אור ברסלב
לוח ארז החדש על התורה החדש על פרשת בחקותי

לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט

החדש על פרשת בחקותי

החדש על פרשת בהר

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמורו עפמ"ש בלו"א פ' מצורע לפ' מ"ש אשרי תמימי דרך שגם אם האדם עזב את ביתו וילך בדרך לא יורה לעצמו היתרים לעבור על מצות ד' באמרו אחרי שכמה מצות שהורגל בהם לעשותם בשבתו בביתו כמו תפלה בצבור וכדומה וא"א לקיימן בעת אשר ישם לדרך פעמיו ואורח ברגליו יבוא ואחרי שאז"ל ופערה פיה לבלי חוק למי שמשייר אפי' חק א' ע"כ יאמר נא אחרי שא"א לקיים בלכתי בדרך את כל המצות אקל לעצמי אף במה שבידי לקיימן אבל באמת טענה זו כוזבת היא אחרי שאז"ל נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה והיינו אם דואג וכואב ע"ז שא"א לקיים מחמת אונס אבל יושב ומצפה ושומר מתי תבוא לידי ואקיימנה א"כ על המצות שא"א לו לקיים עלי דרך אונס רחמנא פטרי' אבל ענוש יענש על מה שבידו לקיים ולא קיים וזהו הרמז אם בחקותי תלכו, שאף בלכתם בדרך צריכים אתם לקיים פקודי וכ"ת הלא א"א לקיים את כלם לז"א ואת מצותי תשמורו מלשון ואביו שמר את הדבר שתצפו ותייחלו לקיים את כלם אף אותן שא"א לקייימן בדרך:

עוד י"ל וליישב דקדוק הלשון ועשיתם אותם דהו"ל למימר תעשו אותם כמ"ש תשמורו עפמ"ש באוה"ח שלא בלבד בעת עשותו המצוה יקיים מצות ד' כ"א כמ"ש בכל דרכיך דעהו חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך שאף בלכתו בדרך ישמור חקות ד' והנה הלא א"א לקיים המצות תמיד למשל אחרי שעבר יום השבת א"א לשמור אותו ביום א' אבל התקנה לזה כמ"ש בלו"א פרשתינו אקרא דואת משפטי תגעל נפשכם שמכל מצוה יוצא תורת מוסר והמוסר הזה יוכל לקיים אף לאחר שעבר זמן המצוה בפועל וז"ש אם רצונכם ללכת בכל זמן ועידן בחקותי כנ"ל אז תטובו מעלליכם לעשות כזה שאת מצותי תשמרו אחרי שכבר עבר זמנם וכבר ועשיתם אותם בכ"ז יהיו לכם למשמרת ע"י שתצפנו תושית המוסר היוצא מהם וזהו את מצותי תשמורו שכל אתים שבתורה לרבות ה"נ לרבות טעמי מוסר ונימוקי המדות היוצאי' מהמצות אותם תשמרו אחרי שכבר עשיתם אותם. ועפי"ז י"ל מ"ש בפרשתינו וזכרתי את את בריתי יעקב וכו' והארץ אזכור ובילקוט מכאן שארץ ישראל שקול כנגד המילה כי להורות ע"ז שאף שכבר קיימו המצוה בפועל בכ"ז לא תמוש מאתנו ניתן לנו מצות מילה אשר תמיד לא סרה מאתנו בשכבינו ובקומינו כמ"ש ז"ל שדה"מ ראה א"ע ערום בלא מצוה עד שראה ונתפייס במילה וכ"כ ארץ הקדושה כל נשימה שבה היא מצוה והעם השרוי בתוכה נשוא עון ע"כ שקולה מצות ישיבת א"י כמצות מילה בהיות ששניהם לא יסורו מהאדם כל ימי חייו:

ובתנחומא דריש אקרא דאם בחקתי הה"ד חכמות בחוץ תרונה וי"ל עפמ"ש יוסף לאחיו אל תרגזו בדרך ודז"ל שלא יתעסקו בדבר הלכה ומסיק הש"ס בתענית דלעיוני אסור בדרך אבל למיגרס שרי ומצוה והנה דה"מ אמר זמירות היו לי חקיך ונענש ע"ז כאז"ל כי זמירות הוא בלי עיון ורק דרך שיר וזמירה בעלמא כאז"ל עשאוני בניך ככנור וז"ש אם בחקותי תלכו שאף בלכתכם בדרך אתם רוצים ומחוייבי' לעסוק בד"ת ה"א למיגרס דרך שיר בלי עיון ע"כ חכמות "בחוץ" מה שאתם עוסקי' בחכמת התורה בחוץ בשבקים וברחובות רק "תרונה" בדרך שיר בעלמא למיגרס שרי אבל לעיוני אל תרגזו בדרך כנ"ל:

שם ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד כי חרדת הארץ וזייעותיה. ערדבעבען נתהווה ע"י שכחות הטבע אשר מתחת לארץ אינם מתחלקים בשוה כ"א הא' יגבור על חבירו וילחם עמו ברב כח ועוז ועי"ז עמודי ארץ יתפלצון והיו למחתה עיי' מאור עינים בתחלת ספרו אבל אם הכחות שבפנימיות הארץ האש הרוח והאויר יתחלקון בשוה ושלום ביניהם אז הקולות יחדלון והארץ שקטה והנה במקומות שמצויי' רעישות הארץ רוב פחדם ומגורם של בנ"א הוא על משכבם בלילות כאשר ישכבו חוזי' על מטתם ופתאום צריכי' לנוס לקול החרדה שלא יהיו בתיהם קבריהם וז"ש ונתתי שלום בארץ שבארץ של מקום משכן הכחות הטבעיות השונות יהי' שלום ביניהם בלי ניגוד ומלחמה ולא יקום א' מן הכחות על רעהו ועי"ז ושכבתם לעת ערב נכון ובטוח באין מחריד פן תבקע הארץ ע"י מלחמת הכחות הנ"ל: עוד י"ל כי נאמר יבוא שלום ינוחו על משכבותם כי כ"ז שהאדם חי הוא נלחם תמיד עם יצרו המסיתו לרעה רק לעץ קץ בעת אשר כבר שבת המיות החמדות ונחו גלי התאוות אז יבוא השלום לאדם וזהו ונתתי שלום רק בעת אשר בארץ האדם ישוב לעפרו ורק בעת שכב לשינת עולם רק אז אין מחריד כי התאוה אשר מוצאה ומקורה מן הארץ באשר האדם גשמי וחומרי ונוכל לקרותה בשם חי' רעה מן הארץ' רק אז תשבות ותנוח לא בעודנו בחיים חייתו:

עוד י"ל עפמ"ש בלו"א לפ' מ"ש קומה ד' וינוסו משנאיך מפניך שמשנאי ד' אומרי' שהוא ח"ו בעל חימה ונוקם מה שהוא חילול כבודו ית"ש אבל אם ינוסו האויבים לפנינו בלי מכת חרב ואבדן אז בטלה תלונתם על ד' וזהו וינוסו משנאיך הרוצים לגרום שישנאו אותך מפניך על שיש לך פנים של זעם עיי"ש פ' בהעלותך ואז"ל חי' רעה באה לעולם על חילול השם.

ואין לך חה"ש גדול מזה שיאמרו בגוים שהקב"ה נוקם ובעל חימה ע"כ אמר והשבתי חי' רעה זו שהיא חילול השם ע"י שורדפתם את אויביכם ולא שאתם תאבדו אותם כ"א ונפלו "לפניכם" עוד קודם בואכם עמהם לקרב למלחמה כבר יפלו בחרב עצמם כפירש"י איש בחרב רעהו ולא תצטרכו לשלוח יד בהם לעשות נקמה בגוים:

שם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה האר יבולה ועץ השדה יתן פריו הא דכפל לומר יתן פריו ועוד דהו"ל למימר ונתן פריו י"ל דמרמז למ"ש רש"י דאילני סרק גם הם יוציאו פירות והנה יש אילנות שמקדימי' ויש שמאחרי' להוציא פרין והוא לפי רוב או מיעוט הלחות והרטיבות שבהן ולפי"ז אילוני סרק שבטבען אינם מוציאים פירות רק ע"ד נס מ"מ כיון שאין בהן הליחות הטבעי אשר בכחו להוציא פירות לא יקדימו להוציאן כ"א יאחרו ואחרי שכבר נתנה הארץ את יבולה ע"י הגשמים בזמנן המרוות ומולידות אותה אין מן הצורך עוד לגשמים לזה הבטיח הכתוב ונתתי גשמיכם בעתם שאף שכבר נתנה הארץ את יבולה כי תבורך שתמהר להוציא פרי' עוד טרם יבוא לה המילדת הוא הגשם א"כ אין מן הצורך עוד לגשמי ברכה ע"כ אמר שעכ"פ צריכים אתם עוד לגשמי ברכה שאף שכבר נתנה הארץ יבולה עוד קודם שהגיע זמן המוגבל לגשמים כבמס' תענית והיא נתנה יבולה כבר עוד קודם שנתתי גשמיכם בעתם המיועד בכ"ז יהי' לכם צורך לגשמים כי עץ השדה הן אילני סרק הם לעתיד יתן פריו לפי שאין מטבעו לשאת פירות ע"כ לו ההכרח לגשם:

שם ופניתי אליכם והרבתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם ופירש"י אני פונה מכל עסקי והדבר תמוה האיך שייך בהקב"ה שהוא סוקר הכל בסקיר' א' שפונה מכל עסקיו ונ' עפמ"ד במס' נדה ל"א אקרא דמספר את רובע ישראל שהקב"ה סופר רביעותיהן של ישראל מתי תבא הטפה שהצדיק נוצר הימנה ועד"ז נסמית עינו של בלעם אמר מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים יצוץ בדבר הזה. ונ' דהיינו דסיים קרא ותהי אחריתי כמוהו והוא מה שבאמת הקב"ה רואה דבר כזה הנראה מגונה הוא עפמ"ש לעיל בפ' תולדות אקרא דויהו כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך וכו' והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו שבצדיקים כל תכלית המשגל מער איש ולויות לא להנאת גופם כ"א לקיים מצות בוראם ע"כ לא לחרפה תחשב החיבור כי התכלית מעולה והקב"ה רואה את התכלית ולא לבד האמצעי וזהו ותהי שאחריתי' שגם בשעה שאני עוסק בצרכי גופי אבל האחרית והתכלית יהי כמוהו וז"ש ופניתי אליכם אף שכל עסקי בקדושה ובטהרה מ"מ גם אל זה אביט ולא תחלל קדושתי עי"ז אם אפרה וארבה אתכם אף שנראה כדבר מגונה אשר אינו כדאי לי לשאותו בכ"ז בעת שאתם כורתים ברית אהבה בין הזוג לא רק למלאות תאות בשרכם תעשו כן כ"א כמ"ש ז"ל איש ואשה זכו שכינה ביניהם שגם אני עמכם בעת ההיא אשר יתחברו שניהם וזהו והקימותי את בריתי בעת שאתם כורתים ברית האהבה להיות שניהם תואמים מלמטה גם בעת ההיא אני עמכם:

עוד י"ל כי רש"י פי' בקומה זקופה הכונה כי המרבה בתשמיש בידוע שמתיש את כחו והולך שחוח וכפוי ראש ע"כ אמר אף שהפריתי אתכם לא שעי"ז תתנו כחם וחיליכם לנשים כיא תלכו בקומה זקופה ומרים ראש והנה להלן בפרשתינו נאמר "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם לעיני הגוים שהקב"ה זוכר לטובה לנו שהרי אבותינו מעולם אשר ראו הנסים והנפלאות שעשה עמהם עד שלא הי' מן הצורך לכרות עמהם ברית שלא יעזבוהו ולא יטשוהו לעולם כי כריתת ברית אינו צריך רק אם יש לירא שהא' יעזוב את רעהו לעת מצוא וכריתת הברית אשר לא יופר הוא מונע את זה אבל אבותינו אחרי שראו האותות והנפלאות הלא יחזיקו במעוזם אף בלי כריתת ברית באלה ובשבועה ובכ"ז הן בקדושיו לא האמין א"כ אנן יתמי דיתמי שעינינו לא ראו נסים גלויי' יש לנו התנצלות להקל מעלינו כובד משא עונינו וזהו וזכרתי שהוצרכתי לכרות ברית עם הראשונים אשר הוצאתי מאמ"צ לעיני הגוים ע"כ אסלח לכם אשר לא ראו כאלה והנה נאמר לא מרובכם חשק ד' בכם וכו' כי אתם המעט ע"כ כ"ז שישראל הם המעטים והקב"ה בוחר במיעוט עם מפני הטעמי' הידועים שזהו כבודו ית"ש שע"י עם קטן ודל יעשה גדולות ונפלאות והן הן גבורותיו ואין כריתת הברית כדי שהקב"ה לא יעזוב אותנו ויבחר בעם אחר הלא זה א"א שהרי הוא ית"ש בוחר בעם מועט כדרכו בקדש ובע"כ שלא כרת ברית אותנו רק כדי שאנו בנ"י לא נעזוב אותו ית"ש לזנות אחרי אלקים אחרים א"כ כריתת הברית היא ירידה והשפלה וגריעת ערכינו שלא בטח הקב"ה בנו שנשאר על דגלו אם לא ע"י ברית ואלה אבל אם הקב"ה מרבה אותנו עד שיהי' רב במספר ככל העמים א"כ אין הקב"ה מוכרח לבחור בנו אחרי שאין אנו עוד המעט מכל העמים וכמונו כמוהם יוכל לבחור בא' העמים א"כ אין כריתת הברית עוד למגרעת כבתחלה כי לא מיראתו פן נעזוב אותו כרת הברית כ"א כדי שלא יעזוב הוא אותנו לנצח הי' מן הצורך לכריתת הברית ע"כ אחרי שאמר והרביתי אתכם הוסיף לאמר שמכאן ולהלן שאתם מרובים כיתר האומות הקמת הברית שהי' ע"ע לסימן ירידה והשפלה שלא בטח בכם מעתה יהי' הברית לעליי' ותקומה לכם:

שם ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ונפלו אויביכם לפניכם לחרב הק' רש"י וכי כך הוא החשבון וכ' עפמ"ש כל מי שחבירו נענש ע"י אין מכניסים אותו עיי' לעיל פ' יתרו מ"ש וגם האו"ה נכללו בכלל זה אם הם נופלי' על ידינו כמ"ש מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וכן לדוד אמר השם שלא יבנה הבית על ששפך דם והנה פתח ורדפו שהוא לשון עבר וסיים ירדפו בעתיד והוא דבעבר שלא היינו עוד ברום המעלה וידינו דמים מלאו אשר שפככו במלחמה עם הגוים ע"כ לא רדפו רק חמשה מאה אבל לע"ל שיקויים בנו וינוסו משנאיך מפניך שלא נצטרך לשפוך דם כ"א הם ינוסו מפנינו כמ"ש בלו"א בהעלותך ולעיל ונהי' ברום המעלה שאין למעלה הימנה אז לעתיד שידינו יהיו נקיות מדם רצח מאה מכם רבבה ירדופו וסיים הטעם כי ונפלו אויביכם לא על ידכם כ"א לפניכם בטרם בואכם אליהם למלחמה יפלו בחרב איש באחיו כפירש"י לעיל. ועיין לעיל בקרא דוהשבתי חי' רעה:

שם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם עפמ"ד בר"ה י' עשר מסעות נסעה שכינה ופירש"י להסתלק מעל ישראל מעט מעט כשחטאו והטעם שלא עזבה השכינה תיכף בפ"א את ישראל עפמ"ש בלו"א בהר לפ' מ"ש כי לא יטוש ד' את עמו וכו' כי הואיל לעשות אתכם לו לעם ובמדרש אין הואיל אלא לשון התחלה שהכונה בשביל שהקב"ה קירב אותנו בעוד שהיינו עע"ז והוא הי' המתחיל לבחר בנו ולא אנחנו עמו ע"כ יש כאן חילול השי"ת אם יטוש אותנו אף שאנו חוטאים בכ"ז הלא גם בעת אשר בחר בנו לא היינו טובים עיי"ש ובספורנו פי' והתהלכתי הוא ענין ההולך אנה ואנה לא אל מקום א' מטרת חפצו וז"ש והתהלכתי בתוככם אנה ואנה עשר מסעות הנ"ל ולא אעזוב אתכם לגמרי בפעם א' כ"א מגג לכרוב ומכריב למפתן כבש"ס דר"ה הנ"ל כי קשה עלי פרידתכם מפני חילול כבודי והטעם שהרי והייתי לכם לאלקים בעת אשר אתם לא הייתם עוד לי לעם כ"א בצפייתי שלעתיד תהיו לי לעם ע"כ לא יטוש ד' את עמו כי הואיל בשביל שהוא התחיל ולא אנו:

עוד י"ל כי אז"ל הצדיקים מהפכי' מדה"ד למדת רחמים וא"כ לכאורה לא הי' לו למדה"ד לשלוט כלל בצדיקים אבל לפמ"ש בלו"א אקרא דויתהלך חנוך את הא' שבנין התפעל מורה שיראה כמהלך כי בעוה"ז א"א לילך עם הקב"ה רק שנראה כאלו מהלך אבל בעת שיקח אותו אלקים לגבהי מרומים ואיננו יראה שלא הלך רק נדמה כהלך עיי"ש ע"כ שפיר שולט מדה"ד גם בצדיקים כי והתהלכתי בתוככם רק נראה כמהלך מה שבאמת אינו כן ע"כ והייתי לכם גם לצדיקים לאלקים הוא מדת הדין. ואפשר להעמיס כן בכוונת המסור' שבבעה"ט והתהלכתי באמתך כי תתן אמת ליעקב חסד לאברהם א"כ אחרי שהאמת הוא היפך החסד האמת הוא הדין אשר יקוב את ההר ע"כ אמר אחרי שרק והתהלכתי שרק יראה כאלו אני מהלך עם ד' עי"כ באמתך גם עלי שורה מדת האמת שהוא הדין:

שם ואשבור מוטות עליכם ואולך אתכם קוממיות בכאן מבוארי' הדברי' האמורי' בעקדה לפ' ואני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי שמה שאני עבדך אין זה לעיל ולמשא כ"א אדרבה בזה פתחת למוסרי אני חפשי ובן חורין שאין לך בן חורי' אלא מי שעוסק בתורה עיין לו"א שמות ב' מ"ש בזה וז"ש ואשבור מוטות עליכם שלא להיות עוד עבדים כ"א בני חורין ושלא תאמר אכתי עבדי הקב"ה אנן ואיה חירותינו וחפשיותינו לז"א ואולך אתכם קוממיות שע"י שאתם עבדי שהוא לכם לכבוד ולתפארת תוכלו לילך בקומה זקופה כי הוא תפארתיך שהוא אלקיך:

שם ואם בחקתי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם וכו' אף אני אעשה זאת לכם וכו' מכלות עינים ומדיבות נפש כי החקים שאין להם טעם וסבה גלויי' הנראית לעין הרואה מואס החוטא בשביל שעיני שכלו אינו רואה טעמם ונימוקם ואומר אין לו אלא מה שעיניו רואות וטוב מראה עינים מהלך נפש אבל המשפטים שהם מאירות עינים ורק נפש הרעה תגעל אותם אף שרואה כי טובים המה ועל אדני האמת וצדק הוטבעו ע"כ אמר ואם בחקתי תמאסו שיהא לכם לסחי ומאני לעשות דבר שאין השכל מסכים עליו כמו שעטנז ובב"ח אבל במשפטי שאתם רואים טוב טעמם ונימוקם רק נפשכם המגואלה תגעל ותשנא אותם ע"כ ישלם לכם בסאסאה מדה נגד מדה והפקדתי עליכם את השפחת וכו' שהם מכלות עינים על שמאסתם בחקים שלא מצאו חן בעיניכם השכליים ומדיבות נפש על גיעול המשפטים אשר רק נפשכם הטמא' געלה אותם: שם ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ובמסור' שבבעה"ט ורדו בנוגשיהם] ונסתם ואין רודף אתכם עפמ"ש לעיל פ' אחרי בגנות הכעסן שאין מעשיו מצליחי' באשר שהוא מחרחר ריב ומגרה מדון ומפריע השלום אשר בלעדו אין כלום וכמ"ש בתוכח' שבמשנה תורה ונתתי לכם לב רגז ה"נ י"ל כאן פני הוא פנים של זעם וחרון וכעס וזהו ואתן רוגזי בכם שאתם תהיו כעסנים ועי"ז יסובב ונגפתם לפני' וקודם שיבואו עליכם אויביכם לנגוף אתכם אתם בעצמם ע"י שחלב איש באחיו תהי' לכם נגיפה בטרם יבואו אויביכם ועי"כ ורדו בכם שונאיכם אף שבאמת אם לא הייתם רגזנים וכעסנים ורדו בנוגשיהם אתם הייתם יכולים לרדות ולמשול עליהם בכ"ז הרוגז יכלה את הכל ונסתם ואין רודף:

שם ושברתי את גאון עזכם ונתתי שמיכם כברזל וכו' ותם לריק כחכם כי ראינו דור חכם בעיניו אשר יתגאה בחכמתו ואומר כחי ועוצם ידי יעשה את כל אשר חפץ לבבינו ע"כ אין אלקי' נגד עיניהם באמרם שהאדם כל יכול ע"י חכמתו אשר בכל יום חדשים לבקרים יגלה נסתרות הטבע ומה שדי כי נעבדנו אחרי שהאדם ע"י ידיעתו את החכמות ימשול בעים כוחו על כל כחות הטבע כלם ישרתוהו כרצונו וע"ז אז"ל כל המתגאה כאלו עובד ע"א כי ע"י הגאוה שהאדם מתגאה וסומך על כחו וחילו ואמונת עתו שחוסן ישועתו הוא רק חכמה ודעת המה לבדם מושלים בקרב תבל הוא דוחק רגלי השכינה וכופר במעשה ד' כי הוא אומר הארץ נתן לבנ"א ורק המה השליטים בקרב הארץ אבל בעת אשר יעצר השמים ולא יהי' מטר והאדם בכל חכמתו וידיעתו בחקי הטבע ייגע לריק ויזרע לבהלה עד שד' יפתח את אוצרו הטוב מן השמים לתת מטר יורה ומלקוש וכל ידיעת חכמת הטבע לא הועילה להשלים את חסרון המטר אשר לא יוכל להמנות ע"י בנ"א ותחבולותיהם אז יכנע גאון לבם ויוכרחו להודות שלד' הארץ ומלואה ולא יועיל הון החכמות ביום עברה וזעם ד' וע"ז נאמר גשם נדבות תכון א' נחלתך ונלאה אתה כוננת הכונה כנ"ל שע"י הגשם ילמדו תועים בינה שאחרי שנלאו למצוא תשלומין לגשם החסר ולא יכולו עי"כ יכונו לעמוד על בסיס האמת שרק למטר השמים תשתה הארץ וז"ש ושברתי את גאון עזכם מה שאתם מתגאים וסומכי' על תוקף עזכם שיש לאל ידכם לעשות ע"י ידיעתכם בחכמת הטבע כרצונכם את זה אשבור ואכניע ע"י ונתתי שמיכם כברזל ולא יהי' מטר ואתם לא תוכלו להביאו בכל מאמצי כחכם אף כי רב הוא עי"ז ותם לריק כחכם תדעו ותבינו כי כל כחכם הבל וריק הוא עד שהשי"ת יתברך אותו ולא תשענו עוד על בינתכם לומר שאין צריך לישועת ד'. וי"ל בזה מ"ש להלן "והשלחתי בכם את חית השדה וכו' והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם" כי ע"י הגאוה שאין האדם רוצה בעול מלכות שמים הכבד עליו ואומר אני ואפסי עוד עי"כ הולך אחרי שרירת לבו הרע כי לא יסבול שליטה עליו ועי"כ עושה מעשה בהמה ונמשל כבהמה נדמה אבל אם רואה שחיות השדה מושלות עליו ומותר האדם מן הבהמה אין ואדרבה לה יתר שאת עליו כי טורפת בו באין לאל ידו להציל א"ע ממנה אז יראה ויבין כי אדם מה הוא אם אינו כובש את יצרו ועי"כ יתמעט בהמיות שבו ובמה שבתוכו וז"ש והשלחתי בכם את חית השדה ותראו שהם שולטים באדם ועי"ז והכריתה את בהמתכם ולא תהיו עוד כבהמה בבקעה פרא למוד מדבר ע"י שהמעיטה אתכם שתבואו להכרה שאתם המעטים והפחותים שמותר האדם מן הבהמה אין ועל מה תתגאו:

שם ונתתי עריכם חרבה והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוכם והשימותי אני את הארץ בכפל הלשון י"ל דמתחלה בעת אשר חטאו ישראל שפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים והטעם אשר לא היו ראויי' עדיין לעונש גדול לכלותם ח"ו בכ"ז אחרי שמה שהקב"ה שכן בציון והשרה שכינתו בתוך בנ"י בזה נפלינו מכל העמים וחיבה יתירה נודעת לנו ע"כ כיון שחטאו אף שלא הגיע עליהם עדיין עונש הכיליון בכ"ז אחרי שאין עוד מקום לחבה יתירה שבשבילה יהי' לנו יתר שאת מכל העמים גלתה השכינה מישראל אשר השראתה בתוכינו היתה לאות האהבה הנפלאה לעמו אבל הארץ עוד לא יאבד השם בחמתו ואפו כי אולי יחזרו עוד בתשובה ושבו בנים לגבולם אבל אחרי שראה הקב"ה שגם שחרב מקדישנו וגלתה שכינה י' מסעות כבר"ה יז בכ"ז לא ישבו ועוד ידם נטויי' לחטוא אז באפו וחמתו ישחית ויאבד ג"כ את הארץ וציון שדה תחרש והיתה לציים וכ"כ לעיל בשם מעשי דא' שרית ניחוח האמור בקרבנות הוא כמו שריח הדבר נודף למרחוק כ"כ ידע הקב"ה שהמקריב קרבנו יעשה תשובה ומרחוק הריחו ביראת ד' ובקרא דולא נתן אדום לעבור בגבולו פירושו לא שבק וז"ש שמתחלה רק אעלים עיני מעמכם אף שאני לא אשחיתה במכוון מ"מ ונתתי את עריכם חרבה אף שאעזוב אותם למקרה ולא אשגיח עליהם לשכללם ולהדרם בכ"ז אחרי שלא הגדיל עדיין הזעם ע"כ רק והשימותי את מקדשכם שאף שלא אשנא אתכם עדיין תכלית שנאה בכ"ז אהבה אין כאן להתהלך בקרב מחניכם בגילוי שכינה ואולי תשובו וירפא לכם אבל אם גם אז לא אריח בריח ניחוחכם שאבין שגם לעתיד לא תחזרו ותשובו אלי כנ"ל אז לא רק ונתתי ושבקית למקרה את עריכם חרבה כ"א והשימותי אני בכוונה:

שם ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב במסורה שבבעה"ט והריקותי לכם ברכה עפמ"ש בלו"א ויצא לפ' והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וכו' שצדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לארבע רוחות העולם בשביל שהם כידושי' ונדרסי' כעפר מהמון לאמים ע"כ טוב שיפזרו ועי"ז יבוא להם מפלט בצרה שבמקום א' רווח והצלה יעמוד להם ממקום אחר וז"ש ע"כ אזרה אתכם לכל פינות העולם ולא תהיו גולים למקום א' בשביל והריקותי אתכם חרב ולא תאבדו ח"ו לגמרי כבהיותם במקום א' והוסיפה המסור' שזהו לכם לברכה כנ"ל והריקותי לכם ברכה:

שם ואם בזאת וכו' והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי וכו' ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו כפל הלשון ואכלתם תאכלו יש לרמז עפמ"ש ז"ל כל המוציא ש"ז לבטלה כאלו שופך דמים שנא' שוחטי הילדים וזהו הרמז אם תלכו בקרי הוא עוף קרי הוצאות זרע לבטלה ועי"כ ואכלתם וכליתם בשר בניכם שלא יבואו לעולם ע"ד שוחטי הילדי' הנ"ל אז אני אשלם מדה במדה שתאכלו בשר בניכם ובנותיכם ע"כ שומר בנפשו ירחק: שם והנשארים בכם ימקו וכו' עפמ"ד בברכות מי כתיב יתמו חוטאי' אלא חטאים א"כ לבאו יק' מדוע ימקו וימסו כת"א הלא אפשר שיחזרו בתשובה אלא דכ"כ בתר"י דבספק עבירה קשה התשובה שמחפה ע"ע באמרו לא חטאתי וע"ז נאמר הנני משפט אתך ודן את החוטא בעצמו ולא רק את החטאי' באמרם לא חטאתי ובלו"א פי' מ"ש במעלם אשר מעלי בי דאין מעילה אלא לשוגג והם יתלו את עונם לא בעצמם כ"א אבותיהם חטאו שלא גידלו וחינכו אותם על ברכי התורה והיראה כמ"ש שם עשה למען גמולי חלב שנגמלו משדי חלב התורה ועי"כ לא פשעו במרד ובמעל כ"א רק חטאו בשגגה ע"כ כיון שאומרים אבותינו חטאו ואנחנו רק עונותיהם מה שעוו הם בנו שלא חינכו אותנו כהוגן וכשורה. עפ"י התורה עי"כ אין לצפות לתשובה ע"כ ימקו וגם עונם יחדיו ויספו' ולא סגי ביתמו חטאים כי הם יהודו רק עונם יתלו בעון אבותם ע"כ קשה לחזור בתשובה אחרי שיקראו את עונם מעילה בשוגג ויאמרו שלא פשעו כ"א במעלם אשר מעלו בי:

שם וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין כי כיון שניתנה רשות למשחית להסיר א' מאחיו מדרך הישראל דרך הרע ע"כ אף שעדיו עדן לא הגיע המשחית בכ"ז יש לדאוג שגם אליו תגע רע אליו יאונה וגם הוא ישתה כוס התרעלה אשר ישים לפניו השטן המסית אשר כמו נתעצם ונתרבה ע"י שעלה בידו לאבד נפש א' מישראל ע"כ כל ישראל ערבים זב"ז ודומה כמו שבעת אשר חרב שליפה על עם א' גם סביבותיו יגורו מפני חמת המשחית אולי גם אליהם יאונה רע כמ"ש וחרב לא תעבור בארצכם אפי' חרב של שלום כי בהמשך המלחמה לא ידע מה ילד יום כ"כ במלחמת היצה"ר אם כבר ניתנה רשות לבלע להשחית אדם א' מישראל אז גם סביביו יהי' להם מגור כי א' מבני החבורה שמת מיתה רוחנית שנכרת מעץ ח"י התורה אז ידאגו כל בני החבורה אולי גם עדיהם יגיע לבלעם חנם מן המלות וז"ש:

וכשלו איש באחיו שאם אחיו נכשל יש לדאוג שגם הוא יכשל כמפני חרב ורודף אין שאף. שהחרב הוא חרב של שלום אליו בכ"ז הוא דואג מפני החרב השלופה שאליו לא יגיע כ"כ יש לירא שלא יכשל איש אם אחיו עושה עון: שם איש כי יפליא לנדור נדר כערכך נפשות לוי' כי כשאנו רואים נדיב לב שמפזר הון רב לדברים טובים כמו הנדיב הידוע שבימינו אנו תמהים הפליא ופלא האיך אפשר לאדם להיות טוב לב כ"כ בלי שיעור וגבול להפריש הון עצים ולתת לאחרים חילו אבל אם נעלה על לב כי כל נפשות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד שהוא מקור הרחמים והחמלה כמ"ש בספר ישמח משה פ' כי תצא דף מ"ד אין לנו להפליא ע"ז רק בהעריך את הפזרן אלינו אשר אין לנו נדיבות לב במדה מרובה כ"ז אנו תמוהים לנפש אדם כמוהו אבל אחרי שכל הנפשות לד' המה וממקור הרחמים חצבו אין להפליא וז"ש איש כי יפליא לנדור נדר אם הוא לפלא בעינינו שאיש הבינים מעליא לעשות צדקה בריבוא רוביאות הפלא הוא רק בערכך נגד ערכינו שאנו אבירי לב רחוקים מצדקה רבה כזו והוא לאות ופלא יוצא מן הכלל אבל לפי האמת אין כאן פלא אחרי שנפשות לד' שהוא מדת הרחמים וכמו שרחמיו מרובים עד לאין קץ כ"כ נתעורר גם באיש הבינים מדת רחמיו ית"ש. והנה אם אדם מלבו הטוב והרחמן עושה צדקות בכל לא יאות לו עוד שכר עי"ז כי גומל נפשו איש חסד כלומר שהוא עושה לעצמו טובה בחסד שהוא עושה כי לבו הרך לא יכול לראות בצרת אחיו ואם יתמוך אותם בימין צדקו לנפשו ולעצמו הוא עושה טובה להסיר את צערו מראות צרת הדך נכלם אבל בכ"ז אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה וע"ז נאמר "פועל אדם ישלם לו" אף מה שהאדם פועל לטובה באשר הוא אדם וטבעו האנושי מענשליכקייט יצמוהו לרחם על הבריות בכ"ז ישלם לו הקב"ה וכן נאמר במ"ר ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם בשביל שהם אחיו ולבו עליו דווי לראות בסבלותם בכ"ז שולם לו הקב"ה שכרו כדאי' במד"ר פרשתינו שא"ל הקב"ה שבעבור זה אתה עתיד לפרש לבני נדריהם הה"ד איש כי יפליא לנדור והטעם כי אף שהוא רחמן בטבע בכ"ז אחרי שרק הנפש מטבעה לרחם בשביל שהיא חציבה ממקור הרחמים כנ"ל אבל הגוף פורש לרגלה כמה עיקולי ופשורי למנוע הטוב מבעליו ואם בכ"ז יסיר כל מכשול מדרכו הטוב והמטיב ועושה כמגמת לבו הטוב תחשב לו לצדקה לזה אמר "איש" כי יפליא לנדור אף שבשביל שהוא איש ובטבעו לרחם הוא נודר ונודב בכ"ז אחרי שרק הנפשות לד' אבל הגוף משתדל לעצור את הנפש לעשות כטבעה ע"כ בדין הוא שיטול שכרו וזהו כונת המד"ר הנ"ל שאף שנאמר ויצא אל אחיו וירא בסבלותם שממדת האחוה השתתף בצערן בכ"ז אם גם כי יפליא לנדור באשר הוא איש בכ"ז נפשות לד' יבואו על שכרן בלי מגרעת:

עוד י"ל עפמ"ד פ"ק דנדרים דשמעון הצדיק לא אכל רק פ"א מאשם נזיר טמא שהי' מתגאה בשערו וא"ל רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך ונדר בנזיר והכי קיי"ל בטוש"ע יו"ד סי' ר"ג דאף שאין האדם רשאי לנדור וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא והנודר מקרי רשע מ"מ אם רואה שיצרו מתגבר עליו מותר והנה מקור הגאוה הוא בשידמה האדם בנפשו שהארץ נתן לבני אדם כלומר שהארציות שלו הוא ויוכל להשתמש בו כחפצו ואין מי ימשול בו ע"כ הוא מתגאה כי כל שתה תחת רגליו אבל אם יודע שלא רק השמים לד' כלומר רק הנפשות לד' הנה כ"א גם הארץ ומלואה לד' הוא ולא האדם מושל בארץ בודאי לא יתגאה אם יודע שאדון לו על כל פסיעה ופסיעה כ"א יכניע וישפל א"ע ויעשה רצון קונו וז"ש איש כי יפליא לנדור שאתה רואה אדם נודר אשר בכל פעם יחדול לנדור כי בידעו שהנודר נקרא רשע ויהא לפלא בעיניך שבפעם הזאת יצא מגדרו גדר ידוע תדע שהסבה שכעת יצא מן הכלל שלו הוא בערכך שערך ושיער בעצמו שרק נפשות לד' אכל הגוף נתן לבני אדם ועי"ז נתגבר עליו יצרו ע"כ נדר לכבוש את יצרו וז"ש בנזיר הנ"ל "למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך" שתכזב בדעתך שהעולם הגופני שלך הוא לעשות בו כרצונך לא כן הוא כי העולם אינו שלך כ"א לד' הארץ ומלואה. וי"ל בזה משאז"ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור וי"ל וכי בשביל סלע א' שיתן לצדקה יקרא צדיק ונוסף ע"ז צדיק גמור אתמהה? ונ' עפמ"ש תוס' פ"ק דחולין דבעת צרה ח"ו מותר לנדור וכ' ריטב"א פ"ק דנדרים כגון שחלה בנו ואמר ע"מ שיחי' בני ע"כ כלפי שאז"ל דנודר מקרי רשע קמ"ל שאם הוא בעת צרה ואמר בשביל שיחי' בני אם הוא צדיק מעיקרא לא יאבד שמו הטוב צדיק כ"א אף שנדר בכ"ז עוד צדיק יקרא אחרי שהוא בעת צרה והנה מוכח שם בנדרים דווקא בנודר בהרי עלי הוא דמקרי רשע דלמא יכשל ולא יוכל לקיים נדרו אבל נדבה הרי זו שאינו חייב באחריותו וכבר הופרש את נדרו ואין לחוש למכשול ל"מ רשע והנה הנודר הזה שבעת צרתו הי' מותר גם לקבל עליו נדר בהרי עלי והוא החמור על עצמו ואמר "סלע זו לצדקה שהוא נדבה אף שהי' יכול לומר הרי עלי הנה הוסיף חומרא על חומר' ע"כ לא לבד שלא יאבד ע"י נדרו שם צדיק שהי' לו מקודם כ"א, גם צדיק "גמור" יקרא בשם טוב כוסף על שמו הראשון. ויתיישב בזה משה"ק תוס' מאל תהיו כעבדים המשמשי' ע"מ לקבל פרס ולהנ"ל ניחא כמובן שלא בשביל נדר זה יקרא צדיק כ"א נשאר לו שמו הטוב אשר הי' לו מן קדמת דינא:

שם ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו כפי אשר תשיג ידו עפמ"ש לעיל פ' בהר וכל ערכך יהי' בשקל הקדש שלא נעריך מעלת האדם לפי רוב או מיעוט הונו ורכושו כ"א עפ"י מעלותיו ומדותיו ולפעמים עני בנכסי' מ"מ ערכו רב כי ידיו עושות תושיה ורב חילו בתורה ומצות וזהו אם מך הוא מערכך שלפי ערך שלך שאתה בן אדם הפחות רגיל ערוך בו ונראה בעיניך דל ורש תעמידהו לפני הכהן ות"ח אשר תורה יבקשו מפיהו והוא לא יעריך אותו עפ"י הנ"ל ורכושו כ"א כפי אשר תשיג ידו לעשות חיל תושיה לתורה ולתעודה כן יעריכנו הכהן יהי' לו ערך ושימי רוחני:

שם ואם כל בהמה טמאה וכו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך אותה בין טוב ובין רע בערכך הכהן כן יהי' יש לרמז בי הרוצה לחזור בתשובה אין אנו רשאים להחמיר עליו שיתנהג בחסידות יתירה כי אז יקשה בעיניו לחזור ויחזור לסורו כ"א צריך לחנכו ולהרגילו שמכאן ולהלן יקיים עיקרי הדת עד שילך מעלה מעלה ומתוך קולא שנקל עליו בתחלתו נחמיר עליו בסופו בעת שכבר רגיל ללכת בדרך ישרה ואם בהמה הוא האדם אשר יעשה כמעשה בהמה ואין לו שום קירבה אל ד' והעמיד אותה לפני הכהן שיחזירו למוטב והעריך הכהן אותו "בין טוב ובין רע" ידריכנו על הדרך הממוצע שהוא האמצעי בין הטוב לרע לא' שיכריחנו להיות בפ"א צדיק וטוב מאוד כ"א שיהי' איש הבינים שיעמוד בין הטוב ובין הרע אמצעי משובח ולאח"כ כשכבר סר מרע ועומד בדרך הממוצע אז ילך למעלה בקדש עד שכערכך הכהן כמו ערך הכהן שהוא הראשון לכל דבר שבקדושה כן גם הבעל תשובה אם יתנהל לאטו יעלה ויבוא למדרגת הכהן ועיין כעין זה בלו"א ר"פ מצורע: שם ואיש כי יקדיש את ביתו וכו' והעריכו הכהן בין טוב ובין רע כאשר יערך אותו הכהן כן יהי' עפמ"ד במס' תענית היושב בתענית נקרא קדוש או חוטא הא דמצי לצעורי נפשי' הא דל"מ לצעורי נפשי' והנה מי דלא מצי לצעורי נפשי' ונקרא חוטא ל"ז ואם בכ"ז פורש מתענוגי הגוף ומתענה ועובר על מצות חכמים בודאי אין כוונתו לשמים אחרי שהוא מצוה לשמוע לדברי חכמים אבל האדם יראה לעינים ואינו יודע אם מצי לצעורי נפשי' או לא רק הקב"ה בוחן כליות ולב הוא יודע והקב"ה בידוע שיקרא כהן כמ"ש ז"ל אלקיכם כהן הוא והגוף נקרא בית כמ"ש ביום שיזועו שומרי הבית עיין לעיל תזריע אקרא דונתתי נ"צ בבית ארץ אחזתכם וז"ש ואיש כי יקדיש את ביתו הוא גופו שהוא בית לנשמתו ורוצה להקדיש את גופו לד' ולפרוש מכל תענוגים ולענות נפשו האדם אשר יראה רק לעינים לא ידע אם לעקל לעקלקלות כונתו ורק הכהן אל עליון הוא יודע להעריך את ערכו אם טוב כונתו ומחשבתו דמצי לצעורי נפשי' או רע ורק כאשר יעריך הוא ית"ש אותו כן יהי' וכן יקום:

שם ואם משדה אחותו יקדש איש לד' והי' ערבך לפי זרעו עפמ"ש בלו"א וילך קמ"ז שמי שהתורה מקובלת בידו מאבותיו אין אנו יודעי' עוד אם בלבו ונפשו לקיים מצותיה אולי הוא עושה רק כמצות אנשים מלומדה מחמת ההרגל ורק אם מגדל בניו אחריו לתורה אז מורה שבנפשו הוא צבי וחמיד לאוריי' ע"כ אז"ל כאלו קבלה מהר סיני כלומר שגם הוא בעצמו בלא נחלת אבות הי' מקבלה בה"ס בנפש חפיצה ואלו אבותיו עדיין לא היו מקבלי' אותה הוא מעצמו הי' מוכן ומזומן לקבלה וכ"כ לעיל ששדה אחוזה הוא רומז על שדה התורה אשר בירכו ד' והי' לו לנחלה ולאחוזה מאבותיו: וז"ש ואם משדה אחזתו שהתורה לו לנחלת אבות והוא יקדש א"ע לה לא נוכל עוד עי"ז להעלות ערכו בקדש כי אולי רק מצות אנשים מלומדה אצלו והי' ערכו ומעלתו רק לפי זרעו אם גם זרעו יוצאי חלציו יקדישם לתורה ולתעודה אז יהי' לו ערך למעלה בקדש:

שם לעיל ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ כ' בעה"ט בגימטרי' אלו ד' מלכיות כי אנו רואים בעינינו שבעת מלחמה יקראו גם את היהודים להלחם בעד הארץ אשר הם יושבים בתוכה וחלק כחלק יאכל חרב בישראל כמו בשאר יושבי הארץ באין הבדל בין דת לדת והם יוצאים למלחמה נגד אויב ואז האומות יחנפו את ישראל ויאמרו להם אחינו אתם לשפוך את דמי לבבכם על שדה קרב ויבטיחו להם להיות עמהם באחדות ושלווה ולתן להם כל הזכיות הראוי' אבל כאשר יעברו ימי הרעה וכל העם ישוב אל מקומו בשלום והארץ נחה ושקטה אז ישכחו כל הבטחותיהם ואוהב נעשה לאויב ולא יזכרו עוד את הבטחותיהם בעת צר להם והנסיון המעציב יורנו דבר זה בכמה ארצות אשר היהודים שפכו דמים כמים עבור ארצם ומלאו את חובתם במלוא מובן המלה וירא פרעה כי היתה הרווחה כבדו את לבם ויאכלו את ישראל בכל פה כמאז ומקדם ע"כ הבטיח הכתוב שלא לבד בעת מלחמה שהאומות צריכים לעזרתכם מצר תשכבו בשלום ואין מחריד אתכם שנאתם כ"א גם בעת שיהי' שלום בארץ ולא יצטרכו לעזרתכם גם אז לא יחריד איש אתכם כי והשבתי חיה רעה הן השנאה ומשטמה של ד' מלכיות ע"כ אף חרב לא תעבור בארצכם ושלום יהי' לכם:

שם וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם ובמסור' שבבעה"ט ואכלוהו במקום קדוש ואכלוהו ויכלהו עפמ"ש לעיל אקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר שבכל אכילת הגוף לא תהי' מעונה אם יאכל בהיתר אז גם הנשמה תוכל ליהנות מאכילת הגוף שהרי הקרבנות שהם קדשי שמים נאכלים לבני אדם ואף שגם גופם נהנה מאכילה זו בכ"ז אין כאן חילול הקדש אחרי שאוכלים לש"ש תאכל הנפש עם הבשר ולעיל פ' בשלח בקרא דהנני ממטיר כ' שהעם שאינו אוכל רק להנאת הגוף הם לקטו את המן רק דבר יום ביומו דהיינו שלא נהנו מהאכילה רק אותו היום שאכלו ולמחרתו אין כאן עוד שום הנאה מהאכילה של אתמול אבל מי שאוכל לחם מן השמים אז לא רק באותו היום הוא נהנה כ"א הנאת הנפש באכילתו תעמוד לנצח כמ"ש בלו"א סעדו לבכם אחר תעבורו ואז"ל כד דמיך ר"א והראו לו י"ג נהרי אפרסמון אמר ואני אמרתי לריק יגעתי וז"ש וזרעתם לריק ולהבל אין בו מועיל את זרעכם אם רק ואכלוהו אויביכם הם התאות של הגוף אנשי ביתו אם רק המה יאכלו את תבואתכם ולא תאכל גם הנפש עם הבשר אז כל פעלכם לריק אין בו קיום רק דבר יום ביומו אבל כה תעשו ואכלוהו במקום קדוש כמו הקרבנות שהנפש ג"כ נהנית מאכילתם ואז יהי' לאכילתם קיום לעד מזון ומחיה לנפשכם ואם לא תעשו כן אז ואכלוהו ויכלהו שהנאתו וביעורו שווה ולא תאכלו כ"א להנחיל לאוהביכם יש:

במדבר:

וידבר ד' אל משה במדבר סיני באה"מ בא' לחדש השני לצאת בנ"י מאמ"צ כי התורה ניתנה במדבר מקום תהו יליל ישימון להורות שאינה צריכה לדברים חיצונים שיקשיטו אותה למען תתקבל באהבה ברצון כ"א לא כחל ולא שרק ויעלת חן שהיא בעצמה ע"י כח אלקי שצפון בתוכה תכנס בלב השומעים וכ"כ ומן הטעם הזה בעצמו בחר ד' במשה עבדו לדבר עמו ולעשות ממוצע ושליח לקבלת התורה אף שהי' כבד פה וערל שפתים כמ"ש ואנכי אהיה עם פיך הדובר עלגים ולא הוצק חן בשפתותיך עי"ז יכירו וידעו שרק "אנכי" הוא המדבר מתוך גרונך ולא מלבך הגית תבונת התוה"ק כ"א הלחות מעשה א' המה ובכ"ז דבר הקב"ה עם משה באהל מועד אשר הי' מקושט בכל מיני פאר ויופי אשר לכסף ולזהב מצא בו מקום לקשטו ולהדרו אשר מזה נראה שצריך לסיוע דברים החיצונים (אייסערע איינדריקקע) להשביע את החושים ע"י מראות נחמדי' ונאים למען יכנסו דברי תורה באזני ישראל והוא נראה כסתירה? וזהו וידבר ד' אל משה שהי' כבד פה שהוא אות שהתורה אינה צריכה לייפוי והידור ע"י אמירות נעימות מלשון מדברת גדולות וגם במדבר סיני אשר הוא ג"כ אות לטובה ע"ז וע"פ שנים עדים האלו יקום דבר ד' אף בלי קישוט והידור ובכ"ז באהל מועד אשר יעטרוהו פאר ויופי אשר מזה נראה שגם התורה צריכה לעזר מחוץ ע"י החושים ולישב סתירה זו אמר כמו שלתינוק כשרוצים אותו להולך לבית הספר אשר אינו משיג עדיין את גודל הטובה אשר יצמח לו מלימודו וממאן ללכת צריכים לפייסו בדברים פחותים שנותני' לו עד שיגדיל ויבין עיקר התכלית של הלימוד כ"כ ישראל אשר בעת ההיא לא עבר עוד זמן ועידן טובא מעת אשר יצאו ממצרים והיו כנער קטן אשר לא יבין לאחריתו ע"כ הוצרך לייפות ולקשטו את משכן ד' החופף עליו למען גם נער ישראל יאהבהו ע"כ סיים הקרא לישב הסתירה הנ"ל בא' לחדש השני לצאת בנ"י מאמ"צ ולא האריכו עוד הימים שיצאו מאפילה לאורה ע"כ הוצרכו ליופי ופאר להדר את אוה"מ גם בדברי' חיצוני' למען תפוש את נערי בנ"י עי"ז:

שאו את ראש כל עדת בנ"י עפמ"ש לעיל בפ' בחקתי ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות שמכאן ולהלן לא יהי' עוד עבדים כפופי קומה כ"א כולנו בני חורין בקומה זקופה ה"נ כאן אמר לצאתם מארץ מצרים אחרי ששברתי מוטות עולכם מכאן ולהלן לא תכופו את ראשכם לרחש על הארץ כ"א שאו בהרמה את ראשכם ותלכו בקומה זקופה כי אין שאו אלא הרמה כאז"ל: עוד י"ל עפמ"ש בלו"א בראשית י"ב אקרא דזה ספר תולדות אדם שע"כ לא נתן הקב"ה את התורה לכמה דורות הקודמי' בשביל שהיו צריכים מקבלי התורה להיות להם הכנה רבה וגדולה ע"י חינוך ולימוד האבות לבניהם אחריהם ורק אחרי שזרעו האבות על תלמי לב בניהם זרע לצדקה נעשי' מוכשרי' לקבל טהרה ותורה והגיע עת דודים וזהו ספר התורה רק לתולדות אדם לבנים אשר יולדו לאבות הענקים להם יאות לקבל התורה עיי"ש באריכות וזהו וידבר ד' אל משה רק בעת ובזמן המאוחר ההוא ולא קודם לכן כמה דורות הסבה ההוא שאו את וכו' למשפחותם לבית אבותם שרק אז יוכלו להרים את ראשם להיות ראויי' לקבל התורה אם הם למשפחותם לבית אבותם תולדת בדם כנ"ל:

עוד י"ל עם הסיום כל זכר לגלגלותם ופרש"י בקע לגלגולת כי האיש אשר כל עינו ולבו לפרנס בכבוד את משפחתו אנשי ביתו ואליהם ישים עיניו כל הימים להשתדל עבורם בכל מאמצי כחו לרוב אין לו כ"כ הרגלה עצומה בעד הכלל כלו הנקרא געמיינזינן אחרי שראשו ורובו שקוע בהשתדלות להצליח את משפחתו אוהביו אנשי ביתו אבל ישראל עושה חיל וכפלים לתושיה לו שאין באו"ה אוהב את משפחתו באהבה רבה ונמרצה כמוהו בכ"ז לא ימנע ג"כ להקריב נפשו ומאודו לטובת הכלל כלו כידוע וכ"כ המפ' שע"כ לא נתנו ישראל רק מחצית השקל ולא שלם להורות נתן שרק פלג וחצי הוא כל אדם לבדו ורק א' בא' יגשו להיות כל ישראל חברים בהצטרף הא' אל הכלל ולא יפרד אז יקנה תואר השלימות וזהו שאו את כאש בנ"י למשפחותם שכל ראשם ורבם מחשבתם והגיונם כל היום יהי' למשפחותם להעמיד חי וקים את משפחתו ואנשי ביתו האהובי' ובכ"ז בקע לגלגולת יתנו מחצית השקל להורות על החיבור שבפרט עם הכלל כלו וז"ש להלן "ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא" כי עפ"י הנ"ל שיש לנו בנ"י שני חובות לדאוג בעד משפחתינו ובעד הכלל כלו י"ל שז"ש ולציון יאמר איש ואיש ילד בת שכל או"א צריך להיות כשנים והליכות עולם לו לדאוג בעד ביתו ובעד כל קהל ישראל וז"ש ואתכם יהיו איש איש למטה שצריך להיות כמו שנים הנ"ל אבל איש יחידי הוא אם רק למשפחתו הקרובה אליו ולבית אבותיו, לבד הוא נותן את לבו אבל באמת צריך להיות איש איש ילד "בה": שם כאשר שנה ד' את משה ויפקדם במדבר סיני עפמ"ש רמב"ן ריש פרשתינו שע"כ נענש דה"מ בפקדו את ישראל בבזק בשביל שלא פקד אותם לצורך כ"א להתגאות שהוא מושל על רב עם הדרת מלך והביא בשם המד"ר שבמנין לצורך לא נענשו ע"כ כדי להוציא מ"ר מחשד שלא להתגאות סיפר את ישראל אמר הכתוב שהרי הוא הי' עניו מכל אדם ולמד כן מסיני שהניח הקב"ה ההרים והרמים והשנה שכינתו על סיני הנמוך ופי' משה קבל תורה מסיני בשביל ענויתו שלמד מסיני זכה לזה וז"ש רק כאשר צוה ד' משה לקיים מצות ד' ולא ולהתיהר ברוב עם ח"ו מנה אותם ולמד מדת העניוות ממדבר שהוא השפל והנמך. ואפשר להעמיס זה במקרא שבפ' נשא "עפ"י ד' פקד אותם ביד משה איש איש על עבודתו ועל משאו ופקודיו אשר צוה ד' את משה" כי מה שנותן מקום לחשוד את מ"ר שגם הוא לא מנה רק להתגאות הוא אחרי שנתעכבו עוד ארבעי' שנה במדבר ולא יצאו עוד למלחמה עיי' ספורנו ריש פרשתינו א"כ י"ל שהספירה שלא לצורך שעה היתה להיתהר אבל בפקודת הלווי' אין כאן מקום חשד שהרי היא היתה צורך שעה לידע מה העבדות משא אשר הועמסה עליהם ע"כ אמר הכתוב עפ"י ד' פקד אותם ביד משה שפקודת הלווי' בודאי לא היתה רק לקיים פקודת ד' שהרי היא היתה הכרחית לידע איש איש על עבודתו על משאו והעיד הכתוב כמו שפקודת הלוי' לא היתה אלא לקיים מצות השם וכ"כ ופקודיו כל מה שפקד ומנה וספר גם כשמנה את ישראל שהי' מקום לחשדו כנ"ל בכ"ז לא היתה רק לעשות כאשר צוה ד' את משה:

שם מבן עשרים שנה ומעלה וכו' תפקדו אותם לצבאותם רש"י ורמב"ן נתנו טעם שאינו נמנה עד בן כ' לפי שאינו בן כח וי"ל עוד לפמ"ש בן עשרים לרדוף ופי' הרע"ב דאין בי"ד של מעלה עונשים עד בן כ' וכ"ה בשבת פ"ט ומדדייק דאין בי"ד של מעלה משמע דוקא המלאכים שהם בי"ד של מעלה אין עונשי' והנה אם אין כאן יראת העונש אינו נזהר כ"כ מעבירה ואחרי שבמלחמה צריך להיות נקי מכל חטא ועון כדי שיגן זכותם עליהם ע"כ עד בן כ' שלא ליירא מעונש בי"ד של מעלה לא יצא למלחמה וכבר כ' כ"פ שצבאותם המה המלאכים צבאות ד' וז"ש ע"כ רק מבן כ' ומעלה תפקדו אותם "לצבאותם" על שצבאות ד' אשר יצוה לשמור את ישראל לא יענישום בפחות וי"ל בזה מ"ש להלן תפקדו אותם לצבאותם וכו' איש ראש לבית אבותיו הוא כי הראש והראשון המושל על העם צריך להיות גבוה במעלות ומדות עליהם אחרי שעליו ללחום מלחמותיהם בתבונה השכל ודעת אבל בישראל אשר ד' בראשם והוא לבדו יריב את ריבו ע"כ כל או"א מישראל ראוי לעמוד בראש העם כי אין מעצור לרוח ד' להושיע ברב או במעט ורק אם יראתי כסלתי תקוותי ותום דרכי אז נאמר עליו שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם כלומר אחרי שגם הגבור צריך לעזרי מקדש אשר בלעדו לא יעשה חיל כן אוכל להרים אחד העם אף שאין לו כח וגבורה ולפי הנ"ל שצבאותם הם מלאכי עליון אשר יצוה לסמכנו אמר אף שתפקדו אותם לצאת למלחמת ד' לא שיסמכו על כחם וחילם כי רב הוא כ"א לצבאותם המה צבאות ד' אשר שלח ממרום להושיענו מיד צר ע"כ איש ראש לבית אבותיו הוא כאו"א יוכל להיות ראש וראשון אחרי שה' לו בעוזריו וי"ל בזה מ"ש פ' שלח איש למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם כי מלבד צבאות ד' העומד לימינינו עוד חסייענו זכות אבותינו הקדושים אשר בארץ ואחרי שכלנו בני איש א' נחנו בני אברהם יצחק ויעקב כקטן כגדול ע"כ אף הקטן שבנו בהיות שיש לו זכות אבות כמו הגדול יוכל להמנות לנשיא על ישראל וז"ש איש למטה אבותיו תשלחו שרק אבותיו הקדושים המה למטה ולמשען ע"כ כל או"א יוכל להיות נשיא בהם כנ"ל:

שם ויהיו כל פקודי בנ"י וכו' כל יוצאי צבא בישראל ויהיו כל הפקודים וכו' כפל הלשון ויהיו י"ל עפמ"ש באוה"ח פסוק כל יוצא צבא פירושו שהיו כלם גבורי כח ולא הי' א' מהן שלא הי' ראוי לצאת לצבא המלחמה וזהו נס גדול אשר לא נעשה כן לכל גוי והנס הזה נעשה להם עפמ"ש רמב"ן פסוק מ"ה שפקודת משה ואהרן הי' לזכות לישראל שבקשו עליהם רחמים יוסף ד' עליכם עיי"ש וז"ש ויהי כל פקודי בנ"י כל יוצאי צבא שלא הי' בהם תשושי כח ויהי זה שנהיו כך שלא כדרך הטבע נהיה ונעשה ע"י שנפקדו ע"י משה ואהרן:

שם ואתה הפקד את הלוים במסור' שבבעה"ט הפקד עליו רשע עפמ"ש אוי לדור ששופטי' את שופטיהם ובלו"א יתרו פירשתי מ"ש כ"מ שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב שאחרי שהרב יבקשו תורת ד' מפיהו אם מונעים ממנו כבוד התורה אשר לו יאה עי"ז מחללים שמו הגדול ית"ש וגם מ"ש בזמן שאין מצנפת בראש כ"ג אין עטרה בראש כל אדם עיי"ש ואחרי שכל הסיגי' לתורה ולעבודה המה באים בשליחותו של מ"ר כמ"ש שכל ת"ח נקרא בשם משה ע"כ מי שרוצה להשתרר על הרב הבא מכח מ"ר בודאי רשע הוא כי הוא חולק על רבן של ישראל כאלו חולק על השכינה כאז"ל וז"ש ואתה הפקד את הלוים שכל המינוים שיהיו גם לעתיד במשמרת הקדש כלם יבואו בכחך ושליחותך כדרך שפי' לעיל ואתה תצוה את בנ"י שגם לעתיד לדור דורות אתה הוא המצוה לבנ"י כי כל המורים בשליחותך יורו יורו וכיון שכן הפקד עליו אם יקומו אנשים הרוצים להשתרר ולפקוד ולצוות על באי כחך בודאי רשע הוא:

שם והזר הקרב יומת וכו' ולא יהי' קצף על עדת בנ"י ושמרו הלוים את משמרת משכן ד' עפמ"ד במנחות דאאיסור עשה לא נענש העובר עליו רק בעידן ריתחא א"כ אחרי שנאמר בנסוע המשכן יורידו אותו הלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים ולא ישראל א"כ אין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה דדינו כעשה א"כ האיך אמרה תורה והזר הקרב יומת הלאו שלא בעידן ריתחא אין עונשי' על עשה אבל כיון שנאמר ושמרו הלוים ואז"ל כ"מ השמר אינו אלא לא תעשה שפיר נענשים הזרים אף שלא בעידן ריתחא וז"ש והזר הקרב יומת וכו' אף בעת שלא יהא קצף ועידן ריתחא מ"מ יענש והטעם ושמרו הלוים והוי ל"ת ואל"ת הלא נענשים אף בעת שלא יהי' קצף:

שם איש על דגלו באותות לבית אבותם וכו' מנגד סביב לאהל מועד יחנו שכ"ז שהאדם יזכור משפחת אבותיו וגזע ישרים מקור מחצבתו אף שכבר סר מדרכם הטוב בכ"ז עוד יש תקוה לאחריתו שישובו בנים לגבולם אל מקור מקומו טהור ויחזרו ממעלליהם הרעים וז"א איש על דגלו באותות לבית אבותם אם עדיין לא ניתק החוט המחבר אותו לבית אבותיו הקדושים אשר בארץ המה יש לצפות אף שכעת הוא מנגד' לאה"מ בסוף הימים עוד יהי' סביב לאהל מועד:

שם ונסע אוה"מ מחנה הלוים בתוך המחנות כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם כי לגודל קדושת הארון בו ובמה שבתוכו הי' לו לילך לפני המחנות כלם כמ"ש רמב"ן שדגל יודא נסע ראשונה לגודל מעלתו קו"ח שהי' לו לאה"ק ליסע ראשונה כמ"ש וארון ברית ד' נוסע לפניהם והטעם שהי' באמצע הדגלים או בשביל שהלוים סובבים את אה"ק והם צריכים שיחזיקו אותם כל ישראל ע"כ להורות ע"ז נסע האה"ק עם הלוים באמצע כדי שיהו כל יד ישראל שווין בו לתומכם במענם ועוד טעם כמ"ש בהתאסף ראשי העם יחד שצריך שיהא לכל האומה הישראלית מרכז ותל שהכל פונים אליו והוא תוה"ק שיש לכל ישראל כקטן כגדול חלק ונחלה בה ואם הי' הארון נוסע ראשונה הי' חסר להם הבריח התיכון הזה אשר יחבר אותם מן הקצה אל הקצה להיות כלם אגודה אחת אשר כל מגמת חפצה לקיים אותה ואם לא הי' האה"ק עם הלוחות באמצע המחנה אז כל דגל ודגל לא הי' נושא עין ופונה לבו רק על דגלו ועל מחנהו אבל ע"י שהמקודש הי' באמצע האמצעי הזה משובח לקשר את ישראל כאיש א' חברים לקויים התוה"ק וז"ש ונסע אה"מ בשביל שהוא מחנה הלוים אשר יסבוהו והם צריכים לתמיכת כל ישראל ע"כ הארון עם הלוים הי' בתוך המחנה ולא עבר לפניהם כדי שכל ישראל ישימו עיניהם לטובה על הלוים כי כאשר יחנו כן יסעו ובחניתם צריכים הלוים להיות מוקפים חומת ישראל להגן עליהם לסעדם ולתמכם עוד טעם ב' על נסיעת הארון באמצע כי עי"ז לא לבד איש על דגלו המיוחד לשבטו יפנה כ"א על ידו ע"י שהתורה היא האמצעי לחבר את כלם באגודה אחת "לדגליהם" יפנו כלם הדגלים אחרי' שכלם נתחברו בחיבור לקדש ע"י אמצעת תוה"ק:

שם לאחרונה יסעו לדגליהם במסור' שבבעה"ט לא יהי' להם זכרון עם שיהיו לאחרונה וכ' דצ"ל שבכל הדגלים לא נאמר רק ראשונה שנים ושלישים יסעו ורק בדגל מחנה דן הוסיף לאמר כדגליהם ונ' כי מי שבא לאחרונה למלחמה הוא סימן מורך כוחו וחלשית כחו כי הגבור ורב כח יצא ראשונה ואין מעצור לרוחו כ"א ימהר ויחש לקראת אויב ע"כ שלא תאמר שהוא לבושת שבט דן ולאות שהם החלשים ורפה כח שבישראל אמר שלא כן הוא כי הלא לא הם בעצמם בחרו להם להיות אחרונים כ"א הקב"ה קבע כן דגליהם מטעם הכמות אצלו כמ"ש רש"י לפי שהיו מרובים באוכלסין אבל הם בעצם היו גבורי כח ואמיצי הלב עד שברצונם היה להיות הראשונים ביום קרב חלוצים לפני צבא ד' והנה דברי הימים מזכירי' לגנאי את הבאים אחרונה במלחמת חובה ותתן אותם לחרפה ולדראון עולם אבל בני דן אחרי שרק ע"כ נסעו אחרונה בשביל שהוקבעו מטעם המלך ית"ש לדגליהם לא ימנו עם אותם הבאי' אחרונה בשביל שפלות רוחם וז"ש לא יהי' להם לבני דן זכרון עם אותן האנשים אשר נקבו בשם פליגלינגע כ"א שמם לזכרון טוב כי לא נסעו אחרונה רק לדגליהם כנ"ל:

שם ושא את מספר שמותם במסור' שבבה"ט ושא עיניך ימה וצפונה וכו' ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי עפמ"ש ז"ל שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שלא שינו את שמותיהם ובזכות זה גם אנו מצפים לגאולה שלימה וזהו שאנו מתפללי' להקב"ה שא תנטל ותנשא אותו מטיט הגלות בזכות את מספר שמותם אשר לא נשתנו וגם שא עיניך ימה צפונה שנפוצים ישראל בארבע כנפות הארץ ועי"ז אנו חוטאים כמ"ש שיעבוד מלכיות מעכב ועי"ז שא לכל חטאתי כי רצונינו לעשות רצונך אלא שיעבוד מלכיות מעכב:

עוד י"ל עפמ"ש ריש הפרשה שפקודתם ע"י מ"ר הי' לישראל לכבוד ולתפארת שגדולי' כאלו נשאו עיניהם עליהם וגם כ"א בעצמו נעשה חשוב בעיניו להתנהג במעלה ומדה כי נתן אל לבו שהוא זכה שרבן של ישראל נתן עיניו עליו למנותו ואיך ישא פנים לחטוא כי הפחות והנבזה וחדל אשים בנקל יבוא לחטוא כי יתברך בלבבו במה נחשב אני ומה בצע אם אדם שפל כמוני יעבור חק וגבול אבל אחר שזכה ליהמנות ע"י מ"ר גבה לבו בדרכי ד' לאמר לנפשו איך ארום ראשי נגד חקי התורה אחרי זכיתי שהאיש אלקים נתן עיניו עלי וז"ש שא ע"י שאתה תספור אותם תשא ותנטל אותם ע"י שתשא עיניך ימה וצפונה לכל ד' רוחות אשר המה חונים שמה על דגליהם עי"כ תשא ותרומם אותם ויזהרו מלחטוא והראיי' לזה שהרי האדם הפחות אומר ראה עניי ועולי שאני עני שפל ונבזה ועי"כ ושא לכל חטאותי תמחול ותשרי לי כי מי אנכי שתביאני למשפט הלא אנכי תולעת ולא איש הה"ד להיפך אם האדם ברום המעלה הוא לו לגדר שלא יקל לחטוא. וי"ל בזה מ"ש בסוף הפ' וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וכו' עפמ"ש רמב"ן שם שבעת המינוי והמספר בירכם מ"ר יוסף ד' עליכם ע"כ אחרי שסכנה גדולה היתה מרחפת על בני קהת בעבודתם הקדושה ע"כ הקדים הקב"ה רפואתם לשמרם מכל פגע רע ע"י שימנו ע"י משה ואהרן קדושי עליון ומברכתם יבורכו שלא תאונה להם כל רע ע"כ אמרו וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קה"ק אהרן ובניו צדיקים אשר תפלתם נשמע במרומים המה ישימו אותם על עבודתם ועי"כ שהמה יברכו אותם לא יאונה להם כל רע:

שם וזאת עשו וחיו במס' שבבעה"ט וחיו את בניהם ושבו עפמ"ש כל המניח בן כמותו כאלו לא מת שיחזור ויחיה ע"י בניו ותלמידי' יעמידהו חי כל הימים ואז"ל אין וזאת אלא תורה שנא' וזאת התורה וז"ש וזאת עשו להם מי שעוסק ומחזיק בזאת התורה וחיו ולא ימותו לנצח כי יעמדו חי לדורי דורות והוסיפה המסורה וחיו את ועם בניהם הבאים אחריהם עמהם גם המתים אשר כבר שבו לעפרם בכ"ז שבו עוד הפעם לחיות חיי עולם:

עוד י"ל עפמ"ש המפרשי' שמ"ש ישראל היום הזה ראינו כי ידבר א' את האדם וחי ועתה למה נמות שכל עיקר טעם מיתת האדם הוא כי לא יראני האדם וחי ודז"ל אבל בשעת מיתתן רואים אבל בשעת מ"ת השיגו שגם ידבר א' את האדם גם בעודנו בחיים ועתה למה לנו המיתה רק אם יוספים אנחנו שנוסיף בהשגה עיין לו"א לך י"ט ואחרי שבני קהת זכו לשמש בקה"ק מסתמא באו לכלל השגה היותר גדולה א"כ אין מן הצורך להם למות וז"ש וזאת עשו להם עבודתם הקדושה ביתר שאת עי"כ וחיו ולא ימותו אחרי שבעודנה בחיים חייתם יגשו אל קדש הקדשים ואינם כשאר בני אדם יושבי חשך ולהם נראה אור בהיר ולא יבואו לראות בקדש רק בעת צאת נפשם בקדושה וטהרה וזהו כבלע את הקדש לא רק בזמן שנבלעו בקדש יזכו לראות באספקלרי' המאיר' ע"כ וחיו ואין מי הצורך להם שימותו ובהקדמת ח"ס ליו"ד הביא בשם הר"מ שעל אנשים כאלו יאמר אשרי אדם שחתמו שנותיו ולא יחיו רק להשלים ולהורות לבניהם דרך הטוב והישר אבל הם לעצמם לא יכספו לחיי עוה"ז וז"ש וחיו רק את ועם בניהם שילמדים להועיל לתורה ולתעודה:

שם אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בנ"י עפמ"ש רש"י שצפה הקב"ה שכל הנמנין מבן כ' ימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל לפי שלא טעו בעגל עוד פירש"י על שאו את ראש הנאמר בתחלת פרשתינו כמו שאומרים לקנסטינר ארים רישי' דדין עיין רמב"ן ומצינו בתילים י' מרמה ותוך וכן מלא תככים שהוא לשון רשעות ומרמה וז"ש ע"כ לא תפקוד את מטה לוי כי את ראשם לא תשא ותרים מעליהם להמיתם במדבר בעת שעשו בנ"י "תוך" ומרמה בעשותם את העגל:

תוכן העניינים

לוח ארז החדש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה