לוח ארז חלק א· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת יתרו
ויאמר יתרו ברוך ה' וגו'. בילקוט גנאי הי' למשה ולס"ר שלא אמרו ברוך עד שפתח יתרו ואמר ברוך ה' אשר הציל י"ל כי מתחלה לא רצו לברך ולהודות על הנסים שנעשו להם כי יש גם גריעותא שהנעשה לו נס מנכין לו מזכיותיו אבל ז"א כי נגד זה נתוסף זכות ג"כ שע"י הנס יכירו כל באי עולם כי לה' המלוכה וזהו כשבא יתרו שהי' מתחלה אדוק לע"ז וע"י ששמע הנסים פנה עורף אל הע"ז ובא להסתופף בצל קודש תחת דגל אמונת ה' מזה נתברר להם שבאמת צריכין לברך על הנסים כי על ידיהם נתפרסם גדולת ה': במדרש חזית איש מהיר במלאכתו זה משה לפני מלכים יתיצב זה פרעה בל יתיצב לפני חשוכים זה יתרו. כי אם אמנם שהזריזות הוא מעלה גדולה לעסק המצוה כי הוא מורה על התלהבות וחשק נמרץ אבל לפעמים הוא ג"כ לגריעותא כמו הילד אם מוטל עליו לעשות דבר מה שאינו כפי רצונו ימהר ויחיש מעשהו למען יפרוק מהר העול הכבד מעל צוארו ובהיות כן אם ראינו איש זריז ונמהר בעשיית מצוה לא ידענו אם מורה על אישיותו גבר בגוברין או להיפך על שהדבר עליו למשא וע"כ הוא ממהר לעשותו ע"כ אמר חזית איש מהיר במלאכתו שע"י זריזותו מורה בבירור על אישיותו וכח תכונתו זה מ"ר כי הוא כבר נתנסה ונתברר שהוא ירא וחרד על דבר ה' עד שהתיצב לפני מלכים זה פרעה ולא זע ולא פחד ממנו ברצותו לעמוד נגד ד' ואיש כזה אשר כבר הראה תקפו וגבורתו עליו יכולים לומר בבירור שזריזותו הוא סימן אישות ושלא תאמר אולי לא הי' גם הוא מהיראים ושלימים ומה שהתיצב נגד פרעה הוא בשביל שהי' נקשן וקשה עורף ועומד על דעתו אמנם אחרי רואינו שליתרו שהי' שמו מהחשוכים אשר לא הי' מאיר לעולם מקודם שבכ"ז שמע מ"ר לעצתו וקיים בזה איזהו חכם הלומד מכל אדם ובכ"ז התיצב נגד פרעה אף שהי' מלך עריץ לא פחד ממנו בזה הראה שרק אש ה' בער בקרבו ע"כ מהירותו וזריזותו הוא סימן איש וחשיבות:
ומשה עלה אל האלקים. במדרש כשברא הקב"ה את העולם אמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וכשבא ליתן את התורה אמר מכאן ואילך ירדו העליונים למטה ותחתונים יעלו למעלה שנאמר ומשה עלה אל האלקים וירד ה' על הר סיני. הנה מהטובות הגדולות אשר הגיעו לנו ע"י התוה"ק אחת מהנה ולא מצער היא שלמדה אותנו שאנחנו חיים חיי נצח ונפשותנו תהיינה צרורות בצרור החיים אחרי שכל העמים אשר הלכו בחשך צלמות האמינו כי בהפרדם מחיי העוה"ז יאבדו לנצח אבל לנו האירה תקות תוה"ק שרוחנו לא ימות עדי עולם וע"ז פרשתי זאת התורה אדם כי ימות באהל התורה תורה אותנו כי האדם אשר ימות אינו מת רק באהל עראי של עוה"ז אשר נטה לו ללון לפי שעה ורק את זה יעזוב אבל ביתו הנכון ונשא במרומי שמים את זה לא יעזוב לעולם וע"כ אמרה רות לנעמי עמך עמי ואלקיך אלקי באשר תמותי אמות ושם אקבר כי המות יפריד ביני ובינך ר"ל אחרי שגם עלי זרח אור הדת התוריי ע"כ מיתתי תהא כמותך ורק שם אקבר אבל לא לנצח והמות רק פירוד יהי' בין הדבקים כאוהבים שנפרדו זמ"ז שכל אחד במקומו ורק המרחק רב ביניהם כ"כ מיתתי לא יהי' רק פירוד ממך ועד"ז פרשתי מאז"ל משה רבינו לא מת נאמר כאן וימת שם משה ונאמר להלן ויהי שם עם ה' מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש אחרי שעיקר התכלית מחיי מרע"ה הי' להדריך את עמו בנ"י ואף לאחר מותו עבודת הקודש הלזו בכתף ישא כי תורתו אשר הניח לנו משה מורשה נחלת עולם לנו ע"כ לא מת רק שם במקום משכן כבודו אשר זכו בנ"י להתארח בחברתו ולהתחמם באורו וליהנות מזיוו שם מת אבל חי וקיים הוא לנצח נצחים אחרי הוא משמש בקודש כמאז ומקדם. ע"כ אנו מברכים על התורה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו הכוונה ג"כ שהתורה היא נטעה בקרב לבנו האמונה מחיי עולם הנצחי.
ולפ"ז י"ל טעם למה בפ' ראה כשנאמרו המועדות מתחלה נאמר חג הפסח ואח"כ שבועות וסוכות כסדרן ורק בחג שבועות כ' ושמחת אתה וביתך וסיים והיתום והאלמנה אשר בקרבך ומדוע לא נאמר כן ראשונה בחג הפסח ולא ראיתי מי שנתעורר בזה. אבל להנ"ל רמז לנו הכתוב כי באמת היתום והאלמנה קשי יום ומרי נפש אשר ניטלה מהם עטרת ראשם ונפשם במר תבכה. להם קשה לשמוח בחגים ובמועדים ואדרבה שמחתם נהפכה לתוגה כי בבוא יום מיועד שהכל שמחים המה זוכרים ימים מקדם בעוד השתעשעו עם אהוביהם הנעימים ועתה עזבום לאנחות ואיך ישמחו בחגיהם הלא יאמרו כדבר נעמי אל תקראן לי נעמי קראן לי מרה כי המר שדי לי מאד. ואחרי שהתורה לא ניתנה למה"ש ולא תבקש מאתנו דברים היפך טבענו ע"כ בחג הפסח קודם מתן תורה באמת לא נצטוו בשמחה היתום והאלמנה כי הוא דבר שא"א להם משא"כ בבוא יום המקודש שהקב"ה הופיע מהר פארן ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו וזה בחג השבועות שפיר קאמר קרא שגם היתום והאלמנה יש להם לשמוח אחרי שיודעים מהתורה כי המות הוא רק פירוד בינינו ובין אהובינו ועוד נשמח ונגיל עמם לעת מצוא אותם בארץ החיים וע"ז אמר והיתום והאלמנה אשר בקרבך ר"ל ע"כ גם להם יש לשמוח על אשר הם בקרבך תוך אמוני עם סגולה המאמינים בתחה"מ ולרמז לנו דבר זה אמרו במדרש רות שדוד המלך ע"ה מת בעצרת ובכ"ז אנו אומרים בקידוש לבנה דוד מלך ישראל חי וקים רמזו בזה אחרי שמת בעצרת ביום קבלת התורה עי"ז הוא חי וקים אם גם גופו שב לעפר אבל רוחו חי לנצח וז"כ המדרש שהתחלנו מתחלה השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם כלומר האנשים קרוצי חומר לא מצאו שער השמים לבוא בו רק על עפר יסודתם ולעפר שבו ע"כ צערם על מת הי' יותר מדאי עד שהתגודדו בחרבות שע"ז נאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה ר"ל בשביל שהם רק ע"פ האדמה ולא ידעו שער השמים לבוא שמה אחרי מיתתם כ"א בלע המות אותם לנצח ע"כ הם מצטערים בלי ניחם על מתיהם לא כן ישראל עם קרובו אשר יודעים לבוא אל שער השמים אחרי הפרד גופם הם לא יתגודדו וזהו לאחר מתן תורה אחרי שירדו עליונים למטה הוא תורת אל חי בת שמים מכאן ואילך יעלו תחתונים אם גם על עפר יסודם בכ"ז יעלו מעלה השמימה אחרי עזבם את האדמה ויחיו בצרור החיים: ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וגו' במדרש רות ויהי בימי שפוט השופטים וגו' הה"ד שמעה עמי ואדברה מאין זכיתם שתקראו עמי ממה שדברתם לפני בסיני כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע עוד שם במדרש ויהי בימי שפוט השופטים אוי לדור ששופטים את שופטיהם. ולחבר לזה ההמשך ויהי רעב בארץ נ"ל הכוונה כי הת"ח אם הוא מבקש כבוד יקר וגדולה לא לפחיתות יחשב לו כאלו הוא רודף אחר כבוד המדומה כי עיקר כוונתו לש"ש כמאמר החכם חכמת מסכן בזוי' וירא הת"ח שלא יהי' דבריו ומוסריו נשמעים אם לא יעמוד ברום המעלה ע"כ מבקש לו כבוד לש"ש למען יהיו דברים ותוכחות שלו נשמעים ע"כ אמרו הכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וע"כ אמרו אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וממשה ילפינן כולם שנאמר נביא מקרב אחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך ומסיים הקרא אליו תשמעון כלומר שלא תטעה כי לכבוד עצמו הוא דורש כל המעלות האלה כ"א עיקר הסיבה רק בשביל שאליו תשמעון אם יהי' מעוטר בתור המעלות האלה ע"כ אם גם הת"ח הוא עניו בעצמו בכ"ז צריך לבקש כבוד וגדולה לעצמו למען דבריו יעשו רושם והנה מרע"ה העניו מכל אדם ירא לקבל עליו רשות ונשיאות פן ואולי אם ינהוג נשיאותו ברמה יאבד טובה הרבה היא מדת ענותנותו ע"כ הראה לו הש"י בתחלת שליחותו הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל הרמז אף שהוא עניו כסנה הנמוך הזה בכ"ז יבער באש שהוא העולה לסימן גאות ולא יירא לנפשו פן יאבד מדת ענותנותו עי"ז כי בכל זאת הסנה איננו אוכל מדת ענותנותו לא תאבד ממנו וזהו ג"כ וירא אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה ר"ל באופן זה הוראה דמות מלאך ושליח ה' מפיהו יבקשו תורה אם הוא בוער באש הגדולה מתוך הסנה ענותנותו בעצם וזהו ג"כ בזאת קומתך דמתה לתמר ושדיך לאשכולות ר"ל אם קומת המורה דרך גבהה למעלה אז שדי חכמתו יניקו לעמו פרי טוב המשמח אלקים ואנשים. ואמנם מרע"ה לרב ענותנותו לא הי' יכול לנהוג נשיאותו ברמה כ"כ ע"כ לא יראו ולא חתו מפניו ועשו מה שעשו ובזה פירשתי מ"ר פ' תשא כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם הה"ד יישח אדם וישפל איש אדם אלו ישראל שנאמר אדם אתם איש זה משה שנאמר והאיש משה עניו מאוד ואל תשא להם הכוונה כנ"ל כי תשא את ראש בנ"י ותגביהנו מעלה לא לכבוד עצמו תעשה כן רק לפקודיהם בשביל אותם שהם פקודים ושמורים תחת ידו צריך אתה לנשאו ולנטלו וזה התנצלותו של משה בעבור ישראל שחטאו בעגל וישח אדם אלו ישראל ע"כ הושחו והושפלו ישראל שנאמר עליהם ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם כמו שהצאן צריך לרועה אשר ינטלם וינהלם כמו כן ישראל צריכים לרועה נאמן אשר יביאם בחזקה ובשביל וישפל איש זה משה שנאמר והאיש משה עניו מאוד ע"כ תשא ותמחול להם. ולפ"ז במקום שאין מכבדים כראוי את הרב ומורה הוא לאות ולמופת שאינם רוצים לשמוע בקול ה' א"כ מה להם לכבדו בשביל שיהיו דבריו נשמעים אדרבה בזה הם רוצים שלא יהיו דבריו נשמעים. וזהו נכלל בכח אמרם ז"ל כ"מ שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב שנאמר אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' הכוונה כנ"ל כי במקום שמכבדים אח ה' אז חולקין ג"כ כבוד לרב שיהיו דבריו נשמעים אבל במקום שיש חילול ה' שכבוד שמים אינו נחשב בעיניהם שם גם לרב אין חולקין כבוד שנאמר אין חכמה ואין תבונה ואין עצה במקום שכל המעלות האלו ישנם במורה שלהם ובכ"ז אין נחשבים למאומה זהו לאות לבני מרי שגם לנגד ה' המה. וזהו אמרם ז"ל בפ"ק דגיטין על הפסוק הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כ"ג עטרה בראש כל אדם אין המצנפת בראש כ"ג אין עטרה בראש כל אדם. מלבד מה שפרשתי כבר שאם יבזו את הת"ח העומד בראש העדה לא אותו הם מבזים כ"א א"ע הן מבזים ומורים בזה שאינם יודעים להעריך ולהוקיר דבר מה רק את הכסף והזהב אבל אם מוקירים אותו אז הם מורים שהם אנשי בינה יודעים להכיר ערך דבר חשוב וזהו אם אין המצנפת בראש כ"ג שמסירים ממנו יקר גדולתו אז אין עטרה בראש כל אדם את עצמם הם מקטינים ובוזים. וי"ל עוד עפמ"ש בשעה שקבלו ישראל את התורה ניתן לכל א' וא' מישראל שני כתרים א' עד נעשה וא' עד נשמע והם הכתרים עול תורה ועול מלכות שמים ואחרי שביררנו כי מי שמסיר המצנפת מראש כ"ג ואינו רוצה לכבדו כראוי זהו אות ומופת שמבקש לפרוק ממנו עול תורה ע"כ יפה אמרו בזמן שאין המצנפת בראש כ"ג אין עטרה הוא כתר מלכות שמים בראש כל אדם. והנה בקרא דיחזקאל נאמר הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת הגבוה השפל והשפלה הגבה ודרשו ז"ל שם פ"ק דגיטין אמרו מה"ש לפני הקב"ה זאת להם לישראל שהקדימו נעשה לנשמע אמר הקב"ה לא זאת להם לישראל שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל וצ"ל למה אמרו מה"ש בשבחן של ישראל דוקא מה שהקדימו נעשה לנשמע. ונ' ע"פ הנ"ל לפמ"ש לפרש מאז"ל בשעה שאמר דהע"ה זמירות היו כי חוקיך אמר הקב"ה אתה קורא לר"ת זמירות חייך שאתה נכשל בדבר שאפילו תינוקות של ב"ד יודעים בו שנאמר ולבני קהת לא נתן עגלות כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ואיהו נתן עגלות שנאמר וירכיבו את הארון על עגלה חדשה וכבר נתקשה המהרש"א ז"ל מה זו מדה נגד מדה ופירשתי במק"א וכעת נ"ל כי החילוק בין ד"ת לזמירות הוא כי זמר נאה אף שנהנה בו השומע בעת שמעו בכ"ז אחרי שמעו לא יהי עוד בו רושם הזמר. לא כן ד"ת אף שהם ג"כ צריכים להיות ערבים לשומעיהם בכ"ז אין זה העיקר כ"א ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ד"ת ששומעין פה במקום המקודש יראו החוצה שם יעשו רושם ויכו שורש בלב האנשים לעשות ככל אשר אמר הרב ודרש בקודש. כמ"ש שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו דברי מוסר אשר פה בבית ה' נשתלים יעשו רושם בחצרות חוץ למקום המקודש שם יפריחו ויעשו פרי המשמח ולאות על זה נאמר גבי ד"ת קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך כי הנוסע ממקום למקום עם סחורתו ושאר חפציו מה שאינו נצרך לו רק לעתים רחוקות הוא נותן בעגלה אבל מה שצריך בכל עת ובכל שעה כמו מקטרתו וסכינו וכדומה זה נושא עמו באמתחת מלבושו כ"כ התוה"ק שהיא נצרכה לנו בכל עת ובכל שעה בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך ע"כ לא ניתן להם עגלות אשר בהן ישאוה רק עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו משא"כ דהע"ה שדימה את הד"ת לזמירות כאלו ד"ת רק כמו זמר שרק בעת השמעו יערב לשומע אבל לא נצטרך לד"ת בצאתנו מביהכ"נ ע"כ נתן עגלות. והנה המזמר אחרי שדבריו אינם צריכים לנו בכל עת ובכל שעה רק בעת שמענו אותו ע"כ לא נצטרך ג"כ לכבד אותו משא"כ המורה ד"ת שבכל עת ועונה יש לנו צורך בו צריכים אנו לכבדו כנ"ל למען דבריו יהיו נשמעים אלינו. ואפשר לפרש בזה מה שאמרו חכז"ל קרח שפקח הי' ומנושאי הארון הי' מה דאה לשטות זה לחלוק על משה וכבר דקדקו על זה מה בא להשמיענו בזה שמנושאי הארון הי' ולהנ"ל י"ל כי כל העדה בקשו לחלוק כבוד למשה כראוי לרבם כי אחרי שרצו שיהיו דבריו נשמעים צריכים היו גם לכבד אותו משא"כ קרח ועדתו אמרו רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'. והנה אם קרח שוטה הי' אין להקשות עליו כי בשטותו בשביל שהעדה אמרו לכבדו ולהוקיר את רבם מ"ר ע"כ אמר הוא דוקא שלא לכבדו וכן אם לא הי' מנושאי הארון היינו יכולים לומר שטעה ג"כ בזה שסבר זמירות היו לי חוקיך ואין ד"ת צריכים כלל בבתינו וע"כ אין ההכרח לכבד ת"ח אבל אחרי שמנושאי ארון הי' וידע כי בכתף ישאו מטעם האמור א"כ קשה מה ראה לשטות כזה. והנה אחרי שאמרנו כי אם ישראל רוצים לקיים את כל דברי תוה"ק אז הם מכבדים למורה שלהם ואחרי שישראל אמרו במ"ת כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שלא לבד נשמע את דברי תורה בנאה דורש כ"א נקיים את כל מוצא שפתיו ע"כ אחרי ששמעו מה"ש מהקב"ה שקובל על ישראל הסר המצנפת והרם העטרה שהסירו היקר והגדולה מכהן אשר שפתיו ישמרו דעת ויורה אותם בינה תמהו ע"ז זאת להם לישראל שהקדימו נעשה לנשמע אחרי שהם רוצים לעשות ככל אשר ישמעו יוצא מפיו ולא יסתפקו בקול דברים לבד א"כ האיך נפלה למדרגה שפלה כזו להסיר יקר מהרב המורה. והשיב להם הקב"ה שהם כבר השפילו את הגבוה ע"י שהגביהו את השפל הם הדברים הארציים הקניינים המדומים זה אצלם לעיקר ואת ד"ת ישליכו אחרי גום ע"כ לא יתנו פאר וכבוד למוריהם. ובזה נשוב למאמר שהתחלנו כי הדור אשר שופט את שופטיו ולא יכבד את מוריו כראוי הוא לאות שגם דבר ה' בזו ואת מצותיו הפרו וכבר אמר הנביא עמוס הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא כ"א רעב לשמוע דבר ה' ובעת אשר שופטים את שופטיהם זהו לאות שאינם מכבדים דבר ה' ואין להם רעב וכוסף לשמוע דבר ה' כ"א כל עיקר מגמתם הוא רכושם וקניינם הארציי. וז"ש ויהי בימי שפוט את שופטיהם זהו לאות ויהי רעב בארץ שלא היו רעבים רק בענינים הארציים אבל לא לשמוע את דבר ה' וע"ז סמך שפיר במדרש הה"ד שמעה עמי ואדברה שישמעו ויעשו מה שדיבר ה' ועי"ז זכינו להקראות עמו ע"י שאמרנו נעשה ונשמע שנעשה מה שנשמע ואם נעשה כן לא יהי' דור שופט את שופטיו ולא רק רעבים בארץ כ"א רעבים לשמוע את דבר ה':
ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול. י"ל בהקדם מ"ש רז"ל כי בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כא) אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. ויל"ד איך הוציאו חז"ל משמעות תיבת בתחבולות שהוא לשון חכמה וערמה על לשון חבילות ע"כ נראה שגם הם ז"ל הניחו הפסוק במשמעותו הפשוט אבל כוונתם ז"ל כי הנחש הי' ערום כתיב וגם היצה"ר כשבא להסית את האדם לעבירות בחכמה ובתחבולה עושה זאת כי לא יבוא בפ"א להסית לעבירות חמורות כי יודע שלא ישמעו לו וע"כ הוא מתחיל בעבירות קלות ואומר אין פשע היום אומר לו עשה כך ומחר וכו' עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז כמו שאנו רואים היום בעוה"ר מתחלה התחיל עבירת סתם יינם ואח"כ לילך בשבת על אייזענבאהן ואח"כ מו"מ בשבת וכו' מרעה אל רעה יצאו ע"כ כמו שהיצר מתחכם עלינו בערמה כן נעשה גם אנחנו בחכמה לא נתחיל מיד ללחום כנגדו ללכת בגדולות ולהתנהג בחסידות כ"א נתחיל במצות קלות לקיימן ומצוה גוררת מצוה עד שנעלה מעלה. והנה חבילה היא עשוי' מחתיכות דקות וקטנות שאין לכל א' בפ"ע ערך ושווי רק בהצטרפם יחד לחבילה אז יוסיפו ערך ושווי וז"ש כי בתחבולות תעשה מלחמה ר"ל בחכמה ותחבולה תלחום נגד היצה"ר אם הוא השיאך לעשות חבילות של עבירות כלומר שהתחלת בעבירות קלות ודקות ומשכת העון בחבלי השוא עד שנעשה הימנו כעבותות העגלה חטאה כזאת תעשה אתה במצות לעשות ממצות קלות חבילות ובזה תנצחהו. ונראה שזהו מרמז גם השופר כי הוא מתחיל בקול דממה דקה ואח"כ מוסיף והולך בקול עוז כמו כן אנו נתחיל מתחלה לאט לאט ואח"כ נוסיף אומץ וחיל וז"ש ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו' ואמרו תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה כי לפי האמור השופר מעורר אותנו ללחום בחכמה ובערמה נגד יצה"ר ואח"כ המלחמה ההיא שוב איננה מלאכת עבודה כי בקל ללחום נגדו וזהו חכמה ואח"כ אינה מלאכה והנה רוב הטענות של הפוקרים הוא שאינם מבינים טעמי התורה והמצות ע"כ הם פורקים עולם מעל צוארם אבל באמת היא טענה כוזבת כי מתחלה צריך האדם להכניס צוארו בעול המצות ובאשר יעשה אותם האדם אף שנדמים לו כחוקים בכל עת התעסקו בהם ימצאם מתוק מדבש וז"ש אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי אם גם קודם עשותו המצות נדמו לו כמתים שאין בהם רוח חיים אבל אם יעשה אותם אז ימצא וחי בהם שבהם חיים ונעימות כמ"ש שכל טוב לכל עושיהם וז"ש בסוף פ' נצבים ושמרתם את דברי הברית הזאת למען תשכילו את כל אשר תעשון ר"ל אם תעשו בפועל את המצות אז תשכילו ותמצאו שכל טוב ותבונה בכל אשר תעשון. והנה בשביל שהכופרים אינם מבינים בטעמי התורה ע"כ אומרים כי רק מ"ר מבינתו ודעתו נתן לנו את התורה אבל אם ידעו ויבינו טעמי התורה יודו כי מפי עליון יצאה וז"ש ויהי קול השופר הולך וחזק מאד כנ"ל שלאט לאט יוסיף כח ואיל ללכת בדרך הישר ועי"כ יהי' שאם גם לע"ע סוברים כי רק משה ידבר מדעתו ומשכלו אבל לבסוף יראו ויבינו כי האלקים יעננו בקול כי רק השכינה מדברת מתוך גרונו וז"ש תקעו בחודש שופר שהוא מורה לכם את הדרך אשר תעלו בו אל אלקים ממדרגה למדרגה כמו השופר שהוא הולך וחזק ואז אח"כ תזכו שמה שהוא חק לישראל שאתם סוברים ע"ע שהוא חק בלי טעם ותבונה יהי' אחר כך משפט בדעת ושכל טוב לכל עושיהם:
במס' שבת כשבא משה רבינו לקבל את התורה אמרו המלאכים מה אנוש כי תזכרנו תנה הודך על השמים א"ל הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה. נראה בהקדם לפרש נוסח הקדושה שאומרים נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותך בשמי מרום ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגו' והוא עפמ"ש רם על כל גוים ה' על השמים כבודו מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ כי הגוים אומרים רם ה' ואין כבודו להשגיח על התחתונים כ"א על השמים כבודו להשגיח וע"ז נאמר לא יהי' לך אלקים אחרים לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא כי הם יומרוהו למזמה ירוממו את כבוד ה' ית' למען יוכלו לעשות את אשר יזם לבם בהיות שהם מסלקים ממנו ההשגחה ע"כ אמר לא יהי' לך אלקים אחרים ולא תשא ותרומם שם ה' אלקיך לתכלית השוא והשקר לתור אחרי עיניך באמור אין רואה ואין משגיח ח"ו ובאמת כבודו ית' להשגיח אף בתחתונים כי אם נניח שהקב"ה משגיח רק לפי כבודו אז גם שמים ומלאכי מעלה לא יזכו בעיניו כי הם גם הם שפלים ונבזים בערך אל הש"י הבלתי בעל תכלית א"כ כמו שמשפיל עצמו הש"י להשגיח בעליונים כמו כן משגיח גם בתחתונים כי אין דבר בעולם שיהי' לפי ערכו ראוי להיות מושגח מהש"י וז"ש רם על כל גוים ה' הם אומרים על השמים כבודו אבל להשגיח על הארץ אין זה כבודו וע"ז השיב מי כה' אלקינו המגביהי לשבת שבתו הוא כ"כ גבוה מעל גבוה עד שהוא צריך להשפיל לראות גם בשמים א"כ אין חילוק בין שמים לארץ שכמו כן משגיח בארץ כן פי' בע"ק ז"ל. והנה לענין אמירת הקדושה הוא לכאורה גדל דעה לומר שאנו מקדשים את השם הנכבד כמו שמקדישים אותו בשמי מרום הלא מלאכי מעלה המשיגים את גדלו יכולים להקדישו אבל אנו חלושי הראות האיך נוכל להקדישו אבל התשובה לזה שהקב"ה ברוב גדלו הוא נשגב ונעלם כ"כ עד שהמלאכים ג"כ אין להם השגה להקדישו כראוי רק שהקב"ה בחסדו מקבל מהם קדושתם אף שאינם משיגים אותו כמו כן מקבל הוא באהבה את קדושתנו אף שאנו חלושי ראות והשגה. והנה החילוק בין קריאה לאמירה הוא כי אמירה היא פה אל פה בקרוב שהאחד מבין את רעהו מה שהוא אומר על בוריו אבל קריאה הוא מרחוק ששומע רק קול דברים אבל אינו מבין אותו על בוריו לאמיתו כי המרחק רב ביניהם וע"ז נאמר להורות שגם המלאכים קצר מצע השגתם וקרא זה אל זה ואמר קדוש ר"ל כשהם אומרים זל"ז קדוש אף שפה אל פה ידברו בחיתוך שפתים בכ"ז אינה רק כמו קריאה מרחוק שאינה מובנת על בורייה כמו כן אמירתם איננה רק קול דברים וכיון שהם ג"כ אין משיגים על בוריו ובכ"ז מקדישים ליוצרם אנו ג"כ אף שאין אנו משיגים אפילו כמוהם נוכל להקדישו וז"ש נקדש את שמך בעוה"ז העכור כמו שמקדישים אותך בשמי מרום ואם יקשה בעיניך הדמיון הזה מה דמות נערוך לתחתונים אל העליונים ע"ז בא כמשיב ככתוב ע"י נביאך וקרא זא"ז ואמר קדוש היינו שהם ג"כ אינם משיגים השגה ברורה רק כדמיון קריאה כנ"ל. ובזה יבואר מאמר הנ"ל כי המלאכים אמרו כי לאשר התורה עמוקה מאד ואין אדם קרוץ מחומר יכול להשיגה ע"כ לא יאתה לתת את התורה לבני אדם אבל התשובה הוא כנ"ל כי לפי עומק המושג בהערוך לעינינו כבוד ה' ותורתו גם המלאכים אף שגבהה השגתם בכ"ז אינם ראויים אל התורה אשר אין קץ לעומק מושגי' ע"כ כשאמרו המלאכים מה אנוש וגו' תנה הודך על השמים אמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי כלומר אם תאחוז ותעריך את הדבר לפי ערך כבודי החזר להם תשובה כלומר אותה התשובה בעצמה שהם משיבים עליך אותה בעצמה אתה יכול להחזיר להם כי גם הם קצרי השגה לפי כבוד התורה ועומק השגתה. ועפ"י ההבדל הנז' בין קריאה לאמירה יש לפרש ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר כי מ"ר אף שהי' רם ונשא וגבוה מאוד במעלותיו ומדותיו התרומיות בכ"ז באשר הוא אדם ילוד אשה לא הי' ראוי מצד עצמו להשיג השגה גדולה כזו שהש"י ידבר עמו פא"פ כאשר ידבר איש אל רעהו כי לית דין בר נש יכול למסבל כמ"ש כי לא יראני האדם וחי רק הי' ראוי ע"פ מדותיו שה' מרחוק יראה אליו ויקרא לו אבל שידבר אליו פא"פ את זה לא זכה אלא בשביל ישראל על שהי' צריך לשלוח איש אשר עומד בינו ובינם הוצרך הקב"ה להגביהו למעלה ראש יותר ויותר מאשר הי' ראוי לזה כמו שבאמת לאחר שחטאו ישראל נאמר לו לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וז"ש ויקרא אל משה כלומר משה בעצמותו לא הי' ראוי אלא לקריאה של חיבה שיקראהו ה' מרחוק אבל בכ"ז וידבר ה' אליו פה אל פה ומקרוב נראה אליו ה' זה הי' רק לאמר בשביל שהי' מן הצורך לאמור לעם תורת ה' ע"כ דיבר עמו הש"י פא"פ למען יאמינו בו בנ"י:
במדרש בשעה שקבלו ישראל את התורה אמר הקב"ה למה"מ על כל אומה ולשון יש לך רשות ועל אומה זו אין לך רשות שנאמר חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות ממה"מ הנה מיום חג הפסח מועד צאתנו משעבוד מצרים אנו סופרים יום יום מתי יגיע יום מתן תורתנו כי אף שכבר בימי חג הפסח יצאנו מעבדות לחירות מעבודה קשה בכ"ז אין זה עדיין החירות האמיתי כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה ורק ע"י קבלתנו את התורה נעשינו בני חורין גמורים ע"כ אנו סופרים יום יום מפסח לעצרת כמו מי שרוצה להשיג בזמן מיועד דבר חשוב ונכבד הוא מונה את כל יום ומחכה מתי יבוא אל מחוז מבוקשו כמו כן אנו חכינו וצפינו ליום ה' הגדול הוא יום מ"ת וע"כ אנו אומרים בכל לילה אחר הספירה מזמור אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה ומסיים יברכנו אלקים אלקינו שאנו מודים בזה שאין הברכה האמיתית אצלנו מה שנפדינו מעבודת פרך ויש לנו בתים מלאים כל טוב אין זו עדיין ברכה שלימה רק זאת הברכה האמיתית אם מלבד טוב העוה"ז טוב לנו בעוה"ב וע"ז ארז"ל אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין שלא נחשב לעיקר הברכה הדברים הגשמיים הנראים לעין כל אלא עיקר הברכה הוא הרוחנית שיהי' מעומד המוסרי באופן השלימות והיא הדבר הסמוי מן העין לא נראה בעיני בשר וזהו הברכה האמיתית. והנה כשטוב לנו בעוה"ז ואנו אוכלים לחמנו לשובע אך מעמדנו המוסרי פרוע הוא אז פנינו מאירים בשובע שמחות אבל פני הש"י כביכול עצבין על רוע מעמדנו המוסרי ע"כ בחג הפסח שיצאנו משעבוד הגוף אך היינו עדיין נעורים וריקים מטוב התורה הק' והמצות אז היו פנינו שוחקות אבל פני הקב"ה כביכול לא היו מאירים אבל לעת מצוא יום מתן תוה"ק אשר תגביה אותנו למעלה ראש גם במצב המוסרי אז אנו מתפללין בספירה אלקים יחננו ויברכנו הברכה תהי' באופן כזה שיאר פניו אתנו סלה כשיאיר פנינו בשמחה גם פניו יהיו צהובות וע"י מה לדעת בארץ דרכך אם נדע דרכי אלקינו ללכת בהם ולשמור מצותיו ושפיר מסיים מעין הפתיחה ארץ נתנה יבולה אם גם כבר נתברכנו בברכה גשמית זו עוד נקוה יברכנו אלקים שישפיע לנו עוד ברכה יותר חשובה והוא אלקינו שיהי' שם אלקותו נקרא עלינו שנקבל עלינו עול מלכות שמים ע"י מתן תוה"ק וכבר פירשתי מארז"ל כשמת מרע"ה אמרו העליונים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל כי הצדקה שעשה הש"י בהשפיעו טוב עוה"ז אלולי מתן התורה לא היתה הברכה הזו נחשבת לכלום עד שבא מרע"ה והוריד עוז מבטח תוה"ק עי"ז נשלמה הברכה וז"ש צדקת ה' עשה מרע"ה שתהא ברכת ה' נחשבת לצדקה ולטובה וע"י מה ע"י שנתן משפטיו לישראל עי"כ נעשה צדקת ה' צדקה שלימה ע"כ שפיר אמרו חירות ממה"מ הוא השטן הוא היצה"ר שהוא ממית כל דבר טוב ממנו נעשינו חפשי ע"י קבלת התורה. ואמנם הכוונה גם כפשוטו כי אם גם ראינו כמה אומות שחיו בימים הקדמונים כבר ספו תמו ואינם אבד זכרם מן הארץ אף כי היו גבורים אנשי שם גדלו והצליחו ורבו למעלה ראש בכ"ז ברוב הימים הכל נשכח לא כן אנחנו שלומי אמוני ב"י אף שאנחנו המעט מכל העמים ואנו נפוצים ונדחים זעיר שם בכ"ז אנו חיים וקיימים כמאז ומקדם ומה הוא הכח אשר נותן לנו חיים בע"כ היא התוה"ק היא נפש אומתנו אשר תפיח בקרבנו רוח חיים לנצח. וזהו שאנו מברכין בברכת התורה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו הוא הכוונה שע"י שנתן לנו תורת אמת עי"ז אנו קיימים וחיים לעולמי עד ועד"ז ארז"ל גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה. ובאמת בימים הקדמונים כשהיינו דחופים ונגשים מכל צד רק התורה היא היתה לנו למחסה ולמסתור מזרם הזעם אבל גם לעת כזאת שיצאנו לרוחה לא נאמר נואש לד"ת ח"ו כי באמת גם עתה היא חיינו ומארכת ימינו וז"ש דהע"ה לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני כי בימים הקדמונים לולי תורתך שעשועי אז כולנו אבדנו ח"ו אבל גם בעת הזאת שהיתה לנו הרוחה והונח לנו מעט לעולם לא אשכח פקודיך והטעם כי בם חייתני לעולמי עד וע"כ אז"ל התורה נמשלה לחלב וליין כי החלב הוא מזון הילד בימי שחרותו והיין הוא טוב לזקנים כמו כן התוה"ק בנערותנו היא היתה החלב אשר רוינו ממנה עדי היינו לאיש אבל גם עתה לא נבוז התורה כי זקננו כי היא ג"כ היין אשר תשמח לבנו לעת זקנתנו וע"כ שפיר אמרו שע"י התוה"ק אנו בני חורין ממלאך המות שאין לו רשות באומה זו להכריתה ח"ו מארץ החיים אבל באמת לא לבד האומה בכללה היא ניצולה ע"י התורה מהמות כי גם כל איש פרטי יחי' לנצח ע"י שמירתו את התורה הוא יחי' לנצח בעולם הנשמות וגם על הארץ הנשמה הלזו לא ימות אם ילכו בניו אחריו באור תורה בדרך אשר צוה אותם כמ"ש צדיקים במיתתם קרויים חיים שנאמר ובן איש חי רב פעלים כלומר אם הבן ילך את הדרך אשר הוא רב פעולותיו לטובה אז הוא בן איש חי כי בזה הוא מחי' את עצמות אביו היבשות כמ"ש רז"ל מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ועיין פ' ויחי בפ' ויכל יעקב לצוות את בניו באורך מזה: וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. י"ל עפמ"ש וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י ואז"ל בסוף מגילה משה תיקן להם לישראל שיהי' שואלין ודורשין ה' פסח בפסח וה' עצרת בעצרת וכו' וכבר הרגיש המהרש"א ז"ל מהיכן מוכח כן ממקרא זה והמפרשים פי' מ"ש דיבור הוא לשון קשה כוונתו הרחבת הדברים בביאור היטב כל פרט ופרט ואמירה לשון רכה היא רק אמירה כללית בקיצור נמרץ וז"ש וידבר משה את מועדי ה' כלומר בהרחבת הדברים והן הן הלכות של כל חג. ופירשתי מ"ש בפ' כי תשא ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו שני לוחות אבן ודרשו במדרש ככלה מה כלה מקושטת בכ"ד מיני קישוטין וכו' עוד שם במדרש שני לוחות כנגד חתן וכלה כי מרע"ה הי' עם ה' מ' יום כדי להודיעו טעמי המצות ואף שמחוייבים אנו לשמוע בקולו ית' גם מבלי נדע טעם המצות בכ"ז אם אנו יודעים הטעם אנו עושים המצוה ביתר שאת בשמחה אחרי שאנו יודעים רוב תועלתה לא כן אם אין אנו יודעים טעמיהן וסודותיהן אין אנו עושין בשמחה כ"כ. והנה החתן והכלה מקשטים א"ע ביום חופתם אף שלא בשביל קישוטם ימצאו עיקר החן בכ"ז להראות את שמחתם הם מקשטים א"ע בבגדי כבוד להוסיף חן וחיבה כמו כן הוא חיתוננו עם התוה"ק אף שלא זזים אנחנו מחבבה גם בשלא נדע טעמי' בכ"ז מי שיודע להעמיק בה ולמצוא בה נופת צוף טעמה חביבה אצלו יותר ויותר ועושה המצות בחיבה יתירה. וז"ש ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו היינו בלשון דבור שהוא הרחבת הדברים לגלות לו כל מצפוני התורה וטעמי' ולמה לו לידע הטעמים אלא כדי שתהא ערבה ומתוקה עליו וזהו ככלתו שהיא מקושטת כך התורה תהי' מקושטת ע"י ידיעת הטעמים ופרפראות לחכמה. והנה הקדמונים ז"ל כתבו שבעשרת הדברות נרמזים כל תרי"ג מצות ובודאי עם מרע"ה דיבר הש"י כל פרט ופרט אבל לישראל לא אמר להן אלא בדרך קצרה. וז"ש וידבר אלקים את כל הדברים האלה כלומר בהרחבת הדברים אבל לישראל רק לאמור להם רק ראשי פרקים כי הם לא יוכלו לקבל ביאור כל דבר ופרט על אופנו:
בילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתלהבו מאש של מעלה אמר הקב"ה לענני כבוד הורידו טל חיים לישראל שנאמר ה' בצאתך משעיר בצעדך וגו' ארץ רעשה אף שמים נטפו. הכוונה כי לא יוכל האדם להפריד א"ע מכל עניני עוה"ז לגמרי להדבק רק בעליונים באשר הוא אדם מן האדמה ואם כי תכלית יצירתו להיות מהעליונים אבל גם להתחתונים צריך ליתן חלקו והמופת ע"ז כי לא יוכל האדם רק לחיות חיי העליונים להשכיל תמיד במושכלות הוא כי רואים אנו שגם החוקר המופלא כשיבוא לחקור בענינים אלקים לא יוכל לעלות בשכלו אל הר מרום הבינה רק יטעה בדמיונו בהבלי שוא ורחוק מפנינים הוא שישיג א' את כבוד ה' עפ"י השכל מזה אנו רואים שהש"י לא ברא את האדם רק להשכיל שא"כ הי' לו ליתן לאדם כח השכלי בלי גבול שישיג את הכל ע"פ חקירתו וממה שאנו רואים ההיפוך נודע לנו כי עיני בשר לנו וצריכים אנו גם לדברים החומריים. והנה ישראל בקבלתם את התורה מרוב אהבתם אותה רצו לעזוב לגמרי חיי האנושי ולחיות רק במושכלות וזהו נתלהבו מאש של מעלה אמר הקב"ה לענני כבוד ר"ל הראה להם שהם נאחזים בסבך הטעות ושכלם הוכה בעורון ולא יוכלו לראות כבוד ה' כמו אם ענן פרוש עליו למסך ועי"ז הורידו על חיים לישראל שנפח בקרבם עי"ז גם רוח חיי האנושי:
בילקוט זכור ושמור זכור מלפניו ושמור מלאחריו מכאן אמרו חכמים שמוסיפין מחול על הקודש הכוונה כי על שמירת שבת ישנם ב' טעמים הא' לזכור שה' בששת ימים עשה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת ומפני זה יש לנו ג"כ לשבות מלעשות בו כל מלאכה. הב' כדי שנקדש יום אחד מהשבוע לעבודת הנפש ובימי החול אנו טרודים על המחי' ועל הכלכלה ע"כ אנו מצווים במצות זכור לקדשו כאמרם ז"ל לא ניתנה שבת אלא לעסוק בתורה והנ"מ בין ב' הטעמים אם אמרינן מפני שהקב"ה שבת גם אנחנו נשבות א"כ אין אנו צריכים להוסיף מחול על הקודש כי הקב"ה שיודע לכוון עתיו ורגעיו לא הוסיף ומה לנו להוסיף ומה בצע כי נוסיף שלא לעשות מלאכה אבל אי אמרינן הטעם שיהי' לנו יום א' בשבוע מיוחד ומקודש בו נפנה מכל עסקנו ונשים כל מחשבותינו לעסוק בעיונים אז בודאי מאן דמוסיף יוסיף כי כן מהראוי לעשות הוספה על הקודש. והנה זכור הוא מ"ע לקדשו והוא טעם השני להקדיש יום א' בשבוע כולו קודש לה' ושמור הוא ל"ת כל מלאכה והוא טעם הראשון בשביל שהש"י שבת מכל מלאכה גם אנו שובתים. וזהו כוונת המדרש מדחזינן שהתורה הקדימה בדברות הראשונות לצוותינו על זכירה והוא המ"ע לקדשו ובדברות האחרונות אמרה שמור מעשות כל מלאכה א"כ בודאי העיקר הוא כדי שנקדש את השבת ונייחדו לעבודת הקודש וכון שזהו הטעם העיקרי מדהקדימו תחלה א"כ מוכח שמוסיפין מחול על הקודש משא"כ לטעם האחר לא מוכח שצריכין להוסיף:
זכור את יום השבת לקדשו. שמעתי מדרש הה"ד ובת איש כהן כי תחל לזנות את אבי' היא מחללת. וכבר כתבתי ביאור מדרש זה לעיל פ' בא בפ' קדש לי כל בכור. ועוד י"ל כי לכאורה האיך אפשר להאשים את האב אם בתו מנאפת הלא יצר סוכן בה וטבע דמה הרותח הי' בעוכרה. אבל באמת יש לאל ידינו לבטל את התאוות וגם הנאת הגוף נוכל להגביה עוף ולעשותם לש"ש וזהו מוכח מפסוק זכור את יום השבת זכרהו על היין שגם הנאת וחמדת הגוף נזכור לקדש אותם לשמים א"כ אם הי' האב מחנך את בתו ע"ד זה לא היתה מנאפת ע"כ את אבי' היא מחללת. עוד י"ל כי לכאורה ידומה שאם אין מקדשין את השבת כהוגן לא הורד מדרגתו רק שיהי' כאחד משאר הימים אבל לפי האמת אינו כן כי כל דבר היותר גדול וחשוב כאשר נפסד אז נגרע גם מערך דבר בינוני שלא הי' במעלה כ"כ כמ"ש בעקדה הטעם שעצמות האדם מטמאים ועצמות החמור טהורים כי לפי גודל מעלתו כן בהפסדו יפול עשר מעלות אחורנית ע"כ אם בת איש ישראל תזנה אינה מחללת כ"כ את אבי' כמו בת איש כהן כי תחל לזנות ע"כ צריך לזכור את יום השבת לקדשו כ"א לא נקדשו יהי' מחולל ביותר כאמור:
במס' שבת המהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת מונה ו' ימים ומשמר יום השביעי ואינו עושה בששת הימים אלא כדי פרנסתו ושמעתי בשם זקני הח"ס זצוק"ל שזהו כוונת מקרא קודש זכור את יום השבת לקדשו היינו כשתזכור ותדע את יום השבת אז ששת ימים תעשה כל מלאכתך אבל אם תשכח את יום השבת ורק יום השביעי שבת לה' אלקיך היינו שימנה ו' ימים וישבות בשביעי אז לא תעשה כל מלאכה רק כדי פרנסתו ודפח"ח. ואמנם ע"ד הרמז נ"ל ע"פ מארז"ל בג' דברים ניתנה התורה באש ובמים ובמדבר הכוונה עפמ"ש הבל"ע על פ' צנים פחים בדרך עקש שלפעמים אדם חוטא מפני שעצל לעבוד את בוראו לזה צריך אש התלהבות ולהפך לפעמים היצה"ר בוער בקרבו לעבור עבירה לזה צריך מים לכבות את האש ולקרר את יצרו וז"ש שהתורה ניתנה באש ובמים כנ"ל שהאדם ישכיל עפ"י התורה פעם להשתמש באש ופעם במים כל א' כפי צורך השעה. והנה נאמר בעמלק ויסעו ישראל מרפידים שרפו ידיהם מדברי תורה והיינו שהי' בהם מדת העצלות ועי"ז ויבא עמלק ע"כ לתקן את זה נצטוינו בפורים שהוא זכר למחיית עמלק לשתות יין כי היין הוא מחמם ומעורר לעשות ולפעול ולא לשכב בעצלתים וז"ש חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. כי האנשים העצלים לא יקללו ולא יברכו כי לקללה וגם לברכה צריך התעוררות והרגש ושתיהן נעשות בהתעורר הלב אבל העצל לא יברך ולא יקלל ואחרי שאמרנו ששתיית היין בפורים הוא לחמם אותנו ולעורר למעשה לתקן את החטא שרפו ישראל ידיהם ע"כ אמרו חייב איניש לבסומי בפוריא ע"כ צריך למשתה היין למען לא ידע בין ארור לברוך אשר בינותם היא העצלות שאינו מרגיש מאומה ע"כ לא ידע מה בינם רק יהי' בלבו התעוררות וחיות ומ"ש עוד שהתורה ניתנה במדבר הוא לעומת אותן האנשים אשר אינם חוטאים מחמת חמימות או מחמת קרירות רק רעיוניהם דא לדא נקשן עשתנותיהם תועות מדרך הישר ומחשבותיהם נבוכות ואינם יודעים להשיג האמת רק דברי רוח והבל בקרבם ואין להם מורה הדרך ילכו בו ועליהם נאמר נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר ולתקן אותם האנשים להשיבם לתחי' באה תוה"ק להאיר להם את הדרך ילכו בה וז"ש התורה ניתנה במדבר וע"ז נאמר אנשי דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב כי אותם האנשים אשר במחשבות זרות יהלכון לא יאמינו בעוה"ב ואומרים ח"ו לית דין ולית דיין כמו האפקורסים בזמנינו ורוב טענתם הוא נגד שבת קודש לא ירצו לנוח בו ולשבות ממלאכתם באמרם מה לנו לשבות ממלאכתנו ללא צורך והתקנה לאדם כזה אשר מחשבותיו תועות מדרך הישר הוא מ"ש דהע"ה למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה כלומר מי שמונה וסופר ימיו ושנותיו יזהר שלא יכלה אותם בהבל ותוהו וריק רק אדרבה ישתדל למלאות אותם בדברים העומדים ברומו של עולם וז"ש המהלך במדבר שמחשבותיו תועות ולא מצאו דרך נכון ועי"כ הוא אינו יודע מתי שבת שבדעתו התועה והנכזבה אינו רוצה לדעת מאומה משבת קודש מה תקנתו ימנה ששה ימים שירגיל א"ע לספור ימי שני חייו ועי"כ ישמור את השבת ולא עוד אלא אף זו שמזה ילמוד שלא יבלה כל ימיו העוברים חוש מהר בדברי ריק ובהלה רק גם בששת ימי המעשה לא יעשה אלא כדי פרנסתו ר"ל רק ההכרח והמותר יקדיש לה':
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך ובפ' ויקהל כתיב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש יעיי' תורת משה ונ"ל כי העני העובד ביגיע כפו כל ימי השבוע צריך להזהירו שבנוחו ביום ש"ק לא יכוין במנוחתו להרגיע את גופו כ"א לשם שמים אבל העשיר שכל ימי השבוע הוא נח מיגיעו ואיננו עיף מעבודת הגוף ע"כ מנוחתו בש"ק בוודאי היא לש"ש וא"צ להזהירו. וז"ש ששת ימים תעבוד ועשית וגו' לאותו האיש שבימי השבוע הוא טורח ועובד בעצמו צריך אני להזהירו אף שאתה עיף ויגע בכ"ז יום השביעי יהי' שבת לה' אלקיך לש"ש ולא לנוח מיגיעך ועמלך. אמנם בענין עונג שבת באכילה ושתיה הוא להיפך העני בודאי עושה לש"ש כי לגוף לא יערב לו האכילה כי צריך לטרוח וללוות כמ"ש לוו עלי ואני פורע א"כ בודאי לא למענו יעש רק לש"ש משא"כ העשיר שיש לו די והותר יש לומר שמענג את השבת לצרכו ולהנאתו כי לו לא יקשה הוצאות השבת ע"כ אמר ששת ימים תעשה מלאכה זה נאמר על העשיר שמלאכתו. נעשית ע"י אחרים לזה אני מזהיר שיום השביעי יהי' לכם דייקא קודש הם תענוגי הגוף לש"ש:
ויאמר העם אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ולבעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו הכוונה שישראל יראו שבהתראות הש"י בהודו לעיני כל בשר יש בזה ח"ו פחיתות כבוד לה' על אשר יתראה בעיני בשר להם ואז יחטאו בקל למרות עיני כבודו ח"ו וז"ש ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות כי בקל נחטא להתריס נגדו וע"ז השיב להם משה לא כמו שאתם סוברים שהשם כביכול יורד מגדולתו בהראותו לעיניכם כבודו במקומו רק שאתם נגבהתם משאר אנשים להיות ראויים לראות באור פני מלך אבל לא שהוא יורד ח"ו אלא אדרבה אתם מתעלים וע"כ בודאי לא תחטאו נגדו וז"ש אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים כפירש"י ז"ל לשון הרמה לנס ועי"כ בודאי תהי' יראתו על פניכם ואל תחטאו וז"ש בפ' בשלח אחר מלחמת עמלק ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי שלא תאמר שהוא ח"ו פחיתות ה' ונגרע מערך כבודו ית"ש ע"י התראות בו מדת הנקמה אשר לא יאתה לאל רם ונשא ואמר מחה אמחה את זכר עמלק לז"א שאינו כן אלא הסיבה היא ה' נסי שרוצה ה' להרים את ישראל בעיני העולם להראות את גודל יקרם שכל המרים יד בהם כאלו מרים וכו'. ועד"ז י"ל ושכנתי בתוך בנ"י ונקדש בכבודי הכוונה למען כבוד ה' שלא יתבזה ח"ו בשכנו בתוך בנ"י בתוך טומאותם ע"כ הש"י מקדש אותם אם שוכן בתוכם וזהו ונקדש בכבודי בשביל כבודי ועפ"י הנ"ל י"ל אז ימלא שחוק פינו ולשוננו דנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים כי המופת החותך שהש"י צרפנו והגביהנו על גפי מרומי האדם אם עושה לנו נסים ונפלאות ולא שהוא ח"ו מוריד את כבודו הוא בזמן שמחתנו בהודות והלל שמחה רוחניית ולא כאוה"ע כשנעשה להם הצלה אז שמחתם לחוג ולנוע כשכור על מזרקי יין ע"כ אנו רואים שאנו נתעלים ע"י נסים וע"כ גם שמחתנו אף אם כבר עברה זמן השמחה עוד נשמחה בה' על אשר זכינו לשמוח בה' לא כן שמחה זמנית אחרית שמחה תוגה וכמ"ש בזה נגילה ונשמחה בך גם אחרי הגילה עוד נשמחה והטעם מפני שהשמחה היא בך. וזו הכוונה אם גם כבר ימלא שחוק פינו כבר אנו מלאים וגדושים בשמחה וכבר עבר זמנה בכ"ז עוד ולשוננו רנה ואז יאמרו בגוים אין זה כ"א הגדיל ה' את עם ישראל והגביהם בעשות עמהם נפלאות משא"כ אם הגדיל ה' לעשות עמנו אז רק היינו שמחים בזמן העבר ולא בעת עברה השמחה:
אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב י"ל ע"פ מה שאמרו רז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי אמרו כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים ולא אמרו כל המתענג בשבת להורות נתנו כי בודאי אם אדם אוכל ושותה והתענג במעדנים ביום ש"ק יערב לו מאד להתענג להעלות עשן הקיטור או לילך לבתי המשתה ושחוק וכדומה מה שהוא בודאי עונג לאדם אבל אע"פ שהאדם מתענג בזה מ"מ השבת בעצמו אינו מתענג מזה ע"כ אמרו שלא די בשיתענג האדם א"ע בשבת ושבת עצמו יהי' עצב כ"א צריך לענג את השבת שגם השבת יהי' שמח בשמחתנו. והנה השמירה מלעשות מלאכה מזה בודאי השבת מתענג כמו כן תהי' הזכירה לקדשו מה שמתענג בתענוגים יהי' ג"כ להנאת השבת. וזהו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. או י"ל כי עובדי ע"ז אומרים שהקב"ה לרוב גדלו אין משגיח בעצמו בתחתונים כמו מלכותא דארעא יש לו משרתים העומדים תחתיו להשגיח על בני המדינה כן הוא לדעתם ג"כ בהקב"ה שהוא בעצמו אינו משגיח ח"ו רק מסר עבודה זו לשמש ולירח ולמזרות השמים אבל באמת טענה זו בטלה כי נאמר אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים והוא כי כל העמים אשר כל חייהם חיי גופני אינם ראוים שהקב"ה בכבודו ובעצמו ישגיח בהם אבל לא בית ישראל שאנחנו גם חיינו הגופני הוא עבודת הבורא ית"ש כמ"ש בכל דרכיך דעהו ע"כ ראויים אנו שהקב"ה בעצמו ישגיח עלינו והמופת ע"ז כי אנו אוכלים בשבת ויו"ט והוא בודאי מעשה גופני ובכ"ז נאמר ואכלת לפני ה' אלקיך שגם הנאותינו הם לש"ש וכיון שכן שאין בנו שום תואר גופני לבד ראוים אנו שהקב"ה בעצמו ישגיח עלינו וע"ז נאמר זכור ושמור בדבור א' נאמרו כמו שהשמירה מעשות כל מלאכה הוא בודאי לכבוד ה' כי אין לנו בו תכלית והנאה אחרת אדרבה צער לנו כמו כן הזכירה שהיא אכילה ושתי' ג"כ תהי' לש"ש. וזהו כוונת המשורר שמור וזכור בדבור א' השמיענו אל המיוחד והורה בזה שגם הנאות הגוף יהיו לש"ש ע"כ אינו גנאי להקב"ה שמשגיח בעצמו ובכבודו עלינו רק ה' אחד ושמו אחד ואין אחר עמו רק לבדו משגיח אין זה גנאי אדרבה לשם ולתפארת ולתהלה. וזהו שאנו אומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ואעפ"כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואין זה פחיתות לכבודו הרם והנשא והטעם כי ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו' כלומר גם בכחותינו הגופניים תעבוד את ה' ע"כ ראויים אנו שישגיח בנו ובזה י"ל ילקוט (פ' שמיני רמז תקכ"א) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו אמר להם משה אותו יצר העבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום בשם שהוא יחידי בעולם כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם וגו' מפני מה כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים וגו' עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה' הכוונה כפי הנ"ל שמה שהש"י משגיח עלינו ביחוד בהשגחתו הפרטית מה שלא עשה כן לכל גוי הוא מפני שאנחנו בנ"י יודעים לקדש עצמנו ולשעבד כל תאוות לבבנו ותענוגי גופינו לכבוד שמו ית' ע"כ אין השגחתו עלינו נחשב לפחיתות כבוד ח"ו וז"ש להעביר היצה"ר והתאוות רק להיות ביראה ובעצה א' שגם מעשה הגופני יהי' פונה לשם ה' והטעם כשם שהוא יחידי שמשגיח עלינו ביחוד ובפרטות לא ע"י שליח רק הוא בכבודו ובעצמו ית' כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו שתייחדו גם מעשה הגופניית לש"ש אם עשיתם כן אז וירא אליכם כבוד ה' מה שהש"י נראה אליכם בהשגחתו המיוחדת לא לפחיתות יחשב רק אדרבה לכבוד הוא לה' כי כשישראל מתנהגים באופן זה אז הם ראוים לשתדבק בהם ההשגחה האלקית כנ"ל. וז"ש אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ויש לכם תורת אל חי המורה לכם את הדרך שגם בחייכם הגופניים תוכלו לעבוד את ה' ע"כ לא תעשו לכם אלהי כסף. ויש לומר באופן אחר דאיתא בש"ס כשבא הקב"ה ליתן את התורה באו כל ההרים ואמרו עלי יתן הקב"ה את התורה אמר הקב"ה כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני ואמרו במס' סוטה לעולם ילמוד אדם מדעת קונו שהניח הקב"ה את כל ההרים הרמים ולא בחר אלא בסיני והטעם מפני שהוא לא זחה דעתו והי' עניו וסבור שאיננו ראוי שתשרה עליו שכינה ע"כ הגביהו הקב"ה. וז"ש דהע"ה בתהלים ס"ח למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים כשבתו כלומר לא תפסידו לכם בריצוד וריקוד שלכם הלא ההר סיני חמד אלקים בשביל שבתו ונוחו על מקומו בשלום ולא בא לרוץ כשאר ההרים לומר עלי יתן הש"י את התורה ע"כ לשבתו בשביל שבתו חמדו אלקים שאין השכינה שורה אלא על עניו וכ"ת הלא ראינו שבלעם הרשע הי' גדל דעה כמ"ש עין גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע ואעפ"כ ותהי עליו רוח אלקים אבל באמת לא הי' הענין מתמיד אצלו רק ויקר אלקים אל בלעם במקרה לפרקים זה הי' יכול להיות אף בגדל דעה כבלעם אבל שתשרה השכינה בתמידות בלי הפסק צריך שיהי' עניו. וזה שסיים דהע"ה הטעם שבחר ה' בסיני למושב לו בשביל ענוותו הוא כי אף ה' ישכון לנצח עליו לא כעל בלעם שלא נחה עליו רוח ה' רק לפי שעה ע"כ צריך להיות עניו המורם מזה שע"י שראינו שהקב"ה הניח ההרים הגבוהים והשרה שכינתו בסיני הנמוך אנו למדין ענותנותו של הקב"ה ולפי"ז למה נעבוד אלילים ח"ו ונאמר שאין כבודו ית' להשגיח בעצמו בשפלים הלא ראינו כי ידבר אלקים מהר סיני מהנמוך שבהרים וז"ש אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם בסיני ע"כ לא תעשון אתי אלהי כסף כי כמו כן הקב"ה ברוב ענותנותו משפילי לראות ולהשגיח בנו: