אור ברסלב
לוח ארז החדש על התורה החדש על פרשת נח

לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט

החדש על פרשת נח

החדש על פרשת בראשית

אלה תולדות נח וכו' את האלקים התהלך נח במדרש זש"ה פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם ובע"הט כ' האלקים התהלך נח סופי תיבות חכם ונ' כי לכאורה יפלא אחרי שפרי צדיק עץ חיים איך נח שסיפר הכתוב בשבחו הוליד חם ויפת הרשעים, ונ' עפמ"ש מקרא כתיב פ' לך וירא ד' אל אברם ויבן שם מזבח לד' הנראה אליו ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל וכו' ויקרא בשם ד' עפמ"ד בב"ר ריש בראשית ר' יצחק פתח ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך עפמ"ש בפ' כי תצא לא תזרע כרמך כלאים וכו' לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ובמסירה שבבע"הט אל תחרוש על ריעך רעה עפמ"ש בלוח ארז שלא תזרע התו"הק עם חכמה חיצוניות יחדיו שהם כלאים זה בזה פן תקדש כת"א ורש"י יסאב ויטמא הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם הבא מן החדש מן החכמות חיצונית "את המלאה" היא התו"הק שנקראת מלאה על אשר מלא האדם את ידו על ידה לקדש עיי"ש בפרשתינו ויש להוסיף בטעמא דמילתא כי אף אם יצליח האדם לצאת בשלום אין פגע מפרדס חכמות חיציניות כי סופו שגם החכמות ההן תהיינה לו לעזר ולמסייע לכונן עמודי תו"הק כמו שמתנצלים א"ע דורשי החכמה והתושיה בכ"ז בטרם יצא מסבך הספיקות ובטרם יבשילו אשכלותיו ובטרם הגיע עד תכליתה יתעוררו בלבי ע"י התעסקו בהן מחשבות ורעיונות לא טהורות ומה לו לאותו צרה להשתומם ולהסתפק אף רק כשעה חדא וזהו לא תחרוש את שדה בינתך בשור הוא הטהור ורומז לתו"הק וחמור הוא הטמא ורומז לחכמת זרים והומם אף שאחריתך ישגא להביא במסירת הברית התורה עם החכמה בכ"ז עד שתגיע למדה זו ובהלוך רעייונותיך דא לדא נקשין ומקשין על ד' ועל משיחו ולמה לך לחרוש רעה על ריעך זה הקב"ה:

ועד"ז פי' מ"ש בפ' קרח והיה האיש אשך מבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי את תלונת בני ישראל אשר הם מלינים עליכם ובמסורה שבבע"הט צדיק כתמר יפרח, יפרח כשושנה, יפרח בימיו צדיק. ויש להמליץ מה שמתאוננים על הרבנים שמלאו כריסם בדברי הלכה ולא שקדו על דלתי בתי החכמה החיצונות כ"א לא משו מתוך אהלה של תורה בה הרבו ישיבה ואומרי' עליהם שהן אמת שקנו לעצמן חיי עוה"ב אבל לתקן עולם אין בהם מועיל אחרי שהם כעץ יבש לא ידעו להתהלך בארצות החיים כי לא התערבו עם הבריות אבל באמת תלונת שוא היא כי ד' יתן חכמה ויהיב חכמה לחכימין שאף שלא עסקו בימי נעוריהם רק בדברים העומדי' ברומו של עוה"ב מ"מ הנסיון יוכיח ועינינו רואות ולא זר שאותם האנשים שלא זזו מימיהם מתוך כותלי ביהמ"ד ופירשו את עצמם משוט בארץ והתהלך בה בכ"ז לעת מצוא שיצטרכו להלוך נגד החיים אף שנראה שהם כעץ יבש בכ"ז לא ימושו מעשות פרי בעתו ויפרחו ויחיו כי גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה שנאמר עץ חיים היא כלומר אף שידמו לעץ יבש אשר אין בו רוח חיים בכ"ז הפוך בה דכלא בה התוה"ק תביאם לידי חיים וז"ש והיה האיש אשר אבחר בו אם השם רוצה ובוחר בו אל תירא שהוא דומה למטה ולמקל אשר כבר נכרת מעץ החיים ואין לו לחלוחית וע"כ לא יועיל לחיי עולם אשר בו יעשה מעשהו כ"א ידוע תדע כי מטהר מה שנדמה למטה יבש "יפרח" מחדש ויוציא פרי המשמח אלקים ואנשים ועי"כ והשכותי את תלונת בני ישראל אשר המה מלינים עליכם משה ואהרן תאמי צביה באמרם שאין אתם ראוי' לשרת בקדש כי אין בכם רוח חיים להלוך נגד החיים וע"ז מייתי המסורה צדיק כתמר אף שהוא דומה לתמר העומד בפ"ע ואינו מתערב עם שאר האילנות וגם הוא גבוה מכל שאר אילנות ולא התערב בעולם המעשה בכ"ז לעת מצוא הצורך לזה יפרח ויבוא בו רוח חיים:

והנה כל האילנות כשמפריחין אין כאן עדיין תכלית האילן והוא הפרי רק כשיבש וימול הפרח והנץ אז רק יבוא הפרי למלא מקום אשר כפורחת עלתה נבנה, אבל השושנה שאין לה פרי בעת שהיא פורחת כבר נגמרה ויצא לפועל כל תכליתה כן מי שמתערב בעולם בימי עלומיו עוסק בספרים חיצונים למען ידע להלוך נגד החיים בעת ההיא אין לו ממנו תועלת עצמם רק אח"כ כשכבר מלא כריסו בחכמות זרות יבוא לו פרי עמלו לא כן התלמיד חכם אשר תורתו היתה אומנתו ולא התעסק בנעוריו בעניני עוה"ז ורק לעת מצוא שיצטרך לזה יפריחו הקב"ה כנ"ל לזה יש לו תועלת בעת הפריחה ע"כ אמר צדיק כזה אשר הוא כתמר כנ"ל לא יהא בעץ פרי אשר רק בעת פרחו יפול וימול תבוא לו הפרי ישווה לו כ"א יפרח כשושנה אשר בעת פריחתה כבר הגיעה לתכליתה ועוד שמי שכלה ימי נעוריו בחכמות חיצוניות למען ידע תהלוכות העולם רק אחרי שעברו ימי נעוריו יפרח ויציץ אבל הימים הראשונים יפלו אחרי שמלא אותם בהבל ותהו אבל הצדיק שלא מש מנעוריו מד' אמית של הלכה יפרח בימיו' אם עודנו בא בימים ולא בשנים גם בעת ההיא כבר יפרח כי ילדותו לא ביישה את זקנתו וזהו כוונת הכתוב "ראש דברך אמת" שהחוקר מוכרח להתעסק מתחלה בדברי שקר ותהו רק אחרי רואו בעין שכלו שעד עתה תעה בשדה זרים והוליד בנים זרים לא אמון בהם הרתם חשש וילדם קש תפקחנה עיניו ויראה האמת לא כן המאמין אשר רק תורתו היתה אומנתו מעודו הוא לא יבוא מן השקר אל האמת כ"א תחלתו וסופו אמת לאמת ויציב ונכון וקיים וזהו שראש דברך אות' שהתוה"ק לא תסתפק בזה להביא את המתעסק בה אל האמת אחרי התהלכו באורח שקר וכזב כ"א גם בראש וההתחלה כבר תפסו אמת להאי גברא:

ומזה נצמח עוד שהאמת הנקנה באורח שקר הנ"ל אין להחליט שיעמוד כן חי כל הימים שכבר הורה הנסיון שמה שהאמינו רבים וכן שלמים ע"י חקירתם והתפלספותם שהוא אמת באו אחרים וחקרום וסתרו את בנין הראשונים ויאמרו עליהם שהיו בכזב בלדתם את האמת לדעתם כדרך החקירה זה בונה וזה סותר זה חולם וזה פוטר אבל המאמין לא יחוש שיביאו הדורות הבאים לסתור בנינו אחרי שלא על גבורת האופתי' הוסד בנינו כ"א על אבן שלימת תוה"ק וז"ש ע"י שראש דברך אמת כנ"ל שיסודתה מתחלתה על הררי קדש האמת ע"כ לעולם כל משפט צדקך לא ימוט לנצח:

והנה החוקר עולה בסולם החקירה ממטה למעלה כמ"ש "והנה סולם מוצב ארצה" מתחלה ורק אח"כ ראשו מגיע השמימה אבל המאמין אשר מן שמיא מיהב יהיב לי' רוח דעת ויראת ד' והושפע עליו מגבהי מרומים הוא יביט מתחלה לשמי מרום ישא עיניו שיאציל עליו השי"ת מהודו ואח"כ אל זה יביט אל הארץ מתחת שגם שם יכיר את מקומו להלך נגד החיים ח"ש "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" שמתחלה יחגור באיזור האמונה הבאה משמים ממעל ורק אח"כ יורד כבידו לארץ וע"ז שפיר הסמיך ר"י קרא דראש דברך לאת השמים ואת הארץ. - וזהו נרמז ג"כ בנעילת התורה סופה לתחלתה שע"כ לא קם נביא כמשה ולא יבוא חוקר ופוקר לסתור דברי אב הנביאים אשר דיבר בתה ד' כי בראשית ברא את השמים ואחרי שהאמונה היא היתד ופנה של תוה"ק כל רואית שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה. - והנה אברהם אבינו היה ראש החוקרים כידוע ע"כ וירא אליו ר' וכו' ויבן מזבח לד' הנראה אליו לעין שכלו ותבונתו אבל ויעתק משם "ההרה" אל הר ד' הר האמונה שלימה מקדם ממדרגת החקירה שעמד עליה מן קדמת דנא אשר לא הי' בטוח שיעמוד עליה לנצח העתיק את עצמו לבית אל ששם איווה ד' למושב לו בית נאמן ונצב לעולמי עד ויקרא בשם ד'" היה הוה ויהיה שמעתה הי' נכון לבו בטוח שר' יהי' לו לאלקים מעתה ועד עולם:

ואחרי הדברים האלה מיושבת השאלה שהצגנו בראש דברינו כי הצדיק אשר באמונתו יחי' כל טבעי ותכונתו קדש לד' ותולדותיו כיוצא בו אחרי שראה דברי אמת וצדק לא הי' בו נפתל ועקש ע"כ גם צאצאיו כמותו ומעשה אבות יירשו בנים וע"ז נאמר מתהלך בתומו צדיק שהי' תם ושלם מעודו אשרי בניו אחריו שיהיו פרי ישוו לו ושמעתי בשם א"ד הה"ג מהיר"ר שמעון סופר אבדק"ק קראקא זצוק"ל שפי' כעין זה מ"ש ג"כ גיל יגיל אבי צדיק שאם בנו צדיק באמונתו יחי' אז בטוח שגם זרעו אחריו יהי' כמותו ע"כ גיל יגיל גילה אחר גילה כפי' המדרש אבל ויולד חכם ישמח בו אם יולד רק חכם אשר רק בשביל החקירה הגיע למטרת האמת לא ישמח רק "בו" עם הבן החכם אבל זרעו אחריו לא ידע מה ילד יום וז"ש פרי צדיק והוא הצדיק תמים אשר לא ע"י חקירתו וחכמתו הגיע למרום פסגת השלימות כ"א לו הנפשות נפש רוח נשמה יחידה חיה השפעה אלקית משמים ממעל ע"כ גם פריו יהי' עץ חיים קדש הילולים אבל לוקח נפשות מי שרק ע"י עקולי ופשורי בשדי החכמות הזרות וכמה הרפתקאות עדו עלי' עד שלקח ורכש לעצמו את הנפשות הנ"ל ע"י רוח מבינתו יחלוף זה האיש לא ידענו עוד מה יהי' לו ולזרעו אחריו וזה הי' בנח שלא הי' צדיק תמים מתחלתו רק ע"י חקירתו ודרישתו נעשה צדיק ע"כ קודם שהגיע לאמתן של דברים הוליד את חם ויפת בעודו עוסק בחכמה ולא הי' עוד אמונתו כסלתו ואחרי שבא לאמונה הטהורה הוליד את שם ז"ש אלה תולדות נח שהיו לו אף בנין דלא מעלי והטעם שלא הי' צדיק תמים מתחלתו ועד סופו כ"א צדיק תמים "היה" והיא כמו נהי' אח"כ בדורותיו כי את האלקים התהלך נח ס"ת חם שרק ע"י חכמתו הגיע לכלל בינה ע"כ הוליד גם בנים זרים ולזה סמך המדרש לוקח נפשות חכם: אלה תולדות נח ופרש"י דלקמן נאמר כי אותך ראיתי צדיקי ולא תמים שאומרי' רק מקצת שבחו בפניו וי"ל עמ"ד ברא מזכי אנא ובמד"ר סוף בראשית ונח מצא חן בשביל אלה תולדות נח ולפי"ז כשהאדם זוכה שבניו אחריו יעלו מעלה בדרך הקדש עי"כ גם הוא בעצמו עולה עמהם ולפי"ז א"ש דנח בעצמו לא היה אלא צדיק לחודי' ולא גם תמים אבל בצירוף עם דורותיו וזרעו אחריו זכתה גם להקרא צדיק תמים וז"ש מה שנח איש צדיק תמים היה נהיה רק עם דורותיו יחדיו המה העלוהו למעלה בקודש אבל הוא בעצמו ולבדו רק את האלקים התהלך פירש"י שהי' צריך סעד לתומכו ולזה אמר לו השי"ת כי "אותך" כשאתה לבדך ולא ע"י דורותיך ראיתי רק צדיק ולא תמים. - וזהו י"ל בכוונת המד"ר במקרא שלפנינו הה"ד כעבור סופה ואין רשע זהו דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח כי דור המבול לא הי' להם לא זכות ראשונים ולא אחרונים ע"כ נדמו לרוח אשר אין מעצור לו לא לפניו ולא לאחריו ע"כ הפוך רשעים אם נתהפכו לפניהם ולאחריהם אין להם שום יתד לתלות עליו ע"כ אינם וספי תמו מן בלהות אבל נח זכה בדינו על שריי' צדיק "יסוד עולם" שקורא הדורות מראש ראה והביט שהוא יהי' יסוד עילם אשר עליו יבנה בית נאמן לד' ע"כ נשאר חי וקיים:

ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס הא"ע פי' די"א שלא חטאו אלא בסתר וזהו לפני האלקים שרק הוא ית' ידע ועפ"ד א"ש סיפא דקרא כי החילוק בין גזלן לחמסן דחמסן יהיב דמי והנה מי שגוזל בחזק' ולא יהיב דמי כל העם רואים את הנבלה אבל הכופה לחבירו בהלוה' וזבין שימכור לו את שלו ונותן דמי חירו הרואה לא יראה געולתה בו ורק היודע מחשבות יודע בחטאו וז"ש ע"כ לא נשחתה הארץ רק לפני האלקים כפי' א"ע על ותמלא הארץ לא גזל רק מס' ויהבי דמי ואין אדם יודע מהנבלה: ועד"ז י"ל מ"ש להן ק"ן כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם כי כבר האריכו המפרשים שע"כ קודם המבול חטאתם כבדה מאוד על שהארץ היתה אז ברב כהה וחילה ע"כ פירותיה ויבולה הי' גסים ועבים והם פעלו על האדם לרעה להנשימו בחומר גס ועכור אבל לאחר המבול כבר אבדה כחה החזק והאמיץ נאמר "לא אוסיף עוד לקלל עיי' פי' מלבים ולפי"ז הן אמת שהארץ שללה מן האדם את מעלתו הרוחנית כי כחה העכור היתה בעוכריו להעכיר אותו במעבה האדמה ועבטיט התאות אבל אחרי שנתנה לאדם תחת מעלותיו הרוחניות חמדות הגשמיות ביתר עוז לא יוכל לכנות את האדמה בשם גוזל את האדם אחרי שנתנה מחיר מעלתן המוסרי טובות ארציות אבל נוכל לומר עליה שהיא חומסת אותם כי יהבא דמי והנה אם הארץ היתה גוזלת מהם את כל שלימותם אמיתית מבלי תת עבורה דבר מה אז יש לצפות ולייחל שלימים יבואו ינחמו על האוולת אשר עשו לבזות את שלימותן חנם מבלי קבל תמורתו דבר מה להשלים את החסרון אבל אחרי שקיבלו כי תחת יופי ועובר תחת עומד א"כ בכל עת לא יתנחמו על אוולתם כי יאמרו לנפשם הלא לא בחנם השלכנו אחר גיווינו את שלימותינו הלא נקבל תמורתה קורת רוח בעו"הז היפה לנו מכל חיי עו"הב וז"ש "קץ כל בשר בא לפני" ואין לקוות שיחזרו בתשובה כי הארץ לא גזלה מהם שיחזרו שיושב להם הגזילה כ"א מלאה הארץ "חמס" שחמסה ושילמה ע"כ לא יתחרט לעולם:

ועפ"י הנ"ל י"ל הפליאה הובא בדמש"א בפרשתנו ולחשך קרא לילה אלו אמר לחשך קרא ערב אין מבול בעולם אחרי שאז"ל הזהרו מן הצבועים ופירשתי וטמא טמא יקרא שטוב יותר שהטמא יגלה קלונו ברבים ויקרא בפומבי שהוא טמא לנפש ויזהרו ממני ומחברתו וע"י רומז ג"כ מאז"ל ולחשך קרא לילה אלו מעשיהן של רשעים שטוב יותר שמעשה הרשע יהא ניכר וגלוי לכל שבמחשך מעשהו אין בו ניצוץ אור החיים ולא שמעשיו יכונו בשם ערב שהוא מלשון עירוב שיום ולילה נתערבו בו ולא ניכר היטיב אם אור לו או חשך יכסהו כ"א לילה גמורה אין בו כלל וכלל מאור היום ואחרי שלפי פי' א"ע הנ"ל לא נחתם דין דור המבול רק מפני שכסו על פשעיהם וכשחתו לפני האלקים א"כ כוונת הפליאה מבוארת שרק מפני שהשי"ת קרא למעשיהן של רשעים לילה ולא ערב להורות שהטמא יקרא שהוא טמא ע"כ בא המבול לשחת כל בשר אשר בו ריח חיים שהי' עירב הבשר תאווה עם רוח החיים הקדושה והטהורה אבל אלו נאמר לחשך קרא ערב שרצון השם שיהא מעורב טוב ברע לא הי' מבול בעולם:

עוד י"ל עפמ"ש מ"ש בויקרא והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה ושלם אותו בראשו וכו' לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו כי קצת מהאפיקורסים אומרים אף שהם עוברים על כל מצוות ד' בשאט נפש אבל בזאת יתהללו שהם ישרים במסחור ונושאים ונותנים באמונה ומקיימים מצוות שבין אדם לחבירו אשר עליהם תכין יסוד חברה האנוסי' אבל באמת טוב יותר הי' אם אכל בשר החזיר השקץ והעכבר וקרקפתא דלא מנח תפילין אם גם בעניני ממון היו רעים בגופה וחטאים בממונם כמ"ש לעיל "וטמא טמא יקרא" אז כל אדם כשר ויש היה נזהר מהם שלא ילכד בשחיתותם אבל מתוך שמראים סימני טהרה בדבר שבממון עי"כ הם מסוכנים יותר ללמוד מהם ומתהלוכותיהם ובאמת זהו מתחבולת היצ"הר שע"כ הוא מסייע ידי עוברי עבירה לעשות טוב עם אנשים שע"כ בנקל לו להסית בני אדם שיעשו כמוהו להיות עכ"פ רע לשמים וטוב לבריות אבל אם היו גם רעים לבריות אז כל אדם הי' מרחיק את עצמו מהם ומהמונם ע"כ אף על טובם לבריות יענשו כי גם את הטוב שיעשו נצמח ממנו שורש פורה ראש ולענה וז"ש "יהיה כי יחטא ואשם לעשות כל התועבות ובכ"ז ביום אשמתי לשמים ישיב את הגזילה ומדקדק במצוות שבממון שלא לקח ח"ו מאחרים מאומה שלא כשורה לא תאמר שזה יחשב לו לצדקה ויבוא על שכרו כ"א אדרבה ושלם אותו בראשו כי חייב בזה את ראשי למ"ה והטעם וחמישיתו יוסיף עליו והוא מלשון חמושים ומזויינים שהיא נותן עי"ז כלי זיין ליצ"הר נטען יוכל לכבוש את בנ"א ואז"ל הרשעים מסורים ביד יצרם וז"ש לאשר הוא לו' הוא השטן הוא היצ"הר אשר יאמר עליו כי זה הרשע היא לו לקנין והוא ימשול בו רק לו יתן ביום אשמתי וחטאו לשמים ויעשה טוב לבריות לתת צדקה וג"ח לא לשמים הוא נותן כ"א לאשר הוא לו והוא היצ"הר לו הוא נותן ביום אשמתו:

וי"ל בזה דברי מדרש ריש פ' צו זאת תורת העולה מה כתיב למעלה מן הענין והשיב את הגזילה אמר הקב"ה כשתביאו קרבן לא תביאו מן הגזל כי כמו שלא טוב עושה בעמיו מי שהוא רע לשמים אף שטוב הוא לבריות וע"ז י"ל חסר לאמים חטאת כ"כ להיפך על אותן בני אדם שהן טוב לשמים ומדקדקים במצוות להיות זהיר בקלה כבחמורה אבל בעניני ממון המה חשודים להונות ולרמות גם באלה אין חפץ לד' בהם כ"א האדם השלם אשר בו יבחר ד' צריך להיות טוב לשמים וטוב לבריות שניהם יחדיו יהיו תמים וע"ז רומז קרבן העילה שכליל תקטר לד' כן האדם צריך להיות כלי קדש לד' ולא חציו לד' או בין אדם למקום או בין אדם לחברו וחציו לכם וזהו כוונת המדרש כמ"ש "והיה כי יחטא ואשם" עפ"י כוונה הנ"ל כ"כ לא תקריבו מן הגזל שתהיו מקיימי' מצוות שבין אדם למקום ולא שבין אדם לחברו וע"ז נאמר זאת תורת העולה שצריכי' להיות כעולה שכלה כליל קדש לד':

ובאמת אחרי שעיר פרא אדם יוולד וכל אדם בטבעו הוא חיה טורפת ורק האמונה בד' ובתו"הק היא תשים מתג ורסן עדיו לבלום ולגדור בעדו שלא יעשה כדגת הים אשר הגדול בולע את הקטן וע"ז אחז"ל הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו וכבר פירשו שקאי על שלומה של מלכות שמים שרק בעת אשר מלכות שמים היא בשלום עם הבריות רק אז נשמר' שלא יבלע חד את אחד כי בזמן שסר צל שדי ממעשיהם ונכרתה האמונה בד' והם מלאים רק מגשמיות אז אין מתג ורסן לטבעם האנושי ע"כ אמר שמתחלה ותשחת הארץ לפני האלקים שלא חטאו רק בעבירות שבין אדם למקום ולבסוף ותמלא הארץ חמס שהתעיב עלילה גם בין אדם לחבירו ונתנה המסור' טעם לזה "ותמלא הארץ אותם" אחרי שביערו את הקדש מן ביתם זה הגוף וגירשו משם כל חלקה טובה כל דבר רוחני ורק הארץ ותאוותיה מלאה אותם מפה לפה ע"כ עבירה גוררת עבירה:

וי"ל בזה דברי המסורה פ' לך ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאד- ואנשי קדש תהיון לי ואנשי תמיד יבדילו עוברים בארץ דרש"י פי' חטאים בגופן ורעים בממונם הכוונה כנ"ל שמתחלה לא היו רק רעים בגופן במצוות שבין אדם למקום הביטו עליהם בשאט נפש אבל נזהרו עוד מגזל ואונאה ולבסוף נעשו גם חטאים בממונם כי הא' ימשוך את השני אחריו בעבותות החטאה ואחרי אמרנו שגם בזה לא ימלא האדם חובתו אם בין אדם למקום טוב הוא ולא בין אדם לחבירו כ"א יחדיו יהיו תמים ע"כ אף מי שנזהר ממאכלות אסורות ואם גם מתנהג בחסידות בזה לא נקרא עדיין קדוש עד שיהי' ג"כ נקי כפים ובר לבב אלה שהזהירות במצוות שבין אדם למקום מביאו להיות ג"כ קדש לד' בדבר שבממון וז"ש לא שאתם כבר קדושים וטהורים אם כל נבילה וטרפה לא תאכלו בי זה הוא רק הכנה לקדושה ואנשי קדש רק תהיון לי בעתיד אם להזהירות ממ"א תזהרו ג"כ מעושק וגזל ולפ"ז אין חילוק בין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחבירו ואין חילוק רק בין עובד ד' ללא עבדו אבל מי שאינו נזהר או בזה או בזה יחדיו נאלחו אין עושה טוב אין גם אחד וזהו ואנשי תמיד האנשים אשר תמיד יקדישו מעשיהם עד שיהי' ראויי' להקרא בשם אנשים צדיקים כפירש"י בין בגופם בין בממונם רק הווה יבדילו בין העוברים רק הם יבדלו ויתפרשו מן העוברים עבירות כי המרחק רב ביניהם אבל בין העברים בעצמם אין הפרש והבדל בין מצוות שבין ארם למקום או בין אדם לחבירו: ועד"ז י"ל מ"ש בפ' תצוה ולא יזח החשן מעל דאפוד ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו וכו' לזכרון לפני ד' תמיד כי החשן מכפר על עוות הדין והיא דבר שבממון והאפוד על ע"א בין אדם למקום ע"כ באה המצוה לא יזח החשן מעל האפוד שלא יזח הא' מחבירו כי שניהם קשורי' יחדיו בקשר של קיימא והאחד בלי שני אין בו מועיל והרי"ף ביומא פ' דהא דאז"ל עבירות שבין אדם לחבירו אין יוכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו היינו שאף על עבירות שבין אדם למקום אין לו כפרה כ"ז שיש בידו עבירות בין אדם לחברו וזהו ולא יזח שאין לו כפרה על האחד בלי השני ורש"א בח"א כ' דעבירות שבין אדם למקום נקראים "לפני ד'" וזהו ונשא בחשן המשפט על לבו לספר על דיני ממונות בבואו אל הקרש לזכרון "לפני ד'" אם יזכיר לעורר רחמי שמים על העבירות שנקראו' לפני ד'- וכזה יש לרמז ג"כ במ"ש פ' כי תשא זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל שמי שעובר על פקודי ד' ישרים וסובר בדעתו שחטאו בצדקה יפרוק והוא מקיים עכ"פ מצוות שבין אדם למקום לא ישלה את נפשו לאחר שעשה דבר ולא חצי דבר לא כן היא כ"א אם זה יתנו כל העובר על הפקודים אין כאן אלא חצי דבר ולא דבר שלם:

ועד"ז י"ל מ"ש בפ' מטות והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים (תרגומו תלמידי גבריא חייביא) לספות עוד על חרון אף ד' אל ישראל כי תשובון מאחריו ויפה עוד להניחו במדבר ושחתם לכל דעם דזה כי אבותינו ספרו לנו שהמורי' ומלמדים של פוקרי זמנינו עוד החזיקו במעוזם במצוות שבין אדם לחבירו היו עושי חסד לאלפים אף שלא היו שומרי מצוותיו אבל תלמידהם הבאים מאחריהם הוסיפו סרה גם בין אדם לחבירו חטאים בממונם וזהו והנה קמתם אתם התלמידים של גברי חייבי למרוד בד' תחתי ולמטה ממדרגת ומעלת אבותיכם והוריכם מעולם כי המה היו עכ"פ טובים לבריות ואז"ל ישראל חוטאין בכפלים היינו בין אדם למקום ובין אדם לחבירו ולוקי' בכפלים וזהו לספות עוד חרוץ אף ד' שילקו בכפלים כי תשובון "מאחריו" עפ"י שדרשו ז"ל אחרי ד' אלקיכם תלכו מה היא רחום וכו' ואתם תשובון גם "מאחריו" באשר לא תדבקו במדותיו הרחמים הקראו בשם שב מאחריו כי בהיות שע"ז שתורודו. בד' ויסף עוד להניחו במדבר ואתם הגורמים למיתתם במדבר ולא תרחמו עליהם בזה אתם תחת ולמטה מאבותיכם שהם היו עכ"פ רחמנים:

ואני הנני מביא את המבול וכו' לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע, כפילות הלשון נ"ל עפמ"ש בספורנו אקרא דוהנה נשחתה מעצמה כי בזולת עונש היתה בדרך השחתה בהשחתת דרכם המקלקלת התולדה ובגזל המקלקל המדינות' והנה אותן הבריות אשר לא הי' בהן עוד ניצוץ לחלוחית של קדושה לא הי' צריך הקב"ה לכלותן כי נשחתו מעצמן בטבע כפי' רע"ס הנ"ל אבל רק אותן שהי' בהן עוד מעט מניצוץ הקדושה הי' צריך הקב"ה לשחתן וז"ש ואני וכו' לשחת את אשר בו רוח חיים אשר ישכו בו עוד רוח אלקים מרחפת על פניו צריך אני להשחית הודו באפי ובחמתי אבל "כל אשר בארץ" שכבר סר ממנו רוח אלקים ואין בו רק ארצית כ"א שחה לעפר כבודו עד אשר יקרא כל אשר רק בארץ עם הארצית ואין בו שום רוחנית א"צ אני להשחית כ"א יגיע מעצמו ע"ד שבקי' לריוי': ועפי"ז י"ל מ"ש להלן קין כל בשר בא לפני וכו' והנני משחיתם את הארץ. ודרשו ז"ל שגם ג' טפחים של מחרישה נתקלקלה והוא אחרי שלפי' רע"ס הנ"ל שכבר טבעם נשחתה עד שגם מעצמם בלי עונש הקב"ה יכלו ויאבדו א"כ אם הי' מענש רק את בני אדם לא הי' עונש ניכר אחרי שכבר מעצמם הי' עומדי' להכלות ע"כ הוצרך להראות העונש שגם הארץ תכלה אף שבטבעה היתה יכולה להתקיים ח"ש קץ וסוף כל בשר בא כבר לפני' קודם שאענישם ואגזור עליהם כליה כבר חתמו קצם בעצמם ע"כ להראות עונש הנני משחיתם את הארץ כפירש"י:

ובמסורה שבבעה"ט והנני אומר לבנות בית והנני מקושטת שנים עצים עפמ"ש בא"הח בפסוק עשה לך תיבה שהוצרך נח לעשות תיבה ולא הצילו הקב"ה שלא יגע אליו רע אף בלי תיבה הוא עפ"י מקרא כתוב ביחזקאל סי' י"ד והיו ג' אנשים האלה בתיבה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו את נפשם דווקא שלשה יש בכחם למלט נפשם מהרעה אבל ב' ואצ"ל א' לא יוכל למנוע המשחית ממנו ע"כ דבריו ז"ל ולפי"ז י"ל אף ששם בן נח צדיק גמור הי' כמ"ש וישכון באהלי שם מ"מ הלא עם נח לא היו רק שנים שאין לאל ידם להציל את עצמם בלי תיבה והנה אם הקב"ה הי' שולח מלאך להשחית לא הי' קשה למה הוצרך לעשיית התיבה ולא ניצל בצדקתו כי כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע אבל כיון שהקב"ה בעצמו ובכבודו השטיף את דור המבול וק' כנ"ל וא"כ כונת המסירה בלויי' ואני בעצמי הנני מביא מבול ולא ע"י מלאך ובכ"ז ואני אומר לבנות בית ומדוע לא ינצל בצדקתו אף בלי בנין הבית ולזה בא כמשיב ואני הנני מקושש שנים עצים שהצדיק נקרא עץ כדז"ל אקרא היש בה עץ ואחרי שאין כאן לקושש רק שנים עצים נח ושם ליתר הפליטה ושנים אין בכח להציל א"ע כנ"ל:

וי"ל בזה ג"כ מ"ש להלן וימח את כל היקום וימחו מי הארץ וישאר אך נח. כי יש להוסיף בטעמא שהוצרך הקב"ה לכלותם אף שגם מעצמם היו כלו ונכרתים כפי' רע"ס הוא כדי שיראה נח שהקב"ה מעניש הרשעים וגמול ידיהם ישיב לרשע כרשעתו אחרי שגם הוא הי' מקטני אמונה כמ"ש חז"ל ע"כ הי' צריך סעד לתמכו באמונת שכר ועונש ואחרי שאז"ל אך הוא למעט רומז הכתוב וימח הקב"ה את כל היקום אף "וימחו מן הארץ" שגם מעצמם הי' נמחה שם מתחת השמים אבל בשביל וישאר אך כח שהוא הי' במדרגה כזו שאם לא הי' רואה באיבוד רשעים לא הי' מאמין באמונה שלימה ע"כ הוצרך השי"ת למחותם:

ואתה קח לך מכל מאכל וכו' והיה לד ולהם לאכלה, י"ל דדייק לומר ואתה עפ"מ דקי"ל אסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו ולפי"ז הו"ל למימר והיה להם ולך לאכלה שהרי הם מוקדמי' בזמן לאכילת האדם ונ' מזה ראיה נכונה לד' יד אפרים או"ח סי' קס"ז דהיכי דבא המאכל בדרך נס בודאי לא נעשה הנס בשביל הבהמה כ"א בעבור האדם ובזה האדם קודם ורש"י כ' אקרא דוהקימותי את בריתי אתך על הפירות שלא ירקבו ובוודאי לא כרת הברית רק בשביל האדם ע"כ דייק ואמר "ואתה" רק בזכותך תקח מכל מאכל "אשר יאכל" גם לעתיד ולא ירקב ע"כ והיה לך תחלה ורק אח"כ להם לאכלה כיון שבא דרך נס בזכותך:

ועפי"ז י"ל דברי המסורה ולהם לבדם, ולהם ולגמליהם איו מספר, דלכאורה לפמ"ש במג"א סי' ק"ע מש"ס דתענית דמאכל אדם אסור ליתן לבהמה א"פ היכי קאמר והיה לך ולהם לאכלה דמשמע ממה שהוא אוכל יתן לבהמה אתמהה וע"פ דברי מחצית השקל שם יש ליישב, אבל להנ"ל שהברית שלא ירקבו הפירות נכרת בשביל האדם ע"כ רק מאכל אדם לא נרקב אבל מאכל בהמה נרקב ע"כ הוכרח לתת להם משלו שהרי שלהם נרקב ונפסד ואז"ל אין הברכה מצויי' בדבר הספור ומנוי ע"כ יש לכנות דבר שהברכה שרוייה בו "אין מספר" שבשביל אשר לא יספר נתברך א"כ כוונת המסורה להם לבדם לא יוכל ליתן מאכל לבהמה כ"א רק להם ולגמליהם אדם ובהמה יחדיו יאכלו והטעם כי אין מספר שנתברך המאכל שלא ירקב ורק מאכל אדם כן יבורך: ומכל החי מכל בשר וכו' תביא אל התיבה וכו' מהעוף למינהו וכו' יבואו אליך להחיות, עפמ"ש שפירש"י כי השחית כל בשר שאפי' בהמות היו נזקקים לאינו מינם לפי"ז כמו שבני אדם הרשעים לא רצו לבוא אל התיבה כן הבהמות שהשחיתו ונזקקו לאינו מינם לא באו מעצמם עד שנח הכריחם בע"כ וזהו מכל החי מכל בשר" אותן הבהמות שלא הסתפקו להזדווג למינן ודומה להם כ"א חיו והזדווגו עם "כל בשר" באין הפרש בין מינו לאינו מינו אותם לא יבואו מעצמם כ"א אתה תביא אותם, אבל מהעוף ומהבהמה למינהו' אשר לא נזדווגו אלא למינם הם יבואו מעצמם מבלי הכרח:

וישלח את היונה מאתו וכו' והנה עלה זית טרף בפיה, ופירש"י יהיו מזונותי מרורים כזית בידו של הקב"ה ולא יהיו מתוקים כדבש בידי בשר ודם כי ישראל כל זמן שעול הגלות מכביד עליהם אכפו הם דבקים בהקב"ה ובתוה"ק אבל אם ירווח להם מעט אז יעזבו את ד' ויורו אחור וכן פי' בלוח ארז וזאת לפנים בישראל על הגאולה שגם בימים הקדמונים בעת אשר העיקו לנו צוררינו בכל מאמצי כחם אם היו ישראל רוצים לעזוב את תורת ד' היו נגאלים מיד אויביהם והיו נותנים להם כל החריות המבוקשות אבל וזאת היא תוה"ק שנקראת וזאת התורה לפנים בשנים קדמוניות היתה יקרה בעיני ישראל למעלה ראש על הגאולה יותר מן גאולתם ע"כ החזיקו בה ולא הרפו ממנה כי יאה להם גאולת הנפש ע"י תוה"ק מגאולת הגוף ע"י עזבם אותה והנה כנסת ישראל נמשלה ליונה מה היא אינה מורדת בבעלה כך ישראל תהו הרמז וישלח את היונה היא כנסת ישראל שלח הקב"ה המכונה נח כפי' המפ' ז"ל מאתו לראות הקלו המים הזדונים מעל פני האדמה אם כבר הוקל עול הגלות ואז לא יהי' עוד כיונה כ"א ימרדו בהקב"ה אבל אחרי שלא מצאה היונה מנוח ורדפוה מכל עבר ופנה להיות נע ונד בראש גילים ע"כ ותשב אליו אל הקב"ה לעת ערב ושקעה שמש חירותם ותאמר אל ד' מוטב שיהיו מזונותי מרורים כזית וטוב לי להיות בגלות המר והנמהר אבל שאשאר ביד הקב"ה ואל יהיו מתוקים כדבש ונופת צוף החירות אבל אז אהי' ביד בשר ודם הם התאות השולטות בי כי זאת לפנים על הגאולה:

וי"ל עוד שאף אם ישראל אינם חוזרי' בתשובה עד ששחו לעפר ובאו בדיוטא התחתונה ובצר לך ושבת עד ד' אלקיך בכ"ז הקב"ה ברחמיו לא ידח ממנו נדח ומקבל תשובת רשעים אף שלא שבו טרם באו מים ער נפש וז"ש ולא מצאה היונה מנוח ותשב. אליו אף אם לא שבה כנסת ישראל הנמשלת ליונה אל אביה שבשמים עד שהיתה גילה וסורה נדחת מדחי אל דחי ומים על פני האדמה לשוטפה בכ"ז וישלח הקב"ה ברחמיו את ידו הגדולה ויקחה אליו וז"ש להלן ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ יש לרמז עפ"ד הנ"ל עפמ"ש בלוח ארז לפ' צרות רבות סבבונו קראנוך ד' אלקינו רחקת ממנו בעוונינו ועדיין לא שבנו מטעותינו שאף העיקר הגלות הוא גלות השכינה כלומר שהקב"ה רחוק מכליותינו בעוונינו אין אנו צועקים ומתפללים על רזא דנא שיחזיר שכינתו בינינו ויטהר לבנו לעבדו באמת כ"א כל צעקותינו ושועתינו הוא בשביל גלות הגוף שאנו סובלים אבל על גלות הנפש אין חולה וזהו לאות לבני מרי שהגלות לא זקק וטהר אותנו עדיין ועודנו טועים להחליף העומד בעובר וזהו צרות רבות סבבונו קרחנוך ד' אלקינו כל תפלתינו ובקשתינו הוא בשביל הצרות אשר אנו סובלים אף שהצרה היותר גדולה היא שרחקת ממנו בעוונינו וע"ז היה לנו לזעוק אל המלך שיקרב אותנו אליו ולא בשביל הצרות הגופניות לבדם וזה יוכיח כי עדיין לא שבנו מטעותינו וז"ש ותבוא אליו היונה לעת ערב וחשכו ככבי נשפה ותצעק אל ד' על והנה עלה זית טרף בפיה שע"י הגלות מזונותיה מרורים כזית וע"ז מתאוננת וקובלת שצרות רבית סבבנהו ועי"ז וידע נח שרומז להקב"ה כנ"ל כי קלו המים הם תוה"ק שנמשל' למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים שתוה"ק קלה בעוני ישראל ולא נכבדה מעל הארץ הם הדברים הגשמיים וזה כי קלו המים התורה קלה מעל הארץ הדברי' הארציים ויחליפו נקלה בנכבדת:

והמים גברו מאד מאד על הארץ, עפמ"ש בפ' וארא ובכה ובעמך וכו' יעלו הצפרדעים, עפמ"ש חז"ל שחנני' מישאל ועזרי' שמסרו נפשם על קידוש שמו ית' למדו קי"ח מצפרדעים א"כ בוודאי עלייה היתה לצפרדעים שזכו שילמדו מהם לדורות למסור את עצמם על קידוש השם וז"ש ובכה ובעמך על ידך ועמך המוכי' ע"י הצפרדעי' שמסרו נפשם על ק"ה יעלו ויהי' להם עלייה למעלה בקדש במדרגה רמה, וי"ל בזה כוונת המסורה שבבעה"ט בכה ארוץ גדוד והוא שמהצפרדעי' נקח מוסר וארוץ לקיים מצוותיך אף אם יש לירא שעי"ז אהי' גדוד וכרות ח"ו מארץ החיים בכ"ז לא אמנע למסור נפשי ולפי"ז הכא נמי המים שזכו שעל ידיהן נשטף הדור הפרוץ היו להם עלייה ומעלף עליונה וזהו והמים גברו מאד שעלו למעלה בקדש "על הארץ, יותר מן הארץ שנקראת כן לדברי חז"ל על שרצתה לעשות רצון קונה מ"מ המים האלו ששטפו דור המבול עלו עד למעלה מן הארץ:

ועד"ז י"ל מ"ש בפ' בא ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים כבד מאד לפניו לא היה כן ואחריו וכו' ובמסורה שבבע"הט וינח ביום השביעי כי גם הארבה כמו הצפרדעים והמים הנ"ל זכה להיות שלוחא דרחמנא לייסר את הרשעים ועי"ז עלה למדרגה גדולה מאד שאין למעלה ממנה והגיע לתכלית היותר אפשרית להגיע שיתקדש שם שמים ע"י והנה כמו ששבת הוא תכלית הימים ע"כ בא שבת בא מנוחה כי מי שהגיע לתכליתו והשיג מחוז חפצי אז ינוח וישקוט ע"כ אמר ויעל הארבה שהיתה לו עלייה כנ"ל ע"כ וינח מצא מנוחה ותכליתו וע"ז מייתי המסורה שהרי נאמר וינח ביום השביעי כנ"ל והוסיף לאמר כבד מאד שהי' נכבד במעלה מאוד עד שלפניו ולאחריו לא ימצא נכבד כמוהו שיהא זכאי כמוהו בשל חות השם ומיושבת קו' רש"י מארבה דיואל דהכא לאו בכמות כ"א באיכות נכבדות ידובר בארבה שלא הי' כמוהו במעלה:

ועד"ז י"ל מ"ש ויכלא הגשם ובאסור' שבבע"הט ויכלא העם מהביא, כי אחרי שנתקדש שם שמים ע"י הגשם היו שמחים וששים לעשות רצון קונם כמ"ש באו"הח שאחרי שנמחה כבר כל היקום נאמר ויגברו המים אף שכבר עשו שליחותם של מצוה לא רצו לפסוק ע"כ נאמר ויכלא הגשם בנפעל להורות שבע"כ ושלא ברצונם הוכרחו להפסיק מעבודתם עבודת הקודש וע"ז מייתי ראי' כמ"ש ויכלא העם מהביא בע"כ שלא בטובתם הוכרחו להפסיק מהביא עוד נדבה למלאכת ד':

ועפי"ז י"ל ג"כ מ"ש להלן וישבו המים על הארץ הלוך ושוב ובמסירה שבבע"הט ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים והחיות רצוא ושוב, כי אחרי שהגשם לא נעצר רק בע"כ י"ל שהקב"ה ניחם אותם בהבטחתו שעוד יבוא זמנם לעשות שליחותו והוא כמ"ש בסוטה י"א שפרעה טעה שעל כל העולם אינו מביא מבול אבל על חרץ אחת לא נשבע ע"כ הציף על מצרים את מי ים סוף והנה גם העורב שזכה להיות שליח מצוה לא רצה ג"כ לבטל מעשהו עד שהבטיחו הקב"ה שבעת יבושת המים בימי אלי' עוד ישוב לקיים שליחות של מצוה והנה המים והעורב אין בהם דעת ותבונה לטעון כ"א השר שלהם הובטח כמ"ש בפרק שירה וזהו וישובו המים מן הארץ אבל בתנאי הלוך ושוב שעוד ישובו לכסות ארץ וגם העורב יצא בתנאי זה הלוך ושוב עד יבושת המים כפירש"י אבל לא הם בעצמם סירבו והוצרכו להבטחה כ"א והחיות הם השרים שלהם רצים לעשות רצון קונם רק בתנאי ושוב כנ"ל:

ועפ"י האמור הנה מקום אתי לפרש מקרא קדש באומר הבא מן החדש בפ' בשלח ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ולהלן פסוק כ"ט נאמר ונשנה ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך דים והמים להם חמה (חסר ו' ודז"ל שנתמלא הקב"ה עליהם חימה על פסל מיכה) מימינם ומשמאלם. וכבר נתקשו המפרשים בכפילות הלשון הזה ע"כ לבי אומר לי עפ"י הנ"ל שארץ נקראת על שרצתה לעשות רצון קונה כי בעת שעשה הקב"ה מלאכיו את כוחות הטבע המה ימהרו ויחישו מעשיהם להיות זריזין במצוה ולפי"ז גם הים שידע מקדם את אשר יעשה לקדש ש"ש על ידו כמ"ש תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ע"כ לא רצה בזריזותו להמתין עד שיבואו המצרים לטבוע בתוכו כ"א מיהר הים אף שהשם שם חול גבול לים לבל ישטפו גליו חוץ למחיצתי מ"מ הזריזות והשמחה להיות שלוחא דרחמנא קלקלה את השירה ועבר חוק וגבול הושם לו והרחיב את גבולו עד במקום שהי' מתחלה מאז ומקדם חורב ויבשה נעשה עתה ים חדש אשר לא הי' שם מעולם ומובן לפי"ז הדבר הקשה על שרי מצרים האיך נואלו ונסמית עיניהם לבוא בתוך הים הלא הם ידעו היטיב מקום הים ומקום היבשה ואף שראו שישראל הלכו לתוך הים הלא יש לתלות שהם לא ידעו היטיב מקום הים או מפני שברחו מפני רודפיהם והאויב אחריהם אולי סמכו על הנס שיעשה להם הקב"ה אחרי שבלא"ה אין להם מנוס ומפלט אחר אבל המצריים שהיו רודפי' ולא נרדפי' וידעו היטיב בטיב הארץ וגם לא האמינו שיעשה לה נס האיך באו בשבולת מים רבים אשר ישטפם לנצח אבל לפי הנ"ל שהמקום שהי' מאז ומקדם יבשה פתאום נעשה ים ע"י זריזתו שפיר טעו מצרים והלכו במקום אשר הי' ידוע להם בבירור שהוא יבשה אחר שלי' ידעו שהים העביר את גבולו מעולם וז"ש ויבואו בני ישראל "בתוך הים ביבשה במקום שהי' מתחלת יבשה כבר באו לתוך הים ששינה את מקומו התמידי "והמים להם חומה" אף שהמים יש להם חומה גדר וגבול מימינם ומשמאלם מ"מ הזריזות המקדמת עברה את החומה הלזו ע"כ נאמר חימה מלא כי הפי' כפשוטו חומה ממש גדר וגבול ע"כ וירדפו מצרים ויבואו אחריהם כי טעו וסברו שבאים ביבשה משא"כ בפסוק כ"ט לא סיפר מתחילת ביאתם לים כ"א מהליכתם ע"כ נאמר שם "וילכו" ולא ויבואו כי לא סיפר מביאתם בתחלה כ"א מהליכתם בשכבר נהפך הים ליבשה וז"ש בסיף כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ד' עליהם את מי הים ביאר הכתוב איך נגאלו ונופשו שרי ציען שבאו עם רכבם ופרשם אל תוך הים הלא בשגעון ינהגו את עמם לכליון חרוץ וע"ז בא כמשיב "וישב ד' עליהם את מי הים" לא שבאו אל מקום אשר הי' שם הים מן קדמת דנא כ"א הם באו, למקום אשר לפי דעתם הי' יבושת המים רק שהקב"ה השיב בעים רוחו את הים לפרוץ גדרה וז"ש להלן ויהי לפנות הבקר וישב הים לאיתנו, ופירש"י לתוקפן עפמ"ש בלוח ארז לפ' מ"ש והמלאכה היתה דים, שמה שהביא לעבודת הקדש זהו לא הי' מלאכה כ"א חכמה ס"א המלאכה היתה שאמרו די להביא אף שיכלו להותיר במעלה בקדש אם יוסיפו להביא לעבודת הקדש עיי"ש פ' נשא ה"נ הים במה ששטף את המצרים וקיים מצות בוראו בזה לא הראה פח וחיל כ"א ד' אלקים דבר מ' לא יעשה כרצון השם אבל בזה הראה תקפו בזה ששב למעמדו הראשון ולא הוסיף עוד לבלע ולעביד עבודת הקדש בזה הראה כחו שקיבל עליו עול מלכות שמים כנ"ל שאף ששמחים בצאתם לעשות רצון קונם בכ"ז אם ד' ציוה שלא לילך עוד בשליחותו "ששים בבואם" וכ"ז בשביל שעושים באימה רצון קונם וזהו וישב הים שמה ששב למקומו הראשון זהו איתנו ותקפו:

ובזה י"ל מ"ש בפ' יתנו הגבל את ההר וקדשתו ובמסורה שבבע"הט וקדשתו בי את לחם אלקיך הוא מקריב, כי כמו שהים מיהר לעשות רצין קונו כ"כ ההר המקודש זה סיני אשר עליו ניתנה תורה מן השמים בוודאי חש ומיהר לעבור גבולו כדי להחיש בקבלת הקדושה אשר אין למעלה הימנה ע"כ כמו שנאמר אשר שמתי חול גבול לים כנ"ל כן צוה הקב"ה הגבל את ההר עשה גביל ותחום להר שלא יפרוץ גבולו והטעם וקדשתו על שיזכה לקידושא רבה והוסיפה המסורה כי את לחם אלקיך היא תורת אל חי הוא מקריב לעמו ישראל ע"כ צריך הוא לגבול שלא יפרוץ:

וירח ד' את ריח הניחוח, במדרש הריח ריחו של אברהם אבינו וחנני' מישאל ועזרי' ויש לכוון דבריהם בלשון הכתוב לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם עפמ"ש בלוח אח דהאדם בה"א הידיעה הוא אדם גדול ונודע בשערים ופי' בזה דברי ר"ת דאומות העולם נקראים בשם האדם אבל אדם רק ישראל יקראו כי גם באו"ה נמצאי' אנשי שם המצויינים בשער בת רבים ואלו נקראו האדם הידועי' אבל אנשים שפלי המעלה אשר לא נודע לרבים אין להם מעלות ומדות אבל ישראל ריקנים שבהם מלאים מדות ומעלות ע"כ אף האנשים אשר לא נודעו בשער מ"מ יאות להם שם אדם עיי"ש וז"ש על כן לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם הידועי' והם א"א וחמ"וע כדברי המדרש והנה אם הגדול בענקים הי' נולד בגדלו בטבע לא הי' זכותו כדאי להגן על העולם אבל אחרי שעיר פרא אדם יוולד ואף הגדול שבגדולי' בטבעו הי' כשאר בני אדם נוטה לרע רק בכחו וגבורתו כבש את יצרו ע"כ ראוי הוא שיתקיים העולם בעבורו ע"כ אמר שבשביל זה ייחס הקב"ה על עולמו בזכותו של האדם כי יצר לב "האדם" רע מנעוריו שאף שהוא כעת ברום המעלה מ"מ רע היה בנעוריו משננער ממעי אמו גם הוא הי' כאחד האדם ורק ע"י מעשיו הגביה את עצמו למעלה ראש ע"כ ראוי הוא להגן: ועפ"ד ר"ת הנ"ל י"ל מ"ש להלן שופך דם דאדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם, והוא להוציא מלב הזדים אנשי בלי שם המוציאי דבה על ישראל שח"ו דם אינו יודי לא נחשב בעיניהם ואין לו דמים ע"כ אמר הכתוב שופך דם "האד"ם והוא מאו"ה דמו ישפך כמו הורג את ישראל והטעם כי בצלם אלקים עשה אף את האדם כי אל אחד בראנו ואב אחד לכלנו, וזה שאמר להלן ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל היה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם עפמ"ש בלוח ארז לך לפ' מאז"ל תמים תהיה עם ד' אלקיך כשאתה תמים חלקך עם ד' אלקיך כשכבר השלים האדם את עצמו אז צריך להוסיף כח ואיל להשלים גם את גופו שנקרא חלקך והנה הדם הוא כח הגוף ע"כ אמר את דמכם שהוא כח הגוף שנוסף גם הוא יהי' לנפשיתיכם שצריך להעלות הגוף למדרגת נפש עד שגם חלקך מה שהוא חלק שלך יהי' עם ד' אלקיך אבל רק ממי שהשלים א"ע כבר ונקרא תמים הקב"ה דורש דמים שגם גופו יהי' קדוש לד' והמפ' כ' שמהשמות שנקראת בהם הנשמה נפש, יחידה "חיה" שהחיה היא הגבוה שבמדרגות שהיא חיה לנצח ולא תראה המות לזה שרק מיד כל חיה ממי שנפשו היא כבר במדרגת חיה אדרוש גם את גופו להקדישו אבל מיד "האדם" שנכלל בו או"ה כפי' ר"ת הנ"ל אדרוש רק את "נפש" האדם אבל לא את גופי כי הארץ נתן לבני אדם פחותי המעלה וז"ש בפ' נצבים ומל ד' אלקיך את לבבך וכו' לאהבה את ד' וכו' בכל נפשך למען חייך עפמ"ש רמב"ן ומל ד' שלא יהא עוד יצ"הר בעולם בעת ההיא כשאתה תהי' תמים אז החוב עליך לא לבד להקדיש את נשמתך לד' כ"א גם הנפש החיוני אשר ניתנה באדם להחיות אותו גם היא תאהוב את ד' וזהו לאהבה את ד' אף בכל נפשך אשר ניתנה לך "למען חייך" שעל ידה תחיה גם אותה תקדיש לד' כי גם "חלקך" עם ד' אלקיך:

את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית וכו' נתקשו המפ' הלא הקשת בענן הוא דבר טבעי וגם נתתי לשון עבר משמע שכבר נתן ואפשר לרמז כי המפ' כ' כי מה שבעטו דור המבול הוא מרוב טובה שהארץ היתה שמינה ובריאה והוציאה פירות גסים ע"כ ע"י המבול התיש ד' כח הטבע ולא ישוונו עוד ויבעטו ע"כ לא יכלה עוד את כל חי והנה הגשם הוא הברכת ההכרחית שתוציא הארץ את פריה ובכ"ז אם הוא בא בריבוי ושפע יותר מן הצורך יהא מזיק ומשחית כמו שהי' ע"י המבול כ"כ רמז הקב"ה שטובה היא כל השפעה מגבהי מרומים אם היא באה במדה ובמשקל כפי הצורך אבל אם תפרוץ גבול האמצעי המשובח לקללה תחשב וזאת יזכיר הקב"ה תמיד שרק רוב טובה שהשפיע היה בעוכרם והנה קשת הוא כלי משחית לחבל וענן הוא כלי המחזיק ברכת הגשמים והקב"ה יזכור שאת קשתי להשחית ולחבל נתתי מכבר בענן שהוא בעצמו לברכה ולא לקללה בכ"ז אחרי שהוריד יותר מן הצורך נעשה הענן קשת ע"כ מכאן ולהלן שלא יהא הענן עוד לקשת כ"א יוריד את הטובה במדה המספקת ולא יותר ולא יבעטו עוד מרוב טובה ע"כ הוא ברית עולם שלא ימחו עוד:

עוד י"ל כי הפוקרים אומרים עזב ד' את הארץ למקרה הטבע ואם תהי' רעה בעיני ד' לא עשה אבל אנו מאמינים שהכל אשר לכל כל פגעי ונגעי בני אדם לא מקרה וילידי הטבע כ"א שלוחי המקום ב"ה להעניש את החוטאים ויהיו לאות לבני מרי שהקב"ה משגיח על מעשה בני אדם ותעלולותיהם כמ"שכ בלוח ארז "אני הגבר" מי שהוא גבר בגוברין ולו דעה בינה והשכל יראה ויבין ראיתי "עני בשבט עברתי" שכל עני וצער המגיע לבני אדם המה שבטו עברתו מקל חובלים וזהו את קשתי שהוא מחבל ומשחית נתתי אני בכל ענין הסוכך בעברתו על יושבי תבל שאם ענני החשך והצרות יסובבו את האדם אז רק אני השם ולא המקרה בלתי טהור נתתי הקשת אשר יורה חציו מענן הערפל וזה יהי' לאות ברית ביני ובין הארץ שעיני ד' משוטטות בתבל ומלואה והקשר אמיץ בין ד' ובין הארץ לא יפרד לנצח:

והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלקים ובין כל נפש חיה בכל בשר, כי לאחר המבול אף שירעו וישחיתו בכ"ז לא ישחיתו כ"כ עד שלא ישאר בהם ניצוץ קדושה וטהרה כ"א ישאר בהם רוח דעת ויראת ד' ע"כ אף שיענן עליהם ענן הסכלות ולא יראו ויבינו את כבוד ד' בכ"ז לא יהי' חשך סתרם לגמרי כ"א עוד יזהיר עליהם שביב שמש צדקה ועוד הריחם ביראת ד' וידמו בזה ליום מעונן סגריר אף שערפל חתולתו בכ"ז לא ימנע השמש אורו להופיע עליהם וזהו והיתה הקשת בענן שהיא כשהחמה משלכת ניצוצי זהרה על עב הענן וראיתיה וכו' ובין נפש חיה בכל בשר כלומר שבכל בשר אף שהשחית את דרכו בכ"ז עודנה בו נפש חיה מעט מחלק אלקי ממעל לא כן קודם המבול הרעי והשחיתו כ"כ עד שמרובם ככלם כבר סרה נפש החיה והי' שמיהם קדרות אופל וצלמות אבל לאחר המבול יהי' נפש חיה הוא חלק העליון בכל בשר אשר על הארץ:

במדרש רבה פרשתינו אקרא כי אותך ראיתי צדיק לפני מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו שנאמר אמרו לאלקים מה נורא מעשיך וכלו שלא בפניו שנא' הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו כי מה שהקב"ה משגיח זו ומפרנס את עושי רצונו אף שמי הקדימני ואשלם ואין האדם יוכל לתבוע שכרו בדין בכ"ז כיון שהקב"ה משלם לאיש כמעשהו אף שאין זה מעשה האדם לבדו לולי שהקב"ה מסייעו מ"מ אין שבחו של הקב"ה גדול כ"כ כי יבוא האדם על שכרו כמ"ש בתויו"ט ברכות שע"כ מברכין בבי"המז נברך לאלקינו בשם דין כי הדין מחייב מאן דיהיב חיי יהיב מזוני אבל מה שהקב"ה זן ומפרנס לעוברי רצונו אשר אין אלקים מנגד עיניהם ובכ"ז לא יסתיר פניו מהם והיו לבער זהו שבח גדול ומורה על מדת טובו ית"ש הגומל לחייבים טובות והנה מי שהולך בדרכי ד' ומקיים שויתי ד' לנגדי תמיד היא מתהלך לפני ד' כי יאיר פניו אליו אבל מי שעוזב דרכי ה' ואין אלקי' נגד עיניו והקב"ה מסתיר פניו ממנו זהו הנקרא מתהלך שלא בפניו כי כבר עזב אותו השם ולא יראה את פני האדון ד' ע"כ אחרי שדבר ד' הוא מקיים את העולם ואם הי' מסיר השגחתו ממנו כבגד תבלה ותחלוף ע"כ נקרא בשם מי שאמר והיה העולם כי בדבר ד' נעשה ונתקיים העולם וז"ש שבפניו והוא לעושי רצונו ההולכי' באור פני ממ"ה אין כאן אלא מקצת שבחו אם משגיח עליהם לטובה כי גם מדת הדין אלקים מחייב להטיב עמהם וזהו אמרו והללו ושבחו לאלקים הוא דין אבל שלא בפניו הם הרשעים אשר פני האדון ד' לא יראה עליהם ובכ"ז מפרנס ומכלכל אותם ע"ז ראוי לרומם להדר ולשבח את השם על רב טובו וחסדו וזהו לספר כל שבחו ית"ש שהוא מפליא להטיב אף לרשעים במדת הרחמים שלו וזהו הודו לד' למדת הרחמים כמ"ש וירא אלקים את כל אשר עשה שהיא משגיח על כל יצוריו אף על הרשעים והטעם והנה טוב מאד שהאלקים הנזכר הוא טוב עד להפליא וז"ש כי לעולם בין לצדיקים בין לרשעים חסדו ישפיע עליהם מטובו:

תוכן העניינים

לוח ארז החדש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה