אור ברסלב
לוח ארז החדש על התורה החדש על פרשת מסעי

לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט

החדש על פרשת מסעי

החדש על פרשת פנחס

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם עפמ"ש בלו"א בא ז' לפ' מ"ש והי' לאות על ידכה וכו' כי בחוזק יד הוציאך ד' ממצרים שעל שבנ"י לא רצו לצאת ממצרים בנפש חפיצה כמ"ש טוב לנו עבוד את מצרים ורק ביד חזקה שלא ברצונם הוציאם ע"כ צריכים לסימנים ואותות לזכור לקיים פקודי ד' ונ' דמה"ט נסו ישראל את ד' זה י' פעמים במדבר עד שגזר עליהם לטלטל טלטלה גבר ארבעים שנה במדבר בשביל שלא יצאו ממצרים באהבה וברצון ורק משה ואהרן הוציאם הכריחום לצאת ואחרי שראשית דרכם לא הי' רק אנוס וכפיי' ע"כ בנקל חזרו לסורם וז"ש אלה מסעי בני ישראל שע"כ הוצרכו לנסיעות רבות האלו במדבר על שלא יצאו ברצונם הטוב ממצרים ולא הי' להם חשק לדבוק בד' ובתוה"ק כ"א יצאו רק ביד משה ואהרן שהם הכריחום לזה אבל משה רבינו אוהב ישראל לטעון ולהמליץ עליהם אמר שרק ע"כ לא יצאו ממצרים בנפש חפצה בשביל שידעו מראשית אחרית שיצטרכו לנוד במדבר ארץ לא זרועה כמ"ש פרעה ראו כי רעה נגד פניכם ע"כ ויכתוב משה בספר שרק ע"כ מוצאיהם הוצרך הוא להוציא אותם ולא יצאו בלי השתדלותו על אשר ידעו למסעיהם שיוצרכו למסעות הרבות האלה והמה היו באוחרם אבל הכתוב מעיד שבאמת לא שמוצאיהם הי' בשביל למסעיהם כ"א ואלה מסעיהם שהוצרכו לנסיעות למוצאיהם בשביל שמתחלתם הוצרכו להוציאם ביד משה ואהרן כנ"ל:

עוד י"ל עפמ"ש רש"י להודיע חסדי המקום אע"ג שנגזר עליהם שיהיו מטולטלים בכ"ז לא נסעו בל"ח שנה רק כ' מסעות ולכאורה יקשה ע"ז הלא נאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכו' ולא ישא לפשעכם והאיך יוכל המלאך לנהוג בחסד עם ישראל אבל אחרי שאז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת והצדיקים יכולים לבטל תוקף דינו של המלאך ע"כ משה ואהרן צדיקי ויסודי עולם עשו עם ישראל לטובה אות ששיתפו את הרחמים עם מדה"ד וכ"כ כ"פ בשם האלשיך והמדרשים שצבאות ישראל המה המלאכים משכתי עליון שציוה ד' לשמרם בדרך וז"ש אלה מסעי בני ישראל שהי' ברוגז גם רחמים שיצאו רק כ' מסעות בל"ח שנה אף שהמלאך לא ישא לפשעם מ"מ לצבאותם ביד משה ואהרן בשביל שצבאות המלאכים היו ביד וברשות משה ואהרן והמה בצדקתם כי רבה הפכו מדה"ד שבמלאכים לרחמים אבל משה רבינו בענותנותו אומר שלא בצדקתו פעל כן כ"א ויכתוב משה את מוצאי' למסעיהם עפ"י ד' שהקב"ה במדת רחמיו ציוה כן למשרתיו עושי רצונו:

שם ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים בעוללות אפרים רמזי מילה כ' שסופי תיבות מילה י"ל עפמ"ש רש"י מטות אקרא דואת בלעם הרגו בחרב הוא תפס באמונתם הקול יעקב תפשו הם באמונתם החרב ה"כ י"ל כיון שמצרים הרעו לאבותינו שבקשו לפתותם ולהסירם מאחרי ד' ודברו על לבם בלשון מרמה דברי נרגן כמתלהמים והוא אומנות ישראל שאין כחם אלא בפה ובעיני השכל להאיר לארץ ולדרים ע"כ גם ישראל אף שהם חלושי הכח והמזג וחרבם לא תושיעם כאז"ל למה נקרא' התורה תושיה שמתשת כח גופני של אדם ונוסף לזה גם המילה הלא גם הוא מחלשת את הכח הגופני כידוע בכ"ז יצאו ביד רמה מזויינים בכלי קרב איש חרבו על יריכו אף שחרבם לא תושיעם אבל עשו זאת בשביל שמצרים תפסו אומנתם וזהו לעיני כל מצרים בשביל שמצרים רצו בעיני השכל אשר הוא אומנת ישראל להשחית אותם ע"כ לעיני כמו בשביל עיני מצרים שתפסו אומנתם יצאו הם ביד רמה אומנת מצרים:

עוד י"ל עפמ"ש בפ' מטות ועבר לכם כל חלוץ וכו' עד הורישו את אויביו מפניו ובמסורה שבבעעה"ט חלוץ הנעל עפמ"ש לפ' מו"ש "ברזל ונחשת ומנעלך וכימיך דבאך" כי מה שצריכים גם ישראל להיות חלוצים ומזויינים אף שלד' התשועה הטעם שאם לא ידייכו ובכ"ז יגברו על שונאיהם אז כל עין אף הכהה יראה שרק ימין ד' עושה חיל אבל אם יהיו חגורי חרב וקשת ויש מקום לטעות שזרועם וימינם הושיעם ובכ"ז יאמינו בד' ויאמרו שרק ד' נלחם להם והפיל אויביהם לפניהם אז ירבה מאד שכרם בזכות האמונה שיאמינו בד' אף שהיו יכולים לתלות בכח וגבורת עצמם. והנה מה שהאדם נועל מנעלים מעור בהמה בזה להורות נתן שהוא גבוה ממנה אבל אדם ביקר ולא יבין אשר נמשל כבהמה ואם גם לעת זקנתו בעת בטלו הטוחנות לא ישוב אל ד' וישאר מושרש בחטאת נעוריו אז אחרי שנדמה כבהמה אין לו מעלה עליה אחרי שכמוה כמוהו ועוד גרוע ממנה ואינו מושל רק על הדומם שהוא למטה מהבהמה ולא על עור הבהמה השווה לו וזהו רק ברזל ונחשת מנעלך שהם דומם רק עליהם תדרוך רגלך בעת אשר כימיך דבאך שגם לעת זקנה אתה חי כבימי ילדותך ומה"ט אפשר דאסור ביוהכ"פ בנעילת הסנדל של עור בשביל שאנו מתוודים ביום הקדוש שחטאנו ועוינו ונמשלנו כבהמה ע"כ אסור לאדם לדרוך על עור הבהמה כאלו הוא גבוה ממנה ואיננו כי הוא עוד למטה הימנה במדרגה ולפי"ז י"ל ג"כ דמצות חליצה היא דוקא בנעל של עור בהמה כי באמת אמרו מצות יבום קודמת אלא בשביל שמכוון לשם נוי ולא להקים לאחיו שם ע"כ אז"ל מצות חליצה קודמת כדאיתא ביבמות ע"כ אדם כזה אשר לא יוכל לשלוט ברוחו לעשות המצוה לשם שמים ורק הנאת עצמו הוא דורש אז הוא ג"כ נמשל כבהמה אשר אין מעצור לרוחה ואינו ראוי ללבוש נעל מעור בהמה וזהו ועבר לכם כל חלוץ שצריכים אתם להיות חלוצים ומזויינים אף שהשי"ת יורש את אויביו מפניו מבלעדיכם כדי שתמשלו ביצריכם ולא ישיא אתכם לחשוב שאתם הכוצחים ואם לא תעשו כן כ"א תלכו אחרי מחשבתכם הרעה שלא ד' פעל כל זאת כ"א אתם החלוצים והמזויינים אז חלוץ הנעל כנ"ל אינכם כדאי ללבוש מנעל של עור בהמה. והנה לעשות כל תחבולי מלחמה ובכ"ז להאמין כי לא בכח יגבר איש כ"א ימין ד' רוממה עושה חיל דבר קשה הוא למאד ורק איש הישראל אחרי המולו בשר ערלתו ותש כח יצרו הרע והוא עבד נאמן חתום באות ברית קדש ונרצע לאדוניו הוא יכול לזכות למדרגה נפלאה כזו אבל כל הגוים ערלי לב ובשר טחו עיניהם מראות שבעת התאמצם בכח וגבורה בכ"ז רק לד' התשועה וז"ש יצאו בנ"י ביד רמה חמושים ומזויינים זה לא הי' רק לעיני מצרים בעיניהם הי' נראה כאלו ישראל כגוים בוטחים על רוב חילם וכלי זיינם כי רב אבל לפי האמת אינו כן וע"ז בא הרמז שע"י המילה זכו לעלות למדרגה רמה כזו שרק לעיני בשר נראה שיוצאים ביד רמה אבל לפי האמת יודעים שרק ד' נלחם להם:

שם ויסעו מסכות ויחנו באיתם אשר בקצה המדבר יש לרמז כי חג הסכות תבא אחרי יוכ"פ הוא להורות שלא לבד ביום צום תענותינו בעת אשר אנו פורשים לגמרי מתענוגי עוה"ז יוכל האדם להשלים א"ע כ"א גם בימי שמחתינו חג האסוף אשר נאכל מפרי הארץ ונשבע מטובה גם אז ושמחתם לפני ד' אלקיכם ויעבוד את ד' בשמחה כמש"פ מ"ש "מה יפו פעמיך בנעלים. שלא לבד בעת אשר אנו הולכים יחפים חלוצי הנעל צריכים אנו ליפות דרכינו כ"א גם בימות החול וימי המעשה אשר בנעלים ידרכו רגלינו גם אז פעמינו ודרכינו צריך להיות יפה אף נעים וזהו הרמז ויסעו מסכות שאם ישראל עבר עליהם חג הסכות זמן שמחתינו משם תורה יוצאות שלא לבד בעת אשר אנו כמו הולכי במדבר ארץ לא זרועה שא"א ליהנות שם מפרי הארץ יוכל להיות תמים ושלמים כ"א ויחנו באיתם שאוכל להיות תם ושלם אם גם כבר אנו בקצה המדבר שעברו כבר ימי הסיגוף והעינוי אשר כמדבר היינו גם אז איתם ואשלם:

שם ויסעו מאיתם וישב על פי החירות אשר על פני בעל צפון וכו' ויסעו מפי החירות ויעברו בתוך הים המדברה גם בזה יש לרמז כי יאה עניותא לישראל כאז"ל כי כ"ז שצר להם לישראל מאויביהם מסביב אז יחזיקו בתורת ד' ומעת אשר ניתנה להם חירות מן המלכיות והיתה להם הרווחה אף שאינה חירות האמיתית כ"א רק לפנים ולמראית העין נראית כחירות אבל אשר לפניו נגלו כל תעלומות הוא הקב"ה שיודע צפונות הוא יודע שרק בד' ישראל נושע תשועת עולמים אם יבוא גואל צדק לקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ אז יאמר די לצרותינו אבל כ"ז שאנו גולים בין האומות החסד שעושים לפעמים עם ישראל לתת להם חירות הוא רק כענן בקר משכים הולך אבל האדם אשר יראה רק לעינים סובר שהוא החירות האמיתי ועי"ז עוזבים את קדוש ישראל נזורו אחור עד שהקב"ה מביא עליהם מחדש מלך קשה כהמן אשר יעיק עליהם עול קשה ויחזרו וישובו אל ד' ומ"ש ויסעו מאיתם הוא מלשון תמימות ושלימות שנסעו ונפרדו מהתמימות והשלימות ופנו עורף למדרגה זו אשר אמר כאו"א איתם אהי' תם ושלם והטעם וישב על פי החירות בשביל שאו"ה נתנו להם חירות מעט מעול הגלות ודמו בדעתם שכבר אתא בקר אבל באמת טעו בדמיונם שהוא הוא החירות האמיתי כ"א כל החיריות האלו שניתנו להם בקולות וברקים לא היו רק פי החירות ולבם בל עמם לפנים ולמראית העין לפני בעל צפון הקב"ה שהוא יודע עתידות הוא ידע שרק בפיהם יכזבו לאמר לישראל אחינו אתה ובקרבם ישימו ארבם ואח"כ ויסעו מפי החירות שנסעו מזה שלקחו מאתם את החירות הזה שלא היה אלא לפנים ויעברו עוד הפעם ע"י מלך קשה כהמן בחקים התלאות שיעברו על ראשם במדבר מקום ילל וישימון דרך שלשת ימים עפמ"ש יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו וכחי' לפניו שפי' המע' שרומז על הגאולה המקווה השלישית שתהא תשועת עולמים ועד הגיענו ליום השלישי הזה תמיד נלך במדבר ואין כאן חירות אמיתי:

שם ויעל אהרן הכהן אל הר ההר וימת שם פירש"י מלמד שמת בנשיקה עפמ"ש כ"פ שהצדיק יש בכחו לבטל את מוצא פי ד' ותגזר אומר ויקם לך ובפרט בשעת מיתתן של צדיקים שנאמר תוסף רוחם יגועון עיין לעיל פרשת פנחס וז"ש ויעל שעלה למעלה על פי ד' יותר כביכול מן פי ד' צדיק מושל ביראת א' ואחרי שזה מורה על גודל מעלת הצדיק שהוא כמראה אדם עליו מלמעלה כמ"ש שם הוא לאות שהוא מחובר בדיבוק עצום אל השכינה ומצינו משיקים שהוא לשון חיבור ודיבוק ע"כ מלמד שמת בנשיקה שהי' מחובר לשכינת כבודו עד שמשל עליו:

שם וזאת תהי' לכם הארץ לגבולותיה סביב עפמ"ש סביב רשעים יתהלכון שכל אדם צריך לילך מעלה מעלה בקדש ובכל יום מוסיף והולך בקדושה וטהרה אבל הרשעים לא ילכו מעלה מעלה רק יהלכו סביב במחוג מה שעשו אתמול יעשו למחרתו כי אומרים אכול ושתה ומחר נמות כי ידמו בנפשם שהארץ הוא הגבול לחיי האדם ובמדבר הזה יתמו ושם ימותו. ע"כ מה לו להשלים דימו בנפשם שלדעתם הנכזבה במות האדם יבולעו לנצח ולא יראו עוד חיים אבל היודע שעיקר החיים הוא חיי הנפש ואחרי שהעפר ישוב אל הארץ הרוח תשוב אל האלהים ליהנות מזיו השכינה זה לא ילך במחוג סביב כ"א יהלך קדמה וז"ש וזאת תהי' לכם הארץ לגבולותיה אם תדמו בנפשכם שהארץ הוא סוף וגבול חייכם וכי תעברו את הגבול הזה תספו ותתמו וכבר אינכם זה ילך. סביב סביב ולא ישתדל לעלות מעלה:

שם וזה יהי' לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר עפ"מ שז"ל הבא לטהר מסייעין אותו והאדם אינו צריך רק לחשוק ולהתאות לילך בדרך הישר ואז הקב"ה ישלח עזרו מקודש להובילו למטרת חפצו ואחרי שיצה"ר נקרא צפון כמ"ש ואת הצפוני ארחיק מכם רמז וזה יהי' לכם גבול צפון עי"ז יכולים אתם להגביל ולעצור בעד היצה"ר שלא יעבור גבולכם להשחית כל חלקה טובה אם רק תתאו בנפש חפיצה לעלות אל הר ההר הוא ההר לעלות בהר ד':

שם והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את משכיותם ובמסורה שבבעה"ט ואבדתם את שמם עפמ"ד במס' ע"א ע"א שנשתברה מאליה מותרת השתא איהי נפשה לא מצלת אחרים לכ"ש ואם האומות רואין שאין ביכולת אליליהם ועצביהם להציל ממות נפשם אז ממילא הם בטלים אצלם ונחשבים כאפס ואין כמ"ש והי' כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ואלהיו ע"כ האלילים שיצא להם שם טוב בגוים שביכלתם להגין על עובדיהם אם תירשו את יושבי הארץ ואין מציל מידכם בזה כבר אבדתם מכבר משכיותם ול"א תאבדו כ"א ואבדתם כבר בעבר ספו ותמו מן בלהות שאירע לעובדיהם והוסיפה המסורה שהרי שע"י שאויביכם עובדי האלילים נפלו לפניכם כבר אבדתם את שמם הטוב אשר יצא להם בגוים שיש לאל ידם להושיעם מיד צר ועי"ז עברו ובטלו:

שם והקריתם לכם ערים וכו' ונס ומה רוצח מכה נפש בשגגה ופירש"י אין מקר' אלא לשון הזמנה וכה"א כי הקרה ד' אלהיך לפני כי באמת המאמין יאמין שהכל מד' ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה וכו' ולא יאמר על שום דבר שבעולם שהוא רק מקרה וי"ל מ"ש "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור" אם יאמר אדם על דבר מה שהוא רק מקרה בלי השגחת שמים מורה בזה שאינו טהור גברא ואחרי שאז"ל אקרא והא' אנה לידו הנאמר בפ' ב' שנזדמנו לפונדק א' וכו' זהו שהרג במזיד נהרג ע"י שנפל עליו מן הסולם וזהו שהרג בשוגג גילה ע"כ אף שלעיני בשר נראה שרק במקרה נעשה האסון אבל לפי האמת הא' אנה כן שיזדמנו יחדיו כדי שכ"א יטול את שלו וזהו והקריתם לכם שלעיני בשר שלכם נראה שהוא רק מקרה אבל לפי האמת פירש"י אין הקריי' אלא לשון שהקב"ה הזמין אותם להיות יחדיו וכה"א אשר הקרה ד' אלקיך לפני מה שאתה מדמה שהוא מקרה באמת ד' א' עשה כן וסיים ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה שהוא לכאור' כפל לשון אבל מרמז לזה שזה הרוצח כבר מקדם הכה נפש בשגגה ולא קבל עונשו והזמין לו הקב"ה כעת לשלם לו כגמולו:

שם והי' אלה לכם לחקת משפט וכו' כל מכה נפש לפי עדים ירצח הרוצח ועד א' לא יענה בנפש למות ע"ד שפי' לעיל פנחס חקת משפט בירושת הבעל שהוא חוק בלי נודע טעמו וגם משפט כ"כ י"ל כאן כי באמת השכל מחייב ששני עדים יחייבו למיתה כי תרי לא חשידי אבל כיון שכל אדם אם לא נודע שהוא מהפסולי עדות נאמן אף שלא ידענו אם כפיו כן לבו או אין תוכו כברו ובקרבו ישים ארבו ובכ"ז גזרה התורה שהוא נאמן זהו סק בלי נודע טעמו וכן שעד א' אינו נאמן הוא קרוב אל השכל אבל שגם רם ונשא אם גם כגובה ארזים גבהו בכ"ז אינו נאמן להעיד יחידי זהו ג"כ רק חק ולא משפט שהשכל הי' מחייב שאיש ידוע ומוחזק לנאמן אף אם בגפו יבוא להעיד יחידי יהא נאמן ולעיל פ' נשא פי' מ"ש למדנו ברכה לישראל מפי כהנים שרק מפיהם שמענו וז"ש והיתה זאת לכם לחקת משפט שהוא חוק הנעלם טעמו וגם משפט שהשכל מחייבו שעל שפי' ב' עדים ירצח הרוצח אף שלא שמענו אלה מפיהם ואין אנו יודעים אם לבם כפיהם ולהיפך ועד א' כמ"ש ז"ל על הכבש הא' המיוחד ה"נ א' המיוחד ומצויין בצדקתו בכ"ז אינו נאמן זהו ג"כ חק ולא יעבור:

שם ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת הרוצח כי רשעים בחייהם קרויים מתים וככ"ז אז"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא ע"כ לא תאמרו שמי שהרג את הנפש כבר יצא מכלל בני אדם ואין בו עוד נפש חי' האצילה ממרומים וזהו ולא תקחו כפר לנפש רוצח שתכפרו ותכחישו שעוד נשמת שדי בו אם גם שהוא רשע למות ודומה בחייו למת ככ"ז עוד נשמתו בו והראיי' שהרי מות יומת ודז"ל שני מיתות מיתת הגוף בעוה"ז ומיתת הנפש בעוה"ב מכלל שע"ע עוד נשמתו בו ע"כ לא תכפרו אותה ממנו:

שם ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ד' שוכן בתוך בנ"י כי לכאורה יאמר נא ישראל שאם יחטאו בארץ הקדושה יסמכו ע"ז אחרי שהקב"ה שוכן שם ע"כ למענו יעש שאף אם יעזבו את ד' בכ"ז לא יעזוב ד' את ארץ חמדתו מקום אשר אווה למושב לו אבל באמת ז"א שהקב"ה אינו משרה שכינתו שם אלא באמצעות ישראל אם בקרבם קדוש יבוא בעיר אבל אם יטמאו את ארצם גם שכינתו תגלה משם וז"ש אל תטמאו את הארץ ותסמוכו על שקר לומר שאין אתם יראים מעונש כי הקב"ה יחוס על פלטרין שלו ולא ישים את הארץ למהפכה ושממה אשר אני שוכן בתוכה ולא יחרב משכן כבודו אף אם ידיכם דמים מלאו לא כן הוא כי אני ד' שוכן רק אז שמה אם אני בתוך בנ"י בקרבם קדוש אבל אם בכם ובקרבכם לא יהי' קדוש אז גם אה"ק אבדה קדושתה כי קדושתה תלוי' בקדושתכם:

בהפטורה:

קודש ישראל לד' וכו' כל אוכליו יאשמו ע"ד שהק' המפו' האיך יענשו האו"ה על אשר משעבדים את ישראל הלא ד' צוה להם והם שבט אפו ועד"ז י"ל לשיטת רש"י דיש שליחות לנכרי לחומרא א"כ לפמ"ש בפרשת דרכים דרוש ב' דבגוי יש שליח לדבר עבירה א"כ האיך יתחייבו העכו"ם המונים את ישראל הלא עושים בשליחות השם וא"א בהו אין שלדב"ע ועוד יק' כיון דבמעילה קיי"ל דיש שליח לד"ע דאתי' חטא חטא מתרומה וכיון דישראל נקראים קודש א"כ הם מועלים בהקדש ולכ"ע יש שליח לד"ע אלא לפמ"ד בקידושין דל"א זה נהנה וזה מתחייב א"ש כיון דהאו"ה נהנין מזה ל"א יש שליח לד"ע וז"ש קדש ישראל לד' והם מועלים בהקדש והול"ל יש שליח לדבר עבירה אחרי שנאם ד' שהוא צוה להם לשעבד את ישראל א"כ הי' להם לפטור מן הדין וע"ז תי' כל אוכליו בשביל שהם אוכלים ונהנים מזה ולא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ע"כ רעה תבוא עליהם אף שנאם ד' שד' צוה: תם ונשלם ספר במדבר שבח לאל בורא עולם:

ספר דברים:

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במד"ר הה"ד מוכיח אדם אחרי חן ימצא מזוחליק לשון. י"ל עפמ"ש לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה. ופי' ב"ל דרוש מ"ט שאף שהוכיחו את דלת העם בכ"ז את הראשים וגדולים היו שרי' כאילים ראשו של זה בצד זנבו של זה הם בעצמם לא הוכיחו זא"ז עייש"ה. והנה מוכיח שמוכיח רק לרשע מומו אבל אם רואה באדם גדול מחסיר ומגרעת יעצור במלין וכף ישים לפיו ויהי כמחריש, אז ישנאו בשער מוכיח, כי יאמרו לו מה לך לשלוח פיך ולשונך כחרב חדה רק בנו ותעלים עיניך מן הגדולים ממנו אשר גם הם יחטאו ועינים לך ולא תראה בראתם, אבל אם לא יכיר פנים במשפט התוכחה וכקטן כגדול ישמע ממנו דברי תוכחה ומוסר ולא ניכר שוע לפני דל אז דבריו יעשו רושם וימצא חן וכבוד בעיני שומעיו אחרי רואם כי ברוח שפתיו ימית רשע ולא יחת מפני כל והנה מרע"ה דברי תוכחתו נאמרים אל כל ישראל שוה ומשוה קטן וגדול, כמ"ש בכל"י ומלאכת מחשבת שז"ש אלה הדברים אשר דבר אל כל ישראל אף החשובים הנקראים בשם ישראל אשר בו יתפזרו בכ"ז הוכיח אותם, והצדיק נקרא הולך אחרי ה' כי הוא מקיים ומ"ש אחרי ה' אלקיכם תלכי, וז"ש מוכיח אדם אחרי, אם לא לבד שמוכיח אותן שאין אלקים לנגד עיניהם כ"א גם אדם כזה הנקרא אדם אחרי שהולך אחרי ה' ית' ומחזיק בדרכו, זה ימצא יותר חן וחסד ממחליק לשון שלפחות' הערך ידבר בלשון אחרת ובשפה אחרת ולגדולי הערך שלהם יחניף אף אם ירשיעו ובזה י"ל דברי הנביא בהפטרתנו "איכה היתה לזונה קריה נאמנה וגו' כספך היה לסיגים סבאך מהול במים שריך סוררים", כי דרשי חז"ל אקרא צרור הכסף לקח בידו אלו הצדיקים שנקראו כסף. ונאמר שתו ביין מסכתי שדברי תורה ומוסר נקראו יין משמחי לב. ומי שמוכיח בשוה לרם ונשא כפחות ושפל הוא נותן יינו המשמח אלקים ואנשים בלי שום תערובת המחליש כחו, אבל המחליק לשונו לדבר בשפה אחרת אל הגדולים מאשר ידבר אל הקטנים זהו מחליש כח יינו ומשבר כחו ע"י שמערב בתוכו מי החנופ' מים הרעים עד שגם יינו יפיג ריחו וטעמו לא יעמוד בו, וז"ש כספך אלו הצדיקים המה היו לסיגים כי זהבם הטוב מעורב בפסולת ע"י שסבאך הוא משקה הטוב יינו של מוסר ותורה הוא מהול ומעורב במים ועי"כ שריך סוררים. ומ"ש עוד "צדק ילין בה ועתה מרצחים" פי' בכלי יקר דבר נחמד עפמ"ש דקיי"ל בדיני נפשות גומרין לזכות בו ביום ולחובם מלינין עד למחר, והמה עושים להיפך שצדק והוא לזכות המה מלינים את הדין אבל ועתה תיכף ומיד גומרים את הדין מרצחים אם הוא לחובה עיי"ש דבריו כי נעמו. ועפ"י דרכו בקודש נ"ל עפמ"ש בפ' נח כי "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" כי נאמר "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו" ירמוז על הדור הזה אשר כל יגיעתו ומטרת חפצי הוא להשיג כל מחמדי תבל ושבתם ומנגינתם כל היום לאסוף סגולת מלכים ורק אל הארץ יתנו עיניהם לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אבל בשביל הדברים השמימים אין כאן תשוקה ונוסף, ע"כ אחרי שרק עפר לחמם ויסודם אשר ממנו יצאו וסופם ותכליתם אשר אליו ידרושו הוא רק העפר הגשמי, ע"כ אם גם שהתוה"ק תעמוד לנגדם ותאמר כי בנפשם הוא פרנסתם באיסור ע"י חילול ש"ק וכדומה, בכ"ז אחרי שרק על העפר והגשמיית יתלו עיניהם, ע"כ גם במחיר לתת נפשם לשחת יביאו לחמם, ע"כ גם הם מסננים את נפשם וחייתם למען יוכלו הרבות לאכול בשר לשבעה בשביל שעיקר מגמתם הוא העפרי, אבל באמת לא יעשה כן בישראל שנאמר ונשמרתם לנפשותיכם שאסור לאדם להביא א"ע לידי סכנה למען יגיע על ידו לתענוגי הבשר, אבל רק בעת אשר הנשמה היא בסכנה שתביא לידי חטא וזוהמא אז צריך להשליך חייתו מנגד עבור קדושת נשמתו כמו בג' עבירות שהחיוב בהם יהרג ואל יעבור, וז"ש "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" אין אתם רשאים להתאוות לאכול בשר ולמסור עבור זה נפש ודם האדם לעלות הרים ולירד תהומות ולשפוך דמים כמים עבור שתגיעו לאכילת בשר. ואך אז את דמכם אדרוש שהש"י דורש ומבקש ממנו שגם את דמינו נשפוך אם הוא "לנפשותיכם" דבר המגיע אל הנפש והנשמה שלא תכזק, עבור זה רשאים אנו ומצווים לשפוך דם, אבל למסור נפש עבור אכילה בשר כן לא יעשה בישראל, ולפ"ז אם בא האדם לעשות מצוה ולמסור נפשו בעד התוה"ק אינו רשאי להחמיצה ולחשוב מחשבות טרם יעשנה כ"א ימהר לעשות אותה כמו שעשה פנחס בקנאו קנאת ה' צבאות וכמ"ש לעיל פ' ויקרא "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" ע"ש, אבל אם צריך האדם לפעמים לעשות עבירה אף שהיא לשמה ואחז"ל גדולה עבירה לשמה, בכ"ז צריך להתביק הדק היטב טרם יעשנה, ע"כ אמר הנביא שהם עשו להיפך כי בבואה לעשות צדק אז לא החישו מעשיהם כ"א ילין בה הרבי לחשוב מחשבות ורעיונות על משכבם סליקו בטרם עשותם אבל ועתה בלי שום התבוננות כ"א במהירות נמרץ היו מרצחים: מול סוף - במסורה הביאה בעה"ט, מול סוף, מול את בני ישראל שנית, י"ל עפמ"ש במק"א לפרש מאז"ל שלא מלו בני ישראל במדבר מפני שלא נשבה להם רוח צפונית, היינו כיון שטעם המילה הוא להתיש כח היצה"ר, ע"כ במדבר שהצפוני הוא היצה"ר הי' רחוק מהם לא הוצרכו למילה עיי"ש. והנה כ"ז אי טעם המילה הוא להתיש כח היצר אבל אם המצוה למול הוא בלי טעם ותכלית הנז' רק דהוא מצוה בעצמותה וחק בשארו שם גזרת מלך כשאר המצית אז אנחנו לא נדע מה נעשה לאבותינו במדבר שלא מלו, וז"ש מיל סוף ג המילה אינה מצוה עצמיית לבד, כ"א יש לה סוף ותכלית להתיש כח היצה"ר (ובעוללות אפרים פירש ג"כ מול סוף מלשון סוף וקץ). וע"כ מול את בני ישראל שנית שלמדו רז"ל מזה שבמדבר לא מלו:

בין תפל ולבן - פרש"י הוכיחו על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. צריך להבין דמשמע שע"ז נתרעמו על שהי' המן לבן, ומאי איכפת להו בזה להבינו אל מראהו, ונראה כלפי שאז"ל שהמן כל טעמים שהיו רוצים היו טועמים בו ואפ"ה לא הי' נוח להם בזה כדאיתא ביומא דף ע"ד שאמרו אינו דומה רואה ואוכל לאינו רואה ואוכל. והנה מראה הלבן הוא מראה היסודי (גרונד פארבע) שעלי' יצטיירו כל המראות כידוע. ע"כ תפלו על המן שהוא לבן כלומר שאין בעצמו שום טעם נרגש רק הכל לפי רצון ומחשבת הטועם ובזה לא נחה דעתם. והנה רש"י פי' לחם הקלוקל שהוא מכניס ואינו מוצא והוא ג"כ מהאי טעמא שאם הי' מזון בעצמו אז הי' דבר גשמי והי' יוצא החוצה כמו כל מאכל גשמי, אבל אחרי שהי' רק לחם אבירים שמעצמו לא הי' מזון רק ע"י מחשבת האוכל נעשה למזון ע"כ דבר רוחני נדבק בהם ולא יצא החוצה, וז"ש שתפלו על המן שהי' לבן כלומר שדומה למראה ההוא שהוא רק היסוד ככל המראות כן הי' המן רק היסוד לכל המזונות שירצו לטעום בי, וע"ז מייתי רש"י ראי' שהרי אמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שמכניס ואינו מוציא והוא מטעם הנ"ל לפי שאיננו מזין בעצמו, ששארי מאכלים הם מאכלים בפ"ע ואין צורך למחשבת האוכל שיהי' טעמו בו, אבל המן אף שהוא הי' העיקר הלא הוא בעצמו לא הי' עדיין זן ומפרנס רק בהצטרף לזה מחשבת אוכל אל המן נעשה אוכל. ומדוקדק בזה היטב לשון שתפלו על המן עיי' ש"ח שנדחק, ולהנ"ל ברור מילולו ע"ז נתרעמו שתפלו על המן מלשון נופל שהם הוצרכו להיות תפל וטפל אל המן והטעם אחרי שהוא הי' לבן ורק בהצטייר עליו מחשבתם נעשה מזון כנ"ל:

ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמור רב לכם ובת בדר הזה פנו וסעו לכם וכו' מ"ש דבר לשון קשה ולאמר שהוא לשון רכה וכיו"ב מדקדק אוה"ח בכ"מ. ועוד אמרו ה' רחמים ואלקינו דין לרא' לרמז על חורבן בית קדשנו ותפארתנו אף שהוא למורת נפשנו ורוחנו מבליגי עלי יגון כי הרס ה' ולא חמל את כל נאות יעקב. מ"מ אחרי ידענו כי כאשר ייסר איש את בנו כן ה' אלהינו מייסרנו אלקים חשבה לטובה להגלותנו מפני חטאתינו למען אשר בצר לנו נקרא אל ה' ונשוב אליו בלב ונפש ולא נשמע עוד לקול היצר סוכן בנו המסית ומדיח אותנו מאחרי ה' כ"א נוסיף לשמוע בקול ה' אלקינו ואז נשוב לציון ברנה. והנה היצר נקרא הר שזה אחד משמותיו כאז"ל צדיקים נדמה להם כהר, וז"ש ה' אלקינו רחמי ה' כי לא תמו הם כלולים בדינו הקשה אשר גזר עלינו בחורב להחריב ולשומם בית תפארתנו, והתכלית הוא לא לרעתנו כ"א לאמר באמירה רכה המשברת גרם החטאים וכרוזא קרא בחיל בקול גדול שרב לכם שבת בהר הזה שכבר הרבה יותר מדאי ישבתם בשלום ובשלוה עם ההר הזה הוא היצה"ר וכבר בא מועד שתפנו ותסעו מההר הקשה הזה ותבואו לכם, כמ"ש המפרשים על לך לך כי החוטא איננו אצל עצמו כ"א יצא ממחיצתו ע"כ אני אומר לכם שתפנו ותסיעו עצמכם מן ההר ותבואו לכם:

ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם ה' אלקיכם הרבה אתכם דקדק רש"י בקושי מלת לאמר, ונ' כי משה רבינו רצה להוציא מלבם שלא יחשבו שגדולת וחכמת משה הגביה אותם למעלה עליונה שהם לע"ע כ"א רק לה' הגדולה הוא ית' הגביהם על מרומי המעלות והמדות, וז"ש ואומר אליכם בעת ההוא לאמור שתאמרו אתם ותודו בזה שלא אני הגבר אשר ינטל וינשא אתכם כי לא אוכל לבדי בלי עזר ממרומים לנשא אתכם ורק ה' אלקיכם הרבה אתכם הוא נשא אתכם על כנפי נשרים ותרבו ותגדלו: ה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב ה' אלקי אבותיכם יוסף אליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם. י"ל עפמ"ש לפרש פ' שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם שרק אז יוכלו ישראל להרים ראש כפי' המדרש, אם נשארו למשפחותם בלא עירוב אומות אחרות וע"פ הקדמת הזוה"ק שאף שישראל העם המעט מכל העמים מ"מ אחרי שלא התערבו בגוים כמו שאר אומות שהתערבו זה בזה ע"כ לפי ערך זה הישראלים הם באמת יותר מאוה"ע, והארכתי מזה לעיל פ' במדבר והנה ככבים יש הרבה אבל אף שלע"ע נודע מניינם ע"פ חכמת התכונה בכ"ז לא ידענו מספר כולם חדשים לבקרים מוצאים חכמי התכונה ככבים חדשים אשר לא שערום התוכנים הקודמים, וגם האומה הישראלית כל עת ועת יתרבה ערכה ביותר נגד האומות, כי האומות כל עוד שיוסיפו בשנים יגדילו התערובות ביניהם ונגרע ערכם וישראל לבדד ישכון ובגוים לא יתערב נמצא שבכל יום ויום יוסיפו וירבו בישראל בערכם נגד האומות המתערבים, וכ"ז אם ישראל לא יתערבו בגוים אז הגוים בכל יום מתמעטים ע"י שמתערבים ביותר וישראל אשר לא יתבולל בעמים בכל יום מוסף והולך בריבוי נגד אוה"ע, ח"ש ה' אלקיכם הרבה אתכם ואף שאתם לע"ע רק המעט מכל העמים בכ"ז והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, כמו שהככבים בכל עת ושעה יוודע יותר ריבויים כמו כן ישראל, אבל רק אם ה' אלקי "אבותיכם" אם גם לעתיד ישכון ישראל בדד עד שלדור דורות נוכל לומר עליהם שה' הוא אלקי אבותיהם, ואם כמו עתה אין אתם מעורבים בגוים כמו כן לעתיד אז יוסף עליכם ככם כמו שאתם עכשיו בלא תערובות, אלף פעמים, וכ"ת למה לא יהיו ישראל רבים בעצם ומדוע רק בערך אל האומות כנז' הלא לקללה תחשב להם לכאורה שהם מתי מספר, אבל באמת ברכה היא להם כי מורים אף שהם מעטים בכ"ז הם חיים וקיימים לדורי דורות ע"י כח התורה המעמידם חי, וז"ש ויברך אתכם כאשר דבר לכם אף שדבר לשון קשה שיהיו רק מעט זה גופי' לברכה:

הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם- פרשי"י מנאן שאשמם של ישראל תלוי בראשיהם, והטעם מפני שהי' להם להוכיח, וכי יאמרו הראשים שגלוי וידוע להם שיקוצו בתוכחתם זה א"א אחרי שהם בעצמם בחרו בראשים שלהם ולמראית עיניהם הרימו בחור מעם והושיבוהו על כסא משפט ודאי שרוחם נוחה מהם א"כ בודאי ישמעו לקול המוכיח, ואם בכ"ז יהי' הראש כמחריש וכאלם לא יפתח פיו תוכחות אז הקולר תלוי בצוארו, ע"ש התחכם משה רבינו ואמר להם לא שאני אבחר לכם ראש וראשון שלא ברצונכם עד שאח"כ תאמרו שהאיש אשר מניתיו על העדה לא מצא חן בעיניכם ע"כ תפרעו כל עצתו ותוכחתו לא אביתם, לא כן הוא, אלא הבו לכם אנשים אתם בעצמכם תבחרו אותם ואני אשימם לא לפי דעתי ומחשבתי בלבד רק בראשיכם ראשכם ומחשבתכם יסכים לזה, ובהיות כן שאתם תבחרו בהם וראשכם ומחשבותיכם יסכימו להתמנותו ע"כ אשמם של ישראל תלוי בראשיהם כי אין להם התנצלות שע"כ לא הוכיחו בידעם שלא ישמעו לקולם כנ"ל. וי"ל בזה ד' המדרש "ישראל חטאו בראש שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה ולקו בראש שנאמר כל ראש לחלי וכל לבב דוי" הכוונה כנ"ל אחרי שהם בעצמם מינו עליהם ראשים שנאמר נתנה ראש שאנו בעצמנו נשים ראשים על העדה עי"כ אם הם חוטאים ח"ו, גם הראש ישא חטאו עמם, וזהו הם חטאו יחדיו עם הראש אחרי שנתנה ראש הם בעצמם מנו אותם עליהם, ועי"כ אם כל לבב דוי והם העם שהם לב האומה גם הראש לחלי ולמ"ל מתנחמים בראש שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם:

לא אוכל לבדי שאת אתכם וגו' איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם כפל הלשון ג"ל עפמ"ש רז"ל בפ' אלופינו מסובלים סובלים אין כתיב כאן אלא מסובלים שקטנים סובלים את הגדולים, כי לא די שהמנהיג ינהיג בתבונת כפיו את העם כ"א צריך שגם הם יסבלו עמו ויהיו מסייעים שיש בהם ממש עד שהוא נישא מהם, וע"כ נאמר באליהו ז"ל "רכב ישראל ופרשיו" להורות אף שרוב פעמים הוא דומה לרכב המנהיג את העגלה בכ"ז לפעמים הוא מונהג מן העם עד שדומה לפרשיו המונהגים מן הרכב כמ"ש לעיל פ' מסעי וז"ש לא אוכל לבדי שאת אתכם שרק אני לבדי אשא ואנטל אתכם מבלי שתסייעו גם אתם לפעמים שאת גם אותי, אבל איכה אשא לבדי רק באופן זה אפשר לי לשאת אותם אם גם אתם תטרחו ותשתדלו, עשאכם שגם אתם תשאו אותי, וריבכם שגם אתם תריבו לה' אלי אז אוכל שעת:

לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעו לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו - י"ל עפמ"ש הכרת פניו ענתה בו כי הפנים הוא מראה הנפש וכל רגשות הנפש יתראו החוצה הן לטוב או לרע הפנים הוא עד נאמן להמון התרגשות אשר הלב מלא מהם עד שהיו כבר בימי קדם חכמים שהעמיקו והרחיבו חכמת הפייינאמיע ושפטו בדעתם שידעו לשפוט מישרים על תכונת בן אדם אם לשבט אם לחסד ע"י הסתכלות על פרצוף פנים שלו, אבל באמת לא קלעו אל המטרה מבלי לחטוא וא"א לסמוך על הכרה זו כי הן אמת הם ישנם בלבם של אדם הרגשים עצומים בעניינים נכבדים אז ישליכו ניצוצי זהרם על פניו החוצה אבל בדברים שאינם נכבדים כ"כ לאדם ואינם חשובים כ"כ בעיניו לא יתרגשו כ"כ עד שיתראה החוצה, ועוד שרק באדם פחות הערך נוכל לדון מברו על תוכו ופנימיותו אבל האדם הגדול המשכיל הוא ימשול בעים רוחו שלא ישלוט על מראית פניו, כמאמר החסיד, הפרוש צהלתי בפניו ודאגתו בלבו, וגם הדיפלאמאט המהולל טאלייראנד אמר שהלשון ניתן לאדם להצפין בה מחשבותיו ומכל שכן שיוכל החכם לשלוט ברגשותיו שלא יפעלו על ראות פניו, ע"כ אמר הכתוב לא תכירו פנים במשפט אל ידמה הדיין בנפשו כי ישפוט מישרים לקרוא מעל הכרת פני הבע"ד אם הצדק עמו או לא, כי לפעמים הדבר אשר עליו הם דנין הוא קטן מהכיל שלא יפעל על מראה הפנים ולפעמים אף אם הדבר נכבד בכ"ז הנידון הוא אדם גדול שידע למשול ברוחי לבלתי עשות רושם הנראה על פניו. וז"ש ע"כ אמרתי שלא תסמוך על הכרת פנים במשפט שתענה בי צדקתו או כחשו כי כקטן כגדול תשמעון לפעמים הדבר קטן הערך ולא יפעול ולפעמים האדם הוא גדול וג"כ לא יתראה על פניו. ובאמת האדם יראה לעינים ורק ה' יראה ללבב ובוחן כליות וקרב. ע"כ אם גם הדיין ע"פ הכרת פניו יסבור לזכות ולחייב ובכ"ז הדין תורה אומר להיפך לא יהי' הדבר הזה רחוק בעיניו ויירא אולי טעה בדיני המתנגד למראה עיניו אשר ישפוט מהכרת פניו כי יסמוך על הש"י אשר צוה את דברו חק נתן ולא יעבור ע"י משה עבדו וע"כ מה שהוא רחוק בעיניו הטועים יהי' לקרוב. וז"ש לא תגורו מפני איש. אם חתכתם את הדין לזכות או לחייב ופני איש הוא מורה להיפך מאשר גזרתם ע"פ חוקי התוה"ק לא תירא פן טעיתם, כי ידוע תדע שהמשפט ודין תורה לאלקים הוא ורק הוא בוחן גנזי נסתרות ויודע מה בלבי של אדם אבל כל האדם כוזב אם למראה עיניו ישפוט וע"כ הדבר אשר יקשה מכם שסותר הכרת פניכם לדין שחתכה התורה וע"כ הדין הזה הוא רחוק בעיניכם, תקריבון אלי ושמעתיו עי"ז תקרבו אותו אל השכל בידעכם נאמנה כי אני שמעתיו מפי הגבירה ית"ש ובודאי הדין דין אמת לאמתו והכרת פנים שלכם לא מעלה ולא מוריד: ראה נתן ד' לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר וכו' אל תירא ואל תחת, כי אחרי שארץ ישראל ירושה היא מאבותינו כמ"ש זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה א"כ לא הי' מן הצורך ללחום מלחמה לרשת אותה כמו שא"צ בעד נחלת אבות, אלא שהקב"ה צוה להם בכ"ז שיעברו חלוצים ומזויינים כדי שבימים הבאים כשיבואו ללחום מלחמת הרשות ארץ לא להם יהיו מלומדים בתכסיס מלחמה ע"כ צוה אותם גם עתה להלחם כדרך אנשי מלחמה אף שלא הי' מן הצורך, וז"ש ראה נתן ה' לפניך את הארץ והיא כבר שלך מאז ומקדם ובכ"ז צויתיך עלה רש תירש במלחמה את העמים היושבים בה והטעם היא שתהא מורגל ללחום ביום קרב ולעתיד לא תירא ולא תחת:

אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדולות ובצורות בשמים, וכתב רש"י ז"ל דברו הכתובים בלשון הבאי ונראה עפמ"ש לעיל לפרש הפ' ארץ אוכלת יושביה כי א"י הקדושה לא תקבל אנשים בלח בעלי מעלות רמות ונשגבות כמ"ש ולא תקיא הארץ אתכם וגו' והעם היושב בה צריך לילך תמיד מעלה במדרגת השלימות ע"כ אמרו ארץ אוכלת ומכלה היא את יושביה הרוצים לישב בשלוה ולא להוסיף בכל יום במעלה בקודש. ופירשתי ג"כ מאז"ל אתם בכיתם בכיי' של חנם היינו חנם בלי מצות כי לא רצו לקבל עליהם קדושת א"י ורוב המצות התלויות בה עיי"ש. ולראי' שא"י מקודשת יותר משאר ארצות שמצינו שארז"ל על פ' בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר שאמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה ומסתמא יש ג"כ א"י של מעלה מכוון נגד א"י של מטה, וכמדומני שנמצא כן בספרים, מה שלא נמצא כן לכל הארצות שיהא כנגדם ארצות בשמי מעלה רק קדושת א"י גרמה שא"י שלמעלה מכוון נגד שלמטה, וז"ש אנה אנחנו עולים א"א לנו לעשות כ"כ במעלה עליונה כי אחינו המסו את לבבנו באמרם עם גדול ורם ממנו, שממנו ומעצמינו צריך להיות עם גדול ורם ונשא במדרגה העליונת האפשרית אם אנו באים לארץ הקדושה ואין בחפצנו ויכלתנו להגבוה עוף כ"כ כמלאכי עליון שיהי' אנחנו בצדקותינו הנפלאה עם גדול ורם. וראי' לזה שא"י היא מקודשת כ"כ שהרי ערים גדולות ובצורות שישנם שמה לא לבד על הארץ מתחת הנה הנם כ"א גם בשמים ממעל מכוונות כנגדן מכון לשבתו ית' ע"כ א"א לנו לעלות:

גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה כי רמב"ן ז"ל אף שמרע"ה לא מת בחטא מרגלים כוונתו לרמז על חטא מי מריבה כי חושב כל הסבות שמנעו ביאת הארץ עיי"ש. ואכתי לא ידענא רמז בקרא על חטא מי מריבה, ונראה אחרי שלרוב המפרשים חטאו של משה במי מריבה הי' על שאמר שמעו נא המורים ודבר אתם קשות, ואחרי ידענו כי דיבור בכ"מ לשון קשה ואמירה לשון רכה, ז"ש גם בי התאנף ה' בגללכם "לאמר" על שהי' לי לומר לכם בלשון רכה אימרי יאה ולא עשיתי כן זה חטאי ופשעי, אלא דיש ע"ז התנצלות ע"ד אז"ל ת"ח דרתח אורייתא מרתחא לי', רק כ"ז באיש בינוני אבל במרע"ה אשר ירום ונשא וגבה מאד מכל האדם ע"כ סביביו נשערה דקדק עמו הקב"ה. ועוד אחרי שהוא הי' עניו ומעביר על מדותיו לא הי' לו לקצוף ולהתעבר על ישראל ע"כ גדול עונו מנשוא לפי ערכו הרם. ולזה אחרי שהקדים התאנף ה' בי לאמר הוסיף לפרש |גם אתה" אחרי שאתה קטן בעיניך עד שאתה רק גם וטפל ע"כ לא הי' לך לקצוף. ועוד לפמ"ש לפרש פ' וישח אדם וישפל איש, בשביל שמרע"ה הי' עניו ביותר ע"כ כבד עליו לרעות את עם ה' כי צריך לנהוג נשיאותו ברמה לזרוק מרה בתלמידים ע"כ אמר הש"י גם אתה אחרי שאתה עניו ביותר לא תבוא שם כ"א יהושע העומד לפניך אשר לא יסיג לאחור מפני עניוות כמוך כ"א הוא עומד לפניך הוא יבא שמה. ועוד לפמ"ש בביאור המאמר אם הרב דומה למלאך ה' צבאות שהוא עומד ואינו מבקש להלוך קדימה אז יבקשו תורה מפיהו כמש"ש על מעשה דהלל שהי' הולך לגמול חסד עם נפשו עיי"ש. ע"כ מרע"ה שמגמתו היתה להלוך מעלה למעלה בקודש לא יוכל להיות ראש ומורה אבל יהושע עומד לפניך שהוא עומד ואינו רוצה להלוך הוא יבא שם:

ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם. יכתב הרמב"ן ז"ל שע"כ לא הועילה תשובתם מפני שהי' גז"ד שיש עמו שבועה ואינו נקרע. ול"נ אחרי שלא שבו רק מיראת העונש ע"כ לא נתקבלה תשובתם וכ"כ בספורנו ואף שהיו הרבה מהם שבודאי שבו בלב ונפש בכ"ז מאחר שהיו בתוכם גם השבים רק מחמת יראה וגם הי' גז"ד שיש עמו שבועה ע"כ בהדי הוצא לקי כרבא ולא שמע לקולם. וידועים דברי מדרש פ' האזינו האזנה היא מקרוב ושמירה מרחוק. והנה מי שצועק ובוכה לפנים ולבו בל עמו ולא נשמע רק קולו אבל הוא עצמו לא נשמע כי רק מן השפה ולחוץ ידבר לא כן מי שדבריו יוצאים מלב נשבר ונדכה אז לא לבד קילו ישמע כ"א הוא בעצמו וקרוב ה' לנשברי לב ע"כ קרוב ה' למי ששב באמת ולב שלם ורחוק ממי שרק שפתיו אתו ולא מלב יבכה על חטאו, וז"ש ותשובו ותבכו לפני ה' אבל ולא שמע ה' לא הי' קרוב לכם דשייך בזה לשון שמיעה מרחוק כנזכר כי לא רצה לשמוע מה שהי' רק קולכם ולא אתם בעצמכם הבוכים ושבים.

ומטעם זה נמשך שגם לא האזין אף לקרובים אליו ושבים בכל לב עד שהי' יכול להאזין אליכם בעצמכם ולא רק קול דברים בעלמא בכ"ז הסיר אזנו משמיע בעבור שרבים לא נתנו עליו אלא בקולם והי' צריך לשמוע על הרחוק ממנו בכליותיו ועי"ז לא האזין גם לקרובים:

אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם כי ד' אלקיך ברכך בכל מעשה ידיך עיי' רש"י ורמב"ן לפרש הך נתינת טעם. ול"נ עפ"מ דדייק למימר תרי זימני מאתם י"ל דרמז למאי דאיפלגו ר"י ור"ל אי בישראל כסף קונה או משיכה ולא מכרעא הלכתא כמאן ואמרינן בבכורות מדישראל בכסף נכרי במשיכה ולמ"ד ישראל במשיכה נכרי בכסף לפ"ז י"ל דקרא דייק כר"ל דבישראל משיכה קונה ולא כסף והיינו דקאמר אוכל תשברו מאתם שהם נכרים וגם מ"ש מאתם בכסף אבל אם תקנו מישראל אין אתם קונים בכסף רק במשיכה. וי"ל דה"ט דישראל מישראל אינו קונה בכסף אחרי שישראל ידע ועמי התבונן כי לי הכסף ולי הזהב נאום ה' א"ל האיך אפשר לומר ע"י שישראל נותן לישראל אחר כסף דמי החפץ יקנה אותי הלא ידע שלא לו הכסף וכל היכא דאיתי' בי' גזא דרחמנא איתי' א"כ לא נתן ולא לקח מאומה כי ממנו הכל ומידו ית' ניתן לו. אבל כשעושה משיכה ומכניסו לרשותו שפיר קונה כיון שהכניסו לביתו וחצרו ויצא מרשות האחר ובא לרשותי, כמ"ש כי"ב בתשובות זקני ח"ס חיו"ד ליישב ד' הרמב"ן ז"ל שאף קודם מתן תורה טרם שגילתה התורה הקניינים בכ"ז כשבא הדבר לרשותו בודאי קנאו עיי"ש סי' ש"י. אף שאינו דומה ממש להתם מ"מ טפי יקנה משיכה מכסף, אבל מגוי שפיר יקנה בכסף אחרי שלגוי בדעתו כחו ועוצם ידו עשה לו חילו ורכושו א"כ אף שלישראל אין כסף נחשב בעיניו לשלו מ"מ כיון שלגוי נחשב שלו אזלינן בתרי'. כעין שכתב המ"ל ה' אישות לענין קידושין אי שוה פרוטה לאשה אף שלאיש אינו שוה עיי"ש. ולפ"ז היינו דמסיימי קראי מאתם תשברו בכסף אבל לא מישראל, ונתן טעם לשבח בזה כי ה' אלקיך ברכך ואתה ישראל יודע אתה כי רק ברכת ה' היא תעשיר והכסף שלו הוא ע"כ א"א לך לקנות מישראל אחר בכסף רק מאתם תקנו בכסף:

האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים רפאים יחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אמים כבר האריכו רש"י ורמב"ן מדוע לא יירשו את ארצם.

וי"ל שהקב"ה לא רצה להורישם רק גוים גדולים ועצומים למען הראות חיבתו לישראל כחו ועזוזוו, אבל אומות יגעי כח אין מכבודו וכבודם להורישם מפני בנ"י, וז"ש הן אמת שלפנים ישבו בה האמים אומה איומה ונוראה עם גדול ורב ורם, אבל לע"ע כבר סר צלם וכחם עד שגם רפאים כמו בעמק רפאים ינוח והם רפי הכח גם הם יחשבו לע"ע בארץ ההיא כענקים והמואבים לרוב חולשת כחם יקראו גם להם אמים שמטילים אימה על הבריות, אבל באמת אינם כבר גבורים ע"כ לא נאה למלך הכבוד להורישם: היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים- רש"י ציין על תחת כל השמים מלמד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג ונודע הדבר תחת כל השמים, והוא דלא כש"ס ע"ז ותענית דיליף לה בגז"ש דתת או אחל, ונראה כי כתיב אשר חלק ה' אותם לכל העמים שאוה"ע יראים מהשמים וכל צבאם כמ"ש מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה, אבל כשרואים שהצדיק גוזר על השמש וירח אז תחת אשר מתחלה יראו את השמים ראו כל עמי הארץ את הצדיק כי שם ה' נקרא עליו ויראו ממנו, וז"ש היום הזה אחל תת פחדך ויראתך שייראו ממך, תחת במקום אשר יראו ורהו עד עתה מפני כל השמים, ויהי' תחת כמו עין תחת עין וכדומה הרבה:

בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל אוכל בכסף תשבירני הך כפל לשון בדרך בדרך נ"ל כי אם חיל עם רב הולכים דרך ארץ בודאי יש לירא שלא יזיקו השדות והכרמים דרך הילוכם ע"כ טוב אם רק דרך המלך ילכו לא יסירו ימין ושמאל בשדות וכרמים והיו למרמס. אבל כשהם באים לעיר טוב יותר שיסורו בבתים ובאכסניות לקנות בכסף כל צרכם ויהנו מהם אנשי העיר. וז"ש בדרך כ"ז היותנו בדרך אין מקום לקנות מאומה מאנשי ארצכם אז בדרך נלך לא נסור ימין ושמאל. אבל כשנבוא לעיר לא רק בדרך נלך לבלתי ללון שם להנות אתכם כ"א אוכל בכסף תשבירני:

תוכן העניינים

לוח ארז החדש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה