לוח ארז חלק א· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת שמות
הספר הזה שאנו מתחילים היום לקרות כבר כתב רמב"ן ז"ל פ' ויחי שגלות מצרים וגאולתו הוא רמז לגלות זה האחרון המר והנמהר. וכ"ה במדרש הוא בי"א ערך גאולה באנכי ירדו ישראל למצרים שנא' אנכי ארד עמך מצרימה ובאנכי העלה אותם ובאנכי עתיד לגאלם שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא. הכוונה כי פרעה אמר הבה נתחכמה לו הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו ועוד היום שונאינו מנדינו אומרים ובאים בטענה זו על ישראל לאמור שהם אינם אוהבים את ארצם אשר בה נולדו ונתגדלו כ"א כל תקותם לשוב לירושלים. ובטענה אחרת באים כי ישראל הם רק אוהבי ממון כל מגמתם רק לאסוף הון ואין להם שום הרגש לדבר שהוא למעלה מן הממון. ובאמת טענות אלו סותרות זא"ז שאם כל חפצם ותקותם אינו רק לירושלים ושם אין תקוה להיות עשירי ממון כי אדרבה פה יש מקום יותר לעשירות בע"כ שהם נכספים לדבר שהוא למעלה מממון וא"כ איך יגוללו עליהם האשמה שכל מגמתם רק לצבור כסף כחול ואם תשוקתם לממון האיך יכספו לירושלים. אבל באמת שנאה מקלקלת השורה ומחפאים עלינו תואנות וגם פרעה טען את השני דברים הנ"ל הסותרים כי אמר הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו ובודאי שלא היו מרובים מהמצרים אחרי שלאח"כ לעת צאתם לא היו כ"א כשש מאות אלף רק כוונתו שכל גדולתם ועצמם הוא רק ממנו כלומר על ידינו נתעשרו מה שחמסו וגזלו אותנו ואכלו את חלב הארץ וא"כ הוא בודאי רצונם להתעכב פה מקום טוב ודשן אשר ירווח להם להעשיר בכ"ז הוסיף לאמר ועלה מן הא שכל רצונם לעלות ולילך מכאן. אבל באמת שני הטענות כוזבות כי הישראלי אף שהוא שואף זורח אל מקום מקדשו בכ"ז הוא לא יעשה מאומה לילך מכאן רק אדרבה אוהב את ארץ מגורו בכל מאמצי כחו כמ"ש הנביא דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה וגם ארז"ל שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה ע"כ אם גם לבן של ישראל פונה לשמים בכ"ז כל עוד לא שלח ה' ברחמיו את ידו לגאלם הם נאחזים בסבך עבותות אהבה אל ארץ מגוריהם וז"ש המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כלומר אף שלבנו למעלה מתפללים לכונן בית קדשנו שהוא עליון מרום מקום מקדשנו בכ"ז עיניו הגשמיים צריך שיתן למטה בארץ מגורתו לעבדה ולשמרה ולעשות ככל אשר תמצא ידו להיטיב לה וכ"ז אנו לומדים מיוסף הצדיק ע"ה אף שבלי ספק נכספה גם כלתה נפשו לעזוב את הארץ אשר בה לעבד נמכר ולשוב אל בית אביו בכ"ז כ"ז היותו בה כמה טובות הטיב לארצו ויכלכל את מצרים כ"כ יוצאי חלציו אף שתשוקתם לעלות לציון ברנה בכ"ז עד שיביא ה' ברחמיו קץ קיבוץ פזורינו אנו פועלים ישועות בקרב הארץ אשר אנחנו בה אבל שונאינו לא אבו לדעת את ספר דברי הימים לישראל אשר ממנו נוכל לקרות בכל דור ודור שישראל הם נאמנים בבריתם עם הארץ אשר שוכנים בה אבל מחרפינו לא ירצו לידע את יוסף. ע"כ נאמר כאן ויקם מלך חדש על מצרים שנתחדשו גזירותיו והטעם אשר לא ידע את יוסף ודרשו ז"ל עשה עצמו כאלו לא ידע כלומר שלא ידע מעשה יוסף שהי' נאמן לארץ מגורו וחשד בישראל שהם בלתי אוהבים ונאמנים לארץ מגוריהם ולדעתי זה נרמז למרע"ה במראה הסנה שנאמר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וכבר דרשו ז"ל סנה אלו ישראל שהם הפחות והמעט מכל העמים והנה בכל דור עומדים עלינו לכלותינו בכל עת ועת בוער אש השנאה לנגדנו ובודאי לא מקרה הוא רק הש"י שולח את האומות לגרות בנו ולהעמידנו על הנסיון אם אנו עומדים חזקים באמונתנו אף שעי"ז מוסיפים שנאה עלינו וז"ש וירא מלאך ה' אליו כלומר ראה שמלאך ה' הוא ושלוחא דרחמנא מה שתמיד אש לבת שלהבת השנאה בוער בסנה ומה שהפליג להפליא הוא בראותו שאף שתמיד עומדים לנגדנו בכ"ז אנו הדבקים בה' חיים כלנו היום אף שאנחנו המצער והפחות מכל העמים והבערה יצאה ח"ו לכלות אותנו ובכ"ז והנה הסנה בוער באש אש שנאת העמים תוקד תמיד ובכ"ז איננו אכל. וכאשר בקש מרע"ה טעמו של דבר מדוע לא יבער הסנה השיב לו הקב"ה אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא ובמדרש אין הלום אלא מלכות שנאמר מי אנכי כי הבאתני עד הלום. הכוונה אף שבאו האומות עלינו בטענה שאין אנו אוהבים ארץ מגורינו ועינינו כלות ומיחלות ובצפייתינו צפינו לתפוס המלכות ולמשול ביד חזקה על כל העמים בכ"ז לא יכלו להוכיח שח"ו היו ידינו במעל למרוד במלכות או היינו עושים דבר מה נגד תועלת ושלום הארץ אדרבה בכל עת היינו מתאמצים לדרוש את שלום הארץ אשר אנו דרים בה והנה נעילת המנעלים הוא סימן על היותו רוצה להלוך כמ"ש בפסח מצרים ונעליכם ברגליכם לא כן מי שחולץ מנעליו הוא הוראה על ההתעכבות במקומו וז"ש למ"ר אתה תמה מדוע לא יאכל הסנה ע"י אש שנאת האומות לזה אומר לך הטעם בשביל שישראל הם מצווים של נעלך כלומר שהם אינם רוצים להפרד מדעתם מארץ מגורם כי אם גם האמת הוא שארץ ישראל היא לנו קודש קדשים בכ"ז גם המקום אשר אתה עומד עליו כל ארץ וארץ אשר תכנס בה האומה הישראלי' לגור בה גם הוא אדמת קודש וחוב קדוש מוטל עלינו לאהוב אותה ועי"ז בטלה שנאת העמים ממנו אחרי שעין בעין רואים שאנו מחזיקים בברית הארץ. וז"ש אל תקרב הלום זה מלכות כלומר לא שאנו משתדלים ומבקשים מלוכה ושררה כ"א אדרבה של נעלך כנ"ל. וכן בגלות מצרים לא עשו ישראל לגאולתם מאומה רק הוחילו עד בוא יום ה' ולזה ארז"ל סימן הי' בידם שכל מי שיאמר להם בלשון פקד פקדתי שבלשון זה הם נגאלים כלומר מי שיאמר להם שהם לא יעשו מאומה לגאולתם רק הקב"ה יגאלם זהו הגואל האמיתי וז"כ המאמר באנכי נגאלו ובאנכי עתידין ליגאל כלומר שאנו לא נעשה מאומה לגאולתנו רק אם הקב"ה יראה הזמן המעותד לבוא אז הוא ברחמיו יגאל אותנו ויקבץ נדחינו אמן ועי' מ"ש לעיל פ' תולדות על המדרש הגמון אחד שאל מי יתפוס המלכות אחרינו ע"ש:
ואלה שמות בנ"י וגו' פרש"י אע"פ שמנאן בחייהם חזר ומנאן לאחר מיתתן להודיע חיבתן לפני הקב"ה שנמשלו לככבים שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא הכוונה כי ארז"ל בזכות ג' דברים נגאלו אבותינו ממצרים ואחד מהם על שלא שינו את שמם ביאור הענין כי הדור החדש ידמה בלבבו שהצדיק ההולך בדרכי ה' הוא עבד אסור בכבל עלי דרכו בארץ כי בכל מקום אשר הוא פונה וכל מה שהוא רוצה לעשות התוה"ק תשים מעצור לרוחו וטומנת פחים לרגלו באמרה רק את זה תאכל רק את זה תעשה ורק בימים אלה תוכל לעבוד ולעסוק במלאכה לא כן הרשעים אשר פרקו עול התורה מעל צוארם המה הבני חורין חפשים בכל מעלליהם ויוכלו לעשות מה שלבם חפץ באין מעצור לרוחם ע"כ בזמן ההוה אשר החפשיות והחירות מההשתעבדות הוא הנכסף והנחמד לב"א משליכים מעליהם עול תורה ויראה למען יהיו בני חורין כאשר יאות עתה בדור החדש ואומרים ננתקה מוסרותימו ונשליכה עבותימו אבל באמת המעיין האמיתי ישחק וילעג לדבריהם כי באמת כל אדם משועבד או לגופו ותאוותיו או לנפשו ורק במתים חפשי כתיב וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול דרך ארץ כלומר עול תאוות הארציות ואחרי שסוף סוף הוא משועבד עכ"פ טוב לעבוד לאדון אחד נכבד ולכבוד יחשב לו כמו השרים הגדולים המשמשים את המלך לא לחרפה יחשב להם אדרבה יקנאו בם אחיהם שגם הם רוצים להפקד על משמרת עבודת שימוש המלך וכמו כן העובד את ה' אין לו אלא אדון אחד כי ה' אלקינו ה' אחד. אבל הפורק ממנו עול האדון האחד ניתן עליו עול אדונים הרבה א' עובד. לתאוות הממון וא' לרדיפת הכבוד וכדומה לכמה מדות מגונות אשר הוא משועבד להם והם מושלים בו. וזהו הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות שכל התאוות המדומות מולכים עליו. וע"כ ארז"ל אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות שאז כאשר רוח הטומאה תעבר מן הארץ ונכיר ונדע את האדון אחד ית"ש אז לא יהי' לנו שעבוד מלכיות ממשלת התאוות והמדות הפחותות ולא נהי' עוד עבדים לאדונים הרבה התאוות אשר משלו עלינו. וז"ש ישראל במעשה העגל אלה אלהיך ישראל ואמרו רז"ל שאוו לאלוהות הרבה הכוונה אחרי שלא רצו לעבוד לאל אחד עבדו לאלוהות הרבה הן המה התאוות המרובות ע"כ ארז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כמ"ש בעקדה על פ' אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי. וי"ל בזה מ"ש איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כמו שהמורא אם אמנם הוא פחיתות לאיש כי הוא מורה על רכות הלב ורפיון רוח בכ"ז אם יירא את אבותיו לכבוד לו יחשב ויקרא איש כמו כן אם תשמרו את שבתותי לא תאמרו שעי"כ אתם אסורים וכלואים כעבדים מה שלא יאות כן לאיש חפשי כי אדרבה ע"ז לאישות ומעלה יחשב. והנה מי שמשנה שמו הישראלי בעבור שהוא דר במקום שאין רגילים בשמות האלה זהו מורה שהוא עבד לרוח הזמן והמקום. אבל איש אשר חלק לו ה' בבינה אם רואה על איזה דבר שהוא טוב לא יזיז ממנו אפילו זיז כ"ש וכל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותו ממקומו. ולזה שפיר נגאלו אבותינו ממצרים אחרי שלא שינו את שמם ולשונם ובדבר שהחזיקו בו פ"א לא רפו ידיהם ממנו בזה הורו סימן החרות האמיתי שהם אנשים בני חורין אינם ראויים לעול העבדות. ובזה יובן מארז"ל ר"מ הוה דייק בשמא הוה עייל לאושפיזא א"ל מה שמך א"ל כידור אמר ש"מ רשע הוא שנאמר כי דור תהפוכות הוא הכוונה כי כל אומה ולשון היא מתייחסת אחר מקור מחצבתה וזה לה לכבוד ולתפארת אם תוכל להתייחס אחר שנים קדמוניות והן עם ישראל גוי אחד הוא אשר יוכל להעלות יחוס לאומיותו ראשונה מכל האומות ע"כ נאה להם להתגאות עם מקור מחצבתם אבל אם היהודי יבוש ויכלם להתפאר בפני כל שהוא יהודי ומגזע המפואר שרשו ואדרבה הוא מתלבש באדרת נכרי למען לא יוכר שהוא יהודי זהו תהפוכות מכל האומות אשר המה מתגאים במה שיוכל להורות כי מימים קדמונים מקור מחצבתם וישראל אשר יוכל ביותר להתפאר בזה הוא בוש ביחוסו וגזעו ושרשו הטהור משנות קדם ע"כ ר"מ כששאל להאיש על שמו ואמר לו כידור ששמו לפי הדור ששינה שמו הישראלי והסב אותו לשם נכרי לפי מצב הדור ע"כ אמר ש"מ רשע הוא והוא שוטה רשע שנאמר כי דור תהפוכות כלומר בהיפך משאר האומות אשר יתכבדו בנאציאנאליטעט שלהם והוא היהודי יבוש ויכלם בזה. ומשמי' דזקני הח"ס זצוק"ל שמעתי לפרש קראו בשמותם עלי אדמות על הדור היתום הזה אשר בעודם בחיים חייתם קוראים עצמם בשם זר ונכרי ורק לאחר מיתה כשרוצים להעמיד מצבה ולומר תפלת אל מלא רחמים אז שואלים על שם העברי וז"ש קראו בשמותם רק אז כשהם כבר מושכבים עלי אדמות. והנה יש בני אדם אשר בחייהם מכבדים אותם לא מפני שנאהבים אלא מפני יראתם שלא ירעו וישחיתו באשר הם נוקמים ונוטרים ואחר מיתתם שאין עוד לירא מפניהם אינם מכובדים עוד. ויש ב"א להיפך שבעודם בחיים אין להם כבוד כ"א רק אחרי מות קדושים אמור להם אבל בנ"י חשיבותם בחייהם וגם לאחר מותם. וזהו כוונת נושא המדרש שמנאן בחייהן ומנאן במיתתן להודיע כי נכבדים המה בכל עת ופעם. וזה י"ל בכוונת מדרש תנחומא ריש פרשתנו כ"מ שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים אף כאן ואלה שמות מוסיף על הראשונים שבח כי אם אנו לא נבוש להודיע לעין כל כי שם ישראל נקרא עלינו רק אדרבה בשם ישראל נתפאר אף שאויבינו ילעגו לנו בזה אנו מכבדים ומהללים ומפארים את אבותינו מעולם כי מראש צורים ממקור חוצבנו בו נתייחס לשם ולתהלה אבל אם גאותן של ישראל ניטלה מהם והם יחפרו ויבושו להודיע לעין כל שהם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב אז הם מבזים את הוריהם וכבוד אבותיהם אשר התאמרו בשם ישראל יכנו לקלון ישימו ע"כ אלה בלא וא"ו החיבור הוא לאות שנפרדה החבילה והקשר ניתק ופוסל את הראשונים אבל ואלה מורה החיבור בין ההוה והעבר הוא מוסיף על הראשונים והוא לשבח ולכבוד אבותיהם הראשונים:
ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו הך מלת לאמר אין לו הבנה. ונ"ל כי חרטומי מצרים אמרו שעתיד להולד בן במצרים שתהי' ידו בכל להשחית ולהרס כסא הממלכה ותבער אש המלחמה בקרב הארץ איש באחיו ירדופו וימוגו כל הארץ. ובזה נוח להם למצרים עצמם שביום זה אשר נבאו החרטומים לא יחוס על בנו הנולד לו ביום ההוא וימסרהו לשטף מים שעי"ז יהי' שלום בארץ באין מחריד. והנה אם הי' פרעה מצוה זאת יחשדוהו שלא בעבור טובתם הוא עושה רק למענו יעש למען ישב בטח על כסא אבותיו אבל אם העם יאמרו כן אל ישראל אז ידעו בטח כי רק טובתם הוא דורש בצווי הזה וזהו הכוונה ויצו פרעה לכל עמו שהם יאמרו לישראל כל הבן הילוד היאורה תשליכו מדעתכם:
ומשה הי' רועה וגו'. במדרש הה"ד וה' בהיכל קדשו עד שלא חרב המקדש שרתה שכינה במקדש משחרב בהמ"ק נסתלקה שכינה עד לשמים שנא' ה' בשמים כסאך. הכוונה כי מצינו שמשה רבינו ודוד מלכנו מאחר עלות הביאם לרעות את צאן עמם והטעם כמ"ש הרמב"ן ז"ל שע"י הרחיקם מהמית האנשים וגלי העולם בזעמם לא ישטפו עליהם התבודדו בעיוניהם במעשה בראשית בהביטם שמים לרום ככביהם וצבאיהם ולארץ מתחת תוציא יבולה מירק דשא עד עץ נחמד למראה בזה הכירו גדולת בוראם ויוצרם מלפם מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמו לא כן אם בחברת האנשים יחיו בהמון קרית שאי' אם גם השמים מספרים כבוד אל אבל אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם ואז לא היו ראויים לנטל ולנשא עם ישראל על מי מנוחות. וזה כוונת דרושנו ומשה הי' רועה הטעם לזה שהרי כל זמן שהי' בהמ"ק קיים הי' כל א' מישראל מכיר את ה' בבואו אל המקדש כאמרם עשרה נסים נעשו לאבותינו בבהמ"ק ואז לא הוצרכו להתבודד כ"א יוכלו לחיות בחברת האנשים משא"כ כשניטל כבודנו ונפזרנו בין הגוים כשה אובד נסתלקה השכינה מהארץ ולא יתראה זיו זהרה אלא בהביטנו אל השמים ממעל שם יוכר כבוד בוראנו ע"כ קודם שנבנה המקדש גם מרע"ה הוצרך להתבודד וע"כ הי' רועה. ויש להמליץ בזה על דורנו בעוה"ר שאינם מבקשים להם מורה דרך איש אשר רוח אלקים בו ומלתו על לשונו כ"א מי שלמד לשונו לדבר צחות וחלקלקות צוף ודבש אמרותיו אף שאמריו כקש לפני רוח תוכם רצוף דברי פיח וכזבים לא יביטו אל זאת רק אם לשונו תהי' עט סופר מהיר לדבר מליצות והי' מטיף לעם הזה והסיבה לזה כי אם היו באים אל בית ה' לשמוע דבר ה' אז לא ירצו רק שיהיו דברים היוצאים מן הלב ואף אם לא במענה רך ושפתי חלקות ידבר בכ"ז יטו אזן לקול דברו כי יבינו לאחריתו שדבר ה' דיבר. אמנם הם אינם באים לשמוע דבר ה' כ"א לשמע אזן קול דברים כסיר נפוח ע"כ יבקשו איש אשר רוח המליצה נוססה בו ותועפות ראם לו להגביהם הגבה מעלה ושאול מטה. והנה מרע"ה הי' רועה צאן לא למד לשונו לדבר חלקות והוא ערל שפתים ובכ"ז לא קם עוד נביא ומוכיח לישראל כמוהו והסיבה לזה על אשר רצו ישראל לשמוע ממנו רק דבר ה' וז"ש ומשה הי' רועה צאן ובכ"ז הי' הוא המנהיג ומורה דרך והטעם לזה כי עד שלא חרב בהמ"ק שלא בטלה קדושת ישראל אז שרתה שכינה במקדש לא באו להיכל קדשו כ"א לשמוע דבר ה': וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. י"ל כי בבריאת האדם אמר הש"י נעשה אדם ולא אעשה אדם כדי להורות ענוה וכן י"ל הטעם ששלח הש"י את משה להוציאם ממצרים אף שלא הוצרך כביכול לשום סיוע ח"ו אלא הוא ג"כ מפני גודל ענותנותו ית' ומצינו במתן תורה שהניח הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם ולא נתן התורה אלא על הר סיני נמוך שבהרים הוא ג"כ מפני ענותנותו כי רבה. וז"ש וזה לך האות כי אנכי שלחתיך מה שאתה השליח לפרעה לא שאני צריך לסיוע אחר אלא רק אנכי שלחתיך שאתה בא מכחי ואתה שלוחי ומה שאין אני בעצמי העושה הוא רק קבל ענותנותא יתירא דאית בי וזה לך האות שאני לובש מעיל הענוה שהרי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה הנמוך והשפל מזה תדע שאני בוחר במדת ענוה:
ויאמר משה הנה אנכי בא אל בנ"י ואמרתי אליהם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' וגו' ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בנ"י ה' אלקי אבותיכם וגו' שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. נראה בהקדם לפרש מה שנאמר בפרשתנו ויהי בימים הרבים ההם ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים כי יש להפליא אחרי שלבסוף נגאלו אבותינו ממצרים לא בכחם ועוצם ידם עשו חיל הגאולה רק שהקב"ה זכר להם מעשה אבות וזכות הקדושים והשבועה אשר נשבע להם א"כ צדיק מה פעל אם זכות אבות הי' מועיל להוציאם ממסגר אסיר ולשבור עול הגלות מעל צואריהם אחרי שכבר הכביד אכפו עליהם מכ"ש וק"ו שהי' כח לזכות אבות להועיל שלא יבואו כלל להגלות ולא יעבדו אדונים קשה ומדוע עשה ה' ככה לעם הזה שמתחלה הכניסם בקושי השעבוד ולבסוף הוציאם לא בצדקתם כ"א בצדקת אבותיהם אתמהה. והתשובה לשאלה זו היא אחרי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים רצה הקב"ה מתחלה שיזדקקו יתבררו ויתלבנו בכור ברזל הגלות והשעבוד יצרפם כצרוף כסף והיו סיגים אבל אחרי רואו שנהפוך הוא לא לבד שגלות מצרים לא העלה אותם למעלה ראש במעלות ומדות כ"א אדרבה ירדו מטה מטה ונשקעו במ"ט שערי טומאה עד שהללו עובדי ע"ז והללו וכו' הוצרך הקב"ה לחשב את הקץ ר"ל לחשוב שיהא קץ וסוף ח"ו לכנסת ישראל ולא חתחבר עוד עם דודה והוצרך להוציאם ביד חזקה בזכות אבותם אם גם הם בעצמם לא היו ראויים לכך אבל מתחלה הכניסם הש"י בגלות כי הניח להם הבחירה שייטיבו מעלליהם ע"י כור העוני וקושי השעבוד ואז טוב להם וטוב לנפשם יגמלו אם בצדקתם ויושר לבבם יזכו להגאל אבל אחרי רואו שהם עוד השחיתו התעיבו עלילה בעניים ומרודם. ע"כ הי' מן ההכרח להוציאם בזכות אבותם והמופת ע"ז שלא היטיבו את דרכם בגלות הוא בהקדם מ"ש בדרוש לשבת נחמו שהגלות הוא מכה כפולה הא' גלות ועינוי הגוף והאחרון הכביד גלית השכינה כמ"ש שעבוד מלכיות מעכב אותנו מעבודת הש"י. והנה בודאי הצדיקים מרגישים יותר בגלות השכינה שאין לאל ידינו לקיים כל חקי התורה מחמת שעבוד מלכיות ממה שמרגישים שעבוד וגלות הגוף. ופרשתי צרות רבות סבבונו קראנוך ה' אלקינו רחקת ממנו בעוננו שבנו מאחריך תעינו ואבדנו ועדיין לא שבנו מטעותינו כי בכל עת אשר אנו קוראים אל ה' ומתפללים להוציא ממסגר אסירנו תחת אשר הי' מהראוי להרגיש בצער שכינת עוזו ית' אשר רחק ממנו בעוננו ולהתפלל שתושיע לו ימינו לבל יהי' שם שמים מחולל אין אנו עושים כן אלא העיקר מה שקראנוך ה' אלקינו הוא על כי צרות רבות סבבונו יסורי הגוף מהשעבוד וזה סימן כי שבנו מאחריך ותעינו מדרך הישר וגוי אובד עצות אנחנו ועדיין לא שבנו מטעותינו עוד לא הועיל הגלות לזקק ולצרף אותנו הגו מסיגים כי אם הי' כוונתנו רצוי' היינו צועקים העיקר על כי רחקת ממנו. וי"ל שזהו ג"כ כוונת המקונן נפלה עטרת ראשנו אוי נא לגו כי חטאנו על זה הי' דוה לבנו על אלה חשכו עינינו ומדקדק מהר"מ אלשיך ז"ל ששינה מלשון יחיד לרבים פתח על זה וסיים על אלה ונראה שזוהי הכוונה שלגודל חטאינו אין אנו מרגישים כלל בגלות השכינה ע"פ הכוונה הנ"ל רק על זה אנו מקוננים כי הורם המצנפת והוסר העטרה כתר מלכות שהיינו מושלים בקרב הארץ כשאר העמים ועתה נפלה עטרת ראשנו והיינו לעבדים ואחרים מושלים בנו אוי נא לנו כלומר רק זה לנו ליגון והטעם כי חטאנו ע"כ אנו מרגישים רק נפילת העטרה מראשנו ולא ריחוק השכינה. והוסיף עוד ביתר ביאור על זה הי' דוה לבנו כלומר רק בשביל ד"ז לבד שאנו בגלות ושעבוד הגוף ועבדים היינו ע"ז אנו מתאוננים אף שבאמת על אלה חשכו עינינו כלומר על ענינים רבים דברים רוחניים וקדושים שנאבדו ממנו ע"ז הי' לנו לקונן. וזה הטעם שארך לנו הגלות זה כמה ואין קץ בשביל שתכלית הגלות הי' לנקותינו כמו בכור הברזל שנצא נקיים מכל סיג ופסולת וכ"ז שאנו מבקשים רק קץ לעניינו בשביל דברים גשמיים שנהי' בני חורין ולא עבדים שנשב איש תחת גפנו ותאנתו בזה אנו מורים שעוד אנחנו בחטאתינו ועדיין לא שבנו מטעותינו שאנו ממירים הנכבד בנקלה אבל אם אנו מבקשים על ימי המשיח בשביל שיהי' לנו קורת רוח ונפש משיבת ורוח נכונה לעבוד את ה' בארץ הקדושה בלי שום שטן ופגע רע אז רואה הקב"ה שאנו מבקשים הדבר הנכבד והטוב העצמי ואז הקב"ה יפדה אותנו. ובזה י"ל כוונת אמרם ז"ל אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי כי עוה"ב נקרא יום שכולו שבת וכן ימות המשיח נקראים ימי השבת כי אז ינוחו יגיעי כח תחת אשר לעת כזאת בגלות המר בנפשנו נביא לחמנו וביגיעה רבה אנו משיגים את לחם מחייתינו אבל לע"ל נשב בשלום ושלוה אין שטן ופגע רע וגם בעניינים הנפשיים טוב לנו אז מעתה כי כעת בגלות צריכים אנו ללחום נגד הקמים עלינו להפריע אותנו מעבודת ה' לא כן לעתיד אי"ה אז נשבות וננוח מיגיעתינו ונעבוד את ה' כאשר עם לבבינו באין שטן ומפריע והנה כ"כ אם אנו מקוים ימות המשיח לא תהי' התקוה רק בגלל שאז ישבות הגוף מעצבו ומעמלו ויתענג על רוב טוב כ"א ג"כ למען נחי' אז חיי התורה ועבודה ונשבות ממלחמת צוררי ומפריעי עבודת הקודש וכאשר תקותינו הוא באופן זה אז קרובה ישועתנו לבוא ויגאל ה' אותנו בקרוב. והנה שמר הוא לשון צפיי' ותקוה ויחול כמו ואביו שמר את הדבר וז"ש אלמלי שמרו ישראל קוו וייחלו לא לבד אל שביתה אחת ומנוחה מטורח הגוף לע"ל כ"א ישמרו ויקוו ב' שבתות שבת הגוף ושבת לה' אז מיד היו נגאלים כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי דייקא ולא רק יבחרו במה שבחרה ואוותה נפשם כ"א ובחרו באשר חפצתי אז אביאם אל הר קדשי העולה מכל זה שבגלות מצרים היו ב' מיני שעבוד שעבוד הגוף ושעבוד הנפש והנה בתחלת גלותם כ"ז שזרחה עליהם עוד שמש בית יעקב צור ממנו חוצבו בודאי הי' מר להם יותר שעבוד הנפש וגלות השכינה משעבוד הגוף כי הצדיקים מרגישים בזה ביותר וי"ל שזה כוונת המדרש איכה הלא כה דבריו אלו זכיתם הייתם קוראים ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים ראה ה' כי צר לי כי אם ישראל זוכים וזכים ומאירים במעשיהם הטובים אז מרגישים כובד הגלות אשר בתוך עם טמא שפתים הם יושבים ואין לאל ידם לעבוד את ה' בגלות כאשר חפץ לבם כו שעבוד מלכיות מעכב וזהו אלו זכיתם אתם מתאוננים על אשר אתם במצרים וגליתם מארץ הקדושה אשר משם תצא התורה וקדושה ביתר שאת ויתר עוז אבל אם לא זכיתם אז אתם צועקים הוי ואבוי רק אם צר לכם בגופכם אז כל א' וא' יצעק בעד עורו ובצעו כי יצר לו רק זאת הוא מרגיש ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל לקרוא בקול ראה ה' והביטה כי צר לי אבל לצרת האומה בכלל שגלה כבוד התורה ע"ז אין חולה מכם עלי. וכמו כן הי' במצרים בימים הראשונים בראשית הגלות יותר היו נאנחים על גלות הנפש מעל גלות הגוף אבל ויהי בימים הרבים ההם אחרי שכבר נושנו בארץ חם ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם אז כבר שכחו שנפשם הושם לה מועקה ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו שכל צעקתם וזעקתם לא היתה רק מן העבודה ושעבוד הגוף אבל אם הי' נוח להם מעבודת הגוף גלות הנפש לא הי' מעיק וכואב להם. וכאשר ראה הש"י ברחמיו שרק על העבודה יצעקו חמס אבל גלות הנפש כבר לא ירגישו בצערו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה ולא מגלות הנפש אז אלקים הבין דרכם והוא ידע מקומם כי ברע הוא ואין עוד לייחל ולקוות שמעצמם יהיו ראויים להגאל וירא אלקים את בני ישראל הי' מן ההכרח שהש"י ברחמיו אל זה יביט שהם זרע אנשי קודש ישראל סבא אשר בו יתפאר. וז"ש משה רבע"ה הנה אנכי בא אל בנ"י ואומר אליהם ה' אלקי אבותיכם שלחני אליכם לא בזכות עצמכם תפדו ותגאלו רק בשביל שה' הוא אלקים אלקי אבותיכם הגבורים אשר מעולם אנשי השם ואמרו לי מה שמו הכי אפשר שלא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם אחרי שלא בזכותינו וצדקותינו הוא מוציא אסירנו בכושרות רק למען אבותינו יעשה עמנו אות לטובה לפדות אותנו מני צר וא"כ ח"ו שינוי דעת אנו רואים בזה כי אם לעת כזאת זכות אבותינו יהי' המוציא אותנו מבית עבדים וגודל צדקתם ינתק מוסרות עולינו מדוע לא הי' ביכולת זכות אבות שלא יוטל עלינו כלל מתחלה עול הגלות וע"כ אמר שישאלו אותו בנ"י מה שם האל הזה אשר ישנה ח"ו דעתו מטוב לרע. וע"ז השיב לו הש"י כה תאמר אל בנ"י אהי' אשר אהי' שלחני אליכם לא כמו שיעלה על דעתם ששניתי את דעתי שמתחלה רציתי לענות בכבל הגלות רגלם ועתה אני רוצה להקל משאם לנטלם ולנשאם על כנפי נשרים לא כן הוא רק אני אחד בכל עת ועונה ומה שהי' הוא יהי' לעולם. וא"ת א"כ למה הביאנו בגלות ולא הועיל זכות אבות ועתה זכות אבות הוא העומד לימיננו להוציאנו הטעם הוא כנ"ל שמתחלה רצה הקב"ה שישראל יטהרו ויקדשו א"ע ע"י זיכוך הגלות ולא יצטרכו לאכול מנהמא דכיסופא זכות אבות אבל עתה אחרי רואי שאין להם זכות עצמם מוכרח אני לזכור להם זכות הוריהם ומוריהם. וזהו כה תאמר ה' אלקי אבותיכם שלחני אליכם אבל בשביל שאני ירא שאתם אם עוד תתעכבו במצרים לא יהי' לכם ה' לאלקים בשום פעם ח"ו כי טבעתם ביון מצולת טומאת מצרים וירא אנכי כי זה שמי לעולם כלומר זה השם שאני רק אלקי אבותיכם ולא אלקיכם בעצמכם זה השם ישאר לכם לעולם ועד יאמרו הבריות עליכם שרק אבותיכם מעולם הייתי להם לאלקים והכירו את אדנותי אבל אתם ח"ו זרע מרעים בנים משחיתים ע"כ אחרי שאין עוד לקוות מכם שיהי' לכם זכות עצמכם ע"כ זה זכרי לדור דור צריך אני לזכור לכם זכות הדורות הראשונים שיעמוד לדור האחרון בזמן ובמעלה:
ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וגו' ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. י"ל עפמ"ש בהגהת ספר מלאכת מחשבת פ' ויחי לפרש הא דאחז"ל כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. הכוונה דארז"ל כל החיות מתקבצות אל הנחש ואומרות לה ארי דורס ואוכל וכו' אתה מה הנאה יש לך שאינך טועם אלא טעם עפר והנחש משיב מה יתרון לבעל הלשון עי' ש"ס דערכין. נמצא דהנחש נושך בלי שום הנאת עצמו אלא שה' שם לו אז בטבע לישוך בעקב כן יה" הת"ח נוקם ונוטר לא להנאת עצמו רק לש"ש ע"ש. ופי' בזה יהי דן נחש עלי דרך. כי דן ידין עמו שהוא שופט ומנהיג שררה ולא יעשה כן להנאת עצמו להתכבד במשרה כ"א מעשהו כנחש שאין לו הנאת עצמו רק שה' הטביעו על טבע זו. והנה מרע"ה חשש פן יאמרו אליו ישראל לא נראה אליך ה' רק אתה מדעתך ומרצונך תבקש להוציאנו ממצרים ולהיות לנו לראש אבל באמת אינו כן וראינו שמרע"ה ברח מהגדולה ואמר שלח נא ביד וסירב הרבה בשליחותו ממילא מה שאח"כ קיבל והשליחות לא להתפאר ולהתנשאות עשה רק לשם ה'. וז"ש לו הש"י מזה בידך ויאמר מטה הוא שבט מושלים לרדות בעם וע"כ אני ירא שיאמרו כי רק לכבודי אעשה זאת ויאמר לו ה' השליכהו ארצה להורות שאין רצונך במטה עוז הזה להיות בידך שבט מושלים ואתה בורח מן הגדולה ויעש משה כן וישליכהו ארצה והורה שאין רצונו בנשיאות וגדולה וסיפר לנו הכתוב שע"י מעשה זה שברח מהגדולה נתברר שכאשר קיבל אח"כ המטה היתה כוונתו רק לש"ש ולא לכבוד והנאת עצמו וע"כ אמר ויהי לנחש כלומר המטה הזה לרדות הי' בידו כמו נחש כנ"ל שאינו עושה להנאת עצמו והראי' לזה וינס משה מפניו ממה שראינו שברח משה מן המטה ולא רצה לקבלו מזה מופת חותך שלא קבלו להנאת עצמו. ופירשתי עפ"ז מאמרם ז"ל במס' תענית והובא בילקוט פ' תצוה במה שימש משה בז' ימי המלואים א"ל בחלוק לבן שאין בו אימרא. הכוונה כי מזה יש מופת חותך שמרע"ה לא רדף אחרי הכבוד שהוא בעצמו חונך את אהרן ובניו לכהונת עולם אף שהוא ידע בעצמו סוד הקרבנות וידע כי טוב שבעצמו יהי' כהן משרת כמ"ש במדרש שראוי הי' שתהי' לו הכהונה ובכ"ז לא הרע לו אחרי שאמר לו הקב"ה שאהרן יהי' הכהן והנה בז' ימי המילואים משה בעצמו שימש בכהונה והשיג את הנ"ר שיש לכהן ובכ"ז לא הי' בדעתו שתתקיים בידו הכהונה לעולם אחרי שה' לא צוה. וזהו אמרם במה שימש משה בז' ימי המלואים כלומר מה הי' בדעתו כלום קנא בלבו על אהרן שזכה לכהונה. והנה הרמב"ם כתב שבגד לבן רמז על מדות מעולות ע"ד בכל עת יהי' בגדיך לבנים והנה האימרא שעושין בבגד הוא שיתקיים ולא יקרע כמו שפה יהי' לפיו לא יקרע אבל משה לא הי' בדעתו כלל שתתקיים בידו הכהונה הגדולה גם לאחר ז' ימי המלואים ע"כ שימש בבגד לבן שאין בו אימרא והיא מליצה צחה על טוהר מדותיו של מרע"ה. ובדרוש אמרתי לפרש הפ' פורץ גדר ישכנו נחש ויל"ד למה דוקא נחש הלא יש כמה חיות הטורפות אלא דשאר חיות טורפות הם באות נגד האדם פנים נגד פנים ולא לאחור רק הנחש הוא בא בערמה על האדם היא תשופנו עקב ושאר חיות הטורפות כשמכות מכת מות נראה לעינים מכה גדולה ונאמנה לא כן הנחש הוא רק עוקץ עקוצה כ"ש שאינה נראית לעינים ולבסוף ארסו שורף עד להשחית. כ"כ יש ב' מיני רשעים א' שהם פוקרים לגמרי וסרו מאחרי ה' בפומבי והם אינם מסוכנים כ"כ כי ידועים הם לשמצה ויכולים להזהר מהם ל"כ הכת הב' הם באים בערמה על עם ה' מאחור ולא לפנים אומרים זהו רק תקנת חכמים בימיהם ובזמנם מה שלא יכון בדור הזה וכדומה שפתי חלקות ואין נשיכתם נראית שהיא הריסה ובאמת זו היא הריסת ונתישת הדת. וז"ש פורץ גדר שבא בערמה לפרוץ רק את הגדר ולא עיקרי מצות כדי שלא יתראה נשיכתם לזה עונשו שישכנו נחש שהוא ג"כ בא מעקב וגם עוקץ עוקץ מעט ובכ"ז הוא מכלה את הכל. וי"ל עוד מ"ש ישכנו נחש עפמ"ד בהגדה רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה וכו'. כי באמת אותם המתפרצים להרוס ביד חזקה את הגדרים וסייגים שצוו אותנו חז"ל להם אין נפקותא בזה כי הם בעצמם כבר הניחו גם את העיקר ערו ערו עד היסוד בה ומה להם לטפל בטפל אחרי שגם אחרי הריסת הגדר לא יקיימו את העיקר רק רשעתם הוא שאינם יכולים לראות אחרים הולכים בתומם ורוצים להדיח גם אותם מאחרי ה' ע"כ הם אומרים רק לפרוץ הגדר ולא את העיקר אבל להם בעצמם אין נפקותא בזה וזהו רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם ולא לו אף שלו אין נפקותא אם ישנו את הדבר כפי דעתו כי הוא גם אחרי השינוי לא יקיים מאומה. והנה ארז"ל והובא למעלה ששאלו לנחש למה הוא נושך אחרי שאין לו רק טעם עפר וכל הטעמים שוה אצלו כעפר וכמו כן המה המתפרצים להם הכל שוה כי לא יקיימו מאומה גם אם יתקנו וישנו לפי דעתם רק שהם רוצים להדיח אחרים ע"כ אומרים רק לשנות ע"כ אמר פורץ גדר אף שלו אין הנאה מזה שהרי גם אחרי פריצת הגדר ותקנות חז"ל לא יקיים גם את העיקר ע"כ עונשו שישכנו נחש שג"כ אין לו הנאה מנשיכה רק שנושך מטבעו כן הם הרשעים הללו ואף אתה הקהה את שניו שלא יהא בכחו לנשוך אם יקהו שניו ואמור לו בעבור זה וגו' לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל כלומר אמור לו בשפה ברורה שהוא איננו נחשב מעדת ישראל עד שאלו הי' שם במצרים לא הי' נגאל ע"כ מה לו להתערב עמנו ולדבר בעניינים האלו אשר רק לנו לנחלה ולו אין חלק בהם:
ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו' והנה ידו מצורעת כשלג. ארז"ל כל החושד בכשרים לוקה בגופו וילפינן לה ממרע"ה ע"י שאמר והן לא יאמינו לי עי"ז והנה ידו מצורעת י"ל דהנה כתיב מוציא דבה הוא כסיל ויל"ד דהו"ל למימר רשע מאי כסיל דקאמר ונראה דאז"ל יהא חלקי עם מי, שחושדין אותו ואין בו. הכוונה כי זה מורה גדולת האדם אם אינם יודעים להוציא דבה עליו בדברי אמת ורק בשקרים יבואו להבאיש את ריחו מזה מוכח שבאמת הוא אדם גדול וכמו מרע"ה ששונאיו חשדוהו בא"א זהו מופת על גדולתו שלא יכלו שונאיו להתקומם עליו בטענת אמת וז"ש ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך כלומר ע"י שאנו רואים שהשונאים רק בכחש ובכזב יבואו זהו מופת חותך שאתה על במותימו תדרוך והנך גדול במעלות רמות ונשאות ולפ"ז המוציא דבה בדברים שקרים על האדם שהוא שונאו לא לבד שהוא רשע כ"א גם כסיל וחשב אחרי שכל מגמתו להקטין מעלת שונאו הנחשד ועי"ז שאומר עליו דברי שקר אדרבה מגדילו שהרי מדהוכרח להוציא עליו דבה ודברי שקר זהו לאות שבדברי אמת לא יוכל לנצחו נמצא שהוא בעצמו עושה היפך רצונו הרע ואין לך שטות גדול מזה וזהו מוצא דבה הוא כסיל והנה אם אדם חושד בחבירו למען צדקו בשביל שהוא בעצמו צדיק רוצה שגם חבירו יהי' כמוהו אין כ"כ תערומת עליו אחרי שכוונתו לש"ש אבל אם כל כוונת החשד הוא רק בשביל דברים גופניים ומדומים אז בודאי מצוה לשנוא את החושד על לא דבר ומהיכן נדע באדם החושד בחבירו אם כוונתו רצוי' לש"ש או שבעבור הנאת עצמו להרבות כבודו וכדומה הוא מבקר מומי אחרים הוא עפמ"ש לא יאונה לצדיק כל און וידועים דברי הרמב"ן ז"ל שע"כ בעדים זוממין אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה בשביל שלא יאונה לצדיק כל און ובודאי אחרי שע"י הב"ד כבר נהרגו העדים בודאי עדים שקרים היו וראויים למשפט מות. ובחידושי למס' מכות הארכתי בזה ולפ"ז אם כוונת החושד הוא לש"ש לא הי' הש"י מאנה לידו מכשול כזה שיחשוד בכשרים שהוא עבירה גדולה אבל אחרי רואינו מי שחושד בכשרים ושלימים זהו לאות שאין כוונתו לשמים. והנה יש לדקדק דהול"ל נלקה בגופו מה לוקה דקאמר ולהאמור הכוונה אחרי שהוא חושד בכשרים זהו מופת חותך שמה שהוא רוצה ללקות אחרים אינו מסיבה נפשיית בכוונה לש"ש אלא הוא לוקה את אחרים בגופו שרק דברים וסיבות גופניות המה בעוכריו להבאיש ריח גדולים וטובים ממנו. והנה אם המנהיג הי' רוצה בשביל שחושדין אותו לברוח מנשיאותו אז לא הי' באפשר לשום אדם להיות מנהיג העדה כי כל אדם נחשד מאחרים והי' צריך להיות כמו מצורע שנאמר בו בדד ישב מחוץ למחנה אבל באמת אין המנהיג רשאי בשביל זה לשום ידו בחיקו אלא אף שחושדין אותו הוא יעשה את הטוב ולא ינוח מלפעול ולהורות את העם. וידוע החילוק בין גשם לשלג ששניהם לברכה ויורדים מן השמים לח ורטוב רק כשהאויר חם אז הוא גשם וכשהוא קר אז הוא שלג אבל בכ"ז הוא לברכה כמו כן המורה אם האויר חם סביבותיו שהאנשים אוהבים אותו וחם לבם בקרבם להקשיב לקחו אז ממקור תבונתו גשמי נדבות יטיפו אבל כשהאויר קר שאין העם מתלהבים באש אהבתו בכ"ז לא ייבש מקורו ועכ"פ יטיף להם רוח מבינתו ואף אם מחמת הקרירות לשלג יאמר הוי ארץ בכ"ז יהי' לברכה עוד יגיע העת שמהשלג יהיו גשמי ברכה וזה הנרמז למרע"ה אחרי ידעו שיחשדו אותו ולא יאמינו בו רצה להשיב ידו בחיקו כלומר שלא לפעול עוד מאומה עבורם וא"ל הקב"ה אם תשוב ידך לחיקך והנה מצורעת כלומר בדד תשב מחוץ למחנה כנ"ל אלא תהי' כשלג כמו השלג ירד מן השמים אף אם האויר קר ובכ"ז הוא לברכה כמו כן אתה תשפיע ותפעול לטובתם אף אם עדיין אין לבם שלם עמך סוף שמהשלג יזלו נטפי צדק ואגלי ברכה ויעשה דברך פרי:
ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו ותקח צפורה צור ותכרות וגו'. כבר תמהו רז"ל על מרע"ה שנתרשל במילה ואפשר לומר עפמ"ש ותרא אותו כי טוב מלמד שנולד מהול עוד דרשו בנח איש צדיק תמים שנולד מהול כי אחד מטעמי מצות מילה להראות שרק עי"ז נוכל להשלים א"ע ולהגיע לתכלית האמתי אם נפחות מבשרנו ונגרע מערך הגוף לקדש א"ע בעניינים הגופניים למעט התאוות והנאות הגוף בתכלית האפשרי ע"כ כאשר ילד יולד בן ניתן לנו כורתין ופוחתין מבשרו להורות שרק ע"י מיעוט הגוף יתוסף שלימות נפשו קודש לה' ל"כ הצדיקים אשר גם גופם קודש לה' וגם הנאות גופניות שלהם לש"ש הם לא הוצרכו לגרוע מגופם אדרבה צדיק אוכל לשובע נפשו וגם אכילתם קודש לה' ע"כ הצדיקים שגם גופם שלם עם ה' נולדו מהול.
ואפשר שמזה הטעם לא מיהר מרע"ה למול את בניו כי אולי חשב שהוא יגדל את בניו על ברכו וממנו ילמדו וכן יעשו להיות ג"כ גופו קודש לה' וא"כ א"צ למילה. אך באמת אם גם כ"ז שהוא בחיים י"ל שבנו ילך אחריו בדרך הקודש אבל אם הוא ימות טרם בוא עתו והבנים ישארו מבלי אב נאמן כמוהו לא יוכלו להגיע למעלה זו להיות גם גופם קודש לה' עד שלא יצטרכו להמול וז"ש ויפגשהו ה' ויבקש המיתו הראהו בזה שהוא בן מות ג"כ כאחד האדם ומה יעשו אח"כ בניו אחריו וכאשר ראתה זאת צפורה ותקח צור:
וישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעות לעם הזה וגו' הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה. י"ל בהקדם גמ' דמגילה ר"י פתח להאי פרשתא מהכא זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי את ישועת אלקינו אימתי בימי מרדכי ואסתר. ונ"ל עפמ"ש באה"י לפרש ועשית עמדי חסד ואמת כי חסד הוא כשמטיב לפנים משוה"ד מה שאינו מחוייב לעשות אבל אחר שהבטיחו להיטיב לו כשמקיים את הבטחתו שוב לא נקרא חסד רק אמת שמאמת את דברו אלו דבריו ז"ל. והנה מה שלא כלה הש"י את ישראל בימי המן לכאורה אין זה חסד אחרי שכבר הבטיח בתוה"ק ואף גם זאת וגו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם אלא יתכן לקראו אמת שקיים את דברו אלא אם הי' רק קיום דברו לבד הי' די שלא ישלטו בם שונאיהם אבל מה שהקב"ה עשה שנהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם זה לא הי' מכלל ההבטחה אלא הוא חסד גמור נמצא שבימי מרדכי היתה הצלתנו חסד ואמת יחדיו נפגשו. וז"ש זכר חסדו וגם אמונתו שהוא חסד וגם אמת אימתי הי' זה בימי מרדכי ואסתר ויש להוסיף עוד עפמ"ש באוה"י לפרש הפ' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי כי כתיב והאלקים יבקש את הנרדף. ואיתא במדרש שא"ל הקב"ה לדוד לא בשביל שאתה דוד והוא שאול ע"כ אני מגביהך אלא אפילו הוא דוד ואתה שאול מ"מ אני מגביהך משום אלקים יבקש את הנרדף ומטעם זה אם הקב"ה יגאל אותנו מהגלות אין מזה הכרח שהש"י אוהב אותנו כי י"ל שגואל אותנו רק משום אלקים יבקש את הנרדף ע"כ מצינו דבכל גליות הקב"ה קודם הגאולה שלימה מרויח לנו קצת מקושי השעבוד כמו שהי' בגאולת מצרים ובגאולת בבל דבסוף קודם הגאולה לא הי' כ"כ קושי השעבוד כדאיתא במדרש ואז אם בכ"ז הוא גואל אותנו ע"כ אין הטעם משום אלקים יבקש הנרדף דהא אין אנו נרדפים וע"כ משום שאוהב אותנו וז"כ הכתוב ואמרתם במה אהבתנו מנין מוכח שהוא בשביל שאהבתנו גאלתנו שמא מפני שנרדפים אנו ע"ז השיב הלא אח עשו ליעקב כלומר שנוהג עמו באהבה ואחוה ואעפ"כ אני גואל אתכם שאז כבר אינם נרדפים בע"כ דאהבתי את יעקב ואת עשו שנאתי. לפ"ז אם הקב"ה מציל אותנו אין זו ראי' שהקב"ה אוהב אותנו רק דלמא הטעם משום שאלקים יבקש הנרדף ואמנם אם הי' הצלתנו בשביל טעם זה לא היו נענשים שונאינו וע"י שנענשים מוכרח שהקדוש ב"ה עושה לטובתינו מאהבתו אותנו. ומעתה אלו לא הי' בימי המן רק שאנחנו ניצלנו מידי הגזרה לא הי' מוכח שהקב"ה עשה זאת בשביל שהוא אלקינו ואנחנו עם סגולתו כי הי' מקום לומר בשביל שאנו נרדפים אבל ע"י שנהפוך הוא שהיהודים שלטו בשונאיהם מוכח שמה שהושיע אותנו הש"י הוא בשביל שהוא אלקינו וזהו המשך הפסוק זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל כנ"ל חסד ואמת יחדיו נפגשו תשועת נפשם מיד שונא ושליטתם על שונאיהם להנקם בם מזה ראו כל אפסי ארץ שהקדוש ב"ה הושיע אותנו בשביל שהוא אלקינו ואנחנו עם בחירו ולא בשביל שאנו נרדפים. והנה מהר"מ אלשיך ז"ל דקדק למה היו שני גואלים מרדכי ואסתר ולא הי' די באחד ולהנ"ל ניחא דזכות א' הי' כדאי להציל את ישראל אבל לא שישלטו המה בשונאיהם וזכות השני הועיל שישלטו המה בשונאיהם וזה שסיים ר"י אימתי בימי מרדכי ואסתר כלומר כדי שיהי' חסדו ואמונתו שניהם כנ"ל ע"כ היו הגואלים שנים מרדכי ואסתר. ובזה יובן הפסוק הנ"ל ויאמר אדני למה הרעות וגו' הרע לעם הזה שהם בקושי השעבוד ונרדפים על צואריהם א"כ אף שתגאל אותם לא יאמרו האומות שגאלת אותם בשביל שהם עמך אהוביך ועי"כ הצלת אותם אלא בשביל שהמה נרדפים וז"ש והצל לא הצלת את עמך כלומר שאין ההצלה בשביל שהם עמך כנ"ל והשיב לו הש"י עתה תראה אשר אעשה לפרעה שאענישהו ואכהו וישראל יראו בו נקמתם ומזה יהי' הוכחה שמאהבת ישראל עשיתי כל זאת דאי משום שאני מבקש הנרדף די מה שאגאל אותם ואוציאם משם בשביל שהם נרדפים ולמה אני אכה את פרעה ואעשה בו שפטים אלא בע"כ משום שאני אוהב את ישראל ולמענם עשיתי כן:
אמרו רז"ל מקפץ על הגבעות אלו האמהות אמרתי להעמדת מצבה עפ"י אז"ל לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור וצל"ד למה דוקא בשביל הנשים ולא בזכות האנשים ונ' כי נגד האב יש לבנים מורא ונגד האם אין להם מורא רק אהבה והנה המורא איננ' רק בעודנו בחיים חיותו אבל לאחר מותו אין כאן מורא לא כן האהבה גם המות לא יפריד ביניהם כמ"ש הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו ונאמר כי עזה כמות אהבה והנה מה שאבותיהם הדריכו את בניהם על דרכי המוסר זה הועיל בל"ס לגאולת מצרים אבל אם לא הי' זה החינוך המוסרי רק מצד האבות לבד לא הי' מועיל לאחר מותם להחזיק בידיהם מעשה אבותיהם אחרי שאין עוד מורא על ראשם לא כן אחרי שהאמהות הדריכום בדרך הישר מאהבת הבנים לאמותיהם גם אחרי מותן לא סרו מדרך ד' אשר למדום ובזכות זה נגאלו וזהו מקפץ על הגבעות אלו האמהות כלומר אם גם שהאמהות לקברות הובלו (גראבהיגעל) בכ"ז החזיקו במוסר אם אשר הורתו היא שעמדה להם: ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. הטעם שבאמת הוכבדה העבודה על האנשים מעת אשר בא משה אל פרעה נ"ל עפמ"ש במדרש אכן נודע הדבר והובא ברש"י ז"ל שנודע לי הדבר שהייתי תמה מה חטאו ישראל מכל האומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך שיש ביניהם לשון הרע והתמו' זו בעצמה יש לנו לתמוה גם בדור הזה שקמים עלינו אנשי זדון ומרמה לשטן לנו ואנחנו תמהים לנפש מה חטאנו ומה פשענו אבל גם התירוץ ההוא בעצמו שייך בנו ויש להמליץ ע"ז אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו כי אנו ג"כ חוטאים בלשון הרע שאחד ידבר רע על חבירו ועי"כ אנו נענשים בשעבוד קשה ובזה י"ל ויעקב הלך לדרכו כי אנו הלכנו לדרכנו להשלים א"ע בעניני תורה ויראה ומדיניות ויפגעו בו מלאכי אלקים כאז"ל אין פגיעה אלא לרע ובפעם א' פתאום פגעו בנו שונאינו מנדינו ובודאי מלאכי אלקים המה שלוחי השגחתו ית' שהוא שלחם לייסר אותנו ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה. שהכיר שהם שלוחי ה' לעונש ואמר הטעם והסיבה שפגעו בנו השונאים ויקרא שם המקום מחנים בשביל שקורים את המקום לשני מחנות ואין אחדות בישראל רק שנאה ותחרות ולה"ר זה הוא בעוכרנו. ויש להמליץ ע"ז מ"ש פ' וארא כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין וגו' ויבלע מטה אהרן את מטותם כי פרעה ידע מהפרעות שבין ישראל שנאה ולה"ר ואין שלום ביניהם ע"כ לא האמין למשה שהוא שליח מהש"י לגואלם שהרי לפי מעשיהם אינם ראוים לגאולה וז"ש תנו לכם בשבילכם מופת שהרי אינכם ראויים לגאולה מצד שאינכם נוהגים כשורה ע"כ אני צריך מופת על שליחותך ואמרת אל אהרן השלך את מטך יהי לתנין כלומר אחרי שמטה אהרן הוא סימן לרדיפת השלום שזהו מדתו של אהרן אוהב ורודף שלום ע"כ תאמר לפרעה ידעתי גם אני שבהשליך אהרן את מטה השלום אז בודאי פרעה יהי לתנין המשחית ונושך בעם אבל תקותי ובטחוני שלסוף ויבלע מטה אהרן את מטותם שמטהו מטה השלום יפרח ויציץ ציץ ויבלע את מטה הרשע הרוצה להרע לנו. והנה לעיל (פ' ויגש) בפ' ויאמר יוסף אל אחיו העוד אבי חי אמרו במדרש אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה ופירשתי כי אם אין מוכיח יוכל החוטא להתנצל שלא הרגיש בחטאו ויש לו טענה ליום הדין אבל אחר שיש מוכיח נפלה הטענה הזו ע"כ אוי לנו מיום תוכחה כשיש מוכיח ואעפ"כ חוטאים ועי' (פ' ויחי) בפ' ויקרא לבנו ליוסף ביאור המדרש מפ"מ לא רצה יעקב להקבר במצרים שלא יפדו בו המצריים עיי"ש וזהו הטעם שהרע לעם הזה מעת בא משה רבינו אליהם כי כ"ז שלא בא משה אליהם ולא הי' להם מוכיח ומיישר דרכם הי' להם תירוץ על חטאם לא כן עתה שבא מרע"ה והוכיחם ואעפ"כ הי' החטא מרקד ביניהם ע"כ הוכבד נחושתם ונענשו עוד יותר מאשר לפנים:
במדרש צדיקים במה שהן חוטאין הן מקלסין באז חטא משה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה באז תיקן אז ישיר משה וכו'. הנה כתיב בפ' וארא כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין. הכוונה כי יקשה לכאורה למה הוצרך הש"י לשלוח את משה לפדותם מיד מצרים ולא גאלם הוא בכבודו ובעצמו הלא מזה יראה ח"ו כי לא ה' שלחו כ"א מלבו בדה זאת כי הש"י אינו צריך לאמצעי ולשליח אבל באמת י"ל ע"ז כמה טעמים הא' אחרי שהמצרים היו משחיתים ומריעים את ישראל והחטיאו אותם בע"ז וכדומה ע"כ אם לא הי' לפניהם איש מורה דרך להוכיחם להסיר שקוציהם ולהעביר גלוליהם ללא הועיל היתה מה שהוציאם ממצרים אחרי שהושחתו והותעבו עלילה ע"כ שלח לפניהם איש מרע"ה שהוא יורה להם את הדרך ילכו בו ואת המעשה אשר יעשון. וז"ש כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת כלומר בשבילכם שאתם שלוחים והלא הקב"ה א"צ לשליח ע"כ תנו לי מופת והתשובה על טענה זו קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין כלומר אם היית משליך שבט מושלים מידך ולא תהי' אתה לרועה עליהם אז יהי לתנין פרעה ועמו יהי' לתנין ונחש המסית ומדיח את עם ה' מאלקיו ע"כ צריך אתה לרדות במטה עוזך לנחותם הדרך הישרה. ועי"ל עפמ"ש קדש לי כל בכור ונ"ל הטעם שמכה האחרונה היתה מכת בכורות כי ישראל היו משוקעים במ"ט שערי טומאה במצרים ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם כאז"ל ע"פ גוי מקרב גוי והיו שם כמה רשעים שאמרו כמו שאומרים היום הזדונים אם יבא אליהו אין אנו שומעים לו לעזוב פה את נחלתנו שדותינו וכרמינו לילך לאה"ק כמו כן היו אומרים אז במצרים חדל ממנו ונעבדה את מצרים ע"כ הוכרח הקב"ה להוציאם בע"כ שלא בטובתם ורצונם וכמו שפירשתי בהגדה רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וכו' ואף אתה וכו' ואמר לו אלו הי' שם לא הי' נגאל.
הכוונה כי בעל ההגדה אמר ברוך שומר הבטחתו לישראל וכו' חשב את הקץ לעשות וכו' ובאמת ישאל השואל שאין להודות לאל אם קיים את מאמרו אשר גזר הלא גם בני אדם צריכים לקיים את דיבורם ואף כי אלקים חיים ומלך עולם האיש אל ויכזב ח"ו הבן אדם הוא ויתנחם אבל הכוונה כי ראה הקב"ה שאם יתעכבו יותר במצרים אף שסוף סוף עכ"פ יגאלו לקיים את מאמרו ית"ש אבל הי' משוקעים ברפש הטומאה עד שגאולה כזו לעבדות תחשב אבל הוא ית' חשב את הקץ כלומר ראה את הנולד וראה מתחלה מה יהי' אחריתם רעה ח"ו אם יתמהמהו עוד בארץ מצרים ועל זה אנו מברכים ומשבחים טובת הש"י שחשב את הקץ והוציאנו בע"כ קודם זמן המיועד. ובזה י"ל הכוונה שיר השירים אשר לשלמה דאיתא במדרש שכל שלמה האמור בשיר המקודש הוא מלך שהשלום שלו וע"ז אנו משבחים ומפארים בשיר את הקב"ה אשר לשלמה שנתן. לנו כח ואיל להיות בכ"ז נאמנים לה' ולתוה"ק. ובאמת במצרים היו כמה רשעים שלא היו רוצים לצאת באמרם טוב שבתנו על סיר הבשר וז"ש בעל הגדה שהרשע שואל מה העבודה הזאת לכם מה לכם להודות לה' על הוציאו אתכם מאמ"צ אחרי שמחויב ועומד הי' לזה לקיים את מאמרו וע"ז השיב לו תשובה נכונה אלו הי' שם לא הי' נגאל כי הרשעים הי' יותר נאות להם להשאר במצרים למען עשותם המזמתה וע"ז אנו מודים שגבר עלינו חסד ה' ודילג על הקץ וסרנו מעל הרשעים האלו ויצאנו לכוף את עצמינו תחת עול ממ"ה ית"ש וזהו לדעתי כוונת הכ' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים לא שהוצרך ליד חזקה נגד מצרים רק נגד ישראל הוצרך ליד חזקה להכריחם שיצאו ממצרים ובמה הכריחם לזה הוא לדעתי במכות בכורות אחרי שישראל נקראים בני בכורי ישראל הראה להם אם הם רוצים להתערב עם המצריים ולגוי אחד יחשבו אז שם תהי' קבורתם ח"ו אחרי שה' הכה כל בכור בארץ מצרים והם כולם בכורים לא ימלט אף אחד מהם משא"כ אם הם יהיו מצויינים שם ולא למצרים יחשבו אז זאת תהי' הצלתם. ולדעתי בשביל זה נקראו ישראל בכורים כי ידוע שהבן הנולד ראשון תקש אמו בלדתה אחרי שעדיין לא נפטר רחמה משא"כ הבנים הילודים אחרי הראשון כבר הדרך כבוש לפניהם ולידתם בנקל כן העם ישראל אם הי' רצונם לעזוב את ארץ מצרים מלאה גלולים ולילך אחרי ה' אז לא יקראו בכורים אבל אחרי שלידתם להקב"ה ע"ד שנאמר ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך הי' בחוזק יד שלא ברצונם ע"כ אחרי שלידתם להיות עם ה' קשה היתה לזה נקראו בכורים. וזה כוונת הפ' וכל בכור אדם בבניך תפדה והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים כלומר ע"כ הוצרכנו לקדש כל בכור בשביל שרק בחוזק יד כלומר שלא ברצונינו יצאנו ממצרים וא"כ היינו ראויים ח"ו לכלות במכות בכורות אחרי שכולנו בכורים וה' ברחמיו בכ"ז הציל אותנו ע"כ נצטרך לקדש כל בכור. והנה התפילין הם ג"כ למען נזכור את ה' ואם היינו מתחלה מתקרבים להקב"ה מרצונינו ומדעתינו ומקורינו מקומו טהור לא היינו צריכים לקשור התפילין למען יהי' לנו למזכרת על ה' אחרי שרצונינו מעולם הי' להדבק בהקב"ה אבל אחרי שלא הי' הדבר כן כ"א רק ביד חזקה בע"כ שלא ברצונינו הוציאנו ה' ממצרים ע"כ מקורינו אינו טהור הוצרך הקב"ה לצוות עלינו שנקשור את התפילין למען לא נשכח את ה' אשר מתחלה לא נכנסנו תחת עולו ית' באהבה וברצון וז"ש והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו' כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים כלומר ע"כ צריך אתה לעשות מעשה שלא תבוא לידי שכחה אחרי כי רק ביד חזקה שלא ברצונך הוציאך ה' ממצרים ע"כ בנקל שתבוא ח"ו לשכוח את ה' אם לא תעשה לך דבר המזכירך. והנה איתא במדרש פ' בשלח כל השירות נאמרו בלשון נקבה כשם שנקבה יולדת וחוזרת ויולדת כך התשועות שעברו הי' אחריהם שעבוד אבל התשועה העתידה לבוא נקראת בלשון זכר שנאמר שירו לה' שיר חדש כשם שאין הזכר יולד כך התשועה העתידה אין אחריה שעבוד שנאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים הכוונה נ"ל אחרי שהגאולות הראשונות כמו גאולת מצרים לא היתה בזכותם בשביל שהם ראויים לכך כי אדרבה הי' גוי מקרב גוי כנ"ל רק שה' ברחמיו פדם מני צר ואחרי שלא נצרפו ונזקקו עדיין תכלית הצירוף שהוא תכלית הגלות ע"כ הוצרכו לגלות עוד פעם משא"כ לע"ל יגאלנו הש"י בשנהי' זכאים וראויים לכך בזכותינו אחרי שכבר הוטהרנו בצירוף וזיקוק כהגו סיגים מכסף ע"כ לא נגלה עוד. והנה הזכר הוא בבחינת משפיע והנקבה בבחי' מקבלת וז"כ המדרש לעבר היינו רק בבחינת נקבה כלומר שלא הי' לנו זכות בעצמנו רק שקבלנו מה שהש"י השפיע עלינו ברחמיו המרובים ע"כ הי' אחריה עוד גלות אבל לע"ל נהי' בבחינת זכר שאנו בעצמנו נהי' ראויים לגאולה ולא נצטרך להיות בחינת מקבל שהוא רק בחסד וברחמים בלי זכות ע"כ אחרי הגאולה העתידה ב"ב לא יהי' עוד גלות כי ישראל נושע בה' תשועת עולמים. ולפ"ז י"ל טעם ברור שהוצרך הקב"ה בגאולת מצרים לשלח לפניהם את משה עבדו ולא גאלם בעצמו כי אחרי שדבר אלקינו יקום לעולם ואם הש"י בעצמו הוציאם וגאלם כמו שהוא קיים כן מעשה גאולתו עומדת לעד ולא יגלו עוד כמ"ש ישראל נושע בה' תשועת עולמים כלומר כשהתשועה על ידי ה' בעצמו לא על ידי שליח אז היא תשועת עולמים ולא יגלו עוד והשי"ת ראה שהם צריכים עוד לגלות אחרת ואין גאולתם רק בלשון נקבה כנ"ל ע"כ שלח לפניהם זה האיש משה רבע"ה וזהו כוונת הכ' ויאמר משה וגו' ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' ופרש"י ע"פ המדרש אהי' עמהם בגלות זה אהי' עמהם בגלות אחר. ואינו מובן איך יהי' זה תשובה לשאלתם ולהנ"ל נכון כי הם ישאלו על אומרו ה' שלחני אליכם מה צורך לשליחות הלא הוא בעצמו יכול לגאול אותם ועי"ז באה התשובה נכונה אהי' עמהם גם בגלות אחר ורמז להם שהם צריכים עוד לגלות ע"כ לא תוכל להיות הגאולה רק ע"י שליח ולא ע"י הש"י בעצמו. וזהו כוונת המדרש הנ"ל מ"ר חטא באז מאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה וערער בזה על שליחתו כנ"ל ובו בלשון תיקן ומצא מענה על שאלתו למה הוצרך השליח באמרו אז ישיר משה את השירה הזאת בלשון נקבה כמדרש הנ"ל שיהי' אחרי גאולה זו עוד שיעבוד מלכיות ושפיר הוצרך לשלוח:
עוד י"ל בכוונת המדרש הנ"ל ולתת טעם על שהוצרך הקב"ה לשלוח משה בחירו לפנינו עפמ"ש לא אעלה בקרבך פן אכלך בדרך כי השי"ת אל קנא ונוקם ולא יוכלו לעמוד במדה"ד ולמען יבינו ישראל שגם מדת הרחמים ילך לפניהם שלח לפניהם משה שהוא רחמן ואוהב נאמן לעדת ה'. וז"כ הפ' וידבר ה' אל משה לאמר וידוע שדיבור הוא קשה ואמירה היא לשון רכה וז"ש וידבר ד' אל משה ע"כ הוצרך השי"ת לתת את משה לאמצעי בינו ית"ש ובין ישראל בשביל שהוא דיבר אתו קשות ונצורות במדה"ד לאמר והוא יאמר להם באמירה נעימה. והנה העובד מיראה לא ישיר שיר ותשבחות לד' אחרי שרעדה אחזתהו ופלצות יבעתוהו ל"כ מי שרואה ומכיר מדת רחמנותו ית' אז ישיר בקול רנה תודה וקול זמרה וז"כ הכתוב וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' פי' כאשר ראו רק את הנוראות אשר עשה ה' לעיניהם אז רק יראו וחתו ורהו אבל לא שרו וזמרו אמנם כאשר ויאמינו בה' ובמשה עבדו אחר ראותם ששלח לפניהם את משה נאמן אהבתם ומרחמם אז ישיר משה ובני ישראל אחרי שאהבו את ה' אז נתנו קול שירה וזמרה. וז"כ המדרש משה חטא באז ומאז באתי לדבר וגו' וכיון שהרע לו למה זו ה' שלחו אבל אח"כ ראה שמעת אשר שלחו לפניהם רק אז ישמחו בה' כי רק אחרי האמינם במשה רבינו עליו השלום אז ישירו: