לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט
החדש על פרשת פנחס
פנחס בן אלעזר השיב את חמתי וכו' עפמ"ש להלן בפרשתינו והעברתם את נחלתו לבתו ופירש"י כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מתמלא עליו עברה וכ' בכלי יקר בפרשתינו דדייקו ז"ל לומר בן הראוי ליורשו שיהא מושלם בתורה ובמצות עד שיהא ראוי למלא מקום אבותיו וע"כ נקרא הר העברים שהקב"ה נתמלא עברה על מ"ר אף שהניח אחריו בנים מ"מ לא היו ראויי' ליורשו ולמלא את מקומו א"ד ז"ל ובסנהדרין פ"ב אז"ל הבועל ארמית קנאי' פוגעי' בו לא פגעו בו מאי יכרת ד' לאיש וכו' לא יהי' לו ער ועונה מגישי מנחה לד' צבאות וכ"כ הרמב"ם פי"ב מהלכות איסורי ביאה שהוא בכרת נמצא שאם לא הי' פנחס מקנא הי' מקויים בישראל ח"ו הקללה שלא יהיו להם בנים הראוי' ליורשם ומקריבי מנחה והי' הקב"ה מתמלא עליהם עברה וזעם וז"ש פנחס השיב את חמתי דייקא שלא נתמלאתי עליהם עברה וחימה והנחתי להם בנים הראוי' ליורשם ועי"כ ולא כליתי את בני' ישראל שהנחתי להם בנים ע"כ לא אמר ולא כליתי את ישראל כ"א אבני' ישראל ע"כ שילם לו הקב"ה מדה כנגד מדה על שגרם לישראל ע"י קנאתו שנשארו להם בנים מגישי מנחה ע"כ והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם שיגישו מנחה בצדקה וזהו כונת דז"ל בדין הוא שיטול שכרו: עוד י"ל כי מה שעשה פנחס להצלת ישראל לא תחשב לו לצדקה גדולה אם היו ישראל מתחייבי' כלי' עבור שהחרישו ושתקו בראותם מעשה ניאוף המכוער כ"כ חילול השם גדול ואין חולה מהם לקנא קנאת ד' צבאות אבל באמת כל ישראל כקטן כגדול לבם הי' בוער כתנור כאש אוכלה לכלות את החוטאים פושעים ומורדים רק שלא הי' בעים רוחם להוציא מחשבתם הטובה אל הפועל מקוצר רוח ומחסרון רוח גבורה פחדו ורהוי להרוג נשיא בישראל ע"כ אחרי שלבם הי' שלם עם ד' וגם הם בקרבם נתמלאו עברה על עוברי רצונו רק שלא הי' להם רוח גבורה לעשות כמחשבתם הטובה ע"כ אף שבעבור זה ג"כ נתחייבו אבל כיון שעכ"פ רוחם אשר בקרבם הי' נאמן עם ד' שש ד' הטוב והוא רחום לכפר עונם ע"י פנחס הקנאי ושלם לו גמולו על אשר כפר על בנ"י אשר לבם היה טהור ונקי וז"ש בקנאו את קנאתי אשר בתוכם כלומר בתוכם בקרב לבם גם הם רצו לקנאות קנאת ד' צבאות אלא שפנחס לו הי' רוח גבורה לעשות בפועל את אשר בקרב לבו ולהם לא הי' כן ע"כ בדין הוא שיטול שכרו על אשר הציל לקוחי' למות אשר תוכם הי' בר ונקי כמו פנחס רק שחסר להם כח הפועל:
שם לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום ובמסורה שבבעה"ט לכן אמור לבנ"י אני ד' לפמ"ש לעיל פרשת וישלח לפ' מ"ש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם הכונה שאף שזרעו יהי' אחריו ופחות ממנו במעלות ומדות בכ"ז ישאר לו הכהונה ואז"ל אין לכן אלא שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי וכתבתי שם שאף לאבותינו הוצרך לשבועה לתת הארץ לזרעם אחריהם היינו ג"כ אף שיהיו אחריהם במדות בכ"ז הארץ להם ישאר ע"י שבועת הקב"ה וא"כ כונת המסורה גלוי' שכמו שהוצרך לשבועה גבי פנחס באמירת לכן כדי שגם לזרעו אחריו במעלה יהי' ברית כהנת עולם כ"כ גבי אבות הוצרך לשבוע' בלכן אמור וכו' ולקחתי אתכם לי לעם אף שלא יהיו רק זרעו אחריו:
עוד י"ל כי אחרי שאז"ל שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם א"כ איך אמר השם על פנחס שיהי' לו ברית עולם אשר לא יכרת הלא אפשר שיחטא עוד אלא כיון שאז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכיון שזיכה את הרבים בטוח הוא שלא יחטא עוד ויאות לכרות עמו ברית עולם וזהו תחת אשר קנא ויכפר על בנ"י וזיכה את הרבים בטוח הוא שלא יחטא עוד ובדין שאתן לו ברית עולם:
עוד י"ל עפ"מ שפירש"י שהיו השבטים מבזים אותו ראיתם בן פוטי זה שהרג עגלים לע"א והרג נשיא מישראל לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן הכוונה עפמ"ש בלו"א לפ' מ"ש חייב אינוש לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי שהצדיק גמור יכבוש את טבעו ובמצות השם שווה ישווה לו לגמול טוב ולברך את הצדיק או להשיב לרשע רע כרשעתו והנה אם איש אכזרי בטבעו נוקם ונוטר קנאת ד' צבאות לא ידענו מה הי' לו אם קנאת ד' תעשה זאת באמת או שרתיחת דמו הניעו אבל אם איש אוהב שלום יאזור חיל לעשות נקמה באויבי ד' שלא כטבעו הרך והענוג זהו מופת חותך שלבו וכונתו רק לשמים וז"ש ראותם שהרג עגלי' לע"ז ואחרי שהוא מגזע גוי אכזר אוהב דמים ע"כ לא מאהבת ד' הרג נשיא בישראל כ"א רתיחות דמו הביאו לידי כך ע"כ אינו ברום המעלה ולא נאוה לו תהלה ופאר כ"כ ע"כ בא הכתוב ויחסו אחרי אהרן שהי' אוהב ורודף שלום ובכ"ז הכריח א"ע לעשות שלא כטבעו הרך והענוג וע"כ שקנא רק לשם ד' ע"כ לו יאתה לכרות עמו ברית עולם:
והנה להיות תמיד בשלום א"א שהרי אין שלום אמר ד' לרשעים ועת לעשות לד' ולרדוף את השלום ולא היה הקב"ה מברך את פנחס בברית שלום אשר הוא קיים לנצח כי יש לירא שיחזיק במעוז השלום אף לעת כזאת אשר החיוב להשבית השלום וללחום מלחמת ד' באויבי ד' אבל שהוא מזרע אהרן הכהן אוהב שלום ובכ"ז הכריח את טבעו לנקום נקמת ד' והפריע את השלום לעת מצוא ע"כ אין לגור והנני נותן לו את בריתי שלום ובכ"ז בעת אשר יקראוהו לקרב נגד מתקוממיך ד' ישמע לקול קריאת ד' לעשות נגד טבעו: עוד י"ל עם מה שאז"ל וי"ו דשלום קטיעא והוא עפ"מ שאז"ל שבשעת מתן תורה באו או"ה לבלעם ואמרו ד' למבול ישב והשיב להם ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום הכוונה כי הם חשבו אחרי שהתוה"ק עשתה לעוברים פיקודיה בעונשים חמורי' ואחרי שהאדם עלול לחטוא ע"כ נתייראו פן יבא הקב"ה להחריב את כל העולם ע"י תוה"ק אם לא ישמעו לפיקודיה לזה השיב שאם שלום בין ישראל והם באגודה אחת אז אף יחטאו אין עמו הצורך לכלות את כל העולם כלו כ"א כל ישראל נחשבי' כגוף א' ונמשלו לשה ואז"ל כשהשה לוקה בא' מאיבריו מרגיש כל גופו ה"נ א"צ להעניש רק חלק מהם ויחשב כאלו לקו כלם והיה המחנה הנשאר לפליטה ע"כ אמר ד' עוז לעמו יתן שנותן לעמו כח ותעצומות שלא יצטרך לכלות את כלם ח"ו ע"י שיברך את עמו בשלום עי"ז רק אפס קצהו יראה המכות ובכ"ז אחרי ששלום ביניהם ירגישו כלם כאלו כלם לקו. והנה לכאורה אחרי שפנחס עשה את הדבר הגדול הזה לקנא קנאת ד' צבאות ולמסור נפשו לקדש את השם וכי מפני זה יכפר עון ישראל שהיו כמחרישים ורואים את הנבלה באין פוצה פה ומצפצף אבל אחר שמדה טובה מרובה ממדת פורעניות כאז"ל ע"כ כמו שאם מיעוטם לוקים ע"י השלום והאחדות שביניהם כאלו כלם לוקים כן אם אדם א' יעשה גדולות ונפלאות הקשר של שלום המחבר אותם יכריע כל העולם לכף זכות ותחשב להם לצדקה כאלו אף הם היו עושין כן לקדש ש"ש וזהו פנחס וכו' השיב את חמתי וחשוב בעיני כאלו כלם קנאו והראי' לזה שהרי ולא כליתי את בנ"י בקנאתי לא כליתי את כלם כ"א השלום שביניהם החזיק מיעוט את המרובה וכ"ש שבמדה טובה אעשה כן ותחשב להם לצדקה מה שעשה האחד המיוחד שבהם ואחרי שהשלום הוא דבר נכבד כזה שמעכב את הפורענות על כלם וגם גורם שבעשות הא' הטוב יחשב לכלם לצדקה ע"כ הנני נותן לו את בריתי שלום וכ"כ לעיל פ' ק"ש גבי ואו דעפרן שאות הוי"ו הוא אות החיבור והדיבוק לזה המליצו ז"ל ו' דשלום קטיעא שבעת אשר יעלה על לב השם ח"ו לקצר רגלי ישראל אז זכור יזכור ברחמיו את הוי"ו דשלום שהוא עושה כל בית ישראל לחיבור ואגודה אחת ויחוס ברחמיו עליהם ע"י השלום:
שם תחת אשר קנא לאלקיו ויספר על בנ"י עפמ"ש והלכת בדרכיו מה הוא רחום ופירשו מה ד' אלקיך שואל מעמך שמה שהקב"ה הוא שלם במדותיו כן הוא שואל מעמך שגם האדם ישתלם כפי האפשרי לאחז במדותיו של הקב"ה וכתיב אל יקנא לבך בחטאים כ"א ביראת ד' כל היום ופי' לעיל פ' קדושים לא תקום וכו' ואהבת לרעך כמוך אני ד' אם תעזוב מדת הנקמה ותאחז במדת אהבת רעים אז אני ד' כמוך אני עיי"ש ע"כ טוב לגבר כי יקנא את ד' על מדותיו השלימות וישתדל להיות כמוהו ית"ש ככל אשר לאל יד בשר ודם ובב"ל פי' מי אל כמוך נושא עון שהאדם שהוא כמוך ד' לישא עון אז הקב"ה ג"כ מעביר על פשעיו והנה השבטים בוזו את פנחס שהוא בן שפטם אבי אמו עגלים לע"א והוא הי' מן הנעלבים ואינם עולבים וסלח ומחל לכל חטאת עם ישראל בכדי ביזיון כי למד לעשות כן מהקב"ה שהוא ג"כ נושא עון וזהו תחת אשר קנא לאלקיו שקנא את א' במדות הרמות והנשגבות שנתעלה בו ע"כ ממנו למד ועשה כמעשהו ויכפר על בנ"י גם פנחס כפר על עונם שחטאו כנגדו בבזותם אותו:
שם הנני נותן לו את בריתי שלום ודז"ל כשהוא שלם ולא כשהוא חסר דו' דשלום קטיע' הא דרמז הכתוב את זאת גבי פנחס אף שכבר נאמר פ' אמור דכהן בעל מום עבודתו פסולה נ' דרומז למאי דאיתא במד"ר סוף בחקתי הובא בתוס' תענית פ"ק דפנחס נענש על אשר לא הלך אל יפתח להתיר נדרו מפני גאותו שלא קי' לו לכבוד שהוא ילך אל יפתח ודרשו ע"ז מ"ש בדברי הימים י"א ט' גבי פנחס לפנים הי' ד' עמו אבל לא עכשיו ע"כ רמז לו הכתוב שרק כשהוא שלם ותמים בלי חסרון מדת הענוה רק אז ד' עמו ונותן לו את בריתי:
שם ושם האשה המוכה וכו' ראש בית אב למדין הוא עפמ"ש רש"א ח"א הוריות י' בד"ה תמר זינתה שכזבי בת ציר בודאי לא נאסר עליה הזנות עיי"ש וצ"ל מה דבכ"ז נהרגה הוא כמ"ש רש"י פ' בלק שע"כ נהרג האתון שלא יאמרו הוא שנכשל בו בלעם וכ"כ נאמר ואת הבהמה תהרוגו ג"כ מטעם זה ע"כ גם כזבי נהרגה שלא יאמרו זו היא שנכשלו ישראל על ידה וכ"ז אם היא אשה ניכרת ומפורסמת אבל אם אינה ידועה ומפורסמת לא היתה נהרגת כמובן וז"ש ושם האשה המוכה אף שלא נצטווית על הזנות בכ"ז נהרגה על שהיתה בת צור ראש בית אב למדין והיא מפורסמת וניכרת לכל אחרי היותה בת מלך ע"כ שייך בה שלא יאמרו:
ומה שדקדק באוה"ח למה כפל באיש ישראל המוכה אשר הכה ולא כפל כן במדינית כ' עפמ"ש ז"ל ישראל חוטאים בכפלים ולוקים בכפליים עיין מ"ר איכה והוא שהם חוטאים נגד בורא כל העולם שהוא אבי כל היצורים ועוד שבחר בנו מכל העמים להיות לו לעם סגלה ע"כ כפלים לתושיה להתיש כחם אם יחטא ישראל ואשם וז"ש ושם איש ישראל המכה אשר הוכה בכפלים הא' שהוכה את המדינית שחטא ולקה כמוה אבל המדינית לא חטא' רק פ"א. ובמסורה שבבעה"ט הוכה כעשב וייבש לבי כי לכאורה י"ל מדוע יומת החוטא מיתת בי"ד ומדוע לא ילחמו עליו הלא ישראל רחמנים אבל ע"ז נאמר יומת החמת גבי מיתת בי"ד ואז"ל המת דמעיקרו כי מי שחוטא בנפשו כבר בעוד בחיים חיותו כבר נכרת מעץ החיים כאז"ל רשעים בחייהם קרוים מתים ונפשו יצאה ונפרדה ממנו בעת עשותו הותומתה ע"כ הב"ד רק גברא קטילא קטלו עיין לו"א שופטים וז"ש ושם איש ישראל המוכה ואין כאן מקום לחוס ולרחם עליו בשביל אשר הוכה כבר והי' למת בעת אשר נצמד אל המדינית והנה העשב אשר בו לחלוחית ורטיבות הרבה לא ימול וייבש בעת חם עליו השמש ורק עשב כזה אשר אין בו לשד השמן הרבה וכבר יבש במקצתו אם תזרח עליו השמש יאסף וייבש לגמרי כ"כ הוא בחוטא אם הי' בו עוד ניצוץ קדושה אז לא היתה התאוה גוברת עליו לכבותו אבל רק אם הוכה כעשב וייבש כאשר ויבש לבי כבר מן קדמת דנא ודומה ממש להמוכה אשר הוכה כנ"ל:
שם צרור את המדינים והכיתם אותם פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים עפמ"ד בתנחומא מטות שע"כ לא הכה חומר בעצמו את החוטאים כ"א שלח את פנחס על אשר הוא נתגדל במדין ובירא דשתית מיני' וכו' ע"כ א"ל הקב"ה אתה שנתגדלת במדין לא תהי' כפוי טובה ואחרי שיש לך להודות להם על גמולם שגמלו לך ע"כ לא תגמלם אתה בפועל רעה תחת טובה כ"א רק צרור בלב אבל ישראל שלהם לא הטיבו כלל הם יכו אותם בפועל ובמדרש למה והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם עפמ"ש בלו"א פרשתינו שישראל אף שהי' להם שנאה כבושה על מדין בשביל שהרעו להחטיא אותם בכ"ז לא מחמת שנאתם יכו אותם כ"א רק לתת נקמת ד' במדין כי קשה המחטיאו יותר מהורגו ופי' ישמח צדיק כי חזה נקם וכו' אך פרי לצדיק וז"ש צרור את המדינים אף שבלי ספק חימה עזה בוערת בקרבכם עליהם בכ"ז לא מחמת שנאה זו החרם תחרימם רק בשביל שהחטיאו אתכם תנקמו נקמת ד' וזהו כונת המדרש לא בשביל שנאתכם תכו אותם כ"א רק מפני נכליהם להחטיא אתכם וי"ל שזהו שאמר בנכליהם אשר נכלו וכו' ויהי אחרי המגפה אחרי שהמחטיאו קשה יותר מהרגו ע"כ אמר שלא לבד שגרמו לכם רעה שעל ידיהם היתה המגפה שזה לא היתה אלא מיתה גופנית ואחרי נגפתם אין אתם מרגישים עוד ברעה אשר עשו אבל המיתה הנפשית שגרמו לכם ע"י שהחטיאו אתכם לא פסקה אחרי המגפה כ"א ויהי נכליהם הנזכרים גרמו לכם רעה גם אחרי המגפה לאבד את חלקכם בעולם הבא חיי נפשות:
שם ויאמר ד' אל משה שאו את ראש וכו' וידבר משה (שינה מלשון אמירה ללשון דבור) וסיים כאשר צוה ד' את משה ובנ"י היוצאים מאמ"צ הנה רש"י פי' שהמנין הוא לחיבתם משל לרועה עיין אוה"ח אבל כלפי שאז"ל בסתירת הכתובים והי' מספר בנ"י וכו' ואשר לא ימד ולא יספר כאן בעושים רצונו של מקום כאן באין עושים א"כ המספר הוא לגריעותא שאם היו עושים רצש"מ לא יספר וז"ש ויאמר ד' אל משה בלשון רכה וחיבה שהמספר הוא לגודל אהבת השם אותם אבל מ"ר דבר אתם קשות והורה להם שהמספר הוא על שאינם עושים רצש"מ ולעיל פ' בלק פי' כי הלשון היוצא מארץ מצרים שלא יצאו עוד לגמרי מתועבות מצרים כי עוד נשאר בהם לכלוכית מגילוליהם ואינם כמו שיצאו כבר זה כמה כ"א הם כיוצאים עכשיו לאט לאט מידי יום ביומו יתפרקו מעליהם תועבת מצרים וזהו שסיים כאן שע"כ וידבר משה לשון קשה בדעתו שהמנין הוא בשביל גריעותם על אשר "יוצאים" לע"ע מאמ"צ ואינם עדן בגדר השלימות ע"כ יש להם מספר:
שם בני גד למשפחותם לצפון משפחת הצפוני ובמסורה שבבעה"ט ואת הצפוני ארחיק מכם יש לרמז ע"ד צחות עפמש"פ וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות שאוהבי עשיר רבים אבל אח לצרה יוולד רק לעתיד אבל לא נולד עדיין כי כל אחי רש שנאוהו ומצינו גד לשון מזל כמו בא גד והצפון מרמז על העוני ימי רעה כי מצפון תפתח הרעה וז"ש בני גד שהם בעלי מזל והצלחה למשפחותם יש להם משפחות הרבה שמתכבדים בקורבת בני מזל אבל לצפוני מי אשר נפתח לו הרעה הבאה מצפון לזה אין לו אלא משפחה אחת אשר בה נולד אבל משפחות אחרות יתרחקו ממנו וזהו ואת הצפוני מי שמזלו רע ארחיק ממנו כ"א ירחק ממנו שלא להתחבר עמו:
עוד יש לרמז עפמ"ד במשנה דסוף עדיות שאין אלי' בא לא לקרב ולא לרחק אלא לעשות שלום בעולם אבל משפחה שנטמעה תטמעה לזה מרמז לצפון להסתיר ולטמון משפחת הצפוני משפחה שנצפן בה פסול כ"א הצפון ונסתר פסולו לא יגולה ערמתו כ"א רק ואת הצפוני ארחיק מכם שעיקר ביאת אלי' ז"ל לא תהי' אלא לעשות שלום בעולם ע"י שירחיק את היצה"ר הצפון בקרבם אשר הוא גרם המחלוקות:
שם לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו עפמ"ש ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וז"ש לרב מי שהוא גדול ורב במעש"ט תרבה נחלתו ע"י שלמעט הוא הממעיט במצות ומעש"ט יוגרע חלקו ותומענו נחלתו והטעם כי איש לפי פקודיו לפי ששומר פקודי ד' הישרים יותן נחלתו ואם לא ישמור פיקודיו אז יוגרע חלקו ויותן לרב: עוד י"ל עפמ"ש משביע לכל חי רצון שצדיק אוכל לשובע נפשו וישמח בחלקו אשר ניתן לו מן השמים ובטן רשעים תחסר ויאמר תמיד הב הב ע"כ לפי שישמור האדם את פקודי ד' כן ירבה או ימעט בעיניו את אשר נתן לו ד' ע"כ לרב מי שהוא רב ורום המעלה ירבה נחלתו נחשב הכל בעיניו כהרבה כמו שאמר יעקב אבינו יש לי כל אבל למעט מי שהוא מעט האיכות והמעלה לעולם לא יסתפק במה שיש לו כ"א תמיד יאמר כי מעט הוא בעיניו כי לפי פקודיו לפי הערך שישמור פקודי ד' יותן נחלתו בין רב למעט:
שם עפ"י הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט עפ"ש שלמה המלך ע"ה רש ועושר אל תתן לי כי בין עשירות יותר מדאי ובין העניות ר"ל מעבירי' את האדם מדעת קונו ולז"א הקנאה והתאוה מוציאי' את האדם מן העולם כי העני ביותר צריך לקנאות בכל אדם שיש לו די סיפוקו והעשיר ביותר ירבה תאותו ע"י רום לבבו והמה מוציאים את האדם מן עולמו העיקרי ע"כ רק האמצעי משובח ומי שמאמין שגורלו וחבלו נפלו לו בנעימים מאת משביע לכל חי רצון הוא יתאוה שתמיד יהי חלקו בחיים לא בעשירי' היותר מופלגים ולא בעניים היותר מדוכאים כ"א מן האמצעים וז"ש עפ"י הגורל תחלק נחלתו מי שיודע שגורלו מד' ומאתו יצא הדבר הוא יכסוף רק לזה שחלקו לא יהא רב ביותר מדאי ולא מעט מכדי צרכו כ"א בין רב למעט הוא האמצעי שהוא בין רב ובין מעט:
שם ותעמודנה לפני משה וכו' פתח אהל מועד לאמר כי י"א שגדול מי שאינו מצווה ועושה יותר ממי שמצווה ועושה ואחרי שפירש"י שבנות צלפחד חכמניות ודרשניות היו אף שאינם מצווים בתלמוד תורה ובכ"ז למדו' א"כ גדולים יותר מאנשים הלומדים המצווי' ע"ז והנה מי שמצווה על ת"ת הוא בא אל היכל ד' פנימה אבל הנשים שפטורות מכמה מצות לא יתקראו רק באי פתח אהל מועד ולא לפני לפנים כמ"ש הנשים הצובאות פתח אוה"מ לזה אמר כאן ותעמודנה לפני משה וכו' שהיו קודמי' במעלה לאנשים הלומדי' והטעם שהרי הם רק פתח אוה"מ בכ"ז לאמר ידעו לאמר עפ"י דין שלמדו ע"כ הם קודמי' במעלה לאנשים המצווי' ועושין:
שם ויקרב משה את משפטן לפני ד' ויאמר ד' אל משה לאמר כן בנות צלפחד דוברות והנה בכ"מ כתיב וידבר ד' אל משה לאמר ופי' בהתורה והמצוה ריש ויקרא שדיבר ד' אל משה בהרחבת הדברים לאמר לישראל רק גוף הדין אבל כאן שכתוב ב' פעמים לשון אמירה נ"ל דמרמז עפמ"ש בלו"א לפרש מ"ש ז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שאם יבוא המשפט לפני הדיין להורות עפ"י דתוה"ק אז הדיין בורא חדשות שמתחלה היה הדבר שבממון רק דבר פחות המעלה ואחרי שדן עליו דין תוה"ק עלה למעלה הכסף לדבר רום המעלה ונמצא שהדיין בורא חדשות שעושה מדבר הפחות דבר נכבד מאד נעלה א"כ ה"נ ע"י ששפט מ"ר את דין בנות צלפחד עפ"י חקי א' אף שלא היה המשפט רק בדברים ארציים בכ"ז ע"י שחתך להם הדין הקריב את משפטן והעלה אותו הדבר שבממון הנבזה ועומד רחוק מד' והוא הקריב אותו עד שהגיע למעלת לפני ד'. והנה בחו"מ סי' י"ז קיי"ל והוא מהש"ס דסנהדרין דצריך הדיין לחזור טענות הבע"ד ולומר זה אומר כן וזה אומר כן וילפי' לה משה"מ שאמר זאת אומרת בני החי וזאת אומרת ע"כ בהיות שב"צ דנו כאן עם השבטים לזה רמז הכתוב ויאמר ד' אל משה לאמר כלומר שהוא הדין יחזור ויאמר כן בנות צלפחד דוברות ויהיה מלת כן כפירושו ברוב המקומות שבטרם יפסוק הדין יחזור ויאמר הוא שכן בנות צלפחד דוברות כן הוא טענתם כמו זאת אומרת בני החי:
ובמסורה שבבעה"ט ואשימם דוברות בים כי הטעם שרק בנים יורשים עפ"י דתוה"ק ולא בנות י"ל עפמ"ש יברכך ד' בממון וישמרך מן המזיקין כי וישמן ישכון ויבעט ורם לבבך ושכחת ע"כ אם יברך ד' את האדם בממון צריך שמירה מן המזיקי' שרכוש אשר רכש לא יהי' לו להיזק מוסרי למכשול ולפוקה ע"כ הבנים שלומדי' תורה שהיא התבלין נגד יצה"ר הם שמורי' ע"י לימודם מן המזיקי' האלו אבל הבנות שאינם לומדי' והמלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות וחסר לה התבלין העיקרי נגד המזיקי' הבאים בגלל הממון ע"כ לא ירשו למען לא ינזקו ע"י הממון וי"ל שז"ש תורה צוה לנו משה מורשה כלומר שהתורה שלומדי' הבנים היא הגורמת ועושה שהבנים ירשו נחלת אביהם ואחרי שכל פיטפוטי בישין בר מפטפוטי דאורייתא וט' קבין שיחה שבאו לעולם רובן נטלו נשים ע"כ הנשים אשר לא ידברו דברי תורה לרוב פעמים לא כן ידברו פטפוטין בישין אבל בנות צלפחד שהיו חכמניות ודרשניות כפירש"י ולמדו תורה אמר ד' עליהם כן בנות צלפחד דוברות לא כרוב הנשים אשר לא כן רק דברי הבל ורוח ידברו הנה יוצאות מן הכלל ודוברות כן ודברים אמתיים ע"כ נתון תתן להם אחוזת נחלה כי אחרי שלמדו תורה גם להם יש התבלין נגד מזיקי' הבאין עם הרכוש ואחרי שהתורה נקראת מים שאין להם סוף ע"כ הוסיפה המסור' לבאר שע"כ ירשו בנות כאלה כי הם לא ידברו דברי שוא כ"א ואשימם דוברות בים התורה להוציא משם פלולים ע"כ בדין הוא שינחלו נחלה כמו הבנים:
שם כי בחטאו מת ובנים לא היו לו עפמ"ש ז"ל כל מי שאין מניח בן ליורשו הקב"ה מתמלא עליו עברם ופירשו שהוא לאות שהקב"ה כועס עליו ע"כ לא יזכהו בבנים וי"ל כפשוטו עפמ"ד בנדה ל"א יכולני לעשות כל בני זכרים ובמס' ב"ב י' מה יעשה ויהיו לו בנים זכרים יפזר וכו' וכיון שיש בידו להוליד זכרים ולא עשה כן והוא הגורם ע"כ הקב"ה כועס עליו וז"ש כי בחטאו מת ומהו חטאו ובנים לא היו לו אף שהי' ביכלתו להוליד זכרים ובמשנה דאבות הזקנה והשיבה והבנים נאה להם ונאה לעולם שנאמר עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא ונאמר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם עפמ"ש ז"ל נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך ע"כ אם משבא לימי זקנה מוליד בנים אז נאה לו פאר וכבוד כי קיים וארז"ל וזהו הזקנה והבנים אם מוליד בנים לעת זקנתו נאה לעולם ומייתי ראי' עפמ"ש בהקדמת ח"ס חיו"ד שהזקנה הוא רק לכבוד ולתפארת אם הוא מזכה את הרבים ומדריך את בניו אחריו לעת זקנתו דאל"כ אשרי אדם שחתמה שנתו מהרה כמאמר הרמב"ם ובלו"א ח"ש פירשתי בזה מקרא שלפנינו עטרת תפארת שיבה רק אז השיבה לצבי תפארת אם בדרך צדקה תמצא אם מדריך את בניו בדרך צדקה למען יהלכו באורח מישרים וי"ל בזה מ"ש וישראל אהב את יוסף מכל אחיו כי בן זקונים הוא לו ויהי' פירושו כמו בן חיל, קרן בן שמן כלומר שאהב את יוסף כי ידע בנפשו שרק ע"כ זכה לזקנה כדי שיגדל ויחנך את יוסף וזהו כי "בן זקונים" שזה שנעשה יעקב זקן בשיבה טובה הוא רק "לו" בשביל יוסף כדי לחנכו נעשה ישראל בן זקנה ולא קאי בן זקונים על יוסף כ"א על יעקב ע"כ מייתי המשנה שפיר לראי' שהזקנה והבנים יחדיו נאה להם והנה הזקן אשר כבר לו בנים ובני בנים דור שלישי וגם יזכה להוליד בנים בימי זקנתו אלה מוסיף על הראשונים נתקיים בו מקרא שכתוב לפנינו עטרת תפארת בני בנים שיש לו תפארת מדור השלישי בנים לבניך ובעת ההוא גם עוד זאת לו תפארת שיש לו ג"כ בנים שהוליד בזקנתו וזהו תפארת בנים אבותם אם יש לו בזמן ועדון א' בנים וגם בני בנים והוא לעת זקנתו אז שלום על ישראל:
שם ונתתם את נחלתו לשארו וכו' וירש אותה והיתה לבנ"י לחקת משפט כי מכאן דז"ל שהבעל יורש את אשתו וכ"ה בבעה"ט אבל האשה אינה יורשת את בעלה והנה מה שהבעל יורש את אשתו גם השכל יסכים לזה כי אחרי ששניהם יחדיו רכשו רכושם ע"כ מן הראוי שבמותה הבעל יירש אותה אבל לפי"ז הי' מן הראוי שגם היא תירש אותו במותו כמו שהיא באמת בנימוסי וחקי העמים שכל א' יורש את האחר אבל אצלינו בנ"י חקה חקקה התוה"ק שרק הוא יורש אותה והיא אינה יורשת אותו וז"ש וירש אותה אבל להיפך היא לא תירש אותו והיתה זאת לחקת משפט שבדין הזה יש כאן משפט שהשכל גוזר כן והוא שהבעל יורש את אשתו אבל יש ג"כ חק בלי טעם שהיא אינה יורשת אותו: עוד י"ל בצירוף סוף הדיבור כאשר צוה ד' את משה כי י"ל הטעם שהבעל יורש את אשתו כמו הבן את אביו כי בראתי יצה"ר בראתי תבלין זו התורה ואחרי שבית והון נחלת אבות והם השני שלוחי יצה"ר להחטיא את האדם ע"כ כיון שהאב מחויב ללמד את בנו תורה ונותן לו התבלין ע"כ יכול להנחילו ג"כ אף שהממון יוכל להזיק לו מ"מ הלא נותן לו שכרו עמו משא"כ הבת שאינו רשאי ללמדה תורה כאלו מלמדה תפלות ע"כ כיון שאין לה התבלין גם הנחלה וההון ירחק ממנה כדי שלא יהא לה יצה"ר בלי תבלין הממתיק אותו ועיין מ"ש לעיל בפ' כן בנות צלפחד דוברות והנה אז"ל בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ואלו לא נגאלו בידוע שהיו ח"ו משוקעים במ"ט שערי טומאה וממילא לא היו ראוי' לקבל את התורה ע"כ הני נשי זכיין שהמה הגורמים לקבלת התורה ע"י ישראל ע"כ כמו שהאשה נתנה לבעלה התורה והוא התבלין ליצה"ר להחלישו כן נותנת לו הנחלה אף שהוא פתח פתוח לחטוא ע"י המזיקי' שבאים עם הרכוש עיין לעיל בדיבור הנ"ל וכמו שהאב מוריש את בנו בשביל שנותן לו התורה לתבלין כן האשה נותנת לו תבלין לתורה שע"י זכותה זכה לה וי"ל ע"ז מ"ש הנביא הככר והסייף ירדו כרוכי' מן השמים כלומר שהם תואמי' לא יפרדו ומי שנותן את האחד צריך לתן גם את השני וזהו וירש אותה והטעם והיתה לחקת משפט כלומר היא האשה היא הגורמת שחק נתן לעמו בעת אשר צוה ד' את משה הגד לבית יעקב אלו הנשים שבזכותה ניתנה התורה ע"כ יורש אותה:
שם וראית אותה ונאספת אל עמך כאשר נאסף אהרן אחיך כאשר מריתם פי עפמ"ש פירש"י על אשר לא קדשתם אותי הא אם קדשתם אותי לא הגיע עדיין זמנם ליפטר מן העולם וצריך להבין למה באמת לא נענש מ"ר כמו אהרן אחרי שחטאם הי' בכונה וכי משוא פנים יש בדבר ונ' שהקב"ה העניש את מ"ר באופן אחר אחרי שהראהו את הארץ ובכ"ז לא בא שמה והוא עונש גדול כמו מיתה קודם זמנו ע"ד שורך טבוח לעיניך וממנו לא תאכל שיראה בעיניו חשיבות אה"ק ובכ"ז השער סגור לפניו לבא שמה ע"כ לא מצינו זה באהרן ולא, הראהו את הארץ אבל למ"ר אשר הוצרך עוד לחיות לצורך ישראל להדריכם בדרך ילכו בה הענישו באופן א' והראהו את הארץ ויכאב לבו שלא יזכה ליהנות מטובה ומצינו ואכלתי חטאת היום ופירושו אם הייתי אוכל האטטע איך געגעססען וז"ש ע"כ וראיתה אותה והוא לעונש בראי' זו כי באמת ונאספת אל עמך הי' מן הצורך להעניש אותך שתאסף בקיצור ימים כמו אהרן על אשר מריתם פי בשווה:
ובילקוט הובא בדמש"א אותה אתה רואה וא"א רואה מקצתה כלה אתה רואה וא"א רואה חציה כל הלשונות שהיו מארץ לחו"ל הי' רואה כל הארצות הי' רואה הקרוב לפי קרבו והרחוק לפי רחקו ובא"י הי' רואה הרחוק כקרוב ולחומר הנושא אפשר לרמז על התנועה החזקה של חובבי ציון בימינו לישב את אה"ק ע"י יסוד קאלאניען ואם אמנם טובה היא מאד האהבה העזה לאה"ק וראוי להחזיקה ולתמכה איש כמסת ידו בכ"ז לא יתכן להאמין שהוא אתחלתא דגאולה שלאט לאט נתיישב באה"ק ונאחז בה עד שלימים יוצרו כל הארץ יכבש לפנינו ע"י האכרים עובדי האדמה אשר בנפשם יביאו לחמם כי לא כן הגאולה שלימה המבושרת לנו שלא מעט מעט נירש את הארץ כ"א בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס שבפעם א' ישרוק הקב"ה לנדחי ישראל להביאם בפעם א' ובצוותא חדא אל ארץ אבותינו וגם לא תבוא הקריאה והתעוררות מחוצה לארץ לשוב לנחלתינו שפרה כ"א להיפך מא"י ומציון תצא קול הקריאה בקל סרנא משרקיתא והוא יעורר את ישראל לעזוב את ארץ מגורו ולחזור לשלחן גבוה כי אם התעוררות יבוא מחו"ל כמו בימינו לאו כל אנפי שווין כי כל מדינה ומדינה משונה בדיעותיה לאחת קרובה דעתה לישוב א"י ואליה עיניה כלות כל היום מתי יבוא עת דודים ולמדינה אחרת אשר ישראל יושבי' בה בהשקט ושלווה באין מכלים ומחריד לה ישוב א"י רחוקה מדעתה ואומרי' שהוא רק פאנטזיע אבל אם יבוא קול הקריאה מא"י לחו"ל לכו בנים אל בית אבותיכם אז אף הרחוקי' יהיו קרובי' כנ"ל ולזה רמז הילקוט כלה אתה רואה וא"א רואה מקצתה רק אם בפעם א' יבוא משיח בן דוד בב"י להוריש אותנו את כל הארץ כאשר היה עם אבותינו זהו ראי' העיקרית המביא לידי תכלית המקווה אבל א"א רואה מקצתה אם רק מקצת הארץ יותן לנו ע"י הקאלאניען זהו אינו אות אמת לגאולה שלימה והוסיף לומר כל הלשונות שבאו מא"י לחו"ל אם מציון תבוא לשון הקריאה לחו"ל הי' רואה כמו רואה אני את דברי אדמון שפירושו נכונים דבריו אבל הלשונות שבאים מחו"ל לאה"ק לא הי' נראים בעיניו למטרה המבוקשת והטעם שכל הארצות הי' רואה הקרוב לפי קורבו והרחוק לפי רוחקו של בני מדינא שבמדינה א' הי' קרוב הדבר בעיניהם לחזור לאה"ק ולבני היושבי' במדינה אחרת אשר הי' אור החירות במושבותם הי' הדעת הזאת רחוק מכליותיהם אבל אם תבוא הקריאה מא"י אז גם הרחוקים יעשו קרובים:
שם יפקוד ד' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה וכו' ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה ובפרשת קרח נאמר ג"כ "אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש א' יחטא ועל כל העדה תקצוף" כי אחרי שכל ישראל נחשבים כגוף א' שירת הדין נותן כמו שאם אבר א' לוקה לוקים כל האברים כ"כ אם א' מישראל חוטא ילקו כלם כמאז"ל אלא שיקשה למה רק ישראל ילקו בחטא האחד ולמה לא ילקה כל העולם כלו אחרי שאב א' בראנו וכל בני אדם יצורי כפיו של הקב"ה א"כ כל העולם כלו כאחד יחשב אבל אם נאמר שרק ישראל נקראו בנים למקום ולא או"ה א"כ האומות לסוג אחר יחשבו ואין מן הקושי אם רק ישראל לבדם לוקים בחטאו א' מהם אבל כיון שאז"ל חסידי או"ה יש להם חלק לעוה"ב ראינו שלא רק בנ"י נפלו בזה מכל העמים להיות בני אל חי כ"א כל אדם אף מאו"ה יוכל להגביה עוף ולהיות בתור המעלה כישראל א"כ כל העולם כלו נחשב כגוף א' הדר' קושי' לדוכתה מדוע רק ישראל ילקו ע"י חטא של א' מהם ולא כל העולם כלו וז"ש א' א' הרוחות לכל בשר אחרי שאתה האב והאל לכל הרוחות והנשמות הטהורות אף אם לא בגוית איש ישראל משכן כבודם א"כ מדוע אם א' יחטא רק על כל העדה היא עדת ישראל תקצוף ולא על כל העולם כלו:
והנה קרח אמר כי כל העדה קדושים כלם וכו' ומדוע תתנשאו כוון בזה אחרי שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב סבור בדעתו שלעולם ירשו ארץ החיים כי הוא חלקם ונחלתם אשר תפול בלי הבדל ליורשים בין לרעים בין לטובים ולא תאבד מהם בשום פעם א"כ אין צורך לרב ומוכיח להורות להם את הדרך אשר ילכון אחרי שבכל אופן בטוחי' במנת חלקם לחיי עוה"ב ובשום אופן לא יוגרע נחלתם ולא יודח מהם נדח וזהו כי כל העדה כלם קדושים ואין לפי"ז צורך לראשים ומורים א"כ מדוע תתנשאו אבל אחרי שאז"ל כנ"ל שאף חסידי או"ה יש להם חלק לעוה"ב ראינו שאין העוה"ב נחלה ומורשה לקהלת יעקב אשר לא תוכל להנטל מהם בשום אופן שהרי גם לאו"ה חלק ונחלה בארצות החיים אם הם ראוי' לו כפי מעשיהם הטובים ע"כ העיקר תלוי לא אם איש ישראל הוא או לא כ"א הכל לפי רוב המעשה העולם נידון וגם איש ישראל אשר רע מעלליו ישחית את נחלתו כי עוה"ב אינו נחלה שאין לה הפסק כ"א איש לפי מעלליו יזכה לזה ע"כ צריכי' למנהיג אשר ינהלם במעגלי צדק למען לא יגרע חלקם בחיים והנה הרועה צאנו נדחים יקבץ ואם תעה א' מן העדר בזרועו יקבצנו כ"כ ישראל צריכי' לרועה נאמן אשר עלות ינהל לבל ידח מהם נדח וז"ש יפקוד ד' אלהי הרוחות לכל בשר שאף או"ה וכל בשר אשר בו כוח חיים רוח דעת ויראת ד' כחסידי או"ה אתה אל להם ותזכם לחיי עוה"ב אשר זהו לראי' שאינו תלוי מאיזו אומה ואף ישראל לא יזכו בחיי עוה"ב רק כפי מעלליהם ע"כ צריך אתה לפקוד איש על העדה ולא תהי' עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה לקבץ נדחיו:
עוד י"ל עפמ"ש ויהי האדם לנפש חי' שפירשתי שע"י שהאדם אוכל את הבהמה בקדושה וטהרה הוא נותן לה נשמה ונפש אשר אין להם בטבע ע"כ האדם בעצמו נהי' לנפש ורוח של חיה שהוא נותן לה נפש רוחניות ע"י אכילתו בקדושה והוא ע"ד שפי' במקנה קדושין ומה אלו מתפרנסי' שלא בצער אני שנבראתי לשמש את קוני עאכו"כ אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי כלומר הרי ע"י אוכלי אותם אני מעלה אותם למדרגה רמה אשר לא זכו בה טרם אכלי אותם ע"כ הי' להם לבקש ממני שאוכלם ואעלם מבירא עמיקתא לאיגרא רמה ובכ"ז אם אני צריך לכופם ולצוד אותם שלא ברצונם הוא על שהרועתי את מעשי ויודעים שאין אנו אוכלים בקדושה ואין אכילתי עליה אלא ירידה וז"ש אל אלהי הרוחות לכל בשר שלכל בשר אף בהמה במשמע שאין להם מלידה רוח א' בכ"ז האדם ניתן לו כח אלקי להוציא יקר מזולל ולהיות הוא הנפש של החי' כנ"ל ואחרי שהאדם בכחו להפיח רוח ונשמה אף לבהמות וחיתו ארץ עאכו"כ שיוכל להפיח רוח נשמה יחידה חי' בקרב האדם ע"י שינחהו במעגלי צדק ע"כ יפקוד ד' איש על העדה אשר מתחלה הוא יצא ויבא לפניהם כלומר שהוא ברום המעלה יותר מהם והמונם עד שלבסוף הוא יוציאם ממדרגתם השפילה אשר עמדו עליה מקדם ואשר יביאם ברוחו לעלות למעלה בקדש כמוהו והנה הצאן והבקר אם לא יאכלו בקדושה וטהרה ישארו במעמדם הבהמי כ"כ צאן ישראל אם לא יהי' בראשם איש אשר ברוחו פי שנים לתת רוח ונשמה לעם ישארו במדרגה נמוכה וזהו ולא תהי' וכו' כצאן אשר אין להם רועה כי מצינו רועה לישנא דמזוני כמו רועינו זונינו ואם הצאן אין להם רועה ואוכל בטהרה ישארו לנצח במדרגתם השפילה כפי' המקנה:
עוד י"ל כי אם לא הי' לאדם רק יצה"ר לבד לא הי' מועיל תוכחת ומוסר המורה לצדקה כי האדם לבדו בלי עזרת היצר טוב אשר בקרבו לא הי' יכול להתגבר על יצה"ר ואם לא הי' באדם רק יצר טוב אז לא הי' מן הצורך לרב ומורה להדריך את העם בדרך הישר כמובן אבל אחרי שיש לו ב' רוחות טוב ורע ע"כ צריך ומועלת התוכחה וז"ש א' א' הרוחות שיש לכל אדם ב' רוחות המתנגדים טוב ורע ע"כ צריכים לאיש על העדה שיורם וידריכם והמפ' פי' מ"ש והסר שטן מלפנינו ומאחרינו שאם אדם רוצה לעשות דבר טוב ומועיל היצה"ר עומד לפניו לעכבו מעשות טוב ואם ברצונו לעשות הרע עומד מאחריו שלא יברח מעשותו הוחמתה וזהו אשר יצא לפניהם לזרזם לעשות טוב ולהכניע את השטן העומד לפניהם לעכבם ואשר יבוא לפניהם בעת בואם לביתם וחוזרי' מהעבירה והשטן עומד מאחריהם שלא יברחו מהעבירה הוא יבא להסיר שטן מאחריהם:
עוד י"ל ובצירוף המסורה שבבעה"ט ואשר יבא את רעהו לחטוב עצים ביער כי הגבור במלחמה הוא היוצא הראשון ברוב עזו אבל גם הוא האחרון שלא לבוא הביתה עד נפלו אויביו לפניו בלי השאיר שריד ולהיפך החלש ואין אונים הירא ורך הלבב הוא יהא האחרון ביציאתו למלחמה והראשון לחזור ולשוב לביתו מפחד המלחמה אבל להיות ראשון ואחרון כמ"ש כאן אשר יצא ואשר יבא לפניהם לכאורה שני הפכים בנושא א' אבל לפי האמת לפעמים גם הגבור צריך למשול ברוחו אם העם נחפזים למהר בעים רוחם לקרב ולמלחמה בכ"ז אם הוא רואה בחכמתו ובינתו שאין העת מוכשר עדיין לעמוד לריב אז עת לכנוס ולהשיב החרב אל נדנה אף אם העם לא יתבונן ונחפז לעבור חלוצים הוא צריך לעמוד בפניהם ולעכבם שלא יצאו למלחמה שלא בשעת הכושר וזהו אשר יצא לפניהם אם גם רוח גבורה חלקו להיות עומד בראש הצבא לקראת אויב בכ"ז לפעמים גם יבא לביתו והשיב ידו ממלחמה באשר הוא רואה שלא עת מלחמה הוא והנה בלימוד התורה לתלמידים ג"כ כן הוא אף שאז"ל והעמידו תלמידים הרבה בכ"ז אז"ל פ"ק דתענית אם ת"ח הגון הוא כטל ואם לאו ערפהו ועוד שם אם תלמיד הגון ממנו תאכל ואם לאו אותו תשחית וכרת אף שהמצוה לצאת לפני התלמידים במלחמה של תורה בכ"ז אם רואה בתלמידים שאינם הגונים שיקדיחו תבשילם ברבים אז טוב למנוע מהם בר ויהיו לך לבדך ואין לזרים אתך וזהו אשר יצא לפניהם במלחמתה של תורה בעת לפזר אבל גם יבין עת כנוס לבוא לפניהם והוסיפה המסורה ואשר יבא את רעהו לחטוב עצים ביער והוא ממש ע"ד אותו תשחית וכרת שדרשו על האדם עץ השדה:
עוד י"ל כי כמו שברא הקב"ה גוף ונשמה והרוח הוא המורה דרך לגוף אשר ילך בה כן הרב והמורה הוא נפש ורוח העם להנחותם במעגלי צדק וזהו א' הרוחות לכל בשר כמו שנתת רוח ונשמה לכל בשר כדי שיתנהג הבשר ע"י הרוח כ"כ פקוד איש על העדה אשר רוח לו ויהי להם לנפש חיה ובלו"א ויגש פי' מ"ש חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות שאם המורה לא יקיים בעצמו מה שמורה לעמו הוא כהורג נפש בשגגה כי ממנו ילמדו וכן יעשו ע"כ אמר אשר יצא לפניהם לכל דבר שבקדושה הוא יהי' הראשון לקיים מאמרו ודברו הטוב ועי"ז יפעול אשר יוציאם שגם הם יעשו כמעשהו ואם לא כן נתחייב גלות כנ"ל לזה הביאה המסורה אשר יבא את רעהו ביער שנתחייב ג"כ גלות:
עוד י"ל עפמ"ש בהכתב והקבלה פרשת בלק שהחילוק בין איש לאדם שאדם הוא הנולד בטבע עם תשוקתו הרעה אבל איש אין בו נטיי' רק אל הטוב עייש"ה וא"ל בזה מ"ש ז"ל אתם קרוי' אדם ואין או"ה קרוי' אדם כי ישראל אשר בכח התוה"ק כובשי' את טבעם מבטן לעשות רצון קונם להם לכבוד ולתפארת שנקראים אדם עם תשוקת היצה"ר כמש"פ בלו"א אלו זכיתם ונצחתם את היצה"ר הייתם קוראים אש תמיד תוקד על המזבח שתמיד יהא היצה"ר בוער כתנור על מזבח לבכם ואתם מכבים אותו במי התורה אבל או"ה שאינם לוחמים נגד יצרם לאו כבוד להם לקרותם בשם אדם מלא התאו' ובלו"א פי' מ"ש אין לך מי שכבד את המצות יותר מיעקב שנאמר בו איש תם יושב אהלים שאם האדם עושה את המצוה לעין כל בריש גלי יש לחשדו שעושה כן להתפאר וליקח עטרה לעצמו שיכבדוהו עבור מעשיו הטובים ע"כ אמר אל אלהי הרוחות לכל בשר אחרי שכל המכונה בשר אדם יש בקרבו ב' רוחות יצה"ט ויצה"ר ואדם כזה לא יוכל לעשות הטוב בפהרסיא כי יחשדוהו באשר הוא אדם נולד בתאות הרודפים אחרי הכבוד כ"א צריך להיות תם יושב אהלים כיעקב ואז נדע בטח שכיבד את המצוה ואין לו מטרה אחרת ע"כ יותר טוב שתפקוד על העדה "איש" אשר אין בו אש זרה תאות הכבוד והוא יכול לצאת ברום המעלות "לפניהם" לעין כל מבלי שיחשדוהו שרדיפת הכבוד הגורם למעשיו הטובים וע"ז השיב לו השי"ת קח לך את יושיע "איש אשר רוח בו" שהוא איש בלי יצה"ר וגם רק רוח א' הוא היצר טוב שורר בקרב לבו ולא יצה"ר:
שם וצוית אותו לעיניהם ונתת מהודך עליו עפמ"ש באלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי ופירש"י שיש בתלמיד מה שהאציל רבו עליו וגם יתר שאת מה שיש לו מעצמו ולפי"ז גם יושע הי' גדול ממשה רבינו פי שנים ורק לעיני ישראל שלא יפגעו בכבוד רבן של ישראל הי' הקב"ה אומר למשה רבינו שעדיין הוא עומד ומצווה ליושע כרב לתלמידו אבל לפי האמת לא הי' לו עוד לצוות ולהיות לנגיד לו וזהו וצוית אותו מה שאני אומר שאתה תצוה את יושע הוא רק לעיניהם לעיני הרואים כדי שיעטרוך בכבוד אבל לפי האמת ונתת מהודך והוא מ' היתרון כלומר יותר מהוד שלך יש לו לע"ע כי פי שנים ברוחו כנ"ל:
שם ויסמוך את ידיו עליו ויצווהו כאשר דבר ד' ביד משה כי עיקר הסמיכה מרב לתלמוד אינה צריכה בשביל התורה שבכתב שהרי היא כתיבה וחתימה עליה אין להוסיף ולכל ישראל היא מורשה כקטן כגדול כרב כתלמוד ורק בשביל תורה שבעל פה שלא ניתנה ליכתב והיא מסירה מדור לדור צריך סמיכה כדי שיתקיימו דברי התלמיד הוותיק המחדש הלכות מדעתו בהיותו מוסמך מרב ומורה מומחה אשר יורהו בדרך יבחר וכ"כ לעיל פרשת שלח ובכ"מ אשר דבר ד' ביד משה רומז על תורה שבעל פה שהם השני טפחים של לוחות שנשארו ביד משה כאז"ל כי התורה שבע"פ מסורה בידו לדרוש כדעתו ובידו היא התשבע"פ ברצונו מרחיב וז"ש ויסמוך את ידיו עליו לא בשביל תורה שבכתב הוצרך לסמיכה כ"א כאשר דבר ד' ביד משה והוא התשבע"פ: עוד י"ל עפמ"ש רש"י בשתי ידיו בעין יפה ובכ"ז אחרי שלא המדרש עיקר אלא המעשה וגדולים מעשה הרב ממעשה התלמוד ע"כ אף שסמך את שתי ידיו עליו והי' פי שנים בכוחו כמ"ש לעיל בד"ה וצוית בכ"ז הי' משה רבינו הפקיד ומצווה עליו והטעם שלא המדרש עיקר אלא המעשה שעושה הצדיק בפועל ידיו כמ"ש וזה מעשה המנורה שרק ע"י מעשיו הטובים מאיר הצדיק לארץ ולדרים עליה ע"כ אף שסמך את ידיו בעין יפה ופי שנים ברוחו של יושע בכ"ז ויצווהו נשאר מ"ר נגיד ומצווה עליו והטעם כאשר דבר ד' "ביד" משה שידי מ"ר שבאו לידי מעשיו הטובים המה העיקר:
עוד י"ל עפ"י פירש"י הנ"ל שעשה יותר ממה שנצטווה שיסמך את ידו א' והוא סמך בשתי ידיו ולכאורה הרי עבר משה רבינו ח"ו אבל תוסיף וכן הרגיש בכלי יקר אבל לפמ"ש בכ"מ שבתורה שבע"פ אף שחידשו גזירות ותקנות מדעתם הרחבה אין כאן משום בל תוסיף כיון שאינם אומרים שהקב"ה ציוה כן בתוה"ק אלא שאומרים שהם מדעתם ובינתם ראו לעשות כן אין כאן משום בל תוסיף עי' ר"מ ה' ממרים ה"נ מ"ר כאשר סמך את יושע בשתי ידיו לא אמר שהשם כן צוה ויעש רק הוא הוסיף כן מדעתו ועינו היפה וכ' לעיל בדיבור הקודם כאשר דבר ד' ביד משה רומז לתשבע"פ וז"ש ויסמוך את ידיו עליו ולא אמר שהקב"ה כן צוה כ"א ויצווהו הוא מדעתו ורצונו הטוב עשאו לנגיד ומצווה כמש"פ ראב"ן וספורנו והוא מותר כאשר דבר ד' ביד משה שמותר בתורה שבעל פה להוסיף מדעתו אם אינו אומר שד' צוה כן: שם ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל ישראל אתו כי אז"ל ת"ח קודם לכהן גדול שנאמר יקרה היא מפנינים מכה"ג שנכנס לפני ולפנים והטעם כי הת"ח יורה וידין עפ"י עצמו שכלו ותבונתו אשר חנן בו ד' ואין משגיחי' בבת קול ולא בשמים היא אבל הכה"ג אינו עושה כלום מדעתו רק כהן שליחא דרחמנא אל כל אשר יחפוץ ישנה ע"כ אף שנשאלי' לכה"ג באורים ותומים מה שלא יזכה לזה הת"ח מ"מ מעלת הת"ח עדיפא שתורתו היא ומפיו תצא תורה וז"ש ולפני אלעזר הכהן יעמוד שיושע המורה לעם דרכי ד' הוא לפניו וקודם במעלה לאלעזר הכהן כי אף שישאל לו לכה"ג במשפט האורים אין זה כבוד עצמו כ"א מה ששואלי' ממנו והוא משיב הוא רק לפני ד' האורים מאירי' דברי ד' ע"י הכהן אבל יושע על פיו ורוח שפתי הת"ח יצאו הוא הכהן הנזכר וכל העדה אתו עם הכהן בכונה כי כל העם ככהן צריכי' לשמוע תורה מפיו ע"כ הוא קודם במעלה:
שם לעיל עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ וכו' וראיתה אותה ונאספת אל עמך כאשר נאסף אהרן אחיך ופירש"י מכאן שנתאוה משה רבינו למיתתו של אהרן וצ"ל וכי ס"ד שמ"ר יגרע חלקו מאחיו הקטן ממנו כאשר מריתם פי (הול"ל על אשר מריתם פי) ובאוה"ח דקדק על כפל הלשון וראה וכו' וראית ונ' כי הרבה טעמים נאמרו על אשר לא זכה מ"ר ליכנס לא"י וי"ל טעם חדש עפמ"ש ותחסרהו מעט מאלהים שמ"ם שערי בינה נגלו למ"ר ולא חסר לו אלא א' ואחרי שאוויר' דא"י מחכים וחיי נשמות יחיו בה אלו בא מ"ר לארץ הי' נפתחי' לו גם שער החמשים בעזרת אוירה המחכים ואז לא הי' עוד מ"ר במדרגת בן אדם כי לית דין בר נש כ"א מלאך א' ואחרי שכל חמדת מ"ר היתה להיות באגודה א' עם ישראל צאן מרעיתו ולא יפרד מהם להיות בגדר מלאך ע"כ מנעו ד' מלבוא לאה"ק כדי שישאר על עמדתו בתואר איש רום המעלה גבוה ונשא עליהם אבל בכ"ז אדם ולא מלאך יהי' וז"ש בפרשת ואתחנן אתה החילות להראות את עבדך שסבר מ"ר שכבר נפתחו לו כל שערי בינה א' מהם לא נעדר וא"א לו עוד להוסיף במעלה ע"כ אעברה נא ואראה ולא אחדל עוד מלהיות בסוג בן אדם ע"ז השיב לו השי"ת שלא כן רב לך ודז"ל הרבה צפון וטמון לך מה שלא ראית עדיין ואם תכנס לארץ וטמירא גליין לך אז לא תהי' עוד אדם כ"א מלאך ד' צבאות וז"ש עלה אל הר העברים וראית את הארץ אבל לא תוכל לזכות יותר גם לבא שמה כי אז לא תחשב עוד בסוג ב"א ע"כ הוסיף וראית אותה אם רק בראיי' אתה זוכה ולא בביאה אז ונאספת אל עמך תהי' באסיפה ואגודה א' עם עמך ישראל אבל אם תבא לאה"ק תפרד מעמך להיות מלאך ואתה הלא נכסוף נכספת תמיד להיות בצוותא חדא עם העם אשר אתה שוכן בקרבו כאשר נאסף אהרן אחיך שהי' פחות ממך במדרגה ע"כ אף שנאמר תוסף רוחם יגועון בכ"ז גם בעת פטירתו אף שראה אז אור גדול בכ"ז הי' עוד נאסף באגודה א' עם עמו אבל אתה אם תבוא לאה"ק תאבד מדרגת אדם והביא ראי' לו ממדרגתו הגבוה שהרי המפרשי' נתחבטו למצוא העון אשר חטא במי מריבה ולדברי כלם אחרי שהוכרחו לחקור ולתור איה מקום חטאו לא הי' חטאו בפני עצמו גדול כ"כ אחרי שלאחר כל החקירות והדרשות לחפש אחריו לא מצאו מפורש באר היטיב רק שבשביל שמ"ר הי' ברום המעלה העליונה ע"כ סביביו נשערה מאד שעל חטא קטן באיכותו נענש לגודל מעלתו וזהו לראי' על רום מדרגתו ע"כ אמר לו כאשר מריתם פי במדבר צין שחטאכם הקטן נחשב לכם כחטאת מרי ע"כ אם תוסיף במעלה ע"י בואך לאויר אה"ק המקודש לא תהי' עוד במדרגת אדם וכששמע מ"ר זאת הודה והתפלל יפקוד ד' "איש" על העדה איש ולא מלאך למען אשר יוכל לצאת ולבוא לפניהם להכניסם לאה"ק ולא תהי' עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה כי הרועה הוא אדם והצאן הוא בהמה א"כ הרועה אינו ממינם וסוגם אבל אצל ישראל אם יפקוד ד' איש ולא מלאך על העדה אז הרועה והכרעים בצווחא חדא יהיו וכאחד יחשבו:
וי"ל בזה ד' המד"ר בריש "אלה מסעי בנ"י אשר יצאו ביד משה ואהרן הה"ד נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" כי מה שהוצרכו להרבה מסעות היה בשביל חטאם שלא שמעו למ"ר ואהרן והמרו את רוחו והסבה שלא שמעו לתורתם הוא כי אמרו בלבם מה לנו בני אדם קרוצי חומר ואסירי התאווה ללמוד מאנשים רמים ונשאים כאלו אשר המרחק רב בינינו לבינם שלהם לבם חלל בקרבם ובקרבנו היצה"ר שורר ונחייתם אותנו דומה לנחיית הצאן אשר יונהג עפ"י הרועה שאינו מסוגם כ"כ גם משה ואהרן אינם מסוגינו וז"ש אלה מסעי בני ישראל שהוצרכו למסעות הרבים על אשר יצאו ביד משה ואהרן ארזי הלבנון אשר לא בדמותינו כצלמינו הם ונחייתם אותנו היתה כצאן כנ"ל ביד משה ואהרן שכמו שהצאן הוא מסוג אחר ולא כרועה כן אנחנו:
שם צו את בנ"י ואמרת להם את קרבני לחמי לאשי וכו' ובילקוט זש"ה אתה צוית פקודיך לשמור מאד ומה צוית צו את בנ"י והיכן צוית בחומש הפקודים ומה צוית לשמור מאוד תשמרו להקריב לי במועדו עיין גבורת שלמה להה"ג מהמש"ק זצוקלה"ה ולחומר הנושא י"ל עפמ"ש בביצה ט"ו הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר ופירשו שלשמירת הנכסים צריך לקיים כל פקודי אדיר במרום ד' והיא השמיר' המעולה שלא ילכו נכסיו לטמיון ואחרי שבשמאלה עושר וכבוד ותוה"ק למחזיקי' בה היא גם כן תועלת לשמירת הממון והנה י"א שהתכלית הטוב יקדש גם את האמצעי' המגוני' דער צוועקק הייליגט דיא מיטטעל עיין לו"א ויצא ואם התכלית מקודש מאד אין בו תערובת זרה אז הי' באפשר לדון כן אחרי שהתכלית כלו קדש ואין לזרים אתו יוכל אולי לחפות גם על האמצעי' הגרועי' המובילים לידי תכלית כמאז"ל גדולה עבירה לשמה אבל אם התכלית הוא שמירת פקודי ד' אשר זה תכלית כל האדם אם גם בתכלית זה נתערבו כוונות אחרות כגון לשמור גופו וממונו כנ"ל אז תכלית כזה שאין כלו קדש לד' לא יוכל לחפות על אמצעי' גרועי' כ"א גם האמצעים צריכי' להיות נכונים וישרים וז"ש אתה צוית בחסדך את פקודיך המה המצות ומעש"ט שלא לבד שמביאות לחיי עוה"ב כ"א בכחם כי ע"ז צוית אותם לשמור "מאד" הוא הממון כמ"ש ובכל מאודך וכיון שכן אחרי שקיים המצות הוא ג"כ לתועלת עוה"ז אחלי אליך אתפלל שלא לבד התכלית יהי' מקודש כ"א יכונו גם דרכי' הדרכים והאמצעי' המובילי' לתכלית יהיו נכוני' וישרים דרכי ד'. ואחרי שהקרבנות מביאי' ג"כ שפע וברכה לעולם כמ"ש הביאו לפני עומר ובכורי' כדי שיתברכו התבואות ופירות האילן ע"כ לא לבד בעת הקריב הקרבן צריך לכוון לד' כ"א גם הדרך המביא לידי' קרבנות צריך ג"כ שיהא נכון וישר כנ"ל וז"ש את קרבני לחמי עם הקרבנות בא לכם גם לחמי לחם מן השמים אשר אני משפיע לכם על ידיהם וכיון שיש בהם גם תועלת גופני לא תסתפקו להקריב אתכם לד' רק בעת תקריבו קרבנכם כ"א גם קודם הקרבתם בדרך שאתם הולכי' להקריב גם הוא צריך להיות נכון וישר וז"ש תשמרו השמרו והזהרו להקריב לי רק במועדו והוא בעתו ובזמנו בשעת הקרבתכם כ"א גם קודם מועדו וזמנו צריכי' אתם להיות קרובי' אלי והנה במדבר שלא הי' מקום זרע ובכ"ז חיו ישראל בע"כ שהי' ע"י השפעת הקרבנות שהורידו להם לחם מן השמים וז"ש לראי' שקרבני לחמי כנ"ל שהרי והיכן ציוה בחומש הפקודים והוא במדבר כנ"ל וי"ל בזה מ"ש באבות "איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה" שלפי הנ"ל אם התכלית אינו מקודש כ"כ אז האמצעי צריך ג"כ להיות מקודש ע"כ א"ל איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם שגם הדרך והאמצעי צריך להיות קדש לד' כל שהתכלית היא תפארת "לעושיה" ויתערב בתכלית מחשבת הכבוד והתפארת ע"כ צריך הדרך שיהא זך ונקי. וי"ל בזה מ"ש "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתך לא אזכור" שאם האדם עושה המצוה לשמה לגמרי בלי שום פנוי' אחרת לכבוד ולתפארת אז התכלית יקדש את האמצעי וגדולה עבירה לשמה וזהו אנכי מוחה פשעיך שאתה חוטא "למעני" שאתה עושה עבירה לשמה אני מוחל אותה אבל בתנאי וחטאתיך לא אזכור והוא מלשון קולע אל השערה ולא יחטא שפי' חסרון וזהו אם לא אזכור חסרונך בעת עשות המצו'. כמ"ש א"א צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא שלא יחסר כל בעשיית המצות אז רק אני מוחה פשעיך למעני כנ"ל:
שם עולת תמיד עפמש"פ מ"ש עולת שבת בשבתו על עולת התמיד שהתורה מבקשת ממנו תמיד בכל עת ובכל שעה להקריב קרבנות על מזבח האמונה והעולה היותר מכל הקרבנות הוא מה שאנו שובתי' ממלאכה ומסחור מדי שבת בשבתו יום תמים היא העולה יותר מכל הקרבנות שאנו מקריבי' תמיד לפני ד' והנה לא יחשב לרצון קרבנות האלו רק אם המה אמצעי' להלהיב את נפשותינו ורוחינו באשיה אבל אם נעשה רק מצות אנשים מלומדה ולא נשיג על ידם התכלית הנרצה אז כל הקרבנות פגול הם לא ירצו כמ"ש שנזור נקרא חוטא על שציער א"ע מן היין וז"ש עולת תמיד העשוי' בהר סיני מה שקבלנו עלינו מהר סיני כשאמרנו נעשה ונשמע שנקריב תמיד על מזבח התוה"ק רק באופן זה יהיו לריח ניחוח ולרצון לפני ד' אם נשיג תכליתם אשר הוא אשה לד' שעל ידיהם נתלהב באש של מעלה ורש"י פי' "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" י"ל עפמ"ש בשם מעשה ד' לפ' מ"ש בקרבנות ריח ניחוח הכוונה שהקרבן מורה על אתא מרחוק שהמקריב לעתיד ייטיב מעלליו וכמו שהריח נודף למרחוק כן הקב"ה מקבל ברצון קרבן החוטא בהריחו יראת ד' שתהי' לו לעתיד למנה ונאמר וד' פקד את שרה כאשר אמר ופי' שהקב"ה שאינו תחת הזמן אצלו ית"ש העתיד ההוה שווין עיין מ"ש פ' תרומה ויקחו לי לשמי ע"כ בעת אשר אמר כבר פקד ג"כ וז"ש אף שהוא רק ריח ניחוח ואינו מורה רק על הטבת המקריב בימים יוצרו לו אחד בהם כי אצלו הכל חד כי אמרתי ונעשה רצוני כלומר בעת אמרתי כבר נעשה רצוני שאינו נופל תחת הזמן:
שייך לעיל הוא דתן ואבירם וכו' אשר אשר הצו על משה וכו' בהצותם על ד' ותפתח הארץ וכו' באכול האש את החמשים ומאתים איש ויהיו לנס כי קרח אף שתלונתו בפומבי לא היתה אלא נגד משה ואהרן אבל בקרבו שם ארבו גם נגד די ולא רק נגד משיחו כמ"ש בשמואל לא אותך מאסו אבל הר"נ איש כפיהם כן לבם ולא מרדו רק נגד משה אבל ויאמינו בד' אם גם לא במשה עבדו ואפשר שע"כ אז"ל מחלוקת קרח ועדתו ולא אמרו נגד משה כמ"ש מחלוקת שמאי והלל שהזכירו שני הצדדים לרמז שבין קרח ובין עדתו גופי' הי' חילוקי דעות שקרח מרד גם נגד ד' ועדתו לא מרדו רק נגד רבן של ישראל ומשה רבינו אשר רק עיני בשר לו ולא ראה ללבב אמר על כלם אתה וכל עדתך הנועדים על ד' שחשד גם עדתו אחרי שהתחברו עם קרח כמוהו כמוהם אבל השי"ת היודע חקרי לב ומבין כליות ענש את קרח הצבוע אשר הראה לפנים שרק נגד משה תלונתו ואין תוכו כברו בעונש היותר קשה ותבלע הארץ אותו אבל הר"נ איש אשר כפיהם כן לבם הי' ולא לבשו אדרת שער למען כחש לא נידונו אלא באש וז"ש דתן ואבירם אשר הצו על משה אבל באמת כוונתם היתה בהצותם על ד' שכפרו גם בד' ע"כ ותפתח הארץ ותאכל אותם שלא כדרך הטבע בעונש קשה אבל באכול האש את הר"נ איש הוא בשביל ויהיו לנס כמו נס ודגל העומד במקום גבוה והוא גלוי ונראה מכל צד כ"כ חטאתם לא הי' רק מה שנראה בגלוי שמרדו נגד משה רבינו אבל לא טמנו בלבם להצות גם על ד':
לעיל שם ויאמר ד' אל משה לאמר (דקדק באוה"ח בכפל הלשון כן בנות צלפחד דוברות ובמסורה שבבעה"ט ואני אשימם דוברות בים עפמ"ש רש"י כך כתובה פרשה זו לפני במרום אלא שהוא להן לשבח ולתפארת שנאמרה פרשה זו על ידן והנה כל דבר אשר רוצים להסיעו ממקום למקום צריך לזה אמצעי אחר אדם בהמה או ספינה אבל להביא עצים ממקום גידולם אל המקום אשר יעשו לכל מלאכה א"צ לאמצעי וועהיקעל אחר כ"א הם בעצמם נקשרים יחד בחבלים ועבותות ונעשו דוברות פלעססע השטין ע"פ המים וזהו הי' ג"כ בבנות צלפחד אף אם לא היו באים בטענה וקובלנא לפני מ"ר היו ג"כ מגיעים לנחלה שלהם כי מ"ר הי' מגיד להם הפרשה הכתובה במרום ודא לדוברות שאף הן הי' באים למטרת חפצם אף בלי אמצעי אחר ולא הי' הדבר רק לרוממם ולגדלם וזהו ויאמר ד' אל משה לאמר מלשון וד' האמירך היום שהוא לשון גדולה וכן הוא שבח וגדולה שמ"ר אמר להם ורק באמצעית הגיעו למטרת חפצם כי כן בנות צלפחד דוברות שהם דומים לדוברות בים שגם מעצמן בלי אמצעי היו משיגים מטרת חפצן:
פ' מטות:
וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמר זה הדבר אשר צוה ד' פירש"י מ"ר נתנבא בכה וכל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם מ"ר שנתנבא בזה הדבר ודקדק בישמח משה כיון שלא רצה להשמיעני שרק מוסיף משה על. הנביאים שנתנבא בזה הדבר ל"ל למימר מ"ר נתנבא בכה הו"ל למימר שמ"ר מוסיף על הנביאים אבל מה שגם הוא נתנבא בכה ל"ש לענינו וכ' עפמ"ש בלו"א ויקרא לפ' מדרשם יכול דבר עמו לצורך עצמו שגם מ"ר לא זכה שידבר ד' עמו פה אל פה רק בזכות ישראל שהיו נצרכים לזה כי לית בר נש אשר יזכה למדרגה גדולה כזו אף אם כגובה ארזים גבהו ורש"י פי' בכ"מ לי הוא כמו בעבורי וז"ש מה שמ"ר זכה לזה הדבר שפירושו שהשכינה מדברת מתוך גרונו לא הי' בזכות עצמו כי בזכות עצמו גם הוא התנבא בכה שפי' אונגעפעהר וזהו שגם מ"ר בזכות עצמו התנבא בכה אבל אל ראשי המטות לבנ"י בשבילם ובזכותם זכה לאמר זה הדבר בעצמו אשר ציוה ד' כי השכינה מדברת מתוך גרונו: עוד י"ל עפמש"פ בלו"א כי תצא מ"ש שרים עצרו במלין שהגדולי' אשר יש לאל ידם להוציא מן הכח אל הפועל את כל אשר ידברו המה צריכים להזהר ביותר בדיבורם כי סומכי' עליהם שיעשו ככל אשר יאמרו כי וכף ישימו לפיהם יש להם הכח לעשות בפיהם מה שגזרו אומר בפיהם עיי"ש והי"מ חילק הדיבורים בין מצוה רשות ואיסור והנה דבור הרשות ומכ"ש דיבור האסור לא יחשב כלל לדיבור כ"א קול הברה בעלמא ופטפטוטי מלין ורק דיבור המצוה לזה יקרא באמת ובעצם דיבור ומזה יקחו המון עם מוסר שלא לדבר דברים בטלים אשר לא בשם דיבור יכינו כ"א רק קול הברה וז"ש וידבר משה אל ראשי המטות הנה הנכבדי' אשר שרים יעצרו במלין דבר אל בנ"י שגם אל העם יאמרו וילמדו דעת שגם הם לא יכשלו בלשונם לדבר דברים שלא לצורך באמרם להם שרק זה הדבר נקרא בשם דיבור אשר ציוה ד' לדבר תורה ותפלה אבל לא קול הברה:
עוד י"ל כי להוודע ולהגלות אם המוכיח כל כוונתו לשמים או רק לכבוד עצמו הוא דורש הוא זה אם כוונתו לשמים לא יחוס פני גדול ולא ישא פניו כ"א ידבר אליו קשות כי על הגדולים קשה החטא ביותר כי שגגות נעשו להם כזדונות ועיין לו"א ר"פ דברים אבל לקטני הערך אשר לא ידעו במה יכשלו ואין להם ידיעת בית רבן וחמורות נעשה להם כקלות אליהם ידבר במענה רך ויחוס על עם עני בדעת וז"ש האזינו השמים המה הגדולי' אשר מרומים שבתם ואדברה בלשון קשה ותשמע הארץ המה הנמוכי' ופחותי הערך רק אמרי פי באמירה נעימה ולשון רכה ל"כ מי שלכבוד עצמו דורש הוא יעשה להיפך מזה כי לנמוכי המעלות אשר לא יירא ולא יחת מפניהם כי אין להם כח ואיל להרע או להטיב להם ידבר קשות ולגדולי הערך אשר בידם להרע או להטיב להם יחניף ויכסה על פשעיהם וידבר אליהם בלשון תחנונים וז"ש וידבר משה בלשון קשה אל ראשי המטות אתם דבר קשות אבל לבני ישראל לאמר בלשון רכה ידבר יוכיח את נגעי בנ"א פחותי המדרגה ואם כזאת יעשה המוכיח אז נודע לבטח ולמדי שזה הדבר אשר ציוה ד' שרק לשמים כוונת המוכיח ואת אשר ישים ד' בפיו אותו ישמור:
עוד י"ל אחרי שמ"ר הי' בעצמו ביכלתו לאמר לבנ"י יק' למה הוצרך לאמצעי' את ראש' המטות שהם יאמרו לבנ"י והו"ל לאמר להם בעצמו אבל כמו שאז"ל גבי ס"ת המלך נותנו לכה"ג וכה"ג לסגן והוא כדי שכלם יזכו לטול חלק במצוה ע"כ שפיר נאה שרבים ישתתפו בה ה"נ בשביל שזה הדבר אשר ציוה ד' ע"כ זיכה מ"ר את ראשי המטות שגם הם יטלו חלק במצוה: שם איש כי ידור נדר לד' וכו' ככל היוצא מפיו יעשה ע"ד שנאמר ותגזר אומר ויקם לך כי הצדיק לא יפול דבר מכל דבריו ארצה כ"א הקב"ה מאמת ומקיים כל אמרי פיו וזהו איש כי ידור נדר לד' שבכל לבבו ובכל נפשו יהי' קדש לד' אז ד' הנזכר קודם לזה גם הוא לא יחל ויבטל דברי איש תמים במעשיו כזה כ"א ככל היוצא מפיו של אותו צדיק הקב"ה יעשה ויקיים כל מוצא שפתי צדיק:
עוד י"ל כי אז"ל שיהא הן שלך צדק שאף דברים שאין בהם אלא משום מחוסרי אמנה מ"מ צריך האדם להרגיל א"ע ע"כ טוב שינדור והלא צריך לקיים את הנדר כדי שלא יעבור על בל יחל ואחרי שהורגל לקיים מה שנדר הרגל הזה יעשה לטבע אצלו לקיים את כל מוצא שפתיו אף אם לא נדר וע"ז י"ל נדרים סייג לפרישות וז"ש "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר דברת נדבה אשר דברת בפיך" דפתח בלשון עתיד תשמור וסיים ועשית לשון עבר ולהנ"ל י"ל דה"פ שלעתיד תשמור את כל מוצא שפתיך אף שלא נדרת אם תרגלת בזה שעשית בעבר נדבה אשר דברת ואחרי הרגילות לקיים את הנדר אז גם מוצא שפתיך בלי נדר תשמור וז"ש איש כי ידור נדר לא יחל דברו שנדר ועי"ז יעשה לטבע אצלו שככל היוצא מפיו יעשה אף אם לא הוציאו בלשון נדר:
שם ואשה כי תדור נדר ואסרה איסר וכו' וקמו כל נדריה בלשון רבים וסיים בלשון יחיד וכל אשר אסרה על נפשה יקום אפשר דמרמז עפמ"ש בנדרים ס"ט דבאומר האב קיים ליכי שני פעמים ונשאל על הקיום הראשון חל השני מדרבא דבשבועה שלא אוכל ב"פ ונשאל על הראשונה חלה השני' וז"ש כי תדור נדר וגם אסרה איסר והוא שבועה על שבועה לא תימא שהשני' אינה חלה כלל על הראשונה לא כן כ"א וקמו כל נדרי' אף שהיו שנים שבועה על שבועה ואף שאין נפקותא בזה שהרי כבר אסורה וקיימ' מכח הנדר הראשון בכ"ז הנ"מ אם נשאלה על הראשונה ולא נשארה רק השני' אז וכל איסר אשר אסרה על נפשה והוא באחד יקום לבדו כי על הראשונה כבר נשאל ואיננו:
שם ואם היו תהי' לאיש ונדריה עליה פירש"י מדרז"ל דקאי בארוסה ונ' שזהו הפירוש של כפל הלשון הי' תהי' שהארוסה כבר נעשה בה הוויית הקידושין הנקראת הוי' אבל עוד לא נקשר החיבור במעור איש הווי' בשלימות וז"ש ואם הי' שכבר החל בה הווי' ע"י האירוסין שנקראי' הווי' אבל עוד לא נגמרה ההווי' עד עת הנישואין אז תהיה לאיש ותוגמר ההווי' בשלימות:
שם ואם הניא אביה וכו' וד' יסלח לה כי הניא אביה אותה והקשה למה צריכה לסליחה אחרי שהפר אביה ונ' אחרי דמיירי כאן בנדר עינוי נפש ובוודאי מה שנדרה היתה הסברה עבור ידעה שחטאה ע"כ היא נודרת לסגף א"ע כדי שיהא לה הסיגוף והעינוי לכפר' על העון אשר חטאה ובהיות שאביה ובעלה אינם מרוצים שתסגף א"ע סד"א ששוב אין לה כפרה על העון אשר חטא' ורצתה לכפר אותו ע"י עינוי נפשה אבל אחרי שאז"ל שחשב לעשות ונאנס מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ה"נ אחרי שהיא היתה ברצונה לענות נפשה ורק שנתעכבה ע"י אביה ובעלה ע"כ וד' יסלח לה את העון אשר חטא' אחרי שנאנסה מלסגף א"ע לכפרת פשע:
שם ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקים עליה יש לרמז עפשאז"ל שביוכ"פ אומר השטן להקב"ה יש לך עם כמלאכי השרת ופירשו שלא בא בזה ללמד זכות על ישראל שלא כדרכו כ"א אדרבה בא בטענה לבטל התנצלותם שאומרים זכור כי עפר אנחנו ואין בנו כח ללחום נגד היצה"ר והוא מורה עליהם באצבע ביום המקודש שפורשי' מכל הבלי העולם ותענוגיו עד שדומין למה"ש הרי שיש להם כח ואיל ללחום והנה עתה בעת שאנו גנוחים תחת עול הגלות נקראים אנחנו בשם אלמנה כמ"ש היתה כאלמנה או כגרושה כמ"ש איה ספר כריתות אמכם ואנו נודרים לד' שאם ישיב את שבותינו אז נעמוד חי לפני ד' כל הימים ולא נשמע עוד לקול המסית ומדיח וע"ז שאנו מורי' שיש לאל ידינו לעמוד נגד הצר הצורר הוא היצה"ר כשל כח טענותינו אשר ענינו בעת שלוותינו שאין היכולת בידינו וזהו ונדר אלמנה וגרושה היא כנסת ישראל ואנו נודרי' לד' שנאסור את נפשותינו בחבלי האהבה לד' ולתוה"ק אשר לא ינתקו לנצח הנדר הזה המורה שיש ביכולת האדם לכבוש את יצרו הוא יקום כמו באשר יקום איש על רעהו נגד כנס"י לבטל טענותיהם שאין ביכלתם להרוס את היצר סוכן ולבטלו: שם כל נדר וכו' לענות נפש אישה יקימנו וכו' ובמסורה שבבעה"ט על מחלת לענות כי כל הנודר כאלו בנה במה כי המוסיף לידור הוא מחלה נפשית שהנפש לא מטוהר' שלא די במה שאסרה תורה וכמו שהבעל חייב ברפואת הגוף חייב ג"כ ברפואת נפש אשתו וזהו שנתנה התורה כח לבעל שיפר נדרי עינוי נפש אשתו כי על מחלת לענות כי עינוי נפשה היא מחלה ומחוייב הבעל לרפאותה ולהסיר מחלה זו מקרבה ע"י שיפר את נדרה:
שם ושמע אישה ביום שמעו לא ראיתי מי שהעיר ע"ז מאי ביום שמעו כיון דשמע הוא ביום שמעו ואפשר דרומז לאז"ל בנדרים פ"י שאם לא ידע שביכלתו להפר אם נודע לו אח"כ שיכול להפר ואחרי ששמיעה הוא כ"פ לשון הבנה לז"א ושמע אישה באזניו אבל לא הבין שיש יכולת בידו להפר אז ביום שמעו והבינו שיכול להפר ה"ה כיום שמעו באזניו:
שם אלה החקים אשר צווה ד' בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה י"ל שלא תאמר כדברי האומר מצות בטילות לעתיד כ"א לעולם ד' דברך נצב פקודי ד' יעמדו לנצח והנה בעוה"ז נקראו ישראל רק בבחינת בן ובת למקום ולע"ל יהיו בבחינת איש ואשה כמ"ש ביום ההוא תקראו אישי והיא המדרגה היותר רמה ונשאה ע"כ אמר אלה החקים לא יבטלו מתוך זרע היהודים בין בעת אשר נהי' בבחינת איש ואשתו בין בבחינת רק אב לבתו כי רק בנעוריה בית אביה כ"ז שנער ישראל אוהבם הקב"ה כמו אב לבת אבל לע"ל נהי' איש ואשתו:
ויש להוסיף נופך עפמ"ש על אור יקרות וקפאון הדברים שנתכסו בעוה"ז יהיו גלויי' לעוה"ב ופי' פרשת בשלח מ"ש שם ערב וידעתם בקר וראיתם את כבוד ד' שבעוה"ז הנקרא ערב אין לנו רק ידיעה מכבוד ד' אבל לעת בקר ויזרח שמשו של עוה"ב אז תראו עין בעין את כבוד ד' ע"כ אף שבעוה"ז ישנם בתוה"ק חקים אשר אין אנו מבינים טעמם ונימוקם כ"א חקה חקקתי אבל לע"ל לא יהיו כלם רק משפטים אחרי שיסיר המסכה המכסה עליהם וע"ז רומז ג"כ מ"ש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שלע"ל שמשה ינחנו רק משפטים הגלויים בטעמם ישים לפנינו ואחרי שאמרנו וכ"ה במדרשים שבעוה"ז אנו בבחינת בת לאבינו שבשמים אבל לע"ל נהי' בבחינת איש ואשתו ע"כ אין לנו חקים לא נודע טעמם רק בזמן האמצעי אשר הוא בין העת אשר אנו כבת לאב ובין העת המקווה אשר נהי' איש ואשתו וז"ש אלה החקים לא יקרא בשם חקים לא נודע סיבתן רק בעת האמצעי הלזו שאנו בין אב לבתו ובין איש לאשתו כי רק בנעוריה כ"ז שנער ישראל אנו בבחינת בית אביה הנ"ל אבל אחרי שיעבור זמן האמצעי הזה אז כלו משפטים נחי' בהם. וז"ש ג"כ והי' עקב כלומר בסוף ואחרית הימים לא תשמעו רק המשפטים ולא חקים:
שם נקום נקמת בנ"י מאת המדינים אחר תאסף אל עמך וידבר משה החלצו מאתכם אנשים עפמ"ש בלו"א פרשתינו שעיקר הנקמה שישתדלו להיות צדיקים ואז יענשו מן השמים כל הנוגע בהם לרעה והמפרשים עי' מ"ש פרשת שלח היש בה עץ אם אין שעץ הוא הצדיק וגדולים צדיקים במיתתן שמגיני' על הדור אף שכבר הם הלכו לעולמם וזהו היש בה עץ חיים אשר יגין עליהם באברתו אף אם הוא כבר אין ואינו בעוה"ז כי לקח אותו אלהים לגבהי מרומים והנה מ"ש בעקידה והנה איל אחר נאחז בסבך פירושו אחר שנאחז בסבך ראה אותו ואחר כמו אחרי וז"ש נקום נקמת בני ישראל לא לבד בעודך מתהלך בארץ החיים כ"א גם אחרי שכבר תאסף אל עמך גם אז תהי' העץ המגין עליהם וע"י מה ע"י שתזרזם להיות צדיקים והחלצו מאתכם אנשים צדיקים כפירש"י:
עוד י"ל עפמש"פ רש"י לתת נקמת ד' במדין ולא על המואבים בשביל ב' פרידות שיש לי להוציא מהם רות ונעמי והנה ציפה הדורות מראש הוא ידע מקדם את אשר יעשה באחרית הימים אבל ישראל אשר רק עיני בשר להם לא ידעו זאת והחליטו בדעתם שמרשעים יצא רשע וא"א שיפרדו מהרשעים פרידות טובות שרק מישראל זרעם אחריהם לברכה ע"כ בדעתם הי' לנקום את נקמתם גם במואבים וז"ש נקום נקמת בני ישראל אם הי' הדבר תלוי בדעת בני ישראל אז היו נוקמים גם "מאת" המדינים הם המואבים שנטפלו למדינים ונתקשרו עמהם נגד ישראל אבל מ"ר אמר להם החלצו כלומר תפשיטו ותחליצו מעליכם את הדעה הזאת (והוא מלשון וחלצה נעלו) שרק מאתכם אנשים צדיקים ורק מישראל יולד זרע קדוש אבל לא מאומה אחרת הדעה הכוזבת הזאת החלצו והשליכו הלאה כי ד' יודע שיצאו ממואב פרידות טובות ע"כ לתת את נקמת ד' הרואה את הנולד רק על מדין ולא על מואב כי חש עתידות למו:
החייתם כל נקיבה הן הנה עפמ"ש לעיל פ' ח"ש בשם מפרשים שמ"ש וכל הבת תחיון הוא רומז למ"ש וחטאתי נגדי תמיד שהעבירות המכונים בשם בת צריך להחיותם ולהעלותם תמיד על זכרונו כדי שישוב עליהם בכל עת ועונה וכ"ז היכי דליכא למיחש לתקלה וז"ש החייתם כל נקיבה ורוצים אתם לקיים את הנקיבות שנכשלתם בהם לקיים מ"ש וכל הבת תחיון הלא איכא למיחש לתקלה כי הן הנה לפוקה ומכשול וצריך להסירם מקרב עמי:
שם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו במסורה שבבעה"ט נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד עפמ"ש בשפתי חכמים דהסברה היתה נוטה שאשה הראויה לביאה ולא נבעלה תשאר בחיים חיתה שהיתה ראוי' להכשיל את ישראל ולא הכשילה עיי"ש ומה שציוה השם אעפ"כ להרגם ולא זיכם ע"י ישב אדם ולא עבר עבירה כאלו עשה מצוה י"ל דבישראל דוקא נאמר כלל זה דידוע דבישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא באו"ה ע"כ בישראל כיון שחשב שלא לעשות עבירה בפועל מחשבה זו כמעשה תחשב משא"כ באו"ה לא מהני מחשבתן הטובה שלא לחטוא והנה ישראל דבדידהו מחשבה כמעשה מתפלאים ע"ז שהקב"ה ברא את העולם ע"י מעשה והלא גם במחשבה לבדה הנחשבת כמעשה הי' ביכלתו לברוא עולמות וזהו נפלאי' מעשיך שהוא לפלא בעינינו למה עשה הקב"ה מעשים הלא אף מחשבה לחודה היתה פועלת אבל רק אצלינו ישראל הוא לפלא אשר נפשינו יודעת מאד אבל או"ה שאין נפשם מטוהר' שתדע הרבה להם אין זה לפלא וזהו כוונת המסורה כנ"ל לפי חומר הנושא:
שם ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה כבר דקדקתי בלו"א דהו"ל למימר הבאים ממלחמה שהרי כבר חזרו ממערכי המלחמה וכעת י"ל דרומז למ"ש הרמב"ן בנימוקיו שע"כ לא ציוה השם בהגעלה וטומאה במלחמת סיחון ועוג ששם באו לכבוש את א"י והותרה להם אפילו קדלי דחזירי אבל מלחמת מדין שלא היתה לכבוש רק לנקום נקמתם הוצרכו להגעלת כלים וז"ש ויאמר אל אנשי הצבא שלא יצאו כעת לכבוש את ארצם רק הבאים למלחמה בעלמא ע"כ זאת חקת התורה שנצטויתם בהגעלה:
שם אך את הזהב וכו' אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר יש לרמז אחרי שכל עמל האדם לצבור אוצרות כסף וזהב וכל חשקו ותשוקתו להשיג מהם במדה גדושה וע"י הכוסף לכסף והתאווה למדהבה יעבור חוק וגבול ונדבק בהם טומאת הנפש ותיקונו הוא כמ"ש באלשיך אקרא דונתת בכסף ע"י שישתדל האדם להקדיש הכסף והזהב לדברים טובים ומועילים עי"ז יטהרו מכל שמץ פסול הנדבק בה ע"י השתדלותו אחריהם בהתלהבות יתירה כמ"ש במ"א מ"ש מטבע של אש הראה לו הקב"ה למ"ר והאש הזרה אשר הביא לו את ההון יחליפנו וימירנו רע בטוב באש קדש לד' ותמורתו יהי' קדש וזהו אך את הכסף וכו' אשר יבא לכם ע"י אש זרה אשר בוער בקרבכם להבהב יבא באש קדש לד' ועי"ז וטהר יהי' כסף צרוף ומזוקק מכל חלי:
שם וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ואחר תבואו אל המחנה במסור' שבבעה"ט וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כי באמת צריך האדם לטהר א"ע כל ימי חלדו ובכ"ז מי שחטא כל ימיו וטוב אחרית דבר מראשיתו שביום מותו יחזור בתשובה שלימה והוא רחום יכפר ולא ידח ממנו נדח כמ"ש עד יום מותו תחכה לו והטעם לזה כ"א היתה תשובת האדם תלוי' רק באדם עצמו בוודאי לא הי' מתכפר אם לא ישוב רק יום א' לפני מיתתו אבל אחרי שאז"ל אלמלי הקב"ה עוזרו לא הי' יכול והתעוררות לתשובה בא רק מגבהי מרומים ובלי עזרה השם א"א לאדם שנשתקע במצול' העונות להוציא א"ע ממסגר אסיר ורק אם יערה עליו רוח ממרום וקול דודי דופק על פתחי לב אז לאל ידו לשוב אל ד' א"כ יש לו קצת התנצלות באמרו שמה שלא שב מקדם הי' על שלא בא לו התעוררות מלמעלה מימי קדם והנה ימי שנותינו שבעים שנה ובוודאי מה טוב ומה נעים שכלם יהיו שווין לטובה לחזות בנועם ד' וללכת בדרכיו אבל אף מי שטמא בגדיו ומדותיו כל ימי חלדו ובכ"ז וכבסתם את בגדיכם ביום הז' כשהגיע כבר לימי הזקנה והולך אדם לבית עולמו אז יפשוט בגדים הצואים גם זה האיש אשר לא ינחם מרעתו רק ביום הז' לעת ינטו צללי ערב ובא השמש וטהר בכ"ז לא יודח מלבוא אל מחנה השכינה כ"א ואחר יבא אל המחנה וטהר ונתנה המסורה טעם לזה כנ"ל כי וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם שהתשובה תלויה בידי הקב"ה שיבוא התעוררות לה מלמעלה. ועיין מ"ש לעיל פרשת אמור:
שם אנשי הצבא בזזו איש לו עפמ"ש הצדיקים יצרם מסור בידם והרשעים מסורים ביד יצרם ע"כ סיפר הכתוב בשבחן של אנשי הצבא אף שבזזו ובשעת המלחמה ובזוזי האדם כעיר פרא עיר פרוצה אין חומה המה יצאו מן הכלל הזה ולא היו מסורים ביד יצרם הצר הצורר כ"א איש לו כל איש הי' שלו וברשות עצמו ולא תחת ממשלת היצר:
ועד"ז פי' מ"ש פרשת נשא ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהי' עפמ"ש בקרח את כל היקום אשר ברגליהם שהכוונה שהיקום וממונו של אדם צריך להיות תחת רגליו של אדם ולא שיהא הכסף עשוי לבעל ולאדון על האדם ופי' ג"כ מ"ש הסר עדיך מעליך שהרכוש אשר הוא לצפירת תפארת לאדם לא יהיה עליו מלמעלה כאדון ומושל ומי שהכסף מושל עליו הוא מסור בידו ואינו ברשות עצמו כ"א עבד נרצע לכספו כמ"ש לעיל פרשת אמור וכהן כי יקנה נפש אשר הוא קנין כספו כלומר שהוא ברשות וממשלת כספו ע"כ מי שמעכב מתנותיו ואינו נותנם לכהן הוא קנין כספו כ"א הוא מסור ביד יצרו אבל איש אשר יתן לכהן לו יהיה הוא ברשות עצמו ועבד חפשי מאדוניו וכבר פירשתי לעיל בכ"מ שמי שיש לו בנין דלא מעלי אז יגזלו ממנו כל זכיותיו ואחרי שיבא בשלום אל אבותיו בדמיונו שיש לו מצות ומע"ט אשר לו הכין זרע מרעים ישחיתו נחלתו וע"ז פי' וקראת אתכם הרעה באחרית הימים שכל מה שהקדיש עתותיו בעודו בחיים חייתו לתורה ולתעודה יגע לריק אחרי ילד בנים משחיתים לבהלה כמ"ש וחשך ע"פ תהום אלו מעשיהם של רשעים שאף אם גם כבר לקברות הובל אבל מעשיהם של רשעים זרעו אחריו יחשיכו מאורו וע"ז אז"ל כשהבנים לוקים האבות מרגישי' בקבר שיוגרע חלקם והנה אם האשה שטה ומזנה מסתמא יהיו לו זרע מרעים וזהו ואיש את קדשיו לו יהי' אם ברצונו שמה שהקדיש בחייו ישאר לו לנצח אז יתן לכהן מתנותיו כי אז"ל שאם מעכבם סופו לבוא לכהן להביא לו אשתו הסוטה אבל אם יתן ולא יעכב לעצמו המתנות כהונה אז יהי' לו זרע חיי' וקיימא וישארו לו קדשיו:
שם ויביאו אותו אל אוה"מ זכרון לבנ"י ולפני ד' דקדק ברמב"ן ואוה"ח דהו"ל למימר באוהל מועד לפני ד' שהוא המקום שהוא זכרון לבנ"י ונ' עפמ"ש בלו"א ח"ש לפ' מ"ש גבי נח שהי' צריך לסעד לתומכו נאמר בו את האלהים ובאברהם התהלך לפני שמי שאינו מושרש כיתד במקום נאמן על אדמת האמונה אינו יכול להלוך במקום שאין מכירי' עדן את ד' ללמד תועים בינה כי יש לחוש שיצא שכרו בהפסדו ותחת אשר יצליח בידו לתקן אותם המה יקלקלו וישחיתו את נחלתו ע"כ באברהם לבד נאמר התהלך לפני במקום אשר איננו עדיין ניכר שם אבל נח שהי' צריך עוד סעד לתמכו ואינו בטוח עדיין שלא ימוט לנצח ע"י חברת מרעים לא הי' יכול להלך רק את ד' במקום אשר כבוד מלכותו כבר נגלה והנה בת"י וירושלמי האריכו לבאר שלקחו את התכשיטין האלו מעל הנשים בכ"ז כבשו את יצרם ולא הרהרו בעבירה וכ"פ רש"י וכיון שעמדו בנסיון גדול כזה ולא נכשלו זהו לאות שאמונתם בד' היתה חזקה עד שכל הרוחות אינם מזיזים אותם ממקומם והיו במדרגת אברהם להתהלך לעני ד' וז"ש זכרון לבנ"י "לפני ד'" שיוכלו להלך במקום אשר אין עוד א' לנגד עיניהם ובכ"ז יעמדו חי וקים: שם ועבר לכם כל חלוץ עד הורשו את אויביו מפניו כי לע"ע נאמר סוס מוכן למלחמה ולד' התשועה אף שלד' התשועה ביום קרב בכ"ז צריכים אנו להחלץ חושים ואז ד' יעזור לנו אבל לע"ל לא ילמדו עוד חרב וכתתו חרבותם לאתים וינוסו משנאינו מפני ד' אף אם לא נעשה מצידנו כל מאומה הקב"ה יגרש את האויב אם גם לא נעשה מאומה מטכסיסי מלחמה וז"ש לע"ע ועבר לכם כל חלוץ צריכים אתם להזדיין בכלי קרב ויברך ד' אתכם בכל אשר תעשו אבל בלי מעשה שלכם לא תבואו למטרת חפצכם עד שיבוא העת המקווה שיורש ד' את אויביו מפניו אם רק יראו את פני ד' כבר ינוסו כי ד' נלחם לכם ולא יהא עוד ההכרח לעבור חלוצים. ואפשר להעמיס כן בכוונת המסורה נחנו כעבור חלוצים ונחנו פשענו ומרינו כ"א היינו תמימים ושלמים אז וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך ולא נצטרך לכלי קרב ומגן גבורים אבל ע"י שנחנו פשענו ומורינו ואין אנו ראוים להושע מבלי שנעשה מאומה ע"כ נחנו נעבור חלוצים:
נחנו נעבור חלוצים ובמסורה הנ"ל הביא ג"כ כלנו בני איש א' נחנו י"ל עפמ"ש לעיל בדבור ויביאו אותו אל אוהל מועד שרק שמי שתקוע במקום נאמן על יסוד האמונה יוכל להלוך לפני ד' דהיינו במקום שאינם יודעים עוד את ד' ע"כ אף שארץ כנען היתה מלאה גילולים ותועבות לא יראו לנפשם לעבור שמה אולי רעת הכנענים תהי' בעוכרם להשחית את מדותיהם כי הי' להם כלי זיין ושם המפורש חקוק עליו לעמוד חי לפני ד' והוא זכות אבותם הקדושים אשר בארץ המה היא שעמדה להם שלא יראו ולא חתו אבל אם היו ישראל עם הכנענים מגזע ושורש א' אז לא היו מרהיבים בנפשם עוז ללכת לארץ טמאה אשר כל יושביה השחיתו התעיבו עלילה וזהו נחנו נעבור חלוצים "לפני ד''' למקום אשר שם ד' עוד לא נודע להם ולא נירא מפני רעתם כי אנו חלוצים ומזויינים בכלי מלחמה ואתנו מגן וצנה שאנו נצר משרשי אבותינו הקדושים אשר נאמר עליהם בעבר הירדן ישבו אבותיכם וזהו ואתנו לעמוד לנו לעזר מרעה הוא נחלתינו מה שירשנו מהמדות והמעלות המוסריות אשר ישכנו מעבר לירדן וע"ז הוסיפה המסורה אם היינו כלנו בני איש א' ולא היינו מגזע אילים ותרשישים אשר זכותם ולימודיהם עומדים לימינינו כ"א כלנו מאיש א' משורש א' מקור מחצבינו אז נחנו פשענו ומרינו לא היינו רשאים לעבור לפני ד' כי הי' הכנענים מטים את לבנו מאחרי ד' אבל בשביל שאתנו נחלתינו מעבר הירדן כנ"ל ע"כ יש לנו כלי מגן ומחסה ונעבור חלוצים בכלי זיין הזה אף לפני ד':
שם לעיל ויקצוף משה על פקודי החיל (הו"ל למימר פוקדי החיל כי המה המצווים ולא המצווים) שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה כי מסתמא הראשים ידעו והבינו שמחוייבים להרוג את הנשים כי הן הנה היו לבנ"י בדבר פעור רק העם עטה אל השלל ורצה בקיומם להחיות אותן להם לצרכם והראשים לא יכלו לעמוד נגד רצון העם ובטלו רצון עצמם מפני רצון העם וע"ז קצף משה כי הראשים צריכי' להתחזק ולעמוד על דעתם הנכונה ולא יחתו מפני קול העם ברעה והנה אם הראשים לא נבחרו בעבור גודל מעלותיהם רק שהעם הגביהו אותם למעלה ראש ע"י פראטעקציאן וכדומה אז יש להם קצת התנצלות אם הראשים יכופו כאגמון ראשם מפני רצון העם אחרי שרק ע"י רצון העם התנשאו לכל לראש ע"כ צריכים להיות כפופים להם כי יראים שהעם אשר הגביה שפלים אשר אין העטרה הולמת הפה שאסר הוא הפה שיתיר יוכל להשפיל גיאים ולהסירם מעל כסאם אבל אם הראשים ע"י כחם וגבורתם ורב חילם הוגבהו על ראשם כאלו אשר יכולים לסמוך על עצמם ותקפם לאלו אין שום התנצלות לחפות עליהם אם ינידו כקנה למלאות רצון העם אף אם בלבבם יבינו שרצון העם הוא ברע ולא טוב וז"ש ויקצוף משה על פקודי החיל על שהיו הראשים לא פוקדים נגידים ומצווים כ"א פקודים ומצווים מהחיל אשר פקד וצווה עליהם לעשות כרצונם ולא היה בהם כח לעמוד כנגדם להיות מצווים והוסיף לפרש שע"כ קצף ביותר כי הם לא היו ראשים רק ע"י רצון העם אשר ברצותו מגביה וברצותו משפיל עד שהוצרכו לסור למשמעתם כ"א הם היו שרי החיל הבאים מצבא המלחמה ע"י שהראו כחם וגבורתם ביום קרב הצטיינו להיות להם לראשים ע"כ הי' להם להיות פוקדי ולא פקודי החיל: