אור ברסלב
לוח ארז החדש על התורה החדש על פרשת וישב

לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט

החדש על פרשת וישב

החדש על פרשת וישלח

והוא נער את בני בלהה. הק' רמב"ן לפי רש"י למה לא הצילוהו בני השפחות אחרי שהי' אוהבם והגיד על בני האמהות שהיו קוראי' אותן בני השפחות ונראה עפמ"ש רמב"ן שע"כ קרא אותם נשי אביו אף שלא היו אלא פלגשים משום שכל זמן שרחל ולאה חיו לא היו רק פלגשי' אבל אחר מיתתם נשא אותם בנישואין גמורי' עד שנקראו בשם נשי אביו וי"ל שיוסף לא נהג עם בני השפחות באהבה ואחווה רק אחרי שהתנשאו ע"י נישואין גמורי' לנשים לא היו עוד פילגשים אבל כל זמן שהיו רק פילגשי' גם הוא רחק מהם ולא חפץ קרבתם ומה שחרה לו על שקראו איתם בני השפחות לא בשביל כבודם שהומר לקלון עשה זאת כי בזה לא איכפת לי' בהיות שגם הוא ריחק את עצמו מהם רק שתבע כבוד ועלבון אביו שפגמו בכבודו שנשא לו שפחות ומצינו אל במקום על כמו אל הלקח ארון ד' וז"ש והוא נער והתרועע לחברא עם בני בלהה וכו' אבל לא כ"ז שאמותיהם נקראו פילגשי' כ"א רק מזמן ועידן שעלו למעלת נשי אביו ובכ"ז ויבא את דבתם רעה שקראום בני השפחות לא בשביל כבוד אחיו כ"א אל ועל אביהם שפגמו בכבודו כנ"ל: ויבא יוסף את דבתם רעה ת"א טיבהון ביש ובתרגום יונתן בן עוזיאל הוסיף דאכלו אבר מן החי עיין הכתב והקבלה וי"ל עפ"י מ"ש הקדמונים שאכלו מפרכסת דשרי' לישראל ואסיר לב"נ והם החזיקו א"ע כישראל ויוסף החמיר על עצמו כדין בן נח ע"כ אף שבאמת טוב הוא להחזיק עצמו כישראל להיות תחת כנפי השכינה בכ"ז אמר יוסף שהיא אליה וקוץ בה שמטובתן נצמח רעה שיקילו על עצמן קולי ישראל וזה טיבהון ביש מה שנראה לטוב היא ביש ורע:

ועד"ז י"ל מ"ש ויראו אותו מרחוק פירש"י כונו אתו עמו והוא עפמ"ש רש"י שדבתם רעה היתה שקרא אותם בני השפחות ושאכלו אבר מן החי וי"ל ע"ד דרוש דתרווייהו שייכי להדדי ע"פי מה שפי' מ"ש פ' ויצא ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה, עפמ"ש הנ"ל דיפלא דשבט יה יהי' בני השפחות וי"ל עפמ"ד בפי המגרש דאם מגרש את אשתו חוץ מפלוני לא מהני דהוי שיור בגטו אבל בעל מנת שלא תנשא לפלוני קיי"ל כרבנן דמהני וכיון דילפי' שיחרור לה לה מאשה י"ל דגם בשיחרור אם משחרר חוץ מפלוני לא מהני אבל אם אומר ע"מ שתשארי שפחה רק לפלוני מהני השיחרור ולפי"ז י"ל דלבן שחרר את זלפה ובלהה ע"מ שלגבי רחל ולאה תשארנה שפחות אבל לכ"ע הוין משוחררות וז"ש ויתן וכו' ורק לבתו לאה שפחה אבל לגבי כ"ע היו משוחררות ובגטין ר"פ המגרש נענה ר"עק הרי שהלכה זו ונישאת לשוק וילדה בנים ואח"כ נשאה זה שהתנה עלי' שלא תנשא לו נמצא גט בטל ובניו ממזרים יעיי"ש ובע"כ דכוונת רע"ק דאין זה דרכי נועם דיעשה מעשה אשר יוכל לצמוח בזה דיהיו בניו ממזרים וחכמים דלא חיישי להכי בע"כ דטעמייהו כמו שהק' הש"ס שם א"ה כל תנאי דעלמא לא תינסיב ובע"כ דאין לנו לחוש אלא באשר הוא שם הדבר אשר הוא לפנינו ועפמ"ש המפ' כנ"ל שיוסף ואחיו נחלקו אם יש להם דין ישראל או ב"נ עיי' פר"ד ואכלו מפרכסת אי בן פקועה דשרי לישראל ואסיר לב"נ ועפ"ד בקדש י"ל כפשוטו דאכלו חצי שיעור מאבמ"ה דלישראל מותר מה"ת לר"ל ואף לר"י צידד בפר"מג די"ל דבאבר מן החי ל"ש חזי לצרופי' ומותר ח"ש לכ"ע ולב"נ הלא אסור דלא ניתנו שיעורין לב"נ והנה טעמא דחזי לאיצטרופי הנאמר בח"ש הסביר ביד המלך שא"א שח"ש יהא מותר לבדו ובהצטרף עמו עוד ח"ש יאסר שא"א שיביא איסור מכלל היתר והוא ג"כ כנ"ל שא"א שתתיר התורה דבר שיוכל לצמוח עי"ז איסור והוא כשיאכל ח"ש ואין זה דרכי נועם שיוולד חיוב מלקות ע"י אכילת היתר ובע"כ דגם ח"ש אסיר אבל אי אמרי' דשיחרור בעל מנת הנ"ל מהני ולא חיישי' שיביא לתקלה עי"ז כנ"ל אז גם ח"ש מותר ולא חיישי' לתקלה הנ"ל ע"כ אחרי שקראו אותם בני השפחות אף שלבן שיחרר אותם בתנאי דע"מ הנ"ל בע"כ דלא מהני משים דרכי נועם ע"כ גם לדידהו שחשבו עצמם כישראל הלא בכ"ז ח"ש אסור להם משום דרכי נועם כנ"ל ע"כ בא עליהם יוסף בטענה דעבדו תרתי דסתרי אהדדי כיון שקראו אותם בני השפחות וחשו לדרכי נועם א"כ מדויל ידייהו משתלמי דלא היו להם לאכול אבמ"הח אף לא חצי שיעור ממנו כיון דחיישי לדרכי נועם כנ"ל:

והנה או"הח שכ' שדנו אותו בדין עד זומם ודנוהו כבן נח שנידון בדיין א' ובקרוב ואזהרתן זו היא מיתתן עי"ש וכ"ז לפי טענת יוסף שחשב אותם לב"נ אבל לסברתם שיש להם דין ישראל לא היו יכולי' לדונו למיתה כיון שקרובי' הם לי ופסולי' לדין וזהו וייראו אותו מרחוק כאלו הוא רחוק מהם ולא קרוב להם ובטרם יקרב אליהם שלא חשבוהו כאלו קרוב להם ויתנכלו אותו עמו כלומר לפי דבתו שחשב אותם לב"נ ע"כ דנוהו וחייבוהו אף בהיותו קרוב לא השגיחו על זה כי מדויל ידי' משתלם:

וישראל אהב את יוסף וכו' כ"א יעקב אהב את יוסף בשביל שהוא ת"ח ולו יתר שאת ברכוש התורה והחכמת אשר יגע ומצא כדי מדתו לא הי' מקום לשנאתם כי אדרבה קנאת ספרים תרבה חכמה וישתדלו גם הם לאסוף סגלת ואוצר התורה והחכמה ואז את והב בסופה גם אותם יאהב אביהם כמוהו אבל אם אהבת יעקב ליוסף לא היתה סבתה לא נודעת ואינה תלוי' ביתרון ידיעותיו וחכמתו כי רבה אז אין ביכלתם להשתדל שגם אותם יאהב אחר שלא ידעו מה רכש ליוסף את אהבת אביו ואז"ל בשבת קמ"ה ת"ח מ"מ שבבבל מצויינים שאינם בני תורה ע"כ כאשר ראו שיעקב עשה לו כתונת פסים שהוא בגד מצויין ואם הי' מחשיבו לת"ח גדול לא הי' צריך לכך כפירש"י שם ע"כ לא קוו עוד להשיג אהבת יעקב וע"כ שנאוהו תכלית שנאה וז"ש ועשה לו כתונת פסים ומזה נוכחו שאינו ת"ח כיון שצריך לציין את עצמו בבגדי חמודות ע"כ ויראו כי "אותו" אהב אביהם בלי שום סבה ע"כ וישנאו אותו: וי"ל בזה מ"ש ז"ל פ"ק דשבת לעולם אל ישנה אדם בין הבנים שהרי בשביל משקל ב' סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים דנ"ז אמר שם בשבת שע"כ הם מצויינין בשביל שאינם בני מקומן דאמרו אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי ע"כ סברו האחים שע"כ עשה לו בגד מצויין להורות לו שעתיד להיות בראש גולים ולעזוב את בית אביו להרחיק נדוד ויצטרך להצטיין בבגד חשוב ע"כ למען יקום דבר קדשו של אביהם מכרו אותו כי דברי אביהם לא ישובו ריקם:

ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו וכו' ויאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי, ובמד"ר כן יהיו נביאכם מוכיחי' אתכם שנאמר שמעו דבר ד' כי י"ל למה אמר ויחלום חלום כיון שחלם ידענו שהוא חלום ועוד כפל הלשון ויגד ויאמר ונראה עפמ"ש שהים ראה וינוס ובמדרש ראה וינס החוצה ופי' בלוח את בשביל שיוסף כפה את יצרו ובטל רצונו מפני רצון הקב"ה בשכר זה שדד הקב"ה גם את הטבע לזרעו אחריו לפי"ז שיוסף ידע שמה שמראה לו הקב"ה שהוא ימשול באחיו הגדולי' הימנו הלא דבר הוא שלא כנימוס וכראוי לתת משפט הקדימה לצעיר מזה שפטו שאחיו אינם ראויי' לגדולה מחמת מעשיהם ומועלליהם הרעים ואחרי שלא יעשה ד' דבר כ"א גלה לעבדיו הנביאים ע"כ הוגד ליוסף בחלומו למען יספר לאחיו וידעו ויבינו ויחזרו בתשובה ושב ורפא להם ויחזרו לגדולה הראוי' להם לפי הנימוס ואף שידע שעי"ז שיוכיחם על פניהם ישנאו אותו על דבריו בכ"ז לא התמהמה לעשות רצון קונו וגוו נתן למכים ולחיו למורטים למען יקום דבר ד' וכן עשו גם הנביאים והמוכיחים אשר שנאו להו בני מתא משום דמוכח להו במילי דשמיא בכ"ז לא יחוסו על כבודם מפני כבוד שמים ולפי"ז י"ל דמתחלה חלם ליוסף חלום בתוך חלום דהיינו שחלם לו שחלם כבר דבר מה וגם זאת בחלומו שכבר הגיד להם את החלום וישנאו אותו כי הגיד להם דברים קשין כגידין למען יחזרו בתשובה וזהו התכת הכתובי' ויחלום יוסף ומה חלם? חלם לו שכבר חלם ממשלתו עליהם המורה על רוע מעלליהם וגם חלם לו שהגיד להם דברי מוסר קשין כגידין ועבור זה וישנאו אותו כל זאת חלם שהגיד להם וששנאו אותו וסיפר הכתוב צדקת יוסף אף שידע מקודם את אשר יעשה הסיפור להם שנאה ואיבה בכ"ז לא מנע הטוב מהם ואמר להם בבקשה שמעו והבינו נא את החלום הזה ותקחו מוסר וע"ז מייתי המדרש כן יהיו הנביאי' מוכיחי' אף שישנאו אותם על דבריהם ויקוצו בתוכחתם בכ"ז רוח ד' דבר בם ומלתו על לשונם וז"ש להלן ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ודקדק באו"הח הלא ע"ע לא חלם רק חלום א' ולמה אמר קרא חלומותיו לשון רבים ולהנ"ל כיון שהי' חלום בתוך חלום כנ"ל א"כ לם על חלום האחד צריך לשון רבים וסיפר הכתוב אף שחלם לו וישנאו אותו אבל שנאתם בהקיץ היתה במדת יתירה יותר ממה שחלם וזהו ויוסיפו שנוא אותו שהוסיפו בתוספת מרובה "על חלומותיו" יותר ממה שחלם שישנאו אותו וזהו על כלומר למעלה מחלומותיו:

והנה המה אלומתי וגם נצבה ובמסורת שבבע"הט בית נתיבות נצבה- עפ"י דברי הפלא"ה הידועי' שפי' אם הרב דומה למלאך ד' צבאות יבקשו תורה מפיהו שהרב אינו רשאי להשתדל עצמו כ"א כל חילו לאורייתא יהי' להשלמת תלמידיו ועי"ז יהא נשאר הוא עומד על מקומו כמלאך ד' צבאות וכ"כ י"ל בכל מלוכה וממשלה אין המושל יוכל להתאמץ בהשלמת עצמו כ"א כל כחותיו צריך להקדיש להנחות בתבונת כפיו את העם אשר אתו וזהו והנה קמה אלמתי למשול עליכם אבל עי"כ שכל רוחי אוציא לנהג אתכם וגם נצבה תשאר עומדת במקום א' ולא תוסיף ללכת קדמה וכ"כ המפורשים שנתיב נקרא שביל היחיד אשר רק מועטי' ילכו בו ע"כ אמר שלמה המלך בשם החכמה אמר "בית נתיבות נצבה" שבדרך אשר רבים ילכו בו צריך האדם לעלות מעלה שע"כ נקרא האדם מהלך אבל בית נתיבות המה השבילים אשר רק בני עלייה והמה מועטים המה המורי' ומדריכי' לצדקה יבואו בו כמ"ש ז"ל אלף נכנסי' לבי"המד ואחד יוצא להוראה שם נצבה שם צריך להיות נצב במקום א' כי מלאך ד' צבאות הוא כנ"ל:

וי"ל בזה מ"ש להלן "ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו" ופירש"י שהוציא דבה עליהם וצ"ל מאי שייכא להוצאת דבה עם החלומות ולהנ"ל י"ל שאף שהוציא דבה אשר לא כדת מ"מ היו יכולי' ללמד זכות עליו שהוא רק מעשה נערות כמ"ש ז"ל הרבה ילדות עושה וברבות הימים יתקן מעלליו ולא יוסיף עוד להיות כסיל מוציא דבה אבל אחרי שחלם וגם נצבה כנ"ל שיעמוד במדרגה א' לא יזוז הימנו להשתנות למעליותא ע"כ ע"י חלומותיו שנאו אותי על הוצאתו את הדבה כאין לצפות שייטיב מעלליו כי אמר וגם נצבה:

עוד י"ל עפמ"ש "יברכך ד' בכל אשר תעשה" שאף שמן השמים נגזר על האדם מה יהי' לו ואם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בכ"ז צריך האדם להשתדל ללכת תמיד מעלה כמ"ש בלוח ארז פרשתינו והנה אנחנו מאלמים שקובץ על יד עמרים עמרים ואחת לאחת ימצא חשבון וז"ש והנה קמה אלמתי ע"י מעשה ידי קמה אף שידעתי שגם נצבה ע"י אחר הוא הקב"ה ונצבה לפי"ז מבנין נפעל ע"י אחר אבל אתם לא כן בדכם כמ"ש סביב רשעים יהלכו ופי' שאינם הולכי' מעלה מעלה כ"א הולכי' סחור סחור ולכרם השלימות לא יקרבו לעולם כ"כ אתם ותסבנה אלומותיכם שלא השתדלתם לעלות מעלה כ"א רק הלכתם סביב ועי"כ הסוף יהי' ותשתחוינה לאלומתי כי הטומן ידו בצלחת מלעשות מאומה להצלחתו סופו שיהא נכנע ותשתחוה ליד חרוצים וע"ז אמרו ז"ל גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים שירא מלעשות והשתדל באמרו שהכל בידי שמים ואת האלקים הוא ירא שאם נגזר עליו מן השמים כן יקום טוב ממנו מא' שיגע בכפו להביא הצלחתו כ"א אף שנגזר עליו מ"מ צריך ליגיעת כפיו שאם לא יזרע לא יקצור ואם לא ישדד אדמתו ארובות השמים לא יפתחו לו להשפיע עליו ברכה והנה בית נתיבות נוכל לכנות בית אשר ממנו הולכי' לנתיבות שונות (ולדעתי יאות לכנות בשם זה באהנהאף) כי הוא הבית אשר ישתרגו ממנו ארחות כל עוברי אורח לכל רוחות העולם ואחרי שממקרא שלפנינו נוכחנו שאף שמד' מצעדי גבר בכ"ז דרכו צריך האדם לחפוץ ולכתת את רגליו ללכת בו ע"כ סמכה המסורה לזה "בית נתיבות נצבה" כלומר אף שנצבה כבר ע"י הקב"ה הצלחת האדם כנ"ל שנצבה הוא מבנין נפעל לא נצבה והוא ישב בבית מבלי ינוד ידיו ורגליו רק באשר הוא עושה ד' מצליח ונצבה הצלחתו רק בבית נתיבות שמשם יאחז דרכו ללכת למען יגיע למחוז חפצו:

ויחלום עוד חלום אחר וכו' הך חלום אחר ויחלום עוד נראה כמיותר דידעי' שהוא חלום אחר מהראשון וגם הא דקאמר מה החלום הזה אשר חלמת ונרא' עפמ"ש באו"הח שע"כ נאמר בפסוק הקודם והנה כמה פעמים להורות שחלום כוזב אינו נראה ברור כ"א מעורבב אבל חלום כזה שהוא מהקב"ה דברים ברורים וזכים כאלו עומדי' חיים לפניו ע"כ והנה כמורה עליו באצבע והנה אם החולם גם אחרי הקיצו משנתו ידמה לנפשו כי הוא חולם עדיין שהחלום הי' ברור כ"כ עד שגם אחרי נפלו חבלי שינה מעל עיניו בדעתו שעדיין הוא חולם זהו בוודאי אות ומופת שהחלום מאת ד' הוא כמ"ש חז"ל כל חלום של בוקר הוא מתקיים והנה בחלום הראשון סיפר קמה אלמתי וגם נצבה בלשון עבר לומר שבשעה שסיפר החלום כבר עבר הדבר ואיננו ולע"ע אינו רואה עוד מאומה אבל עתה סיפר הכתוב ויחלום חלום אחר שלא הי' מסוג הראשון כי הראשון כבר עבר ואיננו בשעת הסיפור אבל החלום הזה הנה חלמתי "חלום עוד" לא שאספר לכם מעשה שהי' וכבר חלף ועבר כ"א "חלם עוד" גם לע"ע בדמיוני שעדיין אני חילם ולא שאומר לכם שבעבר השתחוו לפני השמש והירח כ"א גם לע"ע משתחוים לי' בהוה ולזה אמר יעקב בהיות שלא רצה שיקנאו בו אחיו לא כדעתך שגם לע"ע אתה חולם כ"א מה החלום הזה אשר חלמת ובכ"ז אחרי שמצינו ה' משמשת בלשון תמיה' קיימת כמו שפירש"י הנגלה נגליתי לבית אביך וכיון שראו שאביו פתר לו בלישנא דחוכמתא דמשתמע לתרי אפי כדי שלא יקנאו בו עי"ז נוסף עץ על מדורת שנאתם והוסיפו קנאה על קנאתם ואם הי' יעקב איש אשר לא ישמור פיו ולשונו טרם ידבר דבר לא היו מקנאי' ביוסף כי היו חושבי' אחרי שיעקב הוא קל הדבור ועד מהרה יוציא דברו בטרם ישקלהו במאזני שכלו ע"כ לאהבתו את יוסף פתר חלומו לטובה אבל בידעם כי אביהם הצדיק כל הגה היוצא מפיו יבחנהו וינסהו בטרם יוציאו מן השפה ולחוץ ע"כ בודאי מד' יצא הדבר שחלומו יתקיים ע"כ ויקנאו בו אחיו בשביל שידעו "ואביו שמר את הדבר" שאביו ישמור וינצור את הדבר אשר הוא דובר ובוודאי יאמנו דבריו ולא ישובו ריקם אחרי שדיבר אותם איש כמוהו אשר ישמר כל הגה מפיו:

ויגער בו אביו במסורה שבבע"הט "ויגער בים סוף ויחרב' עפמ"ש לעיל הים ראה וינוס ובמדרש ראה וינס ויצא החוצה שעל שהוא עשה נגד טבעו ונלחם נגד יצרו הרע גם ד' עשה לזרעו חטיבה לשנות עבורם טבע הים ה"נ בוודאי יעקב לאהבת בנו הנחמד שמח בלבו על אודות חלומו וקווה שיתקיים במלואו רק שלא להפריא בין אחים ולהסיר קנאה ושנאה מלבבם בטל רצינו מפני רצין הקב"ה האוהב את השלום ע"כ בזכות שהוא עשה נגד טבעו ויגער ביוסף הקב"ה ג"כ גער בים סוף ויחרב:

המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו - עפמ"ש "שום תשים עליך מלך" ודרשו ז"ל שתהא אימתו עליך שלפעמים הראשים ומנהיגים אשר להם משפט הבחירה לשום עליהם מלך ונגיד ירהבו להעיז במלכם בראשם אחרי שנתמנה על ידם והם הרימותו על ע"כ אינם נוהגים בו מנהג ד"א וכבוד המלוכה אחרי שיציר כפם הוא ע"כ הזהירה תו"הק שום תשים עליך גם אתה אשר בידך ובכחך שאת אות לנגיד ולמצווה בכ"ז תהי' אימתו עליך כי רק את יבחר ד' בו אותו קירבת וזהו שאמרו לו הבדעתך גם להיות כמלך ומצווה עלינו אם משול תמשול רק בנו ועל ידינו שאנו שמנו אותך למלך ע"כ גם אם תמלוך על העם אבל עלינו לא תשתרר גם השתרר:

וילכו אחיו לרעות את צאו אביהם, פירש"י לרעות את עצמן ויאמר ישראל וכו' הלא אחיך רועים (ולא אמר את צאו) לכה ואשלחך עליהם הוא כפל לשון אחרי שכבר ילך איך ישלח אותו ונרא' עפמשה"ק בנו"בי מהד"ק א"ח סי' י' למה אנו אומרים בסדר התפלה אתה ד' אלקינו שהקטירו אבותינו לפניך ולא אמרי' כן בקרבן תמיד ובשאר הקרבנות שהקטירו אבותינו לפניך ונרא' דה"ט עפמ"ש ז"ל אקרא דברך ד' חילו שהקטרת מעשרת ע"כ בשאר הקרבנות שאין בהם תועלת להעשיר בוודאי היתה כוונת הקרבתם רק לשם שמים אבל בקטרת שמסגילתו להעשיר ויש מקום לחוש שלכוונה זו ישימו קטורה באפו למען יברך ד' חילם ע"כ אנו אומרי' שבכ"ז לא הקטירו אבותינו אלא לפניך לעשות נחת רוח ליוצרם ואחרי שאחי יוסף הלכו לרעות את עצמן כנ"ל בוודאי גם יוסף היה רוצה להתארח בחברתם ולהשתעשע בתענוגיהם ע"כ א"ל אביו הנה אחיך רועים את עצמם ולא את הצאן ובוודאי חפצך לילך אליהם להתענג עמהם אבל למען תהי' שליח מצוה שאינו ניזוק אל תלך למלאות רצונך בתענוגי בני אדם כ"א ואשלחך ותקיים בשלחי אותך מצות כיבוד אב:

לך נא וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן בדמשק אליעזר מביא מדרש פליאה "שהראה לו את שדרש רע"ק את ד' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים" י"ל ע"ד שכ' בלוח ארז פרשתינו ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף שלמען החזיק השלום בביתו אינו רשאי להעלים עין מסוררים בבני משפחתו כי אם מבקש לישב בשלוה ולא יגער בבניו העושי' שלא כדת למען לא יופרע השלום שבביתו לבסוף יקפוץ עליו רוגזו של יוסף מכאוב ע"כ דרש "את" לרבות ת"ח ולכאורה הלא ת"ח מרבים שלים ואוהבי' שלום א"כ אין לירא מהם כי אם גם ימרוד ויקוץ בו ובתוכחתו הלא למען השלום ידום ויסבול גם את המורדים וא"כ מאין יבוא פחדו לנגד עיני הסוררי' אבל להנ"ל שגם הת"ח הוא לפעמים רודף את השלום ואין שלום אומר לרשעים כי רק מחציו ולמטה הוא איש שלום אבל מחציו ולמעלה הוא אלקים דין קשה ע"כ שפיר יש לירא ממנו פן יכווה בגחלתו ובאמת השלום הזה שהאבות מבקשי' להעמידו ע"י שלא יגערו בבניהם הסורר' אין זה שלום אמיתי כי אין שלום אמר ד' לרשעים והאיך יתענגו האבות בשלומם אם זרעם יסור מדרך הישר ואם להם אין שלום גם לאבות אין שלום כי מות הנפשי יפריד ביניהם וזהו שאמר ראה את שלום אחיך אשר רק אז שלום להם עם שלום הצאן הוא הצאן קדשים זרע מצבתם אם שלומם ישגא אז גם לאבות שלום וע"ז הראה לו דרשת רע"ק שגם את הת"ח צריך לירא כי גם הם יעמדו לרוב להכות באגרוף רשע אם ימרו את פי ד' ולא ישמעו למוסריו כי שלום אחיך ושלום הצאן יחדיו אגודי' ובהבטל האחד יבטל גם השני:

וימצאהו האיש והנה תועה בשדה וישאלהו וכו' מה תבקש ויאמר את אחי אנכי מבקש- דקדק בנתינה לגר שהוא שאל מה תבקש בעתיד והשיב אנכי מבקש בבינוני ובמסורה שבבע"הט חמורו תועה אדם תועה מדרך השכל כי לכל אדם יש תעודה וכשרון לדבר מה אשר יוכל להשלים את עצמו ביתר שאת משאר כשרונותיו והוא הנקרא בל"א בערוף אלא שרוב פעמים הוא שוגה וסובר שלדבר הזה הוא מיועד פראדעסטינירט ובוחר בה לרעתו כי באמת אין זה השדה אשר בו יברכו ד' והוא הנקרא פע-פעהלטער" בערוף ואלו הי' בוחר בזה שהוא באמת מוכשר לזה הי' מוצא פרי ישווה לו ומקור הצלחתו ויוסף הרגיש בעצמו שיש בו הכח והכשרון למלוך ולמשול על בני אדם והי' סבור שאם ימשול על אחיו ובית אביו כבר מצא תעודתו ומחוז חפצו ומטרת מגמתו כי לכך נוצר ובזה טעה שלא בחר את השדה המיוחד לו להוציא פרי כי מה בצע לו אם גם בהיות יסתפק בזה הלא ברוב הימים לעתיד יצר לו גבול ממשלת הלזו כי באמת הכנתו היתה הכנה רבה למשול על עם גדול ורם כמצרים וזהו הרמז וימצאהו האיש והנה תועה ושוגה בשדה כמו שנקרא בל"א פעלד זיינער טהאטינקייט ולהוציא מטעותו א"ל מה תבקש אף שלע"ע אתה מסתפק במועט ובממשלה על אחיך אבל לעתיד הלא מצער היא ותחי נפשך רק בממשלה על עם רב והשיב לו אין אני דואג על העתיד כ"א רק ההווה לנגד עיני וכעת רק את אחי אנכי מבקש למשול עליהם:

והנה לפעמים אף שימצא האדם את כשרונו המיוחד לו מ"מ טועה הוא בדרך אשר בו ישיג חפצו ותעודתו כי הוא בוחר באמצעי' כאלו אשר לא יובילו אותו אל תכליתו ועי"ז יכשל וחתחתים עלי דרכו ואלו הי' בוחר באמצעי' הראויי' הי' מוצא את אשר יבקש ורק ע"י אשר אחז בדרך לא סלולה לשוא יגיעו ועמלו והנה החמור הוא הנושא משא והוא כינוי לאמצעי המביאה לידי תכלית המבוקש ע"כ הוסיפה המסורה כמו שאדם תועה בשדה כנ"ל כן אף שבירר לו שדהו המיועד לו בכ"ז טועה הוא באמצעי וזהו חמורו תועה והטעם לשגיונות האלו הוא שאם היה האדם רואה בעיני שכלו דבר ברור כמו שמרגיש בחושיו אז לא הי' מקום לטעות לא בשדה ולא בחמור אבל בהיות ששכלו של אדם אינו רואה דבר ברור כ"א רק שופט הוא מן המאוחר אל המוקדם ומן הסבה אל המסובב ע"כ יכשל לפעמים במשפטו יצא משפט מעוקל ויטעה או בשדה או בחמור כנ"ל ע"כ הוסיפה המסורה לתת סבה לשגיונות האלה אדם תועה מדרך השכל בשביל שהשכל מן הצורך לו לילך בדרך ההגיון עד ימצא מושגו ולא כחושות הגשמים שבין יבינו את אשר לפניהם מבלי כתת את עצמו על הדרך ע"כ רק העין הגשמי שאין לו צורך ללכת בדרך אינו עלול לשגיאה וטעות אבל עין השכל לפעמים יהלך במישרים ולפעמים יתעה עלי דרכו:

ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו - כי ישנם בני אדם אשר אף אם יש להם שונא בלבם ורצונם הי' לרדוף באף ולהשמידם מ"מ תואר והוד זיו פניהם עושה רושם גדול כ"כ בעיני רואיו עד שאין ביד השונא עם כל מחשבתו הרעה להוציאה לפועל ונקרא בל"א פאסצינירענדע ערשיינונג ויוסף שנאמר עליו בנות צעדה עלי שור ליהנות מזיו מראהו הנחמד ע"כ כל הרואה אותו פנים אל פנים אף אם הוא אויב לו מתמול שלשום מ"מ נסוג אחור מתואר פניו המאירים ע"כ נתייראו אחי יוסף שאם ימתינו בהסכמתם להרוג אותו עד בואו ויקרב אליהם חוט של חסד המשוך עליו יפריעם מעצתם ולא יוכלו לעשות את אשר יזמו ע"כ ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם בעוד אשר לא שלטה עליהם עדיין תואר פניו התנכלו בערמה כתרגומו להמיתי מרחוק בטרם יראו פניו וי"ל בזה מ"ש פ' ויחי בן פורת יוסף פירש"י מלשון אפריון וחן וכו' וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים כי שהוא הי' בעל חן והוצק חן על תואר פניו עד שלא יוכל אויבו לקום עליו פנים אל פנים ע"כ וישומהו בעלי חצים אשר יורו בחץ בקשת מרחיק:

עוד י"ל כי אחי יוסף חשדו אותו שבא אליהם בעקיפין למען ימצאם בעת אשר עושים עון וחטא ויוכל להוציא דבתם רעה אל אביהם ע"כ אם יראוהו בא בדרך ישרה בעוד אתא מרחוק ישמרו את עצמם מלעשות דבר רע ותבטל מחשבתו ע"כ הערים לבוא אליהם פתאום ולא יראוהו הולך ובא למען לא ידעו להזהר ע"כ בעת אשר הי' רחוק מהם מאד והי' סבור שלא יראוהו עדיין הלך בדרך הישר בלי עקולי ופשורי אבל בשכבר הי' קרוב אליהם עד שהיו יכולי' לראותו אם הי' הולך בדרך הישר הערים ללכת דרך עקלתון דרך שיחין ובירות עד שנעלם מהם ולא ידעו בואו אליהם ואח"כ יביא אליהם פתאום וימצאם באשר יעשו הרע ע"כ אמר ויראו אותו מרחוק כל זמן שהי' רחוק מהם והי' בדעתי שלא יראוהו עדיין כי המרחק רב ביניהם בעת ההיא עדיין ראו אותו אבל אח"ז נעלם מהם ולא ידעו את בואו רק אח"כ ובטרם יקרב אליהם סמוך ומיד לקריבתו אליהם בעת אשר לא יוכל עוד להסתר א"ע מהם גם בעת ההיא ראו אותו אבל בעת שבינתיים בין הרחוק ובין הקרוב לא ראוהו מזה הבינו ערמימותו שיש בלבו לחרוש רע עליהם ע"כ שלמו לו כגמולו ויתנכלו גם הם בערמה להמיתו כיון שהכירו בו ערמימותו עם עקש התפתלו:

עוד י"ל בצירוף המסורה שבבע"הט "ובטרם יתנגפו רגליכם" עפמ"ש בכלי יקר שאחי יוסף דנו בו דין הבא להרגך השכם להרגו ע"כ אף שעכשיו עדיין לא נתחייב מיתה מ"מ דנו אותו על שם סופו כמו בבן סורר ומורה ח"ש ויראו אותו מרחוק מה שיהי' לזמן רחוק בסופו ע"כ ובטרם יקרב אליהם לקרב ולמלחמה ויתנכלו אותו להשכים ולהרגו וא"כ כוונת המסירה נגלית ובטרם יתנגפו רגליכם הסירו את המכשול מדרכם שלא יהי' להם לאבן נגף: ואפשר להעמיס כן בכוונת מדרש רבה נסעו מזה ממדתו של מקום כי אם אין אנו דנין על שם סופו נקרא בדברי חכז"ל אין לך אלא מקומו' ושעתו ואחרי שאחי יוסף לא דנו על ההווה כ"א אאתא מרחוק ועל דבר ההווה נוכל להורות באצבע ולאמר עליו כי הוא "זה" אבל על העתיד שלא נראה עדיין לא נוכל להראות עליו באצבע וזהו נסעו "מזה" שהסיעו את עצמן מלדון על ההווה אשר הוא "זה" כי נסעו ממדתו של "מקום" לדון רק על מקומו ושעתו כ"א ויראו אותו מרחוק כנ"ל:

עוד י"ל עם מה שפירש"י ויתנכלו אותו כמו אתו עמו דלכאור' יק' למה רצו להמיתו תיכף ומיד הו"ל להמתין עכ"פ עד שיהי' לו זמן לחזור בתשובה שלימה ולא להמיתו פתאום מבלי עת לחזור בתשובה אבל לפמ"ד בתנחומא האזינו אקרא דהצור תמים פעלו דדוקא בישראל מהני תשובה אבל לא באו"ה וכבר הובא דעת הקדמונים שיוסף חשב אותם כדין בן נח ע"כ העליל עליהם שאכלו בן פקועה שמותר רק לישראל ולא לב"נ לפ"ז יוסף שחשב א"ע לב"נ מדוויל ידי' משתלם דבב"נ הלא לא מהני תשובה וזהו ויתנכלו אתו עמו כלומר לפי דעתו שהם נידונים כב"נ ע"כ רצו להמיתן תיכף דהא לא מהני תשובה וז"ש ויראו אותו מרחיק כי העומד ברשעו נקרא רחוק כנאמר רחוק ד' מרשעים וגם בנ"א צא יאמרו לו והרחק ממנו והצדיק ובפרט הבעל תשובה נקרא קרוב כמ"ש חז"ל אקרא דשלום שלום לרחוק ולקרוב וז"ש שלא רצו להמתין לו עד שיחזור וישוב כ"א ויראו אותו מרחוק בעודנו רחוק מד' ובטרם יקרב אליהם לחזור בתשובה ולהעשות קרוב התנכלו. - וז"ש להלן וישמע ראובן וכו' ויאמר לא נכנו נפש כי אם יהרגוהו תיכף בטרם הטהרה נפשו מחלאתה לא לבד את גופו הם הורגי' כ"א גם נפשו אתו תמות ע"כ אמר לא נכנו עכ"פ נפש כ"א השליכו אותו אל הבור אשר נחשים ועקרבים ולא ימות תיכף לשחת נפשו כ"א יהי' לו שהות לחזור בטרם ימות מעקיצתם וסיים הכתוב למען הציל אותו מידם ושלא ימיתוהו בידים תיכף ומיד כ"א להשיבו אל אביו, כדי שיוכל לחזור בתשובה אל אביו שבשמים:

ואפשר לפרש בזה דברי המדרש אקרא דוישב ראובן אל הבור ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא ובמדרש ממעשה בלהה, כי אחרי שאמרו חז"ל ששב ראובן לשקו ותעניתו כי הוא דן את עצמו ככל אחיו שהם כישראל ומהני תשובתו אבל אחרי רואו שהילד איננו סבור שהרגו אותו מיד מבלי מועד לשוב ואחרי שלא אסתייע מילתא שיחזור יוסף בתשובה בע"כ שמן השמים הסכימו שהם כב"נ ולא מהני תשובה ע"כ אני אנה אני בא ממעשה בלהה שלא תועיל תשובתי אחרי שאני כבן נח:

עוד י"ל כי ראובן בלבל יצועי אביו וכ' רמב"ן פ' וישלח שכוונתו הי' שלא יוליד יעקב עוד בנים למען לא יגרע נחלתו בחלק ירושתו ואחרי שאמרו חז"ל שהתשובה צריכה להיות באותו מקים ובאותו אשה ע"כ להודיע ולהגלות שנחם על מחשבתו הרעה הזאת אשר ביקש להרבות הון במעשקות ע"כ השתדל בהצלת יוסף ולהורות נתן שאין עוד בדעתו להרבות חלק ירושתו ע"י שיהיו יורשי אבות חסר א' כ"א לא איכפת לי' אם איש לא נעדר אף אם ע"י שישאר יוסף בחיים חייתו תמעט נחלתו ומצינו אולי אוכל נכה בו ופירושו לשון ניכוי וחסרון וז"ש לא נכנו נפש לא נשתדל שיחסר א' מאחינו וז"ש שמעולם לא חטא אדם ועשה תשובה רק ראובן התחיל בתשובה והק' הלא אדם וקין הקודמי' לראובן כבר פתחו בתשובה ולהנ"ל אף שגם הם שבו מעוונם אבל לא תקנו במה שקלקלו רק ראובן תיקן באותו דבר בעצמו:

ועתה לכו ונהרגהו ונראה מה יהיו חלומותיו כי נאמר על השנות החלום כי ממהר האלקים לעשותו ואחרי שיוסף חלם להם ב' חלומות לרעתם נראה שממהר האלקים למלא את דברו ע"כ לא רצו שום עיכוב ואיחור כלל ובקשו לקדם את הרעה בטרם תבוא אליהם ע"כ אמרו ועתה תיכף ומיד לכו ונהרגהו בשביל שאנו רואים חלומותיו שני פעמים ע"כ נמהר ונחישה להקדים את הרפואה ולהחיש לנו את הישועה:

והבור רק אין בו מים וישבו לאכל לחם. עפמ"ד במדרש רבה נתרוקן בורם ממימה של תורה י"ל הסמיכות עפמ"ד בסנהדרין ס"ג שהב"ד שהרגו את הנפש אסורי' לטעום כל אותו היום משום לא תאכלו על הדם א"כ בזה הראו שנתרוקן בורם ממימה של תורה במה שישבו לאכול לחם אחרי שדנו את יוסף להריגה וא"ל בזה דברי התנחומא שבקשו לזמן א"ל יהודה מה בצע ע"ש בוצע בירך ניאץ ד', ע"פ דקיי"ל באו"ח סי' קצ"ח דבאכל דבר איסור אין מזמנים עליו משום ביצע בינך והיינו דקאמר להו יהודה אחרי שכל אכילתינו הי' באיסור דאוריי' ובסנהדרין שם קאמר רק דאין לוקין עליו משום דהוי' לאו שבכללות משמע דאיסור דאורייתא עכ"פ איכא בזה ע"כ אמר להם שאינם רשאים לזמן:

והבור רק אין בו מים דרש רבי תנחומא מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו ועוד דרש כר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה דלא שלטא בי' עינא, בהמשך המאמרי' יש לרמז כי רבים אמרו וחשבו בדעתם שכנס חנוכה הוא דבר שלא הי' יכול להיות רק בדורות הראשונים בעת אשר החשך כסה ארץ וערפל לאמים אבל בעת ההווה שהאיר אור החכמה והדעת בכל יושבי תבל אין לנו עוד לירא שהגוים יקומו על ישראל לכלותם ח"ו מעל פני האדמה כי רוח העת החייה חיי דעת והשכלה ישלול מעשה פראים כאלה אבל בעו"הר בימים האלו נוכחנו למדו שבכל דור ודור עומדים עלינו כי כל זמן שתו"הק לא תרחיב ממשלתה בין הגוים וכ"ז שלא תמלא הארץ דעה אבל את עם ד' השכל וידוע אותו ית"ש כ"ז ההוא יקומו הנחשים ועקרבים נגד ישראל ודתו וז"ש נר חנוכה שהניחה למעלה במקום דלא שלטא בי' עינא להורות שהנס של חנוכה לא נצרך אלא בימים הראשונים שכבר חלפו והלכו זה אלפים מהשנים עד שלעת כזאת לא שלטא בי' עוד עיני הרואים לגודל מרחקו מעת ההווה וגם רק בעת אשר לא שלטה עוד העין לראות ולהבין ולהשכיל ועין לא ראתה דעה בינה והשכל ועינים להם ולא ראו אבל בעת אשר פתחי עיני יושבי תבל לא צריך לנס כזה מהו טועה ברשעתו כי כ"ז שמים היפכים מי התורה אין בלבות בני אדם יושבי חשך בלי אור התורה כ"ז ההוא נחשים צפעונים ועקרבים יש בהם והקב"ה יצילנו מידם: וי"ל בזה מ"ש מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, כי בעת ששוקעת שמש הצלחה מעל שמי ישראל ורודפי' אותנו כמו בימינו שרוצים לפסוק את חייותינו ולהדיח את רגלינו מן השוק שלא יהי' לנו חלק ונחלה להביא טרף לנפשינו צריכי' אנו לנר חנוכה שיעשה הקב"ה עמנו נסים ונפלאות כמי שעשה לאבותינו:

מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו ובמסירה שבבע"הט מה בצע בדמי, עפמ"ש. במלבים תהלים ל' שמה בצע בדמי פירושו בשתיקתי מלשון וידום אהרן ובספורנו פי' כיון שכל תכלית הריגת הרשע עפ"י בשר ודם הוא למען ישמעו וייראו וכיון שצריכי' אנו לכסות את דמו ושלא לגלות שאנו הרגנוהו שלא ישמע אבינו א"כ מה בצע ותכלית יגיע לנו מהריגתו וזהו כוונת המסורה מה בצע בדמי מה תכלית יצא מהרגיתו אחרי שאנו צריכי' לשתוק ולדום:

וישב ראובן אל הבור וכו' ויקרע את בגדיו - ע"ד שפי' בפי שלח ויהושע וכלב קרעו את בגדיהם שבתחלה התחפשו את עצמם כאלו היו בעצה אחת עם המרגלים כדי שעי"ז יאמינו בהם ויוכלו להפר מחשבתם הרעה ולבסוף שראו שלא הועיל להם התחפשותם גלו לעין כל את דעתם ואמרו טובה הארץ וקרעו מעליהם את בגדי הבוגדי' אשר לבשו רק בדעתם שעי"ז יבטלו מחשבת המרגלים וה"נ גבי ראובן בתהלה הי' סובר שאם יראה לאחיו שגם הוא אורב כמוהם ליוסף יהי' בנקל לו להפר עצתם ע"כ התלבש גם הוא בבגדי השנאה אבל אחרי רואו שלא הועילה לו תחבולתו הזה קרע מעליו את בגדי שנאתו אשר בהם התלבש למען תפיש אותם:

ואפשר לפרש בזה דברי התנחומא ר"פ ויגש כשהי' המחו של יהודה עולה היו שתי שערות יוצאות מתוך לבו וקרעו את בגדיו ולחומר הנושא י"ל שהמליצו בזה אחרי שהכעס הוא מהעוונות החמורי' שאז"ל כל הכועס כאלו עובד ע"ז גם אינו מן המוסר לכעוס כי האדם הגדול צריך למשול ברוחו ולכבוש כעסו ולהטמינו בקרבו ולא יראה החוצה רק קטן שלא הגיע לכלל דעת ואין שכלו שלם הוא לא יכול לתת מעצור לרוחו כמ"ש וכל רוחו יוציא כסיל ואחר שהבאת ב' שערוה הם סימני גדול ע"כ המליצו כשהי' יודא כועס והאיר כל חמתו בערה בו לעיני כל אז שכח שכבר הוא גדול בשנים ואין לו לעשות מעשה נערות וכאלו יצא הדבר מלבו ונשכח ממנו שהוא כבר הגיע לשני גדלות אשר לא יאות לו להראות את כעסו וזהו שני שערות שהם סימניו של גדול יצאו מלבו ונשכחו הימנו וקרע את בגדיו מאני מכבדותא אשר בהם ילבש הגדול לכסות כעסו וקלונו הוא קרע אותם בעת אפו ונצג ערום בלי יוכל להתחפש כקטן בן יומו:

הכר נא הכתונת וכו' ובמסור' שבבע"הט הכר נא למי החותמת ונרא' לתת טעם למה שאלה תמר מיהודה דווקא החותמת ופתילים ולא דבר אחר כי לכאורה ק' האיך סמכה תמר את עצמה שתאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה הלא קיי"ל בא"הע סי' י"ז דאין מעידי' להשיא אשה עפ"י סימנים שבכליו דחיישי' לשאלה א"כ גם יהודה יתנצל את עצמו ויאמר שלא בא אליה כ"א השאיל כליו לאחר והאחר שהשאילו הוא שבא עליה אבל אחרי דקיי"ל דטבעת וארנק' לא מושלי אינשי ע"כ החכימה לבקש את חותמו דלא מושלי אינשי ואין לו טענת שאלה:

וכ"כ יש לשאול על יעקב אבינו אף שהכיר בכתונת שהוא של יוסף שבבירור חיה רעה אכלתהו דלמא השאיל יוסף את כתנתו לאיש אחר והוא שנטרף ולא יוסף וכ' מזה ראיי' למ"ש בנוב"י הובא בפתחי תשובה סי' י"ז דגם כתונת לא מושלי אינשי וא"ש דלא חש לשאלה וזהו כוונת המסורה כמו בהכר החותמת דמפורש בש"ס דל"ח לשאלה ה"נ בהכר הכתונת לא חש לשאלה: וי"ל עוד עפמ"ש בפנ"י הובא בפ"ת שם דווקא בהכרה ע"י סימנים כיון דסימנים גופייהו לא אלימי כ"כ ע"כ בהצטרף עמו חשש שאלה חיישי' אבל בהכרה ע"י טביעת עין כי היא הכרה מבוררת בלי גימגום לא חיישי' בכלים לשאלה עיי"ש ואחרי שסתם הכרה הוא ע"י טביעת עין כידוע א"ש שיעקב הכיר את הכתנת ע"י טב"ע ע"כ לא חש לשאלה וז"ש ויכירה ע"י טביעת עין וגם ויאמר כתנת בני שבי' בלא"ה לא חיישי' לשאלה דלא מושלי אינשי כנ"ל ע"כ יש לו שני הוכחות שחיה רעה אכלתהו ע"כ אמר טרוף טורף יוסף ודקדק באו"הח על כפל הלשון ולהנ"ל י"ל שרומז על שתי הוכחות הנ"ל: ואפשר להעמיס כן בדבר' המדרש אמר יעקב לית אנא ידע מה אני חמי, כי המכיר ע"י סימנים גם קודם רואו את הדבר יוכל להגיד סימניו אבל המכיר דבר ע"י טב"ע רק אחרי רואו את הדבר ששבעת העין יוכל לומר כי הוא זה וז"ש לית אנא ידע מה אנא חמי אינני יודע מקודם לתת בו סימנים בטרם רואי אותו רק הלום ראיתי אחרי רואי יודע אני ע"י טביעת עין שכתונת בני הוא אבל מקודם רואי לית אנא ידע כי אין לו בו סימנים רק טביעת עין:

עוד י"ל כי ע"י כתונת פסים שעשה לו אביו נתגאה יוסף בלבושו וסלסל בשערו כמו שפי' בזו"הק ותתפשהו בבגדו ע"כ הכתונת הזה היה בעוכרו נעשית לו כחיה רעה וטרפה נפשו ורשעים בחייהם קרוי' מתים כמ"ש כי יומת המת דמעיקרו וז"ש כתונת בני היא החיה הרעה אשר אכלתהו היא היתה בעוכריו כי מעת שלבש אותו נעשית לו חיה רעה ע"כ מה שהי' כבר טרוף מעיקרא גברא קטילא טורף יוסף כעת:

ויקמו כל בניו ובנותיו לנחמו וכו' - ונרא' כי אם המות יפריד בין אוהבים נאמנים אז לעת יבוא יומו של זה הנשאר לאנחות נפרד מרעהו יגיל וישמח כי ימצא קבר לעת מצוא וישוב למצוא את אבידתו הוא רעהו האהוב ויוסיף להשתעשע בחברתו בארצות החיים וכ"ז אם לא יקשה עליו רק פרידתו מאהובו ע"כ אם גם כוחם יסתר מעיניו מעת הפרד מאתו והמות בין אחים הפריא וכל ימיו היו מלאים יגון ואנחה על אבידתו בכ"ז בעת אשר ישוב אל העפר ורוחו תשוב אל השמים ושם ימצא את אבידתו תהפך תוגתו לשמחה אבל אם לא לבד בעבור אבידתו בכה ויתאבל כ"א אם נקטוף באבו עול ימים אשר תקוותו היתה להיות לעץ עושה פרי ונכרת בלא עתו בטרם הבשילו אשכלות שלימותו ואינו בוכה רק על אבידתו שאבד הנשאר לחיים כ"א בוכה ומתאונן על אשר לא זכה הנעדר לשתות לרויה מכוס החיים אז אף ביום האחרון לא יתנחם כי לא על עצמו התאבל שהורחק ממנו אוהב וריע כ"א על הנעדר שלא זכה למלאות שנותיו ע"כ אף אם לאחר פטירת עצמו ימצאהו וישתעשע עמו כמאז ומקדם בכ"ז לא יסיר יגונו על אשר נקטף בלא עתו ובאו"הח פי' ויקומו כל בניו וכו' לנחמו שבזה בעצמו נחמו אותו שיש לו עוד בנים ובנות ולא יקשה לו כ"כ העדר האחד אבל וימאן להתנחם כי אמר לא בשביל זה עלי לבי דוי בשביל שקשה עלי פרידתי ממנו שא"כ בעת שאני בעצמי ארד שאולה ושם אמצא את בני הנאבד לא אהי' עוד אבל כ"א אשמח ואגיל אבל אני ארד אבל שאולה שגם לעת פטירתי באשר אקווה לחזור ולראותו בכ"ז אהי' אבל ולא אתנחם בזה שאראה אותו כי לא על עצמי אני מתאבל שלקח ממני מחמד נפשי ושעשועי ואז אנחם כשאוסיף להתענג בחברתו כ"א ויבך שאותו אביו על האי שופרא דבלי בארעא ולא יוכלו להסיר יגונו רוב בנים ובנותיו אשר נשארו לו לברכה ולנחמה: וירבו הימים וכו' וינחם יהודה ויעל על גוזזי צאנו - כי אחרי שמתה אשתו ובניו ר"ל אבות אכלו בוסר ועי"ז שני בנים תקהינה כמ"ש למה יקח משכבך מתחתיך וחבל מעשה ידיך אלו הבנים כדרז"ל וגברו בחטאו המשחיתים וגוזזים את צאנו צאן קדשים אלו אשתו ובניו ואח"כ התאמץ לחזור בתשובה כמ"ש בלוח ארז לפ' מ"ש ויקם אברהם מעל פני מתו שקם ונתעורר לעלות למעלה עליונה ע"י מתו כי הבין שבחטאו מת ועליו לתקן את אשר עוות ואם עד עתה המחבלים כרמו וגוזזי צאנו עלו ונתעלו על יהודה למעלה ראש והשפילו קומתו לע"ע גבר יהודה עליהם וניחם על הרעה ויעל למעלה על גוזזי צאנו הנ"ל ומכאן ולהלן קרע לבבו ואל בגדו:

ויחשבה לזונה כי כסתה פניה וכו' עפמ"ש בע"ק לפ' מ"ש ביחזקאל ט"ז לכן זונה שמעי דבר ד', כי מי שמזנה בעבור שתקבל אתנן זונה לא תקרא זונה בעצם אחרי שעיקר תכלית תזנותה הוא רק להגיע לבצע כסף ואם היתה יכולה להשתכר כסף באופן אחר בלי זנות לא היתה בוחרת בזנות אבל אחרי שישראל נתנו אתנן ולא שקבלו א"כ הזנות הוא מחוז חפצם לא יקרא זונה והנה תמר זינתה לשם שמים כאזיל להעמיד זרע אנשים צדיקים מיהודה ע"כ לא תקרא זונה אחרי שתכליתה לא הי' הזנות בעצם כ"א להעמיד תולדות צדיקים אבל אחרי שלא גילתה והודיעה את מחשבתה לטובה וכסתה את פנימותה ומצפונה חשבה יהודה לזונה בחשבו שהזנות לה לתכלית וז"ש ויחשבה לזונה והטעם כי כסתה פניה אל מה פניה מועדות בעצם ומחצבתה ופנייתה האמיתית והוא להעמיד תולדות ממנו את זה כסתה והעלימה אבל אחרי ששאלה ממנו חותמו ופתילו שמרמז כפי' המדרש על כוונתה האמיתית לשם שמים שאל איה היא הקדישה בעינים אף שהיא קדישה בעינים מסקרות ונראה לעין שהיא זונה בעצם אבל אינו דן כי היא רק "על הדרך" שהזנות הוא אצלה רק דרך ואמצעי להגיע ע"י למחוז חפצה להעמיד תולדות מיהודה והשיב לו כיון שכן שהזנות אינו התכלית אצלה רק הדרך והאמצעי א"כ לא היתה בזה קדשה כי לא יאות לה שם זונה וקדשה כפי' בע"ק הנ"ל:

ויהי ד' את יוסף ויהי איש מצליח כי אף שהיתה ברכת ד' לראש יוסף בכ"ז כל זמן שהי' במסגיר אסיר עבד עבדים לא הרגיש בעצמו הצלחה כי כל זמן שחסר ההון היקר מכל ממדה והוא החירות והחפשית דא חסרת מה קנית ע"כ לא אהני לי' ברכת ד' רק שהוא מצליח לאחרים אבל לא לו כ"ז שעול העבדות תעיק באכפו על צווארו וזהו אף שיהי' ד' את יוסף לברכהו בכ"ז לא הי' רק מצליח ולא מוצלח והטעם ויהי בבית אדוניו כ"ז ששלטה יד אדון עליו:

ויהי מאז הפקיד אותו בביתו ולא נאמר כל ביתו (כבפסוק הקודם) י"ל שמתחלה לא הי' יוסף הנגיד והמצווה על כל אנשי ביתו שיהא הוא הראש והראשון לכל דבר רק מנה אותו רק להיות כא' מעבדיו ובמדרגה שווה (הויז בעאמטע) ובעת ההיא לא שלטה הברכה רק בביתו עבור שגם הוא הצדיק הי' לו שם מינוי אבל אח"כ הגביה את יוסף למעלה ראש על כל עבדי ביתו ובשביל זה שעל פיהו ישק כל הבית והתנשא לכל לראש לא רק את ביתו בירך ד' כ"א כל אשר יש לו בבית ובשדה וזהו התכת הכתובים ויפקידהו על ביתו להיות עליון על כל העומדי' שם לשרת והכל נקרא על שמו של יוסף וסיפר הכתוב ויהי מאז' ומן קדמת דנא טרם שמוהו לראש כ"א רק הפקיד אותו "בביתו" ולא על ביתו כ"א רק נתן לו פקודה ומינוי בביתו כשאר עבדיו אז ויברך ד' רק את בית המצרי בשביל שהצדיק שכן בו אבל מעת אשר הפקיד אותו "על ביתו" ויהי מחדש בשכר שהרים למעלה את יוסף להיות עליון על כלם עי"כ פרצה הברכה לא רק בבית כ"א גם בשדה ובכל אשר לו:

ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים בילקוט הובא ג"כ בדמשק אליעזר לד' אין כתיב כאן אלא לאלקים לא לאלקי אני עושה את הדבר הזה והוא פלא ונ' כפשוטו עפמ"ש ותתפשהו בבגדו ופי' שמה שהרהיבה בעזות נפשה לתובעו בפה נבלה לדבר עבירה הי' על שראתה אותו מסלסל בשערו כפירש"י אקרא דוהוא נער ומתגאה בלבושו דמתה בנפשה שעבירה גוררת עבירה והיצ"הר היום אומר עשה כך וכו' ויהי' בנקל לה לפתותו ולהסיתו אבל באמת טעתה בדויוכה שאף שנכשל בעבירה קלה מדת הרחמים העביר עוונו הקטן ורק אם ימוד במדת הדין הקשה את מעשה הנערות לחטא יחשב אבל לחטוא באשת איש שהוא עוון גדול אף נגד מדת הרחמים ח"ו שישמע לה וז"ש איך אעשה הרעה הגדולה הזאת שהיא עבורה בעצמותה גדולה כי אם אמנם חטאתי ע"ע במעשה נערות לא חטאתי רק "לאלקים" נגד מדת הדין המדקדק לחשוב קלות כחמורות אבל הדבר הזה שאתה מבקש ממני אשר הוא עוון פלילי לא לאלקים למד"הד אחטא כ"א גם מדת הרחמים יענוש אותי:

ועפי"ז י"ל דברי המדרש רבה פ' נשא ויבא מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליראיו יוסף הצדיק נתיירא מפני הקב"ה שאמר ואיך אעשה הרעה וכו' ונתן כבוד להקב"ה שלא נגע בה מפני יראתו חייך שבן בנך אחלוק לו כבוד שאתן לו רשות להקריב קרבנו ביום קדש שלי ולא יהי' ניזוק הה"ד ביום השביעי נשיא לבני אפרים וצ"ל מאי לא יהא ניזוק דקאמר ולהנ"ל י"ל אחרי שיוסף כבר נכשל בעבירה קלה לסלסל בשערו בכ"ז מיראתו את ד' פירש מחמורה ה"נ הלא כל קרבנות אחרי שהם צרכי גבוה היו ראויי' לדחות את השבת אלא שחש הכתוב אולי אם ירגילו את עצמם לחלל השבת במלאכת שמים ירגילו א"ע לחללו גם במלאכת הדיוט רק הכהנים שזריז' הם ובקרבן צבור להם הותר' אבל לא בקרבן יחיד דשאני צבור דרבים ליכא למיטעי כולי האי אבל יוסף שכבר חטא לאלקים כנ"ל ובכ"ז לא נכשל בחמור ע"כ הבטיחו השי"ת שגם זרעו אחריו יקריב בש"ק "ולא יהא ניזוק" לבוא לכלל טעות ומכשול:

ויהי כדברה אל יוסף יום יום וכו' לשכב אצלה להיות עמה, פירש"י לעו"הב עפ"י מ"ש להלן ותתפשהו בבגדו ובמסורה שבבע"הט לא יוכל למכרה לעם נכרי בבגדו בה, עפמ"ש רש"י בקרא דיוסף הורד מצרימה שפוטיפר לש"ש נתכוונה שראתה באצטגנינות שתלד ממנו ולא ידעה אם ממנה אם מבתה והנה במדרש רבה תפש על פוטיפר שאמרה שכבה עמי ולא אמרה כרות ופרשת כנפיך על אמתך ואם כוונתה היתה לש"ש יש ללמד זכות עליה אחרי ידעה שלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ואשה רעה צרעת לבעלה כמאמר ב"ס ע"כ אמרה אף שהיא מזרע מרעים מ"מ הוא בצדקתו יגין עליה ויפרוש בגדו עליה להחזירה למוטב ועי"כ לא ימשול למכרה לעם נכרי שתטמע ביניהם בשביל שבגדו בה והוא ילבישנה מעיל צדקה והנה ברחל נאמר ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה מזה נדע שאהבה תשנה את העתים ותחליף את הזמנים לעשות שנה ליום אבל יוסף הרגש בעצמו שבדבר פוטיפר עמו לא יחשב לו שנה ליום כ"א מדי יום ביומו לא נחשב לו יום רק ליום ולא יותר ומזה ישפטו בצדק והוכיח במישור אלו היתה היא זיווגו מן השמים הי' נותן הקב"ה אהבה רבה בלבו עד ששנה כיום בעיניו באהבתו אותה אבל ויהי כדברה אליו "יום יום" שלא נחשב יום אלא ליום מזה ידע שהיא איננה האשה אשר הוכיח לו ד' למען יוציא טהור מטמא ע"כ לא שמע אצלה להיות עמה לעו"הב כי לא ינוח שבט הרשע וכו':

עוד י"ל דברי המסורה הנ"ל עפמ"ש לעיל כי פוטיפר חשבה שילכד בפח טמנה לו על שהי' מסלסל בשערו ומתהדר בלבושים נאים וכן פי' בזו"הק שז"ש ותתפשהו בבגדו ע"י בגדו אבל הוא לא נכשל בעבירה כי נראה לו דמות דיוקנו של אביו כאז"ל וגבה לבו בהעלותו על לבו שהוא בן איש חי רב פעלים ובלוח ארז תזריע פירשתי לא ימשול למכרה לעם נכרי בבגדו בה שכל זמן שישראל נודע להם שהם בנים למקום ולובשים בגדי מלכות שמים שהוא הגאוה כמ"ש ד' מלך גאות לבש שהם מתגאים ומתפארים בצור ממנו חוצבו לא יאבדו ויטמעו בין הנכרים כ"כ גבי יוסף הצדיק בשביל שלבש בגד הגיאות על אביו הגדול ע"כ ניצול מעבירה וזהו כוונת המסורה:

חטאו משקה מלך מצרים פי' בספירנו עבדי שר המשקים ויקצף פרעה על שני סריסיו על שלא תשגיחו על עבדיהם וי"ל שע"כ נאמר על שני סריסיו שהי' להם להתנצל שע"כ לא הענישו את עבדיהם ולא הסירים ממשמרתם על חטאם בשביל שהיו רכי הלב וריחמו עליהם שלא לנהוג בהם ביד חזקה אבל אחרי שאז"ל שאין ממנין סריס' בסנהדרין בשביל שהסריסי' מטבעם להיות בלי רחמנות ע"כ קצף על סריסיו שאין להם התנצלות זה:

הלא לאלקים פתרונים ספרו נא לי ובמסורה שבבע"הט ספרו בגוים את כבודו, כי החלומות יגידון מקדם את אשר יעשה כדי לעורר את האדם בתשובה ומי שכזור אחור מדרכי ה' החלום יחזירהו וישוב אל אלקיו ויבטל הגזירה שנגזרה עליו וזהו התענית חלום שנתקן ע"י חכז"ל על חלום רע וא"כ הפותר חלום לא מלבו ידבר את אשר יעלה על לבו כ"א הוא שלוחא דרחמנא וכיון שכן א"צ הפותר להיות גדול בחכמה ובינה כי אם את אשר ישים ד' בפיו אותו ידבר והאלקים יבקש לו לאמצעי אה אשר יבחר בו כקטן כגדול כמ"ש שויתי עזר על גבור ולפעמים הרימותי בחור מעם ע"כ אמר יוסף הלא לאלקים פתרונים תכלית הפתרונים הוא להשיב את החולם אל האלקים אם פירש הימנו א"כ אין חילוק מי ומי הפותר ע"כ ספרו נא לי ואז"ל יפה תענית לחלום וכו' ואפי' בשבת כי התשובה המעילה היא כשיחזור האדם תיכף ומיד לאחר חטאו כפי' היערת דבש מזמור לדוד וכו' כאשר בא אל בת שבע תומ"י ע"כ אמר ספרו "נא" בלי איחור למען תשובו מהר ואז"ל שלא כמדת בו"ד מדת הקב"ה שאם האדם רוצה להרע לחבירו מעלים ומכסה ממנו שלא יזהר אבל הקב"ה מגיד מראשית אחרית למען ישוב ונחם על הרעה אשר דבר לעשות לחוטא וזהו כבוד ד' בלי הסתר דבר וזהו ספרו בגוים את כבודו:

כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך וכו' עמ"ש גומל נפשו איש חסד שמי שמרחם על הנתון בצרה לא לבד להעני הוא מטיב כ"א גם לעצמו עושה טוב כי נפשו עליו יכאב לראות בצרת אחיו וכ"כ במדת ההודאה למי שהטיב לא רק בשביל שגמולו ישלם לו יזכרהו לטובה בקרב לב אסיר תודה כ"א הוא בטבע האנושי שהאדם בעצמו נחת ינחת בלבו לזכור אותו האיש לטובה אשר הטיב עמו אבל לעשות מעשה בפועל ולהשיב לו כגמולו וכאשר עשה כן יעשה לו זהו רק חסד וז"ש כי אם זכרתני כאשר יטב לך את זה אדע נאמנה בלי אפין כי זכור תזכור אותי לך ולטובתך ולהנאתך כטבע האדם אבל ועשית עמדי חסד אשר צריך אני לבקש מוך ולא תעשה כן להנאתך ולטובתך כי אם רק לטובתי להזכירני אל פרעה וסיפר הכתוב מנוע מזגו של אותו רשע שלא זכר שר המשקים את יוסף שלא כדרך טבע אדם טוב המזג וק"ו וישכחהו להזכירו אל פרעה:

עוד י"ל ולא זכר ובמד"ר הה"ד אשרי הגבר אשר שם די מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר כי אם זכרתני נתוספו לו ב' שנים ונתקשו המפרשים בהבנתו וכ' שנאמר כי כמים פנים אל פנים כן לב האיש אל רעהו ע"כ מה שבאמת לא זכר שר המשקים את יוסף והי' כפוי טובה כ"ש לשכוח את אשר גמלהו הוא לאות נאמן שגם יוסף שכא אותו ולא שם אל לבו לבטוח באמריו של שר המשקים ע"כ כמו שיוסף שכח אותו ולא העלהו על לבו כן גם שר המשקים שכח אותו וזהו ולא זכר שר המשקים את יוסף והסבה לזה היסה "וישכחהו" שגם יוסף שכח אותו ובכ"ז נענש כי סביביו נשערה מאוד ושר המשקים בדעתו שיוסף יסמוך עליו ואיכא חילול השם שנדמה שיוסף בטח בבני אדם ולא בד' ע"כ דייק המדרש בלישני' על "שאמר" כי אם זכרתני לא שעשה כן בפועל לבטוח באדם רק אמירתו עשתה רושם אבל בפועל לא בטח עליו כ"א כמו ששר המשקים לא זכר את יוסף כן יוסף שכח אותו:

תוכן העניינים

לוח ארז החדש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה