לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט
החדש על פרשת נשא
ואת כל אשר יעשה להם ועבדו עפמ"ש ז"ל הארון נשא את נשאיו ומסתמא לכל כלי המקדש היתה בחינה זו ע"כ אף שלפי הנראה שהלוים עבדו עבודה תמה אבל לפי האמת אינו כן כ"א אשר יעשה להם ע"י אחרים והם כלי המשכן בעצמם אשר הם נשאו את נושאיהם הם עבדו ולא הלוים וי"ל שע"ז רומז מ"ש להלן בפרשה "כל הבא לצבוא צבא לעבוד את עבודת אהל מועד" כלומר שהאוה"מ בעצמו עובד את עבודתו ולא עבודת הלוים היתה כ"א עבודת אוה"מ העבודה של אוה"מ וז"ש "ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם כיון שהמשכן בעצמו שהי' נשא את נושאיו לא הי' לו צורך לנושאים" רק הקב"ה רצה לזכות אותם במצות הנשיאה כדי שהמצוה תגן עליהם ותשמרם מכל רע כמ"ש הר"מ גבי מזוזה וזהו ופקדתם אותם וצוית אותם במצות נשיאה לא שהמשכן צריך לכך כ"א רק שיהא ללוים למשמרת לשומרם שכל רע אליהם לא יאונה דמצוה מגינ' ומצלא:
שם איש על עבודתו ועל משאו עפמ"ש באבות אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות ופי' במד"ש כי הבטלה מביא' לידי שיעמום ומעביר את האדם מדעת קונו וגם הגאו' מביאה לידי תרבות ע"כ אהוב את המלאכה ולא תהי' יושב ובטל ושנא את הרבנות הוא הגאו' ועי"כ לא תתוודע ותמסר לידי יצה"ר האומר שהכל רשות לאדם בעשות כאלו אין כאן פקודי ד' א"ד י"ל ואחרי שאיש הוא לשון אדון ושררה אמור איש כ"א נעשה איש ואדון המושל ביצרו ע"י ב' דברים האלו הא' על עבודתו שלא יהא בטל ממלאכה ועבודה והשנית ועל משאו אם לא תבואהו רגל גאוה כ"א ישא ויסבול את כל אשר הוטל עליו:
עוד י"ל עפ"י אז"ל עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית היא תורה שבע"פ ואז"ל הלחות היו ו' טפחים וב' מהם נשארו ביד מ"ר ופירשו שרומז על תורה שבע"פ הניתנה ונמסרה ביד חכמים תלמידי מ"ר לדרוש ולדון כדעתם וז"ש עפ"י ד' פקד אותם מה שפקד וצוה ד' על על פה נשאר ביד משה כל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש לא בשמים היא כ"א מסור' ביד משה ותלמידיו ומה שעשה ד' כן שמסר התשבע"פ בידי אדם ולא כתב רובי תורתו הכל בכתב הוא עפ"י שאכתוב לקמן פ' בהעלותך שלפום צערא אגרא שכ"כ שיקשה על האדם לעשות מצות ד' כן ירבה שכרו ע"כ לקיים תורה שבכתב שצוה הקב"ה בעצמו ובכבודו אין בו מן הקושי והטורח כי ד' אלקים דבר מי לא ישמע בקולו אבל לקיים דברי חכז"ל אשר בשגם המה בשר ודם הוא עבודה קשה ואם בכ"ז לא נסור מדבריהם ירבה מתן שכרינו ע"כ מסר לחכמים רובי תורתו להגדיל ולהאדיר מתן שכר ע"כ אחרי אמרו עפ"י ד' ביד משה כנ"ל הוסיף לאמר מילתא בטעמא שעשה ד' ככה כדי שעי"ז איש איש על עבודתו שקיום דבריהם תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ויהי' להם קיום דברי חז"ל עבודה ולמשא ובכ"ז לא יזיזו מדבריהם זיז כ"ש:
שם איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בד' ואשמה הנפש ההיא והתוודו את חטאתם והשיב את אשמו בראשו דקדק באוה"ח על שינוי הלשון מיחוד לרבים ונ' עפמ"ש לפ' מ"ש והתברך בלבבו שלום יהי' לי כי בשכירות לבי אלך למען ספות הרווה את הצמאה שיאמר הרשע שמצד ערבות שכל ישראל ערבים זב"ז יסבלו כל ישראל את עונש עונו הרווה אשר הרווה את תאות לבו וגם הצמא שלא השביע את יצרו כלם יסבלו עמו וכיון שמשא שקשה לאחד נוח לרבים בזאת יתברך שלא יגדל עונשו כ"כ אחרי שרבים וכן שלמים ישאו ויטלו עמו לז"א שהוא בדמיונו הכוזב כי יבדילו ד' לרעה מכל שבטי ישראל ולא יהיו ערבים עבורו והוא לבדו עונו ישא עיין לו"א נצבים והנה המומר להכעיס אף אם חוטא רק בדברים שהתאוה להם בכ"ז להמריא את קונו הוא אומר שלא לבד למלאות את נפשו כי תרעב עבר על מצות ד' כ"א להכעיס איש כזה בודאי אין ישראל ערבים עבורו כמ"ש באבות הכל נתון בערבון ומצודה פרושה על כל החיים כלומר שרק לחוטא אשר נלכד בשחיתת ובמצודת היצר סוכן בשביל אדם כזה הכל נתון בערבון אחרי שנלכד במצודה ולא השתדלו להוציאו ממנה וכשלו איש בעוון אחר אבל מי שחוטא בעינים פתוחות וכל כונתו רק למרוד בד' אינם ערבים עבורו כי אם גם התחזקו בכל מאמצי כחם להישיר דרכו לא הי' לאל ידם ועוד כי המרחק רב בינו לבינם כי כל ישראל אם חטאו יתוודו על עוונם ומודה ועוזב ירוחם הוא אבל הוא לא יתוודה לעולם כי לדעתו הנשחתה אין כאן חטא ועוון כלל וז"ש כי יעשו מכל חטאת האדם שאף שחטא רק באשר הוא אדם אפר דם מרה ותאותיו הסיתוהו לחטוא ובכ"ז הוא אומר ועושה למעול מעל בד' שכל כונתו למרוד ביוצרו אז לא רק בגופו מקור תאותו הוא חוטא כ"א ואשמה הנפש ההיא שבנפשו ורוחו חטא שיש לו שרץ במוחו ורק הוא לבדו ישא ויסבול עונש חטאו והטעם כי האחרים החוטאים מחמת תאוה לאחר שחטאו מתנחמים והתוודו את חטאתם אבל הוא לא יעשה כן והשיב את אשמו בראשו כי בראשו נגעו ולא ישוב וניחם ע"כ אין כאן ערבות כי הבדילו ד': עוד י"ל עפמ"ש ז"ל בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים עצמן לכ"ש א"כ מי שנכשל בדבר עבירה בשוגג זהו לאות ולמופת שמסתמא כבר חטא מקודם ע"כ הזמין הקב"ה תקלה ע"י כי אם הי' נקי וחף מפשע לא נזדמן לו עבירה בשוגג ואחרי שמעילה הוא בשוגג אמר קרא אם ימעול מעל בשוגג זהו הוכחה שכבר מקדמת דנא ואשמה כבר הנפש ההיא שאל"כ לא בא לידו המעילה בשוגג:
עוד י"ל עפמ"ש הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב אם האדם לוחם נגד יצרו בראשית בואו להסיתו לעבירה אז יוכלו אבל אם ימתין עד עקב לבסוף אז הנחש ינצח את האדם ואוי לו מיצרו וז"ש כן הוא הסדר שעבירה גוררת עבירה שמתחלה לא יעשה רק מכל חטאת האדם אפר דם ומרה ורק בשרו עליו יכאב ותאות האנושיות המה בעוכריו אבל סופו יהי' למעול מעל בד' במעל ומרד שלא לתאבון ואם בעת אשר חטא רק חטאת האדם רק הגוף חטא ואשם אבל נשמתו עדיין טהורה ונקיי' אבל כעת אשר במרום ימריא למעול מעל אז ואשמה הנפש ההיא גם נפשו מנואלה והתקנה שלא יבוא לידי זה לירד מטה מטה הוא והשיב את אשמו שישוב ויתנחם על אשמו לא בעקב וסוף כ"א בראשו בתחלה שאין היצה"ר מסיתו רק לקלות אז ישוב ולא יבוא לידי חמורות:
עוד י"ל כי איש ואשה המה עמודי הבית ואם חטא בביתם ולא נודע מי הגורם בקילקול הבית אם האיש או האשה אבל אחרי שהאיש היא עיקר ונפש כמ"ש דיא זעעלע דעס הויזעס והוא המושל בכל אשר בבית וכאשר יגזר אומר כן יקום ע"כ הקולר תלוי על צווארו וז"ש איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם לטמא את ביתם ולא נודע בשל מי הרעה הזאת ידוע תדע כי ואשמה הנפש ההיא מי שהוא נפש ונשמת הבית הוא הוא החוטא ואשם ואם יתוודו את חטאתם והשיב את אשמו בראשו הוא הבעל והראש והראשון בבית הוא ישא את עוונו:
עוד י"ל כי האיש צריך להשגיח על אשתו שלא תנהג בקלות ראש כי פרצה קוראה לגנב אבל אם הוא מחריש ומעלים בעין בעת אשר תפרוץ עליה פריצות ורק בעת אשר כבר באה לכלל מעשה רע ותזנה מאחריו רק אז יתגבר כאיש לקנאות לה אז גם ידו במעל הזה והוא הגורם על אשר לא נהג תיכף בתחלה מנהג אישות להשגיח עליה בעינא פקיחא וז"ש איש איש אם רק אז נעשה כאיש בעת אשר כבר תשטה אשתו אבל קודם לכן אף שראה בה דברים מכוערים תש כחו כנקיבה ולא גער בה כאיש גבורתו אז אם מעלה גם בו מעל שהוא הגורם לזנותה על שלא מיחה בה מקודם. ובזה י"ל מ"ש כי פתח ר"ל בפ' סוטה דרש אין מזווגים לו לאדם אלא לפי מעשיו ודקדק בתו"מ לישנא דכי פתח ולהנ"ל מובן על שהתחיל באיש איש ופירושו שלא נהג כאיש רק בעת אשר כבר תשטה וגם בו המעל שהוא הגורם ושפיר מוכח דהוא דומה לה ואין מזווגים אלא לפי מעשיו וי"ל עפמשה"ק הש"ס ע"ז והלא מ' יום קודם יצירת הוולד מכריזים ותי' הא בזיווג ראשון הא בזיווג ב' ואז"ל איש ואשה זכו שכינה ביניהם והיינו שבאיש אות י' ובאשה אות ה' ולפי"ז י"ל דרק הנשוי אשה נקרא איש דיש בו אות י' מן השכינה השרוי' ביניהם אבל באינו נשוי אין לה ליוד מקום בשמו אחרי שהאות הזה אינו אלא לעדות להתחברות הזוג והשכינה ביניהם וז"ש איש איש כלומר שנשא כבר ב' פעמים והוא הזיווג השני אז אין מזווגים אלא לפי מעשיו כתי' הש"ס הנ"ל ובילקוט פירש לעשות האשה כאיש כי האיש מותר מה"ת לקח ב' נשים אבל האשה אסורה להנשא לשנים והטעם שהיא קנינו של בעל והבעל אינו קנין של האשה כמ"ש כי יקח איש אשה והוא ימשול בך אבל האשה המנאפת טועה בדמיונה ומשווה א"ע לבעלה כמו שהוא מותר כך היא מותרת כמו שאומרים בזמנינו פרויען עמאנציפאטיאן ע"כ נאמר ומעלה דמשמע שוגג ולא ידענו במה שגגה הלא במזיד זינתה ולהנ"ל זהו שוגג שלה שסברה שהיא כמוהו וזהו לעשות האשה כאיש שהיא סוברת שהיא כמוהו בשוה ע"כ אמר לה הכהן אם לא שטית טומאה "תחת אישך" כלומר שידעת שאין אתה דומה לו כ"א אתה תחתיו והוא ימשול בך ולא ששניכם כמו איש איש ועד"ז י"ל בדרך צחות מ"ש רש"י אם אתה מעכב את המתנות תצטרך להביא את הסוטה אל הכהן" כי אשה עינה צרה באורחים ומסתמא אינו מעכב את המתנות אלא בשביל שאשתו מושלת עליו והיא מעכבת לתת וכיון שהוא שומע לקולה ומחשיבה בשוה לו סופה שתזנה כנ"ל באמרה שהיא שונה לו ויצטרך להביאה אל הכהן: שם ואיש את קדשיו לו יהי' איש אשר יתן לכהן לו יהי' פירש"י ממון הרבה עפמ"ש אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס והק' תוס' מהאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור ותי' במד"ש ורש"א בח"א פסחים ח' דשאני צדקה שנאמר בחנוני נא בזאת ע"כ מותר ע"מ לקבל פרס ונ' דה"ט שע"כ אינו רשאי ע"מ לקבל פרס כי שכר עוה"ז נגד שכר עוה"ב אשר עין לא ראתה הוא כמר מדלי ויפה שעה א' בקורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז ע"כ אינו רשאי להחליף עולם עומד בעולם עובר כדאי' בש"ס גבי כחב"ד דצדיקים יהי' להם שלחן של ג' רגלים ולו יפחתו מה שנהנו בעוה"ז אבל בצדקה וגמ"ח שהקרן קיימת לו לעוה"ב אף שאוכל פירותיהן בעוה"ז ע"כ מותר ע"מ לקבל פרס והנה עובד ע"מ לקבל פרס נקרא עובד כמ"ש אל תהיו כעבדים אבל שלא ע"מ לקבל פרס יקרא בשם איש ואדון וז"ש ואיש את קדשיו מה שהקדיש לצדקה ולג"ח לו יהיו כי יבוא על שכרן בעוה"ב מהקרן קיימת לו אף אם יאכל פירותיהן בעוה"ז ע"כ לא תאמר שיכונה בשם עבד נבזה אם יתן צדקה ע"מ לקבל פרס כ"א ואיש אשר יתן לכהן נשאר באישיותו ואדניתו אם גם יתן לכהן למען לו יהי' ממון הרבה כפירש"י:
עוד י"ל עפמ"ד הואיל ואי בעי מיתשיל עלי' דחלה ותרומה כדידי' דמי אבל לאחר שמסר אותם ליד כהן שוב א"י לשאל עליו כדאיתא בנדרים עיין רא"ש בשם רא"מ וז"ש ואיש את קדשיו אף שכבר הקדיש וסד"א דלא מקרי עוד דידי' קמ"ל דאעפי"כ לו יהיו נחשבי' כשלו הואיל וא"ב מיתשל עלי' אבל אשר יתן לכהן אז לו לכהן יהי' כיון דא"א עוד למיתשל עליו:
שם וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם ובמסור' שבבה"ט ולא יטמאו את שם קדשי עפי"מ אז"ל שבשעת מתן תורה נתרפאו המצורעים והזבין כי במקום אשר ד' שהוא תכלית השלימות שוכן כל מום וחסרון לא יהי' בו וכ"ה בילקוט פרשתינו שעד שלא חטאו ולא היו בהם זבים ומצורעים ע"כ אם ישארו במחנה ישראל אשר בקרבו קדוש ידועי חולי האלה יהי' ח"ו חילול לשמו הגדול ית' שבקרבתו לא ירפאו מדווי' האלו ע"כ אמר ולא יטמאו את מחניהם והטעם אשר אני שוכן בתוכם והוסיפה המסורה ולא יטמאו ויחללו עי"ז את שם קדשי כן:
וישלחו מן המחנה וכו' כי נאמר בהתחברך לרשע פרץ ד' את מעשיך ופי' בלו"א מ"ש פעמיו ירחץ בדם הרשע שבאבוד רשעים רנת צדיקים הוא שעי"כ נכון דרכם ללכת באורח מישור באין מכשול ופי' בלו"א שז"ש בלבן ויברך אתהם וילך וישב לבן למקומו שזהו הברכה שנפרד מהם ושוב אין פרץ ויעקב הלך לדרכו דרך הקדש כמאז ומקדם בטרם התחבר לרשע והנה החוטא בגוף שתאוותיו מושלות עליו ולא יוכל לעמוד כנגדם נוכל לכנותו בשם נקיבה כי תש כחו וחילו כנקיבה אשר הבעל ימשול בה אבל החוטא בנפש ויש לו שרץ במוחו והוא משפיע מרעתו גם על אחרים ומחטיא את הרבים לו יאות שם זכר כי לא מרפיון כחו במלחמת היצר הוא חוטא ובדרז"ל צרוע או זב נקראים בשם טומאה היוצא מגופו וזהו הרמז וישלחו מן המחנה ויפרדו משלומי אמיני בנ"י הן כל צרוע וזב אשר טומאה יוצאת מגופן ורק תאות גופם המה בעוכריו להדיחו מדרך ד' אבל נשמתם לא מגואלה הן כל טמא לנפש אשר ירד מטה לטמא גם את נפשו והוסיף לבאר מזכר עד נקיבה תשלחים הן החטאים בנפש המכונים בשם זכר והן החוטאים רק בגוף אשר נקבה יקראו בשמותם כנ"ל את כלם תשלחו מאתכם למען אשר לא יטמאו את הטהורים ע"י חברתם ולמען יוכלו השלמים לעבוד את ד' באין מכלים ומפריע ע"ד וילך יעקב לדרכי הנ"ל וסיפר הכתוב ויעשו כן בנ"י וישלחו מן המחנה כל הטמאים הנ"ל ואחרי שביערו הרע מקרבם ופעמיהם רחצו הי' היכולת בידם כאשר דבר ד' אל משה לקיים פיקודיו כן עשו בנ"י אבל בטרם שהרחיקו מתוך מחניהם את הטמאים המטמאים לא יכולו גם הטהורים לעשות ככל אשר צוה ד' את משה. ומיושב בזה דקדוקו של אוה"ח על כפל הלשון ויעשו כן בנ"י וכפל לאמור כאשר דבר ד' אל משה כן עשו בנ"י ולהנ"ל הראשון קאי ששלחו מחוץ למחנה את הטמאים וע"י הפרודם את הטמאים הי' ביכולתם לעשות ככל אשר דבר ד' אל משה אלה המצות והחקים כלם שלא יכולו לקיים כ"ז שהתחברו עם המטמאים:
שם איש תשטה אשתו פירש"י שמועלת באיש מלחמה של מעלה ואשה של מטה הך איש מלחמה י"ל כי לכאורה אין הקב"ה צריך ללחום נגד אויביו אחרי שבדבר ד' הכל נעשה וברוח שפתיו ימית רשע מה מקום למלחמה זו אבל עשה ד' ככה ולוחם עם אויביו למען ילמדו ממנו להלוך בדרכיו כי רבים אומרים לנפשם שע"כ לא ילחמו נגד יצרם הרע אחרי שהקב"ה ברא אותם בנטיי' אל הרע אין ברצונם להלחם נגד טבעם כמ"ש בלו"א נח מ"ש עכשיו שלא זכיתם אתם אומרים אש שלח בעצמותי שהקב"ה הבעיר בלב איש אש התאוה ע"כ לבטל טענה זו גם הקב"ה נלחם עם שונאי' למען ממנו ית"ש ילמדו וכן יעשו ללחום את יצרם ולפי"ז האשה הסוטה שלא רצתה להלחם עם יצרה הזונה ע"כ מעלה באיש מלחמה של מעלה שלא למדה ממנו ללחום ובהיות שאין מעילה אלא שוגג לכאורה יק' מאי שוגג יש בסוטה הלא זינתה ברצון ובשאת נפשה ולהנ"ל זהו השוגג שדנה בעצמה שאין לה ללחום נגד יצה"ר אשר ממרום שלח אש בעצמותיה אבל מצידא תברא אחרי שאז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי א"כ מטבעה הי' לה לידבק בבעלה שעשאה כלי והיא זינתה נגד הטבע ע"כ אוי לה מיצרה ומיוצרה וזהו שמועלת באיש מלחמה שלמעלה שלא רצתה ללחום נגד טבעה א"כ לא הי' לה לעזוב את איש בריתה שעשא' כלי: שם והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ד' כי אם נקיי' היא ונזרעה זרע היא עומדת במדריגה רמה ונשגבה כאז"ל יהי חלקי במי שחושדים אותו ואין בו ואם לא נקתה אז תרד לשחת לנפיל ירך ולצפות בטן ע"כ אמר או שיקריב אותה ע"י המים המאררים שהיא בעצמה כקרבן כליל תקטר אבל אם נקיי' היא וחשדו אותה במה שאין בה אז תעלה מעלה והעמידה לפני ד' במעלה רמה ונשגבה:
שם ונקה האיש מעוון והאשה ההיא תשא את עוונה ובמסורה שבבעה"ט ונשא את עוונה כי ישנם נשים שדעתן קלות ואומרות אף שהן חוטאות מ"מ בעליהן זכאים עבורן שעל ידיהן וזכות בעליהן ינצלו מעונש אבל באמת נהפוך הוא כמ"ש בשלה"ק אקרא דוזכרתי את בריתי הנאמר בתוכחה שע"י שהם בני צדיקים יגדל עוד עוונם כ"כ ע"י שבעליהם יראי ד' עוד ירבו המדורה להכביד עונשם וז"ש ונקה האיש מעון אם הבעל הוא נקי צדיק עי"כ האשה ההיא שיש לה בעל כשר וישר עוד תשא ותגביה את עוונה למעלה ראש ונשא והגביה היא את עוונה:
עוד י"ל לפמ"ש אקרא ונקתה ונזרעה זרע שאם ילדה בצער תלד בריוח ובאמת בילקוט ר"ש חולק ואומר אין נותנים לעבירה שכר ובטעמיי' דרבנן י"ל אחרי שנסתרה כדי טומאה וכבר היתה קרובה לטומאה ואש בנעורת ואינו דולק ובכ"ז חגרה בעוז מתניה ופירשה קודם מעשה ע"י שכבשה את יצרה בדין הוא שתטול שכרה ועוד אחרי שאז"ל איהי בקרא ואיהו בבוצינא שמסתמא גם הוא בגד באשת בריתו ובו מעל לנאוף עם אחרת סברה בדעתה שברית הנישואין הוא כמו תנאי שהתנו שנים ביניהם ואם האחד לא יקימנו גם האחר אינו מחוייב לקיימו וז"ש בה מעילה בשוגג שזהו שגגתה שטעתה לומר כמו שהוא עבר בריתם גם לה הותרה הרצועה וזהו ממעלה בשביל שסברה שגם "בו מעל" שהוא הפר ברית הנישואין ג"כ ואם בכ"ז שהיתה לה לנקום בבעלה וכאשר עשה כן יעשה לו ולא עשתה כן וגם כבר היתה קרובה לחטא ועצרה א"ע מלחטוא ראוי לה השכר שתלד בריוח וזהו שאמר הכהן אליה "ואם לא שטית טומאה" "תחת" אישך והוא כמו עין תחת עין שהוא גמול ותשלום ואת אם לא גמלת לו כרעתו לא לבד שלא יזיקו לך המים המאררים כ"א ונקית ממי המרים האלו שעל ידן תהי' נקייה וזכה וזוכית לשכר ולפי"ז י"ל דכ"ז אם היא יודעת באמת שהוא רועה זונות ובו מעל ובכ"ז אף שהי' לה כפלים לתושיה להתיש כחה שהיתה כבר קרובה לחטוא ועוד שהיה לה לשלם לו כרעתו והיא לא עשתה כן ע"כ תבוא על שכרה משא"כ אם הוא באמת מנוקה מעוון ואין בו נפתל ועקש לא תקבל שכר וז"ש הי' אם לא נטמאה "וטהורה היא" ודקדק באוה"ח על כפל הלשון כלומר אם רק היא טהורה אבל הוא טמא ורועה זנות אז ונקתה ונזרעה זרע שתלד בריוח אבל ונקה האיש מעוון אם הבעל נקי וטהור וחף מפשע ואין בו מה שחשדה אותו אז תשא היא את עונה גם בעתיד ואינה מקבלת שכר כ"א לעוון לה יחשב שנסתרה:
שם כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לד' שהאדם ששומר פיו ולשונו מלנדור נדר ורק לעתים רחוקות הוא נודר לזרוזי נפשי' כמעשה דנזיר פ"ק דנדרים הוא לפלא בעיני שומעיו שיודעים שהוא נמנע לנדור ומשרים ישפטו שבע"כ רק ההכרח יאלצהו ובודאי כונתו לשמים משא"כ מי שהוא רגיל בנדרים ובשבועות לא ידענו מה הי' לו אם כונתו לשמים וז"ש איש כי יפליא שהוא למלא בעיני השומעים את נדרו מאדם שהוא נזהר בנדרים ושומר פיו ולשונו אז ברור שכונתו להזיר לד' כמעשה דשמעון הצדיק פ"ק דנדרים הנ"ל שלא אכל מאשם נזיר רק מאותו שנזר להכניע את יצרו ועפי"ז י"ל מ"ש להלן "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו" כי לא ידענו אם הנזיר כונתו לשם שמים כנ"ל אבל כלפי שאז"ל צדיקי' אין הקב"ה מביא תקלה ע"י אם ראינו שנזיר נכשל בטומאה בימי נזירות זהו הוכחה שלא היתה בתחלה כונתו לש"ש שא"כ לא הי' נכשל וזהו וכי ימות מת עליו בימי נזרו ונכשל לטמא נזירתו זהו לעד נאמן וטמא את "ראש" נזרו שגם בתחלה ובראשית נזרו לא היתה כונתו זכה וברורה כ"א טמאה וז"ש ג"כ "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו אחרי שאירע לו טומאה ותקלה ע"כ גם הימים הראשונים שנהג בהם נזירות והיה להם תקומה ומעלה לע"ע שראינו שנכשל יפלו ממדרגתם למטה וז"ש ג"כ "ביום מלואת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אוה"מ" ופירש"י יביא את עצמו הכונה ג"כ כנ"ל שרק אחרי מלאת ימי נזרו בקדושה וטהרה בלי שום מכשול ופגע אז יקריב א"ע אל פתח אה"מ כי קדוש וטהור אבל אם נכשל לא:
שם בסמיכת פ' נזיר לפ' ברכת כהנים י"ל עפמ"ש לעיל פ' בחקתי שלא לבד בעת קיום המצוה תלווהו כ"א בחקתי תלכו שאף לאחר שכבר קיים אותה היא תנחנו ותנהלהו ובאלשיך הובא בכוה"ק כ' שזה שנאמר ואחר ישתה הנזיר יין שאף שכבר כלו ימי נזירותו מ"מ עוד יקרא בשם נזיר כי קדוש יהי' לעולם ע"י נזירתו וז"ש ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו ופירש"י א"ע אל פתח אוה"מ שלא יסתפק הנזיר בזה שכל שלשים יום ינהג א"ע בקדושה וטהרה ואחרי שעברו ומלאו ימי נזרו הימים הראשונים יפלו ואין זכרון לראשונים מבלי השאיר אחריהם זכר לברכה כ"א זאת תורת הנזיר שהנזירות יורהו ויאלפהו בינה שביום מלאת ימי נזרו וכבר עברו ימי פרשתו אז ג"כ הנזירות שקדמה יפעול עליו לטובה בכל ימי חייו ולא יליזו מנגד עיניו ויביא אותו א"ע לידי מדרגה גבוהה לעמוד תמיד חי לפני ד' לפני פתח אה"מ ועד"ז י"ל מ"ש "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא" ואז"ל שציער א"ע מן היין עפמ"ש בלו"א וישלח מ"ש ויהי' ביום הג' בהיותם כואבים שמי שעושה המצוה לשמה אינו מרגיש בצער וכאב כמ"ש שש אנכי על אמרתך והנזיר אם פורש א"ע מן היין וכונתו לשמים אין לו שום צער מפרשתו אבל אם רק בחפזון נדר אז הוא מרגיש בצער הפרשה ומחכה ליום שיכלה נזירתו וישליך מעליו המשא לעיפה אשר נטל עליו בחפזו והוא באמת אינו קדוש רק עד תשלום נזירתו אבל מכאן ולהלן חולין הוא ומחלל קדושתו הקודמת וז"ש וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ומהו חטאו וקדש את ראשו ביום ההוא דייקא רק כל ימי נזירתו הוא קדוש אבל אחרי עברם אין עוד זכר לקדושה אצלו ושפיר דז"ל שציער א"ע מן היין שאם הייתה כונתו זכה אף שלא שתה בכ"ז לא הי' לו צער בפרישתו. ולפי"ז הנזיר אשר כונתו זכה לא יסתפק במה שנוהג א"ע בקדושה יתירה כל ימי הזירו כ"א הנזירות תורה לו לנהוג כל ימיו בקדושה וטהרה ע"ד שפי' "מה יפו פעמיך בנעלים" שלא די אם ביום הכפורים שאסור בנעילת הסנדל נישר אורחותינו כ"א גם בימי החול שאנו לובשים נעל גם אז צריך להיות יפו פעמיך וז"ש כפי אשר ידור כפי מה שהיתה כונתו בעת נדרו כן "יעשה" גם לעתיד על חתורת" נזרו שנזירותו תורהו ותלמדהו בינה אף על העתיד וע"ז המשיך לומר כה תברכו את בנ"י יברכך בממון וישמרך מן המזיקים כפירש"י שלא די בברכה לבדה כ"א בשמירת הברכה שתהא שמורה ומצויי' אצלו תמיד ולא תמוש ממנו כ"כ בענין המצות לא מהני עשיית המצוה לבדה כ"א צריכה שתהא המצוה שמורה אצלו וערוכה כל ימי חייו. וז"ש ג"כ "והימים הראשונים יפלו כי טמא" אם רק בימי נזירתו קדש א"ע ואח"כ הסיר המצנפת והרים העטרה ולא נשאר רושם מקדושתו אז נזיר כזה לא יקרא קדוש כ"א חוטא על שציער א"ע מן היין:
עוד י"ל בסמיכת הפרשיות כי בכל דבר האמצעי משובח ולא יהלך אדם בצדי דרכים והנה הסוטה עברה את הגבול בשעה שפרעה מוסרות והנזיר להיפך שציער א"ע מן היין ונקרא חוטא והורה לנו התוה"ק ששני הדרכים האלו אינם מתוקנים כ"א כה תברכו את בנ"י שלא יהיו לא כסוטה ולא כנזיר כ"א יברכך ד' כדז"ל בממון שתהנה מעולמך ולא כנזיר הפורש ממנו אבל ישמרך גם מן המזיקים שלא תהיו כסוטה הפורעת חק ומוסר כ"א וישם לך שלום הוא הדרך האמצעי שעושה שלום בין הקצוות:
שם כה תברכו את בנ"י אמור להם ומתרגמי' כד תימרון להון וכן קיי"ל בש"ע דאין הכהן חייב לברך עד שיקראנו הש"ץ וצריך טעמא מ"ש משאר המצות שהכהן מחוייב ואינו תלוי בקריאת הישראל אותו לעשותו ונ' עפמ"ש א"ד ז"ל בכ"ס לפרש ד' רש"י אמור להם אמיר' שלימה בלב שלם כי הכהנים המברכים את ישראל יש להם תועלת גם לעצמם שכל מה שתרבה השפע על ישראל ירבה דגנם ותירושם ועי"כ גם הכהנים יהי' להם תרומות ומתנות בריבוי ולא באלה חפץ ד' שיהיו כונת הכהנים בברכתם לתועלת עצמם כ"א רק לטובת ישראל בלב שלם ובנפש חפיצה ולא לכבוד עצמן ידרשו א"ד ז"ל ולפי"ז י"ל דה"ט דאין הכהן מברך עד שיקראנו ישראל כי בזה הוא נותן ראיי' מהימנא שלא להנאת עצמו הוא מברך דא"כ הי' לו לברכו בכל עת ועונה עוד טרם יקראהו למען שמברכתו גם הוא יבורך ע"כ צוה ד' את הברכה רק אחרי שיקראהו הישראל וזהו לאות ולמופת שרק לטובת הישראל ולצרכו הוא מכוון בברכתו וי"ל דמה"ט ג"כ הכהנים נושאים את כפיהם בשעת הדוכן כי הידים הם הכלי והאמצע לקבל בהם מתנות כמ"ש פשט העני את ידו וכ"ז אם הם כדרכן במקומם הטבעי אבל אם מגביה את ידיו למעלה מכתיפו בשעה זו שהם שלא במקומם אינם ראוי' לקבל מאומה ע"כ להורות שהכהן אינו מכוון בברכתו שגם הוא ישבע בצחצחות ברכתו את ישראל ע"כ הוא מעתיק את הידים ממקומם הרגיל אשר שם עשוי' לקבל ומגביה אותם למעלה להורות שאין מחשבתו על עצמו כ"א רק על ישראל וז"ש במדרש "למה הכהנים נושאים את כפיהם לומר לך הכהנים מברכים את ישראל והקב"ה עומד עליהם שנא' משגיח מן החלונות" עיין כ"ס הכונה כנ"ל שהכהנים מברכים רק את ישראל ולא את עצמם כי רק הקב"ה עומד עליהם וכל מחשבתם רק לקיים מצות השם וי"ל בזה מ"ש ז"ל בסוטה "כה תברכו בנשיאת כפים א"א אלא שלא בנשיאת כפים ת"ל וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאת כפים אף כאן בנ"כ כי לפי הנ"ל שנ"כ מורה שאינם מכוונים להנאת המתנות שיקבלו ביתר שאת אם יבורך ישראל א"כ בזה"ז שרוב מתנות כהונה אינם נהגות כתרומות ומעשרות סד"א שאין צריך לנשיאת כפים שהרי אין מקום לחשוד את הכהנים שלתועלת עצמן הם מברכים ובפרט כמ"ש בשאילת יעב"ץ שכהנים שלנו שאינם אלה כהני ספק צריכים להחזיר אפי' פדיון הבן שיקבלו אבל אחרי שיש עוד טעמים אחרים לנ"כ שהשכינה למעלה מראשותיהם ע"כ גם בזה"ז שאין כאן מקום לחשדם כנ"ל בכ"ז צריך נ"כ והראייה שהרי במדבר ג"כ לא היו נוהגים תרומות ומעשרות ולא הי' מקום לחשוד את הכהן שלכבוד עצמו הוא מברך ובכ"ז נאמר וישא אהרן את ידיו ש"מ דאיכא טעמא אחרינא בלי טעם החשד וזהו הכונה יכול בזה"ז שאין כאן חשד שלא בנ"כ ת"ל וישא אהרן שג"כ לא הי' חשד ואפ"ה נשא כפיו. וי"ל בזה ד' הש"ס חולין מ"ט למדנו ברכה לישראל מפי כהנים לכהנים עצמן לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר וכו' הקב"ה מברך לכהנים ר"ע אומר למדנו ברכה לישראל מפי הכהנים מפי הגבורה לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הכהנים מברכים את ישראל והקב"ה מסכים על ידם ולר"ע ברכה לכהנים מנ"ל ואברכה מברכיך ומאי מסייע כהני דמוקים לה ברכה דכהנים במקום ברכה דישראל עיי"ש ונתקשו בו המפ' ז"ל מאי מעילותא דברכה של הכהנים במקום ברכה דישראל מ"ל הכא ומ"ל התם עוד דקדק בכ"ס בשם ס' צפנת פענח למנ"מ נקיט הש"ס הך למדנו ברכה לישראל מפי כהנים כיון דעיקר מחלוקתן של ר"י ור"ע אינו אלא על הברכה שיתברכו הכהנים ולהנ"ל י"ל דאי מאברכה מברכיך י"ל דהכהנים לא יתברכו אלא אם מכוונים רק לברך את ישראל בלב שלם מבלי לחשוב על תועלת עצמן אז נקרא בצדק מברכיך אבל אם לתועלת עצמן מכוונים הלא לא נקראו בשם מברכיך כי לא על ישראל הם מכוונים כ"א על עצמם אבל אם הכהנים יתברכו מקרא דואני אברכם אז בכל אופן שיברכו את ישראל אף שיכוונו בלבם לתועלת עצמם מ"מ הלא סתמא נאמר ואני אברכם וכמו שברכת כהנים את ישראל תתקיים אף אם הכהנים אף לתועלת עצמם הם מכוונים כי מה פרעו ישראל בזה שהכהנים מכווני להנאת עצמן והנה האדם לא שמע רק פי המברכים ולא יראה ללבב לדעת כונת הכהנים אם לתועלת עצמן או לא וז"ש למדנו ברכה לישראל "מפי" הכהנים אנו שמענו רק מפיהם ולא ידענו מה בלבם מנין שהכהנים מתברכים אם אין כונתם זכה וברורה ע"כ ר' ישמעאל מסייע כהני שבכל אופן יבורכו הכהני' דמוקים לי' במקום ברכה דישראל כמו שהישראל יתברכו בכל גווני כנ"ל כ"כ הכהנים יתברכו בכל אופן אבל לר"ע דיליף ברכה לכהני' מואברכה מברכיך וכ"כ דמברכיך לא נקראו רק בשמכונים רק לצורך ישראל ע"כ רק בשכונתם לישראל יתברכו הכהנים אבל לא אם כבוד עצמן הם דורשי'. ובזה י"ל מדרש פליאה הובא בדמש"א פ' שמיני אקרא הנ"ל וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם הה"ד טוב מעט לצדיק שע"י שהכהנים נושאים את כפיהם למעלה למקום שאינם ראויי' לקבל מתנות מזה אנו רואים שהכהנים הצדיקים יסתפקו במועט אשר להם ולא יכסופו אחרי המון רשעים:
שם יברכך ד' במסורה הובאה באהל יעקב אפס כי לא יהי' בך אביון כי יברכך ד' ויברכך ד' נווה צדק אחרי שכל אשר יעשה הא' הוא יהי' לעולם ואם יבורך גבר מאת ד' בעשירות לא צריך לשמירה ולנטירותא יתירתא כי שמור הוא לבעליו עיי"ש שהקב"ה השפיע עליו ברכתו ומה הוא קיים אף ברכתו לא יאונה לה כל רע אבל רש"י פי' וישמרך מן המזיקים פי' בלו"א הם המזיקים הרוחנים הבאים בצל הכסף כמו החמדה והגאוה ורם לבב ולזה צריך בודאי שמירה שלא יהי' עושר שמור לבעליו לרעתו אבל העשירות שניתן מאת ד' אף בלי שמירה לא יחסר וזהו אפס כי לא יהי' בך אביון כי יברכך ד' שאם הקב"ה יברך גבר הברכה קיימת לעד ולא יהי' בך אביון גם בלי שמירה א"כ מהו וישמרך לזה תירץ יברכך ד' נווה צדק שאף שביתך מלא כל טוב לא תשמן ולא תבעט כ"א נווה צדק ישאר ביתך לעדי עד אף שמלא ברכת ד' על כל גדותיו:
שם ישא ד' פניו אליך עפמ"ש באדה"ר אחר חטאו ויתחבא האדם ואשתו כי אחרי חטאו מתיירא האדם לגשת אל הקדש ואם ד' יראה עליו ישא ד' פניו אליך תבהתהו פחד ובהלה וזהו ברכת הכהנים שתחי' חיי אושר וצדק עד שאם הקב"ה ישא פניו אליך שתראה פניו לא תחת ולא תפחד עד שאין שלום בעצמיך כ"א אם גם בא לראות ולראות ישם לך שלים שובה ונחת וזהו ג"כ מ"ש וידעת כי שלום אהלך אבל בתנאי ופקדת נווך ולא תחטא אבל לרשעים אין שלום אמר ד' ואפשר להעמיס כן בכונת הפליאה הובאה בדמש"א פרשתינו "אין שלום אמר ד' לרשעים מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים" שמזה שהרשע מרגיש בעצמו אי שלום פחד ומגורות בלבבו בעת אשר ד' עליו יראה מזה מוכח שקול דודי דופק על פתחי לבו פתחו לי פתח כחידה של מחט לחזור בתשובה כי ד' אוהב גם את הרשע ורוצה בתשובה:
עוד י"ל עפמ"ש בלו"א יתרו כ"ד לפי מ"ש יאר פניו אתנו סלה שלא נסתפק בזה שפנינו יהיו צוהלות ושמחות מרוב טובה כ"א נשתדל כמו שפנינו מאירים כן פני הקב"ה יאירו בשמחה על אשר אנו הולכים בדרך הישר וז"ש ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ד' כלומר שוה בשוה עם פני האדון כמו שאנו שמחים ברגלים כן ישמח ד' עמנו וזהו את כמו עם פני ד' שוה בשוה והנה אם פנינו שוחקות ופני ד' עצבות לרוע מעללינו אז אין שלום והרמאניע בינינו בינו ית"ש כ"א התנגדות ע"כ בך יברך ישראל שאם ישא ד' פניו אליך לדמות פניו ית"ש לפנינו יהי' שלום ושיווי גמור בלי שום התנגדות:
עוד י"ל עפמ"ש פ' בשלח לפ' כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק שאם אין אנו נוקמים את נקמתינו בעמלק מה שעשה לנו רק מלחמה לד' שאנו לוחמים עמו על שהתריס כלפי מעלה אז יד הצדיק מושלת על כס יה ע"ד ותגזר אומר ויקם לך ופי' דמות על הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה שכביכול האדם עומד למעלה מן הקב"ה שהוא גוזר והצדיק מבטל ופי' ויבואו בני האלקים להתיצב על ד' והנה מקום אתי ונצבת על הציר והנה מי שהוא עומד למעלה וגבוה ממנו אם ברצונינו לראותו פנים אל פנים צריכים לישא את הפנים כלפי מעלה ע"כ אמר כביכול אתה תהא למעלה על הציר עד שאם הקב"ה ברצונו לראותך צריך לשאת את פניו כלפי מעלה לראותך אבל בתנאי הנ"ל אם רק מלחמה לד' בעמלק שאתה לוחם רק עבור כבוד שמו ית' אבל וישם לך שלום מה שמגיע לך שהרע לך לא תזכור ולא תפקוד כ"א שלום בינך לבינו כאלו לא פגע ולא נגע בך לרעה:
שם קח מאתם והיו לעבוד וכו' במדרש הובא בישמח משה הה"ד והי' ביום הו' והכינו את אשר יביאו עפמ"ש בספורנו כי א"ר הי' סבור שכל משא הלוים יהי' בכתף ולא יצטרכו לעגלות ובקר והנה מה שצוה לו הקב"ה אעפ"כ לישא בעגלות הטעם כי אלו הי' יכול האדם לקיים המצות בעצמו בלי שום עזר וסייע מאלקיו אז בודאי טוב מזה אם יעשה המצוה בעצמו ובגופו בלי שום אמצעי המסייע כדי שתקרא המצוה על שמו לבדו ואין לדבר אחר חלק אתו אבל אחרי שאין ביכולת האדם לקיים המצוה בעצמו בלי שום עזר מקודש וכיון שכל מעשהו סוף סוף אינו אלא הכנה שהוא מכין א"ע לקיים המצוה והאל גומר על ידו א"כ אין חילוק אם ישתמש גם באמצעי אחרי שגם בלי אמצעי לא יקרא המצוה על שמו לבד כי לא עשה אלא הכנה דרבה ע"כ אמר הקב"ה למ"ר קח מאתם את העגלות להיותם מסייעים להם אחרי שסוף סוף גם בלי אמצעי אין כאן רק והכינו את אשר יביאו את כל אשר יביאו ויעשו לכבודי לא יקרא רק הכנת ולא גמר:
שם במד"ר אמר הקב"ה חביב עלי קרבן הנשיאים כשני לחות הברית נאמר כאן זה קרבן ונאמר להלן מזה ומזה הם כתובים עפמ"ש בלו"א חקת לפ' מ"ש זאת חקת התורה אשר צוה ד' שמהחוקים שאו"ה מונים עליהם ולפני השכל השופט אינם יכולים לעמוד מזה נודע שהתורה מן השמים כי ב"א לא יתן חק וציווי כזה אשר אין לו שום טעם וסבה עפ"י שכל האנושי וזהו זאת חקק התורה הוא מופת חותך שד' צוה אותם ולא מעשה בנ"א הם והנה מקרבן נשיאים שהוכפלו י"ב פעמים ג"כ מוכח שהתורה מן השמים כי בן אדם לא ועשה כזאת שיכפול זה כמה פעמים דבר א' ולא מצינו כן בא' מהספרים אשר כוננו מעשה ידי אדם אבל אחרי שהתורה מן השמים אז הבין דרכה והוא ידע שכאו"א מהנשיאים כיון כונה אחרת והקב"ה ידע סודן של כל קוץ וקוץ שנאמר ונשנה והנה ממה שהלחות מזה ומזה הם כתובים ומ' וס' שבלוחות בנס היו עומדות מוכח ג"כ שהתורה מן השמים וד' המדרש המה כמבוארים:
שם לעיל ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים יש לרמז עפמ"ש המפרשים שהנשמה שולחה מגבהי מרומים אל הגוף העכור למען תעשה מלאכת האלחעמיע להוציא יקר מזולל לזכך ולנקות את הגוף עד שגם הוא יתעלה למעלה רוחניות ועיין מ"ש לעיל פ' נח לשאת כל בשר אשר בו רוח חיים וגם מ"ש בשגם הוא בשר כלומר הרוח נעשה בשר וגשמי תחת אשר הי' לו להגוף להפך לרוחני ואז"ל אלקיכם כהן הוא והנשמה מכונה בשם מים כשם שהם יורדים ממעלה למטה כן גם הנשמה ממקור מחצבתה בגבהי מרומים ירדה מטה לעמק העכור לשכון בגווית אפר ועפר וגם נקראת קדושה כי נשמה שנתת בי טהורה היא וזהו הרמז ולקח הכהן הוא הקב"ה את המים הקדושים היא הנשמה הטהורה ונתן אותה בכלי חרש הוא הגוף הדומה לחרס הנשבר וגם יסודו מעפר כחרס והסבה שעשה ד' בן הוא כדי שמן העפר והאדמה יתן אל המים שהגוף יזדכך להיות כנשמה: