אור ברסלב
לוח ארז החדש על התורה החדש על פרשת פקודי

לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט

החדש על פרשת פקודי

החדש על פרשת ויקהל

אלה פקודי המשכן ובמד"ר אמר הקב"ה באלה הכעסתם לפני שנאמר אלה אלהיך ישראל ובאלה אני מתרצה לכם שנאמר אלה פקודי המשכן, כי כבר הרגישו במה שאמרו אלה אלהיך כיון שלא הי' רק עגל א' הו"ל לומר זה אלהיך, ונראה שהוא עפמ"ש וביום פקדי ואז"ל אין לך פקידה שאין בו מעון העגל כי לולי שעשו את העגל לא הי' ישראל חוטאים לעולם כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם כי מזמן מתן תורה פסקה זוהמתם והחטא של עגל היא סבה לכל חטאת ישראל העתידים כי הוא הערה מקורם ובאמת בימי ירבעם בן נבט עשו עוד עגלי זהב אבל מקור המשחת הי' העגל הראשון הוא הי' לפתח חטאת לדורות הבאים ע"כ אמרו אלה לא לבד העגל זה יהי' לשמצה בקמיהם כ"א יפרה וישריץ וירבה לדורות הבאים והנה מעשה המשכן לא רק ללמד על עצמו יצא כי הוא לא הי' עוד ממשכן הקבוע והבית עולמים כי אם רק אהל מועד שהיא רק דירת ארעי ועיקר השראת השכינה היתה בבית עולמים אלא שהמשכן הי' הכנה והקדמה לבהמ"ק העתידים כמ"ש באו"י על מעשה אבות סימן לבנים שכל מה שנעשה בימי אבותינו מקדם הי' הכנה דרבה לימים יבואו שבנקל לזרוע זרע קודש בארץ אשר כבר שדרוה הראשונים וי"ל שזהו שרומז בפ' ויקהל במ"ש והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר' שלא לבד למעשה המשכן אז עבודת הקדש היתה להועיל כ"א גם והותר לימים יוצרו פעל ועשה לטובה ולפי"ז כונת המדרש מבוארת שהכעיסו את הקב"ה לא לבד בהעגל שעבדו אז שבשביל זה לא הי' חטאתם כבידה כ"כ אלא שעיקר הכעס הי' על שהי' שורש פורה ראש ולענה לדורות הבאים עד שאמרו "אלה" אלהיך בלשון רבים ע"כ נתרצה להם הקב"ה ג"כ "באלה" שמעשה המשכן הוא ג"ב הכנה ואות לטובה על דורות הבאים וכמ"ש רש"י אלה פקודי המשכן משכן העדות שרמז לב' מקדשות:

בקע לגלגולת מחצית השקל בשחר הקודש במסירה שבבעה"ט וישם הצמידים על ידיה בקע משקלם, כי לעבודת הקודש צריך מחשבה ומעשה שהרעיונות יהיו טהורות ומזוקקות וגם מעשה ידים להתפאר כוננה עלינו אבל מחשבה בלא מעשה או מעשה בלא מחשבה אינו אלא חצי דבר ע"כ בקע דבר הנחלק ונבקע לשניים היא הגלגולת מקום המחשבה לבדו ורק "מחצית" השקל בשקל הקדש ואינו עדיין דבר שלם ופן ויתן את הצמידים על מידיה' שצמיד פתיל בתורה ומצות רק בידים שהם כלי המעשה הם ג"כ רק בקע משקלם כ"א רק עשרה זהב משקלם הרומז על עשרת הדברות כמדרז"ל שהם חובת הלבבות וחובת הגוף במעשים שניהם יחדיו יהיו תמים דבר שלם יקראו:

ויביאו את המשכן אל משה ובמדרש הה"ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון עפמ"ש לעיל פ' ויצא י"ל כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב וכ"כ שהאדם לומד יותר יודע בעצמו פחיתות ושפל ערכו כאז"ל תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים כי כמה שיחכם יותר יודע מה חסר לי מהשלימות במצות ומעשים טובים ע"כ י"ל שנקראת התורה תושי' שמתשת כחו של אדם שע"י התורה שילמוד מכיר מיעוט כחו ויירא מיום הדין ובידו אין מעש והיראה והפחד הם מתישים כח אבל מי שיודע בעצמו שעוז והדר לבושו שעשה את כל אשר לאל ידו לעשות אצלו סר מר המות ויגיל כי ימצא קבר ויעזוב עולם עובר ללכת בארצות החיים ע"כ משה רבינו אף שהי' רבן של ישראל ומי כמוהו עוסק בתורה בכ"ז לא תש כחו כמ"ש ולכל היד החזקה אשר עשה משה ע"כ רק הוא הי' יכול להקים את המשכן ולא אחר כדחז"ל וזהו כונת המדרש שע"כ הביאו את המשכן אל משה והי' לו עוז ותעצומות אף שעסק בתוה"ק בשביל שלא רהה ופחד ליום אחרון רק שחק:

ויבא את הארון אל המשכן וישם את פרוכת המסך ויסך על ארון העדות, במסורה שבבעה"ט ויסך בדלתים, וירחץ ויסך, והוא פלא, ונראה עפמ"ש בפ' תולדות שהתורה העיקרית רק לישראל נתונה אבל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום והטעם שהתורה נקנית במ"ח מדות שמנו חכמים ורק ישראל שהם ברורי המדות יכולים לומר שמרתי פקודיך ועדותך כי כל דרכי נגדך וכמ"ש בלו"א על שהם מהלכים בדרך הישר מעוטרים במדות טובות לקראת האלקים ע"כ יכלו לשמור ולקוות שהש"י יתן להם חקיו ועדותיו וזהו כמו מי שרוצה לסוך את עצמו בשמן ונרד מתחלה צריך לרחוץ את עצמו מכל צואה וטינוף ורק אח"כ נרדו נתן ריחו אבל אם לא ירחץ מקודם רק יסוך על הגיעול וטינוף יהי' כמו נזם זהב באף חזיר וכ"כ צריך האדם לרחוץ את עצמו מתחלה במי המדות הטובות ואח"כ יכול לסוך בשמן התוה"ק ע"כ אמר ויבא את הארון אשר בו תוה"ק אל המשכן ורק שם במקום שנקדש השם בתוך בני ישראל שם משכן כבוד התוה"ק ועי"כ ויסך ויבן בעד ארון הפדות שלא יתגאל ח"ו בידי זרים וזדים שיחללו את כבודו וע"ז הביאה המסורה עוד וירחץ ויסך שמתחלה צריך לרחוץ את עצמו ואח"כ לסוך בשמן כ"כ צריך האדם לטהר את עצמו במדות הטובות ואח"כ לסוד בשמן התוה"ק:

ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן עפמ"ש אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות וכשהי' משה רבינו ע"ה מרגיש בעצמו ששכן עליו ענן חשיכה ועצבות המסתיר ומאפיל טוהר רוחו אז לא הי' יכול לבוא אל אוהל מועד וזהו מופת ששרתה השכינה במשכן וזהו ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד בעת ששכן עליו ענן עצבותי וזה עד נאמן כי כבוד ה' מלא את המשכן ואין השכינה וכבוד ה' שורה אלא מתוך שמחה:

מגילת אסתר:

ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם כי המן הרשע הלשין שאין ישראל מקיימין התורה והמצות כמ"ש ואת דתי המלך מלכי המלכים הקב"ה אינם עושים ע"כ לא יירא שהשי"ת ינקום נקמתו ויחוס וירחם עליהם והנה אם עכ"פ הי' מקיימים מצות שבין אדם לחבירו גמילות חסד וכדומה אולי ירחם אבל גם את אלו לא יקיימו ואז"ל והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' נמצא מי שעוסק בגמילות חסד דומה ושוה כביכול להקב"ה ע"כ אחרי הלשינו כי ואת דתי המלך הגדול ית"ש אינם עושים הם מצות שבין אדם למקום הוסיף להשטין ולהרשיע בלשונו וגם "ולמלך אין שוה" שאין להם שויון ודמיון למלך עליון להדבק בדרכיו להניחם למען שיניחם חיים וקיימים בשביל שעכ"פ מקיימין מצות גמ"ח ושוין למקום ב"ה: ובבזה לא שלחו את ידם צ"ל מדוע לא קיימו מצות המלך שפקד ושללם לבוז ע"כ אפשר לומר כדי שלא יאמרו הגוים שבני ישראל לקחו את רכושם וכל מגמתם היתה למען בצע כסף ולא לנקום את נקמת ה' מיד שונאיהם ושוסיהם ע"כ צוה המלך שיעשו בהם נקמה ואדרבה לא יגעו בכל אשר להם רק יבזוהו בלבם לכל הונם ורכושם ורק לנקום נקמתם הם עומדים על אויבים בנפש אשר בקשו לכלותם מן הארץ ע"כ מה שצוה המלך ושללם "לבוז" הוא מלשין ביזיון שיהי' שללם כמבזה ונמס בעיני ישראל אשר רצו רק לעמוד לנפשם וא"כ סיפר הכתוב שקיימו מצות המלך ובבזה לא שלחו את ידם:

ובביאה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה וכו' על ראשו ותלו אותו ואת בניו ולכאורה לא ציני שבניו חטאו, ורז"ל דרשו שכתבו שטנה על היהודים ומ"מ יקשה אבית אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה ומדוע תלו אותם אבל אחרי שמרשעים יצא רשע ע"כ יתמו עם עון אבותם והראי' שהרי המן לא חטא אלא בשביל שהי' אגני בן צפעוני מגזע עמלק ותחת אבותיך יהיו בניך וז"ש ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב מעל ראשו' רק בשביל שראשו ומקור מקומו טמא ע"כ מעשה אבות ראש משפחתו ירש הצורר ע"כ כמו שהוא יליד רשע לאבותיו הרשעים כן גם בניו יוצאי חלציו ירשיעו ג"כ כמותו וע"כ תלו אותו "ואת בניו" על העץ ובערת הרע מקרבך:

על כן קראו ימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האגרת הזאת בהתכת הכתוב נראה עפמ"ש לעיל בפרשת בא אקרא צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו שבגאולת מצרים הי' גאולת הנפש וגאולת הגוף שניהם גם יחד כמו כן בגאולת אסתר ג"כ כפלים לתושי' שהי' גאולת הגוף להשמיד להרוג ולאבד וגם גאולת הנפש שהרי נהנו מסעודתו של אותו רשע והשתחוו לצלם ונגאלו, וז"ש להרוג להשמיד וכו' וסיים "ושללם לבוז" וקשה אחרי שנהרגו מה בצע להם בדמיהם ומה זו פקידה, ולהנ"ל י"ל אחרי שנאמר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב ונאמר עלית למרום שבית שבי ע"כ התוה"ק נקרא שלל ולזה יאמר לא לבד להשמיד ולהרוג נגזר עליהם כ"א גם ושללם זו התוה"ק וקנינם הרוחני לבוז היא תתבזה עד שאול תחתית ר"ל, ובמגלת סתרים פי' שלשון פור הוא מלשון פיר התפוררה הארץ ע"כ רק גורל לרעה יכונה בשם פור וז"ש ע"כ קראו לימים האלה "פורים" כלומר שני גורלות לרעה היו בעוכרנו לאבידת הנפש ואבידת הגוף ושניהם נהפכו לטובה ובמשנה דמגלה פ"ב נחלקו מהיכן מתחיל המגלה אם רק מאחר הדברים האלה או מאיש יהודי ואם הי' רק גאולת הגוף הי' די להתחיל מאיש יהודי או מאחר הדברים האלה גדולתו של מרדכי או המן אבל אחרי שהיתה גם גאולת הנפש אשר מחלתה נהיית מתחלת המגלה שיסופר מהמשתה שעשה וישראל נהנו ממנו או השתחוו לצלם ע"כ הלכה כדברי האומר כולה, וזהו שסיים אחרי שאמר שקראו לימים האלה "פורים" להורות שבשניים נגאלו מכל צרה בגוף גם בנפש ע"כ על "כל" דברי האגרת הזאת כל המגלה הזאת מראשה גם מקים שיסופר מהמשתה שננעלו בנפשם ומזה נגאלו מספרת כולה נפלאות הי אשר הפליא לעשות עמנו בחסדיו ית"ש:

חסלת וספר שמות:

ויקרא:

פ' ויקרא:

ויקרא אל משה כו'. הא דלא קאמר ויקרא ה' אל משה י"ל כי מתחלה לא הי' משה רבינו ע"ה יודע מי המדבר עמו כמשז"ל אקרא דאנכי אלקי אברהם אביך שהי' סבור שאביו מדבר עמו ודרשו ע"ז פתי יאמין לכל דבר שכן קורין לינוקא פתיא ע"כ כ"ז שה' נראה אליו מרחיק ולא מקרוב עד שהוצרך לקרותו אמר ויקרא אל משה כי לא נודע לו עוד מי הוא קול הקורא רק אח"כ שזכה שהש"י דבר אתו עמו פה אל פה אז ידע בטח כי הוא אשר דבר ה' שמו:

ובמד"ר הה"ד ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו. י"ל עפמ"ש לפרש בפ' בלק כל אשר ידבר ה' אותו אעשה. שהתפאר בעצמו שהוא גורם שהקב"ה ידבר עמו והוא הוא העושה והגורם שהקב"ה ידבר עמו ע"ד ותגזר אומר ויקם לך. וזהו מלאכיו אלו הצדיקים כפי' המד"ר "עושי דברו, הם עושים שהקב"ה ידבר כרצונם. וזהו ג"כ ויקרא אל משה שמתחלה קרא הקב"ה אליו אם רצונו לדבר אתו ואח"כ וידבר ה' אליו. והטעם שמלאכיו הם "עושי דברו" כמבואר:

וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר. וברש"י צא ואמור להם דברי כבושים בשבילכם הוא נדבר עמי. המפרשים הקשו מאי הם הכבושין בזה הא אדרבה למעלה יחשב שבשבילם מדבר עמו ועי' תו"מ. ונ' עפמ"ש זאת התורה לעולה שכל מי שעוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. ויקרא פרש"י לשון חבה ודבר הוא לשון קשה. ואחרי שבעווה"ר חרב בית המקדש וצריכים אנחנו להשלים את הקרבנות ע"י אמירה כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו. לז"א ויקרא אל משה לשון אהבה וחבה וזה בזמן שבית המקדש קיים אבל ע"י שחרב מקדשינו דבר אתו קשות ואמר לו "לאמר" שיאמרו וילמדו פ' הקרבנות. ואחרי שע"י חטאת ישראל גלו מארצם וחרב ביהמ"ק ע"כ הם דברי כבושין שבשבילכם שעונות שלכם יגרמו לחרבן בהמ"ק "דבר" עמו בלשון קשה: ובמד"ר אמר משה רבינו לפני הקב"ה מכל האומות שיש לך אין אתה מצווני אלא על ישראל א"ל מפני שהם דבוקים בי שנאמר כי כאשר ידבק האזור אל מתניו כן הדבקתי בי בית ישראל ונ"ל עפמ"ש חבור עצבים אפרים הנה לו שאפי' כשישראל עוע"ז ח"ו כל זמן שיש שלום ביניהם הקב"ה מוחל להם אבל חלק לבם עתה יאשמו. ובעוללות אפרים עמוד כ"ב פי' בזה משאז"ל אתם קרוים אדם ואין אוה"ע קרוים אדם כי השמות שיש למין כמו גבר איש אנוש מצינו גם בלשון רבים גברים אנשים אבל אדם אין בו שום ריבוי לומר אדמים וזהו מורה על האחדות שיש באומה הישראלית כמ"ש ומי כעמך ישראל גוי אחד ע"ש נפלאות. והנה הקרבנות גם הם בודאי אינם מכפרים אלא בזמן ששלום על ישראל וי"ל שע"ז נאמר אדם כי יקריב ועדרז"ל כאדם הראשון והיינו כשתהיו בבחי' אדם כנ"ל שכולכם בנפש א' כמ"ש ויחן שם ישראל וזה כמו אדה"ר שהיה בודאי יחידי בעולם ולא הי' לו מחלוקת. אז כי יקריב מכם ירצה לו. ואחרי שהאחדות האמיתי הוא הקב"ה וכמ"ש אתה אחד ע"כ צוה רק לישראל שיביאו קרבן מפני שהמה ג"כ באחדות וכמו שגם האזור מאחד ומאגד את כל הבגדים וזהו כונת המדרש כמבואר:

ובאופן אחר י"ל עפמ"ש להלן ונודעה החטאת אשר חטאו עלי'. ובמסורה שבבעה"ט "ונודעה יד ה' את עבדיו" וכ' עפמ"ש רמב"ן פ' תזריע שע"כ הנגעים מטמאים שבהיות ישראל שלימים כאשר יקרה בא' מהם חטא יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו לראות שהש"י סר מעליו וע"כ אין הנגעים רק בארץ הנבחרה אשר ה' הנכבד שוכן בתוכה כ"כ י"ל בקרבנות אחר שרובן ככולם אינם באים רק על השוגג ע"כ רק כשישראל שלימים ונפשם טהורה ומצוחצחת ע"כ היא מרגשת בכל כתם וחלי דק מן הדק אף שחטאה רק בשגגה מ"מ אין הקב"ה מביא תקלה על ידם ואחרי שעשו בשגגה אשר לא תעשינה הם מרגישים והיתה עליהם רוח ה' לעוררם לתשובה ולהביא קרבן לכפר על השוגג לא כן אוה"ע אשר נפשם לא מטוהרה כנפש הישראלי ע"כ גם אחרי שחטאו בשוגג אינה מרגשת כמו לבוש שק שאינו מרגיש בכתם מעט ע"כ לא נודעה להם ואינם מרגישים חטאם בשוגג ולא יוכלו להקריב קרבן וז"ש ונודעה החטאת זה מדרגה גבוהה שלאחר שנכשלו בשוגג ירגיש ויבין שחטאו עלי' והטעם כי ונודעה יד ה' כמו היתה עלי' יד ה' שכונתו רוח ה' וזה רק על עבדיו הוא מעורר שישובו על השוגג והטעם לזה שנשמתן של ישראל טהורה וקדושה מפני שנחצבת ואצולה ממקור הקדושה חלק אלוקי ממעל וכמ"ש חלקי ה' אמרה נפשי ע"כ מרגישים הם בפגימה דקה משא"כ אוה"ע. וזהו כונת המד"ר שהשיב הקב"ה בשביל שישראל דבוקים בו יעקב חבל נחלתו ע"כ צוה אותם על הקרבנות ורק לישראל:

במדרש הובא ברמב"ן פרשתנו. אין העולה באה אלא על הרהור הלב שנאמר והעולה על רוחכם היו לא תהי'. כאז"ל לעולם יהלך אדם באמצע הדרכים ובשעת הסכנה מהלך בצדי דרכים. ופי' ז"ל שבכל דבר האמצעי טוב הוא ללכת בדרך הממוצע בכל המדות לא כילי ביותר. ולא פזרן ביותר וכדומה. אך אם חטא בא' מהם שהלך בקצה האחרון מהכילות למשל אז יטה א"ע לצד האחר להיות פזרן כדמיון המקל הידוע שאם נעקם ורצונו ליישרו בהכרח להטותו לצדו האחר. והנה החוטא מחמת תאוה א"צ לפרוש מכל תענוג שבעולם כ"א די לו אם ילך באמצע הדרך ואין צריך לעזוב לגמרי את העבר ורק צריך למעט תענוגיו ושעשועיו בהבלי העולם לא כן מי שחטא בהרהורי עבירה הקשים מעבירה זה צריך לפרוש א"ע לגמרי ולהשליך את העבר במצולות נשי'. לא יזכר ולא יפקד עוד ע"כ קרבנו עולה שכולה כליל להורות שצריך לסגף א"ע לפרוש מכל וכל מחמדי תבל להסיר העבר מכל וכל עד שנאמר והעולה על רוחכם הי' לא תהי' אם בזה חטא שיש לו שרץ במוחו אז "הי'", מהעבר שחטא כבר לא תהי' עוד כלל אבל מי שחטא רק בגופו אבל רוחו והרהורי מוחו טהורים מכל חלאה אז א"צ לפרוש כליל מהעולם ותענוגים ורק ושב ורפא לו:

דבר אל בנ"י ואמרת אליהם אדם כי יקריב כו'. מן הבקר כו'. כי מתחלה צריך. להוכיח לרשע מומו בדברים קשים. כגידים המשברים לבו של אדם ואח"כ אחר שדברי אש של המוכיח כבר המסו את הקרח הנורא של החוטא ורוצה בתשובה אז צריך לדברים רכים. משמן וחלקו מחמאות פיו של המוכיח שלא להכביד עליו עול התשובה ושלא יאמר לתוחלתו נואש ואין תרופה למכתו. כ"א הקב"ה רחום וחנון ורוצה בתשובה וחותר חתירה לקבל בעלי תשובה שמאל דוחה וימין מקרבת ומצות תשובה לא נפלאת היא ולא רחוקה כ"א קרוב הדבר לעשותו. ופירשתי בזה בפרשת אחרי ולקח מלא חפניו נחלי אש כו' ונתן עליו קטורת סמים דקה. ובמסורה שבבעה"ט ואחרי האש קול דממה דקה והכונה עפ"י הנ"ל שמתחלה יקח הכהן המורה לצדקה גחלי אש. וזהו שיהיו דבריו כאש בוערים לקראת הרשעה ואח"כ קטורת סמים דקה בלשון רכה לריח המבשם. וזה ואחרי האש שהמיס הקרח הנורא בא קול דממה דקה בנחת נשמעים. וביארתי עוד בפ' אמור ואמרת אליהם לנפש לא יטמא' ודרשו ז"ל להזהיר גדולים על הקטנים. עפ"י הנ"ל שמתחלה צריך דבר ואח"כ ואמרת אמירה נעימה. והנה כ"ז מי שחוטא בעבירות חמורות. אבל הכהן הגדול מאחיו אשר נזר משחת אלקיו עליו בודאי לא יחטא בחמורות כי אם בקלות וכמ"ש לפרש ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, שרק בבית הוא הגוף שהוא הנרתק לנשמה נמצא בו נגע אבל נשמתו טהורה וזכה. ע"כ אינו צריך להוכיחו בקשות כ"א גם אמרים רכים יעשו עליו אות לטובה אחרי שנפשו טהורה היא. וזהו שדייקו חז"ל משינוי הכתוב שבכ"מ הוא אומר דבר ואמרת להורות על ההתחלה בקשות וסיום ברכות. אבל כאן נאמר אמור ואמרת כלו ברכות. והטעם שלנפש לא יטמא ורק שגם האדם הגדול לפעמים חוטא בגופו ותאות בשר וע"כ די לו ברכות. וע"ז המליצו חז"ל להזהיר הגדולים הם גדולי וכמי המעלה אותם אינם להזהיר על עבירות הגדולים והחמורים רק "על הקטנים" שיכשל בעונות קטנים וקלות ע"כ די להם באמירה רכה. והנה במד"ר פ' אמור אקרא דשור או כשב דרשו רז"ל שהקב"ה לא הטריח להביא קרבן כ"א מבהמות שברשותן. מזה ראינו שהקב"ה רוצה בהקנת השבים ולהקל מעליהם ואחרי שדיבור הוא בכ"מ לשון קשה ואמירה לשון רכה ע"כ אמר מתחלה דבר אל בנ"י דברים קשים כגידין לעוררם לתשובה ואחרי שכבר נתעוררו אח"כ ואמרת אליהם בלשון רכה שלא יכבד עליהם הדבר ואת זה תאמר להם מן הבקר והצאן שהם בהמות שברשותך תקריבו מזה מוכח שמתוך חומר שהחמרת עליו בתחלתו לעוררו בדברים קשים הקלת עליו בסופו שלא להכביד עלה של תשובה:

אם עולה קרבנו זכר תמים כו' יקריב אותו לרצונו לפני ה'. עפמ"ש באלשי"ך דקשה מדוע עולה אינה באה אלא זכר וחטאת שחמורה שבאה על חטא באה גם נקיבה שאינה חשובה כמו הזכר והתי' לזה כיון דעולה באה על הרהור הלב והרהורי עבירה קשים מעבירה ע"כ צריך להקריב קרבן יותר חשוב משאם רוצה לכפר על מעשה ממש ע"ש והנה מי שמהרהר בחטא רצונו שאע"ג שהקב"ה אסר לעשות דבר זה מ"מ הוא מחשיב את מחשבותיו של עצמו יותר ממחשבות ורצון ה' והוא רוצה לבטל רצונו של השי"ת מפני רצון עצמו ובכמה מקומות מצינו "לפני" פי' קודם במעלה כמו שפי' בהפטורה זכרי' עומד לפני מלאך ה'. היינו קודם לו במעלה. וז"ש אם עולה קרבנו ע"כ דוקא זכר תמים המובחר והחשוב ונתן טעם לזה כי עונו גדול יען לרצונו בשביל שרצונו הקדים לפני וקודם במעלה לרצון ה' וציוויו כי למ"ד מורה לפעמים בעבור כמו שאמרו לי אחי הוא וכפירש"י:

עוד י"ל בזה עפ"י הנ"ל. שעולה באה זכר משום דהרהורי עבירה קשים מעבירה. והנה ע"י הרהורי עבירה האחת גוררת את חבירתה כיון שיש לו שרץ במוחו יוסיף לחטוא כהנה וכהנה ע"כ בזה דומה לזכר שמוליד כ"כ הרהוריו הרעים יולידו חשש וקש. אבל מי שאינו חוטא רק מחמת תאות גופו אבל רעיוניו זכים וטהורים לא יחטא רק במה שיצרו תוקפו אבל לא יוליד חטאים אחרים וכעין שאמרו מומר לדבר אחד לתיאבון ל"ה מומר לכל התורה כולה משא"כ במומר להכעיס. וע"כ מי שחוטא בגופו קרבנו נקיבה שהיא רק יולדת אבל אינה מולידה. והנה מי שחוטא ברעיוניו גם בזה יגרע מהחוטא מחמת תאות גופו שזה רצונו לעשות רצון קונו ורק שאור שבעיסה מעכב אבל מי שהרהוריו רעים גם רצונו אינו לפני ה'. כ"א רצונו לחטוא ע"כ אמר אם עולה קרבנו זכר תמים. והטעם לזה "לרצונו לפני ה'". כדי שיהי' עכ"פ רצונו וחפצו להיות לפני ה':

וי"ל עוד ויבואר עוד מאמר פרדר"א הובא בתורת משה פרשתנו ובישמח משה פ' תצא "כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק הא כיצד יתקיימו שני מקראות הללו אלא את זה זכרהו לקדשו וזה זכור להממו ולאבדו" ואמרתי בדרוש לפ' זכור בש"ק ויקרא עפמ"ש להקשות בשם האלשיך מדוע עולה באה זכר. וי"ל דהנה אם האדם חוטא מחמת תאות בשר הוא סימן לתשות כחו כמ"ש "דאס פלייש איזט שוואך אבל אם יחטא בהרהורי עבירה אז לא מחמת תשות כחו שאין לו איל להתאמץ נגד התאוה הוא חוטא כ"א אדרבה הוא מורה סימן עוז וגבורה שמחזק ומקשה את דעתו נגד דעת תוה"ק כי הוא יאמר שרק מה ששכלו גוזר הוא העיקרי וסימן לתשות כח היא הנקיבה ולגבורה הוא הזכר. וע"כ אם עולת שבא על הרהור הלב והראה בזה כחו וחילו נגד עוז חומה בצורה משגב התוה"ק זאת תקנתו זכר תמים הוא כחו וגבורתו יקריבנו להורות שמכאן ואילך לא יעמוד עוד על דעתו רק יבטל רצונו מפני רצון שמים. אבל מי שחוטא במעשה לתאותו. יביא נקבה לאות על תשות כחו. וגם החוטא בגופו בשובו ורפא לו אז יוכל לבוא לפני ולפנים אל הקדש פנימה אבל החוטא בהרהור הקשה ממעשה בפועל. אם גם ישיב אל ה'. לא יקרב אל הקדש פנימה כ"א "אל פתח אה"מ" ולא לפנים ותחת שעד עתה עמד על דעתו ומחשבתו בהרהוריו הרעים. צריך להשתדל שיהי' "לרצונו לפני ה'" שכל תשוקתו ורצונו אך לפני ה' יהי'. והנה עמלק חטא במחשבה יותר מבמעשה כי בפועל לא זינב רק את הנחשלים ובמחשבה בקש לעקור את הכל ולפי"ז יפלא מדוע נצטוו ישראל זכור את אשר "עשה' עמלק. יותר להם לזכור את אשר יזם בלחשבותיו הרעות עלינו.

ולעיל פי' זכור את יום השכת שממנו נדע כמה גדול כח המחשבה. ע"כ הקשה המדרש אחרי שמזכירת שבת מוכח שמחשבה גדולה לטובה וממילא גס לעומת זה לרעה ג"כ גדלה היזקה ומדוע אמר לזכור את אשר זעשה, עמלק ולא מחשבותיו הרעות ואיך יתקיימו ב' מקראות האלו. אך הקב"ה חפץ חסד הוא וברוגז רחם יזכור ואם היינו נוטרים לו מחשבותיו אז צריכים לאבדו בעת ששכלו זך ובהיר כדי שירגיש יותר נפילתו בדעתו ומחשבתו וכמו שהוא עשה במחשבתו צריכים לאבד גם מחשבתו בעת בהירותה. אבל מרחמי ה' על מעשיו צונו רק לזכור את מעשיו ולא נזכור לו מחשבותיו. ועי"כ צריכים להממו ולאבדו כמו שרוצים בימים האלה המתנגדים למעשה השחיטה משום צער בעלי חיים מתחלה להמם את הבהמה ואח"כ להמיתה למען לא תרגיש בצער השחיטה: וכמו שעושים אצל בני אדם שרוצים לעשות להם ניתוח אאפעראטיאן, שמתחלה מהמם אותם שקורין שנארקאטיתירען. כן צוה הקב"ה לעשות לזכר עמלק שלא נזכור מחשבותיו הרעות ורק מעשיו הרעים ולא נאבדו בדעתו צלולה כ"א "להממו" ולאבדו כנ"ל ע"ד צחות. וכעין זה י"ל בפ' דברים "וגם יד ה' היתה בם להמם מקרב המחנה עד תמם דהיינו שיד ה' מדת הרחמים היתה בהם ועשה לטובתם שלא ירגישו שנידונו למיתה וע"כ המם אותם ויצאו מדעתם ונטל מהם את הרגשתם. ויש לתת עוד תבלין לדברנו אלה שע"כ צוה השי"ת שלא נזכור את מחשבות עמלק כי לכאורה יקשה מדוע נזכור את אשר עשה עמלק הא ויבוא עמלק ברפידים ודרשו רז"ל על שריפו ידיהם מד"ת ואז"ל כיון שאמרו ישראל היש ה' בקרבנו אם אין מיד ויבוא עמלק וא"כ אנחנו גרמנו לנו בעצמנו ומה זה עשה הוא לנו. עד שאמר זכור את אשר עשה לך עמלק ובישוב קושי' זו י"ל עפמ"ש כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על פשעיו א"כ כיון שהוא חטא במעשה ועוד יותר במחשבה ואנו מעבירים על מדותינו ואין אנו זוכרין לו מחשבותיו הרעות עי"ז מעבירין לנו על פשעינו ושוב אין בנו עון אשר גרמנו ועי"כ נוכל לזכור אשר עשה לנו, אבל אם לא נמחול לו על מחשבתו הרעה ואז נשאר בנו הפשעים ואנחנו גרמנו לעצמנו ואין לנו סבה לזכור מה שעשה ובזה יבואר מדרש תנחומא ס"פ תצא אקרא דזכור, זש"ה זכרונכם משלי אפר ולגבי חומר גביכם אמר הקב"ה הוו זהירין בשתי זכירות מחה תמחה את זכר עמלק זכר את אשר עשה לך עמלק, אם זכיתם אתם משולים לא"א שאמר ואנכי אפר ואפר ואם לאו התקינו עצמיכם לשיעבוד גליות והוא משולל הבנה, ולהנ"ל י"ל אחרי שרק כשאנו מוחלים לעמלק על מחשבתו אז מעבירים מאתנו פשעינו וז"ש הוו זהירים בשתי זכירות הללו שרק יחדיו יהיו תמים ולא יפרדו הא' מחה תמחה את "זכר" והכוונה מה שעלה במחשבתו של עמלק מקרי "זכר עמלק" את זה תמחה מעל לוח לבך ואז יעבירו מעליך פשעיך ועי"ז תוכל לקיים זכירה שנית זכור את אשר עשה לך עמלק ואינך אתה הגורם כנ"ל. אחרי שהנך מעביר על מדותיך. והנה להעביר על מדותיו צריך האדם להפיל את יצרו ולנצחו ובמה יזכה לזה הוא כמ"ש מאוד מאוד הוה שפל רוח שתקות אנוש רמה ויזכור כי עפר ואפר הוא ומה לו לנקום ולרדוף אחרי פרעוש שבן לילה הי' ובין לילה אבד והי' לעפר הארץ וזהו אם "זכיתם" ונצחתם כפי' זכות בכמה מקומות. אז ע"י הנצחון ליצ"ר ומחיתה את "זכר" עמלק כנ"ל ע"י ידכם שהנכם כדמים לא"א שאמר ואנכי עפר ואפר והעביר על מדותיו. ואם לאו שאין אתם מעבירים על מדותיכם אז א"א לכם לזכור את אשר עשה עמלק כי אתם בעצמיכם הגורמים כי קושיין ועי"ז התקינו עצמיכם אתם בעצמכם הגורמים לשעבוד גליות והכנתם עצמכם לשיעבודו של עמלק ולא תוכלו לזכור את אשר עשה לך עמלק. ואפשר להמתיק בזה מאמר המ"ר הובא בלו"א פ' תצא שדרש גערת גוים אבדת רשע זה עמלק ועשו. וסיים ושמא תאמר אף יעקב בכלל ת"ל אבדת רשע רשעים אין כתיב אלא רשע ותמהו המפ' מהכ"ת לכלול אף יעקב ולהנ"ל א"ש דסד"א שיעקב הוא הגורם שבא עמלק ע"י רפיון ידים מד"ת והביא דכתיב רשע:

ובדרוש לפ' פרה אמרתי בפרשתנו במ"ש במד"ר פ' תצוה פ' ל"ח לקח פר בן בקר הה"ד גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם כשהוא רוצה הוא קוראה לשון נקיבה שנאמר ויקחו אליך פרה אדומה וכשהיא רוצה קוראה בלשון זכר שנאמר לקח פר בן בקר לכפר עליהם על מה שעתיד לכך נאמר גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם" כי אז"ל שע"כ הפרה באה נקיבה לכפר על מעשה העגל תבוא אמה ותקנח צואת בנה. הכונה שהתנצלות ישראל שעבדו את העגל הוא שלא מדעת עצמן חטאו כ"א הוסתו והודחו מערב רב שאמרו אלה אלהיך ישראל. והנה נקיבה הוא בכ"מ כינוי למקבל ונשפע עליו ממקום אחר. ע"כ הפרה שהוא לכפר על מעשה העגל באה נקבה לרמז שרק ע"י שהיו ישראל בבחי' נקיבה המושפעת שקבלו מאחרים עי"כ סרו מאחרי ה'. וי"ל בזה וארז"ל בקש שלמה לעמוד על טעמה של פרה אדומה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" והוא עפמ"ש בלו"א בראשית י' לפרש איזהו חכם הלומד מכל אדם ה"נ אחרי שאמר שלמה והתגאה בלבבו שהוא חכם ומבין מדעתו ואין אחרים יכולים לפעול עליו א"כ לא ידע טעם שהיא באה נקבה שהוא כנ"ל להורות התנצלותם שלא קבלו את הדיעות הזרות רק מאחרים המסיתים. וזהו אמרתי אחכמה אם אני אומר שאחכם מעצמי ואיני מתפעל מאחרים. אז "והיא" מה שפ"א באה נקיבה רחוקה ממני לא אבין טעמו. ופירשתי מאמר המדרש הנודע "מה ראה קרח לחלוק על משה פרה אדומה ראה" דהנה אז"ל ויפול משה על פניו שחשדוהו באשת איש. ופי' ז"ל. שחשבו שגם נבאותו היא בבחי' נקיבה וסברו שטוב לו לאדם שיהי' בבחי' כזאת כמ"ש במארז"ל מאוד מאוד הוה שפל רוח וזה למדו מפרה אדומה שבאה נקיבה להורות ע"ז. והנה כ"ז שייך לומר בישראל שהוסתו מאחרים כי ל"ה בהם כח לעמוד נגד הסתת המדיחים אבל אהרן הכהן בחיר ה' רצתה נפשו בו. עליו אין לומר התנצלות כזה כי כאיש גבורתו לעמוד בפרץ וכל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותו ממקומו ע"כ חטאו לא היה בבחי' נקיבה המקבלת כ"א בבחי' זכר ובכ"ז נמחל לו חטאו כי הכל הולך אחר הכונה ואחרי שכונתו הי' לשמים כמ"ש חג לה' מחר אע"ג שסוף מעשה ל"ה לטובה מ"מ ע"י מחשבתו שהיתה לטובה מחל לו השי"ת ברחמיו אע"ג שהי' בבחי' זכר. וז"כ המדרש גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם שדורש לבות ה' לתכן רוחו כפי החפץ והכונה. ע"כ בישראל אע"ג שלא הי' מחשבתם לטובה עכ"ז ידע שהם בבחי' נקיבה וקורא אותה בלשון נקיבה והביאו פרה נקיבה. אבל גבי אהרן בקרא חטאו בלשון זכר מ"מ כיפר לו על מה שעתיד כלומר שבהווה ל"ה חטא כי גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם ובחפצו הי' לכונתו הרצוי' על מה שעתיד שאמר חג לה' מחר. והנה עולה באה על הרהורי עבירה הקשים מעבירה. ומי שיש לו שרץ במוחו אינו חוטא להסתת אחרים כ"א משחתו בו מום בו בעצמו. ע"כ אמר עולה קרבנו לכפר על הרהור הלב עי"כ בא זכר תמים כנ"ל:

וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו. כ"כ רמב"ן בסוף דבריו אמקרא זה ויתכן כי ונרצה כינוי לחטא שנרצה לו לכפר עליו א"ד ז"ל. ויש להוסיף ביאור עפמ"ש לפרש בפ' צו "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' קדש קדשים היא. כי אז"ל בתשובה מאהבה הזדונות נעשים כזכיות. והנה השב מיראה אינו שב לש"ש כ"א מיראתו את עונש העבירה כמ"ש המפ' העובד ע"מ לקבל פרס או מיראת העונש נקרא עובד את עצמו כי לכבוד עצמו לבד הוא דורש אבל השב מאהבה כל כונתו רק לשמים. וז"ש תשחט החטאת לפני ה'. ע"ד שארז"ל יתמו חטאים שהחטא יבטל וישחט אבל לא לכבוד עצמו מיראת עונש רק לפני ה' לשם ה' אז קדש קדשים הוא החטאת בעצמו נעלה להיות ק"ק כי זדונות נעשים כזכיות אך זה דוקא מאהבה אבל השב מיראה אז זדונות רק כשגגות ואינם ק"ק לפני ה' לרצון והנה כבר כתבו ז"ל דבתשובה מיראה אינו פורש רק מן העבירות מיראתו את העונש. והטוב ג"כ אינו עושה. אבל השב מאהבה רצונו לעשות רצון קונו ועושה המצות באהבה רבה. וכבר נאמר "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" ודרז"ל על שריפו ידיהם מד"ת הכונה כנ"ל כי אע"ג שישראל במצרים הי' גוי מקרב גוי. מ"מ כשראו את היד הגדולה במצרים וייראו את ה' שבו אל ה' אבל רק מיראה. וע"כ אף שהיו סרים מרע בכ"ז ל"ה עושין טוב בפועל כנ"ל דבתשובה מיראה אינם פורשים רק מעבירות ע"כ אחרי שהידים הם כלי המעשה שפיר דרז"ל שרפו ידיהן מן המצות שלא קיימו בפועל כפים אע"ג שגם עבירות לא עשו. אבל אחרי שלא עשו המצות יצמח מזה שרש פורה ראש ולענה שגם מעבירות לא יפרשו כי סור מרע ועשה טוב יחדיו תאומים הנה ולא יפרדו. ע"כ נאמר "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" שעמלק הכה בכם על שהייתם נחשלים ולא התאמצתם לעשות חיל במקום המצות. וזהו ואתה עיף ויגע מלעשות טוב כי לעשות צריך כח והתאמצות אך בזה עוד לא תם החזיון כי לבסוף ולא ירא אלקים שגם היראה סרה מהר ואפשר להעמיס זה בכונת שאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם" שדי לכם אם אתם פורשים מעבירות בשב וא"ת ולמה לכם לטרוח עוד לעבוד בפועל המצות. וע"ז בא כמשיב בעבור זה עשה ה' לי ששלח את עמלק בצאתי ממצרים בשביל שהייתי עיף ויגע ולא קיימתי עשה טוב ואחרי שאמרנו שמי שאינו עושה המצות בפועל נקרא רפה ידים. שפיר נוכל לומר שמי שמקיים ומתאמץ לעשות המצות הוא יסמוך ויחזק ידיו. וז"ש וסמך את ידו על ראש קרבנו אם בהבאתו הקרבן יראה לתקן את אשר שנתרפה ממלאכת הקודש במצות ה'. וכעת יסמיך ידו סמיכה בכל כחו לקיים המצות כדינן זה אות ומופת שהוא שב מאהבה כי השב מיראה רק מעבירות פורש וזה שסמך ידו והוא שב מאהבה עי"ז זדונות נעשו לו כזכיות וע"כ ונרצה גם החטא בעצמו לפני הקב"ה כפי' הרמב"ן ז"ל:

והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחי' ות"א יפלג יתה לאיברי'. יש לרמז עפמ"ש ז"ל כשם שיש רמ"ח איברים בגוף כך ג"כ לנשמה יש רמ"ח איברים רק שכ"ז שהגוף מכסה עלי' לא נראין איברי הנשמה אבל אם ישוב העפר על הארץ והרוח תשוב אל על ותסיר את שמלתה מעלי' אז יזהירו רמ"ח אברי' של הנשמה וכ"כ שהנשמה נקראת עולה כמ"ש כי רוח האדם העולה למעלה ע"כ אמר שאחרי שהפשיט את העולה את הנשמה והסיר שמלת שבי' מעלי' אז יפלג יתה לאבירי':

וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים הראש ואת העדר על העצים אשר אל האש אשר על המזבח יש לרמז כי על הכהן העומד בראש העם עליו להבחין בין האנשים מי ילך בראש ומי הפחות במעלה אחריו. כי אע"ג שכולנו בני איש א' נחנו ואב א' לכולנו מלידה ומבטן. בכ"ז האדם לא ידון עפ"י מה שנולד כ"א ע"י מה שפעל ועשה דברים טובים ומועילים וע"פ מדה נכונה הלזו יגרע או יוסף ערכי. לפי מעשיו ופעולותיו המה יגביהו שפלים מלידה וישפילו רמים. והנה נאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו ע"כ האדם הגבוה במעלתו ויקרו על הבהמה כשירד ממעלתו ע"י דרכו הרע אין לו שום מעלה ויתרון על הבהמה ורק על הדומם יתרונו. וז"ש וערכו בני אהרן המה יעריכו ויפרידו בין הנתחים אשר מהם יסודי האומה הוטבעו. מי בראש אשר לו הקדימה והוא הבעל בעמיו ואת הפדר שאין לו יתרון על הבהמה כ"א על העצים הוא עומד במעלה רמה רק מהעצים ונמשל כבהמות כרמו והראי' שהרי אז"ל אע"פ שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט לרמז שלא הלידה מעצמה הגורמת לעילוי בנ"א ויקרהם כ"א העיקר הוא מעשה בנ"א. ולזה אמר כראי' שיש לחלק בין הראש ובין הפדר בערכי בנ"א שהרי העצים על האש אשר על המזבח. ואע"ג שיש אש על המזבח שירד מן השמים ומקור מקומו קדוש וא"צ לעצים מ"מ חפץ ה' שהאדם בעצמו יבוא ויעשה את שלו. ע"כ יש הפרש בין בנ"א אע"ג שכולם בצלם א' נבראו וזהו ההבדלה בין הראש ובין הפדר ע"פ דעת הכהנים והבנתם:

והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'. עפמ"ש בלו"א ראה ק"י לפ' מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ע"ש הנה במנחה יש חלק שהוא מעלה לאשים ע"ג המזבח. וזהו בודאי קדש לה'. אבל חלק שאוכלים הכהנים לפי הנ"ל עוד יתר מרעהו יותר קדושה עליו כי לאכול לש"ש הוא קדושה יתירה ומעלה גדולה שאע"ג שיש בו הנאת הגוף מ"מ מעשהו רק לש"ש. וז"ש והנותרת מן המנחה שאהרן ובניו יאכלוהו בקדושה וטהרה זה הוא קדש קדשים בקדושה יתירה הרבה מאשי ה' ממה שמקריבים ע"ג המזבח:

ונתת עלי' שמן ושמת עלי' לבונה מנחה היא. עפמ"ד פ"ק דחולין לחלק בין מחויב חטאת לנדבה באינו שב מידיעתו דמסתבר טפי לקבל ממחויב אבל נדבה לא נקבל מיני'. ה"נ י"ל לענין הכונה דמי שמחויב להביא אינו מעכב כ"כ הכונה הרצוי'. אבל מי שאינו מחויב ומביא נדבה אם לא יכוין כראוי מי בקש זאת מידו להביא נדבה בלי כונה. והנה שמן ולבונה כינוי למחשבה טובה ונאותה ע"כ אמר אם הי' קרבן חובה ל"ה החיוב כ"כ בשמן ולבונה הרומז למחשבות וכונות טובות אבל אחרי שמנחה ונדבה היא לא תרצה בלי שמן ולבונה זכה:

וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אה"מ. וזרקו בני אהרן הכהנים את הדם על המזבח סביב. עפמ"ש בפרשתנו "וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו" כי העיקר בהבאת הקרבן הוא התשובה והחרטה ווידוי כמ"ש המפ' ואח"כ בא הקרבן להתם פשע ולכלה החטא. ובשל"ה מס' יומא הובא במג"א ה' יוה"כ כי סליחה הוא כפרה במקצת ולא לגמרי ע"כ צריך לומר סליחה לפשעים החמורים שלא יכופרו לגמרי אבל כפרה הוא מכל וכל ושייך בחטאים ע"ש וז"ש שלא תאמר שכל הכפרה תלוי' בהבאת הקרבן ותאמר שהקרבן מכפר הכל לז"א וכפר עליו הכהן רק שמחטאתו' מקצת חטאתו כמו מאלה מקצת מאלה] כי באמת ונסלח לו הסליחה כבר קדמה במה שעשה התשובה והווידוי קודם הבאת הקרבן וא"כ שוב הקרבן רק מקצת החטא מכפר מה שנשאר אחר עשות התשובה והחרטה. ולפי"ז מי שמביא קרבן וסומך א"ע שיכפר הקרבן לגמרי בלי תשובה גמורה לכאורה לא יכופר לו אלא שהקב"ה רב חסד ואע"ג שקרבן כזה אינו במדרגה גבוהה בכ"ז יכופר עון והטעם כיון שעכ"פ במה שהביא קרבנו מורה בזה שהוא שב מידיעתו והתחיל כבר עכ"פ לילך בדרך טובים ע"כ גם כי אינו הדרך המעולה שיבור לו האדם מ"מ כמו שהחטא מתחיל לאט לאט כמ"ש היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך כו' כ"כ התשובה היא ג"כ במדריגה מתחלה מביא קרבן אע"ג שאין לו עדיין תשובה שלימה מ"מ יש לקוות שיוסף ללכת מעלה בדרך טובים. והנה מצפון תפתח הרעה ע"כ א"ש מה שזורק הכהן את הדם על צפון המזבח הוא לבטל ע"י קדושת הזריקה את הרעה שיפתח ממקום ההוא. אבל מה שהוצרך לזרוק על כל צדי המזבח הוא כנ"ל שאף שמצפון תפתח מ"מ ממקום ההוא יצא ויפרד גבולו לכל הצדדים. וז"ש וסמך ידו על ראש קרבנו כי הקרבן שהוא באמת רק הראש והתחלה וכמ"ש בשם מעשה ה' שע"כ נקרא ריח ניחוח. אך מי שאינו חוזר בתשובה שלימה כ"א סומך עצמו בכל כחו לגמרי על מה שהביא קרבן וסובר שבזה יכופר עונו וסר חטאתו קרבן כזה אינו בא לפני ולפנים כ"א ושחטו פתח אה"מ. בהבאת קרבן כזה לא בא אל הקדש פנימה אך עכ"ז בפתח אה"מ כבר בא ויש לקוות שמשם ימשך אורו ויצעד הלאה ממדרגה למדרגה לגשת אל הקדש לפני ולפנים. והביא ראי' לזה שהרי וזרקו בני אהרן את הדם על המזבח סביב אע"ג שרק מצפון תפתח הרעה בכ"ז דרך האדם לחטוא ממדרגה למדרגה ומצפון בא לצדדים אחרים. כ"כ במדה טובה מההתחלה יעלה מעלה מעלה:

חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל כל חלב וכל דם לא תאכלו. כי נפלאת היא שעדת ישראל אע"פ שגלו לבין האוה"ע ונפוצים בארבע כנפות הארץ בכ"ז תורת אל חי תקימם ולא נפל ממנה צרור ארצה. ועיקר הסיבה לזה היא ע"י שישראל בגוים לא יתחשב כלומר שלא יתערבו עמהם במאכל ומשתה עי"כ עם לבדד ישכון ונשארה תוה"ק בטהרתה ברוב הימים. אבל אם ח"ו היו ישראל מתבוללים בעמים ישתו יין נסיכם ויאכלו מזבחם הרבה לגימא עושה ויהיו לעם א'. ול"ה נשאר רושם המתקיים מתוה"ק ח"ו. והנה איסורי מאכלות החמורים יותר בזה"ז הם חלב ודם שהרי חייבים עליהם כרת. וז"ש חקת עולם התוה"ק היא החק שנתן הקב"ה לעולם יעמוד ולא יבטל לדורותיכם וגם בכל מושבותיכם אע"ג שתשבו בתוך האוה"ע אשר ידיחו אתכם להשכיח אותה מכם עכ"ז עצת ה' לעולם תעמוד ולא תשכח מפי זרעו. וע"י מה ע"י שכל חלב וכל דם לא תאכלו שתזהרו מאכול אתם דברים האסורים ועי"ז גדר ביניכם לבין האוה"ע. ופירשתי בזה גם בפ' צו "כי כל אוכל חלב כו' ונכרתה הנפש ההוא האוכלת מעמי'" וי"ל דהו"ל למימר ונכרתה מעמי' הנפש האוכלת אך להנ"ל א"ש כי אם הנזהר ממאכלות אסורות הוא מקיימי האומה על תלה. ממילא מי שאינו נזהר מהם הוא ממחריבי יסודה ונקרא בשם אוכלי עמי וז"ש ונכרתה הנפש ההוא אשר אוכלת מעיני' שאוכלת ומאבדת עם ישראל. ועוד אמרתי עפי"ז בפ' שמיני ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור. ובין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל דרש"י פי' אקרא דזאת החי' אשר תאכלו דקאי על ישראל שנקראים חיים וז"ש ע"י שתבדילו בין הטמא ובין הטהור ותזהרו מאכול הטמאים עי"כ תרחיקו בין החי' אשר תאכל כלומר שישראל יאכלו ויכלו ח"ו ע"י מאכלות אסורות ובין החי' אלו ישראל אשר לא תאכל כ"א תשאר חי וקים ע"י פרישתכם מן הטמא יהי' חקת עולם וכנ"ל:

ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל. בבעה"ט הביא מסורה לזה ונעלם מעיני אישה. כי ארז"ל אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים ואם שגג האדם בדבר בודאי כבר סר צלם מעליהם ולא זכרו את ה' ולא קיימו שויתי ה' לנגדי ועי"ז באו לידי שום תקלה ומכשיל. העונש ע"ז הוא מדה כנגד מדה כמו שהם הסתירו פנים מהשי"ת כן הקב"ה מסתיר פניו מהם. וז"ש ואם עדת ישראל ישנו אז כיון שבא תקלה על ידם מזה מוכח כי ונעלם כבר דבר הגדול מעיני הקהל ולא קיימו שויתי ה' לנגדי. והעונש ע"ז כי ונעלם מעיני אישה זה הקב"ה שהוא איש ובעל האומה יעלים עיניו ח"ו מהם: אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות כו' בשגגה ואשם. עפמ"ש בלו"א כי עונותי עברו ראשי וכמשא כבד יכבדו ממני. כי העבירה בעצמה לא נוכל לחשוב לגדולה או לקטנה רק הכל לפי העושה אותה כמ"ש כי זכר כל היצור לפניך בא ואתה דורש מעשה כולם כפי' ב"ל. ע"כ מחשבה רעה אע"ג שבאדם פחות המעלה לא יחשוב ה' לו לעון. מ"מ לגבי אדם גדול אשר כלו קודש לה' אף מחשבתו תחשב לו עון. וכמ"ש שגגת תלמוד עולה זדון ע"ש. והנה בכל המצות צריכין לכוין בעת עשייתם ואם עושה בלי כינה הוי כגוף בלי נשמה ובכ"ז בהמון עם אשר לבם טרוד על המחי' ועל הכלכלה ה' הטוב יכפר בעדם אם רק עושה המצות בפועל גם בלי שיחשוב לשם יוצרו. אבל אדם נכבד ורום המעלה העומד לנס עמו לזה נחשב כעון אם עושה מצוה כמצות אנשים מלומדה ואינו מכוין בהם לשמה וז"ש "אשרי לא יחשוב ה' לו עון" שאדם כזה שהוא ברום המעלה עד שגם מה שלא יחשוב ה' ואין אלקים במזימותיו אף רגע גם זה כבר נחשב לו לחטא ועון. אדם כזה אשריו ואשרי לו. וז"ש אשר נשיא בשביל שהוא נשיא ועומד בראש ע"כ גם בזה יחטא אם עשה ממצות ה' אשר אין צריך לעשותה בשגגה ובלי מחשבה וכונה ורק שצריך לכוין לשם ה' והיא עשאה בשגגה ובלי כונה אחרי שהוא נשיא גם בזה יחטא ואשם וצריך סליחה:

על כל קרבנך תקריב מלח. כי המלח בטבעו שיתקיים בתוכו כל דבר ולא יפסד. אבל בעצמו אם נותנים אותו בתוך אדמה פורי' לא יוכל להוסיף לעשות פרי כמ"ש ארץ מלחה וכמ"ש רמב"ן בפרשתנו והוא דמיון לאמונתנו תוה"ק שתתקיים לדור ודור ותקיים כל המחזיקים בה ברית מלח עולם ולא יגרע מאתה שום דבר וגם להיפך אין להוסיף עלי' שום חדשות וכמו שהמליץ רבינו הח"ס זצוק"ל "החדש אסור מן התורה" ובשני האופנים האלו דומה תוה"ק למלח וזהו באמת קשה עלינו בדור הזה אשר בכל העולם מתחדשים חדשים לבקרים ובתורתנו אין אנו להוסיף או לעשות חדשות. ע"כ כמו שפי' בזוה"ק עולת שבת בשבתו כו' שהקרבן שאנו בנ"י מקריבים ע"י שביתת השבת זה הוא שעל' עולת התמיד יותר מכל קרבנות שאנו מקריבים תמיד בכל יום על מזבח דתנו. כ"כ נוכל לפרש כאן "על" כל קרבנך יותר מכל הקרבנות הוא מה שאנו מקריבים בזה כברית מלח על הכונה הנ"ל שאינם יכולים לעשות חדשות כנ"ל. ואפשר להמליץ בזה דרז"ל הובא קצת בפירש"י שמים התחתונים בכו בעת שהבדיל הקב"ה בינם ובין מים העליונים. עד שניחם הקב"ה שיקריבו מלח על כל קרבנות. כי המים העליונים מהם יורד גשמים להוליד את הארץ ולהצמיחה בחדשות. אבל התחתונים אינם ביראים חדשות וע"כ נתרעמו מדוע יגרע חלקם משל מים העליונים המצמיחים ובוראים וע"כ ניחם אותם הקב"ה במה שאמר על כל קרבנך תקריב מלח שכן הוא בתוה"ק ג"כ על הכונה הנ"ל אינה מולידה חדשות:

או הודע אליו חטאתו. ארז"ל ולא שיודיעוהו אחרים עי' הכתב והקבלה מהיכן למדו חז"ל לפרש כן. ול"נ כפשוטו עפ"ד הר"ן הידועים ומובאים ג"כ בהגהת רש"י ריש פרשתנו שהחילוק בין לו לאליו הוא. שלו אינו מורגש במבטא שרק לו נתייחד הדיבור אבל אליו נרגש במבטא להורות יחוד יותר ע"ש וזהו מה שדייקו חז"ל מדהוה לי' למכתב או הודע לו וכתיב אליו. להורות שרק הוא ידע ואחרים לא ידעו כלל כנ"ל בפשוט:

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו. עפמ"ש לפרש בפ' נצבים והי' בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי ונתקשו המפ' מדוע יתברך אם ישמע האלה ונ' בפשוט כי באמת דבר שהוא בעצמותו רע א"צ להזהיר את האדם בעונשים שלא לעשותו אחרי שתיסרו רעתו ומשובתו תוכיחו כמו שא"צ להזהיר את האדם בעונשים שלא יאכל סם המות אחרי ידעו שאחריתו דרכי מות. ע"כ הרשע שישמע דברי האלות שאיים הקב"ה זה יורה שבעצמותו אינו רע ומר לעזוב את ה'. ע"כ הוצרך לקללות. ע"כ יתברך בלבבו כי אינו ירא מן האיומים אחרי שבעצם אינו רע כלל. אבל באמת אולת ושקר הוא לחשוב כן כי מי שעובר ע"ד תוה"ק באמת את נפשו הוא משחית. ומה שלא נעשה פתגם הרעה מהרה ויש צדיק אובד ורשע וטוב לו. כי האדם רק יראה לעינים את ההוה ולא יבין אחרית דבר לאשורו כי בעולם הנצחי יאושר הצדיק באמת והרשע אש תמיד תוקד בו. וע"ש הוצרך הקב"ה לאיים בקללות ואלות למען ישמעו ויראו. ואם ל"ה הקב"ה מזהיר בעונשים לעוברי רצונו אז אע"ג שמעצמו תבוא הרעה על הרשע בכ"ז אחרי שלא יראה זאת בעיניו הגשמיים ל"ה פורש מחטא כלל. והקב"ה כביכול הי' לו חלק במה שחוטא האדם אחרי שלא הזהיר אותו לפקוח עינים עוורות. והנה על ותגיד לבנ"י דרשו רז"ל דברים הקשים כגידין. וזהו הרוח ונפש כי תחטא ע"כ יתרהב בנפשו לחטוא ולספק אם פקודי ה' ישרים והעובר עליהם מאבד את עצמו. זה יען ושמעה קול אלה על אשר שמע קול אלה שהקב"ה הוצרך להזהירנו בהשמעת קול אלה ע"ד והתברך בלבבו כנ"ל. ולז"א כנתינת טעם שהקב"ה הוצרך להשמיע קול אלה באזהרה חמורה יען שהאדם רק יראה לעינים ולא יבין שתמותת רשע רעה מעצמו גם בלא האלה כי והוא עד האדם רק ע"ז יוכל להעיד על מה שהוא או ראה בעיניו או ידע אבל השכר והעונש אשר עין לא ראתה בעוה"ז ע"ז א יוכל להעיד כי אין לב להעיד ולהבין מעצמו את זאת ע"כ אם לא יגיד אם ל"ה הקב"ה מגיד דברים קשים כגידין באזהרות ועונשים על העובר על דברי ה' הי' האדם חוטא בלא לב ולב ואז בהכרח ונשא עונו הי' הקב"ה צריך לישא עונו יען כי טענת האדם היתה מצודקת על אשר לא הזהיר אותנו ואנחנו לא נדע. ע"כ להמנע מזאת הוצרך הקב"ה להשמיע האלה. ועפי"ז ביארתי ג"כ בפרשתנו "ויקרא אל משה כו' דבר אל בנ"י כו' מן הבהמה כו'" דהנה כ' המפרשים דבקרבנות אין בהם רק המחשבה הלפונה כמ"ש ריח ניחוח אבל גוף הקרבן בעצמו ללא יועיל ובכ"ז צווה הקב"ה על הקרבנות ולא הסתפק לצוות על הרעיונות הטובות היוצאים מהם והטעם לזה כי האדם קרוץ מחומר שצריך לו לדבר ממשי הנראה לעינים למען יתעורר על ידו ואין די לו בעולם המחשבה וכמ"ש והוא עד רק על מה שראה או ידע וכנ"ל ע"כ אמר "דבר" אל בנ"י דברים קשים כגידין וצריך אתה לאיים עליהם ע"ד ושמעה קול אלה והטעם כי הוא עד רק או ראה או ידע כנ"ל והמופת לזה שהני מן הבהמה הקריבו את קרבנכם אע"ג שאם ארעב לא אומר לך ואין חפץ לה' בזבח עצמו רק "שמוע מזבח" "טוב" הכונה מה שתשמע מן הזבח המחשבה הזכה זה טוב בכ"ז צוה ה' על הקרבנות וכ"ז יען כי האדם רק יראה לעינים בדבר מוחשי וכנ"ל:

ואם נפש כי תחטא ופירש"י פרשה זו באשם תלוי נאמרה.

ונ' שע"כ נאמר ואם נפש כי תחטא מה שלא נאמר כן בכל הקרבנות האחרים. כי אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות וכ' המפ' שבעת שיחטא האדם תצא ותפרד מאתו נשמת אל חי מגבהי מרומים ולא נשאר בתוכו רק הנפש הבהמות וכ"ז במי שחטא בודאי. אבל מי שאכל ס' חלב ס' שומן שיש לתלות שאכל שומן ולא חלב אז עוד בו נשמתו בעת שנכנס לבית הספק כי יוכל להיות שלא עשה שום עבירה כ"א החתיכה היתה שומן. וז"ש בשאר עבירות וודאית אין לו נפש בעת חטאו וע"כ נרמז בהם ונפש כי תחטא כלומר שתחסר ממנו הנפש מלשון קולע אל השערה ולא יחטא אבל כאן באשם תלוי שאפשר שלא חטא כלל אמר ואם נפש כי תחטא כלומר ואם עוד נפשו הטהורה בו בעת שחטא דהיינו שלא עשה רק ס' עבירה ואפשר שלא חטא כלל. ויש להוסיף עוד עפמ"ש רמב"ן ותר"י פ"ק דברכות שע"כ החמירה התורה באשם תלוי יותר מבחטאת משום דבספק איסור מורה האדם היתר לעצמו ואומר לא חטאתי ע"ש והנה מי שחטא בודאי נאמר עליו גדול עונו מנשוא כקין ונאמר כמשא כבד יכבדו ממני. אבל מי שלא חטא רק בספק איסור מיקל מעליו המשא כי אומר לא חטאתי וזהו שמרמז הכתוב דאיירי באשם תלוי שסיים ועשה אחת מכל המצות ה' אשר לא תעשינה אבל מ"מ אינו מכביד על עצמו שכמשא כבד יכבדו ממנו. רק "ונשא עונו" יתברך בלבבו שיוכל לישא ולסבול עונו שאינו אלא ספק: נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו. כי מי שחוטא מחמת התאות שתואב גופו בתחלה יחטא רק להנאת גופו יגנוב ויגזול וינאוף וגם יכחש והכל רק למלאות חפצו ומזמתו ולבסוף אחרי שהושרש בחטאיו עונותיו יבדילו בינו ובין קינו עד שימרוד לחטוא גם להכעיס בלי שום הנאת גופו. אבל מי שאינו חוטא מתאוות גופו רק שיש לו שרץ במוחו ונפשו מגואלה זה יתחיל להיפך מתחלה הוא טוב במה שבין אדם לחבירו וכמ"ש והי' כי יחטא ואשם. ועכ"ז והשיב את הגזילה לחבירו. אבל לבסוף אחרי שנכרתה האמונה ממנו יהי' גם רע לבריות. וז"ש ונפש כי תחטא אם חוטא בנפשו לא מתאוות הגוף הוא יתחיל מתחלה ומעלה מעל בה' למרוד בו ולבסוף כעבותות העגלה חטאה גם וכחש בעמיתו הוא גם רע לבריות וכנ"ל: וכפר עליו כו' ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה. וסמיך לי' זאת תורת העולה כו'. כי החוטא הוא חוטא בגוף ונפש במעשה גם במחשבה.

אבל הקרבן אינו מכפר רק במעשה לבדו אבל במחשבה צריך תשובה שלימה שהנפש תשוב עד ה' ותטהר וזהו הרמז וכפר עליו הכהן בקרבן ובזה ונסלח לו רק על "אחת" ומפרש ואזיל מה היא האחת שמכופר ע"י הקרבן. היא מכל אשר "יעשה" לאשמה בה דהיינו במה שחטא ואשם במעשה על זה מכפר עליו הכהן בקרבן. אבל זאת תורת העולה לכפר על המחשבה לזה צריך תשובה וכ"ש לעיל כ"פ שהנשמה נקראת עולה מאשר עולה היא למעלה ע"כ זו תורתה שתתכפר לה "היא העולה' אם היא עצמה תגביה עוף ותרומם א"ע מרפש העון ותשתדל לעלות מעלה מעלה בקודש:

פ' צו:

צו את בנ"י כו' זאת תורת העולה. ובתנחומא האומות אומרים מהו כך שישראל מקריבין ומקטירין א"ל הקב"ה זאת תורת העולה מי זאת עולה מן המדבר ומשה עלה אל האלקים והוא פלא ועיין דמש"א. ונ' עפמ"ש בכוזרי מאמר ב'. הובא בעקידה פ' ויקרא שהקשה על הקרבנות איך אפשר שע"י הקרבת קרבנות שהוא דבר גשמי תשרה שכינה בישראל. ותי' כמו שהנפש שהיא ג"כ רוחנית לא תתקיים בגוף אלא ע"י אכילה ושתי' שהם דברים גשמיים אלמא שדבר רוחני ג"כ מתקיים ע"י דבר גשמי כי אם לא יאכל האדם הנפש תעזוב את הגוף והעפר תשוב אל הארץ כ"כ השכינה שורה בישראל ע"י הקרבת דברים הגשמיים וכן רצה השי"ת וע"כ נאמר לחמי לאשי. ויש להוסיף ולומר שמצינו ג"כ להיפך שיהי' דבר גשמי מתקיים ע"י רוחניות שהרי כשעלה מרע"ה להר ושהה שם מ' יום בלא אכילה ושתי' ע"כ ניזון הגוף שהוא הגשמי רק מרוחניות ונתקיים ע"י עסקו בתוה"ק ומזה מוכח ג"כ להיפך שהה"ד הרוחני יוכל להתקיים ע"י דבר גשמיי. ולפי"ז כונת המדרש הנ"ל גלוי' שאוה"ע שואלין איך ישראל מקריבין קרבנות כדי שעי"ז יתקרבו לאביהם שבשמים ותשרה שכינה ביניהם הא הקרבנות הם דברים גשמיים והוא כקו' הכוזרי וע"כ השיב להם זאת תורת העולה כי הנשמה נקראת עולה שנפש האדם עולה היא למעלה וכמ"ש לעיל כ"פ. וגם שתכליתה לעלות תמיד מעלה מעלה ולהוסיף בשלימותה ע"כ היא הנשמה תורה אותנו ע"ז שרוחני מתקיים ע"י דבר גופני וגשמי שהרי כ"ז שהאדם מחזק את גופו ע"י מאכל ומשתה הגשמיים גם הנשמה תחי' בגוף אבל אם יחרב גוף האדם ע"י מניעת חיזוקו בדבר מאכל ומשתה הגשמיים הלא אז מי זאת עולה ומסתלקת מן המדבר שממה כשאדם משומם את גופו ויעשה כמדבר שעכר שארו. והרי מזה ראי' ברורה שע"י דברים הגשמיים תתחזק גם הרוחנית והיא כתי' הכוזרי והוסיף עוד בזה להביא ראי' שגם להיפך מצינו ומשה עלה אל האלקים ונתקיים גופו הגשמי ע"י הרוחניות וכשם כן י"ל להיפך וזה כנ"ל:

וי"ל עוד בזה עפ"מ שאומרים בברכת על הנסים ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו והשבות לו גמולו כראשו' ודקדק בח"ת לאדמו"ר בכ"ס ז"ל חדא שהוא כפל לשון הפרת עצתו וקלקלה מחשבתו. ועוד שהוא סתירה שהפרת משמע לגמרי וקלקלת משמע שרק שנתקלקל ולא שנבטל לגמרי. ונ' עפמ"ש להלן בפ' שופטים בטעם שעדים זוממים נענשים על המחשבה אע"ג ששאר בנ"א אין עונשים על המחשבה לבדה. כי באמת מה שאין האדם נענש על המחשבה הוא בשביל שכל ישראל בחזקת כשרות. וירדה התורה לסוף דעתן של ישראל קדושים שאע"פ שחשב לעשות הרע מ"מ בודאי יחזור בו ולא יעשה משא"כ בעדים זוממים כיון שלאחר שנחקרה עדותן בבי"ד אינם יכולים לחזור בהם מעדותן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד שפיר נענשים על המחשבה כנ"ל ברור בטעמו של דבר זה. והנה המן הרשע לא עשה מאומה בפועל נגד ישראל רק בקש לאבדם ולא עלתה בידו ולא היה לו ליענש כ"כ. אבל הש"י יודע מחשבות והכיר באותו רשע שגם לאחר שעכבו על ידו משמים מלהוציא מחשבתו לפועל לא ניחם על הרעה בחרטה דמעיקרא כ"א אדרבה נצטער ע"ז שלא נתקיימה מחשבתו ובאמת זה רעה חולה ומורה על גועל נפש מזונה שאע"ג שלא יוכל לעשות רעה לא יתחרט חרטה דמעיקרא על מחשבתו הרעה והוא כמו פרעה שנאמר בו ויכבד את לבו. והנה בלו"א אמור ל"ב פי' כי עונותי עברו ראשי הם המחשבות ורעיונות רעים שלא עברו רק דרך הראש אבל לא נעשה מהם דבר. וז"ש אחרי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ובעל אומר בלשון הפרה דמיגז גייז רק מכאן ולהבא. ואתה ברחמיך הרבים "הפרת את עצתו" שאף שראה אותו רשע שלא תתקיים עצתו בכ"ז לא נתחרט על מחשבתו הרעה כ"א רק הפרת את עצתו מכאן ולהלן אבל לא הי' לו חרטה דמעיקרא ובאמת זה קלקול מחשבה שאף אחרי רואו שלא תתקיים עצתו לא התנחם על הרעה אשר בקש וע"כ והשבות לו גמולו "בראשו" אע"ג שלא חטא רק במחשבה שעברה בראשו ע"ד כי עונותי עברו ראשי הנ"ל. בכ"ז השבות לו כמעשה והטעם ע"י קלקול מחשבה כנ"ל. והנה עולה באה על הרהור הלב כמארז"ל ולכאורה ק"ק כיון שאין הקב"ה מעניש על המחשבה למה יצטרך להביא קרבן עולה. ולישב זה צ"ל כמ"ש בלו"א הנ"ל כמשא כבד יכבדו ממני שאצל אדם גדול המעלה אף המחשבת נחשבת למעשה ועי' אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון. ע"כ דור המדבר שהי' דור דעה עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וע"כ להם אף המחשבה רעה לעון יחשב. ועוד להם הי' מרע"ה לרב ומנהיג איש האלקים ומי שחוטא רק בהרהור אם יש לו רב ומורה כזה תחשב לו לעון עד שיצטרך להביא קרבן גם ע"ז. וזהו כונת המדרש שאו"ה שואלים למ"ל לישראל להקריב ובפרט קרבן עולה הלא מחשבה רעה אינה נחשבת כמעשה והשיב להם הקב"ה מי זאת עולה מן המדבר שהם ע"י נסיעתם במדבר שראו אותות ומופתים בכל עת ובכל שעה עי"ז עלו ונתעלו עד שגם מחשבתם נחשבת ועוד שהיה להם מרע"ה איש האלקים למורה שעלה אל האלקים ע"כ גם מחשבתם צריכה כפרה:

והאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה במסורה שבבע"ט והאש ירדה מן השמים. מהאש יצאו והאש תאכלם. ופירש"י ביחזקאל בשם ת"י מאורייתא דאתיהבת לון באש פרשו. ונ"ל עפ"ד המד"ר "אלו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד על המזבח עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה" הכונה כי היצה"ר בוער כאש כל חלקה טובה שבאדם אלא שהשי"ת ברא תבלין נגדו והיא תוה"ק שאמר בה הלא כה דברי כאש והיא מכלה את התאוה כארז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד וזהו כונת ארז"ל "אש של מעלה אש אוכלה אש" היינו שהאש של תוה"ק היא אוכלה ומכלה את אש היצה"ר. וזהו אלו זכיתם ונצחתם את היצה"ר אז הייתם קורים אש תמיד היא אש דת כמ"ש בזוה"ק הובא בדמש"א פרשתנו. היא תוקד על מזבח לבינו ועי"ז לא יהי' כח ליצה"ר לרדות בנו. אבל אחרי שלא זכיתם אתם קורים ממרום שלח אש בעצמותי היא אש התאוה של היצה"ר וזהו כונת המסורה אש תמיד תוקד כנ"ל שאל"כ אש ירדה מן השמים והיא כמו ממרום שלח אש בעצמותי והיא אש התאוה והיצה"ר. ואחרי שמהאש יצאו שפירשו מאש דת מן התוה"ק כנ"ל בשם רש"י אז אש של היצה"ר תאכלם. וע"כ בהכרח אש דת תמיד תוקד כנ"ל:

וי"ל עוד עפמ"ש רז"ל אע"פ שיורדת מן השמים מ"מ מצוה להביא מן ההדיוט. וי"ל הטעם כי אש של מעלה קדוש כ"כ עד של"ה ראוי אלא להקריב עליו עולות אשר כולם כליל לשמים ואין לגוף בו שום הנאה כי קדוש הוא ואין ראוי להדיוט להשתמש בו ולעשות שם שלמים שהבעלים אוכלים ממנו. וע"כ המצוה להביא גם מן ההדיוט וכיון שכח אדם מעורב בו כבר הותר להשתמש בו צרכי בנ"א כשלמים ג"כ וזהו והאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה והוא האש של מעלה שיורד תמיד מן השמים. ובכ"ז המצוה וביער עלי' הכהן עצים והטעם כי בשביל האש של מעלה הי' מן הראוי וערך עלי' רק העולה שהוא כולו לשמים אבל למען שיקטיר עלי' חלבי השלמים ג"כ שזה גם הבעלים נהנים ממנו ע"כ מצוה להביא מן ההדיוט וע"ז הוסיפה המסורה לבאר והאש ירדה מן השמים ע"כ הי' מן הראוי שג"כ האש תאכלם ותכלה אותם לגמרי שלרוב קדושתו לא יהנה ממנו קרוץ מחומר ע"כ הביאו מן ההדיוט:

וערך עלי' העולה והקטיר עלי' חלבי השלמים. עפמ"ש כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ואם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. ופי' שבתחלה בעת אשר עודנו על הדרך לבוא אל שערי תורה צריך לאכול פת במלח. אך אם אתה עושה כן וכבר הגעת לתכלית אז אשריך בעוה"ז ג"כ ע"כ אמר ובער עלי' הכהן עצים בבוקר שצריך להדליק נר תורה בבוקר אור חנוך לנער ע"פ דרכו של תורה ואל תירא שאם תגדל את בניך לתורה צריך לחיות חיי צער. לז"א הן אמת שבתחלה וערך עלי' העולה שהוא כולו כליל כן צריך מתחלה לחיות חיי צער ולהקריב כל תענוגי עוה"ז על מזבח אהבת התוה"ק. אבל אם אתה עושה כן לבסוף והקטיר עלי' חלבי השלמים שהבעלים אוכלים ונהנים ממובחר:

חקת עולם לדורותיכם מאשי ה' כל אשר יגע בהם יקדש. עפמ"ש בלו"א פרשתנו לפ' דברי המד"ר משל למלך שכבד לו אוהבו כלכלה של תנאים ע"ש ותוכן דברי אע"ג דאמרינן קדושה ראשונה קדשה לעת"ל בכ"ז א"א כעת להקריב קרבן אחרי שאין לנו מקדש וכהן היודע לכוין כונת הקרבנות על בוריים ע"כ בהקרבת קרבן כזה בזה"ז יחולל כבודו ח"ו ע"י רוע הכונה ונוכל לטעות שח"ו הקב"ה צריך לקרבנות וזהו שרומז חקת עולם היא תוה"ק אשר תעמוד לדור ודור היא תשאר חי וקים יותר "מאשי ה'" יותר מן הקרבנות שבזה"ז אין אנו רשאים להקריב. ונתן טעם לזה כי כל אשר יגע בהם בקרבנות יקדש צריך להיות מקודש ביותר שיודע לכוין הכונה הנכונה ורק הקדוש והקריב אליו לבל יחולל ח"ו כבודו ית"ש. משא"כ כל התורה שהיא חקת עולם כקטן כגדול תשמעון:

ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהי' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. כי ע"י אכילת הקדשים הוא ממשיך עליו קדושה וא"כ יחשוב להאריך הזמן שיאכל בקדושה כדי שיתוסף עליו קדושה וטהרה ברבות הימים המקודשים וכל המוסיף הר"ז השובח ע"כ השמיענו גזירת חכמתו ית"ש שאין רשאי להוסיף על הזמן המיועד לאכילת קדשים ולא תחשב לו לזכות ולצדקה ברצותו להאריך זמן קדושתו. וכיון שכונתו לטובה לא נוכל לומר עליו שגופו חטא להרבות תאותו כ"א נפשו יצאה מגדרה וחטאה ברצונה להרחיב ימי קדושתה אשר לא כדת וזהו הכונה ואם האכל יאכל ביום השלישי יותר מזמן המוגבל אל יחשוב בדעתו ומחשבתו שכונתו זו לטובה תחשב לו לצדקה ותרצה לו כ"א לא ירצה ולא יחשב לו לטובה והוסיף לאמר אע"ג שרק בנפשו חטא ולא בגופו בכ"ז הנפש האוכלת עונה תשא וכיו"ב פי' ונפש כי תחטא בויקרא:

וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו. י"ל עפמ"ש הרופאים שנבילה וטריפה הוא סכנה לגוף כי היא מתנוולת והולכת ומפני זה אסרה התורה אותם. אבל לא כן עמנו שלומי אמוני בנ"י לא מחמת היזקם לגוף כ"א היזקם לנפש הישראלי היא המונעת אכילתנו מהם. והנה אם היתה מניעת אכילתם תועלת הגוף היה קל מאוד לקיים איסור זה כי כל אדם חש ונזהר לשמירת גופו וכ"כ בלו"א ויקרא אקרא דכי כל דבש לא תקטירו שאין המצוה בנקל לקיימה כ"א תכבד העבודה על האנשים שצריך להיות קשה על האדם לקיים מצותיו ובכ"ז יקיימם ויבטל רצונו מפני רצון המקום. והנה ראינו שגם לנבילה וטריפה יש להם שומן וחלב שהם סימן לבריאת מזגם.

ועשה ה' ככה שישמנו ויהיו בריאים וחזקים כדי להוציא מלב הטועים שכל איסורי אכילות שבתוה"ק הם רק לשמירת בריאת הגוף "היגיעני" ואז יהא בנקל מאוד לשמרם ולא יהי' לפום צערא אגרא. ע"כ הראה השי"ת ע"י חלבם ושומנם שהם בריאים ושלמים ואינם מזיקים לגוף רק לנפש ועי"כ תכבד העבודה. ויהי' לטרוח ולמלאכה למנוע מהם ועי"כ תהי' לנו צדקה כי נשמור לעשות לקיים מצותו ית"ש להבדל מאכילתם. וזהו וחלב נבילה וטריפה יעשה. כלומר מה שיעשה להם חלב ושומן סימני הבריאות הטעם הוא לכל מלאכה ואכול לו תאכלוהו" כלומר שיהי' למלאכה וטורח מה שלא תאכלו אותו. משא"כ אם היו דלים ורזים אז בנקל הי' למנוע מהם כנ"ל. ויש לתמליץ ג"כ על אוכלי נבילות וטריפות שיצא מחלב עיניהם שזה ג"כ להורות כנ"ל שיהי' לנו מלאכה מהם אע"ג שטוב להם:

ואת כל העדה הקהל אל פתח אה"מ ויעש משה כאשר צוה ה' ותקהל העדה כו' עפמ"ש ויהי בישורן מלך בהתאסף ראשי עם יחד כי המצוה על הראש והנשיא שישרה אהבה ואחדות בין ישראל. והנה האמצעי היותר מוכשר לזה לאגד את בנ"י הוא אם הראש בעצמו משתדל לקיים דבר ה' ולא יפיל דבר מכל דברו הטוב אשר צוה עי"ז יתעוררו גם ישראל לעשות חיל להיות אחזת מרעים וזהו שצוה ה' להקהיל את כל העדה אל פתח אה"מ. ויעש משה את כל אשר צוה ה' שקיים כל מצותיו ועי"ז ותקהל מעצמה כל העדה ולא הוצרך עוד להקהילם:

ומפתח אה"מ לא תצאו שבעת ימים כו' כי שבעת ימים ימלא את ידכם כו' ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צויתי. כי לעבוד עבודת המשכן צריך הכנה דרבה לעבדו בקדושה ובטהרה ולא יתערב בעבודה מחשבת פיגל לא ירצה או שיחשוב העובד שעל ידה עולה הוא לגדולה ולו העוז והמשרה לכהן פאר או שיחשוב שע"כ הוא עובד עבודת הקדש מיראת העונש שאם לא יעשה כן דמו בראשו ואחת דתו להמית כ"א צריך לכוון רק לשם פועלו לבדו ולא יתערב בו לא מחשבת גאה וגאון ולא יראת העונש ע"כ אמר שמוכרחים אתם לישב רק פתח אוה"מ ז' ימים ולא תבואו עדן אל הקדש פנימה למען שבימי ההכנה האלו יצא מלבכם כל מחשבה זרה ובטרם יזדככו ויטהרו מחשבותיכם מכל סיג מחשבה זרה לא תגשו אל הקדש כי ז' ימים ימלא ידכם בעת ההכנה לא תהי' מחשבתכם עדיין כלו קדש לד' כ"א עוד תשמחו בזה שע"י משמרת כהנתכם ימלא "ידכם" כחכם וחילכם להיות המשרה על שכמכם לשלוט באדם ועוד ושמרתם את משמרת ד' ולא תמותו" כל ז' הימים רק בשביל זה תהי' מחשבתכם לשמור משמרת כהנתכם מיראתכם שלא תמותו ותתחייבו בנפשכם אבל לא זו הדרך כ"א העבודה צריכה להיות תמה בלי שום כוונה אחרת רק לעשות רצון קונו והביא ראיי' לזה שהרי מרע"ה נאמר עליו ותחסרהו מעט שנמסרו לו מ"ט שערי בינה ולא הי' מן הצורך שהקב"ה יצווה עליו את התורה והמצוה שהרי הי' ביכלתו להשיג הכל ממקור בינתו כל ציווי השם כמו א"א ואבותינו שקיימו את התורה עד שלא ניתנה אלא שרצה הקב"ה להורותו שצריך לקיים מצות הבורא אך ורק בשביל לקיים פקודי ד' ולא מפני ששכלו ודעתו מסכים לזה ע"כ אמר כי כן "ציויתי" גם אני ציויתי לשמור מצות ד' אף שהייתי מקיימם גם בלי ציווי משכלי ותבונתי כ"כ אתם צריכי' לקיימם בלי שום טעם רק מפני אשר צווה ד' ולזה צריך לכם הכנה דרבה. עוד י"ל כי מה שהוצרכו חז"ל לעשות גדרים וסייגים לתורה שלא יבואו לעבור על ד"ת הוא בשביל שהאדם בשכלו הדל והרזה לא יוכל להשיג עמקי וסודות תוה"ק ואם גם יגביה עוף על כנפי בינתו בכ"ז לא יוכל להגיע לפני ולפנים להבין הדברים על בוריין כ"א תמיד עומד רק על שער ומפתן החכמה ע"כ צריך לגדור גדר שלא יעבור על ד"ת שאינם מושגים לו בוריין אבל אם הי' משיג אמיתת תוה"ק עד תכליתה בלא"ה הי' נזהר מלעבור על פיקודיה ולא הי' מן הצורך לגדרים וסייגים ומה שבאמת לא יוכל האדם וחי להשיג עמקי סודות תוה"ק הוא בשביל שניתנה ע"י אמצעי מ"ר ע"ה שהוא בשר ודם ואי"ל מה הוא עובר אף תלמודו עובר אבל לו שמעני קול אלקים חיים בכל התורה כולה אז היינו משיגי' אמיתתה ולא הי' ההכרח לגדרים ולמשמרת וז"ש ופתח אהל מועד תשבו ז' ימים כל ימי שנותיכם ע' שנה לא תבואו אל הקדש פנימה להבין ולהשכיל כ"א רק פתח ושער אוה"מ תשבו ולא תוכלו לגשת אל הקדש ועי"כ שאין לכם השגה שלימה ושמרתם את משמרת ד' צריכי' אתם למשמרת והם הגדרים ששומרי' שלא תפרצו לעבור על ד"ת והסבה לזה שאין אתם משיגי' בתכלית השלימות הוא כי כן צוויתי שבאו לכם פקודי ד' על ידי שאני בשר ודם ולא קבלתם את התורה כולה מפי הקב"ה בעצמו ובכבודו ית"ש:

עוד י"ל עפמ"ש רש"י הא אם לא תשמרו תמותו ולכאור' ק' לר' מאיר דלית לי' מכלל לאוו אתה שומע הן א"כ האיך סמך משה רבינו על הדיוק הא א"ל תשמרו תמותו הא ל"ל מכלל לאו ונ' מזה ראיי' לדברי השאלתות הובא בס' המקנה ח"ג בסוגי' דת"כ שאם הבע"ד אמר לשליח התנאי בכפילות אף שהשליח לא אמר בכפילא מ"מ התנאי קיים דהשליח אין לו כח לשנות מדעת משלחו יעביד אדעת משלחו ועיי' אבני מילואים סי' ל"ח ה"נ כיון דמ"ר לא הי' אלא שלוחו של הקב"ה והקב"ה אמר לו בכפילות הוא לא הי' צריך לכפול הדברי' ודווקא בתנאי ב"ג וב"ר שהתנה מ"ר מדעתו עמהם הי' צריך לכפול התנאי ע"כ דייקו ב"ג וב"ר ואמרו כאשר אדוני דובר ומצוה משא"כ הכא וז"ש ושמרתם וכו' הא אם לא תשמרו תמותו וא"צ לכפילות התנאי כי כן צוויתי ואני רק השליח ודי שהקב"ה המשלח אמר בכפל אבל אני א"א לכפול: שם כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם לדורותיכם מאשי ד' כל אשר יגע בהם יקדש עפמ"ש בלו"א בראשית י"ב מ"ש ולא יחללו שם אלקיהם וכו' והיו קדש שלכאור' הוא חילול השם שבנ"א קרוצי חומר יאכלו אכילת הגוף דבר שהוא קדש לד' ונראה כחק מבלי הבין טעמו אבל ע"י שהאוכל את הקדש הוא בעצמו נעשה קדש לד' עי"כ אין כאן חילול השם וזהו ולא יחללו את שם אלקיהם באכלם כי עי"כ והיו הם בעצמם קדש וז"ש מה שכל זכר בכהנים יאכלנה הוא חק בלי נדע טעמו יותר מאשי ד' שאם הקרבנות בעצמם כבר הם חק בלי טעם מה שאוכלי' אותו הוא חק יותר נפלא וזהו "מאשי ד'" כלומר יתר מאשי ד' והתירוץ לזה הוא כל אשר יגע בהם יקדש שהאוכל בעצמו נעשה קדש וי"ל בזה ד' הרשע באגדה בשאלתו מה העבודה הזאת לכם שאחרי שהוא אין ביכלתו לאכול על טהרת הקדש ולא יקדש הוא בעצמו ע"י שאוכל את הקדש ע"כ הוא שואל מה העבודה הזאת שכלה קדש האיך יתכן שתהא לכם לצרככם שתוכלו להנות את גופכם בדבר שנעשה בו עבודת הקדש לשמים ואחרי שהוא במדרגה שפילה כזאת שאינו יכול להשיג האיך אפשר לאכול בקדושה ובטהרה ע"כ הקהה את שניו שהוא באמת אינו רשאי לאכול מקרבן ד' כמ"ש גבי פסח וכל בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים לא יאכלו בו וכיון שאינו רשאי לאכול מן הזבחים והפסחים שניו קהות:

עוד י"ל דברי המגיד הנ"ל עפמ"ד פ"ק דברכות אר"י פעם א' נכנסתי לחרבת ירושלים להתפלל ושמר לי אלי' ז"ל על הפתח וא"ל הי' לך להתפלל על הדרך כי בתפלה לבדה שאנו מתפללים שיחזיר הקב"ה שכינתו לציון אין אנו יוצאי' י"ח כ"א כמ"ש ושם דרך אראנו בישע א' אם אנו ישים לדרך פעמינו להשיג מטרת חפצינו ואנו עושים הכנות לגאולה ולבנין ירושלים אז בעז"ה נשיג את המבוקש אבל אם לא נעשה מצדינו מאומה לקרב את הגאולה אז לשווא תפלתינו כי לא תתקבל ברצון בלי מעשינו ונ"י לא נכנס רק להתפלל על חרבת ירושלים שתבנה ותכונן אבל טמן ידו בצלחת ולא פעל מאומה מאומה להגיע לתכלית המבוקש ע"כ א"ל אלי' היה לך להתפלל בדרך אף שטוב עשית שהתפללת אבל צריך אתה להתפלל בדרך כלומר ללכת בדרך המוביל אל מחוז חפצך ולא בשבתך בביתיך ורק שפתיך נעות בלי מעשה הכנה קול כזה לא ישמע במרומים שאף שאין בידינו להביא את הגאולה וכמ"ש השבעתי אתכם אם תעורו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ בכ"ז יכול יהא יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה וכ"כ הי' ביצ"מ אף שהקב"ה גאל את אבותינו ברחמיו בכ"ז גם ישראל עשו את שלהם כמ"ש וחמושים עלו בנ"י מארץ מצרים וזהו שאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם למה לכם להכין ולעבוד למען תביאו אל ארץ אחזתכם לכם ולא לו הלא לו להקב"ה לקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ הלא תכלו לישב בעצלתום והוא ית"ש יגאל אותנו בקרוב בלי עבודתינו וע"ז תשיב לו בעבור זה עשה ד' לי אף שהוא גאלנו בכ"ז בצאתי ממצרים שגם ישראל בעצמם עשו את שלהם כמ"ש וחמושי' אבל אלו הוא הי' שם ולא היה עושה שום הכנה והזמנה לגאולה לא הי' נגאל כי ד' לא יעשה ארבות בשמים וי"ל שזה הוא ג"כ שאלת התם מה זאת כי גם יראים ושלמים בזמנינו עומדי' ומתנגדים לתנועה הזאת אשר היא רוח החייה באופן גלגל זמנינו להושיב הנשמה ותם וישר שואל מה זאת העבודה לכם הלא ד' יעשה את שלו בלי עזר מצדכם וע"ז תשיב לו כי בחזק יד על שישראל במצרים חזקו גם את ידם כמ"ש וחמושים עלו בנ"י ורק עי"כ הוציאנו ממצרים ע"כ גם אנו צריכי' לקרב את הגאולה ע"י מעשה והכנה:

וי"ל בזה ד' הספרי בפרשתנו מניין לאש מזבח הפנימי שלא תהא אלא ממזבח החיצון ת"ל אש המזבח תוקד בו כי שלא לבד תפלתינו בלי לב ולב תקובל ברחמים וברצון כ"א יהיו לרצון אמרי פינו שהדברים היוצאים מפינו יהיו אצלינו לרצון אמתי שמה שנהגה בשפתותינו נרצה בלב ונפש שיתקיימו שהאמרים יהיו ויתהוו לרצון אמתי וזהו מניין שאש מזבח הפנימי במקום מקדשינו לא יהי' אלא ממזבח החיצון אם מתחלה נבעיר אש התשוקה על מזבח לבינו ורק אז שלהבתיה ואור חדש על ציון יאיר להגיה חשכינו ת"ל ואש המזבח תוקד בו כמ"ש המפ' בו באדם צריך להעלות שלהבת התשוקה לבנין ביהמ"ק ואז ד' הטוב יעשה את שלו:

לריש הפרשה בתנחומא או"ה אומרי' מהו כך שישראל מקריבי' קרבנות א"ל הקב"ה זאת תורת העולה מי זאת עולה מן המדבר ומשה עלה אל האלקים עוד בתנחומא אמר הקב"ה והי' בית יעקב אש ולא יהי' שריד לבית עשו כי ד' דבר והיכן דבר ע"י משה היא העולה על מוקדה הנה אף שאנו חוגגי' בימים הבע"ל את חג חירותינו יציאתנו ממצרים עוד לא שיבר עול גלותינו כי ראינו עוד בזמן הזה קמים עלינו שבכל דור ודור עומדי' עלינו והנה ישנם אנשים החושבי' להסיר שנאת או"ה מעלינו ע"י שיקרבו א"ע להם ולהמונם אססימילירען אבל הניסיון יעיד שלא יועיל זה מאומה כי כ"ז ששם ישראל נקרא עלינו גם שנאתם לא תאבד כמ"ש לעיל המלאך הגואל וכו' ויקרא בהם שמי ושם אבותי שכ"ז ששם ישראל נקרא עלינו צריכי' אנו למלאך אשר יגאל אותנו מכל רע אשר זממו עלינו שונאינו כ"א אין תרופה כ"א בשנתחזק ונתעודר ונחזיק במעוזינו אין עוז אלא תורה להשכים ולהעריב עליהם לביהמ"ד והם כלין מאליהן והעיקר שלא נבוש שאנו ישראלי' כ"א אדרבה יהא לנו לגאון ולתפארת ששם ד' נקרא עלינו אז יראו שונאינו ויבושו כמ"ש בלו"א תזריע מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו ושם הקב"ה בוכה שאם המקום שישנו להקב"ה בארץ להשרות שכינתו בישראל מסתרים שמו שרק בסתר ובהצנע אנו יודען אבל בפהרסי' נבוש להקרא בשם ישראל ע"ז הקב"ה בוכה וכ"כ בלו"א פרשתנו שאש אשר עולה למעלה הוא רמז לגאוה וגאון וז"ש והי' בית יעקב אש אם בית יעקב וישראל כ"א ילבש מדת הגאוה על לאומיתו אז לא יהי' שריד לבית עשו כי ד' דבר היא הכנסת ישראל אם עולה ומגביהת א"ע למעלה ראש אז היא עולה על מוקדה אף שרוצים לשורפה בהבל פיהם בכ"ז כל כלי יוצר עליהם לא יצלח כ"ז שאש הגאוה על מולדתם תוקד בהם וזהו ג"כ כוונת התנחומא הנ"ל שאו"ה שואלים מה זה שישראל מקריבי' קרבנות חלבם ודמם בכל עת ובכל שעה על מזבח אמונתם ומדוע לא ישליכו מנגד את אמונתם אחרי שהם דווים וסחופי' עליה כל היום וע"ז השיב זאת תורת העולה, גם אם מדבר ושממה יושם להם בכ"ז עולים ומתגאים שהם עם ד' ועי"ז אוביהם יפלו אחור:

שם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר עפמ"ד בחולין מדכתיב זאת תורת הבהמה והעוף מי שעוסק בתורה מותר לאכול בשר אבל ע"ה אסור לאכול בשר וכ' רש"א בח"א אף דגם דגים כתיבי בהאי קרא מ"מ כיון דעיקר הטעם הוא דבאכילת בשר יש בו אופנים הרבה לאסור ע"כ ע"ה שאינו יודע הדינים אסור לאוכלו משא"כ בדגים שא"צ לידע רק מסנפיר וקשקשת וז"ש והבשר אשר יגע אפי' רק במקצת באיסור וטומאה אינו רשאי לאכול כי צריך להרחיק מצ"ט שעני היתר בשביל שער א' של איסור ע"כ אף נגיעה במקצת טומאה פוסלו כ"א והבשר רק כל טהור ויודע להבחין בין איסור להיתר הוא רשאי לאכול:

פ' שמיני:

ושור ואיל לשלמים וכו' כי היום ד' נראה אליכם נתכוונתי בזה לד' הג' בס' התורה והמצוה שע"כ לא הוצרך אהרן לשלמים יען שהשלמים באים לעשות שלום בין המקריב לאביו שבשמים ואהרן כבר נתכפר לו מקדם מעשה העגל וי"ל שזהו שאמר כי היום ד' נראה אליכם כי במי שיחרה אף ד' עליו לא יראה את פני האדון ד' כמ"ש במ"ר שכ"ז שהיו ישראל נזופי' לא נגלית עליהם השכינה ע"כ כ"ז שלא נתכפר להם מעשה העגל לא נראה להם השם ורק "היום" ולא מקדם ד', נראה אליכם ע"כ צריכי' אתם לשלמים לעשות שלום ביניכם לבין קונכם לא כן אהרן שכבר עשה שלום במרומיו אין לו להביא שלמים:

שם זה הדבר אשר צוה ד' תעשו וירא אליכם כבוד ד' המדרש הובא באוה"ח זה הדבר זו מילה שנאמר וזה הדבר אשר מל יושע שאף שאין אנו רשאי' לעבוד ע"מ לקבל פרס י"ל הנ"מ לקבל שכר גשמי שנקרא בשם פרס מלשון פריסה שהגשמית אינו אלא חלק ולא כל' אבל לעבוד את ד' כדי שיזכה לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו ולעלות למעלה בקדש רשאי ואפשר שע"כ אז"ל אל תהיו כעבדי' וכו' ע"מ לקבל פרס וסיים ויהי מורא שמים עליכם כדי שתזכו לחזות בנועם ד' מותר לעבוד ולשמש וז"ש זה הדבר אשר צוה ד' תוכלו לעשות ע"מ שירא עליכם כבוד ד' תוכלו לעשות המצות והנה במדבר לא מלו ישראל וי"ל הטעם אחרי שהיו נזופי' למקום ולא יכלו לזכות לחזות בנועם ד' ולא יזכו למה שנאמר בא"א אחרי המילה ומבשרי אחזה אלוק ע"כ אחרי שלא היו יכולים לקוות לשכר רוחני ע"כ לא מלו וז"ש אחרי שממקרא שלפנינו מרומז שרשאי לעשות אלה המצות ע"מ שירא כבוד ד' והמילה שלא מלו במדבר ראיי' לזה ע"כ זה הדבר והסבה אשר רק יושע מל אותם ולא בהיותם נזופי' במדבר:

שם קרב אל המזבח ועשה את חטאתך וכו' וכפר בעדך ובעד העם ובמסור' שבבעה"ט. וכפר על העם גבי קטרת וכפר על חטאתינו כי רש"י פי' שהיה אהרן בוש וירא לגשת א"ל מ"ר לכך נבחרת י"ל שאהרן נתבייש בשביל שהוצרך להביא חטאת מכלל שחטא לכך בוש ונתיירא ואמר מי אנכי בעל חטא שאזכה לכפר בעד העם אבל כלפי שאז"ל אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלוי' לו מאחוריו שאם לא חטא מעולם ואחרי שאין אדם בארץ אשר לא יחטא הוא ממין וסוג אחר א"כ מה לו ולבני אדם החוטאים להתערב עמהם ולכפר בעדם אחרי שהוא חף ונקי מכל פשע ע"כ טוב שגם הוא חטא מתחלה כאחד העם אלא ששב בתשובה שלימה ויסר עונו וחטאתו נתכפר אז לו נאה ויאה לכפר על אנשים כגילו העלולים לחטא ע"כ א"ל מ"ר לאהרן למה אתה בוש אדרבה לכך ובשביל כך שחטאת הפעם ע"כ נבחרת לכפר בעדם אבל אם לא היית חוטא מעולם אז לית דין בר אנש כ"א דמי' לבר אלהין ע"כ רק ע"י וכפר בעדך שגם אתה צריך לכפרת פשע ע"כ תוכל לכפר גם בעד העם ומה שהקטרת היתה מחלבנה ולבונה זכה מרמז ג"כ ע"ז שמי שצריך לכפר על העם צריך להיות מתחלה דומה לחלבנה שריחו רע ואח"כ נקה ינקה א"ע ויהי' ללבונה זכה ורק אם המתפלל בעד העם א"צ לומר חטא העם הזה כ"א יוכל להצטרף א"ע עם הצבור ולהתפלל וכפר על "חטאתינו" שחטאתי אני והם אז יוכל לכפר על חטאתם:

שם ויקרב את העולה ויעשה כמשפט במסור' שבבעה"ט ויעשה לאיש הבא אליו (ש"ב י"ב) כי לכאור' הי' מקום לומר כי דבר אשר הוא חוב על האדם צריך לעשותו שלם ותמים בכל תנאיו כ"א אם יחסר דבר ממנו הרי לא יצא י"ח אבל אם אדם מתנדב דבר מרצונו הטוב בלי שום התחייבות א"צ לדקדק כ"כ שיהא הדבר הנידר ונידב בלי שום חסרון אחרי שאינו מחוייב בדבר לא ירע ולא ישחית אם יחסר השלימות הגמור כמ"ש המשל האשכנזי, לנותן במתנה, חסרון לא ימנה, ואחרי שעולה באה בנדבה היה מקום לומר שא"צ להשתדל שתהי' בתכלית השלימות אחרי שאינו מחוייב להביאו אבל כלפי שאז"ל רפ"ק דחולין גבי מומר דאדרבה בשביל דנדבה הוא הו"א דלא לקבל מיני' כי הנותן מתנה לנכבד צריך לדקדק ביותר שיהא בכל מילי דמיטב כי אם יקריב לדורון דבר גרוע ונבזה יאמר לו מה לך להביא דורון כבזה הלא אין אתה מחוייב לזה ואם נדבת לבך אנסך הקריבהו נא לפחתיך הירצך ע"כ אמר ויקרב את העולה אף שאינה אלא נדבה בכ"ז ויעשה "כמשפט" כחוק המחוייב עליו בדין ובמשפט וע"ז מייתי המסורה ויעשה לאיש הבא אליו אם רוצה לכבד אורח נכבד צריך לעשות נדבה כחובה:

עוד י"ל עפמ"ש המפ' שעיקר הקרבן הוא שיחשוב המקריב כאלו כל מה שנעשה בבהמה הנקרבת נעשה באדם המקריב אלא שהקב"ה חס על האדם כמ"ש בתפלת תענית שיהא חלבי ודמי וכו' כאלו הקרבתיו ע"ג המזבח ומצינו הוראת שם משפט לא לבד על הפסק דין כ"א גם על קיום הפסק פאללשטרעקונג: דעס אורוטיילעס כמ"ש לעשות בהם משפט כתוב ע"כ אמר ויקרב העולה ויעשה כמשפט כאלו נעשה באדם משפט המחוייב והוסיפה המסור' ויעשה לאיש שכל מה שנעשה בבהמה כאלו נעשה באיש המקריב:

תוכן העניינים

לוח ארז החדש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה