אור ברסלב
לוח ארז חלק ב לוח ארז על פרשת וזאת הברכה

לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט

לוח ארז על פרשת וזאת הברכה

לוח ארז על פרשת האזינו

ברכה

וזאת הברכה. במדרש אין וזאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה. עוד במ"ר זש"ה מי יעלה בהר ה' זה משה שנאמר ומשה עלה אל האלקים ומי יקום במקום קדשו זה משה שנאמר של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. ישא ברכה מאת ה' זה משה אל תקרי ישא אלא ישיא ברכה לאחרים. הכוונה עפמ"ש באוה"ח בפרשתנו לפרש מ"ש ומלאה הארץ דעה את ה' שאף שער החמישים של בינה שהוא שער צפון עם ה' אף בו צדיקים יבואו לעתיד לבוא. והארכתי בזה לעיל פ' חוקת. והנה כל כמה שיגדל האיש וילך מעלה מעלה על סולם השלימות והחכמה כמו כן ירחק מדרגתו ומעלתו מהקטנים ויקשה עליו להשפיע עליהם מחכמתו ולהאציל עליהם מהוד תבונתו אחרי שהמרחק רב ביניהם. כמו מה שאנו רואים שהחכם הגדול אשר בא כבר אל היכל החכמה פנימה לא יוכל עוד להוריד א"ע ללמד להועיל למתחילים את יסודי אבני פנת החכמה לבאי שערי'. כמ"ש לעיל פ' וילך לפרש שנסתמו ממנו מסורות מעייני החכמה ובכ"ז מצינו שמ"ר אף שנאמר תוסף רוחם יגועון וגדולים צדיקים במיתתן עד שבעת פטירתו מן העולם השיג גם את שער הנ' וע"ז נאמר ישא ברכה "מאת ה'" כלומר שגם בזה יבורך גבר רם ונשא כמשה שזכה להשיג גם מה שהוא "את ה'" והוא השער אשר הוא סגור ולא יפתח לשאר בני אדם. והנה משא לא שייך אלא דבר שקשה על האדם לסבלו ומרגיש בכובדו. לא כן בדבר אשר הוא קל וחביב כמ"ש הארון נושא את נושאיו לא שייך לומר עליו משא. והי' קשה לו למדרש א"כ מאי קאמר ישא ברכה הלא הברכה ההוא לזכות מה שלא ראה עין זולת היא נושאת אותו על גבהי מרומים ומאי ישא ברכה דקאמר. לזה בא כמתרץ אחרי אמרנו שכל כמה שיגדל האדם ביותר יקשה עליו להשפיל א"ע ללמד לקטנים בינה ואחרי לכל תשוקת מרע"ה היתה להענרק מטוב תורתו שישראל ולהטעימם מפרי תבונתו ע"כ הי' קשה לו הברכה הזו שעל ידה נתרומם הגבה למעלה מכל בני אדם ויקשה לו ביותר להשקותם ממי מעייני חכמתו. וז"ש אל תקרי ישא לא תוכל לומר שהברכה ההיא יאמר עלי' כי זו היא נשיאה אלא ישיא לאחרים שעל ידה הוקשה בעיניו להריק ברכתו לישראל. וז"כ המדרש וזאת הברכה אין וזאת אלא תורה שלימד לישראל תוה"ק עד רגע אחרונה מחייו והפליא הכ' לספר אף שהי' איש האלקים לפני מותו שזכה להשיג כל הצפון וטמון עד שבשם איש האלקים הוכתר לפני מותו בכ"ז הי' ביכלתו לירד ממדרגתו הרמה אל הארץ מתחת ללמד להועיל. וכי תימא הלא הוא מן הנמנע ואי אפשרי שאדם גדול כזה יוכל ללמד תועים בינה אחרי שהם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב כנ"ל. לזה הוסיף לאמור ה' מסיני בא והוא ע"פ מאמרם ז"ל במדרש הובא לעיל פרשת יתרו. כשברא הקב"ה את העולם אמר העליונים יהיו למעלה ותחתונים יהיו למטה כיון שבא ליתן התורה לישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים למעלה וירדו עליונים למטה ואני ארד תחלה שנאמר וירד ה' על הר סיני. הכוונה לתרץ קושיא זו האיך אפשר שאדם רם המעלה יהי' בכחו ללמד לאנשים פחותי המדרגה. נאמר הן אמת שבשאר החכמות הוא דבר הנמנע אבל מעת אשר הקב"ה נתן תורה לעמו ישראל ואף שהיא נחצבת משמי שמים וגבהי מרומים ואין על עפר משלה ולא הי' לנו קרוצי חומר ע"פ דרך הטבע להבין אף פשטיותה בכ"ז הש"י הערה עלינו רוח ממרום להבין ולהשכיל דברי תורה אף כי לא מחשבותי מחשבותיכם אמר ה'. ומעת ההוא והלאה נתן כח למורי התורה אף שידאו כנשרים קלו אל שמי ההשגה העליונה והם גבוה מעל גבוה וקומתם דמתה לתמר בכ"ז יהא בכחם להשפיע לדרי מטה. כמ"ש בכנף רננים מ"ש בשה"ש זאת קומתך דמתה לתמר ושדיך לאשכולות שאף שהת"ח הם גבוהי המדרגה ומעניקים חמה בקומתם בכ"ז שדים שמהם יניקו חלב חכמתם ובינתם דומה לאשכול הנמוך שיד כל אדם מגיע אליהם. וזהו כשברא הקב"ה את העולם ולא עסקו אלא בשארי חכמות אז העליונים אשר ייפו בגדלם להגביה עוף למרומי השכל המה היו למעלה והתחתונים ששחה לעפר בטנם ופני אור הדעת לא ראו המה היו למטה ולא הי' שום קשר וגשר המחבר אותם. אבל לאחר שנתן תורה לישראל והודיעם חוקיו ומשפטיו מה שאין בטבע שכל האנושי להשכיל ובכ"ז חננם דעת ובינה לבוא אל שערי'. אמר מכאן ואילך אף שיעלו התחתונים למעלה ויהיו מרואי השמש בגבורתה ויאמרו האח חמותי ראיתי אור גדול ונערב לא ישארו למעלה מבלי היות לאל ידם להאציל מרוח בינתם עלי שוכני מטה כ"א ירדו העליונים למטה אחרי עלייתם יוסיפו כח ללמד לדרי מטה. ומאין בא: להם הכח הנפלא הזה. לזה אמר ואני ארד תחלה שנאמר וירד ה' על הר סיני. אחרי ראינו שהש"י שהוא מקור החכמה בכ"ז גילה סודו ליראיו והאיר עיניהם האנושיים בזוהר חכמת אלקים אף שהמרחק רב ביניהם. מכאן ואילך כבר הותרה הרצועה ויכולים הגדולים להשפיע לקטנים. וא"כ כוונת המדרש והכתוב שהתחלנו גלויי' שאמר וזאת הברכה זו תורה שלימד אותם אף שכבר הי' איש האלקים והשגתו ברום המעלה לפני מותו בכ"ז הי' בכחו ללמד ומאין בא לו הכח הזה ע"ז אמר ה' מסיני בא מעת אשר ה' האיר את עיני בשר באור תורת אלקים חיים אף שאין לך מרחק רב יותר מזה. מן בין האלקים ית' ובין האדם ע"כ אמר מי יעלה בהר ה' זה משה שכבר עלה למדרגה היותר עליונה האפשרית. ומי יקום במקום קדשו זה משה שנאמר של נעלך מעל רגלך כפי' המפרשים ז"ל שכבר התפשט לגמרי מחומרו וגושו. ובכ"ז ישא ברכה א"ת ישא אלא ישיא כנ"ל. ובזה י"ל סמיכות התורה סופה לתחלתה שלזה רומז הקרא ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים וגו' ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל. הפליג הכתוב לספר אף שידעו ה' פנים אל פנים והוא השגה שאין למעלה ממנה בכ"ז ולכל היד החזקה כפירש"י התוה"ק אשר עשה ולמד להועיל לעיני כל ישראל כקטן כגדול תורה יבקשו מפיהו ואלפם בינה אף שרבים היו ביניהם שעיניהם לא ראו עוד אור החכמה וחדלו להשכיל בכ"ז הי' בכחו להאיר עיני כל ישראל בלי שום הפרש. ומאין בא לו הכח הנפלא הזה. לז"א בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ כפרש"י בשביל התורה שנקראת ראשית וכפי' ת"י בחוכמתא. והוא כמו שאמרנו שע"י קבלת התורה ניתנה סגולה זו לעם סגולתו שאף הגבוה מעל יוכל ללמד את העומדים למטה הרבה ממדרגתו. לז"א בראשית ע"י התורה שנקראת ראשית ברא הקב"ה בריאה חדשה אשר לא הי' מעולם יהי' מכאן ולהלן את השמים ואת הארץ הגבוהים עד לשמים ומאירים כחמה בזוהר חכמתם בכ"ז יהי' מחוברים את הארץ וירדו עליונים למטה כנ"ל. וע"ז י"ל מ"ר שה"ש א'. מה נאוו לחייך בתורים אלו הרבנים צוארך בחרוזים אלו התלמידם. עפמ"ש בפ' ויגש דצוואר שהוא המחבר את הראש ואת הגוף מרמז על דבר שמחבר עליונים ותחתונים כי הראש הוא מקום השכל הנכבד העומד בראש והגוף הוא מושב לאברים הפחותים אשר משפט אדם ובהמה שוים בהם עיי"ש. ע"כ אמר מה נאוו לחייך בתורים אלו הרבנים שמלאו את ידיהם בתורה ובחכמה ביתר עז כפי' המ"ר שם בתורים בשתי תורות שבכתב ובע"פ ובכ"ז יהא בכחם להשפיע לתלמידים המתחילים בחכמה. וזהו צוארך בחרוזים שיהיה להם קשר המחבר עליונים ותחתונים כקשר של חרוזים אשר בו יהיו דברים שונים וגם הם שונין משנתם לתלמידים המקשיבים:

וזאת הברכה בילקוט ומה בירכם הושיעה את עמך וברך את נחלתך. והוא פלאי הלא מפורש בקרא הברכה אשר בירכם ומה זו שאלה מה ברכה בירך אותם. ובתנחומא אשר בירך משה זה משה איש האלקים זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה. י"ל ע"פ שפירשתי הפסוק בפ' תולדות ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות ויקרא לעשו בנו הגדול ויאמר בני. כי עשו הי' מרמה את אביו ומתחפש לפניו באדרת צדקות למען כחש ויצחק שחשבו שהוא צדיק ע"כ ראוי לברכה ואם יצחק הי' יכול להסתכל בעינא פקיחא על מעללי בנו הגדול לא הי' מחבבו כ"כ אבל אחרי שכהו עיניו מראות הי' סבור שעשו הולך בדרך תמים ע"כ קרא אותו בנו הגדול שהוא גדול במעלה ומדה. ויאמר בני התאמר והתפאר בו שהוא בנו אבל אם גם הי' מסתפק בצדקת עשו בכ"ז סמך לברכו אחרי ידעו שאם גם שהוא יברך אותו אין ברכת בו"ד כלום אם לא יסכים הקב"ה על ידו. כמ"ש בברכת כהנים ואני אברכם ודרשו ז"ל שהקב"ה מסכים על ידם. ע"כ סבור יצחק אם תוכו של עשו כבר שהוא באמת ראוי לברכה אז מה טוב ומה נעים ואם אינו כן גם לא תועיל לו הברכה יען שהקב"ה לא יסכים על ידה. וז"ש רבקה ליעקב הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר הביאה לי ציד ואברככה לפני ה' לפני מותי. ויל"ד מה דנקט מדבר לאמר. וכיו"ב מדקדק באוה"ח בכמה מקומות. ולהנ"ל י"ל כי הצדקת ידעה את בנה התם שלא יכנס לדבר זה לקבל בערמה את הברכה ולגזלה מאחיו ע"כ אמרה לו שאין כאן שום גזילה כי יצחק רק ע"כ בדעתו לברך את עשו בחשבו שהוא צדיק וראוי לברכה ובשביל שהוא בעצמו מסתפק בזה דיבר את עשו קשות ורכות אחרי שלא ידע ברור מה טיבו של בנו זה ע"כ אמר לא תעלה על דעתך שאני מברכך בכל אופן אם אתה רק מתלבש ומתחפש. לא כן בני אני מברך באופן שהקב"ה יסכים על ידי והוא אם אתה ראוי לברכה. וז"ש ואברכה לפני ה' כלומר קודם שיברכך ה' אברך אני אותך ובתנאי שהוא ית"ש יבא אחרי למלאות את דברי הטובים. וז"ש הנה שמעתי והבנתי ממעשה אביך הצדיק שרק לצדיק יברך ולא לרשע ע"כ אחרי שנסתפק בו אם הוא צדיק או רשע ע"כ דיבר אתו לאמר כלומר קשות אם הוא רשע ולאמר רכות אם הוא ראוי לברכה ע"כ אמר ג"כ ואברככה לפני ה' כנ"ל. ואחרי שהיא ידעה שהוא רשע ולא תועיל לו ברכת יצחק שהיתה רק על תנאי א"כ אין כאן שום חמס מצד יעקב כי אף אם הי' מברך אותו אביו לא היתה חלה הברכה שהיתה רק על תנאי והוה זה נהנה וזה לא חסר. וז"ש יצחק אח"כ ואברכהו גם ברוך יהי'. והעירני יד"נ הדיין המצויין מו"ה שמעון נ"י שעפ"ז י"ל שאמר יצחק שאני בירכתי את יעקב ויודע אני שגם ברוך יהי' שהקב"ה יסכים על ברכתו. ועפ"י האמור שאין הברכה מועלת אא"כ שהקב"ה יסכים על ידה ע"כ הקשה במדרש מה ברכה בירכם כלומר מה בצע להם בברכת בן אדם אם לא בהסכמת הקב"ה. בא כמשיב שבאמת התפלל מרע"ה מקודם שהש"י יסכים לברכתו ואמר הושיעה את עמך. וזהו ג"כ כוונת התנחומא שלא לבד מ"ר בירך אותם כ"א גם הש"י וכאמור:

וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלקים. י"ל ע"פ הפ' בפרשת ויחי וזאת אשר אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו בירך אותם. והקשה רש"י הלא לא בירך את כולם כ"א קנטר אותם. ונראה דלכאורה יקשה מה צורך יש לברכת אדם איש את רעהו הלא רק מה' מקור הברכות יבורך גבר ומה בצע בברכת אנוש אנוש וע"כ למה בירך יעקב את בניו הלא אם יהיו ראויים לברכה ע"י מעשיהם הטובים יבורכו אף בלא ברכת אביהם. אלא כלפי שאחז"ל מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא. ופי' שאיש הפחות יברך את רעהו בקול שיהיו לו דברים קטני המעלה כמו עושר וכבוד וכדומה ואיש המעלה רם ונשא יברך רק בדברים העומדים ברומו של עולם שיזכה המבורך להיות ירא ה' נקי כפים ובר לבב. ע"כ כפי מה שרואים את האדם מברך רעהו אם בדברים גשמיים או רוחניים בזה ניכר אם ת"ח הוא המברך כי איש לפי מהללו. ולפ"ז הברכה היא לתועלת למתברך אף שגם בלעדה יבורך גבר מאת ה' בכ"ז הלא ע"י ברכת אדם גדול נראה שהדברים הרוחניים הם העיקר והתכלית אשר ישתדל האדם להשיג אותם עי"כ ישתדל המתברך בכל מאמצי כחו להגיע לתכלית נכבד כזה אשר עיניו ראו שהמברך בירך אותו שישיגם. וז"ש וזאת אשר דיבר להם דברים קשים כגידין ובכ"ז ויברך אותם שהוא נראה לכאורה כסתירה. ובא כמשיב איש אשר כברכתו בירך אותם כלומר כל איש הוא במעלה כזו כמו שהוא מברך כן הוא איש אשר כברכתו כן הוא בעצמו ע"ד מברכותיו של אדם ניכר מהות האיש. ואחרי שמברכותיו שבירכם שישיגו לדברים גבוהים למעלה מן השמש ניכר שרק לדברים האלו יש יתרון ע"כ ישתדלו להשיגם. וא"כ ה"נ י"ל בברכת משה שע"כ בירכם שידעו ויבינו שהוא איש אלקים כל מזמותיו ומחשבותיו רק לדברים אלקיים ועי"כ יתאמצו גם הם לעשות כמוהו כמו שבירך אותם בדברים אלקיים כן גם הם רק אליהם ישימו מגמת פניהם:

ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' מימינו אש דת למו י"ל עפמ"ש מהרש"א במהדורא בתרא למס' עירובין לפרש ע' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי חז"ל עשו תקנות וגדרים לתורה ועשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה מאי דמיחזי לפום ריהטא כיהורא להשוות מעשה בנ"א כמעשה הבורא ית' ולא עוד אלא שהגדילו והחמירו יותר במעשה צדיקים ממעשה בורא שמים וארץ. אבל הקב"ה ברוב ענותנתו אחרי שהחכמים עשו כן לגדר ולמשמרת פן יפרוצו ע"כ מחל הקב"ה יהרצה על כבודו והחמיר בדברי סופרים יותר מבד"ת ודרשה להם להוסיף על התורה ולהגדילה אחר שכל כוונתם לטובה היתה למען יצדקו ולא יעברו חק וגבול התורה. וז"ש ה' חפץ למען צדקו כדי שיצדקו ישראל ולא ירשיע לעבור על ד"ת ע"כ התיר להם להגדיל התורה ונוסף ע"ז גם להאדיר שדבריהם יהיו אדירים ועצומים יותר מד"בת. א"ד ז"ל. והנה ארז"ל שע"כ בחר הש"י סיני להראות מדת ענותנותו וזהו ג"כ מדת ענותנותו שנתן להם רשות להשוות וגם לחזק דבריהם יותר מד"ת וז"ש ה' מסיני בא והורה בזה מדת ענותנותו ועי"כ מימינו כלומר יותר מן התורה שבכתב שנתן בימין וזרוע עוזו יתר שאת ותעצומות "אש דת למו" החוקים והמשפטים שהמציאו החכמים אשר דבריהם כגחלי אש. והמ' של מימינו הוא מ' היתרון:

ה' מסיני בא וגו' ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. י"ל עפמ"ש בפ' בראשית ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. ות"א בתוך הגן במציעות גנתא. כי אז"ל במה שהורשית התבונן במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור אכול דבש דייך כשם שמקבלים שכר על הדרישה כך מקבלים על הפרישה כי גבול הושם לאדם בדרישה וחקירה בדברי תוה"ק עד פה תבא ולא תוסיף ואם יפרוץ גדר זה ויהין לעלות אל ה' לבוא בסוד ה' אשר כיסה עתיק יומין. עליי' זו ירידה היא ונפל ממנו. כמ"ש בן עזאי הציץ ונפגע ואחר יצא לתרבות רעה. ע"כ לא לבד שבענייני הנאות הגוף הדרך הישר שיבחר לו האדם היא הדרך האמצעי הבריח התיכון המבריח מן קצה אל הקצה ונס מן אחת הקצוות שלא טוב היות האדם מונע א"ע לגמרי מן כל תענוגי הגוף באשר הוא אדם מן האדמה והגוף מבקש תפקידו אשר מבלעדו א"א לו להתקיים ורע מזה אשר יהנה יותר מדי סיפוקו אשר יחסר לו מתענוגי הגוף. כ"א גם בענייני העיון והלימוד בתוה"ק לא לבד שלא טוב עושה בעמיו מי שמונע את עצמו לגמרי מן ההגיון בדברי קדושה. כ"א גם מי שמוסיף דעת וירצה לכנוס לפנים מהמחיצה העומדת ברוח ה' גם זה יוסף מכאוב וזהו שרמז ויצמח ה' אלקים כל כל עץ נחמד למראה הוא עץ תוה"ק אשר עושה פרי מצוות הנחמדים מזהב ומפז ובהם יראה לב האדם חכמה ודעת. וטוב למאכל הוא הנאת הגוף אשר פריו למאכל ועל שתי אלה יחי' האדם אם ילך בדרך האמצעי הן בהנאת הנפש הוא הלימוד והעיון והן בהנאת הגוף. וז"ש ועץ החיים רק אז מוצאו ימצא חיים אם בתוך הגן כת"א באמצעות הגן יעמד חי כל הימים. ושלא תאמר הלא בענייני הדעת כל כמה שיוסיף לחקור ה"ז משובח לז"א הן אמת שהדעת טוב בראשיתו אם לא תפרוץ גדרה וגבולה אבל אם תהרוס את הגדר מרה תהי' באחרונה ע"כ גם עץ הדעת בתחלה כ"ז ששומר חוקו ולא יעבור טוב הוא. אבל גם ורע יוכל להיות אם עוזב דרך האמצעי. והטעם שלא נוכל לירד לסוף דעת תוה"ק הוא אחרי שהיא ניתנה לנו מגבהי מרומים והיתה שעשועיו יום יום ומקורה בחכמת אלקים אשר אין חקר לתבונתו הנעלה מהשגת קרוץ מחומר ע"כ אין באפשרי להשגת האדם כ"א רק לגלות טפח מהצעיף הלוטה על דברי קדשה. אבל האיך יתערב האדם לגשת אל הקודש ולבוא בסודה לפני ולפנים. והנה הרמב"ן הקשה דהו"ל למימר דת אש למו ולהנ"ל י"ל עפמ"ש לעיל פ' שמיני בפ' ותצא אש שהאש הוא דוגמא לזה שלא להעביר את הדרך האמצעי כמו שהאש אף שהוא לתועלת גדול להנות ממנה בני אדם בכ"ז אם יעבור גבולו תהי' הבערתו לכלות ולהשחית עיי"ש. ואחרי שאמרנו שגם בלימוד התורה שבח אני את האמצעי ע"כ אמר שהדת קדש למו הוא כמו אש שצריך לשמור את הגבול בעיון ובחקירה. והסבה לזה אחרי שאתא מרבבות קדש וראינו שם גודל קדושתו טמיר מכל טמיר ונעלם מכל נעלם. ע"כ אחרי שמימין קדשו ניתנה לנו בת אל חי אין ביכולת שכל אנושי לבוא עד תכליתה ולזה הדת למו ניתנה בשושן סודות דומה לאש כנ"ל:

ואתא מרבבות קדש. במסרה הביאה בעה"ט ז"ל. ואתא מרבבות קודש לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי. י"ל עפמ"ש לעיל פ' קדושים לפרש מאז"ל שפ' זו נאמרה בהקהל וכוונת הכתוב והאל הקדוש נקדש בצדקה. שקדושת ישראל לא יצטרך אלי' שיפרשו לגמרי מכל תהלוכות העולם כ"א כמו שאז"ל כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה שאם יהנה האדם כדי סיפוקו מן העוה"ז ויחי' חיי המוסר וצדק אף שהליכות עולם לו כבר יוכל להקרא קדוש. והנה רש"י פי' וזרח משעיר הופיע מהר פארן שבא הקב"ה ליתן תורה לאומות שונות ולא רצו לקבלה שלא הי' ברצונם להטות שכמם תחת עול לא תנאף לא תגנוב ולא תרצח כי לא רצו לחיות חיי מוסר שעל ידם יקרא אדם קדוש. לא כן שלומי אמוני בנ"י ריקנים שבך מלאים מצות שומרי גדר יושר וצדק עד שפרשה זו של קדושים תהיו נאמרה לכל הקהל כקטן כגדול. ע"כ קבלו באהבה רבה אמרות ה' טהורות. וז"ש ואתא כפירש"י לישראל ע"כ בא הקב"ה לישראל לבחור אותם לעם סגולתו ולא עשה כן לכל גוי בשביל שזרח משעיר והופיע מהר פארן למו והם בעטו במתנה טובה באמרם שרק איזו יחידי סגולה יוכלו להיות קדושים כמ"ש אזכיר רהב ובבל וגו' זה יולד שם איש מצויין אשר הרים א"ע מעל כל העם אבל לציון יאמר איש ואיש יולד בה שכל אחד ואחד הוא בגדר איש המעלה. וא"כ כל רבבות ישראל לא לבד אנשים יחידים דגולים מרבבה כ"א כולם הם בגדר קודש. ע"כ אתא לישראל בשביל שרבבותיו קודש המה. והנה האומות טוענים עלינו אחרי שאנחנו המעט מכל העמים הי"ל לילך אחרי רבים המון גוים רבים לנטות אחריהם ח"ו. אבל אחרי שאנו רואים שאתנו רבבות קודש ואצלם רק יחידי סגולה נקראים בשם אדם האמתי ע"כ לא נירא מרבבות עם כי אף שהם רב בכמות מ"מ אנו רבים באיכות ורבים הם אשר אתנו. וזהו כוונת המסרה כיון שאנו רבבות קודש ע"כ לא אירא מרבבות עם כנ"ל:

תורה צוה לנו משה וגו'. בילקוט כיון שנסתלק משה רבינו ע"ה אמרו התחתונים תורה צוה לנו משה קהלת יעקב. הכוונה עפמ"ש במדרש כיון שבא מרע"ה לברך את ישראל באה התורה לברך אותם שנאמר וזאת הברכה ואין וזאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בנ"י כי מרע"ה הי' רועה את צאן קדשו ארבעים שנה במדבר ולא פעל להם מאומה במעמדם הגשמי לא נתן להם נחלת שדה וכרם. כ"א גם בעת פרידתו עדיין הי' תועים במדבר ארץ לא זרועה וא"כ מה זו הברכה שהניח להם אבל באמת אע"ג שלא הוריש אחריו מהצלחות מדומות בכ"ז הניח אחריו ברכה מהצלחות האמיתית לא תסולא בכתם פז וזהב אופיר ועוד לה כפלים לתושי' כי ברכת נכסים כסף וזהב לא יכול להוריש לכולם בשוה כי רק לעשיר יפרוצו נכסיו ולרש אין כל לא כן הצלחת התורה כולם יהנו ממנה עשיר ורש נפגשו יחדיו יהנו ממנה כי התורה ניתנה במדבר כאז"ל שהיא הפקר וכתר תורה כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. וז"ש תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. כלומר הירושה שהניח אחריו משה היא תורת אלקים חיים ולה יתר שאת משאר ירושות המדומות כי הוא מורשה קהלת יעקב ממנה יהי' כל הקהל קטן וגדול שם הוא חלק כחק יאכלו. וז"כ הכתוב בקהלת טובה חכמה עם נחלה ויותר כלומר יתרון החכמה הוא כי היא לכל רואי שמש בלי הבדל בין עשיר ועני כולם יספחו לה. וז"כ הדרוש כיון שבא משה לברך את ישראל לא הניח אחריו בנכסים ארציים כ"א באה תורה לברך את ישראל. וזהו כיון שנסתלק משה אמרו התחתונים כלומר אנשים שהם במדרגה התחתונה שהם עניים אמרו כי יש להם יתר שאת מירושתו שהניח להם כי גם הם ינחלו אותה וזהו שאמרו תורה וגו' מורשה קהלת יעקב:

ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון. י"ל עפמ"ש בילקוט יואל ב' וה' נתן קולו לפני חילי בראש השנה כי רב מאד מחנהו אלו ישראל כי עצום עושה דברו שהוא מעצים כחן של צדיקים שעשו רצונו עפמ"ש ז"ל במדרש על פ' ה' אורי וישעי אורי בר"ה וישעי ביוה"כ. כי מאהבת ה' את עמו קול דודי דופק על פתח לב בני ישראל בהגיע עת משפט לדין את עמו אם לחסד אם לשבט לעוררם להחזירם בתשובה כי הוא רוצה בתשובה ולא ידח ממנו נדח ע"כ צוה עלינו לתקוע שופר בקול בראשית החודש להעיר ולהחריד את הלבבות והעם ההולכים בחשך יראו אור גדול ויבינו כי דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו ועתה באור פני מלך עליהם יראה יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ יעזבו דרך רשע וחיש להם ישע כמ"ש אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. שהתרועה מודיעתם שהלכו עד עתה דרך חשך ואפילה ומכאן ולהלן חושבנא ילכו באור פניך ה' כי רציתם. וז"ש ה' אורי בר"ה ע"י שה' יאר לנו בר"ה להמש חשך מעשינו עי"כ ישעי ביוה"כ כי אחרי חמותי ראיתי אור בר"ה נודעתי כי נכשלתי בעווני ושבתי ונרפא לי מנגעי והוא רחום יכפר ביוה"כ. אבל אם לא הי' מאיר לי ה' ולא הי' מגיה חשכי בר"ה ולא הייתי יודע כי ברע אני אז ח"ו אבד מני ישע ביוה"כ. והנה החילוק בין חיל ומחנה הוא כי מחנה נקרא העם בעת חנייתו השקט ובטח בלי שיעשה הכנה למלחמה ויום קרב כ"א שקט ושאנן על שמריו הוא יושב. אבל חיל הוא בעת אשר כבר יתאזרו ויכינו א"ע למלחמה לעשות חיל וגבורה נגד אויביו אז יקרא בשם חיל. ואחרי שרוב בנ"א הם שוכנים שלוים שאנן ואינם זוכרים את המלחמה הנוראה שיש להם בימי הדין נגד כל הקמים עליהם לרעה. ע"כ ה' נתן קולו בר"ה לזרזם שיעמדו על נפשם. והטעם לפני חילו בטרם שיחגרו כלי מלחמה איש חרבו על ירכו קול דודי דופק עליהם לעוררם ולהעירם והוא ית"ש מוכרח להעיר אותנו כי רב מאוד מחנהו אלו ישראל בשביל שרוב ישראל הם דומים ליושבים במחנה שקט ושאנן ואין מחריד ע"כ עצום עושה דברו שהוא בטובו מעצים כפן של צדיקים הוא נותן להם כח ואיל לעמוד על נפשם נגד המשחיתים ורק לו התשועה אחרי שרק ע"י התעוררותו מלמעלה באלקים ועל ידו נעשה חיל ונקום למלחמת מצוה נגד שוטנינו ומנדינו ע"כ רק ממנו הכל. והנה רבים אומרים לנפשינו ודוברים עתק על ישראל אם באמת אנו עם סגולתו העם אשר בחר מדוע אנו ברוע המצב יותר מכל העמים אשר על פני האדמה מדוע אנו מפוזר ומפורד בין העמים בזוז ושסוי כל הימים ובראותם כל עיר וממלכה על תלה בנוי' ורק כנסת ישראל מושפלת עד שאול תחתי'. ע"ז עונים ואומרים בגוים שלא לנו ה' ואין אנו עם סגולתו וחבל נחלתו. כ"א אדרבה עם נתעב ונאלח חרפת אדם ובזוי עם מנוד ראש בלאומים אבל באמת ידענו כי שקר בימינם ויעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו ומה שאנו עשוקים ורצוצים כל הימים היא מפני חטאינו הסתיר ה' פניו ממנו והיינו לאכול כי הש"י אוהב אותנו באהבה התלויי' בדבר דיבוקנו אליו ואם אנו נלך בדרכיו אז ישא פניו אלינו וישם לנו שלום רב. אבל שייטיב עמנו מבלי שנעשה עמו חטיבה מול הטובה לא כן רצונו ית"ש אחרי ידעו שיש לאל ידינו להיטיב דרכנו ומעללינו ע"כ אינו רוצה להיטיב עמנו מבלי מעשה צדקנו וכבר הפליא לדבר בזה בכנף רננים פ"ג בשיר הגפן שע"כ נמשלה כנסת ישראל לגפן כמו שהגפן צריך לעבדו לעזקהו ולסקלהו למען יתן פריו כ"כ ישראל רק אם יעבדו וישמרו את דרך ה' רק אז יהי' להם פרי המשמח מברכת אלקים עיי"ש. ע"כ תאלמנה שפתי שקר אשר יאמרו בגוים בשביל שהם ברום המעלה ואנו בשפל המדרגה זהו לאות שלא בנו בחר ה'. כי לא כן הוא. כ"א רק ע"כ דבקה לארץ בטננו בשביל ששחה לעפר נפשנו וה' צלנו על יד ימיננו רוממה לעשות חיל בה' אז גם הוא ית"ש ישא פניו אלינו. ואחרי אמרנו למעלה כי חיל הוא בעת אשר העם מוכן לעשות גדולות ונצורות אז יקרא בשם חיל. לזה אמר ברך ה' חילו. שהש"י רק אז יברך את עמו בעת נקרא בשם חיל שהוא מוכן לעשות. והטעם ופועל ידיו תרצה שהש"י רוצה לברכנו רק באשר נעשה לוא כאשר נשב בטל ועי"כ שאנו יודעים שברכת ה' לא תבוא רק אם נעשה ונפעול לטובתנו עי"ז מחץ מתנים קמיו ומשנאיו נוכל להכות על קדקוד שונאינו מנדינו אשר מביאים ראיי' לנגדנו "מן יקומון" מן הדבר הזה שרואים שהם יקומו ועולים מעלה מעלה כל היום וישראל בדיוטא התחתונה מטה מטה ומן הדבר הזה הם נעשים קמים ושונאים לישראל אבל ע"י ידיעתנו שרק חילנו ופועל ידינו יברך ה' אבל בבלתו עשות מאומה לא תבוא ברכת שמים ממעל בזה נמחוץ מתניהם בל יקומון לנצח:

ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול. בדמש"א בקונטרס חזון ישעי' הנדפס בס' דברים הביא בשם זקני הח"ס זצ"ל לפרש כי יששכר וזבולן השותפים בעוה"ז שישכר נוטל חלק עם זבולן בסחורתו נראה לעין שיששכר מרויח שאינו יגע על המחי' ועל הכלכלה ובכ"ז חלק כחלק יאכל עמו אבל לע"ל כשיבואו על שכרם בעולם הנשמות אז ישמח זבולן שיטול חלק בתורת יששכר אף שלא עמל בה מעולם לז"א שמח זבולן בצאתך מן העולם אז יהי' לך שמחה שתקח שכר רוחני אף שלא יגעת בתורה ויששכר ישמח באהליך הוא בעולם הזה שדומה לאהל ישמח ישכר שנוטל חלק ממה שיגע בו זבולן והוא יושב שקט שאנן על שמריו. אדפח"ח. וז"ל בזה מ"ש יעלז שדי וכל אשר בו אז ירננו כל עצי יער לפני ה' כי בא לשפוט הארץ. ובילקוט פ' פ' אמור יעלז שדי זה עוה"ז כי הת"ח נמשל לשדה אשר בירכו ה' כי הוא יזרע וישדד אדמת קודש למען יצמח ממנו פרי קודש הלולים לה' אבל ע"ה נמשל לעצי יער ולאילני סרק בדברי חז"ל כי לא יצלח לעשות פרי וז"ש יעלז שרי אלו הת"ח העובדים אדמת קודש שדה אשר ברכו ה'. וביגיעת כפים יאכלו לחם התורה. אבל לא ייגעו ולא ייעפו במלאכת עוה"ז. ובכ"ז לא ראיתי צדיק נעזב כי יקבל די סיפוקו מזבולן המחזיקו ותומכו אבל לא ישמח הת"ח רק בעוה"ז כפי' הילקוט כי לע"ע הוא מרויח אבל לע"ל בעת בא הקב"ה לחלק שכר מצות אז לא ישמח הת"ח שמוכרח ליתן חלק מקורת רוחו עוה"ב בעבור חיי העוה"ז שלקח מזבולן. ע"כ אמר הן אמת שלע"ע יעלז שדי בעוה"ז ישמח הת"ח שמקבל די מחסורו מזבולן אבל אז לעת יבא ה' לשפוט הארץ ולתת לאיש כמפעלו וגמול ידו ישלם לו אז ירננו כל עצי יער המה הע"ה יגילו שיקבלו חלק משכר הרוחני של הת"ח. והנה לא עשה כן לכל גוי שישתתפו יששכר וזבולן. כי אצלם רק מי שטרח יאכל. אבל לא שיקבל הא' מחלק חבירו ע"כ אחר שאמר שמח זבולן ע"פ כוונת מר זקיני זצ"ל הוסיף לאמר שרק אצל ישראל הוא כן אבל העמים צריכין לטרוח בעמל ויגיעה לעלות להר ה' אם רוצים לבוא על שכרם. וזהו עמים הר יקראו ורק אם יעמלו לעלות ההרה רק שם יזבחו זבחי צדק. אבל אנו שלומי אמוני ישראל נוכל לחבר זבולן ויששכר יחדיו ועי"כ שפע ימים יינקו הוא עוה"ב כמ"ש הרמב"ן בפסוק נפתלי שבע רצון בשם מדרשו של ר"נ בן הקנה שעוה"ב נמשל לים שנאמר ים ודרום ירשה, וגם שפוני טמוני טול כפירש"י שהם ברכת העוה"ז:

אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. עפמ"ש רם על כל גוים ה' על השמים כבודו כי הם יומרוהו למזמה לאמור שאין כבודו של הקב"ה להשגיח בתחתונים ורק על השמים בגבהי מרומים שם משכן כבודו לא להשגיח על קרוצי חומר. וכבר הרחבתי הדיבור בזה לעיל ס"פ יתרו ור"פ משפטים. שאנו עם בני ישראל ראויים ע"י מעשינו שהקב"ה בעצמו ינהל וינהג אותנו כצאן עמו אחרי שגם ענייני הגוף שלנו הם קודש לה' ובכל דרכנו נדעהו ע"כ לא נגרע מכבוד ה' דבר אם הוא בעצמו ישגיח עלינו. והנה אמרו חז"ל כשחטאו ישראל סילק הקב"ה את שכינתו למעלה. עיי' ר"ה ל"א. ואחרי שנאמר והלכת בדרכיו ודרשו מה הוא רחום לזה אמר אין כאל ישורן אם עם ישראל לא ישתדלו בכל מאמצי כחם לילך בדרכי ה' ולהיות כמוהו וזהו אין כאל ישורן אם ישורון לא יתאמץ להיות כאל אז רוכב שמים בעזרך האלקים העוזר לנו תמיד מסלק שכינתו ממנו וירכב על במתי עב לעלות השמים משכן כבודו מעונה אלקי קדם ואינו יושב בקרבנו על הארץ. והטעם כי בגאותו שחקים לפי רוב גדלו וגאוותו בחמת הי' מן הראוי להיות תמיד רק שוכן שחקים בשמים ממעל ולא על הארץ מתחת. רק שענוותו תרבנו בהיותנו עושים רצונו ולהיות כמוהו שתרד שכינה למטה לשכון כבוד בארצנו אבל אם אין כאל ישורון כנ"ל אז דר הוא בשמי מעלה ורוכב שמים כפי הראוי לגאוותו: וישכון ישראל בטח בדד. בילקוט לא כבדד שאמר משה ה' בדד ינחנו ולא כבדד שאמר ירמי' מפני ידך בדד ישבתי אלא כבדד שאמר בלעם הרשע הן עם לבדד ישכון. הכוונה כי ישראל צריכים להיות מובדל ובדד לבלתי התערב בגוים וללמוד מעשיהם. אבל לא לבד בעת אשר עין בעין ראו כי הגביהם ה' על כל העמים וראויים לישב ברד גם לא לבד בעת אשר יד ה' הי' בם והעמים מנדים ומחרפים אותם לאמר גש הלאה ומוכרחים לישב בדד. כ"א בעת אשר ישכון בטח על גפנם ותאנתם כיתר העמים גם אז חובה עליהם לישב בדד וז"ש וישכון ישראל בטח אף שיושב שקט ושאנן באין מכלים ומחריד בכ"ז לא יתערב בגוים ללמוד ממעשיהם כ"א ישב בדד ובגוים לא יתחשב: וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל. י"ל עפמ"ש בהקדמה לפרש דרשתם ז"ל אל תקרי הליכות אלא הלכות. שלעם בנ"י כפלים לתושי' שצריכים למלא כל חובת בני אדם אשר תעודתם עלי ארץ הנקראים בירגערליכע פפליכטען. ועוד זאת להם שצריכין להכין א"ע גם לעוה"ב ע"י תורה ומצות שרק ישראל עם קרובו מצווה לעשותן ולא עשה כן לכל גוי. כי הם אין להם רק לעבוד את הארץ ולשמרה. ע"כ אז"ל גוי ששבת חייב מיתה כי להם רק הארץ ומלואה ניתנה לא תהו בראם לשבת יצרם. על כן צריכים הם בכל כחם ומאודם וחילם להשתדל לטובת הארץ להגדילה ולהאדירה ולחדש חדשות נצורות בכל יום תמיד חדשים לבקרים לתועלת ישוב העולם וליהנות מהם בני אדם. אבל ישראל אף שגם להם יאתה לעשות חיל לתקן עולם במלאכות שונות ובמעשה ידי יוצר בכ"ז אחרי שהליכות עולם להם ע"כ צריכים לאחוז בזה רצוני בענייני עוה"ז אבל גם מזה אל תנח ידם לעשות תושי' בתורה ובמצוות שעל ידן יזכו לחיי עולם הבא. ורק אז אם פי שנים ברוחם שיעמלו בזה ובבא רק אז ישכנו בטח אחרי עשותם כמצווה עליהם. וז"ש אף שאוה"ע יוכלו לשכון בטח אם עיניהם רק אל הארץ ומלואה ישיתו וכל מעיינם בה ובמה שבתוכה להוציא ממנה פרי חיים. אבל ישראל לבדו יוצא מן הכלל כולו והוא בדד ואין בזה עמו עם אחר שרק אז ישכון בטח באין מכלים ומחריד אם יעשה כתפקידו משני הפנים. וזהו רק אם עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש בעין אחת ישור על הארץ ישתדל בתיקונה למען תוסיף תת כח לו אבל רק בעין אחת אל הארץ יביט ובעין האחרת הטובה ישקיף על השמים מעל למען שאף שמיו יערפו טל חיים הוא השפעה רוחניית מגבהי מרומים מרוכב שמים אשר ראשו נמלא טל למען יגיע על ידה לחיי עוה"ב:

ואפשר להסמיך בזה סוף התורה לתחלתה. אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. כי מ"ר ע"י שנתן לנו תוה"ק לימד אותנו דעת שצריכים אנו להתחזק במעוז שני הדרכים. בעין א' נראה אל השמים ממעל ובעין האחרת אל זה נביט אל הארץ ומלואה כי כן ברא ה' שיהא האדם הישראלי חציו לה' וחציו לכם. וז"ש אשר עשה משה את עיני כל ישראל. הוא פעל שישראל עינים להם ויראו בנועם שתי הנתיבות דרך גבר בעלמא הדין ויתהלכו ה' בארצות' החיים בארץ הנשמה הלזו ובארץ הנשמה הבאה. ותהי' הל' של לעיני במקום את כמו ומשביע לכל חי רצון. והטעם שצריך לב' עינים להשגיח בעינא פקיחא הנה והנה כי בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. שישראל הנקראים ראשית נבראו שיהא חלקם בשמים ובארץ ברוחניית ובגשמיית כנ"ל:

עוד י"ל בסמיכת התורה עפמ"ש באוה"ח לפרש מ"ש בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. כי המלאכים נבראו ביום שני כמו שפירש"י שלא יאמרו שותף הי' לו להקב"ה. והנה כשאדם מדבר מתחלה יוצא הרוח מפיו ואח"כ בא הדיבור והקב"ה לא עשה כן כי אם מתחלה ברא ע"י דיבור שמים וארץ ואח"כ ע"י רוח פיו כל צבאם המה המלאכים. וע"כ אמר שראשית ברא אלקים בדיבורו שמים וארץ ואח"כ ברוח פיו את המלאכים שלא כמנהג בני אדם. עכ"ד ונ"ל להמשיך ע"פ דרכו בקודש גם את המקרא הקודם אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ. לפמ"ש בפי' מלבי"ם שם תהלים ל"ג. שהקב"ה רוצה להעניש לרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים כגמול ידיהם אבל זה א"א לפי הנהגת הטבע שהיא לא תשתנה ע"י מעשה בנ"א כי תהלוכותי' קבועים ועומדים לכן צריך ה' להתנהג עם יושבי הארץ עפ"י ההנהגה ההשגחיית שישנה את הטבע לפי מעשינו אם טובים ואם רעים כמ"ש והי' אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם וגו' פן יפתה לבבכם ועצר את השמים. שכ"ז הנהגה אחרת נעלה מחוקי הטבע שנקראת אמונה רק הנהגה הנקראת בשם חסד. ע"כ אמר לפי שאוהב ה' צדקה ומשפט ע"כ חסד ה' מלאה הארץ שצריך לנהוג עולמו במדת חסד והוא שידוד הטבע. והנה שידוד לצורך בנ"א הוא ע"י תנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שלעת מצוא להשכיר או להעניש בנ"א תעבור הטבע חק נתן לה כמאז"ל על פסוק וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו. ואחרי ראינו שבעת שנתן הקב"ה תורה לישראל נתרעמו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש כי תזכרנו שהי' רע בעיניהם שחמדה גנוזה תנתן לקרוצי חומר ברואי מטה. כ"כ אם המלאכים היו נבראים ביום הראשון ואזניהם שומעות התנאי שהתנה הקב"ה תנאי קודם למעשה בראשית שכל הטבע תשנה תפקידה ותבטל הלוכה החוקיי לעת מצוא צורך לבנ"א בודאי היו מתאמצים ומשתדלים לבטל תנאי זה באמרם מה אנוש כי תזכרנו שבעבורו ולצרכו עמודי שמים ירגזון ומצוקי ארץ יתמוטטו. ע"כ בראשית בחכמה כתרגומו ובשביל ישראל שנקרא ראשית מגיד מראשית אחרית ידע מקדם את אשר יעשה באחרית הימים שלצורך ישראל ישנו חוקי הטבע את דרכם כנ"ל. ע"כ בראשית ברא את השמים ולא נבראו עדיין המלאכים עד לאחר שהתנה תנאו. וז"ש אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ. כפי הנ"ל שיצטרך לשנות חוקי הטבע ואחרי שהמלאכים לא יסכימו לזה ע"כ ברא מתחלה ע"י הדיבור שמים ורק אח"כ וברוח פיו כל צבאם כנ"ל. ואפשר שזה נכלל בכח מאמרם במס' אבות בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא ליתן שכר טוב לצדיקים ולהפרע מן הרשעים שמקיימים ומאבדים העולם שנברא בעשרה מאמרות הכוונה כנ"ל שאם הי' הקב"ה בורא את העולם כולו במאמר א' אז גם המלאכים היו נבראים ביום הראשון ואז לא היו המלאכים מניחים להתנות תנאי עם מעשה בראשית ולא הי' הקב"ה יכול לשדד הטבע כדי לתת לאיש כמפעלו בשכר ועונש. ע"כ בראו בעשרה מאמרות ולא היו מלאכים עדן בעולם בעת בריאת שמים וארץ והי' יכול להתנות עמהם כנ"ל. וזה הסמיכות סוף התורה לתחלתה לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל והוא ששידד הטבע בכחו כי עז. וזה הי' ע"י שבראשית ברא אלקים את השמים והארץ ולא את המלאכים שאל"כ היו המלאכים מקטרגים מלהתנות עמהם כנ"ל:

ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. הקשה הרמב"ן הלא גם בכל ישראל נאמר פנים בפנים דבר ה' עמכם ומאי מעליותא דמשה. ונראה עפמ"ש לעיל פ' שלח כמו שהקשו המפרשים שע"י ידיעת הקב"ה מקדם את אשר יעשה תחת השמש מה מקום יש להעניש את הרשעים אחרי שהם מוכרחים ע"י ידיעת הקב"ה. כן יש להקשות על שכר הצדיקים אחרי שהקב"ה ידע מקדם שיהיו צדיקים א"כ גם הם מוכרחים לעשות טוב מחמת ידיעת הקב"ה וההכרח כמו שלא יגונה כן לא ישובח. וכתבתי שהקב"ה בטובו עושה את עצמו כאלו לא ידע מקדם כדי ליתן שכר עיי"ש באריכות. וכעת נ"ל דביותר קשה באותן צדיקים שנאמר בהם כמו בירמי' בטרם אצרך בבטן ידעתיך והקדשתיך א"כ יפלא ביותר האיך יבואו צדיקים אלו על שכרם אחרי שהם מוכרחים. וח"ו אין מקום לאמור שה' ימנע הטוב מהם מההולכים בתמים וכי בשביל שהקב"ה זכר ופקד אותם מקדם יפסידו. ע"כ נראה עפמ"ש הרמב"ן פ' אחרי שע"כ לא נאמר בתוה"ק רק שכר ויעוד גשמי ולא השכר הרוחני על שהשכר הרוחני הוא מדרך הטבע והחיוב אחרי שהנשמה היא חלק אלוק ממעל ע"כ כמו שהעפר ישוב אל הארץ כן הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה ורק במי שמשחית ומטמא נפשו ע"י עשותו ממצוות ה' אשר לא תעשינה הוצרכה התורה לומר שתכרת הנפש ההיא על שעוונה בה ונתפרדה החבילה שבינה לבין מקורה. אבל מי שחלקו ה' אמרה נפשו ולא טימא אותה בזה מעצמו מובן ששבה נפש כנעורי' אל בית אבי' כי משם לוקחה. ולפ"ז י"ל דבאותן בנ"א אשר בכ"ז לפעמים עושים את הקודש לחול ומורידים כבוד הנפש מקדושתה עליהם אין להחליט שגם בלי שייעד להם הש"י שכרם הרוחני מעצמו ג"כ תשוב הנפש אל מקורה מקומה טהור. זה אינו דהא הם כבר חללו לפעמים את קדושת הנפש ונשארו עלי' כתמי ורשמי חטאותיהם ובזה כבר נבדלת ממקורה אשר שם רק אור ולא חשך. אבל בכ"ז יצא הפסדם בשכרם אשר יעד להם ה' כי אחרי שלא היו מאותן האנשים אשר בטרם יוצרו בבטן היו קדוש מרחם לה' כ"א לפעמים זרח עליהם אור להתהלך במישרים ופעמים בדרך חשכה התהלכו ובחבלי אדם הנטוי לחטוא הומשכו. כבר י"ל כנ"ל שהקב"ה עשה א"ע כאלו לא ידע מעשיהם הטובים מאז ומקדם כדי שלא לקפח שכרם. אבל אותן בנ"א שהוקדשו מרחם וה' אמר עליהם שבטרם נולדו הוקדשו שלפ"ז אין להם מקום לקבלת שכר אחרי שהם מוכרחים לעשות רק טוב בשביל ידיעת הש"י. עליהם שפיר י"ל כדברי הרמב"ן הנ"ל אחרי שכל תהלוכם הוא בקודש אין בנשמתם אף שמץ דופי נפתל ועקש כ"א מזהירים כזוהר הרקיע בטהרתה וביופי' ע"כ אף בלי ייעוד הש"י בכ"ז נשמתם הטהורה מעצמה תשוב אל הצור ממנו חוצבה לשוב וליהנות מלחם אבי' שבשמים וליהנות מזיו השכינה. ואפשר לפרש בזה דברי המדרש הובא לעיל פ' פנחס בפסוק הנני נותן לו את בריתי שלום אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו שאחרי שה' הבטיח לפנחס מקודם שיהי' לו שלום ממלחמת היצר כמ"ש עליו בריתי היתה אתו החיים והשלום א"כ הוא מאותן בחירי ה' רצתה נפשו כביכול אשר עליהם נאמר כדבר האמור למעלה א"כ עי"ז יקופח שכרו בהיות שהקב"ה ידע מקדם את אשר יעשה רק טוב וישר. ע"כ אמר הן אמת שמצד זה לא יבוא על שכרו אבל מצ"א לא יגרע מצדיק עינו אחרי שנשמתו טהורה וזכה בדין הוא שיטול שכרו כי החלק ישוב אל הכל. ואפשר להמליץ כדברינו אלה בברכת המילה. אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו שם וכו' ע"כ בשכר זאת אלהי חלקנו צורנו. כי אתרי שקידש ידיד מבטן בירחי קדם בהלו נרו עלי ראשו כבר צפה הקב"ה לקדשתו וכבר הגיד מראשית אחריתנו שנהי' טובים וישרים לקיים פקודיו. א"כ עיקר שכרנו שהוא השארת הנפש אחרי המות הוא כחוק בלי טעם וסיבה כי השכל מחייב שלא יוכל לבקש שכר מי שהוא מוכרח להיות טוב ע"י ידיעת הקב"ה. ע"כ אחרי שקידש ידיד מבטן. שארו שישאר חי וקיים לנצח בעולם הנשמות הוא רק חק בלי נודע טעמו. אבל באמת הטעם הוא כנ"ל אחרי שאנו טהורים ונפשנו לא נתלכלכה ונגואלה ע"כ מעצמה תשוב למקורה וז"ש ע"כ בשכר זאת אם בכ"ז אף שקידש אותנו מבטן נבוא על שכרנו הוא מטעם שאל חי חלקנו צורנו חלקי ה' אמרה נפשי ורוחי ממנו חוצבתי והחלק ישוב אל הכל כנ"ל. והנה מרע"ה מבחר היצורים היה קדוש מרחם והקב"ה ידע מקודם שטוב אחריתו מראשיתו א"כ סד"א שלא יקבל שכרו על חייו המאושרים. לז"א ולא קם נביא עוד בישראל אשר ידעו ה' שהש"י ידע עוד טרם יצירתו שהוא יהי' לאיש מופת לרבים אבל בכ"ז רב טוב הצפון לו לעוה"ב. והטעם פנים אל פנים כי נשמתו הקרוי' פנים היא מתדבקת מעצמה ונכנסת לפני ולפנים למקום המקודש כחלק המתדבק אל הכל יכול ית"ש:

להמשיך סוף התורה לתחלתה. מלבד מ"ש כבר לעיל כמה פעמים באופנים שונים י"ל עור ע"פ הפסוק בפ' נח ויאמר ה' וגו' בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתו צדיק לפני בדור הזה. והוא עפמ"ש לעיל פ' וישב לפרש מאז"ל למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם. ופי' ג"כ במק"א מדרשם ז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף ראה עיי' פ' בראשית. ותוכן הדברים עפמ"ש בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. כי הקב"ה עושה עם האדם מדה כנגד מדה אם הוא מבטל טבעו ויצרו למען כבוד שמו ית' אז גם הוא ית' מבטל טבע הבריאה בעבור האדם.

ע"כ אחי יוסף שטבעם הי' לאהוב את אחיהם עצמם ובשרם ובכ"ז אחרי שחשבוהו לחוטא ורשע ח"ו דמצוה לשנאותו בטלו את טבע שלהם לעשות רצון קונם כפי דעתם וכמו כן יוסף ביטל את טבעו ולא הלך אחר עינו להיות עמה ע"כ הקב"ה בזכותם ג"כ שינה את הטבע וקרע את הים. וכמו כן י"ל גבי נח אחר שכל אדם מדיני בטבע ודרכו להתרועע את חברים ומיודעים ובכ"ז אחרי רואו שהם השחיתו את דרכם התעיבו עלילה פירש את עצמו מהם וכבש את טבעו כמ"ש את האלקים ולא את האנשים התהלך נח. כמו שפירשתי במקום שאין אנשים השתדל להיות איש עיי"ש פ' נח. ע"כ עשה הקב"ה עמו חטיבה מול חטיבה ושנה בעדו הטבע כי ע"פ דרך הטבע לא הי' יכול להנצל בתיבה אם לא שנעשו לו כמה נסים כדאיתא במדרשים. וז"ש בא אל התיבה ואצילך אף שלא כדרך הטבע כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה הנתעב והנאלח אשר מדרך הטבע הי' שגם אתה תתחבר עמהם ואתה כבשת את רצונך מפני רצוני ע"כ אשלם לך כמפעלך וגמול ידך אשוב לך ואמנם לכאורה יקשה על האדם לשנות את טבעו בעבור רצון הבורא ית"ש כי ירא הוא אולי לא יכול לדון עם שהתקיף ממנו אחרי שהוטבע מהבורא בעת יצירתו להיות לו טבע זו ואיך באפשרי לאדם לשנות את חוקי בריאתו. אבל אחרי שאז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו לנצח את יצרו ע"כ כיון שהש"י בעזרתו בכל גווני אין מעצור לו להושיעו לעשות גם נגד חוקי טבעו. דאם האדם בעצמו בלי סיוע הבורא ית' הי' צריך לכבוש את היצר אז הי' מקום לחלק בין לעשות נגד טבעו הוא קשה. אבל אחרי שהדבר תלוי בעזרת הש"י אין חילוק. וע"כ נקראו ישראל ראשית בשביל שאנו רק המתחילים במלחמה לעמוד נגד יצרנו אבל לענין הגמר האל גומר עלינו לטובה להכניע קמינו תחתנו. וז"ש לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לשדד הטבע ובע"כ הטעם בשביל שאנו ג"כ משדדים את את טבענו וקשה האיך אפשר לאדם חלוש להתקומם נגד טבעו ע"כ אמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והם רק המתחילים והש"י הוא הגומר לטובה וא"כ יכולים אנו להתקומם ג"כ נגד טבעינו לעשות רצונו ית"ש:

סוף הספר

תוכן העניינים

לוח ארז חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה