אור ברסלב
לוח ארז חלק ב לוח ארז על פרשת האזינו

לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט

לוח ארז על פרשת האזינו

לוח ארז על פרשת וילך

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. י"ל בהקדם מ"ש בדרוש לר"ה עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר. כבר הרגישו רז"ל שהכתוב מרמז כאן שפעם שולט מדת הרחמים בעת תקיעת שופר. ופעם מדה"ד ונ"ל ע"פ מימרא דר' יצחק למה תוקעין בר"ה ופריך הש"ס רחמנא אמר תקעו אלא למה תוקעין כשהן עומדין ותוקעין כשהן יושבין כדי לערבב השטן. ובתוס' שם העתיקו דברי ירושלמי כד שמע שטן חד זימנא תקיעת שופר בהיל ולא בהיל כד שמע פעם ב' בהיל אמר השתא ודאי אתי משיחא שנאמר בלע המות לנצח. הכוונה כי הרמב"ם כתב אע"פ שתקיעת שופר מ"ע מ"מ כוונתו לעורר את העם לתשובה. ולפ"ז אחרי שאנו תוקעין שנה אחר שנה. ובכ"ז אין מי ששב בכל לבו מהראוי לכאורה שלא יתקעו עוד כי אם מעוררים אנו את העם לתשובה ובכ"ז אין שומע לקול שופר המחריד א"כ חטאתם כבדה יותר. כמ"ש הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. וזה שהקשה לשאול ר' יצחק למה תוקעין בר"ה אחרי ראינו כי תכלית התקיעה שישובו העם לא השיג מטרתו א"כ טוב יותר שלא יתקעו כלל וע"ז קאמר הש"ס רחמנא אמר תקעו. כלומר מדת הרחמים של הקב"ה הרוצה בתשובת ותקנת בניו היא תצוה לתקוע ואף אם עד עתה לא הועילה התקיעה בכ"ז מדת רחמנותו מחייבת לעורר אותנו בכל שנה מחדש אולי בכ"ז ישוב אחד מעיר ושנים ממשפחה. והיינו דקאמר "רחמנא" אמר תקעו. אלא למה תוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהן עומדין כי שהע"ה אמר עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם. כי ב' מיני חוטאים יש. מהם שמאמינים בשכר ועונש יודעים שהם מריעים לעצמם בעשותם את אשר לא יעשה ע"פ דת תוה"ק בכ"ז החמדה והתאוה גוברות על שכלם ואמנם כן היצר סוכן לערבב דעתם ושכלם בעת עשותם המזמתה. עליהם נאמר אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. כי אין לך שטות גדול מזה להחליף עולם עומד בעולם עובר ולהשחית את נחלתו בעוה"ב בעבור הנאה זמניית. ועליהם חכמתו בחוץ תרונה "עד מתי פתאים תאהבו פתי" עד מתי אתם מתפתים מיצה"ר. וע"ז נאמר כסיל בחשך הולך. ואותם באה התקיעה להעיר בר"ה כמאמר הרמב"ם עורו ישנים מתרדמתכם. וזוהי התקיעה הראשונה לעורר אותם האנשים אשר רק דרכם כסל למו ובאחת יבערו ויכסלו. להם קורא השופר בקול גדול ולא יוסיפו עוד לחטוא כמאמרם ז"ל ה' אורי וישעי אורי בראש השנה. אבל יש מין חוטאים אשר לא רק מתאוה חוטאים כ"א כופרים בעיקרי הדת בוז יבוזו למלין אשר מצד עילאה מלל הקב"ה. הם ילעגו וישחקו לדברי תורה ומצוות שתו בשמים פיהם. ועליהם אמר שהע"ה ולצים לצון חמדו להם. והנה כל עיקר טעותם הוא בשביל שסוברים שאדם לא יחי' רק בעוה"ז ובמות האדם הוא סוף כל האדם לדעתם הנכזבה אין דין ועונש כאשר לקברות יובל ע"כ הם חיים חיי הבלם ושותים כוס התענוגים באין מעצור לרוחם אבל לעתיד לבא נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' אז ידעו כולם כי חיי האדם על האדמה הוא רק חיי הבל ודומה לפרוזדור בפני העוה"ב וע"ז נאמר בלע המות לנצח לא כמו שהאפקורסים סוברים עכשיו שמיתת האדם הוא "מות לנצח" בלי שום תקוה לחיות. כי אז יבולע ויוסר לגמרי הדעה הנשחתה הזו. ולסיבה הזאת אנו תוקעים ב' פעמים. הא' לעורר אותם שחוטאים רק ע"י תאוה. והנה אף שהם יחזרו בתשובה בכ"ז לא יירא השטן עדיין אשר ממשלתו תכלה מן הארץ כי עוד לו יד ושם בחוטאים האחרים ממין הב' אשר מחמת זדון לבם לא מחמת תאוה הם עוברים על כל מצות ה'. אבל בתקוע שופר בקול פעם שנית והוא לעורר בתשובה גם אותם החוטאים הבלתי מאמינים בה' ובמשה עבדו ואם גם הם יחזרו בתשובה אז כל הרשעה כולה כעשן תכלה. ע"כ השטן ירא וחרד מדאגה מדבר פן יבולע המות לנצח כנ"ל. והנה עם אותם החוטאים רק מחמת. תאוה הקב"ה מתנהג ברחמים בדין וי"ל ע"ז מ"ש מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך כי נאמר ואד יעלה מן הארץ שהעבים ועננים נולדים מן הארץ ע"כ אמר אותם חוטאים שדומים לעב וענן שרק בארץ יסודתם ותאוות גשמיות ילדו וחוללו את החוטאים חטאים כאלה ימחה הקב"ה כי יזכור אשר בשר המה. אבל עם אותן המכחישים ומבזים את התוה"ק לא ירחם רק יקוב הדין את ההר ועפ"ז י"ל הפ' צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. כי צדק הוא לפנים משורת הדין כענין צדקה וחסד. ומשפט הוא שורת הדין. ופעמים שהקב"ה נוהג בדין ופעמים בחסד ומפרש יותר למי נוהג בדין ולמי ברחמים אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. כי החוטא מחמת תאוה יודע הוא שנופל בחטאו לא כן מי שיש לו שרץ במוחו הרהורי עבירה הקשין מעבירה זה אינו יודע שחוטא כי לדעתו הכוזבת אין שום חטא לאדם בעברו על מצוות תוה"ק והנה תרועה יש לפרש מלשון תרועם בשבט ברזל שהוא לשון שבירה. ע"כ אחר שהקדים צדק ומשפט כנ"ל. אמר אשרי העם יודעי "תרועה" היודעים בעצמם שנשברו ונתרועעו ע"י חטאם וצריכים לתקן א"ע להם יש תקוה כי ה' הוא מדת הרחמים עוד באור פניך יהלכון. לזה אמר ג"כ עלה אלקים הוא מדה"ד בתרועה לאינם שבים. אבל ה' בקול שופר. לשבים ומתוודים בכל לבם שלא ישובו עוד לכסלה להם יהי' רחום ורב חסד. וע"פ כל האמור הנה בפעם הראשונה כבר תועיל התוכחה למי שחטא רק מחמת תאוה אבל נשמתו שהיא חלק משמים ממעל עודה ברה וזכה. לז"א האזינו השמים ואדברה שהם אשר עוד בשמים חלקם יאזינו ויטו אזן קשבת גם בפעם הראשון כאשר ידבר אליהם דברי חכמה ומוסר. אמנם אותם בני אדם יושבי חשך וצלמות אשר כבר טמאו גם את מקדשם היא הנשמה הטהורה ואין בהם עוד זוהר השמים וצלם אלקים הוסר מעליהם עד שבחייהם קרויים מתים כי הסירו עדיים מעליהם ורק על הארץ יסודם שבתם ומנגינתם כל היום המה ישמעו עכ"פ בפעם השנית. בתקוע שופר בקול. והוסיף לבאר יערוף כמטר לקחי כי חז"ל דרשו פ"ק דתענית יערוף מלשון עריפה והריגה. וכבר כ' מחיתי כעב פשעיך היינו העוונות שרק בחומר הארציי יסודם שדומים לענן מטר שנאמר בו ואד יעלה מן הארץ כמו כן החטאים האלו רק הארץ הולידתם. ע"כ אמר שבפעם הראשון יערוף ויהרוג לקחי ומוסרי אותן העוונות שדומים למטר שנולדו ג"כ מן האידים הארציים. ואח"כ בפעם השנית תזל כטל אמרתי להתם גם פשעים אשר אין מקורם בתאוות החומר. והנה רוב האנשים חוטאים רק מחמת תאוה וחמד' אבל לבם ושכלם נכון בה' ורק המעט מן המעט שנפלו לבור שחת הכפירה ר"ל. כי רוב ישראל מאמינים. ע"כ אמר על הראשונים החוטאים מחמת תאוה שרובם נכשלים בהם כשעירים עלי דשא. שהוא כולל כל מיני ירקות ועשבים. כמו כן האזינו השמים ויערוף כמטר הוא לרוב בני אדם. אבל ותשמע הארץ שאין בהם עוד שום מורא שמים ורק זוחלי עפר המה זהו רק כרביבים עלי עשב יחידי כי שורש פורה ראש הכפירה והמינות בה' רק המעט מן המעט ימצא זעיר שם ורוב ישראל כשרים ומאמינים הם:

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי, י"ל עפמ"ש לעיל פ' תבא בפ' והי' אם שמוע תשמע לפרש אז"ל אם תשמע בישן תשמע בחדש שע"כ נאמר בישראל יגעתי ומצאתי בתורה תאמין ויוכלו לעמוד בסוד ה' ולהבין דבר על בוריו לאמתה של תורה בשביל שמלמדין אותו כל התורה בעודו בבטן כמו שדרשו ז"ל על בהלו נרי עלי ראשי ע"כ אינם אלא חוזרים על הראשונים לזכור את הנשכחות אבל אוה"ע שלא למדו מעולם יגעו לריק להשיג אמתת התוה"ק עיי"ש באריכות. והנה הגשם נתהוה מן הארץ כמ"ש ואד יעלה מן הארץ ועולה למעלה ונעשה ענן ושוב חוזר למקומו הראשון להוליד הארץ ולהצמיחה כמו כן התורה נמשלה גם בזה למטר כמו המטר אל מקומו הראשון הוא הארץ אשר משם נתהוו האדים שמה ישוב כן התורה ג"כ חוזרת על אכסניא שלה אחרי שכבר היתה מקדם מורשה לישראל בטרם יצא לאויר העולם ע"כ אל מקומה הראשון היא שואפת זורחת. וכבר דקדקו המפרשים דהו"ל למימר האזינו השמים ואדברה אחרי שכבר האזנתם והקשבתם לדברי ה' בעוד הייתם השמים והוא בטרם תחוללו בארץ עי"כ נמשך ממילא שתשמע ותבין הארץ אמרי פי ה'. אבל אם לא הייתם שומעים מתחלה את דברי ה' אז לא הי' ביכלתם לשמוע ולהבין אמרי פי ה' בעת אשר אתם שוכנים על הארץ. והטעם לזה כי יערוף כמטר לקחי כנ"ל כמו שהמטר רק ישוב שמה למקום אשר הי' כבר בתחלה כמו כן התורה לא תכנס אלא באזני מי שכבר שמע מתחלה: האזינו השמים ואדברה וגו'. במדרש משה רבינו על שהי' קרוב לשמים ורחוק מן הארץ אמר האזנה בשמים שהוא בקרוב. ושמיטה מרחוק אל הארץ. וישעיה הנביא שהי' רחוק משמים אמר שמעי שמים וקרוב לארץ אמר והאזינו ארץ. ויש לתמוה הלא ישעי' סיים כי ה' דיבר אלמא שדיבר בשם הקב"ה והוא בודאי קרוב לשמים. ונ"ל באופן אחר עפ"מ שאנו אומרים בתפלת ראש השנה כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך. מצינו ג"כ ב' לשונות האזנה ושמיעה ויש לתמוה מאי ואין דומה לך הלא גם בני אדם שומעים קול שופר ותרועה. ונראה כי רבים הרוצים לשוב ע"י התעוררות המוכיח אבל הם בושים לעזוב דרכם הרע כי מה יאמרו הבריות אם יראו אדם עוזב את דרכו אשר רגיל בו. וע"ז אמר בן תימא הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים ולא יבוש מפני המלעיגים רק ה' יהי' לנגדו תמיד וידמה בדעתו שהוא יחיד בעולם ואין אחרים אתו. וע"ז נאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך. אם רק אתה תחזור בתשובה ואין לאחרים אתך בכ"ז שוב תשוב אם גם רק ה' אלקיך ביחידות והאחרים אינם רוצים לקבל אותו. וע"ז יש להמליץ מאמרם ז"ל תשובה קדמה לבריאת עולם שנאמר בטרם הרים יולדו ותאמר שובו בני אדם. כלומר הבעל תשובה צריך לחשוב בעצמו מחשבות שהוא לבדו בעולם ועדיין לא נברא כלום רק הוא ביחידות. ועי"ז לא יבוש ולא יכלם. אבל באמת למעיין האמתי אין זה בושה לחזור בתשובה כי אמרו תכלית חכמה תשובה ומ"ט כי כל יותר שיחכם האדם יראה כי מעשיו עד לא היו בדרך השלימות א"כ תכלית החכמה כל כמה שיחכם יותר יחזור בתשובה. וע"ז אמרו במדרש שמצאנו שופר של מתן תורה שופר של חומת ירחו שופר של משיח. כי השופר הוא המעורר לתשובה כנאמר הרם כשופר קולך אבל מתחלה צריך מתן תורה שידע מה לעשות ואח"כ השופר מפיל החומה אשר היצה"ר בונה כנגדו למען ימוש מעשות טוב. ואח"כ אם כבר הפיל החומה אז שופר של משיח וגאולה תהי' לו. נמצא שההתנצלות של חוטא כי לא ידע דברי התורה למען ישמרם. וע"ז נאמר בפיוט באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חק ומשפט. כלומר אם גם אין מי שיליץ בעדנו לטובה לכל הפחות זאת התנצלותם כי לא ידענו מהתורה והמצוה ע"כ תגיד ליעקב דבר חק ומשפט וידע להזהר. לפ"ז אין התשובה חרפה לאדם אדרבה לכבוד יחשב לו שמורה ע"י תשובתו שהגיע לתכלית החכמה. וע"ז יש להמליץ מדרש רבה. לפי שהי' א"א מתפחד מעוון ע"ז שהי' בידו א"ל הקב"ה לך טל ילדותך מה הסל פורח כך עוונותיך פורחין. כי הטל פורח ע"י שהשמש יצא על הארץ ויאסוף אליו אגלי טל כמו כן החוטא במחשך מעשיו אבל כששמש צדקה זרחה עליו ומורה שיצא ממחשך ואפלה לאור גדול וזהו כמו שהטל פורח ע"י השמש כך עוונותיך פורחין ע"י שזרחה עליך אור נוגה. ומטעם זה אמרו במקום שבעלי תשוב' עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שנאמר שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב. והנה בני אדם ירצו יותר את הצדיק מעיקרו מן הבעל תשובה כי האדם לא יוכל להגביה א"ע למעלה זו שישכח את אשר חטא ולא יזכור לו מעשים הראשונים אבל הש"י הוא אוהב יותר את הבע"ת על אשר בכחו ועוצם ידו הגביה א"ע מעמקי העוונות. והנה שופר קול פשוט מורה על צדיק מעיקרו לא כן התרועה ושברים מורה על בע"ת שמשבר את דרכו מאז ומקדם. ובני אדם קרובים אל צדיק גמור הוא שופר ושייך בי' האזנה ורחוקים מן בעל תשובה ושייך בי' שמיעה כנ"ל. אבל הקב"ה שומע קול שופר כלומר מצדיק גמור הוא עומד מרחוק אבל ומאזין תרועה הוא בע"ת אצלו ית' הוא קרוב. ושפיר מסיים ואין דומה לך כי בני אדם לא כן עושים שמקרבים יותר את הצדיק גמור. וז"ש מ"ר שאף שהי' גבוה מכל אדם בכ"ז אמר האזינו השמים הם הצדיקים אשר כל ימיהם מלאו בדברים שמימיים להם אמר האזינו שעומד בקרוב להם. אבל ותשמע הארץ הם האנשים אשר על הארץ דרכם להם הוא רחוק. אבל ישעי' אמר שמעו שמים והאזינו ארץ. כלומר להיפך שבעל תשובה הוא קרוב יותר. ונתן טעם לזה כי ה' דבר. כלומר בעיני כבודו ית' הבע"ת נכבד יותר. וסיים יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כי באמת לבעל תשובה קשה עליו לפרוש מדרכו אשר הלך בה עד עתה אבל אחרי שהודגל בדרך הטוב אז קל בעיניו וזהו צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה. וז"ש במס' ר"ה כתיב לך ה' החסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחלה כמעשהו ולבסוף לך ה' החסד כי בתחלה אשר קשה לאדם לילך בדרך הישר ע"כ מגיע לו שכר ע"פ מעשהו כי לפום צערא אגרא אבל לבסוף שכבר הורגל בדרך הישר ושמחה לצדיק עשות משפט אז אין מגיע לו שכר מן הדין רק מתורת חסד לא ימנע טוב להולכים בתמים והנה החילוק שבין גשם לטל הוא כפרש"י גשם אין הכל נהנים ממנו כאשר מתפללים ביו"כ ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים וכו'. משא"כ הטל הכל נהנים ממנו. וז"ש בתחלה יערוף כמטר לקחי שהוא קשה לאדם ולבסוף תזל כטל אמרתו שיהא נוח לו כנ"ל:

האזינו השמים ואדברה וגו'. הנה כתיב שובה ישראל עד ה' וגו' ארפא משובתם אוהבם נדבה. ובגמרא דיומא א"ר חמא גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה. הק' מהרש"א דהו"ל לאתויי קרא ושב ורפא לו עוד יל"ד למה מייתי סיפי' דקרא דאוהבם נדבה כיון דראייתו אינה אלא מרישא דקרא דארפא משובתם. עוד שם ר' חמא רמי כתיב שובו בנים שובבים וכתיב ארפא משובותיכם כאן מיראה. כאן מאהבה נראה כי שהע"ה אמר מעוז לתום דרך ה' ומחתה לפועלי און כי דהע"ה אמר צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ופי' באפ"י כי כשהקב"ה נוהג בדרך הטבע זה נקרא דרך ה' כי כן דרכו מעולם שכן תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אבל כשמשדד הטבע נקרא מעשה ה'. וזהו צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד שנוהג לפנים משוה"ד בכל מעשיו עיי"ש בדרוש עין רוגל פי' נפלא על סתור בן מיכאל שסתר מעשיו של הקב"ה ועשה עצמו מך. והנה להישר הולך אין הקב"ה צריך לשדד הטבע למען יאמין בה' ובתורתו כי גם אם עולם כמנהגו נוהג בכ"ז הוא רואה כי אצבע אלקים הוא. אבל הפועל און לזה לא יועיל הנהגת הטבע להאמין בבורא עולם ית"ש רק צריך הש"י להראות א"ע בתואר האל הגבור והנורא אשר יעניש לרשעים בעונש שלא כדרך הטבע ורק אז יפקחו עיניו לראות מעשה ה' כי נורא הוא. וז"כ המקרא מעוז לתום לתם דרך גם זה הוא מעוזו להאמין בה' "דרך ה'" אם רק בעיניו יראה דרך הטבע אבל לפועלי און להם לא "יועיל דרך ה'" הטבעי להיות להם למעוז ומחסה כ"א רק "מחתה" אם ה' באפו ובחמתו יפחידם ויבהלם רק זהו מעוזו. ובזה י"ל קרא דהושע בסוף הפטרתנו מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. כי הכסיל יען רואה עולם כמנהגו נוהג ואין הקב"ה משנה הטבע כ"א הולך בדרך ה' כנ"ל עי"ז יכשל לשכוח בה' ולמרות את דברו כי רק מחתה לפועלי און. לא כן החכם והנבון גם אם עולם כמנהגו נוהג גם בזה רואה את יד ה' הגדולה ויוסיף לילך בדרך הישר והטוב וזהו מי חכם ויבן זאת כי ישרים "דרכי ה'" גם אם הש"י רק הולך עמנו כדרכו הטוב מעולם גם עי"ז הדרך. צדיקים ילכו בם להוסיף כח ואומץ על אורח חיים למעלה למשכיל. אבל פושעים יכשלו "בם" כלומר על ידי "דרכי" ה' שאינו עושה נסים ונפלאות לשדד הטבע עי"כ יכשלו ויפלו בשחת רעה לא כן הצדיק ילך למעלה גם ע"י דרך ה'. ופירשתי הפ' בתהלים אודך ה' על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד גלמי ראו עיניך וגו'. כי באמת הש"י עושה לנו נסים בכל עת ועונה אלא שאין בעל הנס מכיר בנסו וסובר שהכל בדרך הטבע ובאמת זה אינו כאז"ל קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף אלא שהחומר ועיני בשר מסתירים ומעכבים מלראות בנסים ע"כ צריך הש"י להראות לנו נסים נוראים למען גם החומר ישיג גדולת ה' אבל הנפש מעצמותה אינה צריכה לנסים שלא כטבע כי גם במירוץ הטבעי היא רואה אצבע ה'. וז"ש אודך ה' על כי נוראות נפלאתי על שעשית עמדי נסים נוראים ונפלאים. נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כלומר הגם שנפשי יודעת בטוב כי כל מעשיך ה' נפלאים בכ"ז הוצרכת להראות לי נסים נוראים בשביל החומר וזהו גלמי ראו עיניך וגו' והנה מה שעינינו רואות בעוה"ר שהדור מתפרץ ונמצאים עוברי ביד רמה על מצוות ה' זהו בשביל שרואים עולם כמנהגו נוהג והיתה הרווחה לבנ"י שהוקל עול הגלות באין מחריד ע"כ וישמן ישורון ויבעט שכחו אל מושיעם. אבל באמת ע"ז נאמר זכור ימות עולם בינו שנות. דור ודור. היינו ימים מקדם שהיו ישראל נתונים בצרה ומה שהי' יוכל ח"ו להיות עוד. וז"ש למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה והוא לכאורה כפל לשון במלות שונות. אבל באמת הוא שאלה ותשובה ששואל למה ה' תעמוד ברחוק. כלומר ע"י מה בא זה שהש"י עומד כעת רחוק ממנו שאנו מרחקים ממנו ית"ש ע"י חטאינו ופשעינו כמ"ש בוידוי רחקת ממנו בעוונינו. שכאשר עונינו ענו בנו אז כביכול נקרא הש"י רחוק ממנו אחרי שמרחקים א"ע מתוה"ק. ע"ז בא כמשיב שע"כ ה' עומד ברחוק כנ"ל בשביל תעלים לעתות בצרה שכבר נעלם ונשכח מאתנו העת אשר ישראל הי' בצרה לבז ולמשסה. עי"כ שמנו עבו ויטוש אלוק עשהו. אבל באמת אמר הנביא (יחזקאל כ) העולה על רוחכם הי' לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' כגוים חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטוי' ובחמה שפוכה אמלוך עליכם כי כשהקב"ה רואה שישראל בועטים מרוב טובה וח"ו עתידה תורה שתשתכח מישראל אז הקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה כהמן ומחזירם בע"כ לתשובה או שמביא ח"ו חלאים רעים ונאמנים כמו בשנה העע"ל. כמ"ש אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו ויגיעו עד שערי מות אז ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם. וז"ש ארפא משובתם כלומר הקב"ה אומר שבכל אופן אתקן את משובתם ואעשה שלא יחטאו עוד אם גם ביד חזקה ובחימה שפוכה. אבל אוהבם נדבה אני אוהב שיחזרו ישראל בתשובה מחמת נדבת לבם לא מיראה מיסורים. כי שב אפי ממנו. רק זה אני אוהב אם יחזרו בתשובה מאהבה ואימתי אם גם בעת שב אפי ממנו ישובו אלי זה אני אוהב. וז"ש ר' חמא גדולה תשובה. איזו תשובה גדולה.

שמביאה רפואה לעולם. אם הרפואה ולא המכה הביאה את התשובה בעולם כלומר בעת אשר נרפא כל נגע והיתה הרווחה. לא לבד בעת צרה ליעקב ישובו אלי. אותה תשובה גדולה וחשובה. לפ"ז אין הפירוש שהתשובה מביאה את הרפואה אלא הרפואה מביאה את התשובה לעולם. וע"ז מייתי שפיר ראי' מקרא דארפא משובתם בכל אופן אף ביד חזקה אבל אוהבם נדבה כנ"ל. ומיושב קושיית רש"א שהוצרך להביא הך קרא ולא קרא דושב ורפא וגם הוצרך לאתויי סיפא דקרא. ותו רמי ר"ח כתיב שובו בנים שובבים וכתיב ארפא משובתם. היינו דשובו משמע מעצמכם וארפא משמע שהקב"ה מרפא בעל כרחנו ושפיר משני כאן מאהבה נאמר שובו מעצמכם וכאן מיראה והיינו ארפא משובתם כנ"ל. וע"ז אנו מתפללין אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך. כי אב הוא רחמן על בנו אבל מלך יושב בדין וביד חזקה. והנה הקב"ה מולך עלינו בכל אופן אם נשוב מעצמנו אז הוא אבינו המרחם אבל אם לא נרצה לשוב מעצמנו אז ביד חזקה ימלוך עלינו כי הוא מלכנו. וע"ז אנו מתפללים אחרי שבכל אופן או במענה רך או במשיב חימה נצטרך לשוב בתשובה ע"כ "אבינו מלכנו" תן לנו לב לשוב אליך מעצמנו טרם תכריחנו ביד חזקה לשוב. וזהו החזירנו בתשובה שלימה "לפניך" כלומר לפני היום הגדול והנוראה שאתה מכריחנו לשוב טוב לנו שהש"י ערה עלינו רוח נכון לשוב מעצמנו. והנה לפי האמור בפי' הקרא למה ה' תעמוד ברחוק שע"י שהיתה הרווחה לישראל ע"ז נעשה ה' רחוק כביכול מאתנו י"ל שזהו שהוסיף בגאות רשע ידלק עני. כי באמת העשירים שיש להם כל הון יקר להם היתה לע"ע הרווחה ועי"כ חוטאים אך רואים אנו שגם עניים אומללים חוטאים אבל הם לומדים מהקצינים שבעם אחרי שרואים שהם חוטאים עושים גם העניים כמעשיהם. וזהו בגאות רשע ע"י גאות רשעים שגאו והעשירו והרשיעו ידלק עני גם העני שאין לו מותרות שיחטא מרוב טובה בכ"ז גם הוא ידלק מאש התאוות זרות. וי"ל בזה מדרש הובא בי"א ערך ודוי. ישראל אומרים לפני הקב"ה עוונותינו רבו למעלה ראש א"ל הקב"ה יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. כי ישראל אומרים הן אמת שעוונותינו רבו אבל "למעלה ראש" למעלה החל הנגף המה הקצינים הגבוהים אשר עומדים מעל העם בראשם המה התחילו לחטוא וזהו למעלה ראש למעלה הי' הראש וההתחלה אבל באמת אם הקצינים היו רואים שע"י עשותם המזמתה לא יכובדו וחרפה וכלימה תכסם אז לא היו חוטאים אבל ע"י שרואים שכל העם יענו אחריהם הידד וישתדלו לעשות כמעשיהם עי"כ הם יוסיפו לחטוא. וע"ז אמר להם הקב"ה לא כמו שאתם סוברים כי למעלה ראש ע"כ הראשים צריכים לחזור בתשובה תחלה אדרבה יעזוב מתחלה רשע דרכו העניים המה יעזבו דרך הרשעה ועי"כ ואיש און מחשבותיו. וז"ש האזינו השמים ואדברה מתחלה צריכין הגדולים לחזור בתשובה ואח"כ ותשמע הארץ המה הפחותים אמרי פי:

האזינו השמים ואדברה וגו'. כי אמרו תשו' ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. בכוונה סדרו עד"ז כי אם עושה להפך תפלה קודם לתשובה לא די שלא יועיל אף יזיק כי בעל העקרים חקר אתשובה ותפלה האיך יועיל אם ה' גזר על אדם לרוע ח"ו הכי על ידי תפלה ישנה הקב"ה את אשר גזר אומר האיש אל ויתנחם ויהפך דעתו מרעה לטובה. ותירץ כי לא איש אל וישנה דעתו כ"א רק המתפלל הוא המשנה את מעמדו כי לא נגזר עליו אלא בהיותו במעמדו הרע לא כן אם ישוב אל ה' בכל לבב נהפוך לאיש אחר ולא נגזר וע"כ נקרא תפלה מתפלל שעושה פלילות עם עצמו לשנות ולהמיר א"ע רע בטוב. ומעתה אם מתפלל בלא תשובה מתחלה הרי בדעתו שע"י תפלתו לבד יהי' שינוי רצון אצל הקב"ה ובזה משפיל כבוד הש"י כנ"ל. וזהו האזינו השמים ואדברה מתחלה יהי' השוכן שמים ית"ש שומע מחשבותינו לטובה היא התשובה אשר עיקרה החרטה בלב. ואח"כ ותשמע הארץ אמרי פי זו התפלה שכל אדם שומע. וסיים כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. שאם אנו עושים על דרך זה אז התפלה לא לקטנות ושפלות יחשב להקב"ה ח"ו לומר שיש לפניו שינוי דעת ורצון כ"א הבו "גודל" לאלקינו וכאמור. והנה רבים חושבים שהתפלה לבדה שאנו מתפללים בימים הקדושים אלו היא התשובה. כי באמת לאותם אשר אינם מבקרים בהיכל ה' כל השנה רק בימים הקדושים האלו באים על איזה שעות להם כקרבן יחשב ואומרים ונשלמה פרים שפתינו כי להם עבודה גדולה היא זו ובאמת זה אינו עיקר התשובה הלא ראינו כי בזמן שבהמ"ק קיים שעיר הנעשה בפנים מכפר על טומאת מקדש וקדשיו ושעיר הנעשה בחוץ מכפר על שאר עבירות. הלא שעיר הנעשה בפנים הוא מקודש יותר ומפני מה תהי' כפרתו מועטת מהנעשה בחוץ הלא דבר הוא. אלא באו לרמז לנו כי אלו הקרבנות אשר אנו מביאים בפנים שממלאים איזה שעות בעבודת ה' בבהכ"נ זה אינו מכפר רק על מה שחטאנו בבהכ"נ ע"י דיבור חול וכדומה וזהו שעיר הנעשה בפנים מכפר על טומאת מקדש. אבל עיקר הכפרה תהא ע"י שעיר הנעשה בחוץ ע"י מה שאנו מקריבים חוץ לבהכ"נ בבתינו זה יהי' לכפר עלינו. והנה באמת ישראל קדושים ויש להם הרהורים ומחשבות טובות בימים הקדושים אלו ובאמת אם מחשבה מועלת היינו כולנו צדיקים כי מחשבותינו לטובה בימים אלה ע"כ אנו מתפללים ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור כמו שבעקדה צירוף הקב"ה מחשבה טובה למעשה כן יעשם ה' לנו אות לטובה לצרף מחשבותינו. אמנם כן מחשבה לחודה לא מהני רק אם נאנס מבלי יוכל להוציא מחשבתו הטובה לפעולת אדם אז הקב"ה מצרפה כמעשה אבל אם לא ישתדל כלל לעשות אין המחשבה נחשבת למאומה. וז"ש בגמרא דיומא. כתיב לך ה' החסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחלה כמעשהו ולבסוף לך ה' החסד וחוץ לדרכנו נראה עפמ"ש גדול העצה ורב העלילי' אשר עיניך פקוחות על דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. הך כפרי מעלליו נראה כוונתו כי לפעמים אדם עושה דבר טוב ונצמח ממנו עוד דבר טוב אחר למשל שממנו ראו וכן עשו אחרים ונתגלגל זכות ע"י זכאי הנה אף שהוא לא כוון לכך בכ"ז ה' הטוב ישלם לו גם בעד הטוב שנצמח ממעשהו שלא בכוונה. וזהו לתת לאיש כדרכיו ולא לבד דרכיו כ"א גם פרי מעלליו כלומר הפרי הטוב היוצא ממעשיו גם על זה ישלם ה' שכרו. והנה זהו מדת החסד שמשלם פרי מעלליו. וזהו הכוונה בתחלה היינו מה שאדם עושה בעצמו זהו תשלם לאיש כמעשהו אבל לבסוף כלומר מה שנצמח אח"כ פרי טוב ממעשיו זה א"צ לשלם מצד הדין אלא לך ה' החסד. ועפ"ז י"ל במשנה דאבות פ"ו. אל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך והוא ע"ד שאמרנו שע"י פרי פי איש פעולת צדיק לחיים שממנו ילמדו וכן יעשו כמוהו ומה שעושים רבים על ידו נחשב כאלו הוא עשה א"כ יש לצדיק כפלים לתושי' הא' מה שעושה בעצמו וזהו שכר מלאכתו אשר עמל בו והב' מה שנגרם על ידו לטובה שאחרים למדו ממעשהו וזו רק פעולה בל"א ווירקונג ממעשיו הטובים. וז"ש אל תתאוה לשלחן מלכים ששלחנך וכתרך גדול יהי' ע"י שלחנם וכתרם כי כ"כ שמוסיפים כח ואומץ חלקך עמהם בחייתם כי אתה הגורם להם כי נאמן הוא בעל מלאכתך לא לבד לשלם לך כמעשך שכר מלאכתך כ"א גם שכר פעולתך הוא מה שנצמח ע"י מלאכתך גם ע"ז לא ימנע הטוב ממך. ולדרכנו נאמר כי מחשבה לחודה אינה מועלת בתחלה כ"א צריך האדם לעשות טוב את אשר יש לאל ידו וזהו בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דייקא אבל לבסוף אם רואה הקב"ה שהאדם השתדל בכל מאמצי כחו לעשות כמחשבתו ולא יכול לבצע אז לך ה' לשלם לו מחשבתו בראשו. וכזה אמר דהע"ה מי יעלה בהר ה' אבל לא די לעלות כ"א מי יקום במקום קדשו כלומר יעמוד שם לנצח. זהו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי לא הגביה את נפשו במחשבות טובות לשוא ושקר אחרי אשר לא עשה את אשר יזם:

במדרש אדם מישראל שחושש באזנו מהו לרפאותה בשבת כך שנו חכמים כל ספק נפשות דוחה את השבת וזו מכת האוזן אם סכנות נפשות היא מותר לרפאותה בשבת, ונ"ל עפמ"ד במדרש אדה"ר פגע בקין א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי א"ל כך גדול כחה של תשו' פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת.

כי רבים בשומעם דברי המוכיח לחזור בתשובה מסירים אזנם באמרם שא"א להם להיות בעלי תשובה כי קשה עליהם להיות צדיק וחסיד. אבל באמת לא ניתנה תורה למה"ש אין מבקש מהאדם שיפרוש מן הקצה אל הקצה רק לאט לאט יתהלך בתומו ובכל יום מוסיף והולך כמ"ש לעיל לפרש כי בתחבולות תעשה לך מלחמה אם עשית חבילות של עבירות עשה חבילות של מצוות. כמו שקסמים דקים נעשית חבילה עבה כמו כן ממצוות קלות אם ירבה בהן יעשה משא כבד של מצוות. ע"כ אין הקב"ה מבקש שהחוטא אשר לבו הי' בוער כתנור לעשות עבירה אם ישוב יהי' צונן לגמרי מבלי היות לו עוד שום תאוה כ"א עכ"פ לא יחם לבבו רק יהי' כפושרין לא חם ולא צונן. וז"ש עשיתי תשובה ונתפשרתי. והנה החילוק בין שיר למזמור כי איר הוא שיר ארוך כשורה אבל מזמור הוא קצר מלשון זמירה וקצירה. ע"כ אחרי שמוע אדה"ר כי רק בהעשות פושרין תשובה כזו ג"כ מהני פתח ואמר כך דרכה של תשובה. מזמור בתחלה צריך לעורר א"ע לזמר לבוראו בדברים קצרים ואח"כ שיר מאריך בהלולו עד שמגיע למדרגה גבוהה ליום שכולו שבת שיר ושבח לחי העולמים. ועפ"ז נ"ל מדרש איכה על פסוק זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם אר"א מזמירתו שבתו. הכוונה שלא תימא שהמקונן מתאונן על שהבחורים אין להם התלהבות לשורר לאלקינו בשיר ארוך לזמן מרובה והוא לשון נגינה כ"א גם מזמירתן שהוא זמר קצר גם על שעה חדא לא יוכלו לנשא א"ע על כנפי התעוררות מעת אשר זקנים משער שבתו. הדרן להנ"ל שהקב"ה מתרצה שהחוטא ישוב לאט לאט ונראה שזה כוונת המדרש מפני מה נתן הקב"ה קורת רוח לישראל בעשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ נגד עשרה נסיונות שנתנסה בהן אברהם אבינו. כי לכאורה כיון שבר"ה הקב"ה יושב לדון עמו הי' לו לגמור את דינו באותו יום ולא להמתין עד יו"כ וכן הקשה בס' זרע בירך. אבל הטעם כנ"ל אחרי שהקב"ה יודע שא"א להחוטא לשוב בפעם אחת כ"א מעלה מעלה ממדרגה למדרגה ע"כ נתן להם קורת רוח דייקא שיתקרר רוחם ויצרם הרע מעט מעט בימים הקדושים האלו. ובמד"ש פי' בשם מהר"מ אלשקר עשר נסיונות נתנסה מלשון מנוסה ומורגל כלומר שהורגל אאע"ה לילך מעלה מעלה בדרכי היראה. ואחרי ראינו כי גם ראש יחוסנו הוצרך לעלות ממדרגה למדרגה ולא יכול לעלות בפעם א' אל מרום הר ה' ע"כ גם לבניו נתן הקב"ה קורת רוח בעשרת ימי תשובה. ואפשר שע"ז אמר בעקדה שהוא נסיון העשירי אשר יאמר היום בהר ה' יראה. כמו מי שעולה על ההר א"א לו לילך בפעם א' כ"א צריך לילך מדרגות וצריך בנתיים לעמוד לפוש ולנוח כמו כן מי שרוצה לעלות אל הר ה' ג"כ צריך לילך מעט מעט. כמ"ש דהע"ה מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב כלומר מתחלה צריך להרגיל א"ע במדות האנושיות האלו ואז יוכל להגביה נפשו למרום אבל מי שרוצה בפעם אחת לעוף ולהגביה הוא יפול אחור ולשוא תהי' נשיאתו אבל אם יש בו כבר המדות האלו אז אשר לא נשא לשוא נפשי לא יגע לריק ולא ילד לבהלה. כי לא נשא א"ע בפעם אחת למעלה ראש ועי"כ יפול רוכב שמים בגאותו אחור כי נשיאתו שלא בהדרגה לאט רק לחנם ולשוא כחו כלה ואפשר שזה כוונת אז"ל הובא במדבר קדמות להגאון חיד"א ז"ל ערך ר"ה. בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו א"ל להקב"ה רבש"ע תן לבניי עשרת ימי תשובה. כי יצחק אף שהי' קדוש מרחם עולה תמימה בכ"ז לא הי' עוד במדרגה כזו שיוכל לבטוח שאף אם ידיו לא יהיו אסורות בכבלים לא יזיז זיז כ"ש בעשותו רצון קונו שע"כ הצורך לעקדו ולכפתו ואם הדבר כן בגדולים מה יעשו אזובי קיר ע"כ אמר אאע"ה בשעה שהצורך לעקוד את יצחק כי יירא פן לא הגיע עדיין למדרגה היותר גדולה ע"כ תן לבניי עשרת ימי תשובה ולא תחתום עוד גז"ד בר"ה ואפשר שזהו שאז"ל במדרש בראשית. ויקרא אלקים לאור יום אלו, מעשיהן של צדיקים ולחשך קרא לילה אלו מעשיהן של רשעים ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים ויהי בקר אלו מעשיהן של צדיקים יום אחד זה יוה"כ שנתן להם הקב"ה כי רבינו בחיי פי' הפסוק נלכה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו. שצריך לילך לאט לאט ממדרגה למדרג' כמו השחר שאינו עולה בפעם א' להאיר ולזרוח כ"א נכון מוצאו כמ"ש המאיר לארץ ולדרים עלי' ברחמים. וז"כ המדרש ויקרא לאור יום ולחשך קרא לילה מעשיהן של צדיקים ורשעים כי מעשה הצדיק מאיר כיום בהיר וכשמש בצהרים ודרכי רשעים בחשך ואפלה יכוסו. אבל ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים אם רק יעריב השמש מזה יצמח מעשה רשע כמ"ש חבילות של עבירות. וגם ויהי בקר אם רק התחיל לזרוח אור שמש צדקתו מזה יצמח מעשה צדיקים. ואחרי רואינו כי לאט לאט יוסיף הדבר ע"כ שפיר אמר שנתן להם יום א' זהו יוה"כ כנ"ל שנתן להם קורת רוח. והנה לפי מה שאמרנו דצריך לילך ממדרגה למדרגה יקשה מדברי הרמב"ם הידועים דצריך להטות מן הקצה אל הקצה והביא דמיון ממטה הנעקם. ונ"ל כי כשאדם חוטא רק בגופו מחמת תאוה די לו שיעתק ממדרגה למדרגה כמו פושרים הנ"ל אבל מי שיש לו שרץ במוחו ר"ל שנפשו חוטאת לזה צריך תשובה גדולה מן ההיפוך להיפך וז"ש המדרש מי שחושש באזנו שאינו רוצה לשמוע ד"ת ודברי מוסר ולא ידענו אי בנפשו הוא החטא כמ"ש עוונה בה או רק בגופו הוא חוטא מחמת תאוה. מה שיהא מותר לרפאותו בשבת. כמ"ש ששבת הוא המדרגה העליונה יום שכולו שבת. ע"כ השאלה אי מחוייב לילך מן הקצה אל הקצה או יש לירא שאם נכביד עליו העול יחזור לסורו. וע"ז אמרו כך שנו חכמים כל ספק נפשות דוחה שבת. כי האדם יש לו ב' נפשות רוח הבהמי ורוח עליון ואם לא ידענו אם נפשו חוטאת או רק רוח הבהמי וזהו ספק נפשות שאין אנו יודעים איזו מב' הנפשות חטאה. אז דוחה את השבת צריך אני לדחות את המדרגה היותר עליונה כי אולי רק גופו חטא ודי אם ילך ממדרגה למדרגה.

אבל זו מכת האוזן אם סכנה היא כלומר אם יודעים אנו כי בנפשו הוא ויש כאן סכנה אז מותר לרפאותה בשבת כנ"ל בדרך צחות:

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. י"ל עפמ"ש בעקרים מאמר ד' פי"ח מה מועילה התפלה שמתפלל האדם ליוצרו ית' אם כבר נגזרה עליו גזרה האיך יוכל האדם לבטלה ע"י תחנוניו הלא בזה הוא פוחת ח"ו את כבוד השם שנראה שמשתנה ע"י פעולת האדם מרע לטוב. ותירץ שהקב"ה אינו משנה א"ע ח"ו אלא שהאדם משנה א"ע מרע לטוב ע"כ אף שנגזר עליו מתחלה בהיותו רע גזרה רעה אחרי שהיטיב את דרכו ונשא לבו אל כפו אל אל בשמים והסכים בלבו ע"י התפלה לעזוב דרך רשע חיש לו ישע ע"כ נקרא האדם מתפלל כי הוא עושה פלילות עם עצמו שופט את עצמו להסיר רע מקרב לבו וע"ז נאמר ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו. כלומר אם אנו קוראים את השם שיעננו ביום צרה מתחלה צריך אלקים שופטים קרובים אלינו והוא הרוח באנוש אשר ישפוט מישרים לחזק בדק בית האדם ואח"כ יקרא אל ה'. וכמו כן בתשובה הוא ג"כ לכאורה פחיתות כבוד לה' ית"ש אם אנו מדמים בנפשנו שע"י תשובתנו וע"י חלותנו נשנה ימין עליון ח"ו הלא לא איש וינחם אבל אם התשובה היא באמת ובלב שלם אז אנו משנים את עצמנו ולא עלינו נגזרה הגזרה כמ"ש הרמב"ם ז"ל שיאמר הבע"ת ע"י שינוי השם ושינוי מעשה אני איש אחר ולא עלי נגזרה הגזרה. וז"ש גדולה תשו' שמגעת עד כסא הכבוד. כי אם שב רק בדבר שפתים ולא מקרב לב עמוק וחושב שרק ע"י וידוי דברים ירצה את ה' וישנה דעתו ח"ו אז הוא פוגם בכסא כבודו ית"ש. ע"כ צריך שתהי' התשובה גדולה ונכבדה בלב שלם כי אם לא יעשה תשובה רק מן השפה ולחוץ ולבו בל עמו אז הוא נוגע בכסא כבודו לחללו ח"ו בדמיונו שאף מבלי שישנה האדם את עצמו הוא ית"ש ישנה את דעתו. וז"ש כי שם ה' אחרא בתפלה אל תדמו בנפשכם שעי"ז אני מקטין ח"ו כבוד ה' כקושיית עקרים הנ"ל כ"א הבו גודל לאלקינו. גדולתו וכבודו לא יגרע ח"ו. והטעם כי לא הוא ית' ישנה את דעתו ומחשבתו ח"ו כ"א ע"י התפלה הצור תמים פעלו האדם שהוא פעולתו של הקב"ה ומעשה ידיו להתפאר הוא נעשה תמים ע"י תפלתו. כי כל דרכיו משפט הוא שופט בעת התפללו לאלקיו את כל דרכיו ע"ד אלקים קרובים אליו הנ"ל ורק את עצמו הוא משנה ומחליף את דרכיו לעזוב דרך רשע ולאחוז בצדק דרכו בו יתהלך מישרים:

הלי"י תגמלו זאת וגו'. כי המפרשים הקשו הה תועיל התשובה וחרטה לחוטא הלא אם יחטא נגד מלך בו"ד וימרה מצוותיו ענש יענש ולא יועיל לו וידוי על העבר ותפלה על העתיד וכש"כ לפני ממ"ה הקב"ה. אבל הטעם לזה כי למלך בו"ד אשר מגיע לו הנאה ממה ששומרים פקודיו המעמידים את אושר מלכותו על תלה ע"כ אם א' המרה את פיו ועבר על פקודתו לא יכופר לעוונו עדי ענש יענש על שחיסר מתועלת המלך לא כן בהקב"ה אשר אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח ורק שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות ע"כ אם החוטא מתחרט בלב שלם ושב ורפא לו אחרי שלא הזיק רק לו לעצמו ואחרי שרק בנפשו הוא חטא' והוא יתקן את אשר עוות בנפשו. ובזה פי בדרשות דברי פני ארי' דף כ"ט מאמר הנביא אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור למה לנצח וגו' השיבנו ה' אליך ונשובה וגו' כי המופת שאין הקב"ה צריך לבריותיו ואין מגיע לעצמותו ית' תועלת משמירת המצוות ולא נזק ע"י העבירות הוא כי אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא ככחו הגדול ית"ש עתה כחו אז וא"כ מוכח שא"צ לשפע מבריותיו וממילא מוכח שתשובה מועלת אחרי שלעצמותו ית' לא הגיע שום נזק מהחוטא. וז"ש אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור. ובע"כ שא"צ לבריותיו ע"כ אנו מתפללים השיבינו ה' אליך ונשובה. וז"ש כאן הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם זכור ימות עולם וגו'. היינו ג"כ שמוכיח שאין להקב"ה שום תועלת לעצם אלקותו ית"ש אם הולכים בדרכיו ושומרים מצוותיו. והראיי' זכור ימות עולם עד לא ברא ארץ וחוצות גם בעת ההיא ה' מלך ובע"כ שאין מגיע לו תועלת. וזהו ג"כ כוונת הכתוב ה' ה' אל רחום וחנן וסיים ונקה שדרשו ז"ל ונקה לשבים. הכוונה ג"כ כנ"ל אחרי כי ה' ה' הי' הוה ויהי' א"כ א"צ לבריותיו ע"כ ינקה לשבים כנ"ל. וזהו ג"כ כוונת דהע"ה למען שמך ה' וסלחתי לעוני היינו ג"כ כיון ששמך ה' הי' הוה ויהי' ואין לעצמותך ית"ש תועלת ונזק מבריותיך ע"כ וסלחת לעווני. וז"ש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד ולמדו מפסוק שובה ישראל עד ה' אלקיך. כי אמרו גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות כי ע"פ הנ"ל מי ששב הוא מכבד להקב"ה ומורה באצבע כי הקב"ה גבוה מעל גבוה וא"צ לבריותיו. ע"כ זדונות נעשו לו כזכיות כי לזכות יחשב לו בתתו כבוד והדר לשמו ית'. וזה אפשר ג"כ כוונת אז"ל על הפסוק ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך אין ועתה אלא תשובה. אחרי שאין הקב"ה מבקש מאתנו מאומה להנאתו ע"כ מוכרח ועתה שתשו' מועילה. וז"ש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד דייקא כלומר שהבעל תשובה הוא מכבד את ה' בהראותו את יקר תפארת גדולת הקב"ה שאינו נצרך לבריותיו. שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כלומר מפני שאלקיך הוא הי' הוה ויהי' וא"צ לבריותיו ע"כ שובה אליו. והטעם כי כשלת בעוונך רק אתה נכשלת בעוונך אבל לעצם אלקותו ית"ש לא הגיע שום נזק. אבל יש עוד טעם מה שמלך בו"ד לא ימחול אל החוטא השב אחרי שבו"ד עיני בשר לו ולא ידע אם החוטא שב באמת בלב שלם ובנפש חפצה או רק בשפתיו יגיד ולבו בל עמו. לא כן ממ"ה הקב"ה בוחן כליות ולב ויודע מחשבות הוא היודע ועד אם החוטא בלב שלם חוזר ואז מוחל לו. וזה שאנו מתפללים לטהר חוסיו בדין ליודע מחשבות ביום דין. ע"י שהוא יודע מחשבות ביום דין עי"כ יוכל לכבוש כעסו בדין בידעו כי שבים אליו בלב שלם. וזה ג"כ כוונת הפיוט וכל מאמינים שהוא בוחן כליות הגואל ממות ופודה משחת אחרי שהוא ית' בוחן ויודע מחשבות של אדם ולא לפניו חנף יבא עי"כ הוא גואל ממות ופודה משחת כי מקבל התשובה ברצון. וז"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך היודע מחשבות קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. אם גם רק קול דברים המתוודים הוא שומע ובו"ד לא יאמין לקול דברים בעלמא אולי אין בהם רוח חיים. אבל ושובו אל ה' הוא היודע. וז"כ למען שמך ה' שאתה יודע מחשבותינו וסלחת לעווני כי רב הוא. אבל יש עוד כוונה לזה כי אם אנו רואים הדור הפרוץ הזה בעוה"ר אשר כמעט כלה ח"ו אמונה בד' מהם ומהמונם ואם יוסיפו ח"ו לילך בדרך הנלוז ההוא שיוסיפו הדור האחרון לחטוא יותר מאבותיהם כמו שבדור הזה חוטאים יותר מאבותם אז ח"ו עתידה תורה שתשתכח מישראל. אבל באמת לא כן הוא כ"א מתים יחי' אל ברוב חסדו וכמו שיחי' מתי הגוף כן יחי' מתי הנשמה אשר כבר מתו מעץ החיים האמתי והם הרשעים שבחייהם קרויים מתים והבטיח הקב"ה שגם המה ישובו ויחיו חיי רוחני ולא ידח ממנו נדח.

ועי"כ ברוך עדי עד שם תהלתו ולא תשכח מפי זרעו. וזה שאנו אומרים אתה גבור לעולם ה' מחי' מתים אתה ורב להושיע. כי אמרו איזהו גבור הכובש את יצרו וכן בהקב"ה אמרו יה"ר שיכבשו רחמיך את כעסך וזהו גבורתו של הקב"ה שכובש כעסו. והנה כשהדור פרוץ כ"כ עד שנחשבים כמתים ר"ל אז צריך גבורה יותר לכבוש את כעסו וזהו אתה גבור לעולם ה' צריך גבורה לכבוש את כעסך. והעד שהרי מחי' מתים אתה כנ"ל. ורב להושיע. לשון תשועה שאין הנושע עושה כלום להצלתו רק ה' לבדו הוא המושיע. וע"כ כתב רבינו סעדי' גאון שאחד מטעמי תקיעת שופר להזכיר תחה"מ והיינו שזהו התעוררות שגם המתים שכבר מתו מיתה רוחניית ואבד זכרם מן הדת גם המה ישובו ויחיו. וז"ש במדרש בשעה שהקב"ה יושב על כסא דין בדין הוא עולה ובשעה שנוטלין שופרותיהם ותוקעין הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. כי אף שהקב"ה מרחם על הבינונים ומטה חסד אבל על הרשעים הגמורים שכבר מתו א"א לרחם והוא יושב על כסא דין אבל בשעה שתוקעין בשופרות ומזכירין תחה"מ כנ"ל להורות שגם רשעים עריצים כאלה יחזרו בתשובה אז הקב"ה גבור הכבוש את כעסו ומרחם עלינו. ובזה י"ל מדרש תמוה הובא בדברי פני ארי' דרוש כ"ז לי גלעד ולי מנשה אם יבוא אדם לומר שאין הקב"ה מחי' מתים יבוא אלי' התשבי ויעיד שהחי' בן אלמנה ואם יאמר אדם שאין אני מקבל תשובה יבוא מנשה ויעיד שאני מקבל תשובה. והוא תמוה מה שייכות לתחה"מ עם תשובה ולהנ"ל הדברים מבוארים כי כמו שמתים יחי' אל חיי גוף כמו כן בחסדו יחי' מתי הנשמה ויעיר עליהם רוח טהרה. והשם הוי' ב"ה מורה הי' הוה ויהי' ואחרי שהקב"ה גם לעולמי עד הי' ולא ישכח שמו מעל פני תבל והאיך אפשר ה אם יוסיפו לחטוא ח"ו כהנה וכהנה כאשר עושים היום בעוה"ר ובע"כ שהקב"ה יסלח לעוונינו ויכפר פשעינו. וז"ש למען שמך ה' כלומר הי' הוה ויהי' והאיך יהי' אם עוונת רבו למעלה ראש ע"כ וסלחת לעווני כי רב הוא:

הלי"ו תגמלו זאת עם נבל וגו' כי דהע"ה אמר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו. הבן אם הכעיס את אביו וירצה לרצותו לא סתפק בזה אם יקבל מאביו כבראשונה מנת חלקו לחם לאכול ובגד ללבוש כ"א יוסיף לרצותו עדי תשוב אהבתו אליו כמקדם ויוסיף לרצותו כי הבה נאמנה כי זה כל מאויו שיראה לו פנים שוחקות כבראשונה. לא כן העבד אם חטא לאדוניו זה רק יצפה שאדוניו לא ייסרנו בשבט לגו כסיל וגם יוסיף להושיט לו די מחסורו אשר יחסר לו. אבל אם פניו שוחקות או עוצבות לזה לא יפנה. ואנו בעוה"ר כעבדים שאין אנו מבקשים אהבה רק כעיני עברים אל יד אדוניהם. רק על היד הם משגיחים אם תייסר אותם או תושיט להם מטובו כן עינינו אל ה' רק שיחננו. וזה שאנו אומרים היום הרת עולם היום יעמיד במשפט וכו' אם כבנים אם כעבדים אם כבנים אנחנו אנו מתפללים רחמנו כרחם אב על בנים. כלומר אהוב אותנו מלשון ארחמך ה' חזקי. ואם כעבדים זא עינינו רק לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו ולא תעניש אותנו אתה איום ונורא אשר בידך להעניש. ואם אין אנו לא לבנים ולא כאעבדים. אז אנו עם נבל הוא הבן אשר אינו מכיר בטובת אביו ואם העבד יכעיס את אדוניו אז הוא לא חכם כי יוכל לידע שברצונו ממית ומחי' ולמה יכעיסנו. ובאמת הקב"ה הוא אבינו וגם אדוננו. וזהו הלא הוא אביך וראוי לאהבו כבן את האב ירצה וגם קנך והוא אדונך והשתחוה לו. ע"כ ראוי לנו לאהבו בלב שלם:

הוא עשך ויכוננך. בחולין דף נ"ו יצאו בני מעי' לא שנו אלא שלא היפך בהם אבל היפך בהם טריפה שנאמר הוא עשך ויכוננך ופרש"י מלשון כיור וכנו. ובתר הכי מייתי תניא ר"מ אומר מ"ד הוא עשך ויכוננך כרכא דכולא בי' ממנו כהניו ממנו נביאיו שנא' ממנו פנה ממנו יתד. לכאורה משמע דר"מ לאפלוגי אתי כיון דמפיק ויכוננך לדרשא אחריתי. ועוד יל"ד מאי רבותא דממנו כהניו הלא כל האומות יש להם מלכים ושרים מהם ובהם. ונ"ל דמייתי דברי ר"מ לראיי' עפמ"ש במ"ר ריש פ' מסעי נחית כצאן עמך נוטריקון נביאים חסידים ישרים תמימים העמדת מהם. הכוונה ע"פ מאז"ל דור דור ודורשיו שאם הדור ראוי אז הקב"ה מעמיד עליהם מנהיג ראוי ומעולה ומכלל הן אתה שומע לאו כמו שאמר הקב"ה למשה לך רד מגדולתך כלום נתתי לך עליי' אלא בשביל ישראל. והנה אם הכן והבסיס רחב יכול להעמיד עליו דבר גדול אבל אם קטן הוא בהכרח גם הדבר העומד עליו יהי' קטן. וזה כוונת הפסוק הוא עשך ויכוננך שעשה את עם ישראל לבסיס וכן. עם מנהיגיהם. בהרחיב הבסיס יגדל המנהיג. ובהיפך להיפך. וזהו ג"כ ממנו נביאיו ר"ל שבהם תלוי גדולת הנביאים והמלכים שאם הם יכשרו יוסיפו כח בפמליא של מעלה העומד עליהם. ולפ"ז שפיר מייתי ש"ס ראיי' מדברי ר"מ להך דינא דאם היפך בהן טריפה דהוא עשך ויכוננך דצריך כל דבר להיות על כנו ועל בסיסו כפרש"י לזה מביא דגם ר"מ דריש הך ויכוננך מלשון כן ובסיס כנ"ל:

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור. כי האברבנאל פ' בראשית חקר למה בדורות הראשונים האריכו ימים כ"כ. וכ' א' מהטעמים מפני שצריך לידיעת הטבע שנים רבות לידע אותה על בוריה ותכונתה ע"כ האריכו ימים כ"כ למען ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה. והנה כמו שלאדם בנערותו ימנו לו לימים ובהוסיף לו שנים ימנו לשנים כן העולם בכללו בנערותו לא מנו לו רק לימים וז"ש זכור "ימות" עולם שמתחלה לא מנו רק לימים ועי"כ בינו שנות דור ודור תבינו ותשכילו למה האריכו ימים מקודם בשביל שהעולם הי' עדן בנעוריו ולא ידע עדיין תהלוכות הטבע ע"כ חיו ימים ושנים רבות אבל אנחנו בזקנינו שכבר בדורות שלפנינו קבצו כעמיר גורנה כל הידיעות והחכמות ע"כ א"צ לאריכות ימים כמלפנים:

ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. יי"ל עפמ"ש במק"א לפרש המשנה אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד הכוונה שהאדם יש לו ב' רוחות רוח בהמיי ורוח אנושיי ע"כ אינו רשאי לדון יחידי שאולי בעת יחתוך הדין ישלוט עליו רוח הבהמיי ואת הישרה יעקש. ע"כ יהיו לכה"פ שנים ולא שכיח שבשניהם יזדמן בעת שיגמרו הדין שישלוט עליהם רוח הבהמיי ורק הקב"ה שהוא אחד כולו אמת ואין בו כל מאומה נטייה לשקר ח"ו ע"כ הוא לבדו דן יחידי בשביל שהוא אחד יחיד ומיוחד. וז"ש ה' בדד ינחנו רק הוא ית' לבדו ינטל וינשא אותנו הוא שופטנו ומלבנו והטעם שאין עמו אל נכר והוא מלשון ואת אילי הארץ שפירושו כח. אחרי שאין עמו ית"ש כח אחר מעורב רק כח האמת והצדק מישרים לשפוט ע"כ הוא לבדו ינחנו. לא כן בן אדם אשר הרוחות שנים לכל בשר לא יוכל להנחות ולדון יחידי: כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב. י"ל עפמ"ש הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא וגו' ואהבת לרעך כמוך. וי"ל עפמ"ש באוה"ח ע"פ בראשית אות י"ז. שע"כ אז"ל כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין כיון שהוא מדבר מוסר ותוכחה מקרב לבו יבין וישמע גם נפש השומע וחדל יחדל מעשות כל רע אבל אם אין הדברים מתוך לבו של מוכיח רק גופו מדבר ואין נשמתו בו האיך תבין נשמת השומע לשון הגוף שהוא זר ומוזר אצלה עיי"ש. ולפ"ז אם לא ישמעו לקול מוכיח יש לדון שהמוכיח רק בשפתיו ידבר ולבו בל עמו. א"כ יקשה האיך אמרה תורה הוכח תוכיח ודרשו ז"ל אפילו מאה פעמים הלא כיון שלא שמעו לקול האות הראשון זה מוכיח שלא מלבו יצאו הדברים וא"כ מה לו להוכיח עוד הפעם הלא הוא לא ימס בשום פעם את לבב אחיו להחזירו בתשובה שלימה אחרי שגם נפשו לא מטוהרה אבל באמת זה אינו דהא ראינו צדיקים גדולים קדושי עליון אין דבריהם נשמעים בפעם הראשון וחס למרייהו לומר עליהם שדבריהם לא יצאו מלב טהור. אלא הטעם שאין דבריהם נשמעי' הוא בשביל שאז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים כי סר צלם מעליהם ונשמת שדי חלק ה' כבר יצאה מהם בעודם בחיים ורק נפש הבהמית תנחם ותנהלם בעמק הבכא ע"כ אינם שומעין לדברי צדיק ידבר בקול נשמת שדי אשר בקרבו חוצב להבת אש דת והרשעים רק זוחלי עפר ואין בהם חלק רוחני וא"כ איך ישמע גופם לקול אלקים חיים מדבר מתוך גרונם של צדיקים. והנה ואהבת לרעך כמוך פי' דוקא לאדם כשר כמוך אבל רשע מצוה לשנאותו והטעם ג"כ כי האהבה תכונתה בנפש ונפש בנפש יחדיו ידובקו באהבה רבה אבל לא יתכן שנפש תאהב את הגוף. ע"כ הרשע שאין לו נשמה האיך אפשר לאהוב אותו בנפש. וז"ש הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים ושלא תאמר שזהו חסרון המוכיח שהוא מורה שאין בו יראת שמים. וע"כ אין דבריו נשמעים לז"א ולא תשא עליו חטא כלומר ע"ז שאתה מוכרח להוכיח שהוא כמה פעמים לא תירא שזהו יעיד שיש בך המוכיח חטא וחסרון י"ש בהיותך מוכרח להוכיח יותר מפעם א'. לא כן הוא כי רק בנפשו של השומע הוא אין עוד נשמתו בו ע"כ לא ישמע גופו לקול נשמתך. והראיי' לזה ואהבת לרעך כמוך אבל לרשע אין אתה אוהב כי אין יתרון בו ונשמה באפו חדל ממנו א"כ גם בתוכחה כן הוא שהוא הגורם ולא אתה. וזהו כוונת מקרא שלפנינו כי ידין ה' עמו הי' מקום לומר שיחרה אפו גם על המוכיחים בעם כי בודאי ח"ו אין בהם יראת שמים אחרי שדבריהם אינם נשמעים. א"כ גם בעבדיו משרתיו עושי רצונו ישים תהלה. לא כן הוא. כי על עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד. אף שהש"י יראה כי אזלת יד המוכיחים להשיב את העם בתשובה. לא בהם החסרון ואפס. ואין זו הוכחה שהמוכיחים בעצמם הם אין ואפס אין יראת ה' נגד פניהם. כ"א מה שלא שמעו לתוכחת חיים בקרב חכמים הוא בשביל שאפס עצור ועזוב שבהם אשר יהיו ע"י דברי המוכיח נעצרים מהעבירות ונעזבים ונעזרים להלך באורח מישרים בהם אפס ואין נשמת שדי אשר תשמע לקול מלחשים מבתי הנפש אבל למוכיחים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב. ואפשר לומר בזה מ"ש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. כי לפעמים המוכיח ידבר מכח נשמתו ורוחו אבל השומע כל רוחו יוציא ורק אזני הגוף לו ולא יוכל לשמוע מאמר הנשמה. ולפעמים להיפך השומע ישמע בלב ונפש והמדבר לא יוציא הדברים מן הלב באמת ותמים ע"כ נשמת השומע לא תאזין לדברי הגוף כי בלשון עלגים ידבר ובלשון אחרת אשר הוא זר ומוזר לנשמה. ורק משם רבינו זכה וזיכה את הרבים שבעת בוא דברו שכינה מדברת מתוך גרונו וגם השומעים הטו אזנם לקול אלקים חיים אשר ישמיע להם. וידוע כי הנשמה נקראת פנים.

וז"ש ולא קם נביא עוד אשר ידעו ה' שהוא ידבר פנים אל פנים נשמה אל נשמה לא שהוא ידבר והם לא ישמעו כ"א הוא זכה שבעת דיבר הוא בכח רוח ה' דבר בו גם השומעים פנו אליו פנים:

ויאמר משה אל העם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם. הכוונה כי אם המלך מצוה למשרתיו דבר מה לטובתם אבל הם אינם יודעים שהוא לטובתם. אם גם שהם עושים אבל הוא בלא לב ונפש רק כמצווה ועומד לעול ולמשא. לא כן אם יודעים שהדבר שנצטוו הוא סבת והעמדת חייהם אז עושים בשמחה בכל לבבם ונפשם. כן הוא בממ"ה הקב"ה אם עושים המצוה ואינם יודעים שהיא רפאות לבשרם ושקוי לעצמותם אם גם יעשו ככל המצווה עליהם אבל הוא בעצלות וברפיון בלא לב ונפש. וזה שהזהירם משה שימו לבבכם לכל הדברים המצות אשר אתם עושים לא בלי, לב ובלי חשק תעשון כ"א גם לבבכם הרצון והחשק תשימו אל המעשה כי לא דבר דיק הוא אלא הוא סיבת חייכם כנ"ל. וא"כ איפא יש להפליא למה מנע ה' הטוב מבעליו ולא הודיע לנו קצת מצות כגון פרה אדומה וכלאים ודומיהן הלא טוב לנו אם יוספים אנחנו לידע טעמם ונימוקם כדי שנעשה אותם בלב ונפש חפצה. אבל באמת הטעם כמ"ש בעקדה פ' חוקת שהוא כדי שנדע שכמו שהמצות הללו אין ביכולת שום שכל אנושי להשיגן על נכון כמו כן כל המצות כולן אף שנשיג טעמן אינו רק שמץ מנהו וע"כ גם באופן שאין הטעם המוסבר לנו שייך שם מ"מ צוה עלינו לעשות כי בודאי ישנם עוד טעמים כמוסים הנסתרות לה' אלקינו כמ"ש גבי שמע"ה שנכשל בזה שאמר אני ארבה ולא אסיר. ובזה ידענו למה גילה ה' למרע"ה טעם פרה אדומה כמ"ש במדרש לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה. אלא הענין שמשה גדול הנביאים ידע מקדם את ואשר יעשה שיכשל שלמה על ידי הליכתו אחר טעמי המנות וידע הוא להזהר ממנו אף שידע טעמי לא יאמר שהוא העיקרי. ובזה י"ל מדרש התמוה בקש קהלת להיות כמשה לעמוד על טעמה של פרה אדומה יצאה ב"ק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. וקשה מה שייך נביאות לזה הלא חכמה צריך לזה. ולהנ"ל א"ש כי שייך נביאות לזה לידע מקודם שיכשל שהע"ה ע"י סמיכתו על טעמי המצות ואחרי שידע זה נזהר מלהכשל כמוהו:

תוכן העניינים

לוח ארז חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה