לוח ארז חלק א· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת חיי שרה
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה.
במ"ר הה"ד יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי'. י"ל עפמ"ש לקמן שהצדיק שבא כבר לתכלית השלימות והוא שלם ותם אף שטוב לפניו לחתום ימיו לחזות בנועם ה' בעוה"ב כמאמר הרמב"ם ז"ל באגרתו אשרי מי שחתמו ימיו מהרה בכ"ז הש"י מניחו בעוה"ז לתועלת העולם שהוא ינהלם וידריכם בדרך ה' כמ"ש זקיני הח"ס ז"ל בפ' והותירך ה' לטובה בפרי בטנך וז"ש יודע ה' מלשון אהבה כמו כי ידעתיו למען אשר יצוה ור"ל הקב"ה אוהב להאריך ימי תמימים אף שכבר השלימו עצמם בתכלית שלימותם עד שלא לבד שהם צדיקים אלא גם נקראו תמימים בכ"ז מאריך הקב"ה ימיהם והטעם כדי שנחלתם לעולם תהי' שהעולם ויושביו יירשו ממנו מתורתו והדרכתו כמעשהו ממנו יראו והנה צדיקים תמימים כאלה חיים ב' פעמים פ"א להשלים א"ע ואחרי שכבר השלימו א"ע למדי הם חיים עוד הפעם למען ישלימו אחרים כמ"ש לקמן בפ' וה' ברך את אברהם בכל שע"כ אאע"ה נעשה זקן ובא בימים לא לצורך שלימות עצמו רק רצה הקב"ה לברכהו בכל היינו עם כל העולם שיושלמו גם הם וז"ש ויהיו חיי שרה וגו' שחיתה שנים רבות ושלא תאמר שהוצרכה לאורך ימים כ"כ לצורך השלמת עצמה ע"כ סיים שני חיי שרה כלומר היא חי' שני מיני חיים א' לעצמה והשנית לאחרים ע"כ סמך לזה המדרש פסוק יודע ה' ימי תמימים כנ"ל:
ויהיו חיי שרה וגו'. במדרש הצדיקים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים נ' עפמ"ש שמח בחור בילדותך וייטיבך לבך בימי בחרותיך כי האדם אשר רק לעינים יראה וכל חפצו ומגמתו לשבוע ולינק מצוף דבש עוה"ז יצא מחלב עיניו ולא זכר כי אחריתה ראש ולענה הנה הנבזה הזה לא יחי' חייו האמתיים לפי דעתו הנכזבה כ"א בעודו בתקפו ובגבורתו עת כחותיו חזקים אשר יוכל לשתות כוס התענוגים עד מיץ יוכל לשבוע מחלב הארץ יתן לנשים חילו אבל בהגיע ימי הזקנה עת השתות יהרסון הימים אשר אין בהם חפץ עת אשר כל יופי למק בעיניו וכל מתקי מעדנים לא ינעמו לחכו עיניו כבדו ואזניו אטומות בעת ההוא יקוץ בחייו כי מחוז חפצו נלוז מעיניו וכ"כ בימי הילדות אשר עוד לא נפקחו עיניהם לקחת מכל פרי עץ הגן וכחות הגוי' עוד לא התפתחו ולא השתרעו למרבה גם אז אין חייו חיים לא כן איש הבינים אשר כל חפצו ותשוקתו לעבוד את ה' ולהגיע לשלימות האמתי איש כזה חייו חיים בין בימי הילדות בין בימי הזקנה וז"ש רשעים בחייהם קרויים מתים שבעודם בחיים חייתם יש זמן שנקראו מתים שאין חייהם חיים:
(הגה"ה ופי' המשנה על ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה וכו'. וק' דהול"ל על שלא היו זהירות ל' עבר דהא כבר מתי מן החיים וא"א להם להזהר עוד במצות האלו אלא הכוונה כי אותן הנשים שאינן שומרות המצות האלה כבר הן בעודם בחיים קרוין מתים וז"ש נשים מתות בשעת לידתן בעוד שהם נולדים וחיים כבר מאותה שעה קרויות מתות):
וז"ש שמח בחור בילדותך גם בימי הילדות שעדיין לא נשלמו כוחות הגוי' להשיג תענוגי הגוף גם אז תשמח ותגיל וכ"ז בתנאי אם ייטיבך לבך בימי בחורותיך אם בעת אשר כבר תוכל לבחור בין נעים לנבזה אם בעת ההיא רק בטוב האמתי לבך יבחר ויקרב אז תשמח בילדותך ולזה סיים גבי שרה אחר שפרט שנותי' ימי הילדות וימי הזקנה כל אלה חברו יחדיו לעמק השוה שהיו כולם שני חיי שרה שחיתה בכולם אחרי שמגמתה התכלית האמתי וז"כ המ"ר כשם שהם תמימים שמטרת חייהם להתמים ולהשלים א"ע ע"כ שנותיהם תמימים שכולם הם שנות חיים בין ימי הילדות שאינו מרגיש עדיין בתאות עוה"ז בין בימי זקנה שכבר עברו ימי התענוגים:
ויקם אברהם מעל פני מתו. כי מצינו בדהע"ה כאשר הי' בנו חולה בכה והתענה וכאשר מת התנחם באמרו הוא לא ישוב אלי ואני אלך אליו כ"כ באאע"ה בעת היתה עוד שרה בחוליי' בודאי הי' בוכה ומתחנן אל ה' שתחי' אבל אחרי אשר כבר מתה אז לא התנפל כ"א ויקם אברהם אחרי רואו כי כבר מתה:
גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר. י"ל עפמ"ש במ"ק דף ה' רמז לציון קברות מה"ת מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון וד"ל אמר והודעת להם את הדרך ילכו בה כי מה שהמנהג להציב מצבה לעשות יד ושם לקברות אבות נ"ל שהוא לחזק האמונה בהשארות הנפש ותחה"מ כי אם הי' האדם חי רק בעוה"ז והמות בלעו לנצח לא יראה עוד באור החיים באור פני מלך חיים בעולם האמת מה לנו לכבד את המת ולהוקירו באבן זכרון להציב מצבה על קברו הלא כבר שב אל עפר כאבן דומם אין לו עוד רוח חיים והרגשה ומה לנו לכבד אותו אבל אחרי ידענו נאמנה שלאחר מיתת הגוף הרוח תשוב אל האלקים ושם אחרי תשובתו הרמתה יתחיל לחיות חיים האמתיים ליהנות מזיו השכינה ולהתענג בעדן בנועם ה' ע"כ אנו מוקירים ומכבדים את הנפטר בכל מה שיש לאל ידינו וזהו ציון לנפש חיה כי הציון שמציינין את הקברות מרמז ומחזק בלבנו את האמונה העיקרית בלבנו שהנפש חי' וקיימת לדור דורים. ולפ"ז מי שסובר שעיקר האדם הוא הגוף וחיותו בעמק העכור בעוה"ז הוא לבדו ימי חייו זה לא יכבד את המת אחרי שכבר אפס ובטל מן החיים אבל מי שיודע שעוה"ז הוא רק פרוזדור לפני עוה"ב וכצל ימינו עלי ארץ תזרח שמשו בעוה"ב כאור בוקר לא עבות זה ישתדל בכל מאמצי כחו לעשות יקר וכבוד למת וז"ש רמז לציון קברות מה"ת הוא וראה עצם אדם ר"ל שהוא רואה ומבין ויודע מה שהוא עצמיות ועיקר בחיי האדם ע"כ אחרי ידע כי המות הוא רק מקור חיי עוה"ב ע"כ יבנה אצלו ציון על קבורתו ועד"ז פירשתי הירושלמי כל האומר דבר שמועה יראה כאלו בעל השמועה עומד לנגדו שנאמר אך בצלם יתהלך איש כי מי שחי רק חיי גשמיות אזי בעת הפרד הגוף מעל פני תבל באמת למיתה תחשב לו לא כן מי שכל עסקו להורות וללמד אחרים אם גם גופו כלה מן הארץ כ"ז שתורתו נשמעת בין החיים עוד נפשו חי' כי אצלו עיקר החיות הוא להורות וללמד וכיון שגם אחרי הפרדו מאתנו תורתו ערוכה ושמורה אתנו שפתותיו דובבות בקבר ע"כ שפיר אמרו כל מי שאומר שמועה מפיו יראה כאלו בעל השמועה עומד נגדו עודנו חי ומביא ראי' שנאמר אך בצלם יתהלך איש כלומר לא חייו ההבלים יקראו חיים כ"א אם מתהלך בצלם אלקים להדמות לבוראו ית' זה תהלוכות איש חי רב פעלים ובזה עוד חי יקרא לאח"מ. וע"כ אברהם אע"ה הי' מהדר ג"כ לקבור את שרה הצדקת ע"ה לכבדה בקבר נאה ומכובד על שהיתה האמונה בתחה"מ ובהשארות הנפש תקועה בלבו כיתד במקום נאמן. והנה בסוכות נאמר בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ודקדק הרוקח ז"ל בה' סוכה דמתחלה הקדים תיבת בסוכות לתשבו והי"ל לסיים ג"כ בסוכות ישבו ונ' כי יש לכל אדם חלקו בב' עולמות עוה"ז ועוה"ב וצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה וברשעים להיפך כי מי שסובר שיחי' לנצח ולא יראה מות לעולם וקרבו ביתו לעולם ולא יכין צידה לעוה"ב והוא חי כל ימי הבלו ממלא בתענוגי עוה"ז אכול ושתה זהו אין לו באמת חלק לעולם הבא אחרי שלא טרח בערב שבת מאין יבא עזרו בעולם שכולו שבת ופי' דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב כלומר מי שסובר בדעתו הנבוכה שכל עיקר חיותו אינו אלא במדבר הנשמה הלזו הוא עוה"ז ויחי' ע"פ דעתו זה חיי הבל ימיו עלי ארץ לזה אין לו באמת חלק לעוה"ב וז"ש ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחיית המתים מן התורה כלומר אחרי שסובר שאין לו תחה"מ ובודאי לפי דעת זו יחי' חיי הבל וריק מבלי עשות דבר טוב ומועיל לעוה"ב לזה באמת כאשר זמם כן יעשה לו שלא יהי' חלקו בחיים אחרי שלא הכין צידה לאורחא רחיקא וזוודא קלילא אבל מי שחושב את עוה"ז לעולם עובר ויודע כי הוא רק גר בארץ זה יעשה הכנה רבה להלכתא רבתי לשבתא וימשמש כליו בע"ש שמא ישכח ויצא כלומר יפשפש במעשיו תמיד למען יזהירו בזוהר הרקיע אם יקראוהו לשמים מעל לבוא בכלח אלי קבר וז"ש בסוכות מי שיושב בעוה"ז בסוכה הוא דירת ארעי עושה למקנהו אזי תזכו שלאח"כ תשבו שישבו בישיבת קבע בעוה"ב ליהנות מזיו השכינה אבל כל האזרח בישראל וחושב עצמו לאזרח ותושב בארץ שעי"כ בעוה"ז ישבו ישיבת קבע לבסוף בעוה"ב יהי' רק בסוכות סוכת ארעי. ולפ"ז יש לו לכל אדם ישיבה של מטה וישיבה של מעלה והצדיקים הם מתחלה דהיינו בעוה"ז גרים בארץ ואח"כ בעוה"ב תושבים לא כן הרשעים הם מתחלה תושבים ולבסוף גרים אחרי שאין להם אמונה בתחה"מ. וז"ש אאע"ה גר ותושב שמתחלה אני גר ולבסוף תושב ואני מאמין באמונה שלימה בתחה"מ ע"כ צריך אני לכבד את המת כנ"ל תנו לי אחוזת קבר וגו' כנ"ל אבל באמת עיקר המצבה והזכרון שצריך לעשות למתים לא יספיק לזה מצבת אבני שיש כ"א בלב הבנים צריך שיהי' חקוק בצפורן שמיר זכרון אבותיהם הקדושים אשר בארץ המה למען ילמדו לעשות ממעשיהם הטובים כמו שמצינו גבי יוסף שביקש לעשות אותו מעשה ונראה לו דמות דיוקנו של אביו וכמו כן צריכים הבנים לשית נגד עיניהם תמיד את אבותיהם התמימים והישרים וזכרון זה עולה לטובתם לבלתי יחטאו וע"ז נאמר ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום ובמדרש ע"ז אין בונין נפשות לצדיקים מפני שדבריהם הן זכרונם והוא תמוה דלא לבד שאין מהכתיב זה הכרח לזה ונהפוך הוא הלא מקרא מלא שיעקב הציב לרחל אמנו מצבת אבן אלא שדקדקו הלא כל עוברי אורח יגידו ויספרו שלא נראה עוד המצבה ההיא על קבורת רחל היום הזה והאיך יגיד הכתוב היא מצבת וגו' עד היום הזה ועוד יקשה תיבת היא דנראה כמיותר ע"כ הבינו פי' הכתיב שהן אמת שיעקב אבינו ע"ה הציב מצבה על קבורת רחל אבל אותה מצבה כבר נאבדה ונאכלה משן העת אשר לא השאיר ממנה שריד ופליט וראיתם על האבן תבקשוה ולא תמצאוה אם כמטמונים תחפשנה אבל היא ר"ל אמנו הצדקת במעשיה הטובים ומדותי' החמודות אשר נהיו למופת ולאות לכל צאצאי' היא בעצמה היא המצבה אשר קמה גם נצבה עד היום הזה כי היום הזה תאמרנה עוד שבחי' ומעלותי' בקודש ושפיר למדו מזה שאין החיוב להעמיד מצבה על קברן של צדיקים שדבריהם שלמדו והורו את בניהם ותלמידיהם אחריהם לילך בדרכי התורה והיראה זה הוא זכרונם ע"כ אמר ר"ל שציון קברות היותר הגון וטוב האפשרי הוא והודעת להם את הדרך ילכו בה אם האבות יספרו לדור אחרון מעשה ה' וינחום את הדרך ילכו בו ואת המעשה אשר יעשון עד שגם דור רביעי ישובו הנה למקום קברות אבותם להתאבק בעפר רגליהם אשר הרגילום וחנכום על ברכי התורה זהו הציון בו יציינו הקברות מן התורה: ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל פרש"י ז"ל והוא מהמדרש בכל בגימטרי' בן ובמד' ילקוט הה"ד עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא מהיכן אתה למד מאברהם ע"י שנאמר בו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה שנא' ואברהם זקן וגו', י"ל הכוונה עפמ"ש הרמב"ם ז"ל באגרת תימן אשרי אדם שחתמו שנותיו מהרה כי טוב לאדם אם ישלים את נפשו בימים אחדים ככל הצורך ואז ילך לחזות בנועם ה' בעולם הנפשות ומה שראינו צדיקים מבקשים אריכות ימים בעוה"ז הוא כדי להשלים אחרים אבל בשביל עצמם טוב להם להפרד מעוה"ז תיכף אחר השלמתם ובהקדמת זקני הח"ס זצ"ל פי' בזה מ"ש והותירך ה' לטובה בפרי בטנך עי"ש. והנה לפ"ז כשאנו רואים איש זקן אין ידוע אם לא לחסרון יחשב לו שע"י שעדיין לא השלים א"ע הוא צריך לחיות זמן מרובה ויכול להיות ג"כ כי מה שהוא חי וקיים עדיין הוא לפי שהוא משלים את אחרים. והנה אם אנו רואים שמשלים את אחרים אז הזקנה נאה וטובה לו כי נוכל לומר שהוא חי לצורך השלמת אחרים אבל הוא כבר הגיע לשלימות עצמו וז"ש עטרת תפארת שיבה השיבה והזקנה לעטרת וכבוד ותפארת תחשב אבל כ"ז רק אם בדרך צדקה תמצא שהוא מזכה ומצדיק את אחרים. וזהו נלמד מאברהם שזכה לזקנה ע"י שנאמר בו אשר יצוה את בניו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות וגו' וזש"ה ואברהם זקן בא בימים ולבל תאמר כי לצורך השלמת עצמו הוצרך להתגורר זמן רב בעולם השפל אמר הכ' כי הסיבה היא וה' ברך את אברהם בכל בגימטרי' בן והוצרך ללמדהו תורה ולהשיאו אשה ע"כ הוצרך להאריך ימים ובמדרש (הובא בס' ישמח משה להגאון החסיד, דק"ק אוהעל זצ"ל) איתא בכל זה אליעזר שנאמר המושל בכל אשר לו מכאן אמרו חכמים ז"ל הנפטר מחבירו אל יפטר ממנו אלא מתוך דבר הלכה י"ל הכוונה כנ"ל כי גם אליעזר הי' מהנפשות אשר עשה אברהם ואשר למד אתו ובשבילו הוצרך לחיות ומביא ראי' לזה שנא' המושל בכל אשר לו ופי' במדרש שהי' שליט ביצרו וכיון שראינו שצריך האדם להשלים את אחרים ע"כ אמרו הנפטר מחבירו אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה להשלים את חבירו. ובזה י"ל הניעור בלילה ומהלך בדרך יחידי ה"ז מתחייב בנפשו פי' שהוא עוד ניעור וחי בעוד שאחרים כבר חתמו ימיהם וכבר לילה אצלם ונחים מעבודתם והוא חי עדיין ומהלך בדרך יחידי ואינו מדריך את אחרים להכין לפניהם דרך ה' ומפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו סימן הוא שחייו ארוכים בעבור שהוא חייב ולא השלים עדיין חק שלימותו:
עוד י"ל ואברהם זקן וגו'. ע"פ מאמר ר"ט היום קצר והמלאכה מרובה כי נאמר למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה כי כמה בנ"א אם גם יודעים שהזמן יקר הערך כמ"ש ועת ומשפט ידע לב חכם מ"מ אין מקפידים רק על בילוי זמן ארוך אבל על ימים מועטים לבלותם בכדי אינם מקפידים אבל החכם שומר גם החלק הקטן שבזמן בלי לבלותו חנם וז"ש למנות ימינו כן הודע שנקפיד גם על ימינו ועי"כ ונביא לבב חכמה וז"ש יראת ה' תוסיף ימים ר"ל שגם ימים מועטים יהי' להם תוספת ערך ושווי ושנות רשעים תקצורנה שאצלם גם שנים שהם זמן מרובה נעשו קצרים ופחותים. והנה מי שחי ימים מועטים פשיטא שהזמן יקר בעיניו אבל מי שחי ימים מרובים גם הוא אל ידמה לעשיר גדול שאינו מקפיד על פרוטות רק צריך להקפיד גם על ימים אחדים והטעם כי חיי האדם כולם נחשבים לדבר א' מחובר מחלקים וכמו שאם יש לאדם בגד חשוב מאוד אף שהוא ארוך כמה וכמה מדות בכ"ז הוא מקפיד שלא יתלכלך ולא יקרע אף חלק קטן ממנו כי בהשחת חלק א' יופחת ערך כולו כ"כ חיי האדם כאחד יחשבו ואם יחסר מזג השלימות מיום א' נוגע החסרון לכולם וז"ש במדרש יודע ה' ימי תמימים צדיקים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כלומר רק כשכל ימיהם תמימים אין בהם נפתל ועקש אז הם תמימים וז"ש ואברהם זקן שאף שהאריך שנים ולא הי' לו להקפיד על ימים אחדים בכ"ז בא בימים שגם ימיו היו לו יקרי הערך ונתן טעם לזה וה' ברך את אברהם בכל כלומר שידע שרק אז הוא מבורך אם הכל הוא קודש לה' וז"ש במדרש יש לך זקן ואינו בא בימים אבל באברהם זקן ובא בימים והכוונה מובנת כנ"ל:
וי"ל עוד עפמ"ש מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ודרז"ל זקן זה שקנה חכמה ופי' המפ' שקנה השיבה הנז' בפסוק לפני זה כי שיבה היא שם המקרה שלא תיוחס אל הנושא כלל ע"כ גם זקן אשמאי בכלל אבל זקן הוא שם התואר אל הנושא בעל הזקנה כלומר שהוא ביגיעתו ופעולתו קנה לו הזקנה. והנה באאע"ה שהי' זקן שהי' לו שם תואר זקן שהוא קנה כבוד זה לעצמו וגם בא בימים שהוא השיבה ועי"כ וה' ברך את אברהם בכל כי ליניק וחכים יש מעלה שהוא עודנו בתקפו וגבורתו ולזקן יש מעלה שדבריו נשמעים ביותר ואאע"ה נתקיים בו נער הייתי וגם זקנתי ועי"כ הי' לו ברכה כפולה ברכת הנערות והזקנה וז"ש וה' ברך את אברהם בכל ובזה י"ל אוז"ל מטבע של א"א בחור ובתולה מצד זה וזקן וזקנה מצד זה כלומר שתו המעלות הנז' יחדיו היו תואמים אצלו:
וה' ברך את אברהם בכל. במדרש הנ"ל הובא גם בכתב סופר לאדמ"ו הגאון זצ"ל בכל זה אליעזר שנא' המושל בכל אשר לו מכאן אמרו הנפטר מחבירו אל יפטר מחבירו אלא מתוך דבר הלכה כי אז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה מבקש מאתים א"כ אין לך דבר שהוא שלם בתמימות מחפצי עוה"ז רק דברים רוחניים לא יחסר כל בהם והם נקראים כל אחרי שהם בתכלית השלימות ולפ"ז הכתוב אומר שאברהם לא ראה עיקר ברכת ה' במה שהשפיע לו הון ועושר רק בזה הרגיש ברכה האמתית במה שנקרא כל והוא מה שהוא דבר גבוה ורוחני וידוע מ"ש בחוה"ל מעשה בעשיר נכבד ששאלו המלך כמה סכום עשרו והשיב לו כו"כ וחרה בו אף המלך באמרו ששקר ענה בו והשיב לו מה שיש לו אינו שלו כי בכל עת ועונה יוכל ליקחו ממנו רק מה שגנז למעלה שעשה בהם דברים טובים הוא באמת שלו קנין עולם ראינו מזה שהעושר אינו באמת קנין עצמי של אדם כי יצבור ולא ידע מי אוספם והמלצתי ע"ז מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי כי באמת עת תחשך שמשו לעת ערב אז יעזוב לאחרים חילו וזהו בעת שהחשיך השמש לאדם על דרכו על הארץ אז נותן כיסו הוא הונו ורכושו לאיש נכרי אשר לא עמל בו. והנה רוב בנ"א רוצים למשול על אחרים ע"י קניינם ורכושם אבל באמת זה אינו שבט מושל האמתי כי אחר שלא"א כל הון לא נחשב בעיניו ורק מה שנקרא כל הוא הי' נחשב בעיניו ע"כ גם אליעזר חנך שלא ידמה בנפשו למשול על בנ"א ע"י הון ועושר כ"א רק ע"י הכל ע"י מה שנקרא כל ושלם והוא הרוחניית הנקרא באמת אשר לו מוכח מזה שכל ממשלה שתהי' קיימת הוא רק ע"י דברים רוחניים מעלות ומדות כמו כן קשר האהבה בין אחים ורעים לא יתחזק ע"י הבטחות מדברים גופניים שיזכור אהבתו וגם לא ע"י דברים אחרים אשר אם בטל דבר בטלה אהבה כ"א רק דבר הלכה הוא הקשר האמיץ אשר יחזיק במעוז ברית האהבה:
וה' ברך את אברהם בכל דרז"ל בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה כי יש המצאות שהמציאו איזה חכמים וחוקרים ועוד היום נקרא עליהם שם ממציאם כי נודע לכל שד"ז המציא פלוני אבל רוב ככל המצאות לא נדע עוד מבטן מי יצאו ולמשל המצאת אפיית הלחם לא נודע עתה מי המציאה ואין הסיבה מפני שהיא המצאה פחותה וקלת הערך אבל אדרבה ע"י שהיא הכרחית כ"כ עד שא"א בלעדה ע"כ בשביל שכ"כ היא צורך להאנשים עד שסוברים שככה נברא האדם מתחלתו בידיעה זו א"כ מה שלא נודע ממציאה היא לאות ולמופת שהמצאה זו מוכרחת מאוד. והנה אאע"ה הי' ראש למפיצי דעת לידיעת ה' הוא הי' הראשון אשר הפיץ חכמת אלקים והגיה חשכת אופל ענני הסכלות אשר, היו פרושים ע"פ הארץ והודיע לעולם ידיעות אשר היום הזה לא ידענו עוד כי הוא הי' הממציא אותם אחרי שהם הכרחיים כ"כ כמו אפיית הלחם הנז' ע"כ סוברים שהאדם נוצר בידיעות אלה ואין אנו יודעים עוד שאאע"ה הי' אב לכולם. והנה הבן שם אביו נקרא עליו עוד כל ימי היותו ל"כ הבת רק עד היותה לאיש שם אבי' נקרא עלי' כי אח"כ נקראה ע"ש בעלה והנה בנים נקראים ילידי עשתנות האדם ופרי מחשבותיו כמ"ש זקני הח"ס ז"ל ע"פ כחצים ביד גבור כן בני הנעורים. וז"ש בת היתה לו לא"א כלומר ילידי מחשבותיו בידיעת ה' אשר הורה לרבים המה נמשלים לבת שרק מתחלה נקרא שם אבי' עלי' וברבות הימים נשקע ונשתכח שם אבי' ושלא נאמר שזה מפני היותם המצאות קלי הערך עד שבסיבת זה נשכח שם ממציאם לזה אמר אדרבה ע"י שנפוצו כ"כ ע"פ תבל עד שלהיות הכרחיות כל אדם יודע אותם עתה ע"כ נדמו לבת וז"ש בכל בשביל שנעשו הדעות האלו נחלת כל איש ואיש כמו אפיית הלחם הנ"ל ע"כ שם בת נאה להם ולא לגריעות כ"א למעלה יחשב: ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו' ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי וגו' ויאמר אליו אברהם וגו' ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך. ופרש"י ז"ל שמתחלה לא הי' אלא אלקי השמים ועכשיו שהודעתי את אלקותו הוא גם אלקי הארץ ואליעזר כשסיפר להם בשם אדונו אברהם אמר ה' אשר התהלכתי לפניו הוא ישלח מלאכו אתך ונ' כי אליעזר ירא שאולי לא תאבה האשה לעזוב את משפחתה העו"ג לידבק באיש מאמין בה' בעוד אשר הי' עוד דבר האמונה בה' יקר בימים ההם ע"ז אמר אברהם לדון ק"ו ומה אני שהייתי בלבדי מכיר את בוראי ולא הי' איש עמדי בכ"ז הערה ה' עליו רוח ממרום לעזוב את משפחתי ללכת אחרי ה' מכ"ש היום לעת כזאת אחרי שכבר פרסמתי אלקותו בעולם וקניתי רעים ואוהבים מכ"ש שבת זוגו תתעורר לעזוב גילולים וז"ש ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארן אחרי שהיום כבר נודע אלקותו בעולם בודאי תצליח בשליחותך וטען העבד אולי בכ"ז לא תרצה ללכת אחרי והשיב לו ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי בעת אשר הי' רק אלקי השמים לבד ולא נתפרסם עוד אלקותו בכ"ז לקחני מבית אבי וארץ מולדתי א"כ היום שהוא כבר אלקי הארץ בודאי ישלח מלאכו לפניך והנה כתיב האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו' הוא יברך את הנערים כי לכאורה כל אדם צריך לזכות בעצמו עבורו והאיך אנו מתפללים שזכות אבות יעמוד לנו הלא כל אדם חיובא רמיא עליו לזכות בעצמו ולהשלים א"ע ואיך מועיל זכות אבות לבנים אך כ"ז מה שעושה האדם להשלים א"ע רק כפי חיובו זכות זה מועיל רק לעצמו אבל אם הוא משתדל גם להשלים את אחרים שזהו יותר מחיובו זכות זה יוכל להגן גם בעד זרעו אחריו והנה בנח כתיב את האלקים התהלך נח ובאברהם התהלך לפני ואז"ל נח הי' צריך סעד לתמכו כתיב בי' את האלקים אברהם לא הי' צריך סעד לתמכו כתיב בי' התהלך לפני ופירשתי כי מי שאינו עדיין בתכלית השלימות איננו רשאי לילך למקום שאין מכירין את ה' כי לא לבד שהוא לא יוכל להטיב את אחרים יש לירא שהוא עוד ילמוד ממעשיהם הרעים ע"כ צריך לילך רק למקום שיראים את ה' אבל מי שכבר נשרש בקדושה עד שכל רוחות שבעולם אינן מזיזות אותו ממקומו זה רשאי לילך אף למקום שאנשיו רעים כי הוא לא לבד שלא ילמוד מהם להרע אדרבה יועיל להיטיב גם אותם וזהו אברהם שלא הי' צריך סעד לתמכו שהיתה אמונתו חזקה באלקים כיתד בל תמוט ע"כ א"ל הקב"ה התהלך לפני כלומר אף במקום אשר שמי עדן לא נודע אתה תפרסמו משא"כ נח שהי' עדיין צריך סעד ויש לירא פן יכשל ע"כ רק את האלקים כלומר במקום אשר כבר ניכר אלקותו שם רשאי לילך וז"ש האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו כלומר בעוד שלא נודע אלקותו בעולם הלכו הם ופרסמוהו וקראוהו בשם ה' להשלים את אחרים זכות כזה ראוי' היא שתגן שיברך את הנערים כי זכות כזה מועיל גם לבנים וז"ש אליעזר בשם אדונו ה' אשר התהלכתי לפניו כלומר בעוד שלא נודע אלקותו ית' אני הייתי ההולך לפניו הוא ישלח מלאכו לפניך שהאשה תאבה ללכת אחריך כנ"ל שזכות הדרכת אחרים של הצדיק מועיל לבניו אחריו ומ"ש למעלה ה' אלקי השמים וגו' שפי' כשהי' אלקי השמים לבד היינו הך דהתהלכתי לפניו כיון שלא הי' רק אלקי השמים ממילא התהלכתי לפניו היינו בעוד שלא נודע אלקותו ית' בארץ כאמור: ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר במ"ר מהיכן יצא ח"א מהר המורי' יצא וח"א מותהי אשה לבן אדונך כאשר דבר ה' כי לבן ובתואל לא רצו לידבק בזרע קודש מיראתם פן יוכיחם בשבט פיו להראות טעותם בעבודת גילוליהם ע"כ אחרי שכבר נגזר הדבר מאת ה' לא הי' זה אצלם לבשורה טובה ואדרבה לרעה נחשב בעיניהם. והנה דיבור הוא לשון קשה כי אצלם הי' דבר קשה ונגד רצונם וזה מב' טעמים א' מצד קדושת יצחק בעצמו שפשט צוארו למסור נפשו לה' וזהו מהר המורי' יצא ב' גם מצד קדושת אביו שהי' בן אדונו אברהם וזהו ותהי אשה לבן אדונך בן איש חיל רב פעלים כזה זה אצלנו כאשר דבר ה' לשון קשה:
ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו יל"ד שהי"ל לומר את תהיי בלשון בקשה וברכה ולא היי שהוא לשון צווי אך האמת כי האדם שהוא פחות בעיניו שאינו מחשיב א"ע לכלום הוא לא ישתדל כ"כ להגיע לשלימות היותר אפשרי בדרך היותר מעולה כי אומר בלבו מה אני ומי בית אבי ומשפחתי ע"כ צריך האדם להגביה בעיניו יקרת ערך נפשו ולהחשיב עצמו שהוא עולם קטן כאלו אלפים ורבבות יצאו ממנו ועי"כ שתגבה מעלתו אצלו ישגיח ביתר שאת על דרכו כי נכבד הוא וז"ש אחותינו אל תדמי בנפשך שאת פחות הערך וא"צ להעפיל לעלות על במתי השלימות אלא את היי לאלפי רבבה שימי נגד עינך כי אלפי רבבה מחלציך יצאו ועי"ז תחזר ביותר על השלימות להשיגו באופן היותר מעולה. והנה כשנלחמים על עיר לכבוש אותה אז כשהלוחם הוא שנוא לבני העיר לא די כשכבש את האנשי חיל העומדים על שער העיר להגן עלי' כי גם בשכבר באו העירה עוד יקומו נגדו יושבי העיר משא"כ אם הלוחם הוא אהוב ונחמד לבני העיר אז א"צ רק לכבוש את אנשי חיל המגינים על העיר העומדים על השער כי אח"כ בעברם רק את השער אז יושבי העיר ישמחו לנגדו וישישו לקראתו וז"ש וירש זרעך את שער שונאיו שיהי' כ"כ אהוב ונחמד שלא יצטרך לירש רק שער אויביו כי בשכבר יבוא השערה ישישו וישמחו לקראתו: