לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט
החדש על פרשת תזריע
אשה כי תזריע וילדה זכר פירש"י אשה מזרעת תחלה יולדת זכר י"ל עפמ"ש ז"ל אשריו לאדם שבניו זכרים ראינו שעיקר הברכה הוא זכר וכ"כ בעה"ט זכר בגימטרי' ברכה והנה כן יבורך גבר ירא ד' כמ"ש ז"ל בשכר שמשהי' א"ע על הבטן כ"כ י"ל מי שלא ראה קרי מימיו ונזהר מחטאות כעורי' שלא לטמא אות ברית קדשו כ"א לא זרע לריק לשחת זרעו ארצה בטרם נשא אשה כ"א כחו וראשית אונו נתן אל האשה אשר הוכיח לו ד' כמ"ש ביעקב אבינו זה יבוא על שכרו שבניו יהא זכרים והנה תזריע הוא פועל יוצא ע"כ אמר אם בטרם נשא אשה לא קרה לו מקרה בלתי טהור רק בעת מער ולויות לקיים מצות פר"ו היא היא שגרמה לו להוציא טפה ראשונה זרע קדש וזהו שהיא תפעול שיוציא זרע אז שכרו שבניו יהיו זכרי' וזהו אשה מזרעת תחלה ודקדק ברמב"ן הלא לאשה אין לה זרע רק דמים ולהנ"ל ה"פ שהיא מזרעת תחלה כלומר שהיא הראשונה המתחלת לפעול שהבעל יוציא זרע אבל קודם שנשאה הי' המעין חתום וסגור אז קדוש יאמר לו ויזכה לבנים זכרים. וע"ד הרמז י"ל ואפס קצהו מצאתי באוה"ח והנני יוסיף ע"ד ז"ל עפ"י שאז"ל שהקב"ה אומר שובו אלי שאנו נהי' המתחילי' וכנ"י משיבה השיבנו ד' אליך ואז"ל שכל הגאולת נאמרו בלשון נקיבה מה היא מתעברת וחוזרת ומתעברת כך ישראל נגאלי' וחוזרי' וגולים עד לע"ל שתהי' גאולה שלימה שאין אחרי' גלות עליה נאמר שירו לד' שיר חדש בלשון זכר והנה הגאולת הראשונות לא היו ישראל המתחילי' בתשובה ע"כ לא היתה גאולה שלימה ונקראת בלשון נקיבה אבל כשאנו נהי' המתחילי' אז תהי' גאולה שלימה אשר שמאה נאה לה בלשון זכר וזהו אשה הרומז לכנסת ישראל אם היא תזריע תחלה לתשובה לתורה ולתעודה ותקיים שובו אלי ואשובה אליכם אז תלד זכר שגאולתה תהי' שלימה עד שתקרא בלשון זכר:
ובאוה"ח דקדק דהול"ל ותלד זכר מאי וילדה בעבר דקאמר קרא וגם לפרש הך דמיון כימי נדת דוותה תטמא למאי אתא ורז"ל דרשו בזה וי"ל שאז"ל שע"כ היולדת מביאה קרבן על שבשעה שכורעת לילד נשבעת שלא תזקק עוד לבעלה ולפי"ז י"ל שטומאתה הוא ג"כ מטעם זה אחרי שראה הקב"ה שהיולדת תעבור על שבועתה שלא תזקק עוד ע"כ לעונשה ולקונסה על חטא זה נגזר עליה טומאת לידה ולפי"ז מצינו טעם נכון שביולדת זכר טמאה רק ז' וביולדת נקיבה שבועיים עפ"י שאז"ל במס' נדה ל"א שחבלי יולדת נקיבה קשים מחבלי יולדת זכר ע"כ מסתמא ביולדת נקיבה שקשי' עליה מאד מאד חבלי וצירי יולדה היא נשבעת בלב שלם שלא תסבול עוד יסורי' קשים כאלו ע"כ עוונה בעברה על שבוע' זו כפלים לתושיה מיולדת זכר שאין חבליה קשים כ"כ ואינה נשבעת כ"כ בלב ונפש ע"כ אחרי שחטאה בכפלים לוקה ג"כ בכפלים והנה טומאת נדה הוא ג"כ לעונש על האשה כאז"ל היא שפכה דמו של אדה"ר וכו' וזהו פי' הכתוב אשה כי תזריע עוד הפעם אף שכבר ילדה זכר כבר בעבר ונשבעה שלא תזקק עוד לבעלה ע"כ וטמאה ז' ימים לעונש והוסיף לפרש כימי נדת דוותה תטמא כמו שטומאת נדה לעונש כנזכר כ"כ טומאת לנדה לכפרת פשעה. ומה שדקדק באוה"ח בכפל הלשון דבר לאמר הדברי' כפשטן אחרי שבטומאתה תהי' ז' או י"ד ימים והמה עצבי' כמ"ש מ"מ תינוק נימול לשמונה שלא יהיו אביו ואמו עצבים וימי טוהר ל"ג וס"ו שמחים בו ואחרי שדיבור הוא לשון קשה ואמיר' לשון רכה ע"כ על ימי טומאת' שייך לשון דיבור הקשה ועל ימי טוהר לשון אמיר' רכה:
ובתנחומא פרשותינו הי' איוב רואה את בני אדם ואשה יולדת זכר והספינה שטה כתוך הים אצבע על אצבע ותמה על הדברי' האלו אמר אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק לפיכך אשה כי תזריע וכו' עפמ"ש בלו"א פרשתינו שע"כ בני אדם אינם יצורי כפיו של הקב"ה כ"א מבטן אשה יולדו כדי להקל מעליהם עונש אם יחטאו ויקבלו שכר אם יזכו שע"י שבחטא יחמתם אמם יש להם מלחמה תמידית נגד היצה"ר וראוי להם מתן שכר אם יכבשוהו אבל אם היו יצירי כפיו של הקב"ה כל הצדקה שהיו עושי' לא להם הצדקה כ"א ליוצרם ובוראם עיי"ש ע"כ אחר שראה איוב שאשה יולדת זכר ולא נברא בלי אמצעי ע"י הקב"ה בעצמו ובכבודו והטעם לזה כמו שהספינה שטה על פני המים כי כח ומשא הספינה משקיעו במים והמים עומדי' לנגדו ע"כ לא נשאר רק מקצתו שקועה במים כ"כ האדם ע"י שהוא ילוד אשה הכחות המתנגדי' בו לוחמי' תמיד בכל היום והוא בעצמו צריך לנטל ולנשא א"ע שלא ישקע לגמרי בים התאוה ובמים הזדונים ע"כ אמר אשא דעי עי"כ אני בעצמי צריך אני לנשא ולנטל את דעותי ומחשבותי למעלה מעלה ע"י "מרחוק" בשביל שאני בלידתי ויצרתי רחוק מד' כי ילוד אשה אני אשר בחטא תחמתני כמ"ש ומותר אדם מן הבהמה אין אבל "ולפועלי" אם הקב"ה בעצמו ובכבודו בלי אמצעית האשה הי' פועל ובורא אותי אז לו "אתן צדק" שכל צדקתי וזכיותי הוא הסיבה ולך ד' הצדקה ולא לנו ע"כ אשה כי תזריע וילדה כנ"ל לפי חומר הנושא:
שם וביום השמיני ימול בתנחומא הה"ד אין קדוש כד' כי אין בלתיך עפמ"ש בלו"א קדושי' כ"ז לפרש מ"ש קדוש קדוש וכו' מלא כל הארץ כבודו שקדושת הקב"ה אינה דומה לקדושתינו שאצלינו הקדושה היא הפרישה מחברת בנ"א ובהקב"ה שאין מי ידמה לו הקדושה היא להיפך שהוא כביכול פורש א"ע מגדולתו ומשגיח על קרוצי חומר עיי"ש וז"ש ז"ל והייתם קדושי' יכול כמוני ת"ל אני ד' הכוונה כנ"ל שלא יאמר האדם כמו שקדושת השם הוא שמלא כל הארץ כבודו כ"כ יתערב גם הוא עם המון הבריות ת"ל אני ד' קדושתי למעלה מקדושתם והראי' שהקב"ה לא יכול להיות קדוש כמונו לפרוש א"ע מן הבריות שהרי הוא מחיי' את כל יושבי תבל ואלמלא הי' מסיר השגחתו מעליהם אף רגע א' היו כלם נספים וכלים כי אין שום חיות בלעדו ית"ש וז"ש אין קדוש כד' אין אנחנו יכולי' להיות קדושי' בבחינת קדושת השי"ת והטעם כי אין בלתיך אין שום נברא בעולם יוכל לעמוד חי וקיים בלי השגחתו ע"כ קדושתו שמלא כל הארץ כבודו ואחרי שהמילה היא אות ברית קדש לישראל עם קרובו שנהי' נפרשי' ונבדלים מן האו"ה אל יאמר האדם אני אתערב עמהם ולא אמול ואהי' קדוש בבחינה שהקב"ה קדוש לזה מייתי המדרש אין קדוש כד' וכו' כנ"ל:
שם וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה ונראה עפמ"ש ז"ל היא שפכה דמה של אדה"ר כמובא בדיבור הקודם ע"כ אף שהיא בעצמה לא חטאה מ"מ צריכה לכפר על מקור שלה היא חוה אם יכל חי לז"א וכפר עליה אף וטהרה שהיא טהורה ולא חטאה בכ"ז ממקור על המקור שממנו נקרה היא האשה הראשונ' ששפכה דמו של אדה"ר גם היא צריכה לכפרה ואחרי שאז"ל שמדה טובה מרובה ממדת פורענות אם היא צריכה לכפר על מקור מקומו טמא מכ"ש שיזכו מי שבאים ממקור טהור ואפשר להעמיס כן במסור' שבבעה"ט במקהלות ברכו אלקי' ד' ממקור ישראל עפמ"ש והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ שאף שיבוא הזמן המקווה שכל בני תבל יכרעו וישתחוו לפני ד' צבאות בכ"ז עם ישראל ישארו עם סגולה החביב ונחמד בשביל שהם ממלכת כהנים כמו שהכהן מברך ראשון על התורה כ"כ אנו שלומי אמוני בנ"י אנו הראשונים בקבלת אלקותו כמ"ש בלו"א נשא מ"ו וז"ש במקהלות ברכו א' אף שיקהלו כל העולם כלו לברך את ד' ולהכיר מלכותו בכ"ז המעלה והיתרון לישראל ישאר לעולם בשביל שד' ממקור ישראל שמקור הטהר' והקדושה לכל העולם הוא עם ישראל וזהו נלמד מהכתיב שלפנינו שהכל הולך אחרי המקור עוד י"ל עפ"י מאז"ל דע מאין באת מטפה סרוחה ע"כ האדם יזכור תמיד מקורו הנאלח אשר ממנו נוצר לא יחטא בנקל כ"א יכיר את בוראו כדאי' במדרש זכור בארך ובוראך וז"ש וכפר עליה ונהר' זה יהי' לה לכפרה וטהרה אם תזכור תמיד את מקור דמיה ועי"ז יהי' ד' ממקור ישראל:
שם וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא כי אם האדם ברתיחת דמי ילדותו הוא חטא י"ל שלא חטא אלא בגופו אשר התאווה תאוה אבל נפשו וכשמתו טהור' ולא מגואלה אבל אם זקן ואיש שיבה מנאף שכבר בטלו טוחנותיו ושערות ראשו הלבינו ואין אש התאוה בוער עוד בקרבו זהו לאות לבן מרי שרוחו ונשמתו נשחתה וכמעט אין תרועה למכתו כי עמוק בפנימיות כבר אכלה חרב העון וז"ש אם בעת אשר כבר בטלו הראות העין הרואה והלב החומד ושער בנגע הפך לבן שכבר הלבינו שערותיו שהגיע לימי זקנה ועוד טומאתו בו זהו לאות שלא רק בעור בשרו והוא גופו בו הנגע כ"א עמוק יותר מעור בשרו שלא לבד בשרו עליו יכאב ותאוותיו בעוכריו כ"א בפנימיות הושרש החטא ע"כ נגע צרעת הוא בו בעצמו ולא רק בעור בשרו:
שם ואם פשה תפשה המספחת בעור אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו ונראה שנית אל הכהן עפמ"ש להלן בפרשתינו טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו ובמסור' שבבעה"ט אשר ידע איש את נגעו כי אז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וכשם שמקבלי' שכר על הדרישה כך על הפרישה ופי' בזה בלו"א תצוה הוכח תוכיח וכו' ולא תשא עליו חטא כ"א ידוע שלא ישמעו לקול המוכיח אז נוסף חטא על פשע ע"כ רק אז הוכח תוכיח אם יודע אתה שלא חטא ותגביה ע"י תוכחתך את החטא והנה מי שחוטא מחמת תאותיו שסימאו את עיניו מראות ברע אשר הוא עושה והוא כסיל בחושך הולך אם המוכיח יפתח את עיניו להראותו כי ברע הוא ישיב וירפא לו כי אחרי שלא חטא רק ברוח שטות והלך חשכים בשביל שאין נוגה לו שיגיה חשכו ע"כ בשמוע דברי המוכיח יאמר האח חמותי ראיתי אור כמש"פ מ"ש מי זה בכם ירא ד' שומע בקול עבדו הבא בשם ד' להוכיחו על פניו אשר הלך חשכים רק בשביל שאין נוגה לו שלא הי' מי שיפתח את עיניו אבל מי שיש לו שרץ האפיקורסות במוחו וידע בשעת חטאו כי לא טוב עשה ובכ"ז הוא חוטא בשאט נפש לזה לא יועילו דברי תוכחה ומוסר כי במה נחשבו לו הלא גם מעצמו ידע שחוטא הוא וע"ז נאמר ברוב דברים לא יחדל פשע בדברים לא יוסר עבד ולא לבד שלא יועילו לו דברי מוסר כ"א יוסיפו סרה עוד כי יעשה להכעיס ולהמרות דברי המוכיח ולא לבד שדברי מוסר אשר אוילים בזו לא יטהרו אותו כ"א עוד יפעלו עליו לרעה כנ"ל וזהו טמא יטמאנו הכהן אשר שפתיו ישמרו דעתו ותורה יבקשו מפיהו לא בכל פעם דבריו מטהרי' את החוטא כ"א לפעמים עוד טמא יטמאנו ע"י דבריו הוא יוסיף טומאה על טומאתו והוא אם בראשו נגעו שאינו חוטא בסמיות מחמת התאוה כ"א ראשו נמלא בנגע המינות ואפיקורסות ונתנה המסור טעם לזה כי החוטא מחמת תאוה לא ידע את חטאתו ואהנו' הני מילי מעליות' דמיתאמרי מפי המוכיח לפקוח עיניו העורות אבל מי שבראשו נגעו יודע שבנפשו הוא רק שאינו חש לזה ע"כ אשר ידעו איש את נגעו ובכ"ז הוא חוטא ע"כ לא מהני תוכחה ואז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר הכוונה עפמ"ש זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה כי החוטא מחמת תאווה הוא דומה לבהמה שגם הוא אין מעצור לרוח תאותה ואחרי שהוא בוש להיות כבהמה ע"כ אף שלא חטא רק מחמת תאווה הוא מתהפך כחומר להיות חכם ואפיקורוס לומר שלא חטא מחמת תאוה כי חרפה היא לו שלא לעצור ברוחו כ"א אומר שבשכלו הדל והרזה הוא חולק על דברי תוה"ק עיי"ש באריכות וזהו כיון שעבר אדם עביר' ושנה בה וכדי שלא יתלוצצו עליו שהוא נמשל כבהמה נדמה ע"כ הוא נתחכם לומר על האיסור שעבר עליו שהוא היתר ואחרי אמרנו שהחוטא מחמת מינות שנזרקו בו לא יועיל לו דברי תוכחה ואדרבה יוסיפו חטא על פשעו ע"כ רמז הכתוב ואם פשה תפשה המספחת אחרי הראותו לכהן לטהרתו שהכהן כיוון לטהר את המצורע מנגעי לבבו וראה שלא פעל מידי לטובה ואדרבה פשתה המספחת אחרי הראותו לו' זהו לאות לבן מרי שכבר יש לו שרץ במוחו ע"כ לא הועילה התוכחה ואם הי' מוכיחו בעת חטאו הראשון שלא חטא אז רק מחמת תאווה ואז בודאי היתה פעולת צדיק לחיים אבל הסבה שלא הועילה הוא שכבר חטא זה פעמים וכבר נעשה לו כהיתר כנ"ל וזהו ונראה שנית אל הכהן וכבר הגיע הנגע לראשו ע"כ טמא יטמאנו הכהן עוד בדברי תוכחתו תחת שבקש לטהרו:
שם נגע צרעת כי תהי' באדם והובא אל הכהן ופי' בתנחומא מדהו"ל למימר ובא ע"כ פירושו והוא בא ובמסור' שבבעה"ט או באדם אשר יחטא לו. ובוגדי' באדם תוסיף ואשר ישלוט האדם באדם ונ"ל עפמ"ש אקרא ואשימם בראשיכם שאשמון של ישראל תלוי בראשיהם ופי' עפי"ז מ"ש כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקוד אותם שאחרי שאשמן של ישראל תלוי בראשיהם ע"כ צריכי' למנות עליהם ראש וראשון גבוה ונשא במעלה כי הם תולים את אשמתן בראשיהם ע"כ צריך הוא להיות רם ונשא וגבוה מאוד ועי"ז גם הם לא יחטאו וזהו כי תשא ותגביה למעלה ראש וראשון לבנ"י תעשה זאת לפקדיהם בשביל אותם שהוא פוקד ומצווה עליהם כי ונתנו איש כפר נפשו כאו"א יאמר לפדות נפשו מעונש ע"י בפקוד אותם ע"י שהראש פוקד ומצווה אותם ע"כ הראש צריך להיות רום המעלה ועי"ז לא יחטאו והנה אם הראשי' רק מחשים ושימו יד לפה בעת אשר העם יעבור חק יחשב להם לעוון שלא עשו כחיובם להוכיח במישור את הסרים למשמעתם שלא יסורו מאחרי ד' וק"ו הדברי' אם הראשים בעצמם עושי' דברים אשר לא יכונו לעיני ד' ומזה החזיקו המתפרצים להוסיף סרה באמרם אחרי שהראש לחלי ואי נקי הגוף נגרר אחרי הראש לחטוא ביד רמה אף שהראש לא חטא אלא בשוגג מ"מ שגגת תלמיד עולה זדון כמ"ש בלו"א לפמ"ש חכמים הזהרו בדבריהם עיי"ש פ' ויגש וכ"ז שהראש נושא עוון וחטאת הצבור הוא בשביל שיש לו כח ואיל לפעול גדולות ונצורות ע"י רוח שפתיו וקסם בשפתי צדיק להמית רשע ע"כ אם יטמון ידו בצלחת ולא ישתדל להרים מכשול מדרך עמו הוא ישא את עוונם וזהו נגע צרעת כי תהי' באדם אם יחטא האדם ואשם אז והובא אל הכהן הוא הגורם לכל חטא ופשע כמ"ש בלו"א שופטים על פיהם יהי' כל ריב ונגע והוסיפה המסור' או באדם אשר יחטא לו שהוא חטא בפ"ע ולא הראש והכהן היו לו למופת כי הכהן תם ונקי בכ"ז חטאת האדם תובא אל הכהן שהוא הגורם שהי' לו להוכיח ועל א' כו"כ אם הכהן גרם ע"י שגגתו להחטיא את העם כנ"ל ששגגת תלמיד עולה זדון שע"י שגגתו אשר שגג נעשה העם זדונים וזהו ובוגדי' באדם תוסיף אם הכהן ע"י קלות דעתו לא נזהר משגגה עד שעי"ז נוספו הבוגדי' באדם אז בוודאי הכהן ערב בדבר והטעם לכ"ז שאם לא הי' לו לכהן אמצעי למשול ברוחו הכביר על האנשי' הסרים למשמעתו אז הי' הוא חף ונקי מפשע העם אבל אחר ששליט האדם המצויין ע"י כשרונותיו באדם אחר והוא לא עשה כן ולא שליט באדם להטיב את דרכו ע"כ והובא אל הכהן כנ"ל. ועפי"ז י"ל מ"ש פ' קרח לא חמור א' מהם נשאתי ולא הרעותי את א' מהם דהו"ל למימר הריעותי להם ולהנ"ל י"ל עפמ"ש וירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים וחטאים ואחרי אמרנו ששגגת תלמיד עולה זדון שאם הראש חוטא אז בוגדי' באדם יוסיף ע"כ אם הראש נוטל שוחד ועושה עוול ממנו ילמדו והוא עושה אותם רע המעללים ע"כ אמר לא חמור א' מהם נשאתו בשוחד ועי"כ לא עשיתי רע את א' מהם שלא הי' להם ללמוד ממעשי הרעים:
עוד י"ל עפמ"ש בעוללת אפרים לפ' ואז"ל אתם קרויי' אדם כי השמות שיש למין האנושי כמו גבר אנוש מצינו בהם גם לשון רבים גברים ואנשים אבל שם אדם לא יזכר רק בלשון יחיד ולא בלשון רבים לומר אדמים וזהו מורה על האחדות האמיתי שיש באומה הישראלית כמ"ש ומי כעמך ישראל גוי א' בארץ והנה כ"ז ששורה האחדות הזה בינינו אנו מעצמינו נשתדל להתקרב אל ד' אבל אם בעת יאשמו חלק לבם אז מעצמנו לא נתעורר לתשובה כ"א הקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה כהמן לקרב אותנו אליו וז"ש נגע צרעת כי תהיה באדם שמדת האחדות אשר בעבורה נקראים אנחנו בשם אדם הוכה בחלי רע אז אין לצפות שאנחנו מעצמינו נקרב א"ע אל הכהן הגדול זה הקב"ה כ"א והובא ע"י אחרים ע"י מלך קשה אל הכהן:
שם ואם פרוח תפרח בעור וכסתה וכו' לכל מראה עיני הכהן וראהו הכהן וכו' כלו הפך לבן טהור הוא עפמ"ש אין ב"ד בא אלא בדור שכלו זכאי או כלו חייב ופי' בלו"א מטות שהטעם שנגאל בכלו חייב שמלכות' דרקיע כמלכות' דארעא ובדיני אדם שאין עדים בדבר יצא הנידון זכאי בדינו כ"נ כשח"ו כלו חייב וכלם פסולי עדות מחמת רשע ונהי' פטורי' מעונש ונזכה לגאולה וז"ש אם פרוח תפרח הצרעת וכסה את כל עור הנגע מראשו ועד רגלו אין בו מתום שחו"ו פרחה צרעת הרשע בכל גוף אומה הישראלית עד שאין כאן עד כשר הראוי להעיד על רשעתם רק הקב"ה לבדו הוא העד היחידי וזהו לכל מראה עיני הכהן זהו הקב"ה כמ"ש באו"ה כ"פ שרק הוא הכהן הגדול הוא עד ראוי' ולא אחר ע"כ טהור הוא ויגל יעקב וישמח ישראל כי יבוא לציון גואל וזהו כוונת האסור' שבבעה"ט פרוח תפרח ותגל:
שם וביום הראות בו בשר חי יטמא יש לרמז עפמ"ש ז"ל אם רוצה האדם שיחי' ימית א"ע כי העיקר הגדול הוא לכבוש את יצרו ולהמית את תאותו כמו שיאמרו בל"א דאס פלייש טאדטען' ואם גם מן ההכרח לאדם לחיות את גופו ולמלא את ספקו בכ"ז לא יעשה זאת בפומבי ובפהרסי' כמ"ש האוכל בשוק דומה לכלב כי חרפת אדם שצריך לעדן את גופו וז"ש וביום הראות בו לעין כל בשר חי שבשרו חי ולא המית אותו ומאן הכלם שלא כבש את יצרו יטמא חוץ מסעודת מצוה כחתן ורגל שבה גם התענוג הגופני למצוה יחשב רשאי לעשותה בפהרסיא וזהו שפירש"י חוץ מחתן ורגל שבהם יראה חוצה אכילת הגוף אחרי שגם היא למצוה תחשב:
שם וראהו הכהן והנה נהפך הנגע ללבן וטיהר הכהן את הנגע טהור הוא עפמ"ש ז"ל בתשובה מאהבה הזדונות נעשות כזכיות והטעם י"ל עפמ"ש טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא יוכל ע"כ כשאדם חוטא אין הקב"ה מביט בחטאיו כמ"ש ואנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה והיינו כנ"ל שלא יוכל ית"ש להביט ברע אבל כששב שנאמר וחטאים אליך ישיבו החטאים בעצמם שהעלים הקב"ה את עינו מהם המה בעצמם ישובו לראות את פני ד' ע"כ יהפכו לטובי זכיות כדי שיוכל הקב"ה לראות בהם ואחרי שהכהן בפרשתינו מרמז על הקב"ה הכהן הגדול כמ"ש באוה"ח כ"פ ע"כ אמר וראהו הכהן והנה נהפך הנגע ללבן שחזר בתשובה כמ"ש כשלג ילבינו אז וטהר הכהן את הנגע שהנגע והחטא בעצמו שהי' מתחלה טמא הוא יהפך לזכות וטהרה עד שמה שהי' ע"ע נגע מכאן ולהלן יהי' טהור והטעם כי טהור הוא כלומר הקב"ה הכהן טהור עינים מראות ברע וכיון שכעת הוא רואה את הנגע בע"כ צריך ליהפך לזכות כדי שיוכל הטהור עינים לראותו:
שם ואיש או אשה כי יהי' בו נגע בראש או בזקן עפמ"ש ואשימם בראשיכם שאשמן של ישראל תלוי בראשיהן ופי' על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע כלומר שהם הגורמים שלא הוכיחו למדי וז"ש כי יהי' באיש או באשה נגע חטאה תתלה אותו על אילן גדול והוא בראש עדתו ובזקן העיר שלהם מוטל להסיר כל נגע ומחלה מוסרית מקרב עמם ועפי"ז י"ל הוסור' שבבעה"ט צרעת הראש או הזקן הזקן זקן אהרן. וגם את הזקן תספה שמרמז כנ"ל שהזקן הנאמר פה הוא שקנה חכמה ואם לא עשה כמצווה ועומד עליו גם הזקן יספה בעוון העם ועפי"ז י"ל בפ' מצורע והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ד' כי אם הכהן המורה דעה יקדיש כל כחו וחילו להוכיח במישור להורות לעם ד' דרכי ד' אז לא היו החוטאים רבים כ"כ אבל בהיות שהכהן עיקר כחו ישתדל בו לקשט א"ע ורק מה שנשאר לו עוד כח ואיל את המותר יקדיש לטובת הכלל עי"ז רבים חללים הפילה הרשעה ומלכות זדון שלטה בארץ וזהו התנצלות לחוטאים שמורם ומדריכם התרשל בעבודתו הקדש וידוע ששמן בו מושחין את המלכים רומז לשלטנות וממשלה וכאן הכוונה ממשלה על יצרו וזהו והנותר בשמן אשר על כף הכהן אם רק מה שנשאר לו משמן משחת קדש רק את זה יתן על ראש המטהר אבל עיקר כחו רק צורך עצמו הוא דורש ועי"כ אין מעצור לרוח הרשעה וזהו התנצלות לחוטא ועי"ז וכפר עליו לפני ד':
שם איש צרוע הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו במסור' שבבעה"ט למען טמא את מקדשי ונ' עפמ"ש ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה והטעם שאם האדם חוטא בגופו אינו חוטא רק בדבר פחות הערך אבל אם ישים אשם בנפשו ושכלו במחשבות רעות הוא מטמא את המתנה הטובה שניתנה לו מגבהי מרומים לכבוד ולתפארת ע"ד שפי' בבינה לעתים מוצא שפתיך תשמור וכו' נדבה אשר דברת בפיך אחרי שכח הדיבור הוא נדבה מאת הקב"ה ואתה חוטא במה שחננך ע"כ גדול עוונך מנשוא ע"כ אם החוטא בגופו הוא רק חוטא מצד א' החוטא בשכלו ומחשבתו כפלים לתושיה להתיש כחו וז"ש איש צרוע הוא אם רק אישיותו וחמרו לקוי בצרעת העבירה אם רק חומר העכור אחוז בחבלי בוז העוונות נגעי בני אדם אז רק טמא הוא אבל טמא יטמאנו הכהן בכפלים אם בראשו מקום השכל נגעו ונתנה המסורה טעם לזה על אשר טמא את מקדשי וחלל את הקדש להפילו מרום מצבו ארצה:
שם והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי' פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא כי יש שאומרי' שאף אם חוטאים הם בין דברים שבין אדם למקום מ"מ בזאת ישתבחו בעיר אשר כן עשו במעלותיהם ומדותיהם בין אדם לחבירו צדקה וחסד מחוז חפצם וכ"כ לעיל אקרא דואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאד שאחרי שעבירה גוררת עבירה והיום אומר לו עשה כך ע"כ מי שחוטא בין דברים שבינו למקום סופו שיחטא גם בין אדם לחבירו וז"ש והצרוע אשר בו הנגע אם גם רק בפנימיות צץ הרע ומטה הרשע בכ"ז סופו שגם בגדיו שהם מדותיו המוסרי' שבהם יתהלל גם המה יהיו פרומים וקרועים וגם ראשו ומחשבתו תהי' קרוע' ובלואה והוסיפה המסור' וראשו מגיע השמימ' שסופו שגם ראשו ומחשבתו ישחת עד לשות בשמים פיהו ע"כ אם כעת על שפם יעטה עוד יחרוש וישתוק מלדבר על ד' ועל משיחו בכ"ז סופו שטמא טמא יקרא שטומאתו בין אדם למקום יקרא וישרוק גם את הטומאה שבין אדם לחבירו כי עביר' גוררת עביר' וטומאה א' תקרא לשני':
שם או בשר כי יהי' בעורו מכוות אש והיתה מחית המכווה בהרת לבנה י"ל ע"ד צחות כי אש העולה למעלה הוא רמז על מדת הגאו' כמאז"ל כל המתגאה נידון באש שנאמר היא העולה על מוקדה ואז"ל שאמר' הלבנה א"א לב' מלכים להשתמש בכתר א' כי נאחזה במדת הגאווה ורצתה למשול יחידה וא"ל הקב"ה לכי ומעטי' א"ע ע"כ הרואה את הלבנה במיעוטה יכול להרפא ממדת הגאוה כי ממנה יקח מוסר ורמב"ן פי' בהרת הוא מלשון בהיר בשחקים שהוא לשון אור וזוהר וז"ש אם יהי' בעורו מכוות אש הגאוה והוא מדה פחותה אשר בכחה לכלות גוף ונפש והיתה מחית ותרופת למכה זו שישוב וירפא לו שיסתכל בעין חולרת על בהרת לבנה והוא זוהר ואור הירח שנתמעט ע"י מדת הגאוה ואם זאת ישים אל לבו יהי' לו מחיי' ותרופה למכתו:
עוד י"ל כי המפ' ז"ל כתבו כי הצרעת על החנופה מי שבקרבו ישים ארבו ולחוץ מראה סימני טהרה ע"כ מפרסם הקב"ה להודיע לכל שטמא הוא עיי' כלי יקר והנה מי שאין תוכו כברו מלביש א"ע בבגדי נעים לכסות את הקלון אשר בקרבו וע"י הצרעת הבאה עליו נגלה קלונו ברבים וזהו והצרוע אשר רק בו ובתוכו הנגע אבל לעיני הרואים יתלבש במעטה תהלה ע"י הצרעת דאיגלי בהתי' בגדיו אשר לט באדרתם למען כחש מכאן ולהלן יהיו פרומים וגם ראשו אשר שרץ במוחו וידע לכסות אותו לבל יראה החוצה מכאן ולהלן יהי' פרע לעיני כל והנה אם אדם כשר מחרף ומגדף את חבירו בקראו אותו טמא צריך לישב בדד וידום כי נטל עליו חרפת הטומאה ולא יובל להשיב לחורפו דבר אחרי שהטהור המחרף יש לו הצדק לכנות ולחרף אותו אבל אם המחרף גופי' הוא איש טמא אשר לא רוחץ מצואתו אז הנעלב ישיב לו פי שנים מום שבך אל תאמר לחברך והאיך לא תטול קורה מבין עיניך אבל אם אדם שנודע לכל שטמא הוא מחרף את החונף אשר רק בקרבו רעות במגורו ובפניו לא יראה רק טוב אחרי שהוא רע יותר מן הראשון כמ"ש התייראו מן הצבועים ע"כ גם רשע גמור בריש גלי יוכל לחרפו ובכ"ז כאלם לא יפתח פיו כי אין פה להשיב וז"ש ועל שפם יעטה צריך הוא לבלום את פיו ולסגור שפתיו לא לבד אם איש טהור יקראנו טמא כ"א גם אם טמא יקרא אותו טמא לא יוכל השיבו כי המטמא הנגלה טוב הוא ממנו: