לוח ארז חלק א· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת ויחי
ויחי יעקב פרש"י למה פ' זו סתומה לפי שכיון שמת יעקב נסתתמו עיניהן של ישראל מצרות השעבוד ונ' כי החילוק בין פרשה פתוחה לסתומה הוא דסתומה היא מחברת הפרשיות ואין הפרש בין ראשונה לשני' אבל הפרשה הפתוחה היא נותנת ריוח בין הדבקים לומר שכלו דברי פרשה הקודמת ומתחלת זו שלאחריה בלי שום חיבור כלל אל הקודמת. ולפי"ז כוון דסתומה היא שנמשכת למעלה ופ' ויגש מסיימת ויאחזו בה ויפרו וירבו וכ"ז כל זמן ויחי יעקב באמ"צ:
ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו וגו' שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים במד"ר ובילקוט למה לא רצה יעקב אבינו להקבר במצרים אמר מתיירא אני שלא יפדו בי המצרים המצרים הם חמור שנאמר אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם וישראל נמשלו לשה שנאמר שה פזורה ישראל וכתיב ופטר חמור תפדה בשה. ונ' עפמ"ש בשל"ה הק' על פסוק וזכרתי את בריתי יעקב וגו' בתוכחה כי עי"ז יענשו ח"ו בנ"י על אשר בני טובים המה ובכ"ז שכחו אלקי אבותיהם והנה אם יעקב אע"ה יקבר במצרים ותהי' קבורתו תמיד לנגד עיניהם ובכ"ז יוסיפו סרה יהי' עונם גדול מנשוא ועונשם חזק מאוד ועי"כ לא יענשו המצרים על רדותם אותם בפרך כי ראויים הם מצד עונותיהם לעונשים ועינויים וזהו כוונת תחלת המאמר שלא יפדו בי המצרים שלא יהיו המצרים נפדים מעונש אם יקבר שם כאמור. והנה יעקב אע"ה צפה ברוה"ק שבנ"י יחטאו כי מצרים נמשלו לחמור ככתוב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם היינו שהם שטופי זמה כסוס כפרד וישראל נמשלו לשה כמו הצאן כ"ז שיש להם רועה ינהלם וינטלם בדרכי ה' ילכו בדרכיו משא"כ כשנסתלק מהם אז ילכו כצאן בלי רועה בדרך לא טובה ובמצרים לא הי' להם רועה ועי"כ ישחתו מהר מן המצרים והאמת כן הי' שהש"י צוה אחר צאתם ממצרים ופטר חמור תפדה בשה כי ה' רצה להכות במצרים מבכור אדם עד בכור בהמה להורות כי נמשל כבהמות נדמו ע"כ במדרגה אחת הם עם הבהמה וע"כ לא רצה יעקב להקבר במצרים:
ויאמר אנכי אעשה כדבריך ויאמר השבעה לי. דקדק זקני בח"ס למה לא השביעו מיד ועוד למה לא האמין לו בלא שבועה. ונ' כי יעקב אע"ה לא רצה להקבר במצרים פרש"י א' מהטעמים שלא יעשוהו המצרים אלוק והנה יש לומר עוד טעם שטוב לאדם לשכב עם אבותיו כי אולי זכות עצמו מעטה להועילו לזכותו לתחיי' עכ"פ ע"י שכונת צדיקים שהוא שוכב עמהם טוב לצדיק טוב לשכנו וחיתה נפשו בגללם ומעתה לפי טעם הב' יש לירא שיוסף הצדיק לא יקיים בזה מצות אביו כי בזה הוא משפיל ומקטין ערכו וצדקתו של אביו כאלו ידומה שיעקב בעצמו ובזכותו אינו כדאי רק צריך לישכב אצל אבותיו שזכות אבות תסייעתו כי אם אמנם שיעקב צוה כן הוא לרוב ענותנותו שהי' שפל בעיניו ולא הי' מחשיב עצמו אבל יוסף הצדיק דקים לי' באביו שהוא בחיר שבאבות ונפיש זכותי' טובא א"כ אם ישתדל דוקא להשכיבו אצל אבותיו יהי' זה הורדה ופגיעה בכבוד אביו הצדיק אבל לפי טעם א' שלא יעשוהו אלוק בודאי יקיים כן יוסף שזה אדרבה גדולה וחשיבות ליעקב שכל כך מחשיבים אותו עד שחושש פן יעשוהו אלקות וממילא אין ספק כלל שבודאי ישמור יוסף פקודתו ואיתא במדרש מ"ש יוסף אנכי אעשה כדבריך היינו שאני אצוה ג"כ את בני לעשות עמי כן להשכיבני עם אבותי לפ"ז מוכח שסובר יוסף כטעם הב' שתועיל לו זכות אבות לעמוד בתחה"מ אם אולי לא יספיק זכות עצמו דאין לומר כטעם א' שלא יעשוהו אלוק שבודאי לא הי' יוסף הצדיק גדל דעה לומר על עצמו שהוא כ"כ בחשיבות יתירה עד שחושש שלא יעשוהו אלקות. ומעתה א"ש שבתחלה לא הוצרך יעקב להשביע את יוסף כי סבר כטעם הא' שלא יעשוהו אלוק ולפי טעם זה אין לירא שלא יקיים יוסף את צוויו דהרי אדרבה זה לחשיבות ומעלה אבל אחרי שאמר יוסף אנכי אעשה כדבריך כפי' המדרש שגם הוא יצוה את בניו לעשות עמו כן ובע"כ סובר יוסף שהטעם כדי שתועיל לו זכות אבות כנ"ל ע"כ עלה מורא על ראשו פן לא יקיים יוסף את צוויו כי יהי' עי"ז גריעות ח"ו לאביו כאלו אין מספיק זכות עצמו ע"כ אמר לו השבעה לי כנ"ל. ובדרוש למילה אמרתי מ"ש בתרגום המיוחס ליונתן שים נא ידך תחת ירכי היינו שהשביעו על המילה כי מצינו אחר מיתת יעקב אע"ה אמרו האחים ליוסף אביך צוה לפני מותו אנא שא נא פשע אחיך וגו' ופרש"י ששינו מפני השלום ונ"ל שזה מרומז בדברי יעקב אלו שאמר ליוסף שים נא ידך תחת ירכי רמז לו שישים ידו וכחו תחת יוצאי ירכו שהם אחי יוסף להחזיקם ועל ידי זה שתיטיב עמהם יהי' נחשב אצלי כאלו ועשית עמדי חסד ואמת שכל הטוב אשר תיטיב עמהם יהי' נחשב בעיני כאלו היטבת עמדי כי ישמח האב ביוצאי חלציו אם ייטב להם. והנה באמת הוא לפלא שלא לבד שיוסף הצדיק לא גמל להם כפעלם וסלח להם על הרעה אשר עשו לו כי גם הוסיף להיטיב עמהם וזהו באמת דבר נמנע אצל הגוים אכזרים ערלי לב שייטיבו למי שהרע להם ולא יוכל לעשות כן רק זרע ישראל שהם רחמנים בני רחמנים וידוע כי המילה היא הסיבה להתיש כח האכזריות וגם היא אות ברית אחוה ושלום בין העם כולו החתום בחותם קודש וז"ש לו אחרי שרמז לו בקשתו שישים ידו המחזקת לאחיו וישלם טובה תחת רעה שאין זה ביכולת טבע אדם לעשות כן שים נא ידך תחת ירכי והראה לו על המילה שהמילה הוא הגורמת להסיר שנאה ולנטוע ברית אחוה ושלום לשלם גם טובה תחת רעה. וי"ל בזה מאמר יוסף לאחיו גשו נא אלי ודרשו רז"ל שהראה להם את המילה היינו שמה שהוא יתחסד עמהם ויגמול להם טובות תחת רעתם זהו אפשרי לו על ידי המילה שהיא הברית וקשר אמיץ בין אחים לא ינתק לעולם:
וישתחו ישראל על ראש המטה בילקוט פ' ואתחנן שאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמר הקב"ה ליעקב אתה נתאוית שיהיו בניך משכימין ומעריבין וקורין ק"ש מכאן אמרו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. ונראה בהקדם מ"ש רז"ל משה רבינו העמיד גלגל חמה שנאמר והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל הכוונה כי אנו רואים כמה אומות וממשלות אשר היו לשם ולתהלה ובחליפות וצבא הזמנים בעבור עליהם גלגל העת עלו בתהו ויאבדו חמקו ועברו והיו כלא היו ואולם תוה"ק זה שנות אלפים מיום היותה והיא עוד היום בעזוז כחה מים רבים לא ישטפוה ואמנם אם היתה דת התורה בנוי' רק על עניינים אמונים התלויים במחשבה לבד ולא הי' לדתנו מצות מעשיות אז לא קמה עוד התורה נצבת קיימת כאשר הוא אתנו כי בשכבר הימים הכל נשכח והי' עובר גם על דתינו זרם העת וגלגל הזמן אבל להיות יסודי תורתנו בנויים על עמודי מצות מעשיות אשר אנו עושים בידינו יום ויום עי"ז לא נשתכחה התורה מאתנו ועודנה חי' וקיימת. וז"ש מ"ר העמיד גלגל חמה שלא יכלה ויבלה גלגל החמה בהתהפכות העתים וחליפות הזמנים את דת קדשנו כאשר עבר זרם ושטף הגלגל על שאר דברים אשר כבר נשכח מאנוש זכרם. והטעם לזה שנאמר והי' כאשר ירים משה את ידו הוא פעולות ומעשה המצות שעושים בידים את זה הרים והגדיל והעמיד ליסוד מוסד ועי"ז וגבר ישראל כי המצות המעשיות שעושים אותם תמיד עי"ז עוד תתגבר ותתחזק הדת ויעמד חי לא תשכח לנצח. וזהו כל השוכח דבר אחד ממשנתו שע"י שאינו עושה מעשה המצות בידים רק שונה והוגה הוא בא לידי שכחה ה"ז מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ר"ל אם לא תעשה אותם רק תסמוך על ראיית עיניך ומחשבה לבד עי"ז תשכח אותם לגמרי ברבות הימים. וזהו ג"כ קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך אם תרצה שתהי' התורה חרותה וכתובה על לוח לבך בל תשכחנה לנצח אז צריך אתה לקשרם על אצבעותיך שהם כלי המעשה לעשות מצות בפועל. וזהו ג"כ נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי שע"י שענייני הנפש עושה אני תמיד בכפי במעשה ובפועל עי"ז תורתך לא שכחתי ואינני בא לידי שכחה. והטעם לכל זה כי אם הי' תלוי הכל במחשבה לבד מבלי מעשה אז בבוא על האדם איזה שינוי וחילוף הן שמחה יתרה והן צער גדול אז ירופפו עמודי מחשבותיו וכל רעיוניו תמס יהלכון לרגלי השינוי אשר קרהו משמחה או מתוגה ע"כ אם כל הדת היהודית לא היתה תומכת יסודי' רק על האמונה לבדה ולא על המעשה אז כבר נשטפה מהמון משברי גלי העת שעברו עלי' אבל אחרי שעל המעשה ירתה אבן פנתה לעולם תעמוד. וז"ש וישתחו ישראל על ראש המטה כלומר בין שישראל יהיו במדרגת ראש או להיפך מטה דהיינו בהיותם בין ברום או בתחת בכל עת יהיו דבוקים בה'. וז"ש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הן לטוב והן להיפך ח"ו לעולם יברכו שם כבודו וא"ל הקדוש ב"ה אתה נתאוית שיהיו בניך משכימין ומעריבין וקורין ק"ש דהיינו שיקבלו עליהם מלכות שמים הן בהיותם בהשכמה בזרוח עליהם שמש ההצלחה והן בעריבת השמש בעת שפל המצב. והנה הרהור לא יקרא מעשה אבל דיבור בהשמיע לאזן מעשה יקרא. וזהו מכאן כיון שצריך לקבל עומ"ש בכל עת ועונה לא די במחשבה לבד כ"א צריך מעשה כנ"ל ע"כ אם לא השמיע לאזנו לא יצא כי צריך דוקא מעשה בפועל:
ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה ובתרגום המיוחס ליונתן על מלת לאמור השנית בך יברך ישראל ביומא דמהולתא ופי' המפ' שדייק כן דקאי על מילה מדכתיב שש אנכי על אמרתך שדרשוהו רז"ל על המילה ונ' עפמ"ש במק"א וידבר משה את מועדי ה' מכאן שמשה תקן לדרוש הלכות חג בחג כי ידוע שדיבור הוא לשון קשה וקשה למה הוצרך לצוות על מצות החג בלשון קשה הלא כל האדם כוסף למשוך בתענוגים את בשרו לאכול מעדנים ולשתות ממתקים וללבוש בגדי שני ואם עיקר מצות החג הוא לשמוח בזה היום עשה ד' לדיבור קשה מה זו עושה הלא אם גם רק במענה רך ובמתק שפתים יצווה השם לשמוח הלא יענו כל העם יחדיו נעשה ונשמע ובע"כ שבחג אין השמחה רק המצוה כ"א העיקר הוא הזהירות בדקדוקי מצות התלויין בחג וזהו קשה על האדם והוצרך לזה דיבור קשה וע"כ למדו מכאן לדרוש הלכות חג ולהזהיר על דקדוקיו ופרטיו ופירשתי. עוד הפ' וידבר משה אל בנ"י לעשות הפסח ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח כי אם היתה המצוה רק לשמוח ולהתענג בתענוגים בחג היו כולם יכולים לעשותו בלב ונפש חפצה אבל אחרי כי וידבר משה בלשון קשה שהעיקר ליזהר בדקדוקי הלכות החג שכבד על האדם לקיימם ע"כ היו אנשים טמאים שלא יכלו לעשותו. והנה המילה אף שהוא קשה על האדם לשפוך דם יוצא ירכו שיש בה צערא דינוקא עכ"ז ישראל עושין אותה בשמחה ולא הוצרך הש"י לצוות עלי' בדיבור אלא באמירה רכה והטעם כי יודע ה' דרך וטבע ישראל שלבם חפץ במצוה זו ויעשוה גם מבלי יזהירם בדיבור ולשון קשה. וזהו שש אנכי אני שמח שאני מזרע ישראל ולא הוצרך רק לאמירה רכה וזהו על אמרתך. ואמנם הסבה לזה כי ישראל יודעים שהמילה היא המסבבת קדושתנו והיא הקשר והאות בינינו ובין ה' ית' ואנחנו מחשיבים בכל עת ועונה את קדושת תורתנו יותר מכל ענייני ארציותינו ע"כ בשמחה רבה אנו מלים את בנינו להכניסן תחת כנפי השכינה. והנה אפרים יצא ממנו יהושע ראש מורי התורה ומנשה יצא ממנו גדון ראש הלוחמים על דברים ארציים עפירש"י. וזהו כוונת ת"י בך יברך ישראל לאמר ביומא דמהולתא כלומר שא"צ למילה רק באמירה רכה. והטעם כי וישם את אפרים לפני מנשה שחשוב אצלנו התורה יותר מכל עניינים ארציים ע"כ נאמרה מצות מילה באמירה לבד בלשון רכה:
ויקרא יעקב אל בניו וגו'. בקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתתמה ממנו אמר שמא ח"ו פסול יש בבניו אמרו לו שמע ישראל וגו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד התחיל ואמר בחשאי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובכ"א כבוד אלקים הסתר דבר. הכוונה י"ל כי לאדם לא ניתן כח הידיעה לידע מה שעתיד להיות בזמן שאחר העתה רק החכם ומבין מדעתו יודע העתידות ע"י שמדמה העבר והעתיד אז ידע כי מן העבר כאשר הי' כן יהי' לעתיד אם יהיו הדברים ג"כ באותו ענין כמ"ש איזהו חכם הרואה את הנולד כלומר שרואה את העתיד מהיכן רואה את זה אם לא שרואה את מה שעבר כבר ומה שנולד מאותן הסבות והוא יודע בשכלו כי אם ישנן אותן הסבות בעצמן כמו שהיו יולד ג"כ מהן אותה התולדה וזהו את הנולד כבר מזה יודע מה שיולד לעתיד ובזה י"ל כוונת מארז"ל כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא צרה והי' אינו אלא שמחה כלומר כי החכם שיראה את העתיד להיות הוא מחבר את העתיד קודם שיולד עם העבר ויודע ע"י העבר מה שיהי' בעתיד וזה כל פרי ידיעת קורות העתים כי ממנה יראה להכין וליישר דרכו ולפלס מעשהו להשמר מכל מוקש רע בראותו מכשול אחרים ידע הוא להזהר ועי"ז יהיו לו ששון ושמחה בחלקו ומנת גורלו וכל דרכיו יכונו בל ילוזו פעמיו וזהו לשון והי' שהוא עבר המהופך לעתיד ע"י הוא"ו שממה שעבר הוא שופט מה שיהי' בעתיד ורואה הנולד ע"כ הוא לשון שמחה לא כן האיש אשר אין עיניו פקוחות לדון מהעבר על העתיד רק ממתין עד בוא העתיד ויבוא לו פיד בגורלו ואיד לצלעו אז יתחרט ואמר אהה איך שגיתי הלא הייתי יכול לדעת כי מאותן הסבות יולדו המסובבים האלה ע"כ ויהי שהוא עתיד המהופך לעבר שאחרי העתיד הוא חוזר ושופט על העבר זהו צרה. והנה אף שמדמה האדם העבר לעתיד ומדמה בדעתו שיודע את העתיד בכ"ז דעת אדם לפעמים יסכל ואינו מכוין האמת. וזהו כוונת הפסוק משיב חכמים אחור ודעתם יסכל הכוונה אע"פ שהחכם משיב את דעתו לאחור לזמן העבר ועי"ז יבין וישכיל בחכמתו את העתיד להיות בכ"ז לפעמים ודעתם יסכל ובאמת צריך להבין למה לא נתן הקב"ה באדם הכח לידע את העתידות ונ' כי הטעם הוא כי הכופרים אומרים שח"ו די רשויות הן פועל טוב ופועל רע באמרם כי הרחום לא יקצף ויעניש אבל באמת אם האדם רואה כי השם ייסר את האדם כאשר ייסר האיש את בנו לטובתו ויראה כי מהעונש יצמח רק טוב אז בפה מלא יודה כי ה' הרחים הוא האל המעניש את הרשע אחרי שגם העונש הוא לטובת האדם להיטיבו באחריתו והש"י רוצה כי האדם מעצמו ומשכלו ישיג את זאת אף שלא יראה את זאת בגלוי ע"כ מנע ממנו ידיעות העתידות למען לא יראה הטוב אשר יצמח לעתיד מן הרעה ובכ"ז עפ"י שכלו וחקירתו יאמין את זאת. וזהו כוונת הכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים כי ע"כ לא נתן הש"י לאדם כח הידיעה רק לדעת היום מה שנולד היום מה שנעשה באותו יום ולא את העתיד להיות למען אשר בלבבו ישכיל ויבין כי ה' שהוא מדת הרחמים הוא ג"ל מדת הדין ועוד יש טעם אחר לזה שהש"י רוצה שנודה לו בכל פעם שאנו מקבלים טובה הימנו וזה אינו אלא אם אין יודעים מקודם העתיד לבוא עלינו משא"כ אם נדע בתחלה מה עתיד הקב"ה להביא עלינו אז אם גם בעת הוודע לנו נודה להש"י אבל בעת באה עלינו הטובה שוב לא נודה אחרי אשר כבר ידענוהו מקודם שהבטיחנו להביא אותה כמ"ש באוה"י ע"פ ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים כוונתו באמרו חסד ואמת כי מתחלה שהבטיחו לטפל עמו לקברו הבטחון עצמו הוא חסד אבל אחרי שכבר הבטיחו ומחוייב לקיים הבטחתו אז הקיום הזה הוא אמת. והנה יעקב אע"ה רצה לגלות לבניו את אשר יגיע להם באחרית הימים וזהו שבקש לגלות את הקץ ונסתתמה ממנו השכינה כי לא יאות לאדם לידע את קצו והוא סבור שח"ו קצם רע ופסול יש במטתו ע"כ הקב"ה אינו רוצה לצערו וכשאמרו לו שאין בלבם אלא אחד אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הטעם שבל תוכלו לידע הקץ הוא כדי שתברכו את שמו בכל עת ועונה לעולם ועד לא כן אם תדעו העתיד לא תברכוהו אלא בתחלה בעת הידיעה לא בעת בוא הטובה כנ"ל וכה"א כבוד אלקים הסתר דבר כלומר בשביל כבוד הש"י הסתיר דבר ידיעת העתיד להיות:
זבולן לחוף ימים ישכון. בפ"ק דפסחים ההוא דהוה אמר אכיף ימא קא יתיבנא בדקוהו דמזבולן קאתי שנאמר לחוף ימים ישכון. ונ' ע"פ מ"ש וסביביו נשערה מאוד וכמ"ש למעלה (פ' ויגש) בביאור מארז"ל חכמים הזהרו בדבריכם ובביאור מאה"כ כי עונותי עברו ראשי שאם אמנם שאין הקב"ה מעניש את האדם על מחשבה רעה אבל אצל הצדיק ות"ח גם המחשבה רעה לפגם ולחטא יחשב. ועוד ארז"ל ת"ח שגגות נעשין להם כזדונות. ומעתה בחלוקת יששכר וזבולן שחולקין בשכר התורה יששכר הלומד וזבולן המחזיק בידו טוב לו לזבולן מיששכר כי יששכר שהוא בעצמו הת"ח מדקדקין עמו כחוט השערה א"כ אף ששכרו גדול מ"מ יש לירא גם מהפסד כי הקב"ה מדקדק עמו מאוד לא כן זבולן המחזיק ביד יששכר ועי"ז יש לו חלק בתורתו שכרו גדול והפסד אין כאן כי הקדוש ב"ה אינו מדקדק עמו. ועפ"ז פירשתי ויבא יעקב שלם שלם בממונו שלם בתורתו כי על הת"ח בעצמו אין לומר שלם בתורתו כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא והקב"ה מדקדק עמו להחשיב לו שוגג לזדון משא"כ מי שמחזיק ת"ח מנכסיו שהוא בעצמו אינו ת"ח זהו יוכל להיות שלם ע"י תורתו של יששכר אחרי שהקב"ה לא יחשוב לו עון במיצוי דין אם ידוקדק כמו לת"ח. וזהו שלם בתורתו וזהו א"א אלא אם שלם בממונו אם ע"י ממונו קונה לו חלק בתורה. ולפ"ז יש לדמות את יששכר הת"ח לעובר דרך אני' בלב ים לאסוף אוצרות וסגולות מלכים ושכרו גדול כמו שהמלחים מנהיגי הספינה שכרם מרובה אבל גם סכנתם עצומה מרוח סועה וסער אבל זבולן הוא דומה לעשירי' בעלי הספינה היושבי' בערי החוף והוא יושב שקט ושאנן על שמריו בהיכלי שן ולהם מביאים פועליהם כל הון יקר ממרחקי ארץ. וז"ש ההוא דאמר אנא אכיף ימא יתיבנא שהי' מתפאר שהוא אינו הולך בסכנת ימים ובכ"ז לו יהי' סגולת מלכים ממה שמביאים לו עושי רצונו אשר ישלח למרחוק בסכנת נפשם להביא לו ציד אמרו ש"מ מזבולן קאתי שנאמר בו לחוף ימים ישכון ע"ד האמור שיששכר הולך ושט בצי אדיר על ים התורה בסכנת נפשו כי סביביו נשערה מאוד וזבולון יושב בביתו באין מגור מסביביו נשערה ובכ"ז סגלת מלכי' חלק בתורה ויאכל בלי מצרים:
יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. נראה בהקדם מארז"ל בילקוט תהלים (רמז תרפ"ח) כשהלך דוד לרעות צאן במדבר מצא ראם ישן במדבר כסבור שהוא הר ועלה עליו וכשניער עמד ורכב עליו עד לשמים וי"ל ע"פ המאמר בפרקי ר"א אר"ע מלאך אחד עומד באמצע הרקיע בשחרית ואומר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד עד שמגיע לברכו וכשמגיע לברכו חי' אחת ששמה ישראל וחקוק במצחה ישראל עומדת באמצע הרקיע ואומרת בקול רם ברכו את ה' המבורך וכל גדודי מעלה עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד כי אם גם מלאכי מעלה מרוממים על כל בני אדם אשר בעפר יסודם המה סובבים כסא עליון ית"ש בשמי שמים ושם הושם קנם שתו בשמים מקומם ולשונם של ב"א תהלך בארץ מאפלי' האדם נוצר מטפה באושה וסרוחה ראשיתו עמל ותלאה ואחריתו רמה ותולעה בכל זאת האיש הנלבב ילבב ויגביה עוף יעלה אבר כנשרים לעלות אל במתי עב לרום שמים עד הגיעו למדרגת מלאך עליון וגם פיהו ישיר לה' יביע תהלתו ועוד גם זאת לו כפלים לתושי' יתר שאת ויתר עז לאדם הצדיק על מלאכי מעלה אחרי אשר המקור ממנו חוצב לא טהור והאורב אשר בקרבו פרש רשת לרגלו ושטף מים הזדונים עד צואר יגיעו ובכ"ז ידו נטוי' לעשות רק טוב כל היום וילבש עוז כשריון וישנס מתניו לכבוש ביד חזקה ולהכניע את השפחה המבקשת לירש גבירתה וישים מתג ורסן בפי המלך זקן וכסיל להטותו לכל אשר יחפוץ ע"כ כאיש גבורתו כן תגדל מעלתו ומדרגתו מעל המלאכים אשר אין להם נטיי' כלל לבלתי שמוע אל ה' כ"א כולם קדוש יאמר להם וע"כ נקראו עומדים והאדם נקרא מהלך כאמור ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה על כי המלאכים מיום הבראם הם עומדים בשלימותם לא ישובו בצל המעלות אחורנית ואף גם לא יעלו מעלה בקודש משא"כ האדם ביום ברוא ה' אלקים את האדם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם שאז המה רק עפר מן האדמה רק אח"כ כשיפנו דרכם בית ה' ויסקלו המסלה וירימו אבן מכשול היצה"ר מדרכם רק אז יבואו אל מחוז חפצם ויבואו על מקום מעלתם וכמו שארז"ל מלאכים אין להם קפיצה שנאמר ורגליהם רגל ישרה הכוונה שהמלאכים לא יוכלו לקפוץ ולהלך מעלה מעלה והטעם מפני שרגליהם רגל ישרה ואין להם נטיי' לרוע כלל. והנה מה שאנו מברכים לה' ב"ה אף כי מה בצע לו הלא הוא יתברך ברוך ומבורך אלא הענין הוא כשאנו עושים מצותיו ושומרים פקודיו זו היא הברכה אליו כשאז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני וע"כ המלאכים שהמה מוכרחים במעשיהם לעשות רצון קונם וחפץ צורם לא שייך להם ענין הברכה רק האדם הקרוץ מחומר שע"י בחירתו ורצונו מכריח את יצרו הרע לעבוד את ה' זה הוא מברך את הש"י. וז"ש ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו הכוונה אותם המלאכים שצריכים לאזור כח וגבורה למלחמת ה' והמה הצדיקים הלוחמים עם יצרם וכובשים אותו הן המה מברכים את ה' כשעושים דברו. וזהו כוונת מאמר הנ"ל בכל יום מלאך אחד עומד באמצע הרקיע שהוא עומד על מצב א' בשחרית גם בתחלת הוייתו כבר עומד באמצע הרקיע כי האדם קרוץ מחומר בעת אשר נברא ובימי ילדותו ושחרותו עומד רק בתחלת וראשית דרכו ובכל יום ויום שהוא מוסיף והולך בדרך הקודש תמיד עולה ממדרגה למדרגה עד שבחצי ימיו אז עומד באמצע הנתיב אשר יוליכהו אל שלימותו ולעת הערב שמשו כבר הגיע לקץ וסוף השלמתו לא כן המלאך הנקרא עומד זה לא ילך לאט לאט באורח שלימותו רק הוא עומד כבר באמצע הרקיע בשחרית תיכף ומיד ביום אשר נוצר הוא שלם כ"כ כמו שיהי' אם יגיע לסוף דרכו בקודש והטעם שנקרא עומד מפני שהוא אומר ה' מלך וכו' לעולם ועד הכוונה כי במלאך אין שום זמן ועת שלא יכיר את בוראו כי לעולם ועד תמיד בלי הפסק הוא מכיר במלכות שמים ואומר ה' ימלוך משא"כ האדם שפעמים תנוצח הנשמה מן הגוף ורק לעתים ולזמנים הוא מכיר במלכות שמים אבל לפעמים התאות הגופניות ינקרו את עיניו ולא יוכל הביט במלכות שמים עד שמגיע לברכו אז אין המלאך יכול לברך את ה' כנ"ל אחריו שמעשיו מוכרחים רק חי' אחת ששמה ישראל וחקוק וכו' הכוונה ישר עם אל שצריך ללחום בעד הרוח האלקי אשר בו היא היא האומרת ברכו את ה' אם גם שמבורך הוא אחרי שישראל גבורי כח וצריכים להתאמץ לעשות דברו וכל גדודי מעלה עוני' אין אנו יכולים לברך את ה' כי ברוך ה' המבורך לעולם ועד כנ"ל. ולפי"ז האדם אין לו להכניע את חומרו מכל וכל להפילהו בל יוסיף קום גם לא יעזוב חברת האנשים וישים מדבר הרים משכנו ויאכל את עשב השדה כי אדרבה בזאת יגדל מעלתו אם אש התאוה עודנה עצורה בעצמותיו ובכל זאת בכל פעם במי התורה יכבנה זהו דרך איש ירא ה' לא רק את האלקים יתהלך כ"א גם עם אנשים יוכל לישב בטח כשבת אחים גם יחד יצא ויבוא עם האנשים ידבר עמהם במענה רך ועי"ז ילמוד לכבוש את יצרו וזהו מעלתו הגדולה ובזה י"ל מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד ולא יפרוש לגמרי מחברת בנ"א להמית את חומרו מכל וכל כשמן הטוב על הראש כי השמן רומז על הממשלה שכן מושחים את המלכים והשרים בשמן המשחה שע"י שיש לו עדיין קשר וחיבור עם העוה"ז יש לו מעלת הממשלה על יצרו משא"כ כשישנא את ישוב הבריות ולא יהי' לו תאוה כלל מה יתרון בעבודתו. ובזה י"ל הפסוקים וירץ הנער אל משה ויאמר לו הנה אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויאמר לו אדוני משה כלאם פרש"י ז"ל הטל עליהם צרכי צבור והם כלין מאליהם ויאמר משה מי יתן כל עם ה' נביאים הכוונה כי הנער חשב שרק אז יוכל לחול רוח ה' על האדם לפעמו ולהגיע למדרגת הנבואה אם בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הרחק מאדם העיר וסורו סורו טמא יקרא לכל מבקשי חברתו ע"כ בא אל משה רבינו ואמר לו אלדד ומידד מתנבאים במחנה בקרב אחיהם הה יושבים ובכ"ז רוצים להיות נביאים והוסיף לאמור לו הטל עליהם צרכי צבור והם כלין מאליהם אם הם יתעסקו בחברת אנושיות וגם מה שהוא צורך כל האנשים להחיות את גופם לא יגרע מהם אז הם כלין מאליהן וא"א להם להגיע להשגת הנבואה והשיב לו מרע"ה לא כן הוא א"צ להתרחק מרעיו ומיודעיו כי אם מי יתן והי' כל עם ה' נביאים גם בהיותם יחד באגודה אחת איש את אחיו ואת רעהו ובכ"ז יוכלו לעלות על במתי המדרגה המעולה. ובזה יובן הילקוט הנ"ל כי המפרשים כתבו מה שהי' מרע"ה ודוד רועי צאן הי' כוונתם כדי להתרחק מהישוב וחשבו כי רק אז יעלו נקי כפים אל הר ה' בהתרחקם מכל המית רגשת העולם ורק בקול דממה דקה אחר המדבר ישמעו קול ה' ע"כ היו רועי צאן אבל אח"ז ראו כי גם ברעותם את צאן קדשים להתחבר עם דורם ולהנהיגם גם אז יראו את כבוד ה' ויעלו מעלה. והנה ראם הוא כינוי אל כח הבהמי הנטוע באדם שהוא חזק ואביר כמ"ש וקרני ראם קרניו ע"כ אמר כשהלך דוד לרעות את הצאן במדבר והתרחק לפרוש לגמרי מחברת בנ"א מצא ראם ישן שהכח החומרי שבו הי' ישן בלי רגש בעצמותיו להתאוות אל החומריות כלל כסבור שהוא הר שבאופן זה הוא ההר לעלות אל ה' וכשניער הכח בקרבו אז ראה שמתחלה לא הי' מהלך רק עומד אחרי שכל תשוקה אפס מקרבו ואח"כ כאשר ננער התאוה בקרבו אחרי התחברו עם האנשים רק אז עלה מעלה מעלה עד לשמים. וי"ל עפ"ז בפ' אחרי והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' שהשעיר הוא הכח הבהמי לעזאזל הוא היצר הרע לא ימית ויבטל אותו לגמרי רק יעמוד חי ויטהו לטובה ויתן טהור מטמא ויעלהו לפני ה' לצורך עבודתו יתברך. ובזה פירשתי פסוקי פ' שלח והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בנ"י ויאמרו מי יאכילנו בשר ובמדרש שם האספסוף אלו הזקנים שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ומובן ע"פ הנ"ל כי המן הי' לחם אבירים ולא הי' בהם שום יצה"ר כי הוא מאכל רוחני ואינו מעורר כלל תאות גופניות ע"כ הצדיקים שבאותו דור אשר הי' ברצונם שיהי' להם תשוקה חומרית ובכ"ז המה יהיו הגבורים לכבוש את יצרם ע"כ התאוו לא אל אכילת בשר כ"א שיהי' להם תאוה לבשר ובכ"ז בעים רוחם יכבשו את תאוותם וזהו התאוו תאוה לא התאוו רק כדי שיהי' להם תאוה חמדה ותשוקה כדי שיכבשוה אבל בנ"י המה אנשי הבינים אשר לא עמדו ברום המעלה כמו הזקנים הם אמרו מי יאכילנו בשר כי לתאוה בקשו למלאות תשוקתם. וכפי מה שאמרנו למעלה שרק הגבור כח לכבוש את יצרו רק הוא יוכל לברך ולרומם את ה' בעבודתו י"ל שע"ז רמז דהע"ה באמרו על המתאוננים וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם שהמה לא בקשו אוכל לגופם למען הבריאו בתפנוקים ומעדנים כ"א בקשו תאוה לכבשה ולמשול על הגוף ביד חזקה ועי"ז מרוממים את כבוד ה' למעלה ראש וזהו וינסו לשון הגבהה והרמה כהו הרימו נס ופי' הכתוב שבקשו להרים ולהגביה את ה' וע"י מה ע"י שבקשו אוכל לנפשם לא לצורך גופם רק לצורך נפשם להכניע את יצרם. והנה אמרו אשרי איש ירא את ה' כשהוא איש בתקפו ובגבורתו ע"כ אמר ה' למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל שעם היותם זקנים וראשים בכ"ז עודם אנשים אשר אש תאוותם לא נכבה עוד לגמרי מקרבם כי הזקן אשר הגיע כבר לימים אין בהם חפץ ותשוקה כל אדם יכיר שהוא זקן מהיותו הולך שחוח וראשו כפוף כאגמון אבל אחרי שהקב"ה בחר הזקנים שהם עדיין בתואר איש הוסיף לאמור אשר ידעת אתה מ"ר שאתה מכיר אותם מנעוריהם ידעת שהם זקנים אבל מי שאינו מכירם מאז ומקדם לא ידע כי זקנים הם מאחר שהם עדן בצביונם וקומתם ככחם אז כחם עתה. וזה שמביא המדרש לראי' את הכתוב הזה על כוונת דרושו בהיות שראינו שהש"י בחר בזקנים שעודם בתואר איש ע"כ גם הם התאוו תאוה על הכוונה הנ"ל. ונחזור לביאור הפ' בפרשתנו יששכר חמור גרם כי דרכה של תורה פת במלח תאכל וצריך לפרוש מתענוגי עוה"ז ובאמת גם הת"ח אדם הוא כאנשים וגם גופו וחומרו משתוקק ליהנות מתענוגי בנ"א רק בעבור שה' צוה ויעמוד רוחו ותשוקתו מלכסוף אל התענוגים ומלהחליף חיי עולם בחיי שעה עוברת ואם הי' הת"ח פרוש לגמרי מחברת בנ"א ולא ידע כלל מתענוגי ותהלוכות עולם לא תחשב לו לצדקה כ"כ בפרשו מהם ומהמונם אחרי שאין לו תשוקה ונטיי' כלל אליהם. אבל הת"ח אינו פרוש לגמרי מחברת אנשים ויודע בטעם ונועם מתיקות עוה"ז ובכ"ז בדעתו ובחירתו הטובה יאמר להם גש הלאה כי נזיר אלקים אני זה לצדקה ועבודה רבה תחשב לו לז"א יששכר שהוא הת"ח אל יפרוש עצמו בקצה האחרון לגמרי מכל העוה"ז לבל יראה כלל דרכם ותהלוכותם כ"א רק רובץ בין המשפתים כלומר תחומי וגבולי העוה"ז הוא מרומים משכנו משם יציץ אל תהלוכות עוה"ז ובכ"ז יפרוש א"ע לד"א של הלכה וז"ש וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה גם הת"ח רואה ומרגיש נעימות תענוגי העוה"ז אבל פקודת ה' שמרה רוחו ויט שכמו לסבול, ועפ"ז יש לפרש מארז"ל בברכות פ' הי' קורא ד' הייא בתר דמצלי אמר יה"ר שתהא תורתך אומנתנו ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו פי' יה"ר שתהא תורתך אומנתנו ועי"ז נצטרך לפרוש מתענוגי העולם אבל אל יקנא לבנו בחטאים בראותינו אותם אוכלים וחוגגים ולנו הפרישות מנת חלקנו וזהו ואל ידוה לבנו אך מה שנחזיק בפרישות לא יהי' ע"י שתהיינה עינינו סגורות וחשוכות מראות בתהלוכות העולם והנאותיו כי זה לא לכבוד לנו אם רק עי"ז לא ידוה לבנו אלא ואל יחשכו עינינו שהגם שעינינו רואות כל הנעשה תחת השמש עכ"ז לא ידוה לבנו כי חדות ה' היא מעוזנו:
וירא מנוחה כי טוב. במדרש הובא בכתב סופר לאדמ"ו הגזצ"ל וירא מנוחה כי טוב זו תורה שבכתב ואת הארץ כי נעמה זו תורה שבע"פ. י"ל עפמ"ש ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לא נפל דבר א' ארצה מכל דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו והארכתי מזה לעיל ותוכן הדבר כי מה שישראל עומדים במקום א' ורוחות העולם אינן מזיזות אותם ממעמדם ומצבם בקיום התורה כבימי קדם זהו נקרא מנוחה וזהו תורה שבכתב דכתיב לא תוסיפו ולא תגרעו והיא סימן המנוחה אבל תורה שבע"פ בה הרשות נתונה לדרוש ולחקור עד מקום שיד שכלו מגעת והטעם שלא נתן הקב"ה הכל בכתב נ' עפמ"ש אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו אם יהי' הכל נכתב לא יקיים האדם מצות והגית בו יומם ולילה כי אחרי שהכל בכתב א"צ לייגע עצמו לחקור ולדרוש כי נייתי ספר ונחזה ואחרי שהאדם להוט לתענוגי עולם ומחמדיו יסיתוהו תאוותיו וימנעוהו מלעמול בתורה וז"ש אכתוב לו רובי תורתי אם יכתוב הכל אז כמו זר יחשבו ולא יתעסקו להגות בתוה"ק וז"ש ואת הארץ כי נעמה על כי תאוות עוה"ז נעימים ונחמדים למראה ע"כ נתן להם תורה שבע"פ שיהגו בה וימצאו נוח לנפשם ולא ילכו אחרי ההבל. וכעין זה פירשתי המשנה פ"ו דאבות שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם כי רבינו הקדוש חיבר את המשנה בלשון קצרה עד שכמה פעמים הוצרכו בגמרא לתרץ חסורי מחסרא והכא במאי עסקינן וכדומה מהאוקימתות והטעם שלא נתבאר במשנה הכל באר היטב הוא כשאז"ל גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה שע"י שימוש חכמים לא לבד שידע חכמתם כ"א גם ידע וילמוד מדות רבותינו הישרים ותהלוכות רבו יהיו לו לעינים לעשות כמוהו ע"כ אם הי' הכל מבואר במשנה לא היו צריכים ללמוד לפני רבותינו הת"ח אחרי שהכל מבואר ומפורש ע"כ נקט לשון קצרה למען נצטרך בכל עת ובכל שעה לרבותינו לפרש לנו ועי"ז לא לבד שנלמוד פירוש המשנה כ"א גם מדותיהם הטובות. וז"ש שנו חכמים בלשון המשנה שהוא קצרה למען ברוך יהי' מי שבחר בהם ובמשנתם שלא לבד יבחר במשנתם כ"א גם בהם בחכמים ללמוד מהם מדותיהם התרומיות:
מסורה ג' פסוקים בג' תיבות לפני' וג' לאחרי' ובאמצען תיבת והוא מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. הכוונה י"ל כמ"ש אל יתהלל חכם בחכמתו והגבור בגבורתו והעשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וידוע כי תיבת הוא מרמז על הש"י כמ"ש והוא אסור בזיקים כנודע וז"ש מאשר שמנה לחמו אם אושר הזמני נפל לחלקו בל יטוש אלוק עשהו רק ידע כי הוא ית"ש יתן מעדני מלך וגם אם מרבה בנדבות וצדקות הוא יזכור כי מי הקדימני ואשלם הש"י המציא לו העשירות למען יוכל להתנדב וז"ש ונדיב נדיבות יעץ האדם הנדיב הוא רק היועץ של הקב"ה למי רוצה ליתן נדבה אבל באמת והוא ית"ש על נדיבות יקום. ועתה פונה שלישית אל החכם שאם השיג דבר מה בחכמתו אל יתגאה לומר אף חכמתי עמדה לי אלא ידע כי ה' יתן חכמה וז"ש אלקים הבין דרכה והוא המבין לך את דרכי החכמה ורק הוא ית"ש ידע את מקומה:
ויכל יעקב לצוות את בניו ויגוע ויאסף אל עמיו. י"ל בהקדם המדרש פ' תזריע וידבר ה' אל משה לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא וביום השמיני ימול הה"ד חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי עוד שם הה"ד אחור וקדם צרתני כי ארז"ל כיצד מצות כיבוד או"א מכבדו בחייו ומכבדו לאחר מותו. ביאור הדברים כי הבנים מחוייבים לשלם לאביהם בעד שתי טובות שגמלו עמם. א' שהביאו לחיי עולם. ב' שהאבות זנין ומפרנסין לבניהם בקושטא ויש להם צער גידולם וטיפולם. והנה על הטובה הב' יש כח לבנים לשלם לאבות כל תגמולם עליהם שגם הם יכבדו ויאכילו וישקו את אבותיהם לעת מצוא צורך להם ובזה ישלמו לאבות את הטורח שהי' להם בגידול בניהם. אבל מה שהאבות נתנו חיים לבניהם שהיא הטובה הא' האיך אפשר שישלמו הבנים היכול יוכלו הבנים לתת חיים לאבותיהם אתמהה. אכן באמת גם זה לא נפלאת ולא רחוקה היא כי ארז"ל כל המניח בן צדיק כאלו לא מת ואז"ל יעקאע"ה לא מת מה זרעו בחיים אף הוא בחיים והיינו שאם הבנים לאחר מות אביהם הולכים בדרך הישר והם צדיקים הקרויים חיים אז גם אביהם הוא בחיים שהם מחיים את אביהם בקבר כי ברא מזכה אבא. וזהו כיצד מצות כיבוד או"א שיהי' הכבוד בשלימותו ובמילואו מכל צד אם מכבדו בחיים וגם לאחר מותו הולך בדרך הישר כאשר צוהו אביו וזהו מה שאומרים הבנים לאבות חיים וחסד עשית עמדי כפלים לתושי' אני מחוייב לך על החיים אשר הוצאתני לאור ההוי' והישות והבאתני לחיי העולם וגם על החסד שעשית עמדי מהספקת צרכי בימי נעורי ע"כ עלי להודות לך פי שנים ואיך אפשר זה לתת לך חיים ע"י שפקודתך שמרה רוחי לילך בדרך הישר כאשר הורתני. והנה ארז"ל נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ופי' מהרש"א ז"ל בח"א שמנו וספרו מנין המצות וראו שהמ"ע רק רמ"ח והל"ת שס"ה וא"כ האדם עלול יותר לעשות מצות ה' אשר לא תעשינה. ולפ"ז החיים שנותן הש"י לאדם ביום הולדו אינו ברור עדיין שהוא חסד אל לטובה כי אם יבלה ח"ו בהבל ימיו ושנותיו לרעה תחשב לכן כדי להורות שהחיים יהיו לטובה ע"י קיום מצות ויהי' טוב לו שנברא ע"כ תיכף ביום השמיני מלין את הילד הרך למען הודיעו ולהורות לו שימלא שנות חיותו במצות ה' במסירת נפשו עד שפך דם ואז טוב לו שנברא. וז"ש הכתוב חיים וחסד עשית עמדי אני מודה להקב"ה על החסד שעשה עמדי שנתן לי חיים אבל רק אז הוא חסד בתנאי שפקודתך שמרה רוחי שישמור האדם פקודי ה' הישרים. וידוע מרז"ל שדיבור הוא לשון קשה ואמירה היא רכה ואחרי שביום הולדו לא נדע עדיין מה יהי' אחריתו כמארז"ל צדיק ורשע לא קאמר כי הבחירה חפשית והרשות נתונה ע"כ אמר וידבר ה' אל משה לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר כלומר ביום הולדו אחרי שהקב"ה מניח את האדם על בחירתו ע"כ הוא קשה מצד אם ח"ו ישחית את דרכו ורק מצד אם ייטיב מעלליו והיינו דיבור ואמירה. ויש להמליץ עוד בהיות כי ברא מזכה אבא יוכל להיות שאף אם האבות טמאו את עצמם ונתלכלכו בחטא בימי חייהם מ"מ בנם היוצא מחלציהם כאשר יהי' צדיק יפדם מבאר שחת כעובדא דר"ע במדרש וז"ש וטמאה שבעת ימים כי ימי שנותינו שבעים שנה ואומר שבהולד לה זכר אף שטמאה כל ימי חלדה מ"מ רק כימי נדת דותה תטמא כמו הנדה יש לה טהרה כמו כן זו שהניחה בן צדיק תשוב ותטהר כנ"ל. העולה מזה כשהבנים הולכים בדרך הישר אז יש בכחם להחיות את הוריהם גם אם כבר לקברות הובלו כמ"ש קמו בני' ויאשרוה. ועפ"ז פירשתי מה שמתפללים על הנפטר ותעלה נשמתו מעלה מעלה ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים דקשה לכאורה דהמתים אינם מהלכים עוד כ"א עומדים בתור המעלה אשר היו לעת צאת נפשם וא"כ האיך מתפללים עליהם שתעלה נשמתם מעלה אבל לפי האמור י"ל כיון שהבנים כשאוחזים מעשה אבותיהם הכשרים בידיהם אז הם מפיחים רוח חיים בהוריהם וברא מזכה אבא. והנה אם האבות צדיקים ובניהם חוטאים ח"ו אז נפרדה החבילה וניתק החבל שבין האבות לבניהם וזהו ותעלה נשמתו מעלה ועל ידי מה ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים שיהי' בין החיים והמתים קשר אמיץ וחזק ע"י טוב מעשה הבנים. ובזה יבואר פ' הנ"ל ויכל יעקב לצוות וגו' ויגוע ויאסף דלכאורה תרתי ל"ל גויעה ואסיפה אלא דרמז ע"ז שאמרנו כי כל אדם מת בעת לקברות יובל אבל יש לאל יד בניו להחיותו אחר מיתה שתעלה נשמתו מעלה אם הולכים בדרך נכוחה לא כן אם אינם מקיימים מצות אביהם אשר פקד עליהם לילך בדרך הישר אז מת פעם שנית אחרי מיתתו הראשונה אחרי שמנעו ממנו החיים שבידם ליתן לו. וזהו הרמז ויכל יעקב לצוות את בניו כלומר אם ח"ו צוויו אינו פועל על בניו והוא כלה ואבד לא הכה שורש בלבם אז לא רק פ"א מת רק ב' פעמים הא' מיתתו הראשונה כמות כל אדם והשנית שמת עוד הפעם אחרי מיתתו אם ח"ו בניו לא ילכו בדרכיו אשר צוום. וזה י"ל פי' הפ' ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה כי מי שבניו לא ישמרו פקודיו אשר הניח אחריו ברכה לא רק אז בעת הובל לקברות מת כ"א בכל עת ובכל שעה אשר בניו יתורו אחרי לבבם הוא מת כנ"ל לא כן מי שבניו הולכים בדרך הישר זהו כבר מת מקדם בעת מותו אבל עתה הוא חי. וז"ש ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אותם המתים יש לשבח אשר כבר מאז ומקדם מתו אבל עתה הם חיים עדנה. ובזה אמרתי בפ' וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה ואמרו בגמ' ובילקוט לכם לא נאמר אלא לתת להם מכאן לתחיית המתים מן התורה כי אם ישראל היו חושבים שביאתם לארץ מכח עצמם אז במהרה היו חוטאים ואז אבותיהם יקראו מתים באמת אחרי שבניהם אינם מחיים אותם במעשיהם הטובים אבל ע"י שידעו שרק בזכות אבותם באו לארץ וירשו אותה בע"כ צריכים לאחוז במעשה אבותיהם הטובים לבל תקיא הארץ אותם וגם ידעו כי רק ארץ מגוריהם היא אשר גרו בה לחשוב עצמם רק כגרים עלי ארץ ועי"ז מכאן תחיית המתים שעי"ז נותנים רוח חיים בעצמות אבותיהם שגם אבותיהם אשר בארץ חיים עודנה כאמור. ובזה פירשתי מה שאמר יעקב אבינו ע"ה ליוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי כי מקודם לזה הי' ירא יעקב פן ואולי בניו אחריו לא יקיימו את אשר יפקוד עליהם לשמור את דרך ה' ואז לא רק פ"א ימות כ"א ב"פ כנ"ל אבל אחרי ראותו את יוסף עם היותו במצרים ומלך ועומד בצדקו מתחלתו ועד סופו מעתה נכון לבו בטוח שבניו יקיימו את דבריו ופקודתו תשמור רוחם ע"כ אמותה הפעם כלומר רק פעם אחת אמות אחרי ראותי פניך כי עודך חי וקים במצות וביראת ה':
(השמטה לפ' וישב) והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי ויאמרו לו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו פרש"י על שהוציא דבה עליהם וצ"ל מה המשך יש לחלומותיו עם הוצאת דבתו. ונ"ל כי לפעמים יכבוש מלך ארץ ביד חזקה וכל העם יעמדו לנגדו אבל ברבות הימים ע"י שמושל עליהם בחכמה וחן וחסד גם מתנגדיו יכרעו לפניו ברך ויסכימו למלכותו בראותם שהוא נוהג בטכסיסי המלוכה כראוי וכהוגן ובימיו תפרח ארץ ויושבי' ע"כ אף שמתחלה שנאוהו כי הרים א"ע על כסא המלוכה שלא כרצונם בכ"ז בסוף אחרי רואם שהוא ראוי לשמלת הקצין ומושל גם קנאתם גם שנאתם אבדה לנצח ומאויב נעשה אוהב. וזו היתה כוונת יוסף באמרו הן אמת שמתחלה קמה אלומתי למלוך עליכם ביד חזקה שלא בהסכמתכם אבל גם נצבה לנצח בל תמוט כי לבסוף והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי שגם אתם מרצונכם תשתחוו לפני אבל אחיו סברו שאם כבר נשרשה השנאה בלב אז כל הרוחות שבעולם אינן עוקרות אותה ממקומה ע"כ אמרו המלוך תמלוך אם משול תמשול כפי' המפרשים שמלך הוא ברצון והסכמת העם ומושל הוא ביד חזקה שלא ברצונם ע"כ אמרו הכי בדעתך שתבוא עוד למדרגת מלך המולך בהסכמה עלינו אף שאתה מתחיל בממשלה שלא כרצונינו. והנה יוסף כשהוציא דבה על אחיו לא רצה ח"ו להעיר עליהם שנאת אביהם כי ידע שאף שביום שמעו שעושים שלא כשורה ישנא אותם אבל אחרי שיוכיחם על פניהם ויסורו ממעלליהם הרעים יוסיף אביהם לאהוב אותם כבתחלה אבל אחיו בסברתם שמשנאה לא יוכל להיות אהבה כנ"ל סברו שברצונו לעורר עליהם שנאת אביהם לנצח ע"כ החלום שאף שבתחלה ישנאוהו לבסוף יאהבוהו הוא מסכים לסברתו שהוציא דבה עליהם בדעתו שלסוף יאהב אותם אביהם אבל הם לסברתם ישנאו אותו על חלומותיו ועל הוצאת דבתו אחרי שהדברים תלויים זה בזה כנ"ל:
הנה בעל החלומות הלזה בא כי לכאורה אין מקום לשנאותו על חלומותיו אחרי שהחלום בא אליו ממילא מן השמים מה יוכל לעשות אלא שכ' המפ' עיין אוה"ח שחשדוהו בשביל שהחלומות באים רוב פעמים מהרהורי דיומא ע"כ בודאי גם ביום הוא מתגאה בדעתו עליהם וע"כ באו אליו חלומות כאלו להיות מושל עליהם. ועיין מ"ש הפוסקים גבי תענית חלום וגבי הרואה קרי ביוה"כ. ולפ"ז חלום שבא מעצמו בלא הרהורי דיומא מושל החלום על האדם אבל הבא ע"י הרהור א"כ הוא קרא וגרם לחלום שיבוא אליו ודומה לבעל שהוא אדון ומושל על אשתו לכל אשר יחפוץ יטנו. וז"ש הנה בעל החלומות בא שאין החלומות מושלין בו בע"כ שלא ברצונו כ"א שהוא הבעל והאדון שקורא ע"י הרהוריו את החלומות מגידי גדולתו שיבואו אליו:
סליק ספר בראשית: