אור ברסלב
לוח ארז חלק ב לוח ארז על פרשת אמור

לוח ארז חלק ב· רבי יצחק קונשטאט

לוח ארז על פרשת אמור

לוח ארז על פרשת קדושים

אמור אל הכהנים ואמרת אליהם במד"ר הה"ד יום ליום יביע אומר.

י"ל עפמ"ש לפ' הפ' (פ' בשלח) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו ודקדקו המפ' מאי דבר יום ונ"ל עפמ"ד ביומא כ' אלמלי קול המונה של רומי הי' נשמע קול גלגל חמה ופי' כי באמת שמים מספרים כבוד אל רק אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם בשביל שהאדם טרוד על המחי' והכלכלה עי"ז אין לו פנאי להסתכל כלפי מעלה לשמוע קול חלקים חיים המדבר מהמון צבאות השמים אבל אלמלא קול המונה של עיר המבלבל ומטריד את האדם הי' שומע קול גלגל חמה. ואמנם במדבר שלחם אבירים אכלו ולא הי' להם שום טרדה שתאטים אזנם משמוע קול צבא השמים ע"כ שמעו מה שיום ליום יביע אומר. וז"ש אחרי שיהי' לכם לחם מן השמים בלי יגיעה ועמל ע"כ ילקטו להם דבר יום דברי מוסר ותוכחה אשר יאמר להם כל יום ויום. לפ"ז הכהנים אשר ג"כ מתבודדים ופורשים מהעולם כ"כ עד שאפילו מצות ג"ח דקבורת מחים א"צ לקיים ורק בתורה ועבודה שבתם כל היום ואינם טרודים על המחי' והכלכלה וקול המונה של עיר לא נשמע ביניהם ע"כ גם הם כאוכלי מן ישמעו קול גלגל חמה המנסר ברקיע ודבר יום ביומו אשר יום ליום יביע אומר אף שלבני תבל ומלואה בלי נשמע קולם בכ"ז הכהנים הנגשים אל ה' ויתקדשו המה יאזינו לקולם וז"כ המדרש על שהכהנים כ"כ יפרשו מחברת בנ"א עד שגם לנפש לא יטמאו ולפניהם יחשה וישקוט קול רעש טרדת הזמן עי"כ ישמעו לקול שדי ויום ליום יביע להם אומר:

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם פרש"י ז"ל להזהיר גדולים על הקטנים. כתיב והי' האיש אשר לא ישמע קול דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו כי החוטא יאמר למוכיח מה לי ולך אם רצוני להחליף עולם עומד בעובר הלא יכול אני לעשות בשלי כרצוני ואין לזר חלק אתי אבל באמת הוא טעות כי הבנים ילמדו ממעשה אביהם האוכלים בוסר ושניהם תקהינה וח"כ מי נתן הכח לאבות למשול בשל בניהם אחריהם וזהו והי' האיש אשר לא ישמע לדברי הנביא ומוכיח לא רק ממנו אדרוש בנוגע לעצמו כ"א אדרוש מעמו זהו שעמו בניו ובנותיו והוא מוסר השכל כמ"ש על מאז"ל בעון נדרים וכו' כי דרוש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והי' בך חטא שלא לבד מגופך ידרוש ה' עון נדריך כ"א גם מאנשי ביתך אשר עמך בחברתך כדרז"ל בעון נדרים בנים מתים ר"ל. וזה י"ל הפ' הגד לעמי פשעם שאצל האנשים ראשי המשפחות להם לפשע יחשב ולבית יעקב חטאתם אלו ב"ב שלמדו רע מאבותם להם רק חטאתם כי שוגגים הם כתינוק הנשבה לבין הנכרים. וזה פי' הפ' והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ר"ל אם יתוודו בניהם את עוונם רק את ועם עוונות אבותם יתוודו ע"ז כי רק הם גרמו להם במעלם אשר מעלו בי כי אין מעילה אלא המחלל קודש בשוגג כמו כן בני החטאים האלה בנפשותם אינם עושים במזיד רק מועלים בקדשי דתנו בשוגג בלי ידיעה וע"ז אומרים עשה למען גמולי חלב שלא פשעו כי אחרי שהבנים נגמלו משדי התורה בימי נעורם א"כ לא פשעו מעולם במזיד רק בלא דעת והנה כמו שבני רשעים ילמדו רע מאבותם כן להיפך האב זוכה לבן ביראה אם ידע הבן שהי' לו אב צדיק וישר זהו מוסר השכל לו שגם הוא יסור מרע כאז"ל גבי יוסף הצדיק ע"ה שנראית לו דמות דיוקנו של אביו. והנה הכהנים נצטוו במצות יתירות ולמען לא יהי' עליהם עול כבד קדושה יתירה שעליהם ע"כ הוצרך להזכירם תחלה שהם בני אהרן איש רם המעלה ואח"כ יהי' נקל בעיניהם להתקדש בקדושת אביהם. וזהו אמור אל הכהנים בני אהרן מתחלה אמור להם שהם בני אהרן איש גדול וקדוש ואח"כ בנקל יהי' להם לשמור קדושת כהונתם. ואחרי שראינו מזה שהאבות מזכים לבנים בכשרון מעשיהם ע"כ מצוה להזהיר הגדולים ולהוכיחם ואם יאמרו אנו נעשה באושרנו כרצוננו ענה כסיל כאולתו שע"כ אתה מוכיחו על הקטנים בשביל הקטנים ילידי ביתו שהם יחטאו אח"כ בגרמתו בע"כ שלא ברצונם ועל זה בודאי אין לו רשות:

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בנ"י אני ה' מקדישכם. הכוונה כי לכאורה יש ח"ו פחיתות וחילול לשם קדשו ית' על אשר מצמצמם כבוד שכינתו בתחתונים בין משכן כרובים וגם מביאים לו עולה וזבח כאלו ח"ו לדידן הוא צריך הלא מלא כה"כ אבל באמת אין הש"י עושה כן למענהו כי מה בצע לו בקדושתנו הלא אילים ותרשישים מעריצים אותו אלא העיקר למען בית ישראל הוא עושה שיהיו קדושים וקרובים אליו ית' בדרשם אליו ע"כ צוה לעשות משכן ומקדש ושם יצוה את ברכתו כי שם צנור הקדושה. וזו הכוונה אל תאמרו שאתם מחללים ח"ו את שם קדשי במה שנקדשתי בתוך בנ"י שאני מצוה לכם שתמליכו ותקדישו אותי. לא כן הוא אלא אני ה' מקדישכם וע"כ תקדישו אותי:

בילקוט לעולם אל תהי מצות עומר קלה בעיניך שע"י מצות עומר זכה אברהם אבינו לירש את הארץ הה"ד ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור. ואי זה זה מצות העומר רשב"ל אמר לעולם אל תהי מצות עומר קלה בעיניך שע"י מצות עומר עשה הב"ה שלום בין איש לאשתו הה"ד והביא האיש את אשתו אל הכהן ואיזה זה מצות העומר הכוונה כי הקב"ה נתן לאאע"ה את הארץ ע"י מעלותיו הטובות ומדותיו התרומיות על גפי מרומי שאר האומות ע"כ ראה בחכמתו להוריש את האומות עובדי שמש וירח ולתתה לעבד נאמן איש בריתו. אבל בכ"ז יקשה אם גם אברהם בעצמו בודאי ראוי לזה אבל כיון שהקב"ה נתנה גם לבניו מורשה מי יודע אם לעת כזאת זרעו אשר יעמוד אחריו יוכשרו לקבל מורשה ארץ לא להם ומי יודע היצדקו או ירשעו ואם ירשיעו ח"ו הלא ראוי להחזיר הארץ לא להם לאדוניו הראשון אשר רק ע"כ קאה אותם הארץ להיות לאחוזה לטובים מהם אבל אחרי שהללו עע"ז כמוהם יחוייב שיוחזר להם לכאורה ובכ"ז הבטיח הקב"ה שזרע אברהם ינחל לעד ארץ קדשנו. ע"כ הקב"ה בחכמתו ראה לתת להם מצות חוקים ומשפטים בם שם להם חק וגדר בל יעברו ובל יהינו לפרוץ גדר ובהיותם שומרים את חוקי התורה המה יהיו להם למשענת חזקה בל יפלו ממדרגתם וגבוהים יהיו משאר האומות וכ"ז שהם מקיימים התורה ראויים לנחול ארצות גוים ומה גם שנתן להם קצת מצות אשר ישמרום לבל ישמן ישורן ויבעט ויטוש אלוק עשהו ומצות העומר אחת מהם כי רוב דגן ותירוש יזניחו ויזיחו דעתו של אדם ויאמר אני עשתינו ואין אלקים כל מזמותיו אבל ע"י שיתן ראשית תבואתו אל ה' ידע ויבין כי לה' הגדולה והגבורה ורק הוא ית' בטובו האציל עליו מטובו ועי"ז יחזיקו ישראל במעוזם ולא יעזבו את אלקיהם ויהיו ראויים לישב באה"ק ולהנחילה לבניהם אחריהם. והיינו דקאמר בשביל מצות העומר זכה אאע"ה לירש את הארץ כלומר גם לזרעו אחריו שידעו גם הם שאין התכלית האמתי של ישיבת אה"ק לאכול מפרי' ולשבוע מטובה כ"א להתעדן חיי הנפשי אבל בענין הארצי גם המה יהיו גרים בארץ כאברהם אביהם וז"ש הנה נתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך שגם להם יהי' הארץ כגירות ופרוזדור ואתה את בריתי תשמור והוא ע"י מצות העומר כנ"ל. ורשב"ל פירש אותו הדבר בעצמו במליצה אחרת כי החומר והנשמה נלחמים זע"ז תמיד כ"א מבקש להתגבר על חבירו והאדם באשר הוא אדם בע"כ מוכרח ליתן חלק גם לחומר ועי"כ ח"ו תוכבש הנשמה ושפחה תירש גבירתה ע"כ עצה נכונה להמלט מפח זה שכל הנאות האדם אשר בע"כ מוכרח ליתן לחומר יהי' גם לנשמה חלק בו והוא ע"י מצות הצדקה בשיפרוס לרעב לחמו ומפתו נתן לדל. והנה ידוע מ"ש המפ' שהנשמה נקראת איש על שהיא משפעת והגוף נקרא אשה על שהוא מקבל מהנשמה וז"ש שהקב"ה עושה שלום בין איש לאשתו היינו בין הנשמה והגוף והוא ע"י מצות העומר בשנזכור תיכף בתחלת הנאותינו ליתן ממנו חלק לה' ע"כ יעשה שלום ביניהם וז"ש והביא האיש את אשתו אל הכהן. שהנשמה שהיא בבחינת איש עבור שמשפעת מטובה על הגוף היא תשתדל שגם האשה הוא הגוף המושפע אשר הואצל עליו מהוד הנשמה גם הוא לא רק יהי' דבק לעפר בטנו כ"א יובא אל הכהן זה הקב"ה כמ"ש אלקיכם כהן הוא: וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה. במדרש אימתי הם תמימות כשישראל עושים רצונו של מקום אמרתי ע"ד הלצה עפ"י שראיתי שבחג השבועות אין הכל רוצים להמתין בתפלת ערבית עד צאת הככבים כדינו וזהו כשסופרים ספה"ע כמצות אנשים מלומדה ואינם מכוונים לעשות רצון קונם. משא"כ כשעושין רצונו אז בודאי ימתינו לקיים מצוה כתקנה. וזהו אימתי הן תמימות להמתין כדינו בזמן שעושין רש"מ. עוד י"ל עפמ"ש בדרוש לז' אדר לפרש ויתמו ימי בכי אבל משה. ויל"ד הלא אנו מספידים בכל שנה מיתת מרע"ה ואיך כתוב שכבר ספו תמו ימי בכי אבלו. אך י"ל ע"פ מאז"ל צדיקים כשהם תמימים כך שנותיהם תמימים. ראינו מזה כמו שהדבר בעצמו יוכל להיות תמים ושלם כמו כן הזמן והעת מקבלים שלימות להיות תמים אם עסקנו בהם בדבר תכליתי. והנה כשאנו מעוררים אבל על מרע"ה הוא להגיע לתכלית נכבד לעורר לעשות כמעשיו ולהחזיק בתורתו ע"כ הימים האלו אשר עסקנו בהספדו והגענו בהם לתכלית נכבד נקראו תמימים. וז"ש ויתמו כלומר נעשו תמימים ושלימים ימי בכי אבל משה והנה ימי הספירה הם ג"כ לתכלית נכבד שבהם אנו מורים השתוקקותינו ליום קבלת התורה וסופרים ועומדים ומצפים מתי יבא היום המקודש יום מתן תוה"ק ע"כ הימים האלו ג"כ יתמו ונעשים תמימים ושלימים. וז"ש תמימות תהיינה. אבל אם אנו סופרים הספירה בלתי כוונה הנ"ל אז אינם תמימים ושלימים. וז"ש אימתי הן תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום ב"ה אז הימים מקבלים תמימות ושלימות:

וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש וגו' חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם. והרגיש הרמב"ן ז"ל מדוע אצל חג השבועות נאמר בעצם היום הזה ולא נאמר כן בפסח וסוכות. ונ"ל כי לכאורה יש להפליא אחרי שהחג המקודש יותר מכל החגים הוא יום מתן תוה"ק מדוע בפסח וסוכות נצטוינו מצות פרטיות לקדש בהם את היום במצה סוכה ולולב וחג השבועות העולה על כולם לא נצטוינו בו דבר מיוחד לזכרון היום המעולה הלא דבר הוא. ונ"ל עפמ"ש בילקוט יתרו. בשעת מתן תורה נתלהבו ישראל מאש של מעלה ואמר הקב"ה לענני כבוד הורידו טל חיים לישראל. הכוונה עפמ"ש בס' מלאכת מחשבת פ' בחקותי ליישב קושיית המפ' מדוע לא כתבה התוה"ק על קיום המצות רק שכר גשמי ולא הבטיחה משכר העיקרי הוא חיי עוה"ב ורק ברמיזה בעלמא. וכתב הוא ז"ל כי באמת כל ימי האדם על הארץ מלא עמל ומכאובים גם בלילה לא ישכב לבו ואם האדם הי' יודע בבירור מזיו ונועם העוה"ב אז בכל נגע אשר יקרב לאהלו וכל דאגה אשר תעמוס עליו יסירה ממנו וישים יד בעצמו לעזוב את עמק העכור הלזה לילך לביתו לחיי עוה"ב ושם ינוחו יגיעי כח והקב"ה רצה שהאדם יחי' על הארץ ויסבול פגעי הזמן ולא לתוהו בראה לשבת יצרה ע"כ לא כתבה התורה בבירור את חיי העוה"ב למען נגשש באפלה ונעמוד פה על האדמה עד העת אשר יקראונו מן השמים מעל עיי"ש. וז"ש שהע"ה גם את העולם נתן בלבם הכוונה כנ"ל שנתן בלב האדם אהבת עוה"ז אף שיפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. וי"ל בזה מ"ש בבה"ת אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו כי אחרי שנתן לנו הש"י תורה המביאה אותנו לחיי עוה"ב יש לירא כי נקוץ בחיי עוה"ז. וזה שאמרו ישראל למ"ר אחר מ"ת הן הראנו אלקים את כבודו ואת אשו הגדולה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות אם יוספים אנחנו לשמוע בקול ה' אלקינו עוד ומתנו. כי אחרי שבשעת מ"ת נגלה עליהם ממ"ה ית"ש בכבודו וראו עוה"ב בחייהם וטעמו טוב טעמה. ע"כ אמרו אחרי שהראנו את כבודו ומאוד אנו נכספים לדבק בו ע"כ דבר אתה עמנו ונשמעה כי אם יוספים אנחנו לשמוע בקול ה' אלקינו עוד ונוסיף להרגיש נועם הדביקות בהקב"ה אז יראים אנחנו שנקוץ בחיינו חיי הגוף ונרצה להתדבק בנועם ה'. וז"כ המדרש בשעת מתן תורה נתלהבו מאש של מעלה. כלומר אחרי שראו את כבוד ה' רצו להפשיט את לבוש חומרם מעליהם עד שאמר הש"י לענני כבוד הוא המסך המבדיל בין עינינו ומונע אותנו מלראות כבוד ה' ביפעתו והענין הזה המחשיך עינינו הוא המוריד טל של חיים בקרבנו כי אחר שאין אנו משיגים את נועם חיי עוה"ב דבקה לעפר נפשנו. ע"כ בפסח וסוכות שהם זכר לניסים שנעשו לנו בגופינו שהוציאנו מעבדות לחירות וסככנו בענני כבוד. צריכים גם אנו לעשות בהם מצות גופניות אשר יזכירו אותם. אבל ביום מתן תורה שהוא יום מועד הנשמה והיום בעצמו הוא המעיר והמעורר אותנו לחוג בו חג הנפש ע"כ אין מן הצורך לעשות בו מצות גופניות. וז"כ המקרא וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש. כלומר עיצומו של יום בעצמו בלי שום מצוה הנוהגת בו היא הקוראת אתכם לעלות בקודש. ומסיים הטעם חוקת עולם לדורותיכם ומרומז בזה אשר חג השבועות הוא יום מתן תורה כי התורה אשר היא חק ומשפט לכל העולם כולו והיא עומדת לעולמי עד היא ניתנה בו ע"כ עיצומו של יום בלי שום מצות פרטיות הנוהגות בו קורא לכם לקודש. ובזה מיושב מה שהוקשו שלא מצינו בתוה"ק רמז בחג השבועות שהוא יום מ"ת ולהנ"ל חוקת עולם היא התוה"ק לדורותיכם וא"ש:

זכרון תרועה מקרא קודש. במסורה ג' דין ואידך אין זכרון לראשונים ואידך אין זכרון לחכם עם הכסיל. י"ל עפמ"ש בדרוש לר"ה אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם רעה תהי' בעיר וה' לא עשה הטעם שאינם חרדים עתה מיום הדין כמו שפחדו ורהו אבותינו הק' אשר הכינו א"ע כל חודש אלול מאימת הדין הנורא ואנו שלוים ושקטים. וא"א לומר שהם היו חוטאים יותר ממנו ע"כ פחדו. זה אינו הלא אנחנו כחלא בר חמרא לנגדם ונאמר אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. כי חטא הוא שוגג ודבר קל. ועון הוא הנעשה במרד ובמעל. והנה אבותינו בצדקתם אם רק חטאו בשוגג כבר יראו לנפשם שאינם. ואנחנו אף עוונות חמורים במזיד סובלים ולא מרגישים. ובאמת הטעם הוא שהם אף שחטאו לפעמים חטאו, רק ע"י תאוה וכשהשביעו תאותם נתחרטו כי נפשם ונשמתם היתה טהורה. לא כן אנחנו בעוה"ר לא נדע מה נעשה כי כבר נעלם מאתנו חטאינו וכבר נעשה לנו כהיתר ואיך נירא מיום הדין מאחר שאנו סוברים כי חפים אנחנו מפשע. אבל יש כת אחרת שיודעים שחוטאים ובכ"ז אינם יראים מיום הדין מפני שכופרים ואומרים לית דין ולית דיין כל א' וא' בונה לו במה לעצמו כל א' יבחר לו את אלהיו זה אומר לזהב אלי אתה וזה עובד לחכמתו זרות ובאלקי השמים והארץ לא יאמינו. ואיך ייראו ממנו אחרי שאינם מאמינים בו וז"ש שהע"ה בקהלת ועוד ראיתי אני וגו' מקום המשפט שמה הרשע אף במקום ובעת אשר מלך המשפט אדון כל הארץ יושב לכסא דין ומשפט לשפוט תבל בצדק שהי' להם לירא ולהרבות במצות ומע"ט למען יצאו זכאי בדינם. בכ"ז שמה הרשע הם מרשיעים ואינם יראים ממנו. ואמרתי אני בלבי הטעם לזה על דברת בני האדם לברם האלקים שהם בעצמם בוררים להם אלהיהם אשר יעבדו לו וישתחוו למעשה ידיהם ובאלקי עולם ה' לא יאמינו. אבל אם יאמינו בנ"א כולם כי יש אלקים שופטים בארץ לגמול לאיש כמפעלו בודאי היו כולם יראים מיום הדין. אבל גם בזה אינם מאמינים כי בהגיע לאחד רעה ח"ו אומרים שהוא עצמו גרם לו זאת ומקרה הוא ולא ה' עשהו ע"כ אינם יראים. וז"ש הנביא אם יתקע שופר בעיר בר"ה ובכ"ז העם לא יחרדו הוא מפני שאומרים אם תהי' רעה בעיר ה' לא עשה רק מקרה הוא ח"ו. אולם גם האנשים אשר אינם חוטאים כ"כ גם הם אינם יראים מיום הדין מפני שהם אומרים מה לנו לירא הלא אם הקב"ה יעריך את מעשה דורנו ואת מעשינו יראה כי אנחנו כנח תמים בדורותינו ובודאי אנו זכאים בדיננו כי למול אחינו העוברים בשאט נפש על כל מצות ה' אשר לא תעשינה אנו עכ"פ עושים מה שביכלתינו ע"כ יוציא לאור דיננו. אבל באמת זה ג"כ טענת שקד כי ביום הדין אין הש"י מעריך רק לבד מעשינו נגד מעשה אחינו הפושעים כ"א יעריך אותם נגד מעשה אבותינו הצדיקים אשר בארץ החיים המה ויאמר הם זכו אף אתם אם תזכו ותטהרו כמוהם שהדריכו אתכם בדרך הטוב והישר. וזה שאנו אומרים היום יעמוד במשפט לא לבד יצורי דור הזה שאנו חיים בו להעריך מעשה כשרי הדור אל רשעי הדור ל"כ הוא כ"א כל יצורי עולמים בל"ר של כל העולמות והדורות מעריך ורואה אם כבנים אם אנו ראויים להקרא בנים לאבותינו הצדיקים ע"י שאוחזים מעשה אבותינו בידינו או אם כעבדים שאנו ח"ו עבדים ליצרנו ולא ליוצרנו. והנה ישראל מכונים החשובים וז"ש אומרים מה"ש לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה בר"ה מפ"מ הצדיקים שבדור המכונים ישראל אין אומרים שירה בשלמא הפחותים לא ישירו כי יש להם לידא מפחד עברת דינו אבל הצדיקים בערך שאר הדור אין להם לירא והי' להם להיות בטוח שבערך מעשה אחיהם הם יזכו בדינם והי"ל לשיר בקול צהלה ורנה בר"ה. א"ל הקב"ה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני והם אומרים שירה. רצ"ל אין אני רק צופה ומביט בפעולות החיים כ"א גם פעולת צדיקים המתים אשר נשמתם צרורה בצרור החיים גם אותם אני מביט וסוקר ולעומתם אני רואה מעשה החיים ולפי ערך מעשה אבות גם הכשרים שבדור אינם בטוחים ביום הדין. והנה תרועה מצינו לשון ריעות ואהבה כמ"ש ותרועת מלך בו ע"כ אמר זכרון תרועה אם הש"י יזכור אהבתו שאהב את אבותינו הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה הוא האמיר אותם לעם והם האמירו אותו לאלקים זהו מקרא קודש קורא אותנו בקול שגם אנחנו נקדש אותנו למען נהי' ראויים להיות בנים לאבות כאלו כי ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ית' והזכרון שהקב"ה פוקד ספרי מתים ורואה טהרתם וקדושתם לעומת זה אנו כחגבים ויהי' לנו ח"ו למזכרת עון אם לא נקדש בצמנו כפי האפשרי. וע"ז אנו מתפללים ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור לא שאנו צריכים להזכירו למען לא ישכח ח"ו לא איש אל וישכח הוא ית' סוקר הכל בסקירה א' אלא כוונתינו בתפלה זו שכאשר יזכור ובודאי יזכור עקדת יצחק שמסר נפשו על קדושת שמו ית' אז ירחם עלינו ולא יעריך מעשינו נגד מעשיו כי אז אנו דלים וריקים ע"כ אנו מתפללים ורוצים ע"י התרועה ג"כ לעורר מדת רחמיו ית' אין זכרון לראשוני' שלא יזכור בעת שפטו אותנו את מעשה הראשונים וגם אין זכרון לחכם עם הכסיל שלא יעריך מעשינו נגד מעשי אבותינו הק' כי שרגא בטהרתינו לא מהני:

שור או כשב או עז כי יולד וגו' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן. במ"ר הה"ד צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה' א"ר יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שוים בבהמה יום השמיני והלאה ובאדם וביום השמיני ימול. י"ל עפמ"ש במשנה דאבות הניעור בלילה ומהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו.

כי יש חוטא בגופו מחמת תאותיו כי גברו לזה יש לזכותו בדין כי בא בטענה עלובה העיסה שהנחתום מעיד עלי' יוצרו קראו רע כמארז"ל אבל מי שחוטא בנפשו כי השחית אותה לזה צריך רחמים גדולים שיצא נקי כי נשמה שנתת בי טהורה רק האדם טימא ולכלך אותה בשאט נפשו. והנה מי שבנערותו הי' ירא ה' ופרוש מעבירות ואחרי רואו שאין לאחרים אתו לא יארחו לחברתו ע"כ הוא גומר בדעתו מה לי להלוך בדרך יחידי אתערב עם הבריות ואעשה כמוהם לילך אחרי שרירות לבי. זה מופת חותך שלא מחמת תאוות הגוף הוא חוטא שהרי בילדותו בעוד רתיחות דמו בו לא חטא רק אח"כ שראה שאין איש אתו הוא פוקר ומשליך מעליו עול תורה ובע"כ שרק בנפשו הוא חוטא. וזהו הניעור בלילה שהוא הי' ער יחידי מתרדמת הזמן בלילה בעת אשר שאר בני אדם שוכבים הוזים על מטת חבלי בוז התאוה ובדעתו שממנו ילמדו לעשות כמעשהו. אבל אחרי רואו שהוא מהלך בדרך הישר יחידי הוא מפנה לבו לבטלה זהו אות נאמן שלא מחמת תאוות הגוף חוטא שהרי מתחלה כבש את יצרו רק בנפשו הוא מתחייב. והנה כבר כתבו המפרשים ז"ל שבעת העניש הש"י את האדם אינו מחשב שחטא נגד מלך מלכי המלכים רק לפי ערך פחיתות האדם באשר הוא עפר מן האדמה. אבל בתת הש"י שכר לאדם על הטוב אשר עשה הוא מחשב שעבד למלך רם ונשא כדי להגדיל שכרו. וז"ש צדקתך אם אתה רוצה להצדיק בריותיך אז כהררי אל אתה מחשב להם שעלו אל הר מרום הרים והגביהו עוף למעלה ראש. אבל כשאתה עושה משפט להעניש אז אתה זוכר. תהום רבה שהאדם הוא במעלה פחותה בדיוטא תחתונה. ומזה נראה חסדו ית' בדין. ובכ"ז אדם ובהמה מי שהי' בתחלה בתור האדם ולבסוף נעשה כבהמה והיינו שהלך בדרך יחידי ועי"ז פנה לבו לבטלה ע"כ אחר שבנפשו חטא כנ"ל לא תוכל מדת הדין להושיעו כי אין לו התנצלות אחרי שחטא בבת מרומים נפשו הטהורה והנקי' ורק תושיע ה' מדת הרחמים תרחם עליו אבל לא יזכה בדין. וז"כ אמרם ז"ל אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמם כבהמה עיי' כ"ס פ' זו מה שגמגם על פרש"י ז"ל. ולהאמור הכוונה כנ"ל שהיו מתחלה ערומים בדעת ולבסוף לעת זקנתם משימים עצמם כבהמה. והנה בכ"ס פי' אחרי כי כוונת הקרבן הוא שיחשוב האדם המקריב כאלו הקריב א"ע ע"ג המזבח ע"כ הפירוש שהם ערומים ויחפים מדעת דהיינו שחטאו ונכנס בהם רוח שטות של עבירה ולכפר זה משימים עצמם כבהמה להקר יב קרבן. אלו דבריו ז"ל. וי"ל בזה תושיע ה' עפ"י מאז"ל ע"פ טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך שמדה"ד אמרה הנפש החוטאת היא תמות והתורה אמרה יביא קרבן. רק הקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר וזהו אדם ובהמה תושיע ה'. והנה ידוע שהמילה הוא במקום קרבן כדאיתא בזוה"ק ובמדרשים ע"כ באה המילה ביום השמיני כמו קרבן בהמה שלא ירצה עד יום הח' ובזה מבואר כוונת המדרש הנ"ל לנכון:

כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה הנפש ההוא מעמי'.

יל"ד דהול"ל תכרת הנפש אחרי שהוא עונש על העתיד. ונראה ע"פ המדרש ה' אורי בר"ה וישעי ביה"כ. כי כסיל בחשך הולך ואינו רואה כי אחריתו דרכי מות ודומה למי שנאבדה ממנו מרגלית יפה באישון לילה ואין מאיר לו כדי למצוא אבידתו ע"כ הקב"ה ברחמיו מאיר לארץ ברחמים בר"ה ומאיר לנו ע"י התעוררות את הדרך אשר נלך אבל יש שעינים להם ולא יראו אף שקול דודי דופק על פתח לבם בר"ה לעורר ישנים מתרדמת הזמן וקורא בקול גדול מה לכם נרדמים קומו והתעוררו חושו עושו ובואו אל ה' אלקיכם אשר סרתם מאחריו בכ"ז אזנים להם ולא ישמעו כי ערל לבם ואטומה אזנם מהאזין אל אמרת ה' צרופה האומרת שובו אלי ואשובה אליכם זהו אות ומופת חותך שכבר שורשו מארץ חיים ושינתם הוא כבר שינת מות כי כבר נקצצו מהאילן עושה פרי המשמח אלקים הוא עץ חיים תוה"ק וכבר יבש מעיינם. ע"כ גם אם יבא יום הגדול יום הכפורים לא ירגישו בלבותם שום התעוררות כי כלה כל לחלוחית שבהם וכל ניצוץ קדושה אבד מהם. וז"ש כי כל הנפש אשר לא תעונה בעיצומו של יוכ"פ אף שכבר קדם להם התעוררות ע"י קול השופר הולך וחזק אשר כרוזא קרי בחיל לחזור בתשובה זהו סימן רע שכבר נכרתה מאז ומקדם הנפש ההיא מעמי':

אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו. הך סיום הפ' נ"ל עפמ"ש וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י מכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהי' דורשין הלכות חג בחג. ופירשתי כי דיבור הוא לשון קשה ולצוות על מצות עונג החג א"צ לדבר קשות ע"כ דרשו על דיני והלכות החג שע"ז שייך לשון קשה. ופירשתי פ' וידבר משה אל בנ"י לעשות הפסח ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח. כי אחרי שדיבר אתה קשות על דיני ואזהרות הפסח ע"כ אותם האנשים שטמאו את נפשותם לא יכלו לקיימם משא"כ עונג יו"ט כל אדם יקיים בנקל ולא יצטרך לדיבור קשה. והנה ביו"ט יש שני מיני קרבנות היינו מה שהוא שלא לעונג האדם כלל כמו האיסור ממלאכה ומו"מ וזהו דומה לעולה שכולה כליל ואין לגוף שום הנאה אבל מצות עונג יו"ט שהוא חציו לה' וחציו לכם דומה לשלמים שגם הבעלים אוכלים ממנו. ומעתה אם היינו מצווים ביו"ט רק בשלמי שמחה לאכול ולשתות לא הי' מהצורך לדרוש בכל יום מעניינא דיומא לצוות לעם להתענג בתענוגים כי צווי א' עולה לכל ימי החג אבל אחרי שנצטוינו ג"כ להעלות עולות דהיינו איסור מלאכה שהגוף אינו נהנה ממנו ואר"ש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס ע"כ מדי יום ביומו צריך להזהיר ולהוכיח את העם שלא יחללו את היו"ט. וז"ש אלה מועדי ה' אשר וגו' להקריב אשה לה' עולה ומנחה וגו' לא לבד קרבנות שהגוף נהנה מהם כמו עונג יו"ט כ"א גם עולה כולה כליל כמו איסור מלאכה. ע"כ דבר יום ביומו כלומר בכל יום מימי החג צריך לדבר ולהזהיר את העם שיקיימו עניינא דיומא. והוסיף לאמר וחגותם חג לה' שבעת ימים בשנה חוקת עולם לדורותיכם אף שהוא חובת הגוף ופשיטא שנוהג לדורות אבל הכוונה אחרי שנצטוינו לשמוח בחג יקשה האיך נוכל לשמוח אם אין העת מוכשר לכך כמו בימינו אלה אשר רבת סבבונו הצוררים לנפשנו ורוצים לבלענו חיים והאיך נשיש ונגיל הלא העת בלתי מוכשרת לזה. אבל באמת אם נבטח בה' ונשים בו מעוזנו ובאלקים נעשה חיל שהוא יבוס צרינו אז נגילה ונשמחה בו ובישועתו ואף שהעתים קשות נבטח בשם ה' שיהי' בעזרנו. וז"ש וחגותם אותו חג לה' ז' ימים בשנה אחרי שאנו חוגגים אותו לפני ה' ולכבודו ית' אז חוקת עולם לדורותיכם גם בכל הדורות הבאים אף שהמון גלים רבים ירצו לשטוף אתכם בכ"ז תחוגו אותו. ומה שסיים הפסוק בחודש השביעי תחוגו אותו י"ל עפמ"ש לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשך בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. כי אמרו במדרש ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עוונות כי כבר פירשתי מאמר דהע"ה בתהלים כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני כי על משא לא נוכל לומר במוחלט שהוא כבד כי מה שהוא כבד לחלש הוא קל לחזק ורק בערך אל הנושא יקרא כבד או קל. כמו כן בעבירות לא נוכל לומר קלה או חמורה כאז"ל שגגת תלמוד עולה זדון רק בערך אל העושה את העבירה נערכת להקל או להחמיר וכמ"ש כי זכר כל המעשים לפניך בא וגם כל היצור לא נכחד ממך. שמלבד זכרון המעשים בעצמם הוא מעריך אותם ג"כ אל היצור העושה המעשה. והנה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה אבל לאיש גדול גם מחשבה זרה אף שלא יצאה לפועל נחשב לפגם וחטא וז"ש כי עונותי עברו ראשי שעברו רק דרך ראשי במחשבה ולא יצאו לפועל בכ"ז כמשא כבד שהוא כבד בערך אל הנושא יכבדו ממני דייקא ע"ז שאני הוא החושב אותם נחשבות לעון. ולפ"ז באדם בינוני הקב"ה מחשב בכל עבירה אם חמורה או קלה אבל לאדם גדול לא יחשוב ה' העון כי כל עבירה ועבירה אף הקטנה מ"מ בערך אל העושה לחמורה תחשב. וז"ש דהע"ה אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון שהוא גדול כ"כ עד שהקב"ה אינו מחשב העבירות שלו כי לגודל ערכו כל אחת נקראת גדולה. והנה ביוה"כ הננו כמלאכים נקיים וטהורים ולא חשב הש"י את העונות כי כל אחת נדמה כהר אבל מחג הסוכות ואילך שכבר סר מעט צל הקדושה הוא ראשון לחשבון עוונות שמעתה אנו כבינונים שצריך חשבון אצל העוונות. ע"כ אם נזכור תמיד בשמחתנו בחג הסוכות שרק מעט ימים עברו מעת שהיינו נקיים וטהורים כמלאכים בודאי לא נחטא. וז"ש לך אכול בשמחה וגו' כי כבר רצה אלקים את מעשיך אם זאת חשים תמיד על לבך אז לא תפול מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. וז"ש ג"כ בחודש השביעי תחוגו אותו תמיד יהי' חרות על זכרונך שעתה הוא החודש השביעי אשר בו ויוכ"פ אז תשמח ולא תחטא.

והוסיף עוד לאמר בסוכת, תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ומדקדק הרוקח ז"ל בה' סוכה דהול"ל ג"כ בסוכות ישבו כל האזרח כראש הפ' או להתחיל תשבו בסוכות כעין החתימה. ונ"ל עפמ"ש גר ותושב אנכי עמכם מי שהוא גר בעוה"ז הוא תושב לעוה"ב. והנה הסוכה מורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי להורות כי רק גרים אנחנו עלי ארץ אבל מי שחושב שהוא תושב ואינו מכין עצמו בפרוזדור הוא באמת כגר לעוה"ב כי צדיקים. תחלתן יסורין וסופן שלוה וברשעים להיפך. וז"ש בסוכות עוה"ז יהי' אצלכם כסוכה וארעי ואז תשבו בעוה"ב דירת קבע אבל כל האזרח בישראל מי שסובר בדעתו שהוא אזרח בארץ וקרבו ביתו לעולם אז הוא להיפך מתחלה בעוה"ז ישבו ואח"כ לעוה"ב בסוכות כגר בדירת ארעי. ומה שסיים בכל עת יהיו בגדיך לבנים היינו שלא די אם נזכור את ה' בעת אשר אנו רעבים גם צמאים בתעניות וסיגופים ותפלות אם אז בגדינו נקיים מצואת החטאים כ"א בכל עת גם אם נשמוח לפני ה' גם אז יהיו בגדינו לבנים ונקיים. ומה שסיים ושמן על ראשך אל יחסר. כי נאמר שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' כי הרשעים מסורים ביד יצרם והמה עבדים לתאוותיהם אבל הצדיק מושל ברוחו והוא האדון האמתי כמ"ש אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וז"ש יראה כל זכורך לא עם פני עבד ליצרו כ"א נתראה עם פני אדון לסימן שאנו מושלים על יצרנו ולא עבדים. וידוע כי שמן הוא רמז למלוכה שבו מושחים המלכים וז"ש ושמן על ראשך אל יחסר:

ולקחתם לכם ביום הראשון בילקוט הה"ד יעלוץ שדי וכל אשר בו וגו' יעלוץ שדי זה העוה"ז כמ"ש ויהי בהיותם בשדה וכל אשר בו אלו הבריות כמ"ש לה' הארץ ומלואה אז ירננו כל עצי יער לפני ה' שהן זוכין להביא פירותיהן לפני ה' ולמה כי בא לשפוט הארץ בר"ה ונ"ל כי קצת אנשים מלמדים זכות על עצמם על שאינם הולכים בדרך הישר רק אחרי שרירות לבם הרע באמרם שכבר הוטבע כן מתחלת יצורתם ניתן בהם כח הטבעי המתאוה אל הרע אשר הוא נגד עיניהם ואת הטוב הוא גדולת הבורא ורוממותו אינם רואים בעיניהם רק האמונה תחייבם להאמין אבל באמת אין זו טענה לפטור א"ע כי האדם יוכל לזכות עצמו גם ביצה"ר כמאז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין כי ע"י התורה יכול לקדש א"ע במותר לו ליהנות מן המותר בקדושה ובטהרה לקיום העולם אשר לא תהו בראה וכמו שאנו אומרים ע"ח שחטאנו לפניך ביצה"ר כי גם בו נוכל לעבוד את ה' בכל כחינו והמופת ע"ז הוא כי ידענו כי ה' צדיק וישר הוא ולא יעשה עול לבריות ואעפ"כ ה' ית' שופט כל הארץ כל מעשה ופעולה לפניו תבוא וישלם לאיש בעד מפעליו ואם האדם הי' מוכרח לעזוב את ה' לא הי' שופטו אחרי שאין בכח אפשרותו להיטיב את מעלליו אע"כ שדבר זה הוא בידו. ופי' עפ"ז הפ' הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא שחת לו לא בניו מומם. הכוונה הצור תמים פעלו פעולת הצור ית' והוא האדם הוא תמים בלא מום ואע"פ שיש בו כח התאווני היצה"ר מ"מ הוא בידו וברשותו והראי' כי כל דרכיו משפט ואל"כ אלא האדם עלול ומוכרח לחטוא לא הי' ה' שופט האדם. ואמר אל אמונה אע"פ שהש"י ניכר לנו רק ע"י אמונה ולא ע"י עין החושי ושכלי בכ"ז ואין עול אין זה עול כי אלקים עשה את האדם ישר ויוכל להאמין בהקב"ה ע"כ שחת את שחתו לא לו כ"א בניו מומם. וע"ז מורים ג"כ הארבעה מינים שנוטלים בסוכות כי הם מכל מיני פירות שבעולם כמ"ש במדרשים יש לו טעם וריח ריח בלא טעם טעם בלא ריח ולהורות נתן כי כל מחמדי תבל אשר תוציא לנו הטבע ארץ ומלואה פרי מגדים כפרים עם נרדים נוכל לעבוד בהם את ה' ולא המה בעוכרינו אשר ימנעונו מהסתפח בצל קורת ה' כ"א רק לנו הבושת אם חטאנו וז"כ המדרש שהתחלנו ולקחתם לכם הה"ד יעלוץ שדי זה העוה"ז וכל אשר בו אלו הבריות שנא' לה' הארץ ומלואה כי גם הארץ ורב תענוגי' נוכל להעריך אל ה' ע"כ ישמחו וירננו העוה"ז כי לא המה יחטיאו אותנו אז ירננו כל עצי יער לפני ה' שעושין פירות לפני ה' כמבואר. והמופת ע"ז כי בא לשפוט הארץ בר"ה וכיון שהוא שופט את האדם ע"כ שיש בידו להיטיב דרכו דאל"כ הי' ח"ו עול שהקב"ה ישפוט את האדם על חטאתנו אשר כמעט מוכרח הוא להם:

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר במדרש הדר זה הקב"ה שנאמר עוז והדר לבשת. כי ימי החג נקראים זמן שמחתינו כי אז שמחים בכל הטוב אשר נתן לנו ה' עת האסף תבואת השדה ומלאו אסמינו כל טוב אבל באמת לא די באסוף רק תבואת השדה כ"א גם לקצור משדה תוה"ק ולאסוף בזה"ז אלומי היראה מפרי עץ חיים למחזיקים בה נחמד וטוב להשכיל ואת זה נאסוף ושפיר אז"ל הדר זה הקב"ה כי פירות עוה"ז הם נותנים עוז ותעצומות לאדם ופירות עץ חיים הם הנותנים הדר ותפארת. וע"כ אז"ל הדר זה אתרוג הדר באילנו משנה לשנה כי רוב בנ"א בימים הנוראים הקדושים הם טועמים מעץ חיים אשר יצמיח תורה ומצות אך בעבור ימים אלו לא יזכרו ולא יפקדו להתענג עוד מפרי עץ חיים אבל הצדיקים כל השנה כולה שוה להם בכל יום ויום מתענגים מפרי קודש הלולים לה'. והנה דרשו ז"ל אתרוג יש בו טעם וריח על הצדיקים שיש בהם תורה ומעש"ט וז"ש הדר באילנו משנה לשנה כלומר לא לבד בימים הקדושים הוא שתול על פלגי מי התורה כ"א הוא דר באילן רברבא זה משנה לשנה וע"כ נקרא חג הסוכות חג האסיף תקופת השנה כי מה שנאסוף מפרי האדמה זה אינו נשאר קיים כל השנה כולה כ"א בכל יום הוא פוחת והולך כי נאכל ממנו להחיות נפשנו ל"כ פרי קודש אשר נאסוף מלימודי התורה זה לא יחסר מדי יום ביומו כי אדרבה כל עוד שנוסיף ליהנות כן ירבה וכן יפרוץ כמ"ש אם שמוע. בישן תשמע בחדש וז"ש חג האסיף את זה תאסוף בחג הזה מה שלא יחסר כ"א הוא מקיף את השנה כולה במעמד ומצב א'. והנה אם נרצה ליהנות מזרע האדמה צריכים ב' דברים הא' הוא גשמים בעתם ובזמנם והב' הוא השמש בתקפה וגבורתה הם אשר יצמיחו את הזרע שיתן אוכל למכביר. וכמו כן אם נרצה לקצור משדה התורה והיראה ג"כ צריכים אותן הב' דברים בעצמם הא' הן גשמי הדמעות אשר אנו שופכים שיח בימים הקדושים אשר עליהם נאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה. כי דמעותינו אשר שפכנו מלב עמוק הם הרוו את תלמי לבנו והולידו והצמיחו שם פרי קודש הלולים לה' וע"ז נאמר ג"כ הזורעים בדמעה ברנה יקצורו כי לא די בגשמי דמעה לבד כ"א גם צריך להזריח שמש השמחה על שדה היראה למען תוציא פרי'. ע"כ ניתן לנו אחרי ימי הגשמים והורדת דמעה אלה ימי שמחתנו למען ע"י שתי אלה יחדיו רצוני בעת לבכות ועת לשחוק יבשילו אשכלות היראה בכרם ה' צבאות הלך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו. ע"כ בחגינו לא לבד נשמח שמחה גופניית כ"א גם שמחה רוחניית ובפרט ביו"ט האחרון שכבר שבענו מתענוגי הגוף תהי' שמחתנו העקרית שמחה רוחניית. וז"ש והיית אך שמח לרבות יו"ט האחרון של חג כי שמחה היא שמחה גופניית וששון מורה על שמחה רוחניית כמ"ש וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה פי' בשמחה גופניית ישישו גם ברוחניית. וז"ש והיית אך שמח פי' עד עתה הי' שמחתך גופניית לבד מכלל דבעי גם רוחניית וזה רק ביו"ט האחרון של חג. וז"ש ביום השמיני עצרת תהי' לכם שתעצרו את הלכם שהוא שמחה גופניית ותעסקו גם בשמחה רוחניית:

תוכן העניינים

לוח ארז חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה