לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט
החדש על פרשת מקץ
ויהי מקץ שנתים ימים, ובמדרש רבה הה"ד קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר יש לרמז עפמ"ש יראת ד' תוסיף ימים שלירא ד' גם ימים מועטים נחשבים לו לשנים ושנות רשעים תקצורנה שלרשעים אף אם שנים הרבה יחיו אינם נחשבים רק כימים וזהו ויהי מקץ שלבסוף כשיבוא לידי חשבון שנותיו אז גם שנתיים אינם רק ימים אם יהי' כפרעה למלאות את שנותיו בדברי חלומות והבלים ונאמר לא יכבה בלילה נרה של אשת חיל שמי שחי חיי האושר והכושר גם אם אתא ליל המות חשך וצלמות יזרח בחשך אור לישרים ולילה כיום יאיר להם והנה נאמר המון בריית לאין תכלית המה ההמון שחיים בלי תכלית ומטרה כ"א כמ"ש סביב רשעים יתהלכון שלא ישתדלו להשיג תכלית אמיתי להשלים את עצמו כ"א הולכי' סחור סחור ואין תכלית לנגד עיניהם ועליהם נאמר בלע המות לנצח שלעת מצוא זה יום המיתה המות יבלעם ויכלם לנצח נצחים ולא יקומו לחיי עד כנאמר וחשך על פני תהום ודז"ל אלו מעשיהם של רשעים להם חשך אפילה בעת יורדי' לתהום קבורתם בשביל שחיים בלי תכלית אבל קץ שם לחשך שלא יחשך שמשו של אדם לעולם אבל בעת בא שמשו ישובו אל האדמה אם הי' מן האנשים אשר אין חייהם בלי תכלית כ"א ולכל תכלית הוא חוקר ודורש שיהא לו תכלית:
עוד יש לרמז כי בני אדם הבוטחים על חילם וכחם רק כחולם יתהלכון בארץ כי הקב"ה משנה את הטבע כרצונו ואם גם יש לו יתד לסמוך עליו בכ"ז הקב"ה מחליף את הזמנים ובין לילה אבד כל היסוד הרעוע שבנה עליו בטחונו ואם ד' לא יבנה בית ואז כאשר נהפך עליו הגלגל הוא כאיש מתערה משנתו תרדמת האוולת ועין בעין יראה שע"ע רק חולם חלום הי' וזהו ויחלום פרעה והנה עומד על היאור בעת אשר עמד על מעמדו והי' לו לכן ובסס חזק היאור אשר אמר עליו לי יאורי ואני עשיתיני אבל אחרי רואו שהשי"ת החליף את שנות הטבע והפרות הרעות אכלו את היפות ולא נודע כי באו אל קרבנה וראה שביד הקב"ה לשנות הטבע אז וייקץ משנתו וידע כי הנה חלום הי' ע"ע:
והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד במסורה שבבע"הו בקנה אחד כפתור ופרח, הרמז שבכל מקום שיש שלום ואחדות יצמח רק טוב וישע אבל אם אין שלום אין כלום ע"כ אמר אם כלם עולות בקנה אחד אז הם בריאות וטובות אבל בשדופות קדים לא נאמר בקנה אחד כמו שדקדק בע"הט כי בשביל שלא היו בקנה אחד כ"א איש מרעהו יפרד עי"ז נעשו שדופות קדים וע"כ רק אם עולות בקנה אחד אז כפתור ופרח כי הן בענינים הגשמיים אשר עליהם רומזי' השבלים והן בעניני' רוחנים שעליהם ירמזו קני המנורה האחדות הוא המקור הנאמן אשר ממנו יפרה ישע:
עוד י"ל עפמ"ש שהשבע שבלים רומזות על השבע החכמות החיצוניות אבל אינם טובות רק אם יתחברו ויתאגדו עם חכמת תו"הק אז גם הם יעלו מעלה ויש להן מעלה בקדש אם יהיו לרקחות ולטבחות ובאגודה אחת עם קנה התו"הק שנאמר עלי' קנה חכמה קנה בינה והנה לאנשים גדולים אשר כבר מלאו כריסם בחכמת תו"הק אין זה סכנה גדולה כ"כ אם אחרי שבעה נפשו במעדני התורה יתאו למעדני שארי החכמות כי כל הרוחות לא יזיזו אותו ממקומו טהור כמ"ש מ"ש בפ' אמור על המנורה דטהורה יערוך את הנרות לפני ד' תמיד:
(וע"ד זה נראה לי המגיה ממשנתו וכו' הרי זה מתחייב בנפשו כי אם קנה לפרש המשנה באבות המהלך בדרך ושונה ומפסיק האדם כבר שלימות בתורה רשאי לו ללמוד גם חכמות חצוניות אמנם המהלך בדרך דהיינו שהוא בבחינת מהלך לקנות שלימות ופוסק ממשנתו אז מתחייב בנפשו):
ובילקוט תהלים פ"ט דרשו ז"ל אקרא מי בשחק יערוך לד' מי כהקב"ה מאיר עיני חשכים ואין הלשון הזה אלא לשון אורה שנאמר יערוך את הנרות. והכוונה עפ"מ שדרשו חז"ל בתנחומא ויגש אקרא ואת יהודה שלח לפניו מאימתי מברכין על הנר במוצאי שבת משיאותו לאירו ואתה למד מהקב"ה שנאמר בו וירא אלקים את האור כי טוב ואח"כ ויבדל אלקים בין האור ובין החשך הכוונה שהדעה לבדה אינה טובה אם לא שיצטרף התורה והיראה כמש"פ בלוח ארז אז"ל גדולה דעה שניתנה בין שני אותיות שנא' כי אל דעות ד' שרק אם הדעת והבינה תחלתה דעת את ד' וגם סופה אז האמצעי משובח וגדל הערך ע"כ אם אנו רואי' אור החכמה מאירה ומפיקה נוגה כאור לא נוכל עוד להחליט עליה לאמר כי טוב כי יש אור מתעה איררליכט אשר משמן טמא יזון אשר אינו נמשך יפה אחרי פתיל אלקים חיים ע"כ האדם אשר רק למראה עיניו ישפוט לא יוכל לאמר על האור כי טוב רק וירא אלקים את האור כי טוב ורק ויבדל אלקים בין האור ובין החשך רק הוא אשר בוחן כליות ולב ונהורא עמי' שרי הוא ידע מה הוא אור אמת ומהו חשך במעטה האור ולהורות ע"ז שרק אז יקרא אור החכמה טוב באמת וצדק אם שמן משחת קדש יסודתו ע"כ מברכי' על הנר במוצאי ש"ק אחרי אשר שבענו לרווי' ביום ש"ק ממזון התו"הק כמ"ש לא ניתנה שבת אלא לעסוק בתורה רק אז ראוי אור החכמה לברכה כי באור תורה נראה אור ורש"י פי' להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד והוא אף שהמצריים בעת ההיא היו מלאים חכמה ודעת כידוע בכ"ז אחרי שיראת ד' לא הי' אוצרם והיו מאמינים בהבלי וגילולי ע"א אין דעתם וחכמתם נחשבת לכלים אל יעקב אבינו והוצרך להכין לו בית תלמוד אשר ממנו תצא תורה ואורה וזהו המשך המדרש מאימתי מברכי' על אור החכמה מתי הוא ראוי לברך ולהודות עליו רק במוצאי ש"ק אם קדמה לו קדושת השבת אז יאותו ויהנו לאורו אבל אם לא קדמה לו הקדושה והטהרה אין דעת חכמים נוחה הימנה ואנה למד מהקב"ה שרק בו נאמר וירא אלקים את האור כי טוב ורק הוא יכול להבדיל בינו ובין החשך וזהו על המנורה הטהורה רק מי שמלא כבר כריסו במעדני התירה וביראת ד' טהורה יוכל להתענג גם בגן החכמות לרוח היום בלי פחד שישכח את ד' כי כבר שורש בארץ החיים וכל הרוחות לא יזיזו אותו כי הוא מנורה טהורה ע"כ יוכל לערוך את הנרות הם שארי החכמות כי אחרי שהוא מנורה טהורה זהב צרוף בלי סיגים ע"כ גם אם יערוך נרות שארי החכמות בכ"ז "לפני ד' תמיד" לא יסור מאחרי ד' ותמיד יעמיד חי לפני ד' וזהו כוונת הילקוט הנ"ל שרק הקב"ה הוא מאיר עיני חשכים ורק באורו נראה אור בהיר זך ומצוחצח אבל האדם אשר רק לעינים יראה לא ידע להבדיל בין האור והחשך ומייתי שפיר להאי קרא על המנורה הטהורה יערוך וכו'. - וכ"ז באנשים גדולים אבל למתחילים הנערים המנוערי' עדיין מן התו"הק ולא אכלו עוד מפריה ולא שבעו מטובה עליהם מרחפת סכנה גדולה אם הבור רק עדיין מתורה בוודאי נחשים ועקרבים יש בו להוליכם שולל ובמד"ר פ' המנורה דריש כפתורי' ופרחי' אלו התלמידים ע"כ הוסיפה המסורה לבאר שבפרט ע"כ צריכי' שארי החכמות לעלות בקנה אחד עם קנין התורה בשביל כפתור ופרח המה התלמידים. - ובלוח ארז כי תצא פי' "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה את הזרע" שאף מי שכבר בא אל היכל התורה פנימה בכ"ז למיחוש מיהו בעי' שלא יזרע כרמו כרם התורה בכלאים המה החכמות החיצוניות כי יש לחוש שסורי גפן נכריה הזרע זר אשר זרע בכרם ד' צבאות תקדש ותסאב את המלאה מה שמלא כבר א"ע בזרע קדושת התורה וכמו שראינו כבר רבים וגם שלמים גרעו חלקם בקדש עי"ז וז"ש והנה שבע שבלים דקות ושדופות קדים שנחבטו מרוח המכלה הרורר בימינו ללכת קדימה פארטשריטט המה יבלעו וישחיתו חלקת טובה את שבע השבלים הבריאות והמליאות ע"ד את המלאה שתו"הק נקראת מלאה ברכת ד':
עוד י"ל בדברי המסירה עפמ"ד בזו"הק וירא ממוחה כי טוב זו תורה שבכתב ואת הארץ כי נעמה זו תורה שבעל פה- עפ"י מה שהק' המפרשי' האיך אפשר שבשביל קיום מצוות רוחניות שצוה עליהם הבורא שהוא רם ונשא על כל גשמיות ואיך יגיע שכר גשמי לעושי מצוה כמ"ש ונתתי מטר ארצכם בעתו והרמב"ן פ' בחקתי כ' שע"כ לא נאמר שכר רוחני בתו"הק שהוא דבר המובן מעצמו שבשביל פעולה רוחני' יגיע שכר רוחנית אבל התורה הבטיח' והיצרכ' להבטיח שאף שכר גשמי עדיו יגיע ומ"מ להסביר קצת הדבר מסתבר שבמצות שציוה הקב"ה בעצמו ובכבודו ית"ש ואין לו שום אדם שום חלק בציויי' האלו ע"כ לגודל רוחניותם ולא בא עליהם הגשם גם השכר הבא עליהם הוא רק רוחני אבל אותן המצוות שתיקנו וגזרו חכז"ל אם אמנם שרוח ד' עליהם השכיל ומלתו על לשונם וכל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש הראה לו למשה בסיני מ"מ אחר שעכ"פ יד אדם באמצע שהרי אנשים מבשר ודם כרוהו במחקק במשענותם כבר יאות עבורם גם שכר גשמי אחרי שידי אדם גשמי שלטו בו וי"ל שע"כ נאמר אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמורו ונתתי גשמיכם עפמ"ש ז"ל ושמרתם עשו משמרת למשמרת ע"כ אם את מצותי תשמרו שתעשו תקנות וגדרי' משמרת למשמרת ע"כ גם שכר ארציי יגיע לכם ונתתי גשמיכם והנה עו"הב נקרא עולם המנוחה כי בו ינוחו יגיעי כח כמ"ש יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים וזהו וירא מנוחה כי טיב שיזכה האדם בעולם המנוחה לכל טוב זה תורה שבכתב אשר היא מימינו אש דת כלו רוחנית ע"כ חלף עבודתה יבוא על שכרו ברוחניית אבל גם הארץ כי נעמה גם היא תתן פריה לאכול ולשבוע מטובה עבור תורה שבע"פ אשר חכמים אנשים חקרוה וגם יסדוה ע"כ לה נאה ויאה גם שכר גשמי כנ"ל:
ובזה י"ל מז"ל הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך זהו תורה שבכתב ושבע"פ הובא בכתב סופר פ' ויצא כי אז"ל איזו דבר שהנשמה נהנית בו זהו ריח ע"כ בצדק נוכל לכנות שכר הרוחני של עו"הב בשם ריח כמו שדז"ל וירח את ריח בגדיו שהכניס עמו ריח גן עדן והנה ראובן קיים מצוה הכתובה בתורה לא תקום על דם ריעך ולהנ"ל יגיע לו עבור זה שכר עוה"ב הרוחני וכאז"ל יחי ראובן ואל ימות לעוה"ב וזהו הדודאים נתנו ריח שיאות לו שכר עו"הב הנמשל לריח כנ"ל והנה ע"הז נמשל לפרוזדור ופתח ושער לעולם הבא אשר צדיקים יבואו בו ואמרנו ששכר עוה"ז יאות למי שמקיים מצות חכמים והנה מצות חנוכה היא המצוה הראשונה שתיקנו חכז"ל עד ששאלו במס' שבת אברכת הנרות והיכן ציונו ומשני מלא תסור ורבינו בתורת משה כ' שכל הנס דחנוכה מיוסד על דברי חכז"ל שגזרו על עכו"ם שיהיו כזבין דאי משום טומאת מת לא נפסל השמן דט"מ הותר' בצבור ולפי"ז מצות חנוכה נאה לכנות לה תקנת חכמים ואחרי שאמרנו שעל תק"ח מגיע שכר עו"הז ע"כ אמר שגם על פתחינו הוא העו"הז שהוא פתח ופרוזדור לעו"הב כשבע מניעם מגד הארץ זהו נר חנוכה שעבורו ועל כיוצא בו מתקנת חכז"ל כיון שיד אדם באמצע נשבע גם ממגד עוה"ז וע"ז מסיים חדשים גם ישנים הן על מה שחידשו חכז"ל גם ישנים והיא מה שנאמר מפי הקב"ה בעצמו בלי יד אדם באמצע ובין על תורה שבכתב ובין על תורה שבע"פ נבוא על שכרינו מהראוי לכל או"א:
ואלה הדברים יפלסו לנו נתיב להבין דברי השאילתות התמוהים אשר ז"ל והלכתא מזוזה בימין וגר חנוכה בשמאל מ"ט ושמרתם מצותי ועשיתם אותם וכבר באו חכמים ופירשו וחקרו ועשו סייג לתורה, אשר הוא כספר החתום עיין בני יששכר ולהנ"ל י"ל כי נאמר אורך ימים בימינה ודז"ל יום שכלו ארוך והוא חיי עוה"ב ובשמאלה עושר וכבוד הוא חיי עו"הז ע"כ לרמז כנ"ל שעל תורה שבכתב שכלה רוחנית מגיע זכר רוחנית ועל תורה שבע"פ שידי אדם שלטו בה מגיע שכר עו"הב ע"כ מזוזה שהיא מצוה מתורה שבכתב בימין להורות שאורך ימים בימינה והמקיימה יזכה לחיי עוה"ב אבל נר חנוכה שהוא מילי דרבנן בשמאל להורות שעבורה יגיע בשמאלה עושר וכבוד כנ"ל והטעם כיון שאנשים יצירי אדמה חקרוה ויסדוה מגיע עבורם שכר גשמי וזהו שסיים מ"ט שנאמר ושמרתם מצותי ופירשו וחקרו חכמים בדעתם האנושי עשו סייגים וגדרים ע"כ מגיע להם בשמאלה עושר וכבוד והנה אז"ל הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה שנא' קנה חכמה קנה בינה ואמרנו שעל תקנת חכמים מגיע שכר עוה"ז וזהו שבלים שהוא מזון הגוף עולה ע"ז קנה חכמה ובינה וביאר' המסורה לאמר שזהו בקנה אחד כפתור ופרח עפמ"ש ז"ל עשו ציצים ופרחים לתורה והם דרשות חכז"ל וע"ז שיקיים דברי חכמים שהם כפתור ופרח אז מזכה לשבלים מזון הגוף ע"י קנה החכמה:
עוד י"ל דברי שאלתות הנ"ל אם טוב לאדם לעביד את ד' מצד הקבלה בלי שום חקירה ודרישה לדעת על מה אדני המצוות הוטבעו אז טוב יותר לחקור ולדרוש אחרי יסוד טעמי המצוות ונמנו וגמרו שאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך שהעיקר יהי' הקבלה צדיק באמונתו יחיה ולטפל יהי' החקירה הבאה אחריה לסייע ולתמוך אשיות הקבלה והנה המזוזה רומזת על מעשה המצוה בלי שום חקירה והמנורה רומזת לאור השכל אשר לכל תכלית הוא חוקר ע"כ אמרו שהמזוזה והוא עשיית המצוה בלי שום חקירה תהי' בימין והוא העיקר והמנורה להאיר באור החקירה תהי' בשמאל שהיא רק טפלה כשמאל שהוא טפל לימין - ובלוח ארז פירשתי הפליאה לא תטה משפט אביונך בריבו מכאן ליין נסך שאסור מה"ת שע"כ עשו חכז"ל משמרת למשמרת גדרים וסייגים כ"א ימתין האדם להלחם עם יצרו בעת אשר יסיתהו לעבור גוף העבירה אז לא יוכל לו כ"א בקושי גדול ולא תוכל להטות משפט האביון הוא היצה"ר התאב לכל דבר בריבו עמך ע"כ עשו סייגים ואסרו יי"נ וכדומה למען יריב עמו בטרם יקרב אל גוף העבירה והנה לכאורה יאמר האדם כי טובה החקירה והקבלה כי אם יעשה אלה המצות בלי שום דרישה אין מקום ליצ"הר לפתיתו כי צדיק באמונתו יחיה ואינו מבקש שום סבה וטעם משא"כ אם הוא דורש וחוקר אז הוא עיר פרוצה אין חומה כי יטיל בו היצ"הר אש ארס זהמתו בשאלות וספיקות אשר ברבים כבר נפלו בבור פחת זה כרה להם היצה"ר ברוח מבינתם ע"כ יאמר האדם טוב לי לחקור ולדרוש ועי"ז יהי' שכרו יותר אם יעמוד נגד רוח הסוער ולא יזיז ממקומו אבל באמת ז"א כי אין האדם רשאי לגרות יצה"ר בעצמו כי לא ידע מה יולד יום אם יוכל לעמוד נגד הקמים עליו וכולי האי ואולי כמו שהוכחנו מדעשו חכז"ל גדרים וסייגים לתו"הק אולי לא יוכל להטות משפט אביונו בריבו ע"כ הרחיקו את האדם כמטחוי קשת ממלחמת היצר ע"כ אחרי שאמרו דהמזוזה מימין והמנורה משמאל להורות שהעיקר תהי' הקבלה הביאו ראיי' לזה שהרי עשו סייגי' לתורה שלא יבוא כלל למלחמת היצר ומהטעם הזה טוב לגבר שלא יכנוס א"ע לעלות על הר מרומי החקירה פן יפול הנופל ממנו כ"א העיקר והימין תהי' מעשה המצוה עפ"י הקבלה:
ויספר להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה, ובסיפור החלום ליוסף אמר ג"כ חלום חלמתי ופותר אין אותו - ונ' עפ"י מ"ש בחלום השבלים וייקץ פרעה והנה חלום ובחלום הפרות לא נאמר רק וייקץ פרעה ולא והנה חלום ונתכוונתי בזה לדברי בעל מלאכת מחשבת שחלום הפרות לא הי' לו בירור גמור שהוא רק חלום שאפשר להיות כן גם בהקיץ שפרות כחושות ורעיבות דרכן לאכול הרבה ויבלעו את הבריאות והשמינות ע"כ לא אמר והנה חלום אבל שבלים שאין מדרכם לאכול ולבלוע ורק בחלום ידמה כזה ע"כ ידע מיד והנה חלום ומה שבאמת חלם חלום הפרות שאפשר שידמה שנעשה בהקיץ ולא בחלום סבור פרעה שהראה לו כן שידע שאין לזה פתרון כי רק לחלומות פתרונים ולא למה שרואה בהקיץ ע"כ אמר חלום חלמתי כלומר גם את זה ראיתי בחלומי שפותר אין אותי כמו שחלום הפרות שראיתי בהקיץ א"א לפשרו כ"כ חלום השבלים ג"כ לא יהי' לו פותר וע"ז השיבו יוסף ועל השנות החלום פעמים כפל הדבר במלות שונות להורות מה שנשתנה החלום הא' מן השני והראו לך דבר שאפשר שהיה בהקיץ הסבה הוא שבחלום אין מראי' לו לאדם אלא דבר העתיד להיות רק אחר זמן משא"כ כאן כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר לעשותו שהשובע כבר התחלה כעת ע"כ הראו לך דבר שנראה לך שכבר הי' ונתהווה לע"ע:
עוד י"ל דה"ט שלא פתרו אותו עפמ"ד בברכות כ"ה לאדם טוב מראי' לו חלום רע ולא טוב שלא תהא חדוותי' מסתייע ולאדם רע אין מראי' לו חלום רע שלא תהא עצבותי' מסתיי' ע"כ לא יכלו החרטומים לפתור כי לא ידעו כדת מה לעשות אם יפתרו לרעה יחרה אפו בהם על שהעציבוהו ואם פתרוהו לטובה מוסיף לשפוך אפו וחמתו עליהם על שמחזיקי' אותו באדם רע שחולם רק טוב ע"כ שתיקתם יפה מדיבורם כי לאיזו צד שיפנו רעה מנת חלקם אלא דרש"א בח"א הק' דהרי מצינו כמה צדיקים כיוסף חלמו חלומות טובים ותי' דדוקא בחלום הבא ע"י שר החילוק כנ"ל בין טוב לרע אבל בחלום הבא ע"י מלאך בעל החלומות אין חילוק בין טוב לרע עיי"ש ולפי"ז בחלום הבא ע"י שד צריך הפיתר לידע מקודם מהות החלום אם טוב ואם רע כדי שיפתור וימיר טוב ברע כנ"ל אבל יוסף ידע והבין שחלומות האלו הנאמרי' עם הספר באו ע"י מלאך וסופן להתקיים ע"כ אמר שר המשקים לפרעה איש כחלומו פתר לא שפתר אז מהחלום להיפך ממהות האיש כבש"ס הנ"ל כ"א אדרבה "איש כחלומו" לאיש טוב הי' החלום טוב כמ"ש בפי' מלבים ששר המשקים הי' איש טוב ע"כ הושב על כנו ע"כ לא השגיח על האיש לפתור בהיפך ממה שהוא כ"א איש כחלומו כי בחלום המתקיים יושב לאיש כגמולו ולרע תרדף רעתו וז"ש פרעה אל יוסף תשמע חלום לפתור אותו והך אותו נראה כמיותר ולהנ"ל א"ל שאתה לא תשגיח על החולם לדעת הפתרון אם טוב ואם רע ולא בהצטרפות מהות החולם תאמר הפתרון סיביעקטיוו כ"א אתה פותר "אותו" לבוא אביעקטיוו מבלי להשגיח על החולם מה הוא אם טוב ואם רע וז"ש לו ג"כ בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה לא לבד שאיני משגיח מי היא החולם כ"א גם בלעדי כדמייתי הש"ס שם בבר הדי' שאם הפותר הוא איש טוב יבשר טוב וההיפך להיפך כ"א אני מוצא את עצמו מן החשבון כמו שאיני רואה על החולם כן גם מהות הפושר כאין ואפס נגדי וזהו בלעדי כינו שאין אני משגיח עליך גם עלי לא אשגיח:
ונחלמה חלום בלילה אחר איש כפתרון חלומו חלמנו. (הך חלמנו נראה כמיותר) ושם אתנו וכו' איש כחלומו פתר י"ל שחלם לפרעה גם זה שהחלומות הולכי' אחר הפה ואיש טוב מפשר טוב ואיש רע לביש כמ"ש לעיל שפרעה דמה שיוסף הוא איש רע מעללים כמ"ש נער עברי פירש"י ארורים הרשעים לא רצו שיפתור הוא להם כי אחרי שלדעתם רע הוא יפתור לרע אבל הוא אמר להם שאינו תלוי בפותר כנ"ל שאמר בלעדי כלומר לא בי הדבר תלוי כ"א בחלום המתקיים לאיש טוב החולם גם חלומי טבא הוא וטבא ליהוי ולאיש רע להיפך ע"כ שר האופים שחטא חטא משפט מות פתרון חלומו לרעתו ולשר המשקים לטובה כמ"ש בדיבור הקודם בשם מלבים ח"ש איש כפתרון חלומו חלמנו גם את זה חלמנו שהאיש הוא כמו פתרון חלומו אם איש טוב הוא יפתור לטובה ואם רע הוא לרעה והאיש הוא כמו פתרון שלו ע"כ שבארנו נער עברי רע המעללים לא רצינו שנפתור לנו רק ונספר לו דרך סיפור בעלמא אבל הוא פתר לנו באמרו שלא במפשר הדבר תלה ולא איש כפתרון חלומו כנ"ל כ"א איש כחלימו החלום הוא כמו האיש החולם אם טוב ואם רע אבל גם לפי דעתנו שאיש כפתרון חלומו בכ"ז ראינו שצרינו בדמיונינו שאיש רע הוא כ"א כאשר פתר לנו ראינו ונוכחנו "כן היה" שהוא איש כן וצדיק וטוב לו:
וידבר שר המשקים את פרעה לאמר את חטאי אני מזכיר - דקדק באוה"ח דהול"ל אל פרעה ונ' עפמש"כ וחטאתי נגדי תעמוד שמי שלנגד עיניו תמיד חטאו אשר חטא הוא לאת שמכבד את מי שחטא כנגדו ולבו עליו דוי ע"כ במקום שבעלי תשובה עומדי' אין צדיקי' גמורי' יכולים לעמוד וכמו שהוא במלכות' דרקיעא כן הוא במלכות' דארעא ופי' מ"ש ובבא משה לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו כי הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח הימנו ואתו הוא מורה על גדר השיווי ואהבה פניו אל פנים אבל אליו אתא מרחוק ואינו בצוותא חדא כמו אתו וזהו אם משה הי' מתרומם ומתנשא לדבר עם ד' פנים אל פנים כדבר איש אל רעהו וזהו לדבר אתו אז לא הי' זוכה אלא לשמוע הקול מדבר אליו ולא אתו אבל הוא בענותו לא רצה לדבר אלא "אליו" וזכה "לאתו" וז"ש כאן אחר שאת חטאי אני מזכיר ואני בעל תשובה שחטאתי לנגדי תמיד עי"ז אקווה לעלות מעלה עד שאזכה וידבר לא רק אל פרעה כ"א "את" פרעה לאמר שרשאי אני לומר את פרעה ומדוקדק הך לאמור שדקדק באו"הח:
חלום פרעה אחר הוא את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה כי פרעה נתגאה ואמר לי יאורי ואנכי עשיתיני ע"כ כל דמיונו וחלומו הי' שהוא יחיד בעולמו ואין מי ישווה לו ואמר מי ד' אשר אשמע בקולו ע"כ להענישו ע"ז הראהו הקב"ה שיבואו ימי הרעה על ארצו ולא יוכל לעצור בעדם וזה שאמר לו יוסף חלום פרעה כל חלומו והרהורי דיומא הוא אחד הוא' שהוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה וע"כ להענישו על רמית רוחו את אשר האלקים הוא מדת הדין עושה להענישו עבור זה הגיד לפרעה:
לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע ובמסירה שבבע"הט ואם מעט ואוסיפה לך כהנה עפמ"ש שמחנו כימות עניתנו:
(אמר המגיה א"א המפורסם מוה"ר יצחק ליב פ"ש ז"ל פי' על פסוק זה דהנה אם האדם שרוי בצער וימי יגון עוברים עליו אז גם שעה אחת דומה לו כזמן ארוך ולהיפך אם שרוי בשלוה והשקט אז ימיו כצפור במהירות יחלופו וע"ז התפלל דוד שמחנו כימות עניתנו דהיינו באם יבואנו שמחה אז ידמו לנו ארוכים כימים אשר עניתנו שנראו בעינינו כשנים ולא יעופו מהר):
ונאמר באיוב ויוסף ד' לאיוב כי את זה לעומת זה עשה האלקים כי אם נעשה מהקב"ה רעה גדולה אז כשינחם ד' על הרעה אז הטובה תהי' מופלגת ביתר שאת כנאמר כאשר שש ד' להרע וכו' כן ישיש להטיב ע"כ כיון שהפר"ת מורות על רעה גדולה רעב גדול וחזק כ"כ הטובה אשר תצמח מהם תהי' ג"כ באופן מאוד נעלה וזהו אחר שלא ראיתי כהנה לרוע ע"כ אוסיפה לך כהנה גם הטוב יהי' באופן מופלג:
עוד י"ל עפמ"ש באהל יעקב לפרש מדרשם ז"ל בקש לץ חכמה ואין שחלום פרעה הי' משונה גם בזה משאר החלומות שלא הי' צריך לפתרון כי לא חלם בחדה ומשל כ"א השבלים ופרות הגידו בעצם את אשר יהי' בימיו שובע ורעב אבל החרטומים בקשו חכמה ותעלומות בחלימו ע"כ לא ידעו לפתרו אדז"ל נמצא דחלום פרעה יצא מן הכלל של החלומות כלן שהם לא יגידון אלא מעין הדבר שיהי' אבל חלום פרעה הגיד את הדבר בעצמותו וז"ש חלום פרעה אחד הוא יחיד ומיוחד אשר אין שני כמוהו כי שאר החלומות הן רק דוגמא ודמיון מהעתיד להיות אבל חלומו לא "כאשר" אלקים עושה כ"א "אשר" הוא עושה הגיד לפרעה וכאשר עיינתי שוב בא"י ראיתי שגם הוא ז"ל פי' כן אשר האלקים עושה ואין כל חדש רק פירוש "אחד הוא":
עוד י"ל עפ"י מ"ש ז"ל חלומות הצדיקים מן השמים ומן הארץ וחלומות רשעים אינם אלא מן הארץ עפמ"ש אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף ע"כ הארץ כינוי הוא למדת הדין שהוא אמת ושמים לרחמים שהוא צדק כמו שמורגל בדברי חכז"ל רחמי שמים והנה לרשעים לא יגיד בעל תחלום רק אם רעה תבוא אליהם בחלום ידובר בהן למען יחזרו וישובו אל ד' וניחם על הרעה אבל אל הצדיקים בחלום יראו הן לטובה הן לרעה כי לא יעשה אלקים דבר כ"א גלה סודו וזהו חלומות הצדיקים מן השמים ומן הארץ בין לדין בין לרחמים הן לשבט הן לחסד אבל ברשעים רק הרעה יראו בחלומם כנ"ל וז"ש חלום פרעה לא כחלומות הצדיקים ששנים המה קריאת ד' אליהם בחלומם כ"א רק אחד הוא כי רק את האלקים הוא מדת הדין עושה רק את זה הראה לפרעה ולא הרחמים וזהו הגיד לפרעה רק דברים קשין כגידין יחזה במחזה חלומו ואף שיהיו שני שובע לטובה מ"מ הלא לא יוודע השובע מפני הרעב אח"כ כנאמר:
וקמו שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע וכו' ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד:
הך כפל הלשון ונשכח וכו' ולא יודע י"ל עפמ"ש זכרה ירושלים בימי עניה וכו' כל מחמדיה אשר היו לה בימי קדם ונאמר ג"כ זכור ד' מה היה לנו כי מי שהי' מתחלה במעלה רמה ונפל ממנה לבירא עמיקתא הוא מרגיש יותר בעניו ממי שלא הי' מעולם בשמי רום המעלה כי לו נחשב אף השפלה קטנה בערך אל מעלתו הקודמת כמו גדולה אחרי שלא הורגל רק בטוב מאד ע"כ הי' מקום לחשוב דהרעב לא יהי' גדול כ"כ בפ"ע רק בערך אל שני השובע הקודמי' שהיו מופלגי' ברוב שפע וברכה יהי' נרגש הרעב אף שבעצמו אינו כ"כ גדול וכבד ולשלול את זה אמר וקמו שני רעב אחריהן עד אשר אם נשכח כל השובע ולא כעריך הרעב נגד השובע העבר בכ"ז יהי' קשה כ"כ עד שיכלה את הארץ. והנה מי שחי' מתחלה בחיי עושר והצלחה וחזק את גופו בחייא רויחא אף אם יבוא עליו אח"כ חיי מצור ומצוק בכ"ז בנקל לו לסובלם כי יסודו חזק ובריא אולם ושמן וחמין שסך בילדותו הנה נתנו לגופו כח ואיל לסבול גם ימי הרעה משא"כ מי שמילדותו כלכל את עצמו בלחם צר בזה כל יסודי גופו מיתריו ועורקיו חלשים עד שאין בו כח לסבול ורוח קל הופכתו ועוקרו על פניו אחרי שערו עד היסוד בו לזה אמר שלא תאמר ששני השובע אשר בהם יחיו ברווחה והרחבה ותתענג בדשן נפשם יבריא אותם כ"כ עד שבנקל יוכלו לסבול את צער שני הרעבון ע"כ הוסיף לאמר ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב שלא ירגישו תוקף ועוז אשר נתנו להם שני השובע כי הרעב יהי' כ"כ כבד מאוד עד שלא יוודע עוד השובע שעבר וא"ש כפל הלשון:
עוד י"ל שבעת שהאדם יש לו רב כל בשפע והרוחה לא ינחת בו אם ידע מקדם שבעת קט ירעב ללחם ולא יהי' אתו מאומה כי הדאגה והפחד מימים יצרו ימררו את חייו אם גם כעת ישבע ויותר כי מה בצע לו מהווה אם העתיד הרע מרחף לפניו ע"כ המצרים אשר ידעו מפתרון יוסף שאחרי כלות שני השובע ירדף אחריהם רעת שני הרעב ע"כ נהפכה שמחתם לתוגה וכוס הרויה אשר שתו בשני השובע יהי' למר ולא הרוו נחת בידעם ששני הרעב יכבידו אכפם עליהם וז"ש ולא יודע השבע בארץ שגם בעת השובע לא יהי' להם ידיעה המשמחת מהם מפני שנות הרעב אשר יבואו אחריהן והעתיד יהפך את ההווה לצער ויגון - וז"ש להלן תחלנה שבע שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, ונדחק הרמב"ן לפרש ויהי רעב בכל הארצות אשר סביב ארץ מצרים כי קושיתו כיון שנאמר ובכל ארץ מצרים היה לחם האיך אמר ויהי רעב בכל הארצות ולהנ"ל י"ל אף שבארץ מצרים היה לחם בכ"ז הפחד והמגור מפני ימי הרעב שיבואו אח"כ השקום לענה וראש גם בימי השובע ע"כ אף שהי' לחם בארץ מצרים בכ"ז גם בימים האלו כבר התחיל אצלם הצער של ימי הרעב בידעם שאחרית שמחתם תוגה תהי' ע"כ כמש"פ ביערת דבש כאשר בא אל בת שבע הוא תיכף ומיד בא אליו נתן הנביא להחזיר את דוד בתשובה ע"כ מזמור לדוד ה"נ י"ל ותחלנה שני הרעב כאשר אמר יוסף שתיכף שאמר שיהיו שני הרעב אף שיקדימו להם שני השובע בכ"ז כבר התחילו ימי הרעב אף בשני השובע ע"כ הי' רעב בכל הארצות ואף ארץ מצרים לא יצא מן הכלל אף שבכל אמ"צ הי' לחם בכ"ז כבר הרגישו גם בשני השבע צער שני הרעב שיבוא בטח אחריהן:
כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשותו, כי הקב"ה הרוצה בטובו להשפיע טוב על בריותיו אם יגזור טוב וחסד שיבוא אל בנ"א אז ימהר ויחיש לעשותו למלאות חפצו ורצונו הטוב והמטיב רק מדת הדין מקטרג ואינו מרוצה לטובה הוא יעכב ויאחר הדבר למען תתמהמה הטובה לבוא לעולם לא כן אם נגזר דבר לשבט לרעה אז נהפוך הוא הקב"ה בטובו מאחר הדבר כל מאי דאפשר כי אקדומי פורענות לא מקדים ומדת הדין ממהר ומחיש שבוא תבוא הרעה ולא תאחר והנה פה בגזירת שני הרעב הי' כראה לפנים למי שאינו יודע עתידות שהן לרעת העולם שיכביד הרעב אכפו עלי אנשים לכלותם ברעב אבל מגיד מראשית אחרית היודע תעלומות ידע ויתבינן שיצמח מזה קרן ישועה ליוסף שמבית הסירי' יצא למלוך ע"כ הקב"ה מיהר את הדבר אחרי שאחריתו ישגא לטובה אבל גם מדת הדין הסכים לזה למהר לבוא כי אליו הי' נראה ראשיתו מצער את בנ"א ולא ידע אחריתו ואז"ל כל מקום שנאמר וד' הוא ובית דינו המקטריגי' והמשמאילים אשר עם ד' תמיד וסביב לכסא כבידו יחנו ע"כ אמר כי נכון הדבר מעם האלקים והם המקטרגים אשר עם אלקים המה במדת הדין להם נכון וכשר הדבר כי יחשבו לרעה אבל אחרי אשר אלקים חשבה לטובה כנ"ל גם הוא בכבוד וטובו ממהר לעשותו בידעו כי טוב יהי' אחריתו מראשיתו:
ועל פיך ישק כל עמי - ובמסורה שבבע"הט שפתים ישק משיב דברים נכוחים עפמ"ש מצודות משלי כ"ד ישק פירושו מלשון חיבור השפתים זה לזה וכ"מ במשנה משיקי' את המים ע"כ א"ל ליוסף שאם אתה תרצה לפתוח את פיך לדבר דבר אז הס כל בשר מלפניך וכלם ידמו ויחשו לשמוע מה בפיך וזהו על פיך כשאתה תרצה לפתוח את פיך אז ישק כל עמי ויחבר השפתים לזו למען לא יצא הגה מפיהם והנה מי שממהר להשיב טרם ישמע ויבין מה ששאלו חבירו לא ידבר נכונה כי משיב דבר בטרם ישמע אוולת תחשב לו אבל מי שמחבר את שפתיו מבלי לפותחם עד יבין הדבר אשר שמע לאישורו וזהו שפתים ישק הוא ישיב דברים נכוחים:
ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת - כי לכאור' יק' האיך הרהיב יוסף בנפשו עת לישא בת עובד אלילים ולא ירא לנפשו שיהי' לו ממנה בנין דלא מעלו אבל כיון דטמירי' גלי לי' וידע מקדם שבניו יהיו צדיקים ע"כ לא פחד מזה וזהו ההמשך על אשר קרא אותו צפנת פענח ומגלה טמירין ע"כ לקח לו לאשה בת הכה לע"א:
וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב, במסורה שבבע"הט וליוסף אמר מבורכת ד' ארצו עפמ"ש מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעבון ועיין באו"הח וביכורי אביב אף שיוסף הי' מחשוכי בנים שמותר לו לשמש בשני רעבון בכ"ז הוא נהג בעצמו מדת חסידות וכן כתבו המפ' ז"ל שהמלה הנכתבת ראשונה הוא להורות חידוש עיין מלבים בכ"מ וז"ש וליוסף בשביל שהוא הי' צדיק מתחלתו ועד סופו אף שמצד הדין הי' מותר לו אף בשני רעבון קרא חסידותי' דיוסף קמ"ל וילדו לו בטרם תבוא שנת הרעב ועוד אחרי שעיקר טעם האיסור הוא שלא יהא העולם שרוי בצער והוא בנחת אבל צדיק כמוהו שזיווגו לא הי' להנאתו כ"א רק לקיים מצות בוראו כמ"ש לעיל ויהי כי ארכו לו שם הימים א"כ גבי ל"ש האי טעמא לאיסורא כי דומה עליו כאלו כפאו שד וז"ש וליוסף אמר מבורכת ד' ארצי שגם ארציותו וגשמיותו לא עשה רק כברכת ד' אשר ציוה עליו ע"כ לא הי' טעמא דאיסורא וזהו החידוש שבכ"ז לא פירש מן הציבור. ועד"ז י"ל מ"ש להלן ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ, עפ"י מ"ש ז"ל התקוששו וקשו קשט את עצמך ואח"כ קשט אחרים לז"א מתחלה ויוסף הוא השליט על הארץ הוא ארציות שלו ורק אחרי שקשט א"ע ושלט ביד חזקה על ארציות שלו אח"כ הוא המשביר ומשפיע לכל עם הארץ:
והרעב היה על כל פני הארץ וכו' ויחזק הרעב בארץ מצרים- שינוי הלשון על פני הארץ וסיים בארץ מצרים כי מדרך העולם בעת אשר יתחיל היוקר להאמיר אז הסוחרי תבואת ואוספי בר רגילים למנוע במכירת אוצרם עדי תיקר השער ביותר וירוויחו עוד כפלים וע"ז נאמר מונע בר יקבהו לאום כלומר אם יש עוד בר ותבואה רק הסוחרים מונעים למוכרו למען ירוויחו יותר יקבהו לאום ע"כ מתחלה אין כאן רעב באמת שהרי עוד מלאו האסמות ורק לפנים נראה הדבר עאלו הי' כבר רעב וזהו מתחלה ויהי רעב רק על כל פני הארץ לחוץ ולפנים הי' נראה כאלו כבר שלט הרעב מה שבאמת עדיין לא הי' כן ע"כ יוסף הכריח וכפה לסוחרים שימכרו אף שלא ברצונם והנאתם וזהו ויפתח יוסף את כל אשר בהם מה שהי' להם עוד באסמיהם סמוי מן העין פתח הוא בע"כ ורק אז פתח אוצרות המלך אשר גנז וישבור למצרים כשלא הי' רעב רק על פני הארץ כ"א כבר באמת ויחזק הרעב שבארץ' שכבר כלו לאכול אוצרות היחידים אז הוא המשביר בר:
וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף, פירש"י שהי' צריך לכתוב לשבור מן יוסף וכ"כ ראב"ע ורשב"ם ולא אבין אחרי שכ' רש"י בעצמו במקרא הקודם דשבר יש לפתרו בין בלשון מכירה בין בלשון קנין א"כ הלא אין המקרא יוצא מידי פשוטו אחרי שמסתמא בטרם מכרו הסוסי' ואדמתם אשר כל מחייתם מהם מכרו כל או"א כלי חמדתם וסגלתם זהב וכסף אשר אין כ"כ צורך להם כמו בבהמתם ואדמתם ע"ז אמר וכל הארץ באו לשבור. והוא למכור את חפציהם שאינם הכריחים אל יוסף בעבור אוכל:
וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר לבניו למה תתראו כי מה שיעקב התמהמה ולא רצה ללכת מיד בשעת הרעב למצרים הוא כי ראה ברו"הק ששם יהי' גלות ועת צרה ליעקב ע"כ אקדומי פורענות לא מקדמי' ע"כ איחר הדבר כל מאי דאפשר וכ"ז הוא שראה ברו"הק את העתיד לבוא במצרים על בניו אבל הם שלא שרה להם רו"הק לידע את העתיד תמה עליהם למה יתראו לפני הבריות כאלו הם רואים את אשר עיניו יחזו את הנולד ואחרי שבנין התפעל מורה על פעולה הנראית מה שבאמת אינה כן כמו מתרושש מתעשר ע"כ אמר וירא יעקב הוא ראה והתבונן את האתא מרחוק כי יש שבר במצרים ששם שורש פורה שבר על שבר לבניו בגלות החל אבל אתם שאינכם רואים באמת מדוע אתם מתמהמהים ותתראו שאתם מראי' א"ע כאלו אתם ג"כ רואים:
ועד"ז י"ל מ"ש להלן הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ונחיה ולא נמות ופי' באו"הח ונחיה בע"הז ולא נמות בעו"הב ועפ"ד בקדש י"ל עפמ"ד במד"ר לך אקרא דויהי השמש לבא שאברהם אבינו בורר לו שיעבוד מלכיות וז"ש הנה שמעתי והבנתי כי יש שבר והריסת מעמד חירותיכם במצרים ובכ"ז רדו שמה כפירש"י וע"ז נחיה ולא נמות עכ"פ בעו"הב כי טוב לנו להיות בגלות בעו"הז ועי"כ נחיה לעו"הב. והא דכתיב וירא יעקב כי יש שבר וכו' ויאמר הנה שמעתי ושונה מראיי' לשמיעה י"ל דהוא באמת ראה ברו"הק כנ"ל אבל מרוב ענותנותו לא רצה להתפאר בזה שהוא רואה את העתיד ע"כ אמר רק שמעתי משיירות המצוייות:
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו עפמ"ש רמב"ן שיוסף שנה את מראיתו ע"י שימת המצנפת על מצחו כדי שלא יכירוהו אבל הם עמדו לפניו בלי שום שינוי ועי"כ הכיר אותם והטעם שלא התנכרו גם הם כמוהו הוא בשביל שהם לא הכירוהו ולא ידעו לפני מי הם עומדי' ע"כ מה להם להתחפש ולשנות את עצמם אבל אם היו יודעים ומכירים אותו אז גם הם היו מתלבשי' ומתנכרי' ולא הי' גם מכיר אותם כמו שהם לא הכירוהו ע"י שינוי שעשה במראהו א"כ האי קרא מרישי' לסיפ' ומסיפי' לרישי' נדרש ויכר יוסף את אחיו כי לא השתדלו לשנות א"ע בשביל שהם לא הכירוהו והם לא הכירוהו בשביל ויכר את אחיו והשתדל להתחפש בפניהם:
ויזכור את החלומות אשר חלם להם ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם וכו' - כי הוא חלם שהוא ימשול ויעצור עליהם אף שהוא צעיר לימים בכ"ז רב יעבוד צעיר כי אינם ראוי' והגונים למלוכה כי חשדן בעריות כאז"ל ע"כ ויזכור את החלומות שהוא ימשול בהם ובע"כ שהם ח"ו רעים וחטאים ובפ' עריות נאמר ונשנה ראה את ערוותה אלמא דלשון רואה ערוה הוא כינוי לבולמס התאוה לזנות ואחרי שמצרים שטופי זמה כי זרמת סוסים זרמתם ע"כ אמר להם לראות את ערות הארץ כלומר לזנות עם בנות הארץ באתם אבל אחרי שאז"ל אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אמרו לו תדע שחשרתנו במה שאין בנו שהרי רעבים ללחם אנחנו ועבדיך באו לשבור אוכל ואיך יערב לנפשינו עשות המזמתה:
זאת עשו וחיו את האלקים אני ירא יש להמליץ עפמ"ש ז"ל אין וזאת אלא תורה שנא' וזאת התורה ודז"ל את ד' אלקיך תירא לרבות ת"ח ע"כ אמר להם זאת עשו התעסקו בתורה אז בטוחים אתם וחיו שלא אעשה אתכם רעה כי את האלקים הוא התלמיד חכם אני ירא לגע במשיחיו:
ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וכו' כי הראשונים ובראשם בפר"ד כ' שהשבטים אכלו בן פקועה ומפרכסת דשרי לישראל ואסור לב"נ ויוסף דן אותם לבני נח להחמיר והשבטים חשבו א"ע לכל מילי כישראל ואז"ל פ"ק דב"ב אם אלקיכם אוהב עניים מ"מ אינו מפרנסן משל למלך שכעס על עבדו וכו' והשיבו משל למלך שכעס על בנו וא' מפרנסו ואנו נקראים בנים למקום וגם בזה האריך בפר"ד בדרושיו שממצות צדקה מוכח שאנו בנים למקום ומותר ומצוה לרחם על העניים אף שכועס עליהם בכ"ז דטבא לי' עבדי להו וע"ז אפשר שאז"ל שכל מי שיש בו מדה רחמנות בידוע שאבותיו עמדו על הר סיני ונתן לך רחמים ורחמך היינו על ישראל שנקראו בנים למקום ומותר ומצוה לרחם עליהם אבל בעכו"ם שנקראו עבדים אסור לרחם כמשל הנ"ל ע"כ לא תחנם ולפי"ז השבטים שחשבו א"ע כישראל לכל דבר ודבת יוסף שאכלו בן פקועה כלא בעיניהם אחרי שהם ישראלי' ודנו אותו כדין עד זומם כמ"ש לעיל בשם או"הח א"כ על מיתתו לא ניחמן אחרי שלדעתם הו' חייב מיתה מצד עד זומם רק בשביל שהיו אכזרים והמיתוהו באופן אכזרי ע"ז דנו שבא עליהם העונש ע"כ אמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו לא בשביל שגרמנו מיתתו כ"א על אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ושמנו לבנו כחלמיש ולא רחמנו עלי' לברור לו מיתה יפה אבל ראובן הי' בדעתו כדעת יוסף שהם כדין בן נח ואסור לרחם עליו ע"כ על אשר הקשו את לבם ולא שמעו לקול תחנוניו בזה לא חטאו וזה הלא אמרתי לכם "אל תחטאו בילד ולא שמעתם שע"ז שלא שמעתם לקול תחנוניו לא חטאתם כי אנו נחשבי' כב"נ ואסור לרחם וכיון שכן דבתו שהוציא עליכם שאכלתם בן פקועה כדין היתה כי אסיר לב"נ לאכול וכיון שכן לא הי' חייב מיתה כי לא הי' עד זומם כ"א וגם דמו הנה נדרש על אשר שפכנו את דמו והרגנוהו שלא כדין ע"ז אנו נידונים:
אותי שכלתם וכו' עלי היו כלנה, ובמסורה שבבע"הט ואת עלית על כלנה ע"פ מ"ש במיתת נדב ואביהוא בקרובי אקדש סבור הייתי או בי או בך ועכשיו אני רואה שהם גדולים ממנו ע"כ אמר יעקב אחרי שהקב"ה לקח אותם ממני כדי לכפר על עווני מוכח שהם היו יותר גדולים ממני וזהו עלי ולמעלה בקדש ממני היו כלנה והוסיפ' המסורה לבאר כמו ואת עלית על כלנה שהכוונה ג"כ שהיא למעלה מכלם:
עוד י"ל לפ"מ דקיי"ל באשה שמתו ג' בעליה הוחזק' לקטלנית וגם באיש שמתו ג' נשיו ר"ל עיי' תשו' הרא"ש שבטור אה"ע סי' ט' ובדרו"פ שם דגם הוא מקרי מוחזק והה"ד אם מתו ג' ילדיו ר"ל מוחזק שבחטאו מתו אבל בשנים לא הוחזק שהוא הגורם וז"ש אותי שכלתם שעשיתם אותי כאלו בחטאי משכל אני את בני כי זה ששמעון ויוסף איננו זהו רק ב' אבל אם גם את בנימן תקחו ובג' פעמים הוי חזקה אז איגלי מילתא למפרע שדין גרמא: שבו שברו לנו מעט אוכל יש לרמז אחרי שכל עמל האדם לפיהו וכל חטאת האדם היא עבור מאכלו ומשתהו כי יבקש למותרות כמש"פ בנפשו יביא לחמו שאת נפשו הוא נותן לטמאה עבור הלחם אשר יסעדהו ע"כ הבעל תשובה צריך לצמצם א"ע במאכלו ולספק א"ע בההכרחי ואת המותר יחרים וזהו שבו אם תרצו לחזור בתשובה אז העיקר הוא שברו לכו רק מעט אוכל ולא להרבות במעדנים:
וטבוח טבח והכן - במד"ר אין והכן אלא שבת שנאמר והכינו את אשר יביאו אמר הקב"ה ליוסף אתה שמרת שבת עד שלא ניתנה חייך שבן בנך עומד ומקריב בשבת שנא' וביום השביעי נשיא לבני אפרים עפ"י שנתחדש בזמנינו חק המלכות שכל יושבי הארץ צריכי' לשבות ולנוח מעבודתם עכ"פ יום א' בשבוע הנקרא זאנטאגסרוהע והעובר על פקודה זו מטעם המלך ענוש יענש ואין עושי' כן לשמור את הדת כ"א לקיים חוב סמאמציאל שכל עובד מלאכה לא יהי' כחמור למשא כ"א כל יגיעי כח ינוחו יום א' ומטעם זה אין חילוק באיזו יום ינוחו אחרי שהעיקר הוא להרגיע יום א' בשבוע א"כ מה יום מיומים אבל לנו בנ"י אף שיספרו בגוים כבוד תו"הק שבמחוקק בושטכותיה כבר הקדימה זה אלפים מהשנים את חקי הסאציאליסמוס אשר חדשים מקרוב באו אליהם בכ"ז ידענו כי מצית שבת לנו לא מטעם זה כ"א היא חק ולא יעבור אותו הוא בינו ובין בני ישראל ע"כ לא נחליפנו נמיר אותו ולא ביום אחר כי יום זה מקודש מכל הימים. ואחרי שקרבנות צבור דוחין שבת הלא רואין שגדול כחו של קרבנות א"כ יקשה מדוע קרבנות יחיד אינן דוחי' את השבת הלא גם הם קדושים כקרבני צבור ולהנ"ל י"ל כי הנחים ביום א' בשבוע רק כדי להנפש מהעבודה רק העובדי' ביגיע כפם ובזיעת אפם להם יאות המנוחה ביום א' אבל המעונגי' והמפונקי' אשר בכל השבוע לא ייגעו ולא ייעפו להם אין צורך במנוחת יום א' אבל אחרי שלנו שלומי אמוני בנ"י הש"ק הוא יום מקודש מכל הימים אין חילוק בין עובד ללא עובד ע"כ נאמר ששת ימים תעשה מלאכה והוא הגבר אשר לא יעבוד בעצמו כ"א מלאכתו נעשית ע"י אחרים ובכ"ז ויום השביעי שבת וזהו לאות שאתה שובת לד' אלקיך בשביל שהוא ציוה ע"כ הכהנים אשר אין להם חלק ונחלה לא שדה ולא כרם לעבדה ולשמרה כ"א שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו אם היו מקריבי' קרבנות בשבת הי' מקום לטעות שרק העמלים במלאכת העבודה הוה צריכי' לקיים את השבת אבל הכהנים שאינם יגעים מעבודת השבוע א"צ לשבות ע"ד דאיתא פ"ק דערכין הני כהני הואיל ואיתנהו בתקיע' דכולי שתא לא לחייבו ע"כ אסרה התורה להקריב בשבת עכ"פ קרבנות יחיד להודיע שמצות שבת הוא כשאר המצוות. - ואחרי שיוסף קיים את השבת עד שלא ניתנה והוא ידע להוקיר את ערך השבת כי יום קדוש הוא ולא בשביל טעם סאציאליס- מוס א"כ אין מקום לטעות הנ"ל ע"כ בן בנו עומד ומקריב בשבת אף קרבן יחיד ויש להמליץ בזה סוף דברי המדרש הנ"ל מותר השמן שבנר חנוכה עושה לו מדורה ושורפו לפי שהוקצה למצוותו כי החדשים מקרוב גם להדלקת נר חנוכה נותנים טעם שהוא קינדערפעסט להאיר עיני הילדים הרכים בימי החורף הקשים כמו שעושים האומות באילנם הידוע ווייהנאכטסבוים שמדליקי' ביום אידם ואחרי שהם נותני' לחג הזה פאעטישען ריי"ן כידוע ע"כ מותירי' מן הנרות הללו להיות להם למשמרת כל ימי השנה וזכרונם יופיע נהרה בלב הילדים כל השנה כלה ולהוציא מטעות זה ולהורות שנר חנוכה הוא רק לזכר נפלאות אשר עשה ד' לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ע"כ אחר עבור ימי החנוכה לא יזכרו ולא יפקדו עוד כ"א שורפם לפי שהוקצה רק למצותו ורק מצות ד' אנו מקיימים בהדלקתם ולא סבה אחרת ורק המצוה מאירת עינים:
ויכינו את המנחה עד בוא יוסף בצהרים כי שמעו כי שם יאכלו לחם יש לרמז ע"פ דקיי"ל בש"ע או"ח סי' רל"ה אף דלכתחלה אין להתפלל תפלת מנחה גדולה בצהרים מ"מ אם רוצה לאכול סעודה גדולה צריך להתפלל מקודם והנה בוודאי סעודה בבית יוסף משנה למלך דין סעודה גדולה יש לה ע"כ אמר ויכינו את המנחה שהכינו א"ע בתפלת המנחה עד בא יוסף אף שהי' בצהרים זמן מנחה גדולה שאין העת להתפלל עדיין בכ"ז אחרי ששמעו ששם יאכלו לחם סעודה גדולה הוצרכו להתפלל קודם:
שלום לעבדך אבינו עודנו חי כי נאמר יבוא שלום ינוחי על משכבותם אבל כל זמן שהאדם חי יש לו מלחמה תמידית עם היצ"הר אשר יארוב לו בכל פנה שהוא פונה אבל בצדיקים גמורי' כיעקב אבינו אשר קיימו בעצמם ולבי חלל בקרבי גם בעוד בחיים חייתם כבר עשו שלום עם יצרם וזהו שלום לעבדך אבינו אף שעודנו חי כבר זכה לשלום ואין לו מכשול מיצה"ר:
אלקים יחנך בני ע"פ מה שפירש"י שבנימין קרא את כל בניו על שם יוסף אחיו שנאבד ממנו ועשה לו בזה מזכרת אהבה אבל יוסף קרא שם בנו מנשה כי נשני אלקים את כל בית אבי וכשראה יוסף את בנימן שהוא לא שכח את אחיו עד שלכל בניו בשמות יוסף קרא והוא בגדולתו שבח את כל בית אביו והורה בזה קלות דעת ע"כ ניחם ונתחרט על אשר עשה כן וירא שלא יהא לבנו מנשה השם הזה לקלון ולחרפה ע"כ התפלל עליו אלקים יחנך אתה בני מנשה כמו שאמר האשכנזי גאטט זייא דיר גנאדיג, ויה"ר שלא יארע תקלה וקלון לך ע"י שם הזה. - ואפשר שגם מטעם זה העביר הבכורה ממנשה ונתנה לאפרים כי לא לכבוד הי' לו השם הזה:
בגדול החל ובקטן כלה יש לרמז עפמ"ש והי' ראשיתך מצער ואחריתך ישגא כי מי שהולך לאט לאט ממדרגה למדרגה הוא ישיג את תכליתו המבוקש ומהקטון יעשה גדול אבל נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך מי שמתחיל תיכף בגדולות ונפלאות ממנו ומפליגה דבר יותר מכחו ויכלתו הוא יפול לאחור ולא יגיע למטרת חפצו כן הוא מנוסה הן בעניני המסחור הן בעניני החכמה צריך ללכת מן הקל אל החמור אבל מי שמחמיר בתחלתו מיקל הוא בסופו וזהו מי שבגדול החל שתיכף מתחלה רוצה בגדולות ונצורות סופו שיכלה את הדבר בקטן מאוד כי לא שיור את הסדר:
ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בידו יש לרמז עפמ"ש שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו כי הנותן צדקה אף שלפנים נראה שהוא יחסר מרכושו בכ"ז הלא ד' ישיב לו כגמולו וימצא שכרו יותר על הפסדו וזהו ויהי הם מריקים שקיהם לתת צדקה לעניים סיפן והנה איש צרור כספו בידו כי יושב לו מאת בעל גמולו והמרבה בצדקה לא המעיט מכל אשר יש לו: