לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט
החדש על פרשת בראשית
לרבי יצחק בן אליעזר ליפמן קונשטט ז"ל:
הקדמה:
אמר בן המחבר:
לא באתי סתומים לברר. חילים לגבר. לזרות ולהבר. כי דמיתי לקאת מדבר. ולחרס הנשבר. ומה לתבן את הבר. כי במקום גדולים לא עמדתי. וחכמה מעט למדתי. וגם המעט שכחתי. לכן יראתי וזחלתי. להגיד דברים קבל עם. לעמוס פטפוטי על שכמם. כי גם אויל מחריש יחשב לחכם. אמנם פעם הזאת. בטני כאובות חדשות. ואי אפשר לחשות. כי ההכרח יכפה עלי ידים. מבלי לישב בעצלתים. ולפתוח שפתים. הסגורות בבריה ודלתים.
כי ספר בלי הקדמה. הגם שהיא ריקה ושממה. דלה ורזד. כמו בית חסר חלון. וכארובה מסוכה בוילון. לכן יעבור עלי מה אמרתי. לא אלוט פני באדרתי. חצני גערתי. חלצי אזרתי. וקסתי דרכתי. חסרון למלאות. להודיע ולגלות. ענינים אחדים. אשר לידיעת חיי המחבר נאגדים. ולהתהוות ספרו נאחזים. ולא אבוא בארוכה. לארוג מליצות בששר משוחה. רק בקצר אמרים. כמלקט עמרים. אפתח שפתי במשרים:
זה לפני מאה ועשרים שנה בעת אשר הרעיש נאפאלעאן הראשון ממלכות וממנוחתן הרגיזן ברח לנפשו מפני חרב היונה מעיר מולדתו היא "אלטינקוגשטאדט" במדינה בייערן איש צעיר לימים אברד ונבון עד שהובילוהו רגליו לגור לעיר פרעסבורג בארץ הגר. שם האיש אברהם אריה. ובהיות שעדת פ"ב היתה מאז עיר מלאה חכמים וסופרים והמונים המונים צמאי דעת ורעיבי הבונה נהדרו אליה מכל אפסים לשבור צמאונם מבאר מים חיים חפרוה שרים אבירי תורה והחקי לב גמר גם ר' אברהם אריה בדעתו להתישב שם ולדאחז בה ולשמוע לקח מפי אביר הרועים הגאון ר' משולם טוסמניץ זצ"ל אשר דארין האירד מכבודו והיה אבד"ק פ"ב בעת דהיא וידי כאשר ארכו לו שם הימים והשלים חוקו בלמודים התקשר מעדנים עם משפחה הגונה בלקחו לו מבנותיה את בת גילו האשה כשמה מלכה. ויחי עמה חיים נעימים ולא מש מדי אמות של הלכה ויהי למורה באחד מבתי הספר לתלמוד אשר התנוססו שם לרום תפארה. ויחוננהו ה' בפרי בטן בנים ובנות כשתילי זיתים ובכורו אליעזר המכונה ליפמאן נולד לו בשנת תקס"ד הוא אבי א"א ז"ל המחבר ספר הזה. ר' ליפמאן היד מעודו תמים במעשיו וישר בדרכיו ולמד כל ימיו תורה לשמה במלא מובן המלה כי מנוער עד שיבה לא נהנה מתורתו אפילו כאצבע קטנה ולא קבל מימיו שום משרה קטנה או גדולה ולא התמנות כבודה כי לא אבה להתבטל משיעוריו אשר קבע לו תמידין כסדרן. ככה השליש שנותיו כימי מלך אחד שבעים שנה והיה ש"ס ונושאי כליו שגורים על שפתיו ויאסף אל עמיו בן פ"ט שנה יום עש"ק י"ג אדר תרנ"ה. אשתו הצדקת מ' חנה אמו של א"א ז"ל היתה נצר נחמד ממשפחה כבודה כי אביה הירא את ד' ר' מיכאל אליעזר היה בן הגאון ר' מאיר פריישטאדט ז"ל חד מבי דינא רבא של הגאון ר' משולם טוסמניץ ז"ל ושמעתי מזקנים שהכירו אותו מפליאים צדקתו והיה מיראי ההוראה עד אין קצה ופעם אחת איתרע מילתא שרצו הבי"ד להתיר חמאה של נכרים כי היתה השעה צריכה לכך והוא לא רצה דלימטייה שיבא מכשורא נתן כחף סוררת ומשך ידו מהם ובחר הרע במעוטו לפי דעתו להתפטר ממשמרת הדיינות ונשאר בלי מחיה ופרנסה. והיה נין ונכד להקצין השתדלי המפורסם שו וטפסר ר' שמעון פ"ב שמסר נפשו להציל עשוקים מיד עושקיהם כח אשר מנוחתו כבוד במבחר הקברים הישנים בע"מ וויען (עיין אודותיו דברים נמרצים מתקפו וגבורתו בס' מצבות ווינא להחכם דוב בער וואכשטיין כרך ב' נ"ר 728):
לר' מיכאל אליעזר הנ"ל היו שלש בנות אשר השיאם ליראים ושלמים תופשי תורה האחת לא"ז ר' ליפמאן הנ"ל השניה להתירני המופלג ר' זלמן בנדינער שהיה ש"ץ לעדת היראים בע"מ וויען. והשלישית לאיש אשכולות המושלם המופלג ר' פרץ סג"ל הנקרא ר' זאבל לעווי מיקירי עיר פ"ב. וגם שני בנים היו לו האחד הוא המיוחד הצדיק המפורסם הנודע לתהלה אשר נכנס בעובי הקורה להעמיד הדת על תילה ר' יצחק יהודה הנודע בשם ר' יצחק ליב פריישטאדט, הוא נולד בשנת תקע"א והיה תלמיד חביב למרן חתם סופר ז"ל (בהיותו בן כ' שנה העתיק מושבו לעיר וויען ושלח במסחר ידו באמונה יתירה וחלק רב מעתותיו הקדיש לטובת הכלל להחזקת הדת ולא נח ולא שקט עד שעלתה בידו לאסוף אל מחנהו חבורת אנשים תמימי דעת ואבירי לב אשר בעזרתם ירה פנה לעדת היראים בעיר וויען והושיבו בראשם את הג' ר' זלמן שפיטצער ז"ל לאב"ד. ועמו היו בעצה אחת לעזור על ידו ר' שמואל פאפענהיים, ר' יצחק ליב בענעדיקט, ר' יעקב יצחק שיפף, ר' פרץ ניימאנן ועוד אחרים, זכר כולם לחיי עד וברבות הימים בשנת תרכ"ד הוציא מחשבתו לפעולת אדם ויסד בית תפלה בנוי לתלפיות אשר נהיה למרכז לעדה נכבדה העומד עד היום על תלו הנודע בשם "שיפפשול" ובעזרתו נתקנו בעיר עוד אגודות שונות לתורה ולמעשה הצדקה ונאסף אל עמיו ביום ש"ק ה' חשון תרנ"ו ויקבר בעיר מולדתו פ"ב בשכונת אחיו הנדמה לו במעשים בעסק הצדקה ממ"ח ר' ברוך הבן השני של רמ"א הנ"ל.) הניח אחריו בנים ובנות ההולכים בדרכיו ובתו הבכירה מרת מחלה ע"ה היתה אשת הה"ג החכם השלם ר' מרדכי מאיר פאללאק יליד קאלין אבד"ק דעלישויא במדינת מעהרין שנפטר בוויען בשנת תרנ"ד. באמו של א"א מ' חנה הנ"ל היו אצורות כל המדות שמנה המלך החכם באשת חיל, בכל מאמצי כחה השתדלה לגדל בניה בדרך דמוסר והיראה, גם תמכה בידי בעלה למען יוכל לישב בצל החכמה באהל תורה בלי מגיא ומפריע לבלי יכתתו רגליו על מפתן המסחר כי העמיסה על שכמה עול הכבד של כלכלת הבית מחנות קטנה אשר גדלה בחריצות ידיה ותבונת כפיה ומתקו לה רגבי הנחל שנסבו לה לרגל מסחרה בשומה לנגד פניה שהיא תסייע לבעלה להגות בתורה בלי הרף אשר נאכלי' פרותיה בעולם הזה והקרן קיימא לעולם הבא ככה עמדה על משמרתה והתיצבה על מצור עד בא שמשה ופנה זיוה ביום י"ג אדר שנת תרל"ג. א"א ז"ל נולד לה בחדש מרחשון שנת תקצ"ח בעיר פ"ב. מימי עלומיו לא נודעו לי פרטי מקרים רק זאת שמעתי מבני גילו שמיום עמדו על דעתו עסק בהתמדה רבה בלמודים אשר בעת ההיא מצאו קן למו בבית אבותיו וישיבת עיר מולדתו. ובעזר כשרונותיו הנעלים הגיע עד מהרה למדרגה יפה ובהגיע לד"י שנים היה די כחו לירד לעומקה של הלכה לדלות פניניה בלי עזר ומורה. באותו פרק שלחוהו אבותיו לישיבת הג"ר פייבל פלויט אבד"ק שוראן בעהמ"ס לקוטי חבר בן חיים. ואחרי המעכבו שם כשנה תמימה שב לעירו לצקת מים על ידי רבו הגאון ר' אברהם שמואל בנימין ז"ל בעל שו"ת כתב סופר. רבו אהבהו אהבה עזה וחיבה יתרה נודעת לו ממנו בנטלו על כתפיו המשרה הכבודה לחזור השעורין עם בנו מחמדו אשר ירש כסאו אחריו ה"ה הגאון ר' שמחה בונם ז"ל אבד"ק פ"ב והוא גם הוא זכר לו חסד נעורו ואהבת כלולו ויכנה את א"א בחליפת מכתבים שהיתה ביניהם בשם "אלוף נעורי": בשנת תרי"ט בהיותו בן כ"א שנים ויהי לגפן אדרת צמרת ארז כי עלה וישגשג כיונק מאדמה פוריה אשר תחת דליותיו ידיעות רבות ורחבות קוננו בא בברית נשואין עם נערה משכלת נטע משורש משפחה רמה בלקחו לו לאשה את אמי מורתי מ' גיטל ע"ה בתו של הרב הגדול החריף הנגיד המפורסם ר' יוסף שלעזינגער ז"ל בן הגאון ר' בונם גינס אבד"ק מאטערסדארף אחי הגאון האדיר ר' עקיבא איגר אבד"ק פוזן. בבית חותנו ישב השקט על התורה ועבודה בלי מחריד ומטריד כי מלאת ספקו בבית חותנו וימצא די מנוחה להעמיק בלמודים ולהרחיב ידיעותיו. בינא ובינא כעבור שתי שנים העתיק הותנו מושבו לע"מ וויען ויסד שם בית מסחר ספרים הנודע בקצה ארץ אשר עד היום עומד לרב פאר ותהלה ושם מיסדו בקרבו. ואחר מותו בשנת תרל"ב התנהל המסחר ע"י בנו הרבני החריף המפורסם עדני העצני נגיד ושוע מוה"ר עקיבא ז"ל אשר היה איש תם וישר בעל רוח נדיבה ורוח נמוכה ירא ה' ובמצותיו חפץ מאד ולמרות עסקיו קבע עתים לתורה והגה בה בעיון מדי יום יום ואסף נגהו לדאבון משפחתו טרם הגיע לזקנה בן נ"ו שנה ביוש"ק ז' טבת תרנ"ה. אם אמי מ' פראדא ראדיש אשת אבי אמי ד' יוסף הנ"ל היתה בתו של הגאון ר' אברהם משה האאישער ז"ל אבד"ק פילא וק"ק פרויקירכען, בן הגאון ר' יהודא ליב ראש בית דין בעיר ליסא אשר מיוצאי ירכו הוא דגאון ר' צבי הירש קאליטער אבד"ק טהארן. ואמה מ' שרה היתה בת הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל, ואחר פטירת בעלה שהלך לעולמו בן כ"ד שנים נשאת שנית להגאון האדיר מהרמ"ם בעל שו"ת חתם סופר ז"ל: בשנת תר"ך בהיות א"א ז"ל עוד צעיר לימים בחרוהו ראשי עדת אבאני במחוז בודאפעסט לרב עליהם וירא שם חיי שלום ומרגוע כי כל בני עדתו אהבוהו אהבה שאינה תלויה בדבר ועקב ישרתו ותמתו לקח לבבם והטה דעתם אליו ויהי עומד על משמרתו משמרת הקודש באמונת אומן בהנהגת קהלתו וקכ"ן ורבין פעלים לתורה בהתאספו בחורי חמד תאיבי דעת לקבע עמהם שיעורין תמידין כסדרן. ומדי חדש בחדשו נשא מדברותיו מעל הבימה להעיר למוסר אזני צאן מרעיתו בפה מפיק מרגליות ברוח שפתיו כלולים בהדרם. ומאז יצא שמו לדרשן מפואר ונשגב מאד מלבד בקיאותו בש"ס ובמפרשי' נופת נטפו שפתיו בדברים חוצבים להבות אש להלהיב לב ומעיו ולהורותם ביראת שמים, והיה מאוד שפל רוח ונמוג לב בפרט בעניני הוראה אם בא לפניו איזה שאלה חמורה לא בטח בעצמו לחתוך את הדין אמנם פנה אל גדולי הדור בשו"ת ומהם להגאונים מהר"ם שיק אבד"ק הוסט ר' דוד דייטש אבד"ק יארמוט, ר' נח צבי מאנהיימער אבד"ק אונגוואר ולרוב אל רבו הגאון בעל כתב סופר לשמוע הכרעתם. בכ"ז לא נעמו עליו ימי שבתו שם כי תמיד הי' לו געגועים על עיר מולדתו פ"ב וחכמיה קרובי רוחו ותמימי דעו אנשי חפצו ומתי סורו הרחוקים ממנו והתאוה תאוה לשכון בעיר אשר נמצאו בה אנשי מדע מביני תורה למען ספות הרוה את הצמאה ולשפוך רוחו עליהם ולא כבני עדתו שהיה להם התורה והתלמוד כספר חתום. ככה עברו עליו ימים רבים שלא היה לו בהם חפץ וכעבור יותר מכ' שנים מיום בואו לעדתו בחר בו קהל ראדוויץ במחוז בוקאווינא לאב"ד והוא כנפש חפצה קבל המשרה וברוב פאר והדד נתכהן במשמרתו ביום הולדת מלכנו יר"ה ח"י אויגוסט תרמ"ג ודרש דרשתו הראשונה לפני קהל גדול קצינים ורוזנים גם פקידי וגדיבי עמים נאספו עם עם אלהי אברהם, ובבהכ"נ הופיעו לכבוד היום הגדול. בימים הראשונים אחר בואו שמה עמדו לנגדו אנשים הולכי חשכים ובעלי ריב ומצה להאדיב את רוחו ושמו מעצורים ומכשולים לנגדו להוריד ערכו בעיני מוקירי שמו ומתימרים בכבודו כנהוג לרוב במדינות אלו בבחירת רב חדש אשר אם גם עד השמים יעלה שיאו וראשו לעב יגיע לא יתמימו בדעה אחת לשום בראשם איש הנוה לכולם כי אשר יקריב הא' ירחיק השני הללו מהללים והללו מחללים. ואלו ואלו בפצח מפצחים קטטות ומריבות מרבים. בין קרני שטן מרקדים. בחבלי שוא עון מושכים. למען חלל שם קדושים. אמנם כאשר ארכו לו שם הימים שקטה מעט מעט אש המריבה אשר להטה סביבו בתחילה וגם מנגדיו נוכחו לדעת ונפקחו עיניהם לראות שראוי הוא לאותו איצטלא ועטרת הרבנות ששמו בראשו הולמתו. גם היה אהוב מאד בעיני שרי בעלי פקידות העיר כי מצא חן בעיניהם ע"י דרכיו הנעימים והיה בקי בכל שיח ומדע לפי רוח דעת אשר הכשירו אותו לעמוד לפני שרים ובהיכל מלכים להתיצב. ובכח חוט של חסד שהיה משוד עליו בעיני הרשות עמד לימין אומללים מבקשי עזרתו בעת צרתם להצילם מיד מעניהם ולהועיל להם בכל עניניהם גם נוכחו לדעת כל אנשי עירו כי א"א ז"ל הי' נוח לשמים ונוח לבריות ענותן ושפל ברך, איש אמת וצדק, אוהב שלום ורודף שלום, והי' משמיט עצמו בכל מה דאפשר מלהתערב בדברי ריבות בשערים ובכבד ראש ישב לשפוט אם באו בעלי דינים לפניו:
בשנת תרמ"ד נתן אל לבו לאסוף את דרשותיו המפוזרים אל מקום אחד ולהוציאם לאורה ע"י מכבש הדפוס לזכות את הרבים להטעימם מגופת נטפו ולהשביע את המתאווים לפרי מגדיו והגם שהי' באמתחתו חדושי הלכה על רוב שיטות הש"ס נתן קדימה לאגדה כהתנצלותו בהקדמתו ללוח ארז מהדורא א' והציב בראש מאמרו דברי המדרש שה"ש רבה:
אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד ועכשיו שאין התורה כלל היו מבקשים לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה עיי"ש. וקבע שם ספרו לוח ארז בטוב טעם ודעת ע"ד הפסוק בשה"ש: אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה "לוח ארז" דהיינו אם כנסת ישראל אום אני חומה והיא מוקפת חומה וחיל התורה ואש דת לה לחומה ולכל בתי בנ"י אור תורה במושבותם בית מושב עיר חומה אז מה טוב ומה נעים לבנות עליה טירת כסף מכסף חרוץ חריצות הפלפול ומכסף נבחר מבחר הרעיונים אשר גודלו ויולדו על ברכי ההלכה אבל אם דלת היא כפירוש המדרש שהיא דלה מן המצוות ובחומת התורה כבר נפרצו הפרצות לעוברים ושבים מדרכי ה' אז עת לדבר דברי מוסר ואגדה המקרבים את המרוחקים בזרוע ע"כ נצור עליה לוח ארז ונכתוב על לוח דברי אגדה שאף אם הם נגד כסף ההלכה רק כערך העץ נגד הכסף מ"מ גם הארז בלבנון ישנה ללבו את ישראל משגגותיהם ולזקקם כמטהר כסף. ועוד ירמוז לוח ארז בפרט על ההגדה לפי משאז"ל (ר"ה כ"ג) ארבעה מיני ארזים הם עיי"ש. כן ההלכה אין לה אלא פי' אחד הוא ההלכה הקבועה והפסוקה משא"כ ההגדה דומה לארז שיש לה ג"כ ארבע מינים ממינים שונים כולם אהובים והמה פרד"ס "פשוט "רמז "דרוש "סוד. ועוד יקרא בו שמו ושם אבותיו לו"ח הוא ר"ת ליפמאן וחנה דארז בגימטריא יצחק. אלו תוכן דבריו שם בהקדמתו הנפלאה עיי"ש. ויהי בצאת ספרו לאור כל דורשי תושיה חקקי לב המו מעיהם לו וכאשר ראו כן שמחו נבונים ויהללוהו על הדרו וטוב טעמו לבאר מדרשים תמוהים ומקראות קשות, באופן נכון ומתקבל בסגנון ברור ונקי מסיג מבטאים כבדים ולעני שפה המבלבלים הדעת ומאבדים כוונת האגדה אשר מטרתה להמשיך לבבו של אדם ולהשביעו רצון. וא"א ז"ל גם הוא שש במנת חלקו כראותו שלא יגע בדי ריק ופרי מחשבותיו עלו לרצון בקהל עם ועדה. ואותו יום יום ידרושון ודעת דרכיו דפצון להעניק להם מטובו ולהריח עליהם מברכתו ונהג בו טובת עין לתת את ספרו למי שלא השיגה ידו לשקול מחירו חנם איז כסף וגם את קונהו לא חשב יותר מכדי דמיהן בהוצאת הדפוס. ספרו לא הוציא שנתו כי לימים מכפר ספו חמו ובבכורה בטרם קי"ז נבלעו ולא נשאר בידו עד אחד בשנת תרנ"ז נראו בו סמני חולי האבן אשר נשא משא לעיפה עד יומו האחרון ונסע שתי פעמים לוויען שנה אחר שנה לדרוש ברופאים וחטטו בקרבו להסיר אבני הנגף וצורי המכשול אמנם פעם ראשון לשוא עמלו בוניו בו ולא עלתה בידם לנדה ממנו מזור אבל בפעם ב' תקנו את אשר עוותו והשלים ד' עצת מלאכיו וחליו הוקל מעליו במדה מרובה הגם שלא שב לאיתנו לגמרי כאמור. יום ה' כ"ז אדר תרנ"ט חדש שמרבים בו שמחה נהפך לנו לתוגה כי עלה הכורת עלינו והמות בחלונינו ויקח מחמדנו משוש לבנו פתאום בא השוד והשבר וחמת ד' עלינו גבר כי מתה אמי מ' גיטל ע"ה מיתה חטופה בלא עתה בבוקר היתה עוד בריאה אולם והכינה צרכי הבית ולפנות ערב הנה היא לעה ועיפה ונפשה שבה למרומים לשכון בצל שדי. מיחתה עשתה רושם גדול בעיר ובכל רחובותיה אבל וצוחה וביום עש"ק הובלה לקברות בלוית המת רב וא"א ז"ל הספידה מספד תמרורים וכל העם געו אחריו בבכיה בדמעות בלי דומיה, בת ס"ב שנה היתה במותה זכרה לנצח יהיה ולא תשכח ממנו לעולמים. כעבור ימי האבל וינחם יצחק אחרי אשתו ויקח לו עזר כנגדו לכלכל את שיבתו אשה הגונה בת טובים מ' חנה בת הה"ג מוה"ר אפרים מרדכי פאהאריללעס ז"ל שהיה אב"ד שלשים שנה בק"ק אושטיצקי בגאליציא בעה"מ ס' מאמר מרדכי וס' יורה דעה, ונפטר בשנת תרס"ב. בעת ההיא הוסיף א"א ידו שנית לאסוף כעמיר גורנה פרי עשתנותיו אשר זרע ומצא ולא אספם בלוה ארזו ולעורכם בסדר הפרשיות כי נענה לבקשת מוקיריו המשתוקקים לפרי עדניו. אולם בעו"ה לא השלים חפצו כי בהגיע לחדושי פ' עקב עקבדו ואחזהו מחלתו הישנה חולי האבן אשר סבל בעשר שנים וישכיבהו על ערש דוי. ודין גרמא בנזיקין להדפיס מפ' עקב ולהלאה החידושים שהם בלוח ארז מהדורא קמא כצורתן וכהויתן ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה חליו היתה כבדה מאוד וסבל יסורים קשים ועצומים וביום ה' א"ך סיון תרס"ט שמים לבשו קדרות ונחשכו כוכבי נשפינו באנו במצור ובמצוק נפשו עלתה למרום ונשארנו בחוסר ובערום. וביום עש"ק שלאחריו הובל לקברות בלוית המון רב של אנשי העיר וסביבותיה גם רבנים ונכבדי ארץ מערים אחרות באו לקחת חבל באבל הגדול ונהרו אחרי מטתו. הן אלה קצות דרכיו וראשי פרקי תולדותיו של א"א ז"ל אשר חזיתי לספרה. ומשכתי ידי ביתר תקפו להתפארה. כי בחרתי לחקוק בעט ברזל ועופרת לקבוע עדי עד למשמרת. רק ענינים הנחוצים לדעת לבאי בשערי הספר.
וכצאתי אפרוש כפי בתחינה ותפלה. לאל נורא עלילה. כשם שזכיתי להוציא מאפילה. דברי א"א אלה, בכתם אופיר לא יסולה. כן אזכה לצעוד הלאה. במסילה בית אל עולה. להוציא שאר חדושיו אשר דלה דלה. מהחל עד כלה במדה מרובה וכפולה. ונזכה לחזות בית בנוי על תלה. בארץ נחלתנו עיר שחוברה לה. ובחר ד' בעמו כבתחילה. עדי עד סלה. כעתירת נפשי בר חמרא חלא:
מאיר בלא"א הג' ר"י קונטטאדט ז"ל המתעפר לרגלי חכמים ודורשי תושיה בע"מ וויען:
פרשת בראשית:
בראשית ברא אלקים וכו' עפמ"ש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים כי נביא העומד במעלה עליונה להיות דבוק בדביקות עצמו עם הבורא ית"ש צריך להפרד מחברת בנ"א ולהתבודד במועדו למען לא יהי' הגוף הגשמיי מחיצה המפסקת בינו לאביו שבשמים לא כן מרע"ה זכה למעלה הנפלאה שאף שהי' ברום המדרגה בגבהי מרומים בכ"ז היה דבוק ומחובר בצוותא חדא עם ישראל כמ"ש ז"ל מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלקים והטעם לזה כמ"ש המפ' לפמ"ש "אנכי עומד בין ד' וביניכם" שהאנכי הוא הגוף החומר העכור חומת אנך הוא הוא המבדיל בין ד' ובין האדם אבל מרע"ה אחרי שזיכך וצירף וליבן את גופו הקדוש עד שגם הוא נתעלה לרוחנית כמ"ש עליו בכל ביתי נאמן הוא שגם ביתו הוא הגוף אשר הוא נרתיק לנשמה גם הוא נאמן לד' גוף טהור כזה אינו חוצץ בפני הקדושה וי"ל בז"ה מז"ל כל הנביאים נתנבאו באספקלרי' שאינ' מאירה ומרע"ה באספקלרי' המאירה כי כל הנביאים אף שהתנבאו ברוחם הקדוש מ"מ נשאר גופם עכור כאספקלרי' שאינה מאירה אבל אדון הנביאים זיכך וצחצח את גופו כלו קדש לד' עד שנוכל להמליץ ע"ז מאז"ל כשנולד מ"ר נתמלא כל הבית אורה שאף גופו בית הנפש כלו האיר כשמש בטהרתו ע"כ בעת התנבא הי' כאספקלרי' המאירה שגם גופו לא הלך חשכה אין נוגה לו ע"כ אז"ל שמ"ר נולד מהול ופי' במ"א שאחרי שמילה תורה לאדם שצריך לתקן את גופו העכור ולגרע ממנו חלק אבל מ"ר שגם גופו הי' קדש לד' לא הי' צריך להוראה זו וז"ש ולא קם נביא במדרגה רמה כזו שיעלה מעלה למרום שיאו ובכ"ז עוד בישראל שלא יצטרך להפרד מחברת בנ"א כ"א עוד עודנו בצוותא חדא עם ישראל עמו האהוב והישרה, כי בשאר הנביאים אשר גופם עודן קשור במעבה האדמה והוא האמצעי אשר ע"י תחל רוח ד' לפעמו ואנכי היה עומד בינו לבין קונו ע"כ צריך לפרוש ולהתבודד לא כן משה עבד ה' שגם גופו קדש וגם האמצעי משובח ע"כ גם חומרו שהי' על טהרת הקדש לא הי' הפסק אחרי שגם הוא הי' לרוחני' ולמעלה בקדש וזהו אשר ידעו ד' "פנים אל פנים" כלומר בלי שום אמצעי החוצץ כי גם גופו הי' אספקלרי' המאירה, ושלא תאמר האיך אפשר לקרוץ מחומר להגביה א"ע למעלה ראש שגם גשמיותו יהי' כרוחניותו בלי הבדל לזה י"ל סמיכות התורה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ שמתחלה ברא הקב"ה שמים וארץ רוחנית וגשמית ששניהם יחדיו יהיו תמים קדש לד':
וי"ל בזה ד' ילקוט פ' לך אקרא ואת הצפור לא בתר הראה לו שמבדילי' בעולת העוף ואין מבדילי' בחטאת העוף עפמ"ש בפ' בא גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות והק' באו"הח למ"ד במנחות ע"ג דאין מקבלין מן העכו"ם רק עולות האיך אמר שיתן בידם גם זבחים וק' עפמ"ש ר"ה שם אב"ע סברא עכו"ם לבו לשמים ופירש"י דכוונתו שקרבנו יהי' לש"ש והכוונה פשוטה שאו"ה אין בכחם להרים את מעשי האכילה הגופנית שגם היא תהי' קדש לד' רק רצונו שכלו יהי' כליל בלי הנאת הגוף אבל שלומי אמוני ישראל בכחם לעשות מאכילת הגוף מצוה רבה ונכבדה להוציא יקר מזולל טהור מטמא ע"כ בקשו גם זבחים לאכול ממנו ונתנו טעם לזה כי ועשינו לד' אלקינו' כל מה שאני עושים אף הנאת הגוף היא ג"כ לש"ש. - והנה הראש הוא מקים המחשבה והגוף הוא מקום המזון הגשמיי ע"כ מי שמקריב עולה שכלה כליל ואין בה אכילת הגוף מורה בזה שרק אם עוסק ברוחניות ופירש מהנאת הגוף אז לבי לשמים משא"כ בעת אכל ושתה אז שחה לעפר וירד כבודו ע"כ אצלו ההבדל והמרחק בין ראשו. משכן הרוחני לגופו מקום הגשמי רב הוא כי הראש מחציו ולמעלה קדש לד' והגוף דבק לארץ בטנו ע"כ מבדילי' בעולת העוף כיון שמקריב רק עולה ראשו למעלה וגופו למטה אבל מי שמביא חטאת לקרבנו שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, מורה בזה שאין מבדילי' בין הראש לגופו שגם גופו קדש לד' ואחרי שדז"ל ואת הצפור רומז על ישראל עם קדושו א"כ ד' הילקוט הם כמבוארים שלנו בנ"י אין הבדל בין ראש לגוף:
וי"ל זה מ"ש לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר ודז"ל בשגם זה מרע"ה בגימטריא שאחרי שאצל מ"ר לא הי' החומר מתנגד אל הנשמה כ"א כתואמי צביה היו משולבות ע"כ אמר ד' אין מן ההכרח שכוח ד' אשר הפחתי נשמה באפו של האדם ידון ויחלוק ויריב תמיד עם גוף האדם העכור כי גם הוא היה בשר ודם ובכ"ז עשה שלום הגוף עם הנפש וממנו יראו וכן יעשו לדורות:
ועד"ז י"ל מ"ש בפרשתנו ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו (דקדק באו"הח כפל הלשון) ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וכו' כי נעלה האדם מעל כל חי אשר רק למלאות תאות בשרו יתחבר אבל האדם בפרט הישראלי במער איש ולויות ג"כ כוונתו לקיים מצות בוראו כמו שהי' קודם החטא שנא' "ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו" ופי' ברע"ס שהי' המשגל כמו שאר המצוות וזהו ע"י שציוה הבורא ית"ש על מצוה זו ע"כ יוכל הבעל נפש לכבוש את תאותו ולעשותה רק לש"ש וזהו ויברך אותם אלקים זהו ברכה בפני עצמה שציוה ואמר פרו ורבו ומלאו את הארץ וע"כ וכבשוה כלומר תוכלו לכבוש את הארציות במצוה זו ורדו ומשלו על כל חית הארץ אשר אין בכחם לפרות ולרבות רק להנאת גופם:
ובזה בין נבין את אשר לפנינו בפ' תולדות ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך וכו' והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו ונתקשו המפרשים האיך שימש יצחק אבינו ביום ובמקום רואי' ולהנ"ל י"ל כי יצחק לגודל קדושתו וצדקתו כל כוונת זיווגו לא היתה אלא לקיים מצות בוראו ולא להנאת גופו ע"כ לא הי' לו לבושת ולכלמה ולו יום אף לו לילה כחשכה כאורה ואחרי שאקרא דלמען יאריכון ימיך דז"ל ליום שכלו ארוך וכתיב "כי בי יאריכון ימיך" ראינו שזהו מדרגה היותר גדולה לזכות לזה שיאריכו ימיו ע"כ אמר קרא "ויהי כי ארכו לו שם הימים" שזכה למדרגת יאריכון ימיך ע"כ צחק את רבקה ולא יבוש ולא יכלם. ובזה יונח לנו מ"ש בפ' ויצא ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה והק' רש"י והלא קל שבקלים אינו אומר כן ולהנ"ל א"ש כי דז"ל צדיקים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כי מלאו את ימיהם במצות ומע"ט ע"כ אמר יעקב אחרי שמלאו ימי ושנותי תמימים אין לי לבוש לתבוע חלקי בפה ולא יבוש עמי לעולם ברצותי לקיים מצות אדון עולם:
ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן דקדק באו"הח בקושי הלשון ויהי כן אחרי שכבר אמר ויבדל ואפשר דמרמז למ"ש ז"ל במד"ר שהיו המים התחתונים בוכים בשעה שהבדיל אותם מהעליונים על אשר לא זכו להיות כמוהם עד שניחם אותם הקב"ה שיזכו לניסוך המים ולמלוח את הקרבנות וגם רש"י פ' ויקרא רמז לזה נמצא שכל זמן שבהמ"ק הי' קיים ונסכו המים ומלחו את הקרבנות לא הי' הבדל והפרש בין מים תחתונים לעליונים כי גם התחתונים עלו למעלה ורק משחרב ביהמ"ק המרחק רב ביניהם ואחרי שדז"ל כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה לזה רמז הכתוב רק אז ויבדל וכו' בעת צרה ליעקב שנאמר עליה ויהי כן' אבל בעת שמחה אין הבדל והפרש:
יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה, כ' בעה"ט שע"כ מארת חסר שלא נברא להאיר רק השמש והירח לא נברא רק שלא תהא החמה יחידה בעולם ולא יעבדו אותה ואפשר לפרש בזה מ"ש אור עולם באוצר חיים אורות מאופל אמר ויהי כדי שהאמינה בהקב"ה שהוא אור העולם יחיד ומיוחד יהא שמור לנצח באוצר בנ"א החיים עלי אדמות ולא יטעו לעבוד את החמה ע"כ אורות מאופל ברא שני מאורות, אבל להפיץ טעות זה אין בריאת הירח לבדו מספיק בי אף שטובים השנים מן האחד בכ"ז עוד מקים לטעות שב' רשויות בעולם ע"כ נראה עפמ"ש בלוח ארז פ' קרח גבולות חלק הקב"ה בעולמו שישנו שעה א' ביום שאינו לא יום ולא לילה והוא הגבול שבין היום ובין הלילה ואם השמש והירח מושלים בעולם מי מושל בשעה ההיא שאינה תחת ממשלת א' מהם ובע"כ שהקב"ה הוא היחיד השליט בעולמו אשר לו יום ולו לילה ע"כ אחר שאמר מארת חסר כפי' בעה"ט שהוסיף לאמר "להבדיל בין היום ובין הלילה" הוא הגבול שביניהם שאינו לא יום ולא לילה זהו מופת חותך שהוא ית"ש יחיד ואין יחידות כמוהו:
וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה עפמ"ש בלוח ארז נשא לפ' מ"ש והמלאכה היתה דים והותר' שעיקר העבודה במעשה המשכן לא היתה המלאכה בעצמה כי אדרבה היא נתנה להם כח וחיל אבל עיקר המלאכה היתה שישבתו ממנה אף שקנו שלימות על ידה ה"נ י"ל אחרי שהקב"ה רצה להטיב לבריותיו עד אין קץ ובכ"ז אמר לעולמו די כמו שנקרא בשם שדי ע"כ השביתה ביום השביעי היתה יותר מכל מלאכתו והוא מ' היתרון והטעם אשר ברא אלקים לעשות עוד ועוד הי' ביכלתו וטובו הגדול ע"כ השביתה היתה עליו כביכול לטורח יותר מהמלאכה:
ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, במסורה שבבע"הט ודל מרעהו יפרד, יש לרמז שהתו"הק נדרשת בארבעה פנים הנקראי' פרד"ס וזהו ונהר יוצא מעדן להשקות את גן התורה כי רק ההשפעה מגבהי מרומים היא תשקה ותצמיח את גן התורה עדי ישא עץ פרי נחמד להשכיל בפרדס והנה אם תוה"ק לא היתה נדרשת אלא על אופן א' הי' מקום התנצלות למי שאינו עוסק בה לומר שאין חפצו להלך בדרך היחידי הזה או בפשט או ברמז או בדרוש או בסוד אל תבוא נפשו אבל אחרי שארבעה פנים לחיות התורה והוא אינו בוחר אף בא' מהם בע"כ שדבר ד' בזה ורק ע"כ מסיר אזנו משמוע תורה והנה ריע נקרא הקב"ה כמ"ש חז"ל אקרא דריעך אל תעזוב ודל הוא העני בתורה ומך הוא מערכה ע"כ אחרי שהי' לארבעה ראשים כנ"ל בע"כ שהדל מן התורה מרעהו זהו הקב"ה יפרד ע"כ אין רצונו בתורת אל חי:
ויסגר בשר תחתנה. במסורה שבבע"הט ויסגור ה' בעדו עפמ"ש בלוח ארז לפ' אף שהקב"ה פותח שער לדופקי בתשובה, בכ"ז אחרי שכל ימי בנין התיבה לא חזרו בתשובה והקשו ערפם ע"כ סגר די בעדו ונעל בפניהם דרכי התשובה והנה אחז"ל חתן ביום חתונתו מוחלין לו על עונותיו ע"כ אף מי שחטא בעודו רווק הקב"ה יצפה לו עד יום אפריון ושמחת לבו שהוא יום מחילה וסליחה לשב ורפא לו אבל אם גם ביום הזה לא ישוב על חטאות כעורי' אז ינעלו מפניו דרכי התשובה וזהו אחרי שסגר בשר תחתנה ונותן לו עזר ממרומים ובכ"ז לא שב אז ויסגור ד' בעדו דתו לא מהני תשובה: עוד י"ל כי האיש קשה בטבעו ואינו נוח לשנות א"ע מדעתו כי קשה עורף הוא והאשה בטבעה להתהפך כחמר חותם כחז"ל נשים דעתן קלות ע"כ אמר השם לא טוב היות האדם לבדו עומד על דעתו כצור חלמיש כ"א אעשה לו עזר כנגדו' שהיא מתנגדת לטבעו ומזגו שהיא רכה להטות לכל אשר תחפוץ ואם יתאגדו שניהם יחדיו הרך והקשה אז יהי' דרכם דרך האמצעי המשובח כמ"ש המליץ "אם יתחבר הרך עם הקשה, אז הקול נאה ומשובח" וז"ש ע"י שלקח אחת מצלעותיו שהוא עצם הקשה וישם בשר תחתנה שהוא "רך" ע"כ ויסגור ד' בעדו נעשה בעדו דלתים ובריח לשמרו מכל רע כי מדת הרכות או הקשות לבדה אם יתפוס האדם בהם אז אין מעצור לרוחו והוא כעיר פרוצה אין חומה אבל בהתחברו שניהם מכל משמר נצור לבו:
וי"ל בזה מ"ש פ' חיי שרה והיה הנערה אשר אומר אליה וכו' אותה הוכחת וכו' ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני כי גם במדת הפזרנות הוא כן שאם האיש והאשה שניהם יחדיו הם נדיבי לב אז במהרה יבזבזו את כל אשר להם ע"כ טוב בזה ג"כ אם העזר היא כנגדו והיפוך טבעו ואחרי שבאברהם ובזרעו היתה מדת החסד בתכלית השלימות ואם גם רבקה תהי' ברום המעלה הזאת א"כ אם ימהרנה לו לאשה אז מהר יצאו נקי מנכסיהם כי יבזבזו את כל אשר להם אבל באמת אך טוב וחסד שרדף אברהם אבינו לא מרכות הלב ומחמלתו עשה כן כ"א רק לקיים מצות בוראו ע"כ אין לירא אם גם האשה אשר הוכיח ד' לו תהי' בעלת חסד עד להפליא אחרי שאברהם אבינו לא מטבעו עשה את החסד ואת הטוב ואולי בטבעו לא הי' כלל בעל הרחמים כ"א קשה רוח כמ"ש בתפארת ישראל מס' אבות על מרע"ה שבטבעו הי' קשה לב ורק רצון קונו קיים בעשותו טוב וחסד וז"ש והיה האשה אשר אומר אליה וכו' ותורה עי"ז שהיא בעלת חסד ורחמים ובה אדע כי בע"כ א"א לא מצד טבעו הוא בעל הרחמים ועושה חסד שא"כ לא יועיל אם גם מחברתו תהי' מצויינת במדה זו אע"כ שאתה די' "עשית חסד עם אדוני' לא הוא מטבעו עשה חסד כ"א אתה די עשית זאת והחסד שהוא עשה לא מלבו הטוב רק עמד בצירוף בשביל אהבתו לך ע"כ אם אדוני עושה חסד אתה עושה עמו ביחד את החסד: לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת במסורה שבבע"הט אד לזאת יחרד לבי י"ל ע"ד צחות כי התוה"ק נקראת בכל מקום בשם אשה וכתוב מפורש תורה ציוה לנו משה מורשה ודז"ל מאורסה וי"ל שע"כ נקראת כן להורות נתן שהתורה מן השמים ולא ח"ו מעשה ידי אדם ואחרי שאז"ל אין איש אלא הקב"ה שנאמר ד' איש מלחמה ע"כ אמר "לזאת" היא תוה"ק אשר שמה זאת עפ"י דברי חכז"ל שנא' וזאת התורה יקרא ע"כ בשם אשה להורות כי "מאיש" זה הקב"ה לקחה זאת ולא בנות אדם ילדה אף יצרה ובלו"א פי' מ"ש ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכפל הלשון אף וגם קשה ההבנה אבל הכוונה כי באמת החיוב עלינו שנעשה התוה"ק עיקר עסקינו בה נהגה יומם ולילה ועסקינו בעניני עוה"ז לא יהי' רק כטפל אבל בעוונינו עולם הפוך ראינו הן רבים עתה שהעיקר אצלם לימודי חול והתורה מונחת בקרן זויות ואף מי שמלמד את בנו תורה אינו אלא בבחינת גם וטפל אחרי שרוב זמנו מבלה וממלא כריסו בחכמות חיציניות ושפחה תירש גברתה אז אי גם לתורה יקדש מעט מהזמן הניתר לו מלימודי החול על אפו ועל חמתו ללימודי קדש ולפי גודלי החטא הזה עלבון התורה הנקראת ראשית ועיקר שהיא תלך בראש כל הלימודים והם הורידו כבודה לעשותה אחרית וטפילה הי' מהדין שהקב"ה יפר בריתו אסר כרת אתנו וכן פי' בחידושי ח"ס לנדרים מאז"ל על מה אבדה הארץ על שלא בירכו בתורה תחלה שלא התפארו א"ע בידיעת תו"הק תחלה וראש לכל שארי החכמות כ"א עשו אותה טפילה וסניף לשארי החכמות ואמנם שלא ידח מהם נדח מלמד הקב"ה עליהם זכות ואומר אחרי שישראל מפוזרי' בין העמים ומוכרחים לחיות באגודה אחת עמהם והוא הגורם להם ובאוחרם את תו"הק ובהקדימם את שארי החכמות אשר המה להם כקרדום לחפור אוכל ח"ש ואף אם יגיע עת צרה ליעקב שיאמרו על זאת' התו"הק הגה' שאינה אלא טפל ונספחה ולא העיקר בכ"ז אחרי שאני די יודע מכאוביהם והתבוללותם בין העמים דין גרמא לעלבון הזה ע"כ אף שאענישכם עבור זה בכ"ז "בהיותם בארץ אויביהם" לא אכלם ולא אפיר בריתי ח"ו וז"ש אחרי שמקרא שלפנינו מורה שהתורה מאיש זה הקב"ה לקחה א"כ בוודאי היא צריכה להיות ראש וראשון ע"כ "אף לזאת" מי שאומר לבת אל חי מגבהי מרומים רק "לאף" גם וטפל יחרד לבו כי נקה לא ינקה עבור זה כי היא צריכה להיות הגבורה השוררת בקרב בית ישראל: ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, עפמ"ש בלוח ארז לפ' מ"ש אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה כי אם הי' ביכלתינו לראות בעיני בשר בלב המתאוננים ומתרעמים על תוה"ק ובכשיל וכילפות יהלומון להרוס יסודותיה אז מחזה נפלה הי' נגלה לנו שגם המה הדוברים עתק על תוה"ק עתיק יומין ידעו בלבם כי משה ותורתו אמת ואם גם בפיהם ידברו סרה להפר חק ומצוה בכ"ז לבם בל עמם כי לבם נכון בטוח שתוה"ק היא כעמוד ברזל וכל המון גלים שעברו על ראשה להמעיט ערכה לא יוכלו לה ואם בארזים אשר קמו כנגדה בכל דור ודור לכלותה כפלה שלהבת והבערה לכלות יצאה את כל שונאיה ומנדיה מה יעשו איזובי קיר המקרקרי' ומצפצפים בדורינו ודוברים עליה סרה אבל אף שיודעים שכל דבריהם מהבל ומאפע ורוח תשאם אינם מחשים מלחישת שרף ועקרב דאהדר' לי' לטורא דסיני ולא ישימו מהג ורסן לפיהם לבלום לבל יצא עתק מפיהם והסברה לזה הוא מפני שהתורה תרים עול קשה על צוואריהם וגופם יתאוה תאוה בשרם עליהם יכאב לגרור גדר התורה בעד פרצת חמדותיהם ונפשם המלאה גילולי התאות עליהם תאבל אם ילכו במסלת התורה ואין לאל ידם לכבוש את מעללי יצרם הזינה ע"כ נבוכים הם בארץ לא ידעו כדת מה לעשות האם יחטאו נגד חוקי התורה הישרים ויודו לעין כל בריש גלי נבלותם ופחזותם שיודעי' שמשפטי ד' אמת רק שהמה אין ביכלתם לכבוש את יצרם הלא חרפה תחשב להם ללעג וכלימה כי יאמרו עליהם שהם דומי' לבהמה וחיתו ארץ שגם להם אין כח הממשלה למשול ביד חזקה על האינסטינקט הנטוע בטבעם מיום הוולדם הלא יכריזו עליהם בפה מלא "אדם ביקר ולא ילין נמשל כבהמות נדמו" שאם האדם ביקר רוחו לא יבין את זאת לכבוש את העבד תחת יד אדוניו אז לא יאות לו עוד שם הנכבד אדם כ"א בהמה המה להם ע"כ הולכים בדרך אחר ופוערים פיהם באמרם הן אמת שאם היינו יודעים באמתת תורה היינו משימי' מתג ורסן לתאותינו אבל אחרי שלא נאמנו לנו דבריה הנאמנים מה לנו לכוף את ערפינו תהת עולה הקשה ע"כ למען לא יתראה החוצה נבלותם ופחזותם ושלא ידמו לבהמה כעשו פתאים פתאום לחכמים ונבונים נגד פניהם מתחכמים ומתפלספים אבל לא תאמינו להם שע"י חקירתם והגיון שכלם נעשו כופרים ומכחישים כי זה דרכם הרע לא מחכמתם ילכו בו אדרבה "זה דרכם" הרע כסל' למו הכסילות והבערות והאי יכולת למשול ברוחם ולכבוש תאותם היא תוליכם שולל רק ואחריהם אחרי שכבר חטאו ונפלו כבר בפולמוס תאוותיהם אחרי שכבר שתו ולעו מכוס התרעלה רק אח"כ שתו בשמים פיהם "ובפיהם" הדובר סרה על תוה"ק "ירצו סלה" ירצו לרצות ולייפות מעשיהם מעשה בהמה המכוערים והנבזים, ובזה מוסיפין חטא על פשע חטאו בכפלים כי מתחלה חטאו רק בגופם ובשרם ולבסוף למען לא יכלמו ויבושו להחשב כבהמה יחפאו דברים אשר לא כן נגד יסודי התורה וע"ז אמר שהמע"ה אל תתן את פיך לחטוא את בשרך בא להזהיר את החוטא שחטא ועיוה מתחלה רק ע"י גופו ובשרו המתאווה תאווה שישמר ויזהר להגדיל חטאו ופשעו ע"י שגם פיהו ודברו יהי' למורת רוח התורה כי למה יקצוף ד' על קולך וחבל את מעשה ידיך אם כבר חבל אלקים את מעשיך ולא מצאם נאמן לפניו למה תוסיף עוד להקציפי על דבריך היוצאי' מפיך וע"ז אנו מתפללי' והסר שטן מלפנינו ומאחרינו שהשי"ת יסיר את השטן המתעה אותנו ומוליכנו בתהו לא דרך ויפקח את עינינו למען נראה ברוע החטא אשר לשחת יובילו צא טמא נקרא לחטא ועוון וכרחוק ממנו כמטחוי קשת אבל אם כבר שגינו ונפלנו ברשת טמן לנו ותרנו אחרי לבנו ועינינו סרסורי דעבירה אז נבקש ישועת ד' שיתמכנו בימין צדקו מאחרינו" שאחרי חטאנו לא נשתדל בפינו לרצות החטא וליפותו ע"י דברי לעג וקלס על תוה"ק, וז"ש כאן ויהיו שניהם ערומים שאחרי שחטאו ונמשלו כבהמה שלא יכלו לכבוש תאוותם כדי שלא יתבוששו שלא יכסה פניהם בושת וכלימה על אשר נדמו כבהמות מראים א"ע כערומים בחכמה כחוקרים ודורשי' ואחרי שתתפעל מורה רק על פעולה דמיונית כמו מתעשר מתרושש רמז לנו הכתוב שרק בפני הרואים לא יראו בושת מאנו הכלם אבל כשהם בפני עצמם באין רואה אז בושי' וז"ש הכתוב בקהלת ג' אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לבדם האלקים ולראות שהם בהמה להם כי החוקרים הנ"ל אשר התפלספותם יליד בהמותם אומרים שהם יבררו ויבחרו להם אלקים חדשים כאשר יאות לשכלם ובינתם ולא שיסכמו על קבלת אבותיהם אבל לפי הנ"ל אין תוכם כברם בתיכם אלקים חי למלך עולם ורק שלא ילעגו למו בני אדם שהם דומים לבהמה ועל דברת בני אדם יבחרו להם אלקי' חדשים לא שערים אבותיהם מעולם וכ"ז להשתיק את הבריות אבל לראית שהם בהמה המה להם' כשהם בפני עצמן לא יראו החוצה אז יודעי' שהם בהמה ולא מחכמה יתירה דאית בהון עושי' מה שעושי':
וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו' עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב. כי בעה"ט על אודות ישראל מדבר וי"ל עפ"ד לפמ"ש רמב"ן ורש"א בח"א דושממו עליה אויביכם שא"י לא תתן פריה רק כשישראל שרויי' בתוכה אבל כ"ז שגלו ה"א שוממה ולא תתן חילה לזרים ופי' בזה איכה ישבה בדד העיר רבתי עם שאף שרוב העם אשר בתוכה מהמון גוים אשר ינהרו אליה בכ"ז לא תחבל תנחומין והיא יושבת בדד וגלמוד עד ישובו שמה זרע ישראל וז"ש וקוץ ודרדר תצמיח ולא תתן הארץ את יבולה עד שובך ישראל אל האדמה אשר ממנה לקחת בעל כרחך וגלית מארצך ובמדרש אקרא עפר מן האדמה דז"ל שהוא מלשון עופר האילים המובחר והמשובח ואחרי שאז"ל א"י משובח וישראל משובחים והם נאים לארץ והארץ נאה להם ע"כ סיים כי עפר אתה על כי אתה המשובח שבאומות רק לך נאה לשוב אל הארץ המשובחת ורק לך תתן כחה אבל קוץ תצמיח לאחרים:
ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי. בבעה"ט פי' חוה לשון דבור כמו יחוה דעת כי ט' קבין שיחה נטלו נשים וי"ל שע"כ הטביע הקב"ה כן בטבע האשה עפ"י מ"ש במילדות שם האחת פועה על שפועה לוולד ואחרי שהנשים סעודתן לגדל את ילדיהן הרכין ולזה צריך להג הרבה יגיעת בשר לדבר על לב העוללים בשיחה רכה ורוב דברים והנסיון יוכיח שאין מכח האנשים לדבר כ"כ על לב הילדים הרכים להטות אותן לכל אשר יחפוצו כמו הנשים אשר כחן בפיהן במענה רך ומסק שפתים ורוב שיחת הילדים ע"כ נתן להן הקב"ה חשקת הדיבור ביתר שאת על האנשים כדי שיוכלו לשמור פקודתן הקדושה בגידול ילדיהן וז"ש ע"כ קרא שמה חוה אשר היא מדברת בנועם מילולין בשביל שתהא תעודתה להיות "אם" כל חי לגדל אותן על ברכיהן לזה צריך אמירה נעימה יהיבא:
עוד י"ל עפמ"ש בפ' קרח ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה עפמ"ש חז"ל הרוצה שיחי' ימית את עצמו שמי שרוצה להיות בשלימות לא יגיע לזה רק בהמיתו תשוקת ותאות בשרו שלא יפרצו גדר נמצא שגם בעודנו בחיים חיותו לא רק בין החיים יעמוד כ"א גם בין המתים אחרי שמן הצורך להמית את בשרו ומי שעושה כן משבית ומשכך חרון אף ד' ע"י שלימותו וזהו ויעמוד לא רק בין החיים עמדתי כ"א גם "בין המתים" שהמית א"ע על כבוד שמו ית' אז ותעצר המגפה וחמת המלך שככה, וכ"ז מי שגופו רק לתאוה יבקש ונפשי יבשה אין כל בעת הנאת גופו אבל הצדיק האוכל לשובע נפשי שגם נשמת חיים אשר בו תחי' מהנאת גופו שכל מעשיו לש"ש אין צריך להמית את חמדת גופו כ"א ישבע בתענוגים כמ"ש בשל"ה הקדוש מה יפית וכו' אהבה בתענוגים וע"ז נאמר בפ' ראה כי ירחיב ד' אלקיך את גבולך וכו' כי תאוה נפשך לאכול בשר שמי שנפשו לנשמת שדי שבו גם היא תאוה לאכול בשר לזה אף שגבולות חלק ד' בעולמו בהנאות הגופניות שלא לעבור עליהם כ"ז אינו אלא למי שרק גופו רוצה ליהנות ונפשו עליו תאבל אבל מי שנפשו ג"כ נהנית מהאכילה לזה הורחב לו הגבול וז"ש בפ' ואתחנן ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כלכם היום כי אנכי עומד בין ד' וביניכם ופירשו שהגוף הוא האנכי הוא המחיצה מפסקת בין האדם ליוצרו ע"ד שא"א להדבק בו ית"ש דבוק עצמיי אבל מי שגם גופו והנאותיו קדש לד' אין כאן מחיצה המבדלת כ"א ואתם הדבקים ממש בד' אלקיכם באין מפריד אז אין אתם צריכי' לחיות ולהמית כנ"ל עד שקרואי' בין החיים ובין המתים כנ"ל כ"א חיים "כלכם" היום שגם הגוף יוכל לחיות ובלע המות וכלכם חיים לא רק מקצתכם והנה חוה היתה הראשונה שלמדה לדורות דעה זו שהרי נאמר מכל עץ הגן אכול נאכל שהוא חיי הגוף ומעץ הדעת לא תאכלו שהוא שמירת הנפש ופתאום עברו ונענשו ע"כ היא תחיוה דעת והיא היתה "אם" לבינה להבין ולהורות לדורות "כל חי" שלא רק חלק מהאדם יחיה והאחר ימית כ"א יחדיו תמים גוף ונפש יעמדו חי כל הימים כתאומי צביה:
והבל הביא גם הוא וכו' אם תטיב שאת וכו' כי עיקר הקרבן התשובה והווידוי שעמו אבל אם אינו שב בכל לבו ע"ז נאמר זבח רשעים תועבה ולמה לי רוב זבחיהם ולא לבד שלא תחשב הקרבן בלי תשובה לצדקה כ"א עוד הוא מוסיף חטא על פשע בדעתו שע"י קרבנו שנה דעתו ורצונו של המקום ב"ה וח"ל דרשו יקריב אותו כלומר את עצמו יקריב לד' וז"ש והבל הביא גם הוא כמו אותי לא לב שהקריב קרבני מן הבהמה כ"א גם אותו בעצמו הקריב ע"כ שעה ד' "אל הבל" ואל מנחתי לא רק למנחתו כ"א ראה והביט את "הבל" שגם הוא הקריב את עצמו אבל קין לא הביא רק מפרי האדמה לחוד' ולא הביא א"ע ע"כ לא שעה אליו ובאו"הח פי' לפתח חטאת רובץ הוא שער קבלת הקרבנות ולזה אמר לו הקב"ה אם תטיב מעלליך שתצרף התשובה עם הקרבן אז "שאת" אני נושא עוון ועובר על פשע אבל אם לא תטיב ובדמיונך שע"י קרבן לבדו בלי תשובה סר עונך וחטאתך תכופר אז לא לבד שאין כאן ריצוי ופיוס ע"י קרבן בזה כ"א אדרבה לפתח שער קרבן כזה עוד חטאת רובץ כי האוכל דם אבירים:
ויאמר קין אל ד' גדול עוני מנשוא עפמ"ש נושא עון ועובר על פשע כי היצה"ר יורד ומסטין עולה ומקטרג ובעת שהוא מסית את האדם לעבירה הוא מקטין אותה ואומר שהיא קלה כמות שהיא ולא יחשוב לו ד' לעוון אבל ירידה זו עליי' הוא הוא עולה למרום לקטרג על החוטא אז הוא מגדיל הוא אותו עוון בעצמו עד למעלה ראש כדי שיענש החוטא בלענה וראש וע"ז אנו מתפללין והסר שטן מלפנינו ומאחרינו שלפנינו קודם שנחטא יגער ד' בשטן שלא יקטין את החטא ומאחרינו אחרי שנפלנו כבר ברשת טמן לנו לא יהא לו רשות להגדילו ולהכביד עלינו ענשו והנה כששב האדם בתשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות ואינו נוח לו לשטן שלגודל העוון ירבו זכיותיו של הבעל תשובה כי לפי ערך גודל העוון יגדל ג"כ כח הזכיית ע"כ אם ישאר העוון בגדלו ויאמן השטן בגדלו להעיד מה שראה בקטנו ומתוך חומר שהחמיר עליו בתחלתו יקל עליו בסופו ע"כ הוא מתהפך כחומר חותם פעם מגדיל ופעם מקטין ואחרי התשובה מגמתו להקטין את העוון כדי להמעיט את הזכיות שנולדו ממנו אבל הקב"ה אב הרחמים אם אמנם קודם שישוב האדם הוא ברחמיו מקטין את החטא כדי שלא יהא עונש החוטא מרובה אבל אחרי ששב ורפא לו אז הוא מגדיל את העיון עד למעלה ראש כדי שיהיו זכיותיו של הבעל תשובה גדולות וטובות וזהו נושא עוון שהוא מגביה ומרומם את העוון בעת שהיא עובר על פשע ע"י תשובת החוטא והנה קין עשה תשובה כמ"ש רז"ל תשובה מכפרת מחצה שנאמר וישב בארץ נוד לזה אמר "גדול עווני" כ"כ שא"א עוד לנשאו ולהגדילו אחרי התשובה "מנשוא" שא"צ עוד לנשאו ולנטלו כדי שיהיו זכיותי מרובים - ח"ש הושע כל תשא עון וקח טוב כשהקב"ה מהפך את העונות כזכיות ולוקח אותם לטוב אז כל עוון תשא ותגביה כדי שיהא הטוב רב ועצום:
ואתה תשופנו עקב. במסורה שבבע"הט הגדיל עלי עקב כי מושכי העון בחבלי השוא דז"ל שבעבירות קלות שאדם דש בעקביו מושך היצ"הר את האדם עד שלבסוף כעבותות העגלה חטאה ע"כ יהא האדם זהיר בקלה כבחמורה אחרי שעבירה גוררת עבירה וז"ש ואתה הנחש הקדמוני המסית את האדם לעבירה תשופנו ותוכל לו עקב אם לא יהא נזהר בקלות שדש בעקב ע"כ הודיעך את זאת למען הגדיל' עלי שיהא נחשב בעיניך כגדול אף העקב כי כקטן כגדול אליו לא תשמעון:
והיה כל מוצאי יהרגני. במסור' שבבע"הט מוצאי מצא חיים וישם ד' לקין אות פירש"י חקק לו אות א' משמו במצחו כי הטעם שיהרג הרוצח הוא אחרי שהתאכזר להרוג נפש אדם יש לירא ממנו שכבר סר מעליו צלם אלקים ונמשל כחיתו יער וטורפי טרף עד שכל הפוגע בו פגיעתו רעה וחייו תלוי' לו מנגד וכדי להעביר רעה כזו מן הארץ יבוער הרע והמסוכן לחברת האנושי מן הארץ והנה מי שניצול מסכנת מות שהיתה מרחפת עליו יאמר האשכנזי "ער האט דאס לעבען געפינדען" לזה אמר קין כל מוצאי יהרגני בשביל אחרי שמוצאי מצא חיים כי נדמה החיים אליו כמציאה שכמעט נאבדה ממנו בפגעו בו הרוצח ע"כ הבא להרגך ישכים ויהרגנו - אבל באמת אינו כן שאף שעל הרוצח אין חופף עליו צלם אלקים בכל נועם זהרו כמקדם קודם שפכי דם אבל ניצוץ שם ד' עוד זורח עליו כי כל זמן שהוא אדם חי ובכחו לחזור בתשובה לא ימחה ממנו לגמרי מכל וכל אור פני מלך חיים שאף שהרג בפחזותו או באפו וחמתו בכ"ז אין לירא ממנו שיהרוג בלי חמלה את כל מי שיפגע בו והנה חקיקה הוא בעומק דבר שא"א למחקו לגמרי וזהו שרמז לו שחקק לו אות א' משמו ית' לומר שנשאר עליו עכ"פ אות א' משמו הגדול ואדם ביקר הוא אף שחטא עדן לא נמשל כחיתו יער ואין לירא כ"כ ממנו ע"כ לא יכה אותו כל מוצאו:
קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה כי מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם כתיב ע"כ אף ששניהם קין גם האדמה חטאו בהריגת הבל בכ"ז חטא קין גדול מחטא האדמה כי היא עכ"פ הודית בפה מלא ולא כחשה אבל קין עמד במרדו ואמר על שאלת השם אי הבל אחיך לא ידעתי ועשה עין שלמעלה כאין רואה ע"ז הוסיף חטא על פשע האדמה וקללתו ג"כ מרובה ממה שנתאררה האדמה וזה שאמר לו קול דמי אחיך צועקים אלי כלומר היא במעלה עכ"פ הודית בפה מלא את עוותתה עד שצעקה בקול שקבלה את דמיו אבל כחשת בי באמרך לא ידעתי ע"כ ארור אתה "מן האדמה" כלומר יותר מן האדמה והטעם "אשר פצתה את פיה" היא פתחה את פיה להודות אבל אתה כחשת והחרשת ע"כ לא תדמה היות כמוה: