אור ברסלב
לוח ארז חלק ב לוח ארז על פרשת בהר

לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט

לוח ארז על פרשת בהר

לוח ארז על פרשת אמור

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחי' אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול י"ל ע"פ מאז"ל אמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת אמר הקב"ה כנס"י יהי' בן זוגך כי טורח האדם ויגיעו מדי יום ביום לא לבד לצורך אותו היום כ"א מה שהוא פועל ועושה היום פרי תבואתו יהי' גם למחרתו ע"כ כל יום ויום הוא מחובר ומצומד לחבירו אחרי שאוגר היום למען יאסוף למחר. אבל השבת שבו ינוח האדם מכל מלאכה ואומנות ואינו פועל להכין בו דבר מה לצורך מחר א"כ יום זה הוא לבדו בדד ישב כי נטל מעליו פתיל המחבר יום ליום וזהו שאמרה שבת לכל הימים יש להם זוג שלא לבד לצורך עצמם פועלים כ"א גם לצורך יום האחר שעי"ז הם זוגים ומחוברים זה לזה שהאחד פועל בעד חבירו אבל הש"ק אשר בו ינוחו יגעי כח אין לו חיבור עם ימי המעשה. ואמנם אחרי שלא ניתנה שבת אלא לעסוק בד"ת והשבת פועל גדולות ונצורות בכל המון בית ישראל לרוממם עד שמי המעלות והמדות אין לך זווג הגון מזה. לזה השיב הקב"ה להפיס דעת השבת. לא כדעתך שאין אתה פועל מאומה על ימים האחרים כ"א שלך חביבה וגדולה משלהם שכנס"י הוא בן זוגך שתשפיע להם קדושתך ותאציל מהודך על שומרי שבת והנה גם בשמטה כתבו המפ' שכל השנה השביעית אשר נחו מעבודת הארץ הי' קודש לה' שיעסקו בו בדברים העומדים ברומו של עולם לזכך ולטהר נפשם. ע"כ גם בשנה ההוא אף שלא נהנו לאכול מטוב הארץ ולשבוע מפרי' בכ"ז הי' התועלת ממנה יותר מבשאר ששת שני המעשה כי פרי' הי' קודש לה' שלא הי' טרודים בעבודת האדמה רק כל עסקם בעבודת ה' וכ"ז למי שזכה להגביה עוף ולעלות מעלה על שמי השלימות הנפשיי לזה הי' שנת השמטה ביתרון ערך מן פרי ששת השנים אבל מי שדבק לעפר בטנו ולא יכול להגביה א"ע למעלה בקודש זה אסף רק תבואת ששת שני המעשה אבל השנה השביעית אחרי שמן הקודש לא אכל לא הי' לו ממנה שום תועלת. וז"ש והיתה שבת הארץ אף שהארץ תשבות ולא תתן פרי' בשנה השביעית בכ"ז תהי' לכם לאכלה לך ולתושבך הגרים עמך אשר יודעים כי רק גרים אנחנו עלי ארץ ואינם עושים עיקר מהארציי לבד. אבל לבהמתך ולחי' אשר בארצך מי שאצלו רק חלק הבהמיות שבו הוא עיקר חיותו ורק בהארץ מקור מקומו. לזה תהי' רק תבואתה לאכול בעת אשר הארץ תוציא יבולה דגן ותירוש לרוב רק אז יהי' לו תבואת הארץ אבל בעת שבתון אז מלחם הקודש השמימי לא יאכל. ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח. הכוונה כי בעשיית המשפטים שהשכל מחייב אותם אין לדון עליהם אם העושה אותן כוונתו כדי לקיים מצות ה' או רק הולך אחר שכלו הגוזר לו לעשות כמשפט כתוב בתורה ולא מטעם המלך מ"ה ית' אשר צוה לשמור משפטיו. ע"כ צוה ה' צדק צדק תרדוף כי העושה רק מפאת שכלו המחייבו לא יעשה כן רק בבוא עת ועידן לעשות משפט אז יעשה כדין וכשורה לעשות כמצות תבונת ויושר שכלו אבל לא ישמח ויקוה לכשיבוא הדבר כדי שיוכל לקיים המשפט. אך העושה משפט מפאת שרוצה לקיים מצות בוראו זה יגיל וישמח ויקוה שיוכל לעשות משפט כמו שישמור ויקוה לעשות מצות אחרות כי על עשיית המשפט ג"כ מצווה ועומד הוא וז"ש ועשיתם את חקותי בעשיית החוקים שאין השכל מחייבם די לנו בשנעשם לבד והעשיי' לבדה יורה כי הוא לש"ש. אבל במשפטים אין די בעשייתם לבד להורות שכוונת עשייתכם לש"ש אלא צריך ג"כ ושמרתם ועשיתם אותן מלשון ואביו שמר את הדבר. ר"ל צריכים אתם שתקוו ותצפו מתי תבוא לידכם ותקיימו ורק עי"ז תהי' הוכחה שכוונתכם לש"ש וי"ל בזה הפסוק ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם כי גם בשמירת שבת בכבוד ועונג י"ל שאינו עושה לש"ש כ"א לקיום גופו ולהתענג בתענוגים גופניים אבל עי"כ שיקווה וישמור ויצפה עליו זה מורה שעושה לש"ש בשביל הברית שכרת ה' עמנו לאות בינינו ובינו ית"ש. ובילקוט בפרשתנו ליתן שמירה ועשיי' לחוקים ושמירה ועשיי' למשפטים בא לתרץ כי יקשה האיך יועיל שמירת החוקים שהם פועלים רק בנפש להבטיח לנו על שכר גשמי כמו וישבתם על הארץ לבטח כמו שהקשו המפרשים. אבל באמת לא קשה כי גם ע"י עשיית החוקים אנו קונים שלימות במוסר ובמדות ובהנהגת המדינה כי התורה בכללה מחכימת פתי וע"י שאנו מקיימים החוקים לא לבד בעשיי' שלא בכוונה כ"א השתדלותנו ג"כ לשמור המוסר היוצא והמורם מהם עי"כ גם השכר הגשמי מיועד לנו וזה כוונת הדרוש כי גם בחוקים צריך לשמור המוסר היוצא מהם ועי"כ וישבתם על הארץ לבטח גם ע"י שמירת החוקים:

עוד על פסוק הנ"ל עפמ"ש לעיל פ' ויקרא לפרש הפ' כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ שבא לרמז מאז"ל מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה רק ימהר ויחיש מעשה המצות יע"ש. ואמנם מצוה א' ישנה היוצאת מכלל זה והוא לעשות דין ומשפט בין אדם לחבירו אז"ל הוו מתונים בדין ואז"ל פ"ק דסנהדרין מאי דכתיב אשרו חמץ אשריו לדיין שמחמיץ את הדין והיינו כנ"ל אף שכל המנחה לא תאפה חמץ אבל הדיין צריך לחמץ דינו אף שהוא מצווה ועומד לחתוך את הדין ואז אשריו וטוב לו כי אם ימהר לפסוק את הדין אז ידונו הבע"ד המתחייב בדין לכף חובה ויאמר שאין הדיין שוקל היטב את משפטו במאזני שכלו ולא איכפת לי' בהפסד חבירו אבל אם מחמץ את הדין אשרי לו גם בעוה"ז שלא ישנאוהו לאמר שבמהירות נמרצה חרץ משפטו. וז"ש ועשיתם את חקותי שבכל המצות תמהרו לעשות אותם בלי חימוץ אבל את משפטי אלו הדינים תשמרו תמתינו ותאחרו מלשון ואביו שמר את הדבר ורק אחר מתינות ועיון כראוי אז תעשו אותם ועי"ז וישבתם על הארץ לבטח באין מכלים ומחריד לחשוד אותך שאין ממון חבירך חשוב עליך כשלך: והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. י"ל שרמז בזה כי אנו מקוים בטח שאף שגלינו מן הארץ עוד ישיב ה' את שבותנו וישיבנו אל המנוחה והנחלה ולא לעולם יזנח ה' כי אם גם לא למענינו יעש הלא למענו יעש שגם השכינה היא בגלות עמנו כנאמר עמו אנכי בצרה כי בגלות החל הזה אין ביכלתנו לקיים התורה והמצוה כאשר בהיותנו יושבים לבטח בארצנו אשר משם תצא תורה. וז"ש והארץ היא ארצנו הקדושה לא תמכר לצמיתות בידי שונאינו. כי גרים ותושבים אתם עמדי שאתם בהיותכם גר בארץ נכרי' גם אנכי גר ואם אתם תושבים גם אני תושב א"כ למעני למעני אעשה. ועפ"ז י"ל פסוקי תהלים (פ"ה) הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור הלא אתה תשוב תחיינו ועמך ישמחו בך הכוונה אחרי שהשכינה עם ישראל בגלות ועמו אנכי בצרה הלא יש לנו לחכות שאם גם לא למעננו יעש בכ"ז יעשה עמנו אות לטובה בעבור שמו הגדול ית' המחולל בגוים ותושע לו ימינו וזרוע עוזו. ע"כ אמר דהע"ה אל הש"י כמתפלא הלעולם תאנף בנו הלא זה אי אפשר בשום אופן. כי אם הי' הצורך רק למעננו להשיב שבותנו כבתחלה הי' מקום לומר שאין אנו ראויים לגאולה ח"ו. אבל באמת לא לבד אנחנו גרים בארץ נכרי' כ"א גם הוא ית' כביכול גר בארץ פזורנו וא"כ אם תשיבנו הלא גם אתה תשוב אם תחיינו בקרב פעלך. ולא עמך לבד ישמחו כ"א גם בך שגם אתה ית' תהי' מתערב בשמחתם. ע"כ שובנו אלקי ישענו והפר כעסך עמנו ובילקוט שמואל א' י"ב) כתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' את עמו בעבוד שמו הגדול כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם וכתוב אחד אומר כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב הא כיצד כאן בא"י בעבור שמו הגדול כאן בחו"ל לא יטוש ה' את עמו ונחלתו ר' נחמני אומר כאן וכאן בעבור שמו הגדול שנאמר למעני למעני אעשה לכם בית ישראל ר' אבא אמר אין הואיל אלא לשון התחלה שנאמר הנה נא הואלתי לדבר ע"כ. כי אנו אומרים ששמו הגדול ית' מחולל בגוים וכביכול השכינה בגלות עמו אנכי בצרה יען כי האומות אומרים מבלתי יכולת ה' ח"ו. אבל באמת כשאנחנו בגלות נעים ונדים יודעים האומות שבעוה"ר אין אנו שומרים התורה והמצוה כראוי וא"כ עונותינו ענו בנו המה מבדילים בינינו לבינו ית'. ואין כאן חילול השם אם יעזבנו ח"ו. כי מעשינו הרעים בעוכרינו וגמול ידינו הושב לנו. אבל בכ"ז אף שאין כאן חילול שמו ית' בכ"ז האב הרחמן לא יטוש עמו ונחלתו אף בחו"ל אף שלא שייך לומר בעבור שמו הגדול. וז"כ המדרש כאן בא"י שאז סוברים האומות שישראל מחזיקים בתורה ומצות כראוי אז לא יעשם בעבור שמו הגדול שלא יתחלל כי יאמרו בגוים מבלתי יכולת ח"ו. כאן בחו"ל שאז ידוע לאומות מעללינו ומעשינו כי עונותינו הטו אלה וחטאתינו מנעו הטוב מאתנו ואין כאן חילול שמו ית' מ"מ לא יטוש ה' מצד רחמיו על עמו ונחלתו ור"נ חולק שבכ"מ יש חילול השם כיון שהש"י קרבנו לפני הר סיני אחרי היותנו במצרים עובדי ע"ז בכ"ז קרבנו המקום לעבודתו ברוב אהבתו אלינו ולא אנו המתחילים להכיר את אלקותו ית' כ"א הוא ברוב רחמיו התחיל לעשות אותנו לו לעם אע"פ שאנו לא היינו ראויים לכך כמו כן עכשיו אע"פ שמאסו באלקי ישראל אם הי' ביכלתו להושיע לישראל בודאי הי' מושיעם. ממילא גם בחו"ל יש חילול השם כי אז יאמרו בגוים מבלתי יכולת ח"ו וז"ש ר"נ כאן וכאן בעבור שמו הגדול למענו ית' יע"ש והוסיף ע"ז אין הואיל אלא לשון התחלה לפי שהוא ית' התחיל לעשות אותנו לו לעם בעבור זה צריך הש"י כביכול לעשות בעבור שמו הגדול וכאמור וז"ש בהושע והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בנ"י ובנ"י יחדיו ושמו להם דאש אחד ועלו מן הארץ הכוונה כי האומות אינם תולים צרותינו לומר לא עמי אתם ומאסתי אתכם על אשר עזבתם אותי. כ"א תחת אשר ראויים לומר לא עמי אתם כי עזבוני. יאמר להם בני אל חי אתם ואעפ"כ אין ה' מושיע אתכם ויאמר עי"ז מבלתי יכולת ה' וכו' ח"ו. ועי"כ יחוס ה' על כבוד שמו ית' ונקבצו וגו' ועלו מן הארץ. וע"פ האמור י"ל מה שאנו אומרים בהושענות למענך אלקינו הושענא למענך בוראינו הושענא כי מתחלה אמר למענך אלקינו על שגם שמך ית' מחולל ע"כ הושענא וכמ"ש במק"א שלשון ישועה הוא אם הנושע לא יסייע מאומה לעזר מצר לכן אף שח"ו כולנו חייבים בכ"ז הושע למענך. ואח"ז הוסיף למענך בוראנו שאם אמנם אין בידינו מעשים להצמיח גאולתנו ופדות נפשנו מ"מ הלא אתה בוראנו שבראתנו והוצאתנו מן האין הגמור ליש המוחלט אף שלא קדם לנו זכות ע"כ גם אתה הושע את עמך אם גם ח"ו אין בהם שום זרע לצדקה:

או קנה מיד עמיתך מכאן למדו רבותינו דלישראל במשיכה ולנכרי בכסף עיי' בכורות י"ג ועפי"ז נ' לפרש במשנה דב"מ פ' הזהב אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו' הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו.

נ"ל הא דנקט מדור המבול עפ"מ שהק' תוס' בכורות מנ"ל לר"ל למידרש לעמיתך במשיכה הא לנכרי בכסף הלא לר"ל כסף אינו מפורש בקרא ומנ"ל דלנכרי בכסף ותירצו דמצינו כסף בקרקע ועבד. וכ"כ הק' לר"י דלישראל בכסף הא לנכרי במשיכה מנ"ל משיכה כיון דלדידי' לא מצינו קנין משיכה ותירצו דאף לדידי' שייך משיכה במציאה ומתנה. והקשה הריט"א דתינח לשיטת תוס' דס"ל דבמציאה ומתנ' דל"ש כסף מודה ר"י דבמשיכה אבל לשיטת הרמב"ן הובא בשטמ"ק בשמעתין דמציאה ומתנה אינה נקנית לדידי' אלא בחצר או אגב ול"מ משיכה א"כ תיהדר קושיית תוס' לדוכתה מנ"ל לנכרי במשיכה. ונ"ל שזה הכריחו לרמב"ם שכתב דבין ישראל ובין גוי קונה בכסף ועיי' לח"מ שהאריך בביאורו ולהנ"ל י"ל דקשיתי' קו' תוס' הנ"ל מנ"ל דלנכרי במשיכה וסובר כרמב"ן דגם במציאה ומתנה ל"ש משיכה אלא חצר או אגב ע"כ סובר באמת דלר"י לא דרשי' לעמיתך כסף ולנכרי משיכה אלא בתרוייהו אהני כסף והש"ס דבכורות לא קאמר אלא לאמימר דס"ל משיכה בנכרי קונה איכא למימר דס"ל כר"י דישראל בכסף ונכרי במשיכה ואמימר באמת מצי סבר כשיטת תוס' דבמתנה לכ"ע משיכה וא"כ מצינו כבר קנין משיכה משא"כ ר"י גופי' סובר לישראל בכסף וגם לנכרי בכסף. וכ"ת מאי דריש ר"י בהך לעמיתך כיון דתרוייהו שוים בקנין. ונ"ל עפמ"ש במנחת חינוך מצוה של"ב לחדש נהי דאין שום קנין בפחות מש"פ דפחות מזה ל"מ כסף בכ"ז בנכרי כיון דאר"י ב"נ נהרג על פחות מש"פ אלמא דלדידי' הוי ממון אף פחות מש"פ ע"כ הוא קונה אף בפחות מש"פ עייש"ה ובאבני מילואים ה' קידושין העיר ג"כ בזה. ולפ"ז א"ש דלר"י לטעמי' אית לן למימר לעולם דישראל ונכרי שוין בקנין כסף אלא דהכי דרשינן לישראל בכסף דהיינו פרוטה דוקא כמ"ש תוס' ריש קידושין דבציר מהכי ל"מ כסף אבל לנכרי אף דג"כ מעות קונה מ"מ לא בעינן כסף דהיינו ש"פ דוקא אלא בבציר מהכי נמי סגי כנ"ל נכון. והנה קראי לא מסיימי לא כסף ולא משיכה לא בישראל ולא בנכרי אלא דמר דריש הכי ומר הכי ונחזי אנן דמסתבר טפי לדרוש קרא דקנין באופן זה שנוכל לדרוש לעמיתך. והנה לר"ל דדריש ישראל במשיכה שייך שפיר למידרש הא לנכרי בכסף ואי משום קו' תוס' הלא לא מצינו לדידי' קנין כסף י"ל כתירוצם דאשכחן בקרקע ועבד.

אבל אם נדרוש כר"י לעמיתך בכסף יקשה האיך נדרוש לנכרי במשיכה הלא ל"מ לדידי' משיכה לשיטת הרמב"ן הנ"ל וא"כ משום קושיא זו הי' מסתבר למידרש בר"ל כדי שיוצדק דרשת לעמיתך. אלא דכבר אמרנו דגם לר"י לטעמי' ניחא דנדרוש לנכרי פחות מש"פ. וכ"ז אי נימא כר"י דלנכרי אף פחות מש"פ מיקרי ממון משא"כ אם ימצא שום אדם שסובר דאף לב"נ לא נקרא ממון פחות מש"פ ול"ש הך דרשא לעמיתך כנ"ל בודאי מסתבר למידרש קראי כר"ל דלישראל משיכה ולנכרי כסף כנ"ל. והנה במדרש רבה ר"פ נח אקרא דכי מלאה הארץ חמס אמרו מה בין גזל לחמס גזל בפרוטה וחמס בפחות מש"פ וכך היו עושים דור המבול הביא א' קופה מלאה תורמסין לשוק הי' כל א' נוטל פחות מש"פ שלא היו יכולים להוציא ממנו בדין עיי"ש והקשה ביפ"ת הלא ב"נ נהרג אף על פחות מש"פ ומה הועילו בזה והובא ג"כ באגדת ירושלמי פ' הזהב ושם הקשה כן ביפה מראה ועיי' מהרש"א בח"א סנהדרין דף ק"ח ובאור החיים עה"ת פ' נח. ובע"כ צ"ל דדור המבול היו סוברים דאף בב"נ פחות מש"פ לא נקרא ממון וא"כ הדרן להנ"ל דא"א למידרש כר"י דלישראל בכסף דא"כ מאי נדרוש לנכרי במשיכה וז"א דלא מצינו משיכה בשום מקום כקושיית תוס' ופחות מש"פ בנכרי ליכא למידרש דהא גם לגבי ב"נ לא איקרי ממון ובע"כ דצ"ל כר"ל דלישראל במשיכה ולנכרי בכסף. והנה בש"ס מקשה בשלמא לר"י דד"ת מעו' קונות היינו דאיכא מי שפרע על חזרתו אבל לר"ל דמה"ת אין מעות קונות מאי מש"פ ונדחק הש"ס דאפ"ה דברים ואיכא בהדייהו מעות איכא מי שפרע. והנה זה שחוזר מדיבורו אף שנתן מעות בע"כ דטועה וס"ל כר"ל דמעות אינן קונות ע"כ סובר דאין כאן מי שפרע כקו' הש"ס וטעמו דסובר דפחות מש"פ ל"מ ממון וליכא למידרש כר"י דלישראל בכסף דא"כ לנכרי מאי דרשי בי'. ע"כ כדי לאיים עליו אומרים לו מי שפרע מדור המבול אף שלא היו גוזלים אלא פחות מש"פ אפ"ה פרע להם הקב"ה ובע"כ צ"ל דלגבי ב"נ גם פחות מש"פ מיקרי ממון וא"כ שפיר איכא למימר כר"י דלישראל בכסף וממילא יש עונש על החוזר אחד נתינת הממון כנ"ל:

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גד ותושב וחי עמך. במ"ר הה"ד אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ח"א זה הנותן פרוטה לעני וח"א זה הקובר מת מצוה. הכוונה עפמ"ש לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. ואנו רואים אדם עשיר שיש לו אח עצמו ובשרו ורק שהוא עני הוא בוש לומר אחי הוא כי קרובי עני מרחוק יעמודו. וכאן התורה אמרה לעשיר שכל עני אחיו הוא אתמהה. אבל באמת התורה רצתה להורות אותנו בזה כי אמרו הרואה גשמים יורדים בזמנם אומר ברוך אתה ה' הטוב והמטיב כי כשהש"י נותן רוב שפע לעשירים שהגשמים יורדין בזמנם אז רוצים להעניק מברכתם גם לעני כי אומרים אתה ה' הטוב על שאתה טוב לנו ע"כ והמטיב שאתה עושה גם אותנו טובים שנותנים אנו לעניים. אבל כשגם העשירים מתמוטטים מנכסיהם אז אומרים אין אנו מחוייבים ליתן לעניים כי אנו הפסדנו יותר ממנו הוא לא הי' לו כלום ולא אבד מאומה ואנו הלא היו בתינו מלאים כל טוב ועתה הלוך וחסור יום יום ע"כ פוטרים א"ע ממצות צדקה. וע"ז אמרה תורה לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. היינו אף שאתה ג"כ אח לאביון ותוורש כמוהו ח"ו ואתה אחיו לצרה בכ"ז לא תקפוץ. וז"ש וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך כלומר שהוא ימוך עמך שגם אתה הולך וחסר בכ"ז והחזקת בו.

והטעם לזה כי אמרו ז"ל אם רואה אדם שנכסיו מתמוטטין יעשה בהן צדקה כי אדרבה אחרי שרואה שאין לו בעוה"ז ישתדל שיהי' לו עכ"פ קרן קיימת לעוה"ב. וכן אמר גר ותושב כלומר בתחלה גר בעוה"ז ואח"כ תושב לעוה"ב ע"כ אף שגם אתה מך כמו הרש והחזקת בו כי גר ותושב עיקר תכליתך לחיי עוה"ב ע"כ וחי עמך. והנה העשיר שיש לו הכל בשפע זה א"צ להתבונן כי יבוא אליו הלך ודל כמה יתן כי כל המוסיף יוסיפו לו משא"כ מי שבעצמו מתמוטט זה צריך להתבונן כמה יתן כי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. לזה סמכו הקרא אשרי משכיל אל דל שצריך להשכיל ולהתבונן כמה יתן לדל ולאביון מפני שגם הוא מתמוטט וז"ש זה הנותן פרוטה לעני אף שאין ביכלתו ליתן יותר. שוב מצאתי כעין דברים אלו בכ"ס לאדמו"ר הגאון זלה"ה. עוד י"ל כי ידוע שמפני הרעה נאסף הצדיק בעון הדור ח"ו. ואחרי שאנחנו גרמנו את מיתתו ע"כ החוב עלינו להחזיר לו את ימיו שהי' יכול לחיות עדיין. והעיקר שהצדיק רוצה לחיות הוא כדי לזכות לעשות צדקה ומשפט א"כ אחרי שהוא מת בעוונינו ואין ביכלתו לעשות עוד צדקה ע"כ החוב עלינו לעשות מה שהי' הוא עושה ועי"כ נחשב כאלו הי' עדן בחיים חייתו כי זהו עיקר תכלית חייו. וידוע כי המת נקרא רש כמ"ש לועג לרש חרף עושהו. וז"ש כי ימוך אחיך שמת ונעשה מך ורש תדע שלא בעוונו נעשה כן כ"א עמך בגרמא שלך. וע"כ אחרי שע"י עונותיך גזלת שני חייו החיוב עליך והחזקת בו שתחזיק במצות ומע"ט שהיו בידו. וע"כ גר ותושב בין בהיותו עדיין גר בעוה"ז בין, שהוא תושב שכבר נתיישב בחיי עוה"ב בין כך ובין כך הוא נחשב וחי עמך כאלו עודנו בחיים חיותו כי זהו עיקר תכלית החיים שרוצה הצדיק:

כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. במ"ר הה"ד גומל נפשו איש חסד אמרו עליו על הלל הזקן כשהי' נפטר מתלמידיו הי' מהלך והולך עמהם אמרו תלמידיו להיכן הלל הולך. אמר לגמול חסד עם הדין אכסנאי דאית בגו ביתא א"ל וכי בכל יום יש לך אכסנאי א"ל וכי הדא נפשתא לאו אכסנאי דהיום איתנה הכא ולמחר ליתנה הה"ד גומל נפשו איש חסד. י"ל עפמ"ש בהפלאה לפרש מאז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו כי הרב אינו רשאי להשתדל בהשלמת עצמו לבד שא"כ לא ישיגו אצלו תלמידיו תכליתם המבוקש כ"א צריך שדעתו וכל מגמתו יהי' רק לשלימות תלמידיו והוא בעצמו ידמה כאלו מלאך ה' צבאות הוא שא"צ עוד להשלים א"ע א"ד ז"ל. ואמנם הש"י משפיע על המלמד להועיל באופן זה שיקויים בו מתלמידי יותר מכולם אף שכוונתו רק להשלמת התלמידים בכ"ז לא ימנע טוב להולכים בתמים ובעל גמולות ישלם לו שזכות הרבים תלוי בו וישיג גם הוא שלימות ביתר שאת לעלות מעלה מעלה. וז"ש כי ימוך אחיך שהוא עני בדעת והחזקת בו ללמדו ולחכמו אז לא תירא שאתה תהי' עי"כ חסר השלמה כ"א וחי עמך אם התלמיד יחי' גם אתה תחי' עמו.

ואמרו על הלל שרק כשנפטר מתלמידיו ולא למד עמהם אז הי' מהלך והוסיף בשלימות עצמו אבל כ"ז שלמד עמהם הי' הולך עמהם ר"ל ירד ממדרגתו העליונה וכל מגמתו היתה רק לילך עמהם ולא זכר להשלים א"ע. וכ"כ הועיל בלימודו עד שתלמידיו אף שכבר נפטר מאצלם בכ"ז היו תמיד עיניהם רואות את מורם כמ"ש באלישע אם תראה אותי לוקח ממך כפי' המפרשים ז"ל עד שאף שכבר נפטר מתלמידיו בכ"ז יגיעתו עם התלמידים עשתה רושם כ"כ בלבם שהי' תמיד הולך עמהם ע"כ שאלו אותו להיכן הלל הולך. אם כ"כ ייגע בהגעת השלימות לתלמידיו מתי ילך גם הוא בעצמו למעלה בקודש. וע"ז השיב לגמול חסד עם הנפש כי אם ילמוד עמהם לא לבד שהוא משלים את נפשותם כ"א גם בעצמו הוא מתקן כי בזכות זה יישפע עליו כפלים לתושי' וע"ז נאמר גומל נפשו איש חסד. לא רק להם יעשה טובה כ"א גם בנפשו נגמל האיש חסד והראי' לזה שהרי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו שאם היו חיים יותר היו משלימים א"ע בכל. ובכ"ז הם מתים אף שאי אפשר לקיים כל המצות בימי שנותינו שבעים שנה ובע"כ כיון שיזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו והוא מושלם בכל הזכיות שעשו אחרים על ידו. ראינו מזה שזכות אחרים מה שעשו ע"י השתדלותו נחשב לאדם כאלו הוא בעצמו עשה ה"נ בלימוד התלמידים אם מתייגע בהשלמתם הרי הוא כאלו השלים עצמו ושכרו לא יקופח. וזה שהביא להם ראי' מן הנפש שהיא אכסנאי היום כאן ולמחר איננה ומדוע לא יחי' צדיק לעולמים כדי להשלים א"ע אצא ודאי גומל נפשו איש חסד המתחסד עם אחרים גם למען עצמו יעש. וזהו מרומז ג"כ בקרא אחר שפירשנו והחזקת בו להורתו וללמדו אמר הראי' לזה שהרי גר ותושב הנשמה היא גר בארץ ותושב בגבהי מרומים מזה מוכח וחי אחיך אם הוא יחי' חיי המוסר והדעת עמך יחי' כנ"ל: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. אמרתי דרך הלציי נגד המתחדשים בזמננו ההולכים לרוח היום ואומרים שאין העת מוכשרת היום לשמור שבתות כראוי ועל אותן אנשים המשמרים שבת כהלכתו אומרים שהם ישנים בתרדמה ועוד לא נגה עליהם שמש עת החדשה. והמופת ע"ז אומרים כי אנו רואים הקהלות המתנהגות לרוח היום ישתדלו להעמיד סדרים בבהכ"נ לעמוד שם ולידום באימה וביראה לא כן בבכ"נ הישנים אין סדרים להם וידברו איש אל רעהו וזה ראי' שאינם אנשים המתנהגים לרוח היום. ולבטל טענה זו גם היראים בלבותם יתנהגו באימה וביראה בבהכ"נ ועי"ז יראו שגם להם לב נכון להתנהל לרוח הזמן אבל רק ע"פ המותר משא"כ בעניני דת החדש אסור מן התורה ואז יקחו מופת מהם וז"ש את שבתותי לא לבד שבת א' כ"א ע"י שאחרים ילמדו מכם לקדש את השבת כמוכם יהי' נחשב לכם כאלו שמרתם שבחות הרבה שזכות הרבים תלוי בכם. וע"י מה ילמדו לעשות כמוכם את מקדשי תיראו כנ"ל:

תוכן העניינים

לוח ארז חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה