לוח ארז חלק א· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת בראשית
בראשית דרוש לסמיכת התורה בראשית ברא אלקים. נ"ל לנעוץ סוף התורה בתחלתה בעז"ה עפמ"ד במ"ר פ' אמור בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון שנא' אני ראשון ואני אחרון ואפרע לבם מן הראשון שנא' ויצא הראשון אדמוני ואבנה להם ביהמ"ק שנקרא ראשון שנא' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו ואביא לבם מלך המשיח שנקרא ראשון שנא' ראשון לציון הנה הנם. וי"ל עפמ"ש כבוד אדמו"ר הגאון בעל כתב סופר זצ"ל בפ' ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ שאף בעת אשר כל העמים כולם יקראו בשם ה' בכ"ז ישראל יהיו במעלה גבוהה חשובים אצל הקב"ה אף שלי כל הארץ. והוספתי לפ' שזהו שסיים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים כמו שהכהן מעלתו ושבחו שמברך בתורה ראשון כ"כ יהיו מעלותינו על כל העמים על שהיינו אנחנו הראשונים שהכרנו חין ערך תוה"ק ע"כ אנו ככהנים שברכנו ראשון עה"ת בעת אשר העמים לא הבינו עוד ערכה הרב ולא רצו לברך עלי'. והטעם שאו"ה לא רצו בקבלת תוה"ק כי תאוות העולם וחמודיו היו בעוכרם המה שמו מסך עורון על עיניהם לבל ידעו ויכירו לראות באור בהיר. לא כן אנו שלומי בנ"י אף שגם אנו נהנים מעוה"ז כי לא לתהו בראה בכ"ז התענוגים לא ירחיקו אותנו מקיום התורה אדרבה גם המה יסייעו אותנו לאהוב את בוראנו ולהודות לו על הטוב אשר גמלנו כמ"ש ויאכל בועז וייטב לבו וארז"ל שבירך על מזונו הטוב והמטיב כי ע"י אכילה מדרך להתחזק הגוף אבל לא הלב והנפש אבל אם אנו מברכים על הטוב שגמלנו אז ויאכל וייטב גם לבו ונפשו ע"י שמברכים ומשבחים להקב"ה על כל הטוב. וז"כ המ"ר בפ' אמור ולקחתם לכם הה"ד תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח אם קיימת מצות לולב שנקר' נעים אתה מבושר שנצחת לאו"ה שנא' וגם נצח ישראל לא ישקר כי או"ה סוברים שרק אז יוכלו לעבוד את ה' אם ירחיקו א"ע מכל ענייני עוה"ז אבל אחרי שרוב בנ"א לא יוכלו לעשות כן ע"כ נפלו בפח ועשו להיפך אכלו ושתו ולעו כי אמרו אחרי שאין ביכלתם להתרחק מכל חמודי עולם וא"א להם לקרב א"ע אל ה' ע"כ אוחזים בהיפך שנהנים מתענוגי עוה"ז בלי מעצור לרוחם. אבל תוה"ק אמרה אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי נוכל ליהנות מעוה"ז בצמצום וגם לחזות בנועם ה' ואין אנו צריכים לשקר את א' מהם כ"א שניהם כאחד טובים. והנה ישראל גברו ונצחו כבר בכמה עניינים את או"ה כי דעותינו ואמונתנו גברו והצליחו וגם עשו חיל אבל גם זהו נצחון של אומה ישראלית שא"צ לומר שעוה"ז הוא שקר או ח"ו להיפך כ"א שניהם יחדיו אמת ונאמן. וזהו וגם נצח ישראל גם זהו נצחון של ישראל לא ישקר שלא נצטרך לשקר את א' מהעולמות וזהו ע"י שקיימו מצות לולב שנקראת נעים כלומר שגם ע"י נעימות עוה"ז נוכל לקיים מצות בוראנו כמש"כ שארבעה מינים המה מכל מיני פירות עוה"ז ובהם אנו מקיימים מצות להורות שגם ע"י ענייני עוה"ז נוכל לעבוד את הבורא ית' עי"ז נצחנו לאו"ה שטעו בדמיונם כנ"ל. וזהו שאז"ל במדרש פרי עץ הדר זה הקב"ה שנא' עוז וחדר לבשת כי עוה"ז הוא עץ הדר נותן פריו המשמח אנשים והנה לאו"ה שע"י תענוגי העוה"ז יתרחקו מה' הפרי של עץ חיים הזה הוא ראש ולענה לא כן לנו עם קרובו ע"י תענוגי עוה"ז אדרבה אנו מקרבים א"ע אל השי"ת כי אנו יודעים שכל העולם ומלואו הוא רק לבוש של הקב"ה כמו שהלבוש מורה על הלובש אותו כ"כ כל תחמודי עוה"ז הם מורים לנו על גדולת הש"י לנו הפרי היוצא מעץ הדר הזה הוא הקב"ה כי אנו אומרים עוז והדר של כל העולם המה רק לבושך. והנה עי"ז שאע"פ שאנו נהנים מעוה"ז בכ"ז נוכל לעבוד את ה' כנז' ע"כ אנו היינו הראשונים שהכרנו את הש"י כי תענוגי עוה"ז לא סימו את עינינו כמו עיני אוה"ע. והנה יל"ד במ"ר שהתחלנו בו דהול"ל אני אגלה לכם ראשון על העתיד מאי נגלה לכם דקא' ולהנ"ל ה"פ בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר זה הקב"ה על הכוונה הנז' ובפרט בימי הנערות אשר האדם משתוקק ונכסף לחמודי העולם ובכ"ז אף ביום הראשון המה ימי בחורות יהי' פריכם קודש לה' כנז' בשכר זה אני נגלה לכם ראשון לא רק לעתיד כ"א לעבר אתם הייתם הראשונים שהכרתם כבוד ה' כי אף שבאחרית הימים גם האומות יזנחו את עצביהם וישליכו אז הלאה את אלהיהם שבדאו מלבם אבל אני ראשון אצלכם אני האל הראשון ובאו"ה ואני אחרון שלסוף הימים אם כבר עבדו כל הע"ז שבעולם וראו כי אין בהם ממש אז אני אחרון להם. והנה עשו הי' אדמוני שמורה על רתיחת הדם ובטבעו הוא נוטה לתענוגי עוה"ז ובזה הי' מקום לו להתנצל על עונותיו כי טבעו הי' בעוכרו אבל ישראל מקטע רגלי' דעשו אחרי שגם הם נהנים מעוה"ז ובכ"ז יעבדו את ה'. ע"כ בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון כנז' שמחברים עוה"ז עם עוה"ב אני אפרע לכם מן הראשון אף שנא' בו ויצא הראשון אדמוני שטבעו נוטה לחמודי עוה"ז. והנה אחרי שאנו גם בעת שאנו נהנים מעוה"ז אנו עובדים את ה' עי"ז מקום מקדשנו אינו כמו באו"ה שאצלם הוא התכלית ולנו אינו כ"א התחלה וראשית לעבוד את ה' בשבתך בביתך וגו' כמ"ש על מאז"ל כשנולד מרע"ה נתמלא הבית אורה. ופירשתי ג"כ שתולים בבית ה' מה שאנו שותלים בבית ה' זרע לצדקה התכלית הוא אשר בחצרות אלקינו יפריחו שמחוץ למקום מקדשנו בכל עסקינו בעניני העוה"ז שם יפרחו צדקתנו. והנה כ"כ למעלה שזהו שנצח ישראל על כל האומות שהורנו שנוכל לחבר עוה"ז עם עוה"ב וזה לכבוד לנו כי בכל האומות בית תפלתם נקרא אחד ואין שני אחרי ששם תכלית עבודתם אבל בבית ובשדה אין להם שום דת ודין שיתנהגו ע"פ לא כן בנו הביהמ"ק נקרא רק ראשון ובא השני אחריו הוא כל התנהגותינו בעוה"ז הוא העיקר שיפרח בחצרות אלקינו. וזש"ה כסא כבוד זה לכבוד ולתפארת לנו בנ"י שרק מרום מראשון מקום מקדשנו שבהמ"ק לא יקרא אחד שרק בעת היותנו שמה נעבוד את ה' כ"א שנקרא רק ראשון והוא מספר המצטרף אל השני שרק בהיותינו עובדים את הש"י גם בחוץ אז נגיע למחוז חפץ עבודת ה'. וא"כ כוונת המדרש מבואר בזכות ולקחתם כנז' שאנו עובדים ה' גם בעניני עוה"ז אני בונה לכם בהמ"ק שנקרא ראשון שגם הוא נקרא דוקא בשם ראשון כנ"ל. והנה הגואל המקווה בב"י יהי' בן דוד ונקרא מלך המשיח וטעמא בעי למה דוקא משיח אבל הוא עפמ"ש לך אכול בשמחה לחמך וגו' בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר כי לא לבד בעת העינוי וסיגוף נעבוד את ה' כ"א בכל עת אף בשעה שאנו נהנים מן העוה"ז וכמ"ש בח"ס גבי אכילת מעשר כתיב למען תלמד ליראה את אלקיך כל הימים דייקא. וז"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים שהוא תיקון המדות והשמן מורה על ממשלה ושלטנות שבו מושחים את המלכים ואם האדם אינו נהנה כלל מעוה"ז א"צ לעוז ולממשלה לכבוש את יצרו אבל אם תאכל ותשתה ובכ"ז תקדש א"ע במותר לך אז שמן על ראשך לא יחסר. ע"כ יקרא מלך המשיח להורות שגם לו יהי' בטבע תשוקת העוה"ז רק דשנת בשמן ראשו שימשול עליהם וע"כ יהי' ג"כ בן דוד שהיה ג"כ אדמוני עם יפה עינים וע"כ כוונת המ"ר גלוי' בזכות ולקחתם כנ"ל אני מביא לכם מלך המשיח שנקרא ראשון לציון ראשון וקודם במעלה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כי מי שיש לו נטיי' לרע וכובש יצרו הוא גדול במעלה ממי שאין לו שום נטיי' לרע וזהו המעלה של המשיח שע"כ נקרא ראשון מפני כי הנה הנם שנטועים בו ב' דרכים וכאמור. והנה יש לשאול למה עשה ה' ככה שרק מרע"ה עשה שפטים גדולים במצרים להכחידם מתחת שמים הלא גם בימים האחרונים עמדו לכלותינו והי' להקב"ה לשלוח איש מופת כמרע"ה לעשות נקמה בגוים. אך י"ל ע"ד שארז"ל אין אומרין הלל על נס שבחו"ל שרק אם כל ישראל הם יחדיו אז ראויים שהקב"ה יעשה להם נסים ונפלאות גדולות ל"כ בעת פזרונם ואין כולם יחדיו אינם כדאי לשדד עבורם הטבע, וז"ש ולא קם נביא עוד כמשה אשר שלחו ה' לפרעה ולמצרים ולכל היד החזקה כלומר אף שקמו נגד ישראל גם לאח"כ ביד חזקה ולכל המורא הגדול אף שהי' מורא גדול לישראל פן ח"ו יבלעוהו שונאיהם בכ"ז לא קם עוד נביא כמשה אשר יוסיף לעשות פלאים כאלה וסיים הכ' הטעם לזה אשר עשה משה לעיני כל ישראל רק בהיות כל ישראל יחדיו אז הי' יכול לעשות בזכותם נסים כאלה לא כן אחרי הפרדם. ועוד הוסיף טעם לזה בראשית ברא אלקים ודרשו רז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית ומזה למדו שהקב"ה משדד הטבע בשביל ישראל אחרי שכל העולם עבורם נברא. ולפ"ז דוקא בימים מקדם שעדיין לא נתפרסם בעולם גבורות הבורא והוצרך הקב"ה לשדד הטבע בשביל ישראל למען ידעו ויכירו הכל את אלקים ל"כ בדורות האחרונים שכבר נתפרסם אלקותו ית"ש אין מן הצורך עוד לשדד חוקי הטבע ע"כ לא קם עוד נביא כמשה כי רק בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית כלומר בתחלה הוצרך לשדד הטבע עבורם. וז"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו כ"ז שהי' רק ראשית בתחלה אז כל אוכליו יאשמו לא כן בדורות האחרונים אין עוד מן הצורך. וכמ"ש התיצבו וראו את ישועת ה' כלומר שאין אתם צריכים לעשות מאומה רק להתיצב וראו את ישועת ה' דייקא שישועה נקרא אם הנושע אינו עושה מאומה לתשועתו כידוע כי אשר ראיתם את מצרים היום שאתם אין עושים מאומה רק ה' ילחם לכם ואתם תחרישון לא יהי' עוד כזה ולא תוסיפון לראותם עוד עד עולם בדרך הזה שהש"י ישדד הטבע לגמרי בלי מעשיכם כלל שהוא לבדו בכחו הגדול ילחם עבורכם ואתם תשתוקו ולא תעשו מאומה רק שתדומו לד' זה לא יהי' עוד לעתיד. והנה יש לומר עוד טעם מה שלא העמיד הש"י נביא כמשה לכלות כל הגוים הוא אחר שכ' למעלה שבאחרית הימים ישובו גם הם אל ה' ונספחו על בית יעקב ע"כ בעבור זאת העמידם שגם המה ינהו אחרי ה' בקץ הימים ל"כ אם הי' מכלה אותם לגמרי מי ישוב אליו ועל כן נקראו ישראל ראשית להורות שהם הראשונים שהשיגו את הש"י אבל אחריהם יבואו גם שאר האומות וזהו ההמשך ולא קם עוד נביא לעשות ככל המופתים האלה לעשות נקמה בגוים לכלותם מעל פני האדמה והטעם בראשית בשביל ישראל שנקראו רק ראשית והתחלה לא יחידים כי אחריהם יבואו כל יתר האומות לחסות תחת צל כנפי השכינה:
באופן אחר נ"ל עפמ"ש בפ' ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל כי מאת ה' לא תצא הרעות וחייב אדם לברך על הרעה אבל האדם קצר עינים לא ידע בעתו דכל דעביד רחמנא לטב עביד אבל ברבות הימים רואה על העבר ומבין שכל מה שהשיגו כל ימי חייו אף שחשבה לרעה בכ"ז נתהפך לטובה אח"כ. וזהו כשהאדם זקן בא בימים ורואה לאחוריו כל הקורות שעברו עליו בימי קדם אז בעיניו יראה כי ה' ברך אותו בכל אף מה שחשב בתחלה לרעה באחרית ימיו רואה שהי' לברכה הכל ומה שבאמת הקב"ה לא נתן לאדם עינים לראות העתיד הוא שאם יראה בעיניו הטוב שיצמח מהרע אין זה לטוב בחירתו שמאמין בה' אחרי שכבר רואה בעיניו הטוב היוצא מהרע והקב"ה רוצה שהאדם מעצמו ומדעתו ע"י בחירתו יבין שמדת הדין היא ג"כ רחמים. וז"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים ע"כ אתה יודע רק מה שנעשה היום ולא מה שיולד ביום מחר למען אשר שתשוב אל לבבך מדעתך ובחירתך כי ה' הוא האלקים לא שתראה בעיניך כי הדין כלול ברחמים רק אתה מלבבך ומדעתך תבין את זאת. וזהו כוונת המד"ר א"ל הקב"ה למ"ר אתה אמרת וידעת היום וגו' אין עוד אף אני כותב עליך ולא קם נביא עוד הכוונה כנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות כי אם ידבר ה' את האדם מי זה לא יירא אותו ולא יהי' יצה"ר ולא יהי' בחירה כלל ונמות לגמרי מהתאוות והשיב הקב"ה הטיבו את אשר דברו מי יתן והי' לבבם זה להם שלבם יהי' ברשותם ובבחירתם והטעם למען ייטב להם וגו' כי רק ע"י הבחירה יש להם שכר ל"כ אם המה כמוכרחים ע"ז ע"י ראיית ה' לא יהי' להם שכר וע"כ לא קם עוד נביא כמשה אף שטוב יהי' לישראל אם יהי' להם רב ומורה כמשה ועי"ז לא יחטאו אלא שא"כ לא יהי' להם בחירה כי כשרואים את מרע"ה הוא כרואים פני שכינה ולא יוכלו לחטוא. וז"ש כמו שמ"ר אמר וידעת היום וגו' כנ"ל שיודעים רק ההווה ולא זמן העתיד כדי שהמה מעצמם בטוב לבם ובחירתם יכירו וידעו כי הדין הוא רחמים ולא יהיו כמוכרחים לזה ע"כ לא יקום עוד נביא כמשה והוא ג"כ שיהי' להם בחירה. והנה ישראל נקראו ע"כ ראשית כי הש"י לא עשה עבורם רק ראשית והתחלה אכל המה ע"י בחירתם יגמרו כמ"ש על מארז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחיצה לצדיקים לפנים ממה"ש ומה"ש אומרים כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל בשביל שהמלאכים נבראו לגמרי בשלימות מהקב"ה אבל בישראל מה זה פעל אל הלא הם בעצמם פועלים לשלימותם ע"כ הם לפנים ממה"ש. וזהו ההמשך ולא קם נביא עוד כמשה כדי שיהי' להם בחירה ובשביל זה נקראו ישראל ראשית. וזה י"ל ביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח"ו פסול יש במטתי א"ל שמע ישראל וגו' כשם שאין בלבך אלא אחד וכו' כי רצה להודיע להם העתיד וע"כ נסתלקה ממנו ידיעת העתיד בכדי שיהי' שמע ישראל מלשון הבנה שמעצמם בבחירתם יבינו כי ה' אלקינו ה' אחד רחמים ודין הכל חד ע"ד ה' הוא האלקים כנ"ל וז"ש כך אין בלבנו אלא אחד שנבין זאת בלבנו ע"י בחירה מעצמנו: עוד י"ל במה שיש לשאול מדוע לא יעמיד לנו הש"י מורים ומאורים כמרע"ה רק הטעם הוא כמ"ש משה שפיר קאמרת שכל ת"ח שבכל דור ודור. הוא ניצוץ ממרע"ה ע"כ גם לעת כזאת מרע"ה לא מת והוא מדבר מתוך גרונו של ת"ח כמ"ש שהוא אב לחכמים לקודמים לפניו ולבאים אחריו. והנה הסנהדרין ות"ח נקראו בשם עיני העדה וז"ש ולא קם עוד נביא כמשה והטעם אשר עשה משה לעיני כל ישראל כלומר הוא עשה את עיני כל ישראל ורוחו מעמיד כל ת"ח ויהי' הל' בלעיני כמו את עיני כל ישראל וכמו בידך לגדל ולחזק לכל כמו את כל. וז"ש בראשית שדרז"ל בשביל משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו כלומר שהוא רק ראשית והבאים אחריו הם רק חלק ממנו. ובזה י"ל המדרש בקהלת על פ' בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתיב יושר דברי אמת דברי חכמים כדרבונות וגו' בעלי אסופות כולם נתנו מרועה אחד בקש קהלת להיות כמשה יצתה ב"ק וכתיב יושר דברי אמת לא קם עוד נביא כמשה כי האמת הוא רק אחד והשקר יש לו כמה דרכים ולפ"ז יקשה איך אפשר לומר ע' פנים לתורה ואלו ואלו דברי אלקים חיים הלא אמת אינה אלא א' אכן אם אדם יאמר דבר מה ואחר יפרש את דבריו אין לפרש את דבריו אלא באופן א' אבל אם האומר בעצמו יאמר שכיוון לדברים הרבה אז יתכן שכולם אמת ואחרי שכל ת"ח שיפרש דברי מ"ר ידבר רק בשם מ"ר אז יוכל להיות שכל הפירושים אמת. וז"ש בקש קהלת להיות כמשה כי הי' קשה לו כנז' למה לא יקום אחר מרע"ה חכם גדול כמוהו וע"ז השיבוהו וכתיב יושר דברי אמת שהאמת דומה ליושר שאין כאן אלא אחד ובכ"ז דברי חכמים כדרבונות וגו' בעלי אסופות כולם אמתיים והטעם מפני שכולם מרועה א' ניתנו ובכולם ידבר מרע"ה מתוך גרונם:
ונ"ל עוד להסמיך סוף התורה בתחלתה עפמ"ש בתרגום המיוחס ליונתן שמפרש ולכל היד החזקה כמשמעו שהי' מרע"ה גבור שנשא את הלוחות ואת המטה שהי' כבדים ארבעים סאה עיי"ש. ובאמת לפמ"ש שהתורה נקראת תושי' שמתשת כחו של אדם א"כ איך אפשר למרע"ה להיות גבור הלא התורה התישה כחו.
ונ"ל עפמ"ש בהקדמת שו"ת כתב סופר לאמו"ר הגז"ל לפרש הפ' אני בינה לי גבורה לי עצה ותושי' שהלומד תורה לשמה אז הקב"ה מוסיף ליעף כח אף שבדרך הטבע הוא נעשה חלש משא"כ כשלומד שלא לשמה והתורה הוא אצלו רק כעצה להחיות את ביתו אז הקב"ה מניחו על דרך הטבע ואז היא תושי' שהוא מתשת כח עיי"ש ודפח"ח. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה במס' ברכות בהא דאראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה שפירש על שיגע בתורה הרבה הלבינו שערותיו ותמהו עליו שהוא נגד הש"ס דקאמר שנעשה לו הנס על שהוצרך להמנות נשיא וע"פ האמור ניחא דבודאי ראב"ע למד תורה לשמה ולא היתה אצלו התורה תושי' המתשת כחו רק כשהוצרך להמנות נשיא נעשה לו נס שהניח הקב"ה את הדבר על הטבע כפי' הרמב"ם ז"ל. שוב מצאתי שזכיתי לכוון בזה לדברי מר זקני זצוק"ל בעל חתם סופר הובאו דבריו בכתב סופר עה"ת פ' נצבים ומשנה לא זזה ממקומה. ולפ"ז א"ש במרע"ה כיון שלמד התורה לשמה לא היתה אצלו תושי' ולא התישה כחו. עוד נראה דכל הטעם שהתורה מתשת כח הוא מפני שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ויש לו מלחמה כבדה כל היום עם יצרו ועי"כ נתש כחו. ובזה מפרשים מאז"ל שנה ופירש קשה מכולן כי כ"ז שלמד תורה הגם שהי"ל יצה"ר גדול הי' לו ג"כ תבלין התורה נגדו אבל מי ששנה ופירש נמצא כששנה נעשה יצרו גדול וכשפירש אין לו עוד תבלין לנצחו ע"כ קשה מכולם. ולפ"ז בצדיקים גמורים שנא' בהם ולבי חלל בקרבי שאין להם יצה"ר כלל ועליהם נאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום שלא לבד לעת מותם בהתבטל יצה"ר יהי' להם שלום ע"ד ושכבתם ואין מחריד כ"א גם בעודם בחיים חיותם יש להם שלום רב לצדיקים כאלה אין מלחמת היצר ע"כ אין כחם נתש כי כל עיקר התשת כח הוא רק ע"י מלחמת היצר ואחרי שבצדיק גמור כמרע"ה כבר שבתה מלחמת היצר ע"כ כחו חזק ובריא וע"כ נאמר במרע"ה שהי' בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה שהוא מטעם האמור. ונ"ל שזה נכלל בכח מאז"ל משה מן התורה מנין שנא' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה בשג"ם בגימטרי' מש"ה מלבד מ"ש בזה במק"א י"ל ע"פ הנז' ע"פ מ"ש יראת ה' תוסיף ימים וגם את מספר ימיך אמלא ואי' במד"ת וזאת הברכה צדיקים ימיהם מתים ואין הם מתים כפי שכשהחמה זורחת מברכים יוצר המאורות וכששוקעת מברכים המעריב ערבים והיינו שהאדם ע"י דאגות ותאוות זמניות יוכל לכלות כח החיות שבו קודם זמנו ח"ו כי באמת יום המות מיום הולדו כלומר ביום הולדו ניתן לו כח כמה יוכל לחיות בדרך הטבע אבל אם הוא ע"י תאוותיו ודאגותיו מכלה את כחו וחילו הוא מת קודם זמנו ח"ו ולא יוכל למלאות שנותיו וימיו ע"כ מרע"ה זכה למלאות מאה ועשרים שנה על שהי' תמים במעשיו וצדיקים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כמאז"ל במדרש.
והנה מי שגופו ותאוותיו העיקר אצלו לא יוכל למלאו' שנותיו כי התאוות המה בעוכריו אבל מי שהוא גבור הכובש את יצרו זוכה לזקנה כמ"ש ואם בגבורות שמונים שנה מי שיש לו שני גבורות היינו גבורה גופניית בטבעו וגם גבורת כבישת היצר הוא יזכה לזקנה ולפ"ז מי שהגוף אצלו רק טפל הוא אין לו מלחמה המתשת כחו ע"כ יוכל לזכות לזקנה וז"ש לא ידון רוחי באדם לעולם לא לעולם צריך הרוח והנשמה לדון וללחום עם הגוף כי יש עצה לזה ע"י שיחשוב שגם הוא הבשר שהבשר והגוף אינו עיקר רק גם וטפל ואז באופן זה והיו ימיו ק"כ שנה והנה בתחלה רצה הקב"ה לברוא את העולם במדה"ד וראה שאינו קיים שיתף עמו מדה"ר וכ' בשל"ה הק' ובתו"ח שע"כ הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה שהם נידונין עפ"י מחשבתו של הקב"ה שרצה לברוא העולם במה"ד ופירשו בזה מ"ש הקב"ה בי' הרוגי מלכות כך עלה במחשבה לפני עיי"ש. והיינו טעמא שהצדיקים נידונין במה"ד מפני שאין להם יצה"ר ע"כ שמץ עון קל כל שהוא כבד מנשוא. וז"ש בתחלה רצה הקב"ה לברוא במדה"ד היינו שאר הברואים שאין להם יצה"ר המה יכולים לעמוד בדין משא"כ לבסוף היינו כשברא את האדם עם יצה"ר והוא א"י לעמוד בדין שיתף עמו מדה"ר. וזהו ההמשך ולכל היד החזקה כנ"ל היינו בשביל שלא הי' לו יצה"ר לא תש כחו ומטעם זה ג"כ בראשית ברא אלקים במדה"ד אותן שאין להם יצה"ר כאמור:
עוד י"ל בסמיכות סוף התורה לתחלתה דכבר כתבנו בטעם שלא יקום עוד נביא כמשה דהלא יותר טוב שיקום מורה כמוהו ללמדנו את אשר נעשה אלא דבאמת הש"י חפץ שבנ"י מעצמם ומשכלם ישיגו גדולתו ית' ויהי' להם בחירה לעשות הטוב ואם יהי' להם מנהיג ומורה כמרע"ה אז לא יהי' להם זכות אם ילכו בדרכי ה' ע"כ מנע הש"י ממנו מנהיג נאמן כמרע"ה ואעפ"כ יעבדו את ה' ויהי' להם זכות להרבות שכרם. וזהו ג"כ הטעם למה ברא הש"י מתחלה את השמים ואת הארץ ואח"כ את האדם שעי"כ אומרים המתפקרים שהעולם קדמון וברא א"ע ח"ו ומכחישים במציאות הבורא וגדולתו ית' ולמה לא ברא מתחלה את האדם ואח"כ שמים וארץ ומלואה ואז בעיניהם יראו כי יד ה' עשתה אלה והוא צוה ונבראו והטעם ג"כ כנז' כי הוא ית' חפץ שהם מעצמם יכירו וישיגו גדולת הבורא ית'. וזהו המשך ולא קם נביא עוד כמשה והטעם כנז' מה"ט גופא ראשית ברא אלקים את השמים וארץ ואח"כ האדם וכנ"ל:
עוד י"ל בסמיכת סוף התורה לתחלתה. כי אמרו ז"ל בתחלה עלה במחשבה לפניו לברוא את העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר ונ' עפמ"ד במדרש הובא בס' הגאון מאונגוואר וז"ל הים ראה וינס מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה וי"ל עפמ"ש בביאור מדרש הים ראה וינס מילה ראה שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים ובארמי קורין לכריתה גזירה עי' ילקוט תהלים כי ע"כ האדם ממעלה יותר מכל שאר כחות הטבע אף שהם תמיד עובדים את ה' הוא מפני שהם נבראו בצביונם ובמילואם אבל אדם בעת הבראו הוא כעיר פרא רק הוא בעצמו מגביה א"ע לזיכוך ושלימות עי"כ לו יתר שאת כמ"ש ומותר האדם מן הבהמה אין. והנה אמרו אם אלקיכם שונא ערלה מפ"מ אינו נולד מהול והשיב ר"ע לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות ופירשתי במק"א הכוונה שהמילה מורה שאנו בעצמנו נתקן אותנו ולא נשאר במעמד שהיינו בעת נבראנו וע"כ הים וכל כחות הטבע משועבדים לעשות רצון אדם צדיק וכמ"ש מהרש"א בח"א רפ"ק דחולין גבי גינאי נהרא לפי שהים בטבעו עובד את בוראו ל"כ האדם שהוא בעצמו המכשיר א"ע וזהו הים ראה וינס מילה ראה כי מהמילה מוכח שהאדם בעצמו יתקן א"ע והנה י"ל אחרי שארז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין וא"כ שוב י"ל שכחות הטבע גדולים מהאדם ואי משום שיש לנו יצה"ר המנגד לעבודת הבורא ית' הלא יש תבלין להתיש כחו אך כ"ז אם הי' שהתורה מעצמה הי' מועיל להתיש כח היצר אבל באמת כ' אדם כי ימות באהל שצריך לייגע ולהמית א"ע אם רוצה להגיע לאמתה של תורה א"כ לנו יתר שאת על כחות הטבע וז"ש הים ראה וינס כי הוא פחות מהאדם בשביל שיש לאדם יצה"ר וכ"ת הלא התורה תבלין לז"א ברייתא דר' ישמעאל ראה שהיא י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן מזה ראינו איך צריך לייגע א"ע בתורה ע"כ הים נס והנה כל הברואים הטבעיים שאין להם יצה"ר יכולים לעמוד בדין אחרי שאין להם יצה"ר אם חוטאים יקוב מה"ד את ההר אבל האדם שיש לו יצה"ר הוצרך לשתף עמו מדה"ר וזהו בתחלה קודם שברא אדם ברא במדה"ד שהם יכולים לעמוד בו ולבסוף שברא אדם עם יצה"ר הוצרך לשתף עמו מדה"ר כמובן. וזהו בראשית ברא אלקים ששמים וארץ הם יכולים לעמוד בו וזהו המשך סוף התורה לתחלתה לכל האותות והמופתים אשר עשה משה וגו' לשדד כחות הטבע והטעם שהאדם גדול מהם שיש לו יצה"ר וראי' לזה בראשית ברא אלקים דייקא את השמים וארץ במדה"ד כנ"ל:
בראשית ברא אלקים וגו' ארז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית י"ל ע"פ הפ' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי כי יש להפליא מדוע עשה ה' ככה שהסתיר מעינינו ידיעת כמה דברים ממסתרי הטבע הקצור קצרה ידו ית' להופיע על האדם שכל יותר שלם עד שכל רז לא יהי' אניס לי' וכל משפטי הטבע יהיו ידועים וגלוים לפניו אבל הטעם לזה י"ל אחרי שבתוה"ק ישנם כמה דברים צפונים וטמונים מעיני בשר אשר חקה חקק גזירה גזר הי"ת ואין לנו רשות להרהר אחריהם ואם האדם הי' משיג כל דרכי הטבע וכל מה שהוא עושה בדברים הטבעיים רוח מבינתו יחלוף עליהם אז מאוד יקשה בעיני האדם לקיים פקודי ה' שאין שכלו משיגם באמרו אחרי שהוא רגיל לעשות רק דבר ששכלו גוזר עליו ומקיימו מה לו לעשות מצות מבלי הבין לאחריתם ותכליתם ע"כ בחכמה כבוד אלקים הסתיר דבר ודברים מדרכי הטבע ואנו עושים כמה דברים טבעיים אף בלי נדע טעמם ונימוקם א"כ בהגיענו למצות התורה אף שלא נודע לנו טוב טעמם צריכים אנו לכוף כאגמון ראשנו תחת עול תוה"ק אף כי עמוקה ונסתרה והוא נתמהה לפי ראות עיני בשר אבל אם לא בריתי יומם ולילה אם לא היתה כוונת הבורא ית' שיקיימו ישראל את התורה אף אם לא יבינו אותה חקות שמים וארץ לא שמתי שיהי' שמים וארץ דרכי ומסילות הטבע כחק בלי טעם עמוק מי ימצאם. והנה אם אנו רואים מעשה ומלאכת אומן להפליא נגמר בקומתו ובצביונו נצמד ומחובר מאופנים וכלים מכלים שונים אבל לא ראינו כל חלקיו בהפרדם והאיך חוברו להם יחדיו אז אם אין אנו בעצמנו אומנים באומנות הזו אין אנו מבינים תהלוכות מלאכתו ודרכו לא כן אם ראינו בעינינו איך חיבר היוצר אופן בתוך אופן אחת לאחת יחדיו תמים אזי אף שאין אנו אומנים בכ"ז אחרי שראינו אופן התחברותם דא לדא והאיך קרב זה לזה אף שאין אנו מלומדים באומנות הזה אנו מבינים אותו מאחר שראינו חלק כחלק יחדיו נצמדו ואם הי' רוצה הקב"ה שיבין האדם כל סתרי תעלומות הבריאה הי"ל לברוא מתחלה את האדם והוא בעיניו יראה אופן בריאת העולם ומלואו אחד באחד יגשו עד שיחדיו יהיו תמים אבל הש"י לא עשה כן כ"א בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ תבל ומלואה רק לבסוף כשכבר נגמרה הבריאה כולה אז ברא את האדם עד שהוא מצא כבר את כל הבריאה בתכלית השלימות ולא ידע אופן התחברותם ומדוע עשה ה' כן שיהיו חוקות שמים וארץ בלי הבין אותם האדם הלא רק כדי שיקיימו את התורה שנקראת ראשית כלומר שהיא רק התחלה מבלי יכולת לאדם למצוא סופה ותכליתה כאשר כינו אותה מים שאין להם סוף וכמ"ש לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד ע"כ כדי שיהי' נוח לקיים את התורה אף שהיא רק ראשית ואין קץ לה ככל תכלה כי רחבה מצותך מאוד ע"כ בראשית ברא אלקים את השמים וגו'. וזהו כוונת מאז"ל הנז' שלא בא להוציא הכ' מפשוטו כ"א ליתן טעם לדבר למה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ ולא את האדם תחלה הוא בשביל התורה וכו' כדי שיקיימו את התורה אף שאין מבינים טעמה ונימוקה כאמור:
ובמדרש ואהי' אצלו אמון שעשועים יום יום ר"ה רבה פתח אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע. וי"ל הכוונה כי יש הרבה מצות שאין אנו יודעים טעמם וגם מצות אשר אין נהוגים כעת בהיותנו בגולה ולא ימלט שיקופח ממנו מה שנוכל להרויח מהמצות האלה אחרי אמרם ופערה פיה לבלי חק למי שמשייר אפילו חק א' וע"כ צ"ל דתורה רצתה במצות לגדל אותנו על ברכי התורה ומוסר כפי הפנימיות והכוונה העטופה במעשה המצות שאל"כ מה נעשה בזה"ז שבטלו ממנו כמה מצות מלעשותם בפועל אע"כ שכוונת התורה על המדות שנלמוד מהם ע"י המעשה וע"כ בזה"ז שבטל ממנו המעשה בפועל עכ"פ המדות היוצאים מהמצות נוכל ללמוד מהם בכל זמן ועידן וע"ז אמרו כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וזהו כוונת המאמר אמון פדגוג התורה מרמזת כוונת בעשיית המצות לגדל ולאמן אתכם על מבועי התורה והיראה וללמד מהם הנהגות ומדות ישרות ועי"ז ואהי' אצלו שעשועים יום יום כלומר בכל עת וזמן אף בזמן שאין ביכלתם לקיים המצות בפועל בכ"ז תוכלו לשעשע בה והמופת לזה כי באמת אין אנו יודעים טעם המצות למה נתן לנו הקב"ה כל כך מצות אחרי שאין לעצמותו צורך מהם אע"כ שהם לטובתינו וזהו אמון מכוסה ומוצנע:
וחשך על פני תהום במדרש זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם ואמרו כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלקי ישראל.
י"ל הכוונה כי אם ישראל חוטאים ח"ו אין לירא עדיין שח"ו תשתכח התורה מישראל כי כ"ז שראשי העם עומדים על המצפה ומזהירים את העם ומוכיחים אותם עוד יש תקוה שישובו ורפא להם אבל היונים שבקשו להשכיחם תוה"ק שמו פני מגמתם שראשי העם מנהליו ומאשריו יהיו מתעים ואז אם כל ראש לחלי אז בודאי כל לבב דוי. והנה השור יוכל להזיק ברגל בבעיטה וגם בראשו בנגיחת קרניו. וזה י"ל כוונת אומרם ז"ל שור שהקריב אדה"ר קודמין קרנותיו לפרסותיו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס כי כשזובח יצרו מתחלה צריך להשגיח שלא יהי' לו שרץ במוחו המה מחשבות רעות ודעות נפסדות המעבירים את האדם מדעת קונו ואח"כ צריך להרחיק העון התלוי בשאר אברי הגוף כלי המעשה. וזהו קרנותיו הוא ההיזק המגיע ע"י ראשו על ידי מחשבות רעות והרהורי כפירה אותם צריך להקריב מתחלה להישיר אותם ולתקנם ואח"כ פרסותיו שאר העבירות. והנה ראשי העם נקראים עיני העדה ואם הם יחטאו אז כל העם החשך יכסה פניהם כמ"ש הלך חשכים ואין נוגה לו. וז"ש וחשך ע"פ תהום ע"י מה הי' חשך ולא אור שכל העם הולכים חשכים ע"י שהחשיכה עיניהם דייקא של ישראל המה הראשים וכתבו על קרן השור הוא ההיזק בראש אין לכם חלק באלקי ישראל ע"כ נעשה הנס בנרות שטמאו כל השמנים המה הראשים אשר יטיפו שמן קודש להאיר לבני עמם ולא נשאר אלא פך אחד. כלומר רק מעט מזער אשר היו הראשים טובים וטהורים וע"כ כשגברו חשמונאים נאמר מתחלה פינו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו גרות בחצרות קדשך כלומר מתחלה טהרו את מקדשך המה הראשים אשר צריכים להיות קדושים ונטמאו באפקורסית אותם טהרו מתחלה ואח"כ והדליקו נרות בחצרות קדשך שהטהורים יאירו ויזהירו בחוץ ע"פ כל העדה:
ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. בגמ' דפסחים פ' האשה אר"י גדול יום קיבוץ גליות ביום שנבראו בו שמים וארץ שנא' ונקבצו בני יהודה ובנ"י יחדיו ושמו להם דאש אחד ועלו מן הארץ וכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. נ' כי האדם נברא בב' ידים הימין היא רב כח ואמיץ אונים והשמאל היא יד כהה וכשל כח ולמה עשה הקב"ה את האדם ככה הלא הי' ביכלתו ית"ש להשפיע כח אמיץ לב' הידים כאחד אלא להורות בזה נתן בלבנו כי האדם צריך לבקש אחר ב' תכליות הא' הוא עמלו בעוה"ז די מחייתו וצורך אנשי ביתו. והשני' למעלה ממנה הוא להחיות את נפשו ולזרזה במצות ומעש"ט על העוה"ב. והנה לענין עוה"ב צריך האדם לעמול בכל מאמצי כחו וכל המוסיף יוסיפו לו שכר משא"כ בענין עוה"ז אדרבה צריך למעט ולצמצם א"ע שלא להיות נבהל להון לאצור כחול זהב רק ההכרח לצורך פרנסתו ושאר העת יקדיש לשמים לעסוק בתורת ה' וז"ש בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה כי מי שאין לו אמונה בהקב"ה שברכת ה' היא תעשיר הוא יבלה כל זמנו בענייני מו"מ ולא יקדיש ממנו אף רגע לשמים כי לדעתו רק בכחו ויגיעתו יעשה חיל אבל מי שאמונה קבועה בלבו שברכת ה' היא תעשיר ונושא ונותן אבל באמונה שמאמין בהקב"ה הוא יקבע ג"כ עתים לתורה. והנה הידים הם כלי המעשה ולהודיע שלענין עוה"ב צריך לטרוח בכל מאמצי כחו משא"כ בענין עוה"ז רק כמוכרח בידים רפות יעשה ע"כ הימין היא רבת כח להורות שעל עוה"ב יתן כל כחו והשמאל מורה על מעשה עוה"ז שיהי' רק ביד כהה וז"ש במשלי אורך ימים בימינה שעוה"ב יום שכולו ארוך ע"ז מורה יד ימין ובשמאלה עושר וכבוד ענייני עוה"ז.
וזהו ג"כ כוונת הכתוב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ולמדו מזה במס' מנחות שתפלין בשמאל דסתם יד היא שמאל מדכתיב בתרי' ימין להדיא. ולדעתי ג"כ כוונת הדרוש כי כשאדם עוסק בתורה ובמצות שהם ענייני עוה"ב א"צ לדבר שיזכירהו בהקב"ה אחרי שכל עיקר עשייתו הוא בשביל שצוהו הקב"ה משא"כ כשעוסק בענין עוה"ז שצריך לבלתי ישכח את עושהו כמ"ש הרמב"ם ז"ל על בכל דרכיך דעהו שגם אכילתו ושתייתו תהיינה ג"כ לש"ש לזה צריך זכירה שלא יסבור אחרי שעוסק בעניינים גשמיים אין ה' לנגדו ע"כ צריך התעוררות להזכירהו בה'. והנה התפלין הם אות וזכרון לאדם שיזכור בה' ובנפלאותיו. ומזה שפיר הוכיחו דע"כ בשמאל כי נאמר אף ידי יסדה ארץ כלומר יד השמאל היא לעסוק בה בעניינים ארציים אבל ימיני טפחה שמים ימין מורה על עניינים שמימיים. והנה כשעוסק בדברים רוחניים על פי צווי הבורא יתברך א"צ לזכירה וע"כ התפלין שהם לאות וזכרון בה' הם על ידך יד הכהה מפני שעוסק בעניני עוה"ז. והנה אז"ל אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ הכוונה כי הגוף יתאוה לדברים ארציים והנפש תכסוף למצות ולאום מלאום יאמץ והגוף כחו רב וח"ו תחלש הנשמה ותכבה אורה הנצחי ע"כ אמרו בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין שהתוה"ק מורה אותו שגם העניינים הגשמיים יעשה אותם לש"ש כמ"ש בכל דרכיך דעהו שעי"כ יחלש כח הגשמי כמ"ש בשלה"ק שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון שגם הגוף שהוא הזכר והתקיף באדם גם הוא יראה ביו"ט את פני ה' אחרי שגם אכילתו למצוה לו יחשב והנה חז"ל אמרו על קרא יקרא אל השמים מעל ואל הארץ וגו' שמים זו הנשמה וארץ זו הגוף ונקראו כן ע"ש צור ממנו חוצבו וז"ש אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ כלומר התחברות הנשמה והגוף יחדו לא תתקיים בלתי התורה והתורה הנקראת תושי' מתשת כח הגוף. והנה בעוה"ר אחרי שגלינו מארצנו כבר נחלש כח הנשמה והגוף גבר מפני שכל מעשה גופינו אינו לש"ש. אבל לעת"ל אי"ה נאמר ודאו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר כלומר גם בשרנו וגופינו גם הוא יהנה מזיו השכינה ויראה את האלקים ויאכל וישתה כמ"ש בשלה"ק ומלאה הארץ דעה את ה' כלומר שגם עניינים ארציים וגופניים יהיו לש"ש כי צדיק יאכל לשובע נפשו ועי"כ בריאה חדשה יברא ה' שרוחנו ונפשנו האומללה אשר הורדנו לעפר כבודה היא תברא בריאה חדשה וז"ש גדול יום קיבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ כלומר בעת ההיא שמים וארץ שהם הגוף והנשמה יבראו מחדש וע"ז דורש מקרא שנא' ונקבצו בנ"י ובנ"י יחדיו ושמו להם ראש אחד כלומר שלא יהי' להם רק תכלית אחד והוא חיי עוה"ב וגם בעוסקם בענייני עוה"ז עיקר תכליתם תהי' לעבוד את ה' ולזכות בחיי עוה"ב ועי"ז ועלו מן הארץ כלומר גם ע"י הארץ שהוא גשמי עלי' תהיה להם שהם מעלים ומזככים גם החומר שלהם. והנה העוה"ז נמשל ללילה בדברי חז"ל ועוה"ב ליום. והנה לע"ע שאנו בגלות בעוה"ז כשאנו עוסקים בענייני עוה"ז אין אנו זוכרים על העוה"ב אבל לעת"ל וגם קודם החטא ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כלומר בין עסקינו בענייני עוה"ז המכונים ערב ובין כשאנו עוסקים בענייני עוה"ב הנקרא בוקר יחדיו יהיו תמים והיו לאחד בכוונה לשם הש"י:
ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. במדרש זה יום הכפורים י"ל כי בכל השנה כולה ההבדל רב בין יום ללילה כי ביום יצא אדם לפעלו וטרוד על המחי' ועל הכלכלה ועלול לכל חטאות האדם אשר יעשה ואשם רק בלילה כאשר ישכב וירגיע מעמלו שם ינוחו יגיעי כח אז הוא, נקי מחטא אבל רק ביום כפור שכולו קודש לה' ועומדים כל היום בתפלה ועבודת הקודש אז אין חילוק בין ערב לבוקר יחדיו יהיו תמים לה'. וז"ש ויהי ערב ויהי בקר יום אחד שאין חילוק והפרש בין ערב לבוקר זהו רק ביום א' המקודש בשנה זה יוה"כ:
וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. איתא במדרש זהו מות ולחבר ע"ז המשך הפסוק ויהי ערב ויהי בקר יום הששי נ"ל כי רק אז טוב לאדם המיתה אם הכין א"ע במצות ומעש"ט כראוי אז ישחק ליום אחרון לעזוב את עמק הבכא ולשכון בצל שדי משא"כ אם לא הכין א"ע ופתאום יבוא אידו אז מר המות ר"ל והנה העוה"ז נמשל לע"ש כמאז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת אבל רוב בנ"א אינם מזמינים א"ע בכ"י לנסיעה גדולה הלזו רק בבוא ימי זקנתם אז יודעים ומרגישים כי קרבו ימיהם למות ורוצים לחזור בתשובה ולתקן את אשר קלקלו כל ימי חייהם ובודאי לאנשים כאלה המות לא טוב אבל האיש הנלבב שכל ימיו בתשובה ויום המות הוא נגד עיניו תיכף מיום הולדו נמצא שאצלו לו לבד בעת שיזקין ויעריב שמשו הוא אצלו ע"ש כ"א גם תיכף בעת הילדות והשחרות לו יום הכנה וע"ש ליום שכולו שבת לזה טוב המות וזש"ה והנה טוב מאוד זה המות ובתנאי ויהי ערב ויהי בקר אם גם בקרו וילדותו כמו זקנתו ועריבת שמשו הם אצלו יום הששי להכין על יום שכולו שבת ומנוחה:
ובזה פירשתי מאמר מרע"ה למרגלים עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם את הארץ כי רוב בנ"א רק לעת זקנה יזכרו כי סופם לעפר אבל כ"ז שהם בימי בחרותם בכחם ותקפם סוברים כי לעולם יחיו. אבל באמת אז"ל אשרי איש ירא את ה' שירא כשהוא איש. וז"ש ויהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל ע"ד זאת התורה אדם כי ימות באהל שהתוה"ק מעוררת אותנו שכל עוה"ז נדמה רק כאהל ארעי שהיום כאן ולמחר נוטה אהלו במקום אחר כן המה ימי חיינו אין אנו יושבים בדירת קבע רק באהל נטוי על ימים אחדים. והעידה התורה שיהושע ב"נ בעודנו נער בימי תקפו וכחו בבחרותו כבר זכר אחריתו ולא מש מתוך האהל לא מש מידיעה זאת שהוא רק כאהל ארעי בעוה"ז. והנה ימי בחרות נקראים ימי העליי' שעולה במעלה הר היצירה וימי זקנה נקראים ירידה מן ההר. וזהו שרמז עלו זה בנגב כשאתם עוד בחצי ימי חייכם ועליתם את ההר בעת שהוא עדיין ימי עלייתכם ולא ערבה עוד שמשכם אז כבר וראיתם את הארץ על הכוונה הנז' לזכור כי אל עפר ישוב. וי"ל בזה מה דאיתא במס' תמיד שאל אלכסנדרוס מוקדן את זקני הנגב איזהו חכם א"ל הרואה את הנולד כי נאמר נער הייתי גם זקנתי היינו כנ"ל שגם בימי נערותו הוא זוכר עת פרידתו כמו הזקן. וע"ז נא' בפסוק ואברהם זקן בא בימים אף שלא היו לו רק ימים דהיינו בימי בחרותו בכ"ז כבר הי' כמו זקן זוכר אחריתו וע"כ נקראים אנשים כאלה זקני הנגב שעוד בחצי ימיהם בעוד שמש כחם זורח. כבר הם זקנים לזכור אחרית האדם. והם השיבו שפיר לאלכסנדרוס שזהו החכם האמיתי הרואה את הנולד שתמיד זוכר אחרית ימיו את אשר יולד יום. ובמשנה דאבות אמרו איזהו חכם הלומד מכל אדם וי"ל עפמ"ש בפ"ד דאבות מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה וכבר הרגיש התוי"ט מאי שתקות הלא אין מי שיקוה על המיתה. ונ"ל עפמ"ש במד"ש פ"ג לפרש המשנה לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. החילוק בין רמה לתולעה הוא תולעה באה מבפנים מבשר הנסרח ורמה היא מה שבאה מבחוץ וירום על האדם. והנה יש לאדם ליתן דין וחשבון על עבירות של עצמו והם נמשלים לתולעה שבא מגופו אבל יש עוד עון ערבות וכשלו איש בעון אחיו והם באים מבחוץ לגופו. וזה כוונתם קשה רמה למת העבירות שבאים מחוץ לגופו הם הקשים על האדם. והנה כמו שיש מכה הבאה מעפשות ליחה שבגוף ויש מכה הבאה מחוץ ע"י מחט וקוץ. וזהו הדמיון רמה למת כמחט בבשר החי כמו שיקרה לאדם שהוא בריא אולם מעצמו ומגופו ופתאום בא עליו מבחוץ קוץ מחט מכאיב ועושה בו פצע וחבורה כ"כ האדם השלם בעצמו והוא ידע להזהר מכל חטא ועון וכחות נפשו בריאים ושלימים הם אתו רק הוא נלכד בשחיתת אחרים שערב בעדם ואם יענש ע"ז קשה לו מאד כי הוא לא חטא בעצם ורק עונות אחרים ישא ויסבול ודומה ככאב המחט בבשר החי כי גם בשרו חי וקיים ונפשו עליו תאבל על עונות אחרים והנה מצינו טענה ליום הדין שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות מעכב י"ל שאור שבעיסה הוא על עבירות שבאים מגופינו ושעבוד מלכיות על אותן עבירות שלמדנו להרע מאוה"ע שע"י שהיינו משועבדים לאחרים המולכים עלינו ולא היינו יכולים לעמוד מנגד ב"א החוטאים המה החטיאו אותנו והמה משלו בנו. אך כ"ז י"ל במי שהוא עניו ומקבל דברי זולתו אז יש לו התנצלות כזה שגם לחטוא למד מאחרים אבל מי שהוא בעיניו גדל דעה ועומד על דעתו האיך יוכל לומר שלמד מאחרים הלא הוא אדם שעומד תמיד על דעתו וא"כ אין טענתו זו טענה. ויש להמליץ בזה איזהו חכם הלומד מכל אדם כלומר שזהו לחכמה יחשב אחרי שעי"ז לע"ל יוכל להתנצל שגם החטאים למד מאחרים. והנה מה שהאדם חוטא ע"י הסתה מאחרים ישנו ג"כ בכלל רמה אחרי שבא מבחוץ וזהו שהזהיר מאוד מאוד הוי שפל רוח ועניו.
והטעם שכל תקות אנוש מה שירצה להתנצל עצמו ביום הדין הוא רמה שחטא ע"י אחרים וזה אין שייך לטעון רק אם הוא עניו ושפל רוח:
זכר ונקב"ה ברא אותם. ארז"ל דו פרצופין נברא האדם שנא' אחור וקדם צרתני כי אנו רואים שאין הש"י ממהר לשלם לרשע כרשעתו ולצדיק כצדקתו. ולזה יוכל האדם להתעטף בטלית שאינו שלו ויש בחירה חפשיית כי אם יראו מיד תגמולי הצדיק והרשע אז היו הכל כמעט כמוכרחים במעשיהם ולא הי' להם בחירה כי מי פתי ירשיע אם יראה בעיניו חטאים תרדף רעה ומי לא יצדק אם יראה צדיק כתמר יפרח שתול כזית רענן ובכל אשר יפנה יצליח ואז לא היינו נקראים מהלכים כ"א עומדים וז"ש דו פרצופין נברא האדם שיוכל להתראות בפני ב"א כמו שירצה. והטעם לזה כי אחור וקדם צרתני שהאדם נוצר או לילך קדימה בגרם השלימות או לשוב צל מעלותו אחורנית. והנה י"ל ג"כ כי ע"כ אין הקב"ה משלם שכר מצות בהאי עלמא כי אם הי' כן הי' אדם מתרעם למה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו והוא אינו יודע מעשה בנ"א שאפשר שזה המתראה לפנינו לצדיק אין תוכו כברו כי אדם יראה לעינים רק הש"י יודע מעשיהם ע"כ צפן שכר מצות לעוה"ב שעי"כ לא נוכל להתאונן על מדותיו ית"ש וז"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך והטעם לזה בי פעלת לחוסים בך נגד בני אדם אבל באמת אין תוכם כברם. וז"ש יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' פרש"י יודע ה' מעשה ידי תמימים לפי שרק הוא יודע ולא האדם ע"כ נחלתם לעולם תהי' לעוה"ב דוקא תהי' נחלתם ועי"ז לא יבושו בעת דעה כי ידעו שרב טוב צפון להם לעוה"ב:
לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת כי המפרשים העירו על קריאת שם אשה למה לא נקראת אדמה כמו שהזכר נקרא אדם אבל י"ל כי שם אדם הונח עליו ע"ש יצירתו שנברא מן האדמה אבל אחרי שנפח בו נשמת חיים חלק אלוק ממעל נקרא איש לשון חשיבות כי ע"י נשמתו גם גופו העפרי נזדכך ונעלה וא"כ הנקבה שנבראת עצם מעצמיו אחר היות בו כבר נשמתו אין ראוי לקרותה אדמה כ"א אשה וז"ש לזאת יקרא אשה ולא אדמה כי מאיש לוקחה זאת שלוקחה ממנו בהיותי כבר איש ולא אדם:
על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. כי ארז"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני. ראינו כי האשה אשר הוכיח לו ה' היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו אלא שנולדה מאבות אחרים וע"כ הם חיים יחד חיים נעימים כשבת אחים ואשתו כגופו ודכר בלא נוקבא פלג גופא איקרי. ואמרו מפני מה דרכו של איש לחזור אחר אשה לפי שבעל אבדה מחזיר אחר אבידתו כי כל איש ואשה תואמים הם מלמטה ויחדיו הם תמים גם מלמעלה וז"ש ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו האהובים לו וגדל על ברכיהם לחצוב לו בור מים חיים לראות חיים עם האשה והטעם כי ודבק כבר דבק מאז ומקדם באשתו והיו מכבר לבשר אחד לא יפרדו ועפ"ז י"ל מאמר הגמרא במערבא אמרי מצא או מוצא כי לפי האמור כשנושא אדם אשה לא יוכל לומר כי עכשיו מצאה אלא היא מצוי' ועומדת לו מכבר עוד בטרם נוצר בבטן וז"ש מצא אשה כבר מאז ומקדם היא אשר נתייחדה לו משמים ע"כ גם מצא טוב כי ישבו יחדיו באהבה ושלום. וכ"ז כשנושא אשה צנועה וכשרה משא"כ מי שנושא אשה יפה וסרת טעם לתכלית גופני ממון או יופי וכדומה אשר סופו לרע שיושחת על ידה ע"ז לא נוכל לומר שהיא האשה אשר הוכיח לו ה' שהרי בודאי מאתו לא תצא הרעה. ובודאי שרק הוא ע"י בחירתו לקחה ובודאי לא יחי' עמה חיים נעימים רק תעמוד לשטן לו להשחיתו וזהו ומוצא אני אם לא יקח האשה אשר היא חלקו וגורלו מאז רק הוא מוצא אותה בבחירתו זו מר ממות וז"ש אליעזר עבד אברהם והי' הנערה אשר תאמר אלי שתה וגו' היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני. והכוונה כי רק אם יקח אשה כזאת בעלת טוב וחסד וכשרה אז נוכל לומר כי זו היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדני ולא על בחירתו נשאה רק אשר חברם היוצר מתחלה: בפסחים קשין מזונותיו של אדם כיולדה נאמר כאן בעצב תלדי בנים ונאמר כאן בעצבון תאכלנה עוד שם קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. י"ל ע"פ מ"ש עוד שם בשעה שאמר הקב"ה לאדה"ר וקוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות אמר אני וחמור נאכל באבוס אחר כיון שא"ל הקב"ה בזעת אפך תאכל לחם נתקררה דעתו וי"ל עפמ"ש בפ' שירה שדות אומרים ה' בחכמה יסד ארץ כי אמרו במשנה סוף מס' קידושין מימי לא ראיתי צבי קיץ וכו' והם מתפרנסים שלא בצער והאדם רק הוא מתפרנס בצער וביגיע כפו יאכל לחם והוא למען יתעורר האדם ויכיר יתרונו על שאר הבע"ח שהם מפני שאין להם תכלית אחר זולתי העוה"ז ממציא להם הש"י די סיפוקם בלי עמל ויגיעה אבל האדם לא על הלחם לבדו יחי' בעוה"ז כ"א בכדי למצוא שלמות נפשו להשביע בצחצחות נפשו בעוה"ב ע"כ להיות העוה"ז איננו עיקר תכליתו אינו משיג מזונותו כ"א אחרי הטורח ויגיעה. ובזה י"ל הפ' יגיע כפך כי תאכל מה שאתה האדם אינך משיג מחסורך רק אחרי היגיעה והטורח הוא למען תתעורר ותבין כי אשריך וטוב לך שעיקר מציאותך הוא למען קנות האושר והטוב הנצחי והעוה"ז אינו רק טפל ע"כ לא יושג לך בנקל. וז"ש שדות אומרים ממה שאנו רואים כמה מהטורח צריך האדם לעמול ולעבוד בשדה עד שישיג מזונו בזה אומרים לנו ומורים אותנו לדעת שלא בשביל עוה"ז נוצרנו רק ה' בחכמה יסד ארץ כלומר בעבור החכמה והשלימות הנצחי יסד ארץ ומלואה וכנ"ל. וז"ש בשעה שאמר הקב"ה לאדה"ר וקוץ ודרדר תצמיח לך הבין שגם הוא יהי' לו די סיפוקו בקוץ ודרדר וימצא מזונו בלי עמל ויגיע זלגו עיניו דמעות אני וחמור נאכל באבוס אחד באשר שכמוהו כחמור מוצאים מחסורי גופם בלי עמל פן ח"ו אין לו תכלית מעולה יותר על העוה"ז כמו החמור עד שא"ל הקב"ה בזעת אפך תאכל לחם שלא ישיג לחם מזונו כ"א בעמל ובזעת אפים והבין מזה שאין תכליתו העוה"ז רק אל מקומו הנצחי שואף זורח הוא שם בעוה"ב אז נתקררה דעתו. והנה איתא במשנה דאבות ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שע"כ אתה חי וע"כ אתה מת וע"ב אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה ושמעתי לפרש כמדומני מפ"ק אדמו"ר הגאון בעל כ"ס זלה"ה הכ"מ כי אנו רואים התינוק בהולדו הוא צועק ובוכה והוא מפני שקשה וצר לו בואו בעוה"ז עמק הבכא וכן במות האדם נפשו עליו תאבל כי קשה עליו פרידתו מעוה"ז. וקשה ממ"נ אם קשה עליו בואו לעוה"ז למה יאבל ויצטער בהפרדו ואם קשה עליו פרידתו למה בוכה בהולדו אלא שהאמת בזה טוב שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ע"כ בהולדו צר לו להולד מפני הסכנות המרחפות בעוה"ז וירא לנפשו פן יחטא ואשם וכן במותו אחר שכבר לכלך נפשו בזוהמת חטאיו אז ירא מיום המיתה כי יצטרך לתת דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה וז"ש המשנה אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שאומר אין דין וחשבון בשאול כאשר לקברות יובל ינוח בשלום ז"א שהרי אתה רואה שבע"כ אתה נולד וחי שלא ברצונך ובכ"ז וע"כ אתה מת שלא ברצונך והמה דברים סותרים אע"כ מוכח מזה שאתה עתיד ליתן דין וחשבון וכנ"ל ודפח"ח. וי"ל שלכן נאמר לאשה אחר החטא בעצב תלדי בנים כי קודם החטא שלא הי האדם עדיין עלול לחטוא הי' טוב לו שנברא ע"כ לא הי' צער לידה אבל לאחר החטא שאז טוב לו שלא נברא ע"כ הוא נולד בעצב ובצער מפני שאין רצונו לצאת ולהולד ולפי"ז מצער הלידה שהאדם נולד בקושי ובצער ולא כחיות השדה שיולדות בלא צער מפני שאין להם לירא מחטא ועונש מוכח שהאדם יש לו יתרון על חיות השדה ויש לו תכלית נצחי נוסף על העוה"ז. והנה מקושי הפרנסה של האדם מוכח ג"כ שלא על לחם העוה"ז יחי' האדם רק לתכלית נצחי וכנ"ל וז"ש קשים מזונותיו של אדם ע"כ אינו משיגם בנקל כ"א בקושי ובטרחה ויגיעה להורות לו שלא בשביל חיי הבל נוצר וזהו כיולדה שנא' בה בעצב תלדי בנים מטעם האמור. ובזה י"ל דברי המסורה וראיתן על האבנים וראיתם את הארץ וראיתם אותו וזכרתם הכוונה כנ"ל אם תראו על האבנים קישוי וצער היולדת וראיתם את הארץ עמל וטורח הפרנסה שהארץ תתן יבולה עי"ז וראיתם אותו וזכרתם שכ"ז יעורר את האדם לזכור אחריתו וכנ"ל. והנה מקריעת ים סוף מוכח ג"כ שהאדם יש לו השארות נצחי אשר לתכליתו נברא ולא בשביל עוה"ז הנפסד כ"א הי' האדם כשאר הבע"ח חי רק חיי הבל בעוה"ז למה ישועבדו כחות הטבע אל האדם לשנות את חוק טבעם כמו בקריעת י"ס אשר אין לאדם יתרון עליהם ובע"כ לומר שהאדם חיי נצחי יחי' לעד ולעולם ע"כ הים וכל כחות הטבע שהם בלתי נצחיים נתונים נתונים המה לאדם ומשועבדים תחתיו וז"ש קשין מזונותיו של אדם ממה שאנו רואים טורח האדם וקישויו להשיג מזונותיו שאינו מוצאם בנקל מזה יוצא לנו התעוררות כמו מקריעת י"ס כי שניהם יורו לנו באצבע מה תכלית האדם שהוא רק לעולם הנצחי והקים:
בסוטה דף י"ד ע"א דרש ר' שמלאי תורה תחלתה ג"ח וסופה ג"ח תחלתה ג"ח דכתיב ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וסופה ג"ח דכתיב ויקבור אותו בגי נ"ל עפמ"ש כי ימוך אחיך עמך והחזקת בו גר תושב וחי עמך ובמ"ר שם הה"ד אשרי משכיל אל דל כיום רעה ימלטהו ה' כי לא די לגמול טובה לעני בעת מיתתו ר"ל ללוותו לבית עולמו רק עיקר הגמ"ח אם נגמול לו בעודו בחיים חיותו להחזיקו ולהחלימו למען חי חי יזכור טובתו וזהו כי ימוך אחיך לא תמתין עד יום מותו ואז תגמלהו טובה ללוותו ולספוד לו כ"א והחזקת בו וחי עמך בעודו חי למען יוכל להחיות אתך וז"ש המ"ר הנ"ל אשרי משכיל אל דל ביום רעה כזה אשר עוד ימלטהו ה' משא"כ אם ימתין לעת מיתתו שהוא יום רעה ששוב אין ממלטהו ה' וז"ש ר' שמלאי התורת תחלתה ג"ח לא שנתחיל בסוף דהיינו בקבורת מתים כ"א תחלתה ג"ח להלביש ערומים ולהחיותם כפי מסת ידינו ואם כבר עשינו כל מה שביכלתנו להצילו מרדת שחת אז הסוף הוא ג"כ ג"ח דקבורה אבל לא שנתחיל בגמ"ח של סופו וכנ"ל:
ואת להט החרב המתהפכת. במדרש הובא בעוללות אפרים זו מילה שנא' עשה לך חרבות צורים י"ל עפמ"ש הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט כי המילה לכאורה גרעון כבודו ית' ח"ו כשאלת ההוא מינא אם אלקיכם שונא הערלה למה לא נברא אדם כשהוא מהול כי איך יוכל קרוץ מחומר לגרוע מהבריאה מעשה ידי יוצר ית'. והתשובה לזה לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שהקב"ה הורה בזה שהאדם בעצמו הוא יתקן א"ע וכמ"ש מותר האדם מן הבהמה אין כלומר מה שהאדם בהולדו הוא כאין וכלא ורק הוא עצמו מתקן א"ע זה הוא המותר והמעלה שלו ולפ"ז אם האדם באמת מתקן א"ע כשיגדל והי' לאיש אז המילה איננה נחשבת לגרעון כבודו ית' בפעולותיו שהרי אדרבה יצא לו טובה שנתעורר ממנה לתקן א"ע אבל כשח"ו לא ייטיב דרכו כשיגדל ולא פעלה אצלו המילה לטובה נמצא המילה נחשבת לגרעון בפעולתו ית'. וז"ש הצור תמים פעלו רק אז נוכל לומר שפעולת הצור ומעשה ידיו להתפאר הוא תמים ואין בו גרעון אם כל דרכיו ר"ל דרכי האדם משפט מתנהג ביושר כראוי שאז המילה פעלה פעולתה לטוב נמצא לפי זה שהמילה היא כמו להט החרב המתהפכת מרעה לטובה אם ניטיב את דרכנו ומעללינו ע"י המילה אז היא לטוב לנו אבל כשח"ו הוא להיפך אז היא לרע ח"ו כי היא כהטלת דופי ומום במעשה ידי הקב"ה. וז"כ המדרש שדרש על המילה כנ"ל. ובזה פירשתי מ"ש בפ' אמור גבי כהנים קדושי' יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קודש כי הקרבת הקרבנות לכאורה הוא ח"ו כחילול כבודו ית"ש כאלו ח"ו יאכל בשר אבירים ודם עתודים ישתה אך בשנדע טעם הקרבן כי הוא בכדי לקרבנו אליו ית' ולקדש אותנו אז אדרבה הקרבן יחשב לכבודו ית"ש והנה הכהן המקריב אם שפע הקדושה הנמשך מההקרבה תחול עליו בראשונה אז יש תקוה שהקרבן יעשה פעולתו להקדיש אותנו אבל אם הכהן המקבל הראשון גם הוא לא יקדש זה מורה שהקרבן לא עשה פעולתו ונמצא שהוא ח"ו חילול כבודו ית"ש. וז"ש קדושים יהיו הכהנים לאלקיהם ואז לא יהי' חילול שם ה' וביאר הטעם כי את לחם אלקיהם הם מקריבים וזהו חלילה פחיתות לכבודו ית' רק והיו קודש אז נדע שהש"י לא צריך להקרבן כ"א לקדש אותנו. ובזה י"ל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי באמת כל המצות הם כעין פחיתות כבודו ית' שנראה כאלו הוא צריך לעבודתינו ורק אם נדע כי לא ניתנו המצות אלא לצרף את בריותיו אז כבודו במקומו מונח וזהו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים לעבוד עבודתי אשר לפי הנראה עושים מגרעת ח"ו בכבודו ית' ורק אם תהיו גוי קדוש אז אין כאן פחיתות חלילה רק אדרבה כבודו הגדול ית' מתרבה עי"ז:
וישם ה' לקין אות בילקוט מה אות מסר לו ר"י אמר שהזריח לו השמש י"ל הכוונה כי מן הראוי הי' שחטאים תרדף רעה ומיד בחטאם יגיע להם עונש והש"י אינו עושה כן לפי שרוצה שאדם יעבוד הש"י בבחירה ורצון בלי הכרח ואם יראה בעיניו עונש הרשעים אז כמעט מוכרח הוא לעבוד את ה' והמופת לזה שרצון הש"י שנעבוד בבחירה אנו רואים אשר השמש שהוא גלגל רוחני הוא לצורך האדם האנושי אשר יסודו מעפר ומשועבדת לו להזריח ולהאיר לו והטעם לזה שאנו במעלה יתירה על שאנו עובדים את הש"י בבחירה והשמש עובדת בהכרח וזהו הענין בקין שירא שמיד אחר חטאו יומת בעונו ע"כ אמר והי' כל מוצאי יהרגוני ואמר לו ה' אל תירא כי אינו מעניש מיד את הרשע ולמופת ע"ז הזריח לו השמש להורות לו כי ה' חפץ יותר בבעלי בחירה ע"כ גם אתה לא תגוע תיכף בעונך וי"ל בזה מאמר אביי אידלי יומא אידלי קצירא הכוונה כי חולי הנפש המפחדים שאין מועיל להם תשובה ופן מיד יענשו על זדונם אמנם אם יראו עלות השמש על הארץ ישובו ורפא להם וז"ש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפי':
זה ספר תולדות אדם בילקוט איוב כ"ח ראוי' היתה התורה שתנתן לאדה"ר מ"ט זה ספר תולדות אדם אלא אמר הקב"ה שש מצות נתתי לו ולא הי' יכול לקיימם וכו' הריני נותנה לבניו מ"ט זה ספר תולדות אדם. ונראה כי רבים המסירים מעליהם עול תורה אומרים כזב בפיהם שאינם מאמינים שהש"י בעצמו ובכבודו הוא מחוקקנו רק שמרע"ה ברוח שכלו ובינתו הוליד את חוקי התורה וכיון שכן אף שבעת ובזמן ההוא היו חוקי התורה ומצותי' בתכלית הטוב האפשרי אבל בימים האלה בזמן הזה שנשתנו סדרי העולם במרחק רב מעת ומזמן ההוא איך אפשר שאותם החוקים יעמדו לנצח ולדורי דורות אם היו מאמינים שהתורה מהשי"ת נתונה אזי כמו שהוא נצחי כן תורתו בודאי נצחית אבל לפי דעתם שהתורה ילידת בשר ודם איך יתכן שתורתו תשאר לעד הלא ראינו כמה אומות הי' להם מחוקקים אשר בזמנים שעברו אדניהם על היושר הוטבעו לפי הזמן ההוא אבל לעת כזאת כבר עברו וכלו מרוח הזמן כ"כ הם סוברים בתורת משה ח"ו. ואמרתי לסכור פי דוברי שקר ולהוכיחם על פניהם בראי' אמיתית שהתורה יציר כפיו של הקב"ה ולא מעשה תבונת בשר ודם הלא מצאנו בתוה"ק כמה וכמה חוקים שאין השכל מחייבם אדרבה לא יעמדו בדין לפני שכל האנושי כמו פ"א ושעטנז שאוה"ע מונין ישראל עליהם וכיון שכן האיך חושבים שמרע"ה בשכלו הוליד חוקים האלה הלא הם נגד חוקי השכל והתבונה אלא בוודאי המופת חותך שכל התורה הוא חקוקה מתחת כסא הכבוד ונחצבה מצור ית"ש לפניו כל רז לא אניס ולי' גלי' טמירתא וזהו לדעתי כוונת הנביא (סוף מלאכי) זכרו תורת משה עבדי כלומר אל תחשבו שמשה עשה מדעתו כאשר נתן לכם את התורה כ"א רק עבדי ה' הוא אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל והראי' לזה חוקים ומשפטים לא לבד משפטים גלויים נתן לכם כ"א גם חוקים צפונים ונעלמים מעיני השכל וזה בודאי מופת שאני צויתי אותו ולדעתי זהו באמת הטעם שהש"י נתן לנו חוקים נעלמים ולא גלה לנו טעמם ונימוקם לידע ולהודיע שרק מאת ה' היתה זאת התורה לנו למורשה ולא נשאבה מבאר מרע"ה ולזה כוונה תוה"ק בהקדימה אל חק היותר נסתר בטעמו והוא מצות פרה אדומה אלה הדברים זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר לומר זאת חוקת התורה כלומר ע"כ נתנה התורה לנו חוקים בלי נדע טעמם כדי שנדע בטח אשר צוה ה' ולא מלבו בדה משה רבע"ה את התורה. והנה אם נניח שח"ו מרע"ה בדה את המצות מלבו יוכל נביא ואדם גדול בדור אחר לשנות כי מה שאדם בנה יוכל אדם אחר להרסו אבל כיון שהתורה מעשה ה' היא הנה קיימת לדור ודור ולנצח נצחים. וזה לדעתי כווונת המדרש הידוע בקש שלמה לעמוד על טעמה של סרה אדומה יצתה ב"ק ולא קם עוד נביא כמשה הדברים מבוארים כנ"ל כיון שהעידה התורה שלא קם ולא יקום נביא אחר כמשה להוסיף או לגרוע מדבריו וע"כ ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה וכיון שכן לית בר נש יכול לגלות מצפוני החוקים ובפרט מצות פ"א. עוד הוכחה לזה כי ראינו שתוה"ק לא תעלים מאתנו חסרוני וחטאי ומומי משה ואם ח"ו נאמר שמשה הי' המחוקק בודאי הי' מעלים את חסרונותיו למען לא יוגרע עי"ז ערך תורתו וכאשר נראה שגם הוא בשר ודם ובלתי נקי מחסרונות אבל בשנאמר שהתורה היא מעשה ידיו של הקב"ה לא איכפת לנו בזה האיש משה אם גם הוא בשר ודם ואיננו נקי וחף מכל פשע בכ"ז ערך התורה לא יוגרע עי"ז כי לא משכלו הולידה. וזה לדעתי כוונת מארז"ל משה מן התורה מנין שנאמר בשגם הוא בשר הכוונה באיזה אופן צותה לנו התורה שנצייר לעינינו את תואר תכונת משה האם נאמר שמלאך אלקים הי' כלו יפה אף נעים כראוי למחוקק או נאמר שגם הוא הי' בן אדם בשר ודם (ויש להוסיף משה מן התורה מנין שלא כדעת הפוקרים שהתורה היא מן משה שהוא המציא אותה בשכלו ובתבונתו ואיננה בת שמים ח"ו אלא שאדרבה משה מן התורה שמשה קיבל שלימות מן התורה להיותה תורה אלקית ומעשה אלקים היא מנין דבר זה שנא' בשגם הוא בשר כנ"ל) וע"ז התשובה בשגם הוא בשר כלומר גם הוא הי' בשר ובן אדם וע"כ שהתורה מהקב"ה וכיון שהוכחנו שהתורה מהקב"ה מאוד יקשה מדוע המתין הקב"ה זה אלפים שנה בטרם הוריד לארץ חביון עוזו ומדוע מנע את הטוב זו תורה מהדורות אשר חיו לפני מתן תורה. וביותר יקשה שאף כשהגיע זמן מ"ת לא נתנה רק לישראל ולא לשאר אומות האין זה יתד לתלות בו דעת האפקורסים האומרים שרק משה המחוקק ע"כ טרם לידת משה לא הי' באפשר להיות התורה במציאות וגם אח"כ לא היתה לנחלה רק לישראל עמו ושבטו של משה המחוקק אבל באמת כבר העירו רבותינו ז"ל במדרש באמרם החזיר הקב"ה התורה על אוה"ע ולא קבלוה כי הם אשר כל גדלם ותפארתם בחיי הארציי לא הכירו חין ערך התורה ולא רצו לקבלה כי ראו אותה לעול כבד אשר לא יוכלו לסבול לא כן ישראל עמו הם הכירו והעריכו כי מתת אלקים הוא מביאה לחיי העוה"ב וכי תאמר מהיכן זכו ישראל למדה זו להכיר גודל ערך התורה התשובה ע"ז כי הם בני אברהם יצחק ויעקב וגודלו על ברכי הגדולים האלו אשר כל מעשיהם בצדק באמת ובאמונה והם זרעו על תלמי לב בניהם זרע הצדקה עד שכשזרחה שמש התורה עליהם מיד הבינו חין ערכה ל"כ האומות אשר בעפר יסודתם וזה כוונת ילקוט ריש פ' במדבר בשעת מ"ת נתקנאו אוה"ע בישראל וא"ל הקב"ה הביאו ספר יוחסין שלכם כשם שהביאו בני הכוונה שהם התקנאו בזה שהם לא הכירו חין ערך התורה וישראל הכירו אותה ולזה א"ל הקב"ה ראו יוחסין שלהם שהם גודלו על ברכי אבותיהם הק' וממילא מזה הטעם לא נתן הקב"ה התורה אלפים שנה קודם נתינתה באמת בשביל שלא היו עדן מוכנים לכך רק אח"כ כאשר כבר גדלו והצליחו ועשו פרי אז הקב"ה ראה שהגיע עתם עת דודים אז אמרה כנ"י שמרתי פקודיך ועדותיך כלומר עתה אמתין ואשמור שיבואו לי דבר קדשך אחרי שכל דרכי נגדך שאני הלכתי עד עתה לקראתך וזה כוונת נושא דרושנו ראוי' היתה התורה שתנתן לאדה"ר מ"ט דאל"כ יאמרו הבריות זה ספר אשר היא תורת אלקים לא מפי אל חי יצא ח"ו דא"כ הי' להקב"ה ליתן את התורה תיכף בעת הבריאה ובשביל שלא נתנה לדורות הראשונים מוכח שהיא רק תולדות אדם ילידת שכל משה ופרי תבונתו אבל באמת זה אינו כי בודאי התורה מאת ה' היתה והטעם שלא ניתנה מקודם בשביל שהדורות הראשונים לא היו מוכשרים עדן לקבל טהרה והמופת כי אדה"ר אף ז' מצות שנתנו לו לא הי' יכול לקיימם ורק הדורות האחרונים אשר נתגדלו עלו והצליחו ועשו כבר פרי הדעת ועץ התבונה להם יאתה התורה וזה כוונת סוף המדרש זה ספר אינו ראוי עדן לדורות הראשונים כ"א רק תולדות אדם אלו דורות אחרונים. וי"ל בזה כוונת מדרש הובא ביבין שמועה פ' קרח מה ראה קרח לחלוק עם משה פרשת פרה אדומה ראה והוא תמוה אבל ע"פ הנז' הכוונה נאותה אחרי שמפרה אדומה החוק הנעלם מעיני כל בשר מוכח שלא משה מלבו בדה את כל התורה הזאת רק מאת ה' היתה זאת א"כ אין למשה שום התנשאות על שאר העם אחרי שהוא רק שליח השם וע"כ הרהיב בנפשו לחלוק עליו:
בילקוט אדד"ר פגע בקין א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי מיד פתח אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת נ' הכוונה כי כך דרכו של יצה"ר אחר שמחטיא את האדם עוד מתעהו לבלי ישוב בתשובה באמרו כי הוא מן הנמנע אחרי שכבר נשרש כ"כ בחטא וא"א לטהר ולנקות א"ע משמץ העבירות וזהו מפתוי היצר כי באמת הבא לטהר מסייעין אותו ולאין אונים עצמה ירבה הש"י ויגמור בעדו לטוב. ובזה י"ל מארז"ל ונקה לשבים לא ינקה לשאינן שבין ותמהו המפ' ז"ל פשיטא דלא ינקה לשאינם שבים והרי אפילו נקיון לשבים הוא חסד אל ופשיטא דלאינו שב לא ינקה ולפי האמור ניחא דלכאורה גם האינו שב הי' יכול לנקות עצמו בטענה שאין ביכלתו לשוב אחרי שטבעו בבוץ העונות רגליו. אולם מאשר נדע שהבא לטהר מסייעין אותו וא"צ רק ההתחלה ואח"כ האל גומר עליו א"כ אין זו טענה וזה ונקה לשבים אחרי שהש"י הוא המנקה ומסייע שיש בו ממש לשבים אשר הם בעצמם לא יוכלו לנקות א"ע ע"כ ולא ינקה לשאינם שבים. ובאמת אם הי' הקב"ה מתנהג ע"פ שורת הדין לא הי' מקבל תשובה קלה כזו אלא שהוא כעין פשרה בין שני צדדים שכל א' מניח מקצת מתביעתו כ"כ היצר סוכן בנו ושואל מאתנו לבלות כל ימי חיינו בהבלי הזמן ולהתענג בתענוגים חומריים והקב"ה רצונו להיפך שנהי' תמיד דבוקים בקדושתו וכל עתותינו תהיינה קודש לד' ואנו עושים פשרה אם לא נוכל להיות כולו לה' לכל הפחות נהי' עכ"פ חציו לה' וחציו לכם וזה נקל לעשות ועל אופן כזה אנו יכולים לשוב בתשובה וז"ש קין עשיתי תשובה ונתפשרתי ר"ל שהקב"ה התחסד עמי ולא הכביד עלי להשלים כל חוקי כראוי אליו ית' כ"א באופן הנז' ע"ד פשרה ג"כ נתרצה ונאות לי. והנה ענין השבת ג"כ הוא כעין פשרה שהקב"ה הי' יכול לבקש מאתנו שנקדש כל ימינו לעבודתו ולא נבלה אף רגע א' לצרכי גופינו והגוף מבקש הפכו שכל ימי עמל האדם יהיו לצרכו ואף יום א' לא יקדש לה' ע"כ עשה הש"י פשרה ואמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל ו' ימים יהיו גם לצרכי הגוף אבל עכ"פ יום השביעי יהי' שבת לה' אלקיך. וזהו מליצתם כיון ששמע אדה"ר שקין עשה תשובה ע"י פשרה אז שבח את יום השבת אחרי שגם הוא כעין פשרה בינינו לבין קוננו ית' ואפשר שלזה רמז הכתוב ושמרתם את השבת כי אות היא ביני וביניכם כלומר אחרי שהש"י התחסד עמנו ונתן לנו כל ימי השבוע גם לצרכינו א"כ יאות שנשמור עכ"פ את השבת יום האחד קודש לה' ודי לנו שויתר ו' ימים גם לצרכינו וזהו כי אות היא ביני וביניכם דייקא כי הפשרה הוא הממוצע בין שני הצדדים כ"כ השבת הוא ממוצע בין בקשת הגוף ובין בקשת הנפש המדברת בשם ה' וזהו ביני וביניכם:
ובמדרש פרשתינו ופ' תזריע גם בילקוט תהלים קל"ט אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה ר"א אומר אחור כיום אחרון וקדם ליום ראשון ע"ד דר"א תוצא הארץ נפש חי' זה רוחו של אדה"ר ותשת עלי כפכה לתת דין וחשבון וצריך ביאור. וי"ל בהקדם המסורה וראיתן על האבנים וראיתם את הארץ מה היא וראיתם אותו וזכרתם והכוונה פשוטה לרמוז משאז"ל באבות הסתכל בג' דברים ואי אתה באה לידי עבירה דע מאין באת וזהו וראיתן על האבנים. ולאן אתה הולך הוא וראיתם את הארץ. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון הוא וראיתם אותו וזכרתם. ואלו הדברים הם בעצם ובאמת התבלין שלא יחטא אדם אחרי שרוב חטאיו הם לפי שמתגאה ע"כ יזכור ולא ישכח כי יסודו מעפר וסופו לעפר. והנה אדה"ר שהי' יציר כפיו של הקב"ה לא הי' לו תבלין זה לידע מאין בא מטיפה סרוחה כי לא הי' ילוד אשה וגם לא הי' לו ידיעה לאן הולך אחרי שלא הי' עדיין מיתה בעולם עד אחר החטא וא"כ הי' לו התנצלות גדול לחטאו אחרי שחסרו לו האמצעיים אשר על ידם יסור מלחטוא. ולפ"ז י"ל שאדה"ר התפלא מדוע ענוש יענש על חטאו וז"ש אחור וקדם זה יום ראשון ואחרון שהוא הזכירה וההסתכלות מאין בא ולאן הוא הולך הלא רק אתה ה' צרתני ולא נולדתי מאדם ומחומר לא קורצתי ומנין לי לידע מוסר זה ובכ"ז ותשת עלי כפכה לענוש אותי ולתת דין וחשבון זהו פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל למה אתה מענישני אחרי שלא הי' לי התעוררות זה כי רק הידיעה שבא מעפר ושב לעפר היא תוכל לחיות הנשמה שלא יסור האדם מאחרי בוראו וז"ש תוצא הארץ נפש חי' כלומר הארץ היא מה שיודע האדם כי מארץ לוקח ואלי' ישוב היא תוכל בכחה להחיות את נפש האדם שלא יהי' רשע חשוב כמת. והנה מרע"ה אף שידע שיסודו מעפר אבל באמת סופו לא הי' בעפר כי לא נקבר בארץ ואם הי' יודע את זה בתחלה הי' חסר לו התעוררות זה ולא הי' יכול להיות עניו כ"כ כמו ששבחה התורה אותו והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה והך אשר ע"פ האדמה לכאורה מיותר כי ידענו שאדם חי ע"פ האדמה אבל נתן הכתוב סיבה כי רוב בנ"א המתגאים טעמם שמעלימים המות מעיניהם וסוברים שלנצח יחיו וז"ש עניו מאד מכל האדם והטעם ששאר בנ"א אינם ענוים כ"כ אשר ע"פ האדמה אינם זוכרים שיבואו בתחתיות ארץ במותם כ"א רק ע"פ האדמה הם שוכנים לנצח בדמיונם הכוזב וא"כ אם מרע"ה הי' יודע מתחלה שלא יקבר באדמה לא הי' הוא ג"כ מגיע להענוה הגדולה ובע"כ שלא ידע את זאת מקדם. ובזה יובן מדרש תמוה הובא ג"כ בכתב סופר לאדומ"ר הגאון זצ"ל שדרש ע"פ ולא ידע איש את קבורתו אף משה לא ידע שנאמר והאיש משה עניו מאד וגו' הכוונה כנז' דע"כ גם משה לא ידע קודם מותו היכן יקבר שאל"כ לא הי' עניו כ"כ כנז"ל אשר ע"פ האדמה. וע"כ אמר הקב"ה לאדה"ר אחר החטא כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי ממנה לקחת להורות לו אף שהוא יציר כפו של הקב"ה בכ"ז יסודו עפר ואין לו להתגאות ע"כ נאמר גם כן ויעש ה"א לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם הוא ג"כ לסימן זה כי בגד הוא סימן הכליון כמ"ש וכולם כבגד תבלה כלבוש תחליפם להורות לו שגם הוא יכלה כאחד העם ואין לו להתגאות והנה הבגד הוא למחסה עד החום ולמסתור עד הצנה וזהו ג"כ רמז אחרי שנאמר צנים ופחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם ומי שהוא קר הוא עצל מלעשות מצות ומי שהוא חם הוא בוער כאש לתאוה יבקש אבל הבגד הוא לכשיזכור שסופו יכלה לא יהי' מצונן ועצל מלעשות מצות להכין צידה וגם אש התאווה לא תבער בו ע"כ הבגד בפרט כשהיא בעלת ד' כנפות שהוא מורה ביותר שיש לו קץ וכנף כמו הכנף שיש לו קץ וטלית עגולה אינה חייבת בציצית ע"כ שפיר אמר וראיתם אותו היינו הבגד בעל ד' כנפות המורה בכל צד שיש קץ לאדם וגם הציצית הן תלויין לארץ אשר ממנה לוקח אדם יסודו מעפר וגם פתיל תכלת שדומה לרקיע אשר שם יועמד במשפט ע"כ אמר וראיתם אותו להתעורר מהוראת הבגד והציצית כאמור אז וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כי הלב חורש מחשבות און שלא לעשות המצות והעין רואה והדרך שמתחלה העין רואה ולבסוף הלב חומד ומתאוה אבל במדבר שלא ראו מאומה מה שיעורר אותם לתאוה הי' להיפך מתחלה לבם חמד ואח"כ עינם ראו זר ע"כ אמר אחרי לבבכם ואח"כ אחרי עיניכם וזהו אשר אתם דייקא זונים אחריהם:
ובדרוש לר"ה אמרתי על המדרש פ' אמור אדה"ר נברא בר"ה ונידון בר"ה אמר הקב"ה אתה סימן לבניך כשם שאתה יצאת לפני בדימוס ביום הזה כן בניך יהיו נידונין לפני ויצאו בדימוס. הנה היום הזה הוא הגבול המפסיק בין השנה שעברה לטובה ובין השנה המתחלת היום ואנחנו לא נדע מה נחוג ביום הזה אם השנה שעברה או השנה הבע"ל אם נשמח על אשר סיימנו שנה מימי חיינו או נשיש אלי ימים יוצרו. אבל באמת שם החג המקודש ראש השנה מורה באצבע שלא על העבר אנו חוגגים כ"א ראשית השנה אנו מקבלים בקול תרועה ולקראתה אנו שמחים והטעם לזה כי העבר עבר מה שעשינו בשנה הע"ל כבר נכתב ונחתם בספר הזכרונות וע"ז יש להמליץ המלט על נפשך אל תבט אחריך מי שרוצה למלט נפשו מיד שאול סלה לא יבלה עתו בהביטו אחריו את הזמן שעבר כבר כי הצועק לשעבר הוא תפלת שוא רק בין תבין את אשר לפניך אם בעל נפש אתה רק העתיד הוא ברשות אדם בו יוכל לתקן את אשר עוות בימים קדמונים ע"כ רק לימים הבאים ניתן עינינו להיטיב מעללינו וע"ז אמרו איזהו חכם הרואה את הנולד שיראה בעתיד כדת מה לעשות מי שעשה טוב לא יסתפק בעבר ומי שעשה רע ישתדל בעתיד להשכיח את העבר וזהו חכמתו של אדם וזה שרמזו חז"ל באמרם תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה ולכאורה מה חכמה בתק"ש וכמה היודעים לתקוע בוערים בעם אבל הכוונה ע"פ אז"ל ה' אורי בר"ה וישעי ביו"כ כי היום הזה הוא ראש והכנה לתשובתנו שנעשה בימים הבאים וה' האיר לנו ברחמיו בר"ה למען נעור משינת התאוות ונתקן מעללינו בימים הבאים אבל ר"ה בעצמו אינו בעצם יום התשובה ווידוי כמ"ש הפוסקים ז"ל שאין נכון להתוודות בר"ה. והנה מי שרוצה לבנות בית נכון מתחלה צריך לצייר בחרט אנוש את אופני הבנין תאיו ואולמיו ויציעיו וחלונותיו ארכם ורחבם באמת הבנין ואחרי שחשב מחשבות אלה אז יוכל לפעול נצורות כמו כן היום הקדוש הזה הוא רק היום אשר בו נחשוב מחשבות על איזה אופן נבנה בית תשובתנו והתקיעה אשר מעוררת אותנו משינתנו היא רק המחשבה והעצה אשר על פי' בימים הקדושים הבאים נעשה מלאכת התשובה. והנה לעשות מחשבות האיך לבנות הבית לזה צריך חכם וחושב ובקי במלאכת הבנין משא"כ לעשות הבנין בעצמו עפ"י התבנית ותכנית שעשה כבר האומן מקודם לזה א"צ אומנות יתירה והיא רק מלאכת הפועלי' הבוערים בעם כאשר עינינו רואות בהבנות בית וז"ש תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה שלא נחשוב שהתקיעה היא כבר עשתה וגמרה בנין נפשנו לא כן רק היא החכמה (הפלאן) אל הבנין שלזה צריך חכמה אבל איננה עדיין המלאכה בעצמה וז"ש הכתוב בחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהי' לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו כלומר היום הזה רק קורא אותנו להכין את עצמינו אל הקודש אבל לא שכבר נגמר ביום הזה מלאכת תשובתנו ועבודתנו וז"ש כל מלאכת עבודה לא תעשו והיום הזה רק מקרא קודש שקורא אותנו להכין עצמנו בקדושה ובהיות כן שפיר אמרנו שהיום הוא ראש השנה כלומר התחלה וראשית שצריכים לגמור בימים הבאים ע"כ לא רק לאחור נביט כ"א לקדם מגמת פנינו. והנה אדה"ר אחרי שהיום הזה נברא ונידון היום בעת אשר לא הי' לו עוד זמן עבר הוא בע"כ ראה רק בעתיד לפנים ולא לאחור אחרי שלא הי' לו עדיין זמן עבר וא"ל הקב"ה כשם שאתה יצאת לפני בדימוס והוא ע"י ראייתך בעתיד ולא בעבר כמו כן בניך אם כן יעשו לראות את הנולד אז גם אותם אדין לטובה:
בגמ' דע"ז שור שהקריב אדם הראשון קרנותיו קודמין לפרסותיו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס נ' עפ"מ ששמעתי לפרש האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין כי יש באדם מדות אשר תעודתם רק להיזק ופחיתות בנפשו כמו התאווה והחמדה הכעס והגאווה ודומיהן וגם יש באדם דברים שהוא מוכרח עליהם לא יתקיים בלעדם כאכילה ושתיי' וכדומה מהכרחיות וגם באלה ההכרחיות יוכל האדם לקדש עצמו אבל צריך האדם לילך ממדרגה למדרגה ולא יפסיע פסיעה גסה ע"כ מתחלה ירחיק מאתו המדות שהם המזיקין כנז' ואח"כ ילך מעלה מעלה לקדש עצמו גם במותר לו ולהיות חסיד וז"ש האי מאן דבעי למהוי חסידא היינו לקדש עצמו במותר מתחלה יקיים מילי דנזיקין להתרחק מהמדות המזיקין כנז' ודפח"ח. והנה הקרבן רומז שהאדם מקריב לה' כל כח הבהמי אשר בו. והנה הקרן בשור הוא רק לנגח ולהזיק משא"כ הפרסות אף שגם בהם יוכל להזיק ע"י בעיטה מ"מ הם ג"כ לטובת האדם כי רב תבואות בכח שור בהם יחרוש וישדד אדמתו לעשות פרי תנובה. וזהו כוונת המאמר שור שהקריב אדה"ר כח הבהמיות אשר הקריב להעלות ה' מתחלה הקריב ותיקן את המדות שהם מזיקין היינו קרנותיו ואח"כ עלה יותר והקריב גם פרסותיו שקידש עצמו גם בדברי הכרחיות וזהו קרנותיו קודמין לפרסותיו: