבקרים כדת מה לעשות אבל בתנאי זה הדבר אשר צוה ה'. כלומר ע"ז האופן יהי' הדיבור אם יהי' כאשר צוהו ה' והוא איש כי ידור נדר לה' והוא המורה לעדתו אשר הקדיש כל עתותיו ורגעיו לה' הוא הוא יזהר לא יחל דברו שהוא לא יעשה את דבריו חולין כ"א ככל היוצא מפיו יעשה מתחלה הוא בעצמו ואח"כ יוכל לקוות שדבריו היוצאים מן הלב יכנסו בלב השומעים:
איש כי ידור נדר לה'. מדרש פליא הובא בדמש"א. זה שאמר הכתוב אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו נראה הכוונה כי יש לעורר מדוע החמירה התורה כ"כ שלא לחלל ולשנות מוצא שפתיו הלא ראינו אף אם יעשה אדם מעשה בפועל אין עליו חטא אם יסתור אותו מעשה וישנהו ויחליפהו לסתור היום מה שבנה אתמול או להיפך ומדוע עקימת שפתים הוי מעשה חמור כ"כ שלא להחליף ולהמיר אותו. אבל באמת הטעם הוא כמ"ש הר"מ ז"ל לפרש שע"כ אז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה כי מכל חטאות האדם אשר יעשה לאשמה בהן ע"י כלי מעשה יוקל עונשו על שלא חטא רק ע"י אמצעיים אשר אין במו מותר האדם מן הבהמה כי גם להם כלי מעשה. אבל אם יחטא בשכלו אשר הוא תהלתו ותפארתו בו לבדו הכי נכבד הוא מכל יצורי חבל לחשוב מחשבות והוא אות הכבוד של האדם בו ציינו יוצרו ית' לשם ולתהלה. ע"כ דומה למי שחננו המלך להיות דגול מרבבה ע"י חוט של חסד ארדען שמשך עליו והוא בסכלותו יוריד כבודו לארץ ע"כ גדול עון הרהור מנשוא. וכמו כן נאמר אחרי שהדיבור הוא ג"כ ציון לנפש חית האדם כמו שת"א ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא. ע"כ חילול וביטול הדישור הוא חמור מחילול וביטל מעשה. וזהו כוונת הפליאה שע"כ החמיר הש"י שלא לחלל דברו בשביל שאדם אם ביקר שלו אשר בו נתכבד ונתייקר מאת ה' לא ילין כ"א יוציא יקר לזוללו אז נמשל כבהמה. ויש להוסיף עפמ"ש בע"ק ז"ל בפרשת פרה שכל דבר שהוא נכבד יותר אם יופחת יהי' פחות הערך יותר מדבר בלתי חשוב כ"כ בשלימותו וע"כ עצמות חמור טהורים ועצמות כ"ג טמאים עיי"ש. ופירשתי במק"א מדרש פליאה ובת איש כהן כי תחל לזנות הה"ד זכור את יום השבת לקדשו ואכמ"ל. ע"כ אמר כאן שנמשל כבהמה אם מחלל יקרת ערך הדיבור אשר במה נחשב הוא אם לא יחללנו:
איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (דרוש לשבת מו"מ שמברכין בו חודש מנחם אב תרל"ח) הבאתי עפ"י המשל שמביא באהל יעקב פ' פנחס מהגנב אחרי שפותח מסגרים של אחרים כ"ש שיפתח את שלו עיי"ש וז"כ הכ' לא יחל דברו כלומר דבר ה' שנזכר למעלה ואח"כ ככל היוצא מפיו של עצמו יעשה אבל מתחלה צריך לקיים דבר ה'. וע"כ אנו נוהגים לנדור נדרים ונדבות אחרי עלותנו לתוה"ק לומר אחר שקיימנו וקבלנו כדת את דברי תורת ה' אח"כ נוכל לנדור. אבל באמת י"ל שהכתוב מרמז על כלל ישראל כי הנביא ירמי' אמר בת עמי חגרי שק אבל יחיד עשי לך כי פתאום יבא השודד עלינו ופרש"י וכ"ה בילקוט שם עלי ועליך הכוונה לתרץ מה שמקשים לנו הלא ראינו עמים רבים שאבדה עירם ושמם משכנם ואינם מתאבלים עוד על מה שעבר וכלה ורק אנחנו עם בנ"י אנו מתאבלים זה כמה על חורבן מקדשנו. אכן טעם הדבר עפמ"ש בספר המדות להמגיד מדובנא בשיורי המדות שער הבטחון אות ב' לבאר מ"ש אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כ"א בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותו.
כי אין אנו שמחים בהצלחת עוה"ז בעצמו כ"א דק זהו עיקר שמחתנו שע"י שמשפיע לנו כל טוב יודעים אנו שהקב"ה אוהב אותנו עיי"ש דבריו כי נעמו ולזה אף אני אומר להיפך אם הקב"ה מסיר ח"ו השגחתו מעלינו אין אנו כואבים טל הרעה אשר באתנו כ"א רק זה עיקר צערנו שהקב"ה אינו אוהב אותנו זה מכאוב לנו. וזהו ג"כ כי לקחה מיר ה' כפלים בכל חטאתי' כלומר כפלים להתיש כחנו הוא גלותנו. הא' הגלות בעצמו והב' שהיא אות שח"ו אין הקב"ה חפץ בנו. ובאמת הקב"ה מצטער כביכול ע"ז שלא יוכל להיטיב לנו וזהו באמת גלות השכינה. ע"כ שאר אומות אינם מצטערים רק על הרעה אשר מצאתם ע"כ ברוב הימים הכל נשרח. משא"כ אומתנו הוא מצטערת על מיעוט אהבת הש"י אלינו וזהו אנו מרגישים עדיין גם היום. עוד שאנו מצטערים על שגלה כבוד התורה ועל גלות השכינה. ע"כ אם גם אומות אחרות לא ישמרו אבלותם לנצח לנו יאות למבכי על רזא דנא. ומ"ש בת עמי אבל יחיד עשי לך כלומר רק אתה לבדך ולא שאר האומות תתאבל על העבר על כל מחמדיך שהיו לך בימי קדם. ואמר הטעם כי פתאום יבא השודד עלינו עלי ועליך כביכול כלומר גם השכינה והתורה אבדנו ח"ו בגלות וע"ז אין לנו נחמה עדיין ובאמת מי שאינו מתאבל עוד על החורבן זהו מורה שאינו מאמין עוד בכל אלה ואומר העבר עבר. וי"ל מאמרם ז"ל כל האוכל ושותה בט' באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם כי אמרו רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח אברים ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידים ועצמות. ובאמת מי שאינו מתאבל על חורבן ומורה שאינו מאמין שבחטאינו גלינו מארצנו זהו חטא ומכה אשר לא כתובה בתורה כי לא נאמר זה בכל שס"ה ל"ת ע"כ יש לו עון יותר מכפי מה שיש לו גידין ועצמות. וזה ותהי עונתם על עצמתם כלומר יותר מעצמותם. ואחרי יד ענו סיבת הגלות עלינו לתקן את אשר שחתנו ולקיים מאמרו של הקב"ה לשמור חוקיו ותורתיו ואז יבא גם הקב"ה למלאות את דברו הטוב אשר הבטיחנו לשלוח לנו גואל צדק ב"ב. וז"ש איש כי ידור נדר לה' הם אנשי ישראל אשר נדרו ונשבעו לה' להיות קודש ראשית תבואתו לא יחל דברו לא נחלל את דברו אשר מסר לנו בתוה"ק ואז מובטחים אנחנו שגם הוא ית' ככל היוצא מפיו שהבטיחנו על גאולה שלימה גם הוא יעשה עמנו אות לטובה. והוספתי לפרש כי פתאום יבא השודד כי באמת מה שנחרבה ירושלים זהו הי' אפשר מדרך הטבע ואדרבה כל קיום א"י הי' מדרך נסיי כי אנחנו המעט מכל העמים ורק ע"י השגחה פרטיית היינו יכולים להתקיים. ואנו מתאבלים אחרי שע"פ דרך הטבע לא הי' יכולת לעמוד האומה הישראלית רק על אשר עיני ה' אלקיך דורש אותה הי' כל קיומה ע"ד נסיי אבל לאשר חטאנו והקב"ה הסיר מאתנו אהבתו ח"ו ממילא נפלו בידי הטבע וע"ד הטבע לא היו יכולים להתקיים. והמופת ע"ז כי אומה אשר תמחה מארץ החיים ע"ד הטבע לא נעשה כן בפעם אחת כ"א כמו שאנו רואים בעינינו לע"ע במלכות תוגרמה כי כמה מאות שנים פעם אחר פעם תאבד מגובה מעלתה שהי' לה מימי קדם. אבל אם ראינו אומה אחת פתאום בפעם אחת תאבד כל מחמדי' זהו לאות שרק נסים העמידוה ואחרי שסר צל השגחת ה' מעליהם באין עוזר בפעם אחת נפל עזור. וע"כ שאר האומות שאבד זכרם לא יתאוננו על העבר אחרי ידעם שעל דרך טבעי נאבדו כי ראו בעיניהם שאבדו לאט לאט יום אחר יום וכמו שהאדם היחידי כלה כחו ובלה בשרו ע"ד הטבע אין להתאונן עליו כי זה כל האדם וחלק כל האומות. משא"כ בת עמי ע"כ אבל יחיד עשי לך כנ"ל שמתאבל אתה וצועק על העבר מה שאין זה דרך שאר לאומים. כי ידעת כי מיד ה' היתה מכתך. והמופת לזה כי פתאום יבא השודד לא לאט הלכת אחורנית כ"א בפעם אחת ומוכח כי יד ה' עשתה זאת ע"כ צריך אתה להתאבל ולחזור בתשובה ושב ורפא לך:
ואשה כי תדור נדר לה' ואסרה איסר בבית אבי' בנעורי' ושמע אבי' וגו' והחריש לה וקמו כל נדרי' וכל איסר אשר אסרה על נפשה יקום. ויל"ד דפתח בלשון עבר וקמו כל נדרי' וסיים בלשון עתיד יקום. ונ"ל לרמז בזה על מה שרבים מהפוקרים טוענים לפרוק עול תורה מעל צוארם באמרם אלקי הארץ ה' ורק כ"ז שהיינו יושבים שקטים ושלוים על אדמתנו ונחלתנו שפרה לנו אז היינו מחוייבים במצות אבל אחרי שגלינו ונפזרנו בין הגוים ואין לנולא כהן ולא מקדש גם התורה ומצותי' אבדו כחן ח"ו. ופי' בזה מאז"ל מפני מה מת משה בחוצה לארץ כדי שיחי' מתי חוץ לארץ בזכותו כי המופת לזה שאף בחו"ל מחוייבים אנו בכל חובות הגוף הוא שמשה רבינו אף הוא לא זכה ליכנס לארץ ובכ"ז הוא הוא הגדול ליהודים בכל דור ודור ע"י קיומו את כל התורה ביתר שאת. ועי"כ אותן שלולי זאת הי' מתים ונובלים מעץ החיים הוא תוה"ק והן הן המתים שבחו"ל. המה יחי' ויקומו על רגלם לקיים את פקודי תוה"ק ע"י שרואים שגם מרע"ה נקבר בחוץ לארץ אלמא שאין התורה תלוי' בארץ דוקא. והנה הטוענים כן אומרים אף שנשבענו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וכל ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני שלא לסור עד עולם מכל דברי התורה היינו דוקא בשביל שאבותינו רק עיני בשר להם ולא ראו את העתיד לבוא על בניהם לגלות מעל שלחן אבינו שבשמים ולא נדרו לה רק כ"ז שיהיו בבית אביהם מאוכלי שלחנו אבל לאחר שגלו אין כאן לא נדר ולא שבועה. אבל טענה זו כוזבת משני צדדים הא' אף שישראל לא ידע ועם לא התבונן מה יולד יום שיגלו לעתיד הקב"ה שחש עתידות למו וידע מה יהי' באחרית הימים ובכ"ז החריש לשבועתם וקיבל אותה כי נשבעו ע"ד המקום כדאיתא במס' שבועות. א"כ השבועה קיימת לדורי דורות לא תופר לנצח. ועוד טעם אחר שמחוייבים אנו לקיים המצות בכל תוקף ועוז אף בחו"ל עפמ"ש בספרי הובא ברש"י פ' עקב. אמר הקב"ה אע"פ שאני מגלה אתכם הוו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים וכן אמר ירמי' הציבי לך ציונים אלו המצות שישראל מצויינים בהן. ועיי' רמב"ן שם ובפרשת דרכים דרך הערבה מ"ש בזה. ע"כ צריכים אנו לקיים המצות בגולה כדי שנוכל לקיימם כשנגאל בב"א. וע"ז מרמז הכתוב שלפנינו ואשה היא כנסת ישראל אשר נדרה נדר שתהי' דבוקה לה' ולע"ע טוענת שרק אז נדרה בנעורי' בעת שהיו נער ישראל ואהבו ה' והיתה בבית אבי'. אבל עתה שגלו מבית אביהם רוצית לבטל הנדר ח"ו. וע"ז אמר ב' טעמים הנ"ל שנדרה תקום ולא תופר. הא' ושמע אבי' הוא אבי' שבשמים הוא שמע את השבועה על הר סיני אף שידע את העתיד ובכ"ז החריש לה וקיים בזה את הנדר לעולם ועד ע"כ קמו כל נדרי' גם בגלות ועוד כדי שלעתי' אחרי נמכר וגאולה תהי' לו יקום כל נדרי' וכיון שכן צריך לעשות ציונים כדי שלא יהי' כחדשים. ועיי' מ"ש בזה לעיל פ' בחקותי: וידבר ה' אל משה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וגו' וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין. ובמדרש הה"ד ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש אלקים שופטים בארץ. כי דהע"ה אמר (תהלים כ"ז) בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו ובמקום אחר הוא אומר תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. כי יש שנאת הדת על רואו את חבירו תועה מדרך השכל ע"כ רשע מותר לשנאותו. ושנאה הלזו יש לה גבול ותכלית כי אם ישוב חבירו מדרך רשע ושב ורפא לו אז ישוב ירחמהו ויאהבו בכל לבבו גם שנאתו אבדה לנצח. אבל שנאת הגוף בלי שוו עילה וסיבה מחייבת כמו שנאת ע"ה לת"ח שריצה לנשכו כחמור ושנאת רשע לצדיק. לשנאה כזה אין לה קץ וגבול כ"א צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו דוקא.
כי עוד נשמת חיים באפיו עברתו שמורה. וזש"ה תכלית שנאה וגו' אני ששנאתי את הרשעים רק בעבור רשעתם הי' לשנאתי גבול ותכלית שנאה שנאתים. אבל הם ששנאוני שנאת הגוף בלי שום סיבה מחייבת איבתם עד שלאויבים היו לי דייקא לשנאה כזה אין לה קץ ותכלית. והנה אם היו שונאים לדהע"ה מפני שחטא לעיניהם אז אינו בטוח לבו שהש"י יעמוד לימינו בעזרו ותומך נפשו נגד הקמים עליו בי אולי יהי' ה' עמהם אחרי ששנאתם לש"ש וקנאת ה' צבאות בוערת בלבם. אבל אחרי רוחו שהם מבקשים לכלות את בשרו ולא ישתדלו שייטיב דרכו ומעלליו כ"א בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי בחרון אפם יבלעוהו עד להשחית א"כ צרי ואויבי לי לגופי על כן יודע אני בטח שהמה כשלו ונפלו. ועיי' לעיל פ' פנחס. והנה כשהצדיק רואה נקמה ברשעים לבו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. כי אין לו שנאת הגוף כ"א הוא מקנא לה' צבאות. ואם הי' ביכלתו להסיר רשע שיתמו חטאים ולא חוטאים אז טוב לו ביותר. כמ"ש כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח ופי' כמו הנחש שכל מה שטועם אינו טועם אלא טעם עפר כן הצדיק בנקמתו אין לו הנאת הגוף רק המצוה אשר לאו ליהנות ניתנה. וז"ש ישמח צדיק כי חזה נקם. הן אמת שהוא שמח במפלת הרשעים אבל רק זאת שמחתו שפעמיו ירחץ שדרכו והילוכו יהא מכאן ולהלן בטהרה ונקיות ע"י דם הרשע אשר שפך כי הרשע מנעהו מהסתפח בנחל' ה' ובאבוד רשעים רנה שיוכל לעבוד את ה' כאשר עם לבבו. אבל הנקמה בעצמה לא תערב לו כי נוח הי' לו ביותר אם לא הוצרך להנקם. כמ"ש לעיל פ' שמיני על פסוק לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו עיי"ש. ויאמר אדם אך "פרי" לצדיק לא הנקמה בעצמה תנעם לו רק הפרי היוצא מן הנקמה שיוודע בגוים כי אך יש אלקים שופטים בארץ. וז"כ אז"ל נקמה היא מעין עוה"ב ואמרו גדולה נקמה שניתנה בין ב' אותיות שנאמר אל נקמות ה'. כלומר שבשעת הנקמה לא יזכור הצדיק להשיב רוחו ולשכך חמתו באיש רשע העז בפניו. כ"א כל כוונתו לה' ואש זרה לא יובא אל הקודש. אמנם הדבר הזה להיות נוקם לשם שמים ולא ישמח אך בפרי הנקמה קשה מאוד על האדם באשר הוא אדם עפר מן האדמה וחמתו תעיר בלבו ליהנות ולשמוח בנקמה. ע"כ בשביל שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אמר ה' למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים שיקום ישראל אויבו כדרך האדם. אבל משה אמר שינקמו רק נקמת ה' היינו לש"ש ולא לשום פניי' אחרת. והנה חלץ הוא לשון שליפה כמו חלץ איש נעלו. וז"ש החלצו מאתכם אנשים. כלומר תחלצו ותשלופו מאתכם את הידיעה שאתם אנשים אשר רוח חמת אפכם בוער בכם ותהיו כמלאכי מעלה ולית דין בר נש. ועי"כ לתת את נקמת ה' במדין תהי' נקמתכם זכה ושלימה לה' בלי תערובת אש זרה חמת גבר. ופירשתי הפסוק כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם כי ארז"ל אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר לאדם להלך בדרכיו של הקב"ה אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה תהא רחום. כי באמת מדתו של הקב"ה רחום וחנון. אבל כמו האש בטבעו הוא לתועלת האדם לכל צרכיו ורק לפעמים הוא מכלה ומשחית כמו כן ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא. כלומר תמיד הוא מרחם ורק לפעמים אם השעה צריכה לכך הוא נוקם כמו נגד עמלק. ע"כ נאמר זכור את אשר עשה לך עמלק ואמרו ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו כי אינו בטבע אצל ישראל להיות נוקם ונוטר ע"כ הוצרך להזכירם והנה באדם שייך לומר שהוא הולך בדרך לסיבה כי במקום אשר הוא חונה שם לא יגיע לתכליתו ע"כ נודד הוא ממקומו לתור לו מקום אשר שם ישיג מחוז חפצו. אבל הקב"ה אשר סוקר הכל בסקירה אחת ומלא כל הארץ כבודו האיך יתכן לומר עליו שהוא הולך. ע"כ נראה כי מדותיו ית' שישנם בו בקביעות ובתמידות אם הקב"ה משנה אותם להיות אל קנא נוקם ונוטר אז נקרא הקב"ה כביכול מהלך כי עוזב הוא את מקומו התמידי לרחם וכובש את רחמיו המרובים וכביכול דומה בזה לאדם שהולך ממקומו אשר שוכן שם תמיד. וז"ש וכי אפשר לילך בדרכיו של הקב"ה וכי רשאי אדם להיות נוקם ונוטר והלא ידענו כי דרכו של הש"י קנא ונוקם כלומר כשהוא עוזב מדותיו הקבועים תמיד אשר הם של רחמים גמורים בלי תערובת דין. והאיך צוונו לילך אחרי ה' אלקינו. לזה בא כמשיב אלא הדבק במדותיו. כלומר בתמידות תהא דבק במדותיו של רחמים אבל רק פעמים רשאי לך ללכת בדרכיו להיות נוקם ונוטר ע"ד כל ת"ח צריך להיות בו שמיני שבשמינית. אך לזה צריך השערה גדולה שלא יעבור גבול המותר אם הוא נוקם שלא יהי' נוקם למלאות תאותו כ"א רק לעשות רצון הש"י. והנה להיות רחמן כמדת טובו של הקב"ה אין זה קשה כי אין לו לירא פן יהי' רחמן יותר מדאי. אבל להיות אכזר צריך להשמר מאוד שלא יעבור גבול המותר. וז"ש דהע"ה (תהלים קיט) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו כי כשהוא דבק במדותיו ית' הרחמניות פשיטא שלא יעשה עולה אלא אף אם בדרכיו הלכו היינו כנ"ל אז ג"כ לא יעשו עולה. וז"ש כי ישרים דרכי ה' אף כשהוא עוזב מקום כסאו של רחמים היושב עליו כביכול בתמידות בכ"ז צדיק וישר הוא. וצדיקים גם הם יאחזו לפעמים כשהשעה צריכה לכך במדת נקמה וילכו בדרך זה אבל פושעים האוחזים בדרך זה יכשלו ויפולו:
ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' החייתם כל נקבה הן הנה וגו' ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא. ופרש"י וכן הוא במדרש לפי שבא משה רבינו לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמה ממנו הלכות גיעולי נכרים. נראה עפמ"ד (שה"ש ד') שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שלא הקדימו תפלה של ראש לתפלה של יד והובא קצת מזה בפרש"י בפרשתנו פסוק י"א שנדרש מקרא זה על מלחמת מדין. ונראה בהקדם לפרש מ"ש בפ' לך לך וירא ה' אל אברם וגו' ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל וגו' ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וכ' הרמב"ן ז"ל שחטא בזה שעזב את אה"ק בעבור הרעב ע"כ נגזר על בניו שירדו למצרים עיי"ש. והנה מי שהולך ע"פ שכלו ובינתו השכל גוזר שבאם רעב בארץ וביש לי' בהאי מתא ליזל למתא אחריתא. ע"כ אאע"ה אחרי שמתחלה לא נראה אליו ה' רק עפ"י חקירת שכלו השיג עיי' אוה"ח ר"פ וירא. ע"כ ע"פ שכלו טוב עשה שעזב את הארץ עבור הרעב. אבל אם הי' נגלה אליו ה' ע"פ קבלה אז הי' יודע שאם ה' גזר עליו שיחי' בארץ זלעפות רעב לא יגורש מהסתפח בנחלת ה' כ"א הי' לו לבטוח בה' ולהשען באלקיו. אבל אחרי שלא נראה עליו ה' עדיין בקביעות עד לאחר שנימול. ומ"ש עד כאן וירא אליו ה' הוא רק דרך מקרה וארעי ורק ע"פ שכלו ותבונתו עשה מה שעשה ע"כ עזב הארץ כי כן מחייב שכל האדם. וכ"כ מאז"ל אברהם קראו הר רומז על החקירה שצריך לעלות על מרומי' ביגיעה ורב כח. וז"ש הן אמת וירא ה' אל אברם במחזה שדי אבל לא הי' זה רק בארעי. אבל ויעתק משם ההרה ממראה זו העתיק א"ע ועלה הר מרום שמי החקירה מקדם לבית אל בטרם שהי' לו עוד בית אשר בו ישכון כבוד האל ית' בקביעות כ"א רק ויט אהלו בית אל שרק אהל ארעי שלא בקביעות הי' לו בית אל. כ"א ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה ות"א לדרומא כאז"ל הרוצה להחכים ידרים. ע"כ רומז הכתוב שלע"ע הלך בדרכי ה' רק ע"פ החקירה והחכמה ולא הי' לו עדיין האמונה בשלימות ע"כ נסתעף מזה אחרי שהלך רק על דרכי חכמתו ע"כ ויהי' רעב בארץ וירד מצרימה כי כן חייבה החקירה האנושית. וז"ש ולא יקרא עוד שמך אברם והי' שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך כמ"ש תכין בטובתך לעני אלקים שעפ"י דרך החקירה לא רבים יחכמו כי איש הבער ועני בדעת אשר לבו בל עמו להבין ולהשכיל לא יובל להשיג את האושר האמיתי. אבל ע"י הקבלה והאמונה תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כקטן כגדול כולם יוכלו להגיע למטרת חפצם כמ"ש ועמך כולם צדיקים. וז"ש דהע"ה ה' יתן אומר המבשרות צבא רב תכין בטובתך לעני אלקים הכוונה כנ"ל שהתוה"ק והקבלה הנאמנה היא תצליח ותשכיל צבא רב כל העם מקצהו ועד קצהו וגם לעני בדעת העומד בשפל מדרגת החכמה לו נעשה טובה גדולה ע"י נתינת התורה כי לו אין לב להשכיל ולהבין בשביל החקירה. והנה שם אברם מורה שהוא אב בחכמה אבל רם הוא שעלה להר מרום החקירה מה שלא יוכל כל אדם להגיע עדיו. ע"כ אמר לו הש"י לא יקרא עוד שמך אברם דמשמע שרק הרם והנשא כמוך יוכל לעלות למעלה כמוך. כ"א אברהם יהי' שמך. והטעם כי אב המון גוים נתתיך שרבים יצאו מחלציך וגם הם יאושר חלקם וזה אי אפשר ע"י חקירה לבד כ"א צריך לקבלת תוה"ק. ולפ"ז נאמר שבכאן הי' הדבר להיפך. כי בספרי הובא ברמב"ן איתא אמר פנחס למשה רבינו כשם שפקדתנו כן עשינו. כי ע"פ פקודת מרע"ה שלא אמר לא תחי' כל נשמה רק בז' עממין לא חטאו שרי הצבא בזה שהחיו הנשים. עיי' פי' התורה והמצוה. רק שמרע"ה קצף עליהם שהי' להם לדון כאן מכח שכלם לבלתי החיות את הנשים שהלא הן היו הגורמות לכל רעה הבאה על ישראל. אבל הם טענו להתנצלותם שלא הלכו אחר עצת שכלם ומחשבתם כ"א רק פקודת מרע"ה ממנה לא הפילו דבר ארצה ולא רצו להוסיף או לגרוע עלי'. וז"ש במליצתם אחר שהתפלין של ראש הם במקום השכל והמחשבה ותפלין של יד מורים על כלי המעשה. ע"כ בזה עלו מן הרחצה לרחוץ את עצמם מכל חטא ואשם באמרם שלא הי' ברצונם לזוז אף זיז כ"ש מפקודת מ"ר. וזהו לא הקדימו לתת יתר שאת ויתר עז לתפלין של ראש והוא לחשוב מחשבו' ולדין ע"פ דעתם ושכלם. והנה אם נלך בתר בתר שכל ודעת נוטה של בנ"א לא הי' צריך לגיעולי עכו"ם כדאיתא בש"ס דף ע"ז דבאמת גיעולה עכו"ם חידוש הוא דכל קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא אלא חידוש חידשה תורה דצריך הגעלה כדאיתא התם. ולפ"ז כיון שמרע"ה קצף עליהם שהיה להם לילך אחר מחשבתם ושכלם להמית את הנשים ע"כ נצמח מזה שהלך אחרי שכלו שלא לומר להם הלכות גיעול כי עפ"י השכל אין כאן צורך לגיעול כי נ"ט לפגם הוא ע"כ שפיר אז"ל שמכעס הזה בא לידי העלם דבר שנתעלם ממנו הלכות גיעולי מדין:
ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה אך את הזהב וגו'. לא ראיתי במפרשים שנתעוררו על מה שנאמר הבאים למלחמה והלא כשנאמר דיבור זה כבר שבתה המלחמ' והו"ל למימ' הבאים מן מלחמה ונראה שרומז למ"ש בחובת הלב' שפגע חכם אחד באנשי חיל הבאים מן מלחמה בשלו' ועתקו וגברו חיל ואמר להם באתם ממלחמה קטנה עתה תבואו למלחמה גדולה מזו והוא להלחם עם יצרכם הרע אחרי שעתה זחה רוחכם עליכם יש לכם לירא שלא תפלו בפח הגאוה. והנה אז"ל על ואת ערום וערי' וגו' ואומר לך בדמייך חיי שהיו ישראל ערומים מן המצות ונתן להם דם פסח ומילה. א"כ ה"נ אחרי שהי' לירא על אשר נצחו במלחמה יגבר עליהם האויב הפנימי היצה"ר ללכדם בשחיתותיו ע"כ נתן להם מצות גיעולי נכרים כדי שהמצוה הזו תגן עליהם בעידנא דעסקו בה מרשת היצה"ר ורמז להם להרחיק כל שמץ גאוה וגיאות ולהגעיל ולהפליט מקרבם תועבת ה' כל גבה לב כי נותן טעם לפגם הוא ופוגם את נשמתו וצא טמא יאמרו לאל זר ודעה נכרי' אשר בקרבם. וז"ש ויאמר אלעזר הכהן חל אנשי הצבא שלבו ממלחמה הקטנה אבל באים עתה למלחמה הגדולה והכבדה ע"כ למען תצאו גם ממלחמה הלזו נוצחים ולא מנוצחים ע"כ זאת חקת התורה להגעיל כלי נכרים ולהוציא מדעתכם כל מחשבת גאוה. ואפשר ליישב קצת בזה מה שהקשה רמב"ן ז"ל מאי טעמא לא צוה על גיעולי נכרים במלחמת סיחון ועוג הקודמת. ולהנ"ל י"ל כי במלחמת סיחון ועוג הי' הנצחון בדרך הטבע שיצאו עם רב מישראל ללחום ביום קרב אין כאן מקום כ"כ להתגאות על הנצחון כמו במלחמת מדין שיצאו רק אלף למטה נגד המון מדין כחול הים לרוב כנראה ממספר השבויים הרבים ע"כ יש מקום להתגאות ביותר. לכן הוצרך לתת להם תבלין נגד היצה"ר המתקומם עליהם לע"ע ביתר עז. ויש להוסיף עפ"ז אחרי שהש"י הושיע להם שנפלו רבים ביד מעטים יש לירא שיחזיקו עצמם צדיקים תמימים ושלימים שאין להם עוד צורך כ"כ לקיים פרטי מצות ה' בחשבם בטעות שהם רק מבוא ודרך להשיג על ידם שלימות האנושי ואחרי שכבר הגיעו למעלת השלימות יחשבו שאין עוד מן הצורך לאמצעי. כמ"ש קרח כי כל העדה כולם קדושים ואמר בית מלא פטור ממזוזה. ועיי' מ"ש לעיל פ' נח על פסוק אל תבט אחריך. אבל המופת לזה שגם השלם בתכלית השלימות בכ"ז צריך עדיין לקיום התורה והמצוה הוא מה שראינו שגם משה רבינו אף שהי' רם ונשא וגבה מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה בכ"ז נצטווה גם הוא לקיים את כל דברי התורה. ע"כ אף אם עלה האדם לגבהי מרומי השלימות בכ"ז לא יגיע יותר ממעלת מרע"ה הנאמר בו ולא קם כמוהו. וז"ש לאנשי הצבא הבאים למלחמה כנ"ל שיש להם עתה מלחמת היצר אשר יאמר להם אחרי שזכו לנצחון גדול כזה כבר הגיעו לתכלית השלימות ואין צריך להם עוד לקיים את התורה ע"כ אמר להם זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה שגם הוא עם היותו עומד ברום השלימות בכ"ז הוטל עליו עול תורה לקיים מצותי'. ע"כ גם הם אף אם הגיעו כבר לשלימות לא יפרקו עול מצות מעל צוארם:
ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו לא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגו' לכפר על נפשותיכם לפני ה' ויקח משה וגו' את הזהב מאתם כל כלי מעשה. כי אם נדע שסוס מוכן למלחמה ולה' התשועה לא בכח ולא בחיל כ"א ברוחי אמר ה'. אז לא יכבדו העם כ"כ את שר הצבא העומד בראשם אשר יוציאם ואשר יביאם. אחרי ידעם שלא על ידו תעשה ידם תושי' להפיל את האויב כ"א ה' איש מלחמה וימינו תושיע. אבל אם יטעו שרק כתם ועוצם ידם סוס ורכב אשר עמם הוא בעוזרם. אז יכבדו את הראש אנשי המלחמה כי הוא בחכמה ובתחבולות יעשה המלחמה. ובזה טעו אז ישראל שסברו שימינם וזרועם הושיעה למו ביום קרב ע"כ נשאו וגדלו ורממו את המתנשא עמיהם לכל לראש. אבל אחרי ראו שלא נפל ולהם אף איש אחד ידעו והבינו שעד עתה בחשכה התהלכו ורק ה' בראשם. וז"ש עבדיך נשאו והרימו למעלה ביקר ותפארת את ראש אנשי המלחמה. והטעם אשר בידינו כי דמינו שהמלחמה רק בידנו ובכחנו ע"כ יאתה כבוד ותהלה לשר הצבא אבל אחרי שראינו שלא נפקד ממנו איש באנו לכלל ידיעה שרק ה' עשה זאת והיינו חוטאים בדעה כוזבת ע"כ ונקרב קרבן וגו' לכפר על נפשותינו. וע"כ הקריבו את הזהב כמו שהזהב הוא רק אמצע להגיע על ידו לכל כלי חפץ אשר יחפוץ בו האדם. כמו כן אנשי המלחמה ושר צבאם אינו עדיין התכלית כ"א הם רק אמצעיים סוס מוכן למלחמה ועל ידיהם מביא הקב"ה הישועה. ויקח משה את הזהב מאתם והורו בזה כל כלי מעשה. שהכל החיל והצבא ונשיאם הם רק כלי שעל ידם עושה הקב"ה מעשה הישועה כמ"ש וברכך ה' בכל אשר תעשה ונאמר מה' מצעדי גבר כוננו אבל מתחלה דרכו יחפץ האדם ישדד אדמתו ואז ישא ברכה מאת ה':
ויגשו אליו ויאמר גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ומרע"ה אמר להם בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם והיוצא מפיכם תעשו. פרש"י עשו את העיקר עיקר והטפל טפל. הכוונה כי מפי עוללים ויונקים יסדת עז אם נרצה להחזיק במעוזנו זו תורה צוה לנו משה מורשה אז העיקר שנלמוד את בנינו ללחום את מלחמות ה' והנה בני גד אמרו נחנו נעבור חלוצים לפני אחינו ואם הי' נשארים בטעותם שבניהם אחריהם לא יחשב להם לעיקר לראש וראשון ולא ילמדו אותם אז לא היו יכולים לבצע את אשר יזמו לעבור חלוצים לפני אחיהם אחרי שבניהם לא יעשו חיל. ע"כ אמר להם מ"ר עשו את העיקר עיקר לזרז את בניכם אחריכם ואז אני מובטח שתעשו את אשר יוצא מפיכם לנדור נדר לה'. וכן הוא בכל קניינים אף הזמניים שרק אם יש לאדם יוצא חלציו ותחת אבותיך יהיו בניך רק אז אם נעשה העיקר עיקר אז יהי' ערך ושווי לכל מאודינו ופירשתי הפסוק בפ' חיי שרה ותלד אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה ויתן לו את כל אשר לו פרש"י שטר מתנה הראה להם. ול"נ ע"פ מה שאמר אאע"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי שאחרי שאין לו זרעו אחריו אחריו אשר יירש נכסיו כל הון לא שוה לו מאומה בידעו שלעת קץ זרים ינחלו חילו ע"כ רק אחרי שנולד בנו יחידו אשר יבא אחריו למלאות מקום אביו אז לכל חפציו ורכושו נעשה לו ערך ושווי בעיניו. נמצא שטרם לידת יצחק כל מה שבירך אותו הש"י בהון ועושר לא הי' בעיניו נחשב למאומה ורק ע"י לידת בנו הגיעו הדברים לכלל ערך ויקר. וז"ש וה' ברך את אברהם בכל ואז"ל בכל בגימטריא בן. כלומר ע"י שהי' לו בן היתה לו ברכת ה' לברכת אמתית. כמ"ש כעין זה לעיל על מאמרם ז"ל כשמת מ"ר אמרו העליונים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. נמצא שיצחק הוא הי' הנותן האמתי שנתן לאברהם את כל רכושו אשר הי' לו מאז ומקדם רק שלא הי' נחשב בעיניו לכלום אבל אחרי שנולד יצחק. ויתן לו. כלומר יצחק נתן לאברהם את כל אשר הי' לו לאברהם מקדם כי רק על ידו נהי' לו שווי וערך. ואנחנו נחלץ חושים. במסרה הביאה בעל הטורים. תרין הכא ואידך ובני דן חושים. כי בני גד הבטיחו שהם יהיו בעוזרי ישראל לכבוש את הארץ בכל מאמצי כחם. אבל בשביל שהאדם לא יראה אלא לעינים ואינו דן אלא לפי מה שהוא רואה בחושיו הגשמיים. ע"כ למען הראותם את אשר עם לבבם כי באמנה הם רוצים לקיים את אשר גזרו אומר וכדי להראות את זריזותם בדבר הזה הוצרכו למהר חיש להכין זיין וכל המצטרך למלחמת מצוה הזו למען לא יסתפקו ישראל ברצונם הטוב. אבל אם הי' האדם יכול לראות ללב והיו ישראל יודעים שבלב ב"ג לקיים הבטחתם לא היו צריכים למהר בהזדיינותם. וז"ש ע"כ נחלץ חושים וצריכים אנו להראות אות ומופת שאנו רוצים לקיים את אשר אמרנו. בשביל שאתם א"י לדון אותנו לפי מחשבת הלב רק ובני דן ילידי שכלכם השופט ודן על כל דבר רק אלה תולדות החושים מה שרואים בעיני בשר ע"כ נחלץ חושים למען תהיו מובטחים בדיבורנו:
ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'. נראה לרמז על מה שאר"ל אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. ובודאי יהי' הפרש ביניהם שאם נהי' כולנו זכאים אז תפול הארץ לנו לנחלה מבלי צורך למלחמת תנופה לכבוש את ארץ נחלתנו. אבל אם ח"ו כולנו חייבים אז יהיו חבלי משיח ונצטרך למלחמה ביד חזקה ובזרוע נטוי' למען נגיע למחוז חפצנו. וזהו שמרמז ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו. כלומר אם לא תשובו בתשובה שלימה אל אביכם שבשמים רק תהיו ח"ו כולו חייב אז יצטרך כיבוש ביד חזקה ורק אח"כ תשובו אל ה'. אבל והייתם נקיים מה' ומישראל אם תהיו כולכם נקיים וטהורים אין בכם נפתל ועקש אז לא תצטרכו לכבוש כ"א והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה כמו נחלה שאין אדם טורח להשיגה כ"א ירושה דממילא קאתיא. ובדרוש לשבת נחמו אמרתי דטעם שבא אם כולו חייב נראה ע"ד בדיחותא כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ומה למטה אין הבו"ד יכול לחייב בלי העדאת עדים כמו כן למעלה א"א לחייב בלי עדים וכיון דרשע פסלי לעדות נמצא בדור שכולו חייב ואין א' בנמצא שיהי' כשר להעיד א"א לחייב. אבל באמת עיקר הטעם הוא כי כמו שאין מעמד בטבע כ"כ תמיד הוא מהלכת ותסוב בלכתה כמו כן האומה אם כבר הלכה אחורנית מטה מטה בהכרח יבא שתתחיל שוב לעלות מעלה מעלה. ואחרי שהקב"ה נשבע שלא ימיר אותנו באומה אחרת כמ"ש חי ה' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם בע"כ אם נהי' בשפל המדרגה עתה אקום יאמר ה' להרימנו ולהגביהנו למען נהי' לו לעם כמקדם. וע"ז נאמר והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי אם נהי' במקום ובמדרגה פחותה כזו עד שיאמר עלינו ח"ו לא עמי אז הש"י יערה לנו רוח טהרה שנשוב להיות בניוית'. וזה כוונת המדרש הובא באפוקי יהודא מצינו תשועה מציון שנאמר מי יתן מציון ישועת ישראל עזרה מציון שנאמר ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך. כי ידוע החילוק בין עזרה לתשועה שעזר הוא אם הנעזר ג"כ מסייע לדבר מה לעזרתו ותשועה הוא שהנושע איננו עושה מאומה והמושיע מושיע בלעדו. ואחרי שבן דוד בא או בדור שכולו זכאי ואז גם אנו עושים מעט לקרב הגאולה ואז נקראת הגאולה בשם עזר. אבל בדור שכולו חייב ואין אנו עושים מאומה לקרב הגאולה אז תקרא בשם תשועה. ע"כ אמר המדרש מצינו עזר מציון ותשועה מציון והכוונה כאמור. וזהו ג"כ מ"ש בילקוט בפיסקא דנחמו אמר הקב"ה לאברהם לך ונחם את כנסת ישראל אמרה איך אקבל ממנו תנחומין שעשאני כהר שנאמר בהר ה' יראה אמר ליצחק לך ונחם אותה אמר האיך אתנחם ממנו שיצא ממנו עשו שנאמר בו ויצא עשו השדה לצוד ציד. הכוונה כנ"ל כי להיותנו כולנו זכאים אי אפשר ואאע"ה אמר בהר ה' יראה כלומר רק אם מגביהים ישראל את עצמם ברום המעלות להגביה עוף בהר ה' רק אז יראה להם ע"כ לא קיבלה כנ"י ממנו תנחומין בידעה שלא עלתה עוד לרום השלימות והמעלות שתהי' כולה זכאי וא"א לה לקוות הגאולה עדיין. אבל באמת להיפך כולו חייב ג"כ מקרב הגאולה. והנה כ"ז שעוד יבושו החוטאים לחטוא בפרהסיא והי' רק במחשך מעשיהם זה לא מיקרי עדיין כולו חייב כאז"ל כל מי שיש לו בשת פנים לא במהרה הוא חוטא. אבל אם יעיזו פניהם ככלב כבזמן ההוה בעוה"ר על גפי מרומי קרת לאכול טריפות ולחלל שבת קודש ולעשות כל תועבות ה' זה יוכל להקרא כולו חייב ח"ו. ויש לחכות לקץ הימין. ואחרי שאמרה כנ"י שלא תוכל לקבל תנחומין מאברהם מפני שאיננה עוד כולו זכאי. אמר הקב"ה שתלך ליצחק שיצא ממנו עשו הרשע והוא יאמר בכולו חייב תחכי. וע"ז השיבה עשו יצא השדה לחטוא ולא העיז לחטוא בפני אביו בפרהסיא וז"כ המדרש נחמו נחמו עמי נחמו עליוני' נחמו תחתוני' הכוונה נחמו נחמו שתי נחמות יש לנו או בכולו זכאי או בכולו חייב ומבאר המדרש נחמו עליונים כלומר כשנהי' במדרגה העליונה אבל גם נחמו תחתונים גם כשנהי' ח"ו במדרגה תחתונה יש לנו לצפות לרחמי שמים. וע"ז אנו מתפללים מ"ש דהע"ה (תהלים פו) עשה עמי אות לטובה שהקב"ה יעשה עמנו נס שניטיב את דרכנו כי באמת הוא נס להפכנו מרעה לטובה. ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני ר"ל שהנחמה לא תהי' ע"י כולו חייב שאז תקרא הגאולה בשם תשועה כנ"ל. כ"א הנחמה תהי' באופן כולו זכאי ואז תקרא עזר כנ"ל וזהו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני. ופירשתי עד"ז מה שאומרים בתפלת מוסף דר"ח נוסח ספרד ויהי החודש הזה סוף וקץ לכל צרותינו להבין הכפל סוף וקץ. כי גאולתנו תוכל להיות בב' אופנים או בעתה בכלות ותשלום זמן השעבוד הנגזר עלינו וזהו נקרא סוף שהגיע סוף הזמן הנועד אבל יש עוד אופן ב' והוא אחישנה שידלג את הקץ ויאמר לצרותינו די וזהו נקרא קץ מלשון וקצץ פתילים לשון פסיקה וחתיכה שחותך ופוסק באמצע הדבר. וזה שאנו מבקשים שיהי החודש הזה סוף אם הוא כבר בעתה ואם לאו יהי' קץ לכל צרותינו באמצע הזמן שיהי' אחישנה בב"א:
ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם. כי לכאורה אין כאן חטא גדול כ"כ אם לא יקיימו מוצא שפתיהם אחרי שאינו אלא תנאי שבממון ואם לא יקיימו התנאי יבטל המעשה כמ"ש ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם. אלא שהטעם הוא שעבירה גוררת עבירה שאם הורגל האדם לחלל את מוצא שפתיו סוף שיבוא עוד לחמור מזה כדאיתא במדרש ריש פרשתנו שאם אתה מועל בנדרים סופך למעול בשבועת ולכפור בי. והנה החטא מבקש תמיד את האדם להשיגו כמ"ש צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו חיי נפשו. אלא שטוב לפני האלקים ימלט ממנו שלא ימצא אותו היצה"ר. אבל לפתח חטאת רובץ אם כבר פתח לחטא חודה של מחט אז כבר בנקל יהי' לכל חטאת האדם למצוא אותו לעת מצוא למשול עליו. וז"ש ואם לא תעשון כן לא תאמרו שחטאתם רק בדבר הנוגע בין אדם לחבירו כ"א הנה חטאתם לה'. ומה הוא חטאתכם אשר יאמר עליו כי הוא זה. ודעו שזאת הוא חטאתכם שעד עתה שהייתם נקיים לא הי' החטא ביכלתו למצוא אתכם כי נקיות שלכם הי' מסך מבדיל בינו לביניכם ולא ראה בכם ערות דבר ע"כ שב מאחריך. אבל עתה אחרי שהחלותם לנפול ואף אם קטן בעינכם מ"מ כבר תמצא אתכם חטאתכם בעת אשר תבקש אתכם כי פרצה קוראה לגנב. ואפשר שיש להעמיס זה במד' פליאה הובא בדמש"א פרשתנו וכ"ה בשינוי לשון קצת בתוספת' ספ"ק דחגיגה היתר נדרים פורחין באויר מכאן אמרו רז"ל צבת בצבת עשוי' כי באוה"ח ריש פרשתנו כתב שע"כ לא נאמר בפירוש בתורה היתר נדרים ואינם רק פורחים באויר למען לא יקילו בהם ע"ה ע"כ רק לראשי המטות נאמר גם היתר נדרים אבל לבנ"י לא נאמר רק האיסור ולא ההיתר. עיי' בדבריו כי נעמו. והטעם שהחמירה התורה כ"כ לכסות היתר נדרים הוא כנ"ל שמהקל יבא אל החמור והחטאת תמצא אותו אם רק יפרוץ פרצה כ"ש. ובמד"ש פ"ה דאבות פירש צבת בצבת מלשון צבי וחמיד שהוא לשון רצון עיי"ש. וז"ש ע"כ היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו מן המקרא כנ"ל שמהקל יבא אל החמור ע"כ אמרו רז"ל צבת בצבת עשוי' כלומר רצון ותאוה לעבירה תלוי ברצון כי עבירה גוררת עבירה ואם כבר רצה פ"א בעבירה אף אם קלה היא מ"מ אחרי' תבא רצון להתאות תאוה אחר תאוה: