לוח ארז חלק א· רבי יצחק קונשטאט
לוח ארז על פרשת בא
ראו כי רעה נגד פניכם ופרש"י שראה באיצטגנינות שלו ככב אחד ושמו רעה עולה נגד ישראל והוא סימן דם והריגה והקב"ה הפך הדם לדם מילה. הכוונה כי כ' עליך הורגנו כל היום ובכל דור ודור עומדים על ישראל לכלותם ח"ו מן העולם כמאמר המדרש למה נקרא שמו הר סיני שממנו ירדה שנאה לאו"ה וזהו שראה פרעה בעת שילכו לעבוד את ה' אז כוכב רע הוא נגד פניהם שמורה על סימן דם ר"ל אם יקבלו את התורה אז רבים יקומו עליהם אבל באמת כבר פירשתי הפ' ויסעו ישראל מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר שהתחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד ויחן כוון בזה כי ישראל נצח את כל העמים אשר שנאוהו ובקשו לכלותו רק ע"י אחדות שהי' ביניהם כמשל הידוע מהשבלים הדקים אשר הם באגודה אחת לא יוכלו להנתק ועיי' לעיל פ' שמות בפ' ומאז באתי אל פרעה בביאור הפ' ויבלע מטה אהרן את מטותם וזהו ויסעו ישראל מרפידים קודם קבלתם את התורה היו נפרדים זה מזה אבל ויבואו מדבר סיני שבו ירדה שנאה לאו"ה מעת ההוא ידעו כי לא יוכלו עמוד אם לא ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד. והנה פרעה אשר ראה ראי' אחת שרבים יקומו עליהם להדיחם מדתם ולא ידע שיהי' להם מדת האחדות לעמוד נגד אויביהם ע"כ יעץ להם שלא יחנכו התינוקות לעבודת ה' כי עד יגדלו ויהיו לאיש בלא זה כבר ישובו מאחרי ה' רק הגדולים המה ילכו ע"כ אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה' ולא הקטנים כנ"ל אבל באמת הקב"ה ברחמיו הפך את הדם לדם מילה כי ידוע א' מטעמי המילה כפי דברי ב"ע כדי לתווך השלום והאחדות בינינו כי ע"י שאנו חתומים כולנו כאחד בברית חותם אחד קדוש אהבת אחים בינינו כמו שפרשתי גבי יוסף שהראה להשבטים ברית מילה היינו שהראה להם אות ברית אהבת אחים אשר לא יופר לנצח ואחרי שיש בנו האחדות הוסר ממנו הרעה שראה פרעה ונהפך לטובה:
נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך במ"ר הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו אמר הקב"ה למלאכי השרת ראוים הם המצריים ללקות בחשך והסכימו על ידו מהיכן הי' החשך מחשך של מעלה שנאמר ישת חשך סתרו י"ל כי בארבה שהיא מכה הקודמת כתיב ותחשך הארץ וכאן כתיב נטה ידך על השמים ויהי חשך ורמז בזה כי דרך האדם לחטוא תחלה בגופו מחמת תאוה חשכו עיני שכלו ולבסוף יש לו שרץ במוחו שגם נפשו כהתה וכן הי' חטא פרעה מתחלה הי' חשך ארציי שנתהוה ע"י הארבה ולבסוף גם השמימיי שהוא הנפשי נחשך ונכהה אורו וזהו מתחלה רק ותחשך הארץ ולבסוף גם על השמים יהי' חשך. והנה תאוות הגוף אם יזקין האדם ובטלו הטוחנות יחדלו התאוות וישוב מלחטוא אבל הנפש החוטאת לא מחמת תאווה גם כי יזקין לא יסור מדרכו הרעה וזהו ויהי חשך שמימיי כנ"ל אף אם ימש ויסר חשך הארצי והוא לעת זקנה ככלות כחות הגוף וכן מי שחוטא מחמת תאוה לא יוכל כ"כ בנקל להשחית אחרים כי אחרי שלכל אדם יש לו תאוה אחרת לא' הממון ולא' זנות וכדומה א"כ לא ישמע לקול מסיתו אחרי שלו תאוה אחרת מהמסית משא"כ מי שחוטא בנפשו והוא כופר בעיקר ח"ו זה משחית ומריע אף אחרים שלח חשך את זה החשך הארצי שנרמז בארבה את זה שלח ה' והביא חשך שמימיי אשר שמו ויחשיך שהוא מחשיך גם אחרים ולא מרו את דברו כי מרי הוא המסרב בדבר בשביל שקשה ומר לו נגד יצרו והחוטא בנפשו לזה איננו מר לו קיום התורה כ"א להכעיס הוא עושה אבל ויחשיך מי שפוקר זהו ולא מרו את דברו מרמז שמצרים לא חטאו בשביל שציווי ה' הי' נגד טבע יצרם ומר להם כ"א גם השמימיי שלהם חטא ע"כ בא להם חשך שמים כנ"ל. והנה המלאכים שאין להם תאוה אינם מבינים שהאדם יחטא מחמת יצרו כי לא ידעו מהות התאוה אבל אחרי החשך שמרמז על חשך שלמעלה חשך הנפשיי גם המלאכים הסכימו כנ"ל ואפשר שז"ש בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ולב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו וכ' בעה"ט שתי מרמז על שתי מכות הבאים ארבה וחשך כי עבדיו היו חוטאים רק בגוף אבל פרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו הוא חטא בנפש ופקר ע"כ אמר הקב"ה ששתי אותותי אלה חשך של ארץ וחשך של מעלה בקרבו:
החדש הזה לכם במדרש למה"ד למלך שקידש את האשה כתב לה מתנות מועטות כיון שלקחה כתב לה מתנות הרבה כן העולם הזה אירוסין היו שנאמר וארשתיך לי לעולם (הושע ב') ולא מסר להם אלא לבנה בלבד שנא' החדש הזה לכם ראש חדשים אבל לימות המשיח יהיו בנשואין שנא' כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו (ישעי' נ"ד) ואותה שעה ימסור להם הקב"ה את הכל שנאמר (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד נראה כי ישראל נמשלו לכלה בכ"מ והטעם כי כמו הכלה היא כבר קשורה ואחוזה בעבותות האהבה אל ארוסה וכל מחשבותי' ומזימותי' עליו יסובו גם אסורה מלהיות לאיש אחר אחרי אשר הוקשרה עם ארוסה בכ"ז גם לארוסה עדיין אסורה להדבק לו דיבוק עצמי מבלי פירוד כאז"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה כמו כן אנחנו שלומי אמוני ב"י עם דודנו הש"י כי אף שאנו קשורים עמו בדיבוק חזק ואמיץ מעת צאתנו מאמ"צ האמירנו להיות לו לעם ואנחנו האמרנו אותו להיות לנו לאלקים ולא נוכל ח"ו להחליפנו ולהמירנו באחר בכ"ז אין אנו יכולים בעוה"ז לידבק לגמרי בעצמות הקב"ה כי בעוה"ז העכור אין אתנו יודע מעצמות ה' ולא יכולנו לראות את פניו והרבה דברים הם לפנינו כספר, החתום וזהו כוונת השיר גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. על אשר גן ה' הוא לנו נעול מבוא בחדריו פנימה ולראות בזיו כבודו ע"כ אין אנו נקראים רק אחותי כלה משא"כ לע"ל שידעו הכל את ה' וגדלו אז יאמר לנו כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו ובדמיון הזה הוא ג"כ הלבנה עם השמש כי אם גם נקשרה בקשר אמיץ עם החמה עד אשר אם ינתק החבל יעדר אורה ממנה בכ"ז לא תאיר רק אם תעמוד הרחק הלאה משא"כ אם תתקרב לגמרי תחשך אורה ותאסוף נגהה כידוע לכל ע"כ ניתן לישראל דמיון אל הלבנה ונצטוו לקדש אותה מידי חודש בחדשו וע"ז נאמר וארשתיך לי לעולם יאמר ה' כי עם ישראל הוא לו רק בדמיון ארוסה בעוה"ז והטעם לזה וארשתיך לי באמונה ידיעתך את ה' איננה רק בגדר אמונה שאתה מאמין שהוא אלהא דשמיא וארעא אבל אתה בשכלך לא תוכל להשיג את ה' ע"כ אתה רק בתואר ארוסה אבל לע"ל יהי' וידעת את ה' שתשיג את הש"י בידיעה שכלית. ומעתה כוונת הדרוש מבואר העוה"ז אשר לא הי' רק אירוסין ע"כ מסר להם לדמיון הלבנה משא"כ לע"ל ימסור להם את הכל מחכמתו וידעו וישכילו מדעתם ולא ידמו עוד ללבנה וז"ש והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע היינו שישכילו מדעתם ובינתם:
במדרש השביעני במרורים בליל פסח הרוני לענה בליל תשעה באב י"ל כי מה שצונו לאכול מרור בזמן חירותינו ומרור הוא סימן שעבוד הוא שרמז לנו שגאולת מצרים לא היתה גאולה שלימה רק יהיו אחרים עוד גליות ומרירות כמ"ש הש"י למרע"ה אהי' עמהם בגלות זה אהי' עמהם בגלות אחר וזה נתקיים בליל ט"ב. וזהו כוונת המדרש מה שהשביעני במרורים בליל פסח בזה כבר רמז שירוני לענה בליל ט"ב. עוד י"ל כי ע"כ אוכלים מרור בפסח להורות שעיקר החירות איננו חירות הגוף רק חירות הנפש ע"י קבלת התורה ולעת צאת בנ"י מאמ"צ אף שנעשו חפשים מעבודת פרך בכ"ז עוד מרורות למו כ"ז שלא קבלו את התורה. והנה בט"ב נגזר עליהם הגזירה על בכייתם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא מצות שהי' נוח להם שיעבוד הגוף רק שיהיו בני חורין מעול שמים ואחרי שנרמז לנו בפסח שחירות הנפש היא העיקר והם עשו הטפל עיקר ע"כ הרוני לענה בליל ט"ב: ויהי בחצי הלילה במדרש זש"ה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים כשרדף אברהם את המלכים א"ל הקב"ה דייך עד חצי הלילה שנאמר ויחלק עליהם לילה בא ונחלוק הלילה כיון שהגיעה השעה שלמה העצה הוי ויהי בחצי הלילה הכוונה כי אאע"ה כשרדף אחרי המלכים והשיגם ונצחם רבים ראו כן תמהו וידעו כי יד ה' עשתה זאת והאמינו בה' כל רואי הנס אבל בכ"ז עוד לא סר לגמרי ענן הסכלות כי אם גם מקצת האמינו עדיין מקצת פקרו וכחשו וזהו ויחלק עליהם לילה שלא סר עדיין מהם לגמרי חשכת הלילה ואופל דעותיהם המשובשות רק התחיל להאיר מעט ועדיין ימש חשך אפלה אבל כשהכה ה' את מצרים ונראה לעין כל יד ה' אז סר החשך מכל וכל והושלם לגמרי עצת עבדו אברהם שבקש להאיר העולם מכבודו ית"ש וזהו כוונת הדרוש כיון שהגיע חצות לילה השלים הש"י מה שהתחיל אאע"ה להאיר לבני אדם ולא הי' ביכלתו לגמרו עתה נשלם הדבר:
זאת חוקת הפסח במדרש זש"ה יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש אמר דוד רבש"ע כ"ז שאני עוסק בחקיך לא יהא רשות ליצה"ר להטעות אותי וכה"א הורני ה' דרכך אהלך באמתך הכוונה כי גם במצות אשר יעשה האדם. עפ"י ה' מבקש היצר להטיל בם ארס להכניס בלב האדם פניות ומחשבות אשר לא לה' המה כמ"ש לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ תמוך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי כלומר לא לבד בעת אשר עושה האדם פעולה לצורך גופו ניכר ההבדל בין עובד אלקים ללא עבדו כ"א גם אם יפעול מצוה אשר דיבר ה' בשפתיו לעשות גם בזה יוכל השומר בעינא פקוחה לראות ארחות פריץ שמדרכו לפרוץ גדר כי גם אם יעשה הפורץ לפעמים איזה מצוה כגון אכילת הפסח יאכלהו לשם אכילה גסה ע"כ אחת שאלתי תמוך אשורי לא לבד כשעדיין איני הולך בדרכך כ"א גם כשכבר אני במעגלותיך בכ"ז אתפלל בל ימוטו פעמי ע"כ צריך האדם להתפלל לה' שגם בעת עסקו במצותיו ילך לבטח דרכו בכוונה רצוי' בלי מכשול והנה בעשיית מצות קרבן פסח הי' בקל לפשוע נגד ה' כמ"ש ופושעים יכשלו בם ע"כ סמכו חז"ל במדרש לזה ז"ש דוד יהי' לבי תמים בחוקיך כלומר בעשיית המצות יהי לבי לב שלם לך ולא יתערב עמו מחשבה זרה כ"ז שאני עוסק בחוקיך לא יהא רשות ליצה"ר להטעות אותי וכה"א גם בשכבר אלך בדרך האמת לקיים המצות בכ"ז אתפלל הורני ה' דרכך. ובדרוש לשה"ג אמרתי במדרש הנ"ל כדברים האלה הנה באמת זאת חוקת הפסח גם בזמן הזה שאין לנו קרבן מ"מ חוקים בלתי מושגים לשכל יש לנו עוד היום וע"ז מתלוננים הרשעים ואומרים מה העבודה הזאת לכם ומתלוצצים עלינו למה תכבד העבודה עלינו ומה תועלת יגיע לנו מזה אבל באמת אחרי שאנו עושים המצות לצרף אותנו ולטהר ולנקות להטיב את לבנו אז אין לנו ליבוש מפני המלעיגים אחרי שהמצות מביאות לנו תועלת לטהר ולנקות אותנו מכל סיג וז"ש יהי לבי תמים בחוקיך ע"י עשיית החוקים יעשה לבי תמים ונקי וצרוף ועי"כ לא אבוש מפני המלעיגים. והנה דהע"ה אמר לפעולות אדם בדבר שפתיך וגו' כי בעוה"ר ישנם כמה רשעים אשר אינם שומרים כלל חוקת הפסח אוכלים ומוכרים חמץ אבל הם מן המועט אולם גם באלה השומרים חוקת הפסח רואים אנו חילוק כי העושים רק לפנים למראית העין אינם מקפידים רק שיהא על המצות שלהם שם מצה אף שהם חמץ בעצם הריי"ב מצות שהזהרתי עליהם כ"פ ואמרו אין אופין פת עבה בפסח וכמה טפח שכן מצינו בלחם הפנים כלומר העושים המצוה רק לפנים שיראה החוצה לעין הרואים שיש להם מצה אבל הם לעצמם לא יחושו לזה הם האופים הפת העבה אבל העושים לש"ש הם מדקדקים במצוה הנכבדה הזו וז"כ המדרש יהי לבי תמים צריך לבקש מהקב"ה אף שאני כבר עוסק בחוקיך שלא יהא רשות ליצה"ר להטעותני כנ"ל. אבל באמת הרשע שואל מה העבודה הזאת לכם מה יועיל לכם בזה"ז אחרי שאתם חוטאים כל השנה מה בצע אם תקיימו כל חוקת הפסח כהלכתו וכמשפטו ומה יוסיף לכם קיום מצוה זו אבל ע"ז יש להשיב כי גם במצרים היו ישראל ברעה כמ"ש גוי מקרב גוי הללו עע"ז והללו ובכ"ז גאלם הש"י ואם גם ראשיתם מצער הי' בכ"ז אחריתם מאוד ישגא וע"ז י"ל מה שאומרים בשירת הים ה' ימלוך לעולם ועד ומהיכן ידעו זה אבל אחרי רואם שישראל בזמן ההוא אף שהיו רעים וחטאים בכ"ז ה' מלך עליהם בזרוע עוזו כמו כן ה' ימלוך לעולם ועד אף שיהיו ח"ו בדיוטא התחתונה מ"מ ה' יושיעם וינטלם בזרוע עוזו וזה שאנו משיבים על טענת הרשע ששואל מה העבודה הזאת לכם אחרי שחטאיכם רבו למעלה ראש מה יועיל לכם קיום מצות הפסח וע"ז אמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים אף שגם שם הי' מעמדנו המוסרי ברע מאוד ובכ"ז הושיע לנו כמו כן גם עתה יגאל אותנו בקרוב וכן אנו מבקשים ומתפללים שיקויים כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ובי"א ערך תהלים הביא מדרש פלאי יהי לבי תמים בחקיך א"ל קדרה שאכלתי בה חולין לא אכלתי בה קדשים למען שלא אהי' מתבייש לכך נאמר לבי חלל בקרבי וכתיב יהי לבי תמים בחקיך ופירשתי ע"פ הנ"ל כי לכאורה עשיית החוקים שהם בלא טעם בושה הוא לנו כמו שאו"ה מונין אותנו ושוחקין עלינו אבל אם החוקים מטיבים את לבנו אף שלא נודע לנו סיבתם בכ"ז אחרי שאנו רואים את הפרי הטוב הנצמח מעשייתם ע"כ לכבוד הם לנו ופירשתי הפ' קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו את שם אלקיהם כי את לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קודש כי הקרבנות הם לכאורה חילול כבוד השי"ת כי היאכל בשר אבירים אבל אם המה קרבן לה' כלומר שמקרבים את האדם לה' ומוסיפים קדושתו אין כאן חילול השם אבל אם הכהנים הנגשים אל ה' והמה האמצעים הראשונים להביא הקדושה לא יתקדשו אז ע"י הקרבן נתחלל ח"ו שם שמים וזהו קדושים יהיו הכהנים למען לא יחללו את שם אלקיהם כי את לחם אלקיהם הם מקריבים ואיכא לכאורה חילול כבודו בזה אבל והיו קודש באופן זה אין כאן חילול. והנה אכילת קדשים הוא ג"כ לכאורה חילול קדשים שמה שהוא קודש לה' יאכל אדם אנושי אבל אם אכילתו היא לש"ש ואכילתו את הקדשים פועלת הטבת לבו כמ"ש בבועז ויאכל וייטב לבו אז לכבוד הוא וז"ש יהי לבי תמים וגו' כנ"ל שאהי' תמים ושלם ע"י חוקיך למען לא אבוש וע"ז אמר אכילתי את הקדשים לא היתה כאכילת חולין כ"א כולו קודש לה' והטעם שלא אתבייש כנ"ל שבלעדי העשותם ע"ד זה באופן הנרצה היא לבושת ואי כבוד וכ"ת איך אפשר לאדם קרוץ מחומר לאכול לש"ש כ"כ אחרי שיצרו תקפו לאכול להנאת גופו לזה אמר לכך נאמר לבי חלל בקרבי ואין לי עוד יצה"ר ועד"ז פירשתי מאמר הגמ' דסנהדרין מנין לתחה"מ מן התורה שנאמר ונתתם את תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים אלא מכאן לתחה"מ מן התורה הכוונה י"ל כי המכחישים בתחה"מ אומרים אחרי שלעוה"ב יהי' עולם כולו זכאי נקי בלא חטא ואיך אפשר שהגוף העכור עם צרכיו והכרחיו הגופניים יזכה לחיים נקיים בלא חטא אבל באמת גם צרכי הגוף אם עושה הכל לש"ש טוב לו וגם הוא יזכה לחיים נקיים והוכחה לזה כי האדם ע"י שהוא בן תמותה וכחותיו פוחתין והולכין כמ"ש המפרשים יום המות מיום הולדו ע"כ הוא אוכל להשלים תמורת הניתך מהגוף הרי שהאכילה היא מוכרחת לאדם להשלים חסרון כחות גופו ואפ"ה צוה ה' שיתנו תרומת ה' שהוא חלק גבוה כולו קודש לכהן שהוא אדם מעותד למות אף שבע"כ מכוין גם להנאת עצמו אע"כ דלא איכפת להקב"ה בזה מה שמכוין ג"כ להנאת גופו ובלבד שיכוין לבו לשמים וממילא גם הגוף בתענוגיו יכול לחיות לחיי עוה"ב וי"ל שז"ש במשנה המבזה את הקדשים אין לו חלק לעוה"ב כי מורה בזה שאינו יכול ליהנות בקדושה ע"כ לא יוכל לצפות לתחיית גופו בעוה"ב וכן הוא במבזה את המועדות האמור שם ג"כ עד"ז וז"ש מנין לתחה"מ מה"ת שיעמדו בגופם ויאכלו לקיום גופם ובכ"ז יחיו חיי נשמות נקי וטהור ת"ל ונתתם את תרומת ה' אף שהוא קודש לה' בכ"ז יאכל אותה אהרן הכהן ואם הי' הוא חי וקיים לעולם לא יראה המות אז היינו יכולים לומר שלא היתה כוונתו באכילתו לקיים את גופו אבל וכי אהרן לעולם קיים הלא גם הוא בן תמותה ובע"כ אוכל לקיום גופו אשר מת מיום הולדו אלא בודאי שאין זה מזיק ועכ"ז יוכל לקדש אכילתו להיות כוונתו רצוי' לש"ש וקדוש יאמר לו כ"כ בתחה"מ בגופם אף שיאכלו לקיום גופם בכ"ז קדושים יהיו לאלקיהם:
במדרש רבה קדש לי כל בכור אמר הקב"ה למשה אמור לישראל כשם שעשיתי את יעקב בכור שנאמר בני בכורי ישראל כך אני עושה למלך המשיח בכור שנאמר אף אני בכור אתנהו כך קדש לי כל בכור והזהר את ישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי לישראל לזכור את יום השבת זכרון למ"ב כך תהיו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרון ליום שיצאתם משם למה כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים הכוונה עפמ"ש לעיל (פ' שמות) שהטעם שנקרא ישראל בכורים להורות כי רק בקושי גדול נולדה האומה הישראלית כי רבים במצרים אמרו חדל ממנו ונעבדה את מצרים ולא רצו לקבל עליהם עומ"ש וכמו שהבכור פטר רחם נולד בקושי כן אנו נולדנו בקושי וז"ש וכל בכור אדם בבניך תפדה כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים עיי"ש. וזהו ראשית כוונת מאמרינו שבל נתייאש מן הגאולה אחרי רואינו שבכל יום חדשים לבקרים מטה ידינו מן התורה ויראה ורבים מבני עמנו בעוה"ר אינם מצפים עוד לגאולה כי טוב להם שבת פה חירות ממלכות שמים בכ"ז תקותינו כי יבוא עת קץ אז הקב"ה ביד חזקה אף שלא ברצוננו ימלוך עלינו ויעשה אותנו לו לעם וז"ש כשם שעשיתי ליעקב בכור כנ"ל שהאומה הישראלית תיכף בפעם הראשון בקושי נולדה כמו בכור פטר רחם כמו כן אמר הקב"ה אני עושה למלך המשיח בכור כימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות שאף אם בקושי יהי' לידת האומה כמו בכור בכ"ז למענו יעש אותנו לו לעם. וסיום המאמר נ"ל עפמ"ש איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמרו וחוץ לדרכנו נ"ל כי רבים טוענים אחרי שהבטלה מביאה את האדם לידי תקלה וגדולה מלאכה שמחממת את בעלי' ע"כ המתחדשים רוצים להעביר כל שבתות ומועדים מהעם באמרם שלא נאה לבני אדם לשבות מעבודה אשר היא אם כל חי על האדמה אבל באמת אם היתה השביתה רק ליתן מנוח ומרגוע להגוף ולטמון ידו בחיקו זה לא יאות ויתכן אבל אם הכוונה בשביתה ליתן מרגוע להנפש אחרי שכל ימי השבוע יתן בעפר פיהו ע"כ בימי שבת ויו"ט יוסיף כח ואיל לנשמתו אז מנוחה זו לעבודה תחשב ונאה לאדם מנוחה כזו ראינו מזה אף שהעצלות ורפיון ידים חרפה הוא לנו בכ"ז אם ישתמש בה לצורך גבוה לכבוד ותפארת הוא לו כמו כן הוא במורא באמת לא יאות לאיש לירא וליחת מפני כל כי הוא סימן חלישות ופחיתות תכונות הנפש ובכ"ז צותה תורה איש אמו ואביו תיראו להורות כמו שלחרפה תחשב לירא מפני מי שלא יאות לירא מפניו כמו כן אדרבה סימן אישות וגדולה הוא לירא מפני מי שיאות לירא מפניו וזהו ההמשך איש אמו ואביו תיראו אף שהמורא בעצמה אינה מן המדות תרומיות כ"כ את שבתותי תשמרו שבתותי דייקא לשמי לשם עבודתי תשמורו בלי דאגה מדבר שיאמרו נרפים הם מלעשות עבודה ואמנם ע"פ דרכנו נראה דלכאורה אחרי שאנו שובתים לזכרון תודה על אשר הש"י ברא את העולם ומלואו ונתנו לבני אדם ערוך השלחן וצפה הצפית א"כ אדרבה הי' לנו לשבות ולחוג בימי המעשה אשר בהם עשה ה' לנו את הארץ לא כן ביום השבת שביום ההוא כבר פסק מעשה הבריאה ומה נודה לו בשביל היום שלא ברא בו מאומה. אבל באמת אחרי שעיקר הדבר נקרא ע"ש תכליתו ורק הדבר אשר כבר נגמר בכי טוב לטובה יחשב ע"כ בששת ימי המעשה שלא הי' נגמר עדיין העולם ומילואו לא יאות עדיין להודות על דבר שלא נגמר עדיין ביפיו וטובו רק ביום הז' אחרי כלות הש"י את מעשה בראשית יש לנו להודות על הדבר אשר נגמר ונעשה וכמו כן י"ל במורא וכיבוד אב ואם כ"ז שהילד בנערותו ולא נגמר עדיין מעשה החינוך והגידול אבות לבנים אז אין מצות כיבוד כ"כ בתקפו ובמילואו אחרי שלא נגמר עדן עד כלותו. לא כן בעת יגדל הילד יגמל ויהי' לאיש וכבר נגמר לגמרי מעשה החינוך אז ביותר ראוי לבנים שיודו ויהללו לאבותיהם על כל הטוב אשר גמלו אותם וז"ש איש אמו ואביו תיראו כמו שראוי לכבד ולירא את אבותיו בעת כבר נהי' לאיש ונגמר מעשה הגידול כמו כן את שבתותי תשמרו בעת אשר כבר המלאכה היתה דים ונגמרה בכי טוב. ובזה יש לפרש מדרש תמוה זכור את יום השבת לקדשו הה"ד ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת דהנה הבת שזינתה כבר גדולה היא וא"כ מה לנו להאשים את האב אם היא מזנה אחר שכבר יצאה מרשותו. אלא שבאמת חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה כי עיקר סימני הגידול והחינוך מהאבות עושה רושם ביותר כשבאו צאצאיהם לשני גדלות כמ"ש ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' ויעקב איש תם א"כ זה דומה לשבת שעיקר פרי מעשה ה' רק ניכר אחרי גמר הבריאה וזהו כוונת המדרש על רואינו כי התוה"ק צותה זכור את יום השבת לקדשו ולא ו' ימי המעשה. זה יוכיח שהכל הולך אחר החיתום ע"כ את אביה היא מחללת וכמו כן מצינו בנסים שנעשו לאבותינו במצרים וביום צאתם ובכ"ז לא צוה הש"י לעשות זכר רק ליום שיצאנו ממצרים ולא צוה ג"כ לזכור את הנסים שנעשו לנו בימי היותנו עוד במצרים רק תמיד נאמר זכור את היום אשר יצאת ממצרים למען תזכור את יום צאתך וגו' והטעם כנ"ל אחרי שכל הנסים לא נעשו אלא לזכך ולצרף ולברר אותנו ובעודנו במצרים לא הגענו עדיין לתכלית זה אדרבה היינו משוקעים בטומאה כמ"ש גוי מקרב גוי ורק הנפלאות אשר ראו בעת צאתם ממצרים הם הבשילו אשכלות פרי ביכורי השכלתם וכיון שרק אז הי' התכלית יש לנו להודות ולזכור את התכלית ולא על הסבות שהביאו לזה וזהו סיום דברי המדרש כשם שבראתי את העולם לו' ימים והי' לכאורה הסברא לשבות בששת ימי המעשה ואעפ"כ אמרתי לשמור את יום השבת כנ"ל בשביל שהוא התכלית כמו כן תהיו זכורים את היום אשר יצאתם ממצרים אחרי שבו הגעתם לתכלית. ומה נחמד לפ"ז סוף דברי המדרש ולמה כי בחוזק יד הוציאך והוא לכאורה אינו מובן. ולהנ"ל ימתקו הדברים כי נתן טעם בזה ואות ומופת שלא הגיעו מקודם לתכליתם כי ע"ז נאמר בחזק יד היינו שלא ברצונם רק בעל כרחם הוציאם כי רצו לישב על סיר הבשר מזה מוכח שעד אז לא הגיעו עדיין לתכליתם: