לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט
החדש על פרשת לך לך
לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך במד"ר הה"ד שמעי בת וראי עפמשה"ק באו"הח למה לא נראה אליו קודם שדיבר ד' עמו ורק בפרש' השניי' נאמר וירא אליו וי"ל שמרמז בזה מ"ש למען תשכילו את כל אשר תעשון ונאמר שכל טוב לכל עושיהם, והוא להוציא מלב הפורקי' מעליהם עול תורה ומצוה באמרם שלא יבינו פקודי ד' ולא נאוה לאיש לעשות מה שאין שכלו ותבונתו משגת ובזה נואלו כי ד' יתן שכל ובינה, להבין דברי קדשו רק אחרי שיקיים המצוות בפועל כי שכל טוב רק "לכל עושיהם" למען תשכילו ותבינו רק את כל אשר "תעשון" וכן נאמר קשרם על אצבעותיך אם אצבעותיך שהם כלי המעשה יהיו קשורים בעשיית המצוות רק אז כתבם על לוח לבך שגם לבבך יראה חכמה ודעת ספוני טמוני טעמי המצוות ע"כ מתחלה שמע אברהם אבינו בקול ד' ופקודתו שמרה רוחו במעשה ורק אח"כ וירא אליו ד' זכה לגילוי שכינה ע"כ א"ל מתחלה לך לך ותקיים מצוותי ועי"ז תזכה אשר אראך תעלה מעלה על סולם השלימות ותזכה לראות בגלוי עינים ולזה סמך המד"ר שמעי בת שמתחלה צריך אתה לשמוע בקול ד' ולעשות כמצוותו ואח"כ וראי יהיו עיניך רואות את מוריך:
וי"ל בזה מ"ש פ' בשלח ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם ויורהו ד' עץ וישלך אל דמים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט, כי תו"הק נמשלה למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים וכ"ז שאין אנו מבינים טעמי המצוות הם כטפל בלי מלח ולא ינעמו לנו ומה ולא יכלו לשתות מים מבאר התורה כי מרים הם ויורהו ד' עץ הוא העץ החיים למחזיקים בפועל ובמעשה המצות ע"כ וימתקו המים כי שכל טוב לכל עושיהם כנ"ל וימתקו מדבש ונופת צופים שם שם לו "חק ומשפט" מה שמתחלה קודם שהחזיקו במעשה המצות כחק בלי סבה וטעם נעשה אח"כ כמשפט ברור אשר השכל מסכים עליהם:
ואברכה ואגדלה שמך והיה ברכה במסורה שבבע"הנטו והיה תמים והיה נכון לבקר - עלה אלי ההרה והיה שם והיה לי לאבא עפמ"ש בלוח ארז לפרש מדרז"ל עד שלא ניתנה תורה היו העליונים למעלה והתחתונים למטה לאחר שניתנה תורה ירדו העליונים למטה והתחתונים למעלה ואני ארד תחלה שנאמר וירד ד' על הר סיני ותוכן דברי שמתחלה קודם מתן תורה אנשים רמי המעלה וגובה הקומה לא יוכלו לרדת ממדרגתם ללמד לבני אדם העומדים הרחק מאוד ממדרגתם הרמה אבל התורה לימדה אותנו כמו שהקב"ה רם על כל רמים הוריד את עצמו על הר סיני ללמד לעמו תורה מצוות כן בני ישראל אם גם כגובה ארזים גבהו וכמלאך ד' צבאות הוא בכל זה ישפיל את עצמו להשפיע על בני אדם עיי"ש באריכות וז"ש ואגדלה שמך אף שתהי' רם ונשא וגבה מאוד לא בשביל זה תפסוק השפעתך על בני ישראל דורך כ"א בכל זמן והיה ברכה תהי' נכון ומזומן להשפיע מלימודך לקטני הערך, וזהו ג"כ והיה תמים אף שתהי' תמים בתכלית השלימות בכ"ז תהי' נכון ומזומן להוריק ברכת לימודך אף למתחילים בחכמה וזהו לבקר אשר רק התחילה לזרוח עליהם שמש החכמה והמרחק רב בינך וביניהם ובכ"ז תהי' נכון ומוכן להם וממי אתה למד מסיני שהקב"ה ירד תחלה כנ"ל ע"כ הוסיף עלה אלי ההרה והיה שם שמשם תצא תורה זו לישראל להשפיל את עצמו אל התלמוד. והנה האב לבנו אף שהאב הוא בתכלית השלימות בכ"ז ללמד את בנו במה נחשב הוא מוריד א"ע ללמדו דעה בינה והשכל כ"כ אף אתה היה לו לאב שלו לצורכו להגדיל תורה ללמד תועים בינה תהי' במדרגת אב שאין מעלתו נחשבת כלום לגבי בנו:
ואברכה מברכיך ומקללך אאור. מה שנתקשו המפ' ז"ל מדוע בברכה נקיט לשון רבים ובקללה בלשון יחיד י"ל ע"ד הפשוט כי כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו ורמזו לזה קול המון כקול שדי ע"כ אם רבים מברכי' את האדם ורוחם נוחה הימנו בוודאי ראוי הוא להתברך כי רוח המקום ג"כ נוחה הימנו אף שאיזו יחידים יקללוהו כלא ואפס חשבו כי הלך אחרי רוב ובקללה הוא להיפך אם רבים מקללים את האדם ראוי הוא לקללה אף שיחידים יוצאי' מן הכלל ומברכי' אותו ע"כ אמר רק אז אברך את המברכי' אם ברבים יהיו עמך לברכך ורוח המקום נוחה ממך אבל בקללה הוא להיפך אם רבים יקללוך אז בוודאי מעשיך ריחקוך ואין רוח המקום נוחה ממך אז לא אקללם כי בדין ובצדק קללוך על רוע מעלליך אבל אם רבים יברכו אותך יהללוך וישבחוך ורוח המקום נוחה ממך רק איזו יחידים יצאו מן הכלל לקלל אז אאור אותם כי רק הרעים היחידים קללוך אבל יברכוך טובים ואפשר ע"ז מסיים ונברכו בך כל משפחות האדמה כלומר רק אז מקללך היחיד אאור אם הוא לבדו יקללך אבל כל משפחות האדמה יברכוך ויתברכו עי"כ כי אברכה מברכיך:
אמרי נא אחותי את, בכ"ס הביא מדרש פליאה מכאן ששוחטין לחולה בשבת עפ"ד בקדש נ"ל כפשוטו עפ"י מה שהקשו הראשונים מדוע נעבור ע"י שחיטה על איסור סקילה דשבת הלא מוטב שנאכילנו נבילה ואין כאן אלא לאו ותי' דבנבילה עובר על אכילת כל כזית משא"כ בשחיטה אינו עובר אלא פעם א' בשעת שחיטה ולפי"ז כיון דאברהם ירא פן יהרגו אותו אף דיעברו על איסור רציחה החמור מ"מ טוב להם שיחיו אותו ותהי' אשת איש ויעברו על כל ביאה וביאה אלמא דנוח לעבור פעם אחת על איסור חמור מלעבור פעמים רבות אף על איסור הקל ממנו ע"כ שוחטין בשבת אף דעוברי' פ"א אאיסור סקילה ולא נאכיל נבילות:
והיה כי יראו אותך המצרים והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את, ובמסורה שבבע"הט אמור לחכמה אחותי את, י"ל ע"ד צחות עפמ"ש רש"י בקרא דויקח לו למך שתי נשים שדרכן הי' אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש שלא תאבד יפיה ע"י תשמיש ואחרי ששרה היתה יפת תואר עד למאוד ירא אברהם אבינו אולי ירצו המצרים שלא תשחת יפיה ולא ינטל הודה מעליה וזה שאי אפשר אם ינהג עמה דרך אישות ע"כ יהרגו אותו כדי לקיים את יפיה ויאמרו אשתו זאת שנוהג עמה מנהג אישות והרגו אותי כדי שעי"כ ואותך יחיו ותרגום אונקלוס יקיימון שיקיימו אותך בתואר היופי ע"כ אמרי נא אחותי את שאיני נוהג עמך מנהג אישות בפריה ורביה כ"א כאח ואחות אנו נוהגים ואין אני מצפה להוליד בנים ממעיך כ"א וחיתה נפשי בגללך כל חיתי ותאוותי ומעיני אינו אלא בגללך ולא ביוצאי יריכך ועל זה מייתי המסורה ראיי' כיון שאמרו ז"ל אל תעשה קרדום לחפור בה שהעוסק בחכמת התורה לא יצפה להוליד ממנה פרי להועיל כ"א רק באהבתה ישגה תמיד וזהו אמור לחכמה אחותי את שיאהבנה כאח ואחות על מנת שלא לקבל פרס ולא שינהג עמה מנהג אישות להוליד ממנה תועליות אחרות וכן אמר ג"כ אברהם אבינו לשרה:
ואעשך לגוי גדול פירש"י זהו שאומרים אלקי אברהם עפמ"ש בפ' ואתחנן כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים, כי בישראל נאמר ואתם המעט מכל העמים א"כ יפלא האיך קראם הכתוב גוי גדול אבל אם גם בכמות קטן יעקב ודל אבל באיכות הוא רם מכל העמים וזהו מי גוי גדול לא מי שגדול בכמות כ"א הגדול באיכות אשר אלקים קרובים אליו ולו חקים ומשפטים צדיקים והנה אחרי שמעשה אבות סימן לבנים כמו שהאריך הרמב"ן בפרשתינו והקב"ה רמז לאאע"ה כמו שהוא צריך לעזוב את ארץ מולדתו כ"כ זרעו אחריו יטולטל טלטלה גבר ונע ונד תהי' בארץ לא לו א"כ האיך יקויים הבטחת ואעשך לגוי גדול איה גדילתו אם לא ימצא מנוח לכף רגלו ע"כ אמר זהו שאומרים אלקי אברהם שיהא גדול ומהולל מאוד ברוחניות שהוא יפרסם אלקותו ית"ש וזהו גדולה האמתית: וי"ל בזה מ"ש פ' וירא המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברם היה יהיה לגוי גדול ונברכו בו כל גויי הארץ, לפי מ"ש רש"י שהחמשה כרכין שלו הן לא יפה הדבר לכלותן שלא מדעתו ולא ירא הקב"ה אולי יתרעם אברהם אבינו על שיתמעט ויגרע נחלתו בכמות אחרי ידעו שהוא בצדקתו לא על הכמות יתן עינו כ"א רק אל האיכות ואחרי שאנשי סדום רעים וחטאים אין שווה לו להניחם כ"א יתמו חטאים מן הארץ ח"ש המכסה אני הצריך אני לכסות ולהעלים מאברהם אשר אני עושה להשחית נחלתו לא כן כי ידעתי שיהי' לגוי גדול לא ברוב עם הדרתו כ"א גדולתו היא ונברכו בו כל גויי הארץ שהוא ישפיע עליהם ברכת שמים מעל להורותם הדרך ילכו בה שם אתה מוצא גדולתו גם יצוה וכו' ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט זהו עיקר מטרת חפצו ע"כ אין מעצור לו ברב עם או במעט:
ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה כי כבד הרעב בארץ, כפילות הלשון י"ל עפמ"ש בלוח ארז לפ' מ"ש ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ ודרשי ז"ל ששפטו את שופטיהם כי לא היו רעבים לשמוע דבר ד' כ"א רק רעבים ללחם מן הארץ ואחרי שרמב"ן האשים את א"א שלא סמך ובטח בד' שלא ירעיב נפש צדיק ויפדה ברעב ממות נפשו וע"כ נגזר על בניו שיגלו ג"כ בראש גולים א"כ לא היה א"א במדרגה גדולה להיות רעב לשמוע דבר ד' רק רעב בארץ ע"כ ירד מצרים כי כבד עליו הרעב רק בארץ ולא בדברים רוחני':
ויש לפרש בזה מדרש רבה אמקרא שלפנינו הה"ד הנה עין ד' אל יראיו זה אברהם שנאמר כי ירא אלקים אתה, המיחלים לחסדו זה אברהם שנא' תתן אמת ליעקב חסד לאברהם לפמ"ש לעיל שכל זמן שאאע"ה לא הי' מכיר את קונו רק ע"י עיונו וחקירתו לא היתה מעלתו רמה כ"כ עד שהגיע למדת האמינה והאמין בד' וכ' בלוח אחז שע"כ ברח מפני הרעב ולא בטח בד' בשביל שהלך הנגבה בשביל החקירה ועפ"י החקירה מאן דביש לי' בהאי מתא ליזול למתא אחרינא וכ' ג"כ לעיל שהחוקר אינו בטוח שיעמוד חי כל הימים בצדקתו כי אולי יבוא רעתו וחקרו ויפול ארצה כל מושגי חקירתו אבל צדיק באמונתו יעמד חי כל הימים ובמדרש סוף שה"ש די"ל עין ד' אל יראיו באינם עושי' רצונו של מקום ופי' המפ' אף שעושים אינם עושים מחמת שהוא רצונו של מקום רק רוח מבינתם יאלפם וז"ש עין ד' אל יראיו זה אברהם אבינו בעת שלא הי' עוד מאמין רק חוקר ומי שאינו אלא חוקר אינו מגיע לו שכר מצד הדין כי הוא עובד את עלמו ופרי תבונתו וז"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם שיעקב שהי' כבר המאמין באמונה שלימה לו יאה שכר פעולתו באמת ובדין הוא שיבוא על שכרו אבל לאברהם כל זמן שלא הי' רק חוקר רק חסד ורחמים גדולים של הקב"ה לא קפחו את שכרו וזהו עין ד' אל יראיו כנ"ל המה מייחלים רק לחסדו ולזה מייתי ראיי' להציל ממות נפשם אחרי שאינו רק חוקר עודנו בסכנה שנפשו תמות וע"כ אין נעשה לו נס לחיותו ברעב והוצרך ללכת מצרימה. ויש לרמז כזה במ"ש פ' וירא ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק ויאמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם ובמסורה שבבעיהנו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ד' עפמ"ש בל"ח ארז גדולה דיעה שניתנ' בב' אותיות שנא' כי אל דעות ד' כי החוקר צריך לעמוד על יסוד האמונה וזהו ראשית דרכו ואח"כ יחקור וסופו צריך להיות ג"כ ידיו אמונה וזהו בין שתי אותיות השם שם דיעה מקומה וזהו וישא אברהם את עיניו לדרוש ולחקור ואם אמנם שע"י ראיית עיניו השכליים זכה לראות המקום הוא השי"ת מקומו של עולם אבל רק מרחוק ד' ונראה לו ויאמר אל נעריו אתם שאין לכם אמונת אומן תשבו פה במדרגה כזה ולא תיסיפו לעלות מעלה בקדש אבל אני והנער נעלה למדרגת האמונה ונשתחוה לד' בהדרת קדש ואחרי שהאמונה קבועה בלבנו כיתד בל תמוט אח"כ נשובה אליכם אל דרך החקירה ועל זה רמזה המסורה נחפשה דרכינו ונחקורה אם גם נאחז דרכינו בשביל החקירה אבל אח"כ נשובה אל ד' להאמין:
ועד"ז י"ל ג"כ מ"ש בפרשתינו ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה עפ"י הנ"ל שמתחלה לא הלך א"א רק בדרך החקירה עד שנגלה לו ד' ועזב את הדרך הזה שהוא בחזקת סכנה והאמונה היתה לו למנה ופי' בלוח ארז מטות שזהו שנא' בו הנגבה ות"א לדרומא הוא רומז לחכמת החקירה ע"ד שאמרו חז"ל הרוצה להחכים ידרים וז"ש "ויעל אברם ממצרים" אחרי ראותו את הגדולות והנפלאות שעשה ד' עמו ממצרים עזב שביל החקירה ואחז ובחר דרך אמונה וזה היתה לו לעלייה בקדש אבל רק הוא ובני ביתו עשו כן אבל ולוט עמו שהי' ג"כ עמו בצוותא חדא הוא נשאר "הנגבה" על דרך החקירה ולא העמיס את שכמו תחת עול האמונה וכאשר נאמר ביצחק "ועבדה רבה" ופי' לעיל שהעושר מצאן ובקר היה לו לטורח ולמשא ולעבודה רבה כ"כ סיפר הכתוב מאברהם אבינו אחרי שנטה אל דרך האמונה הי' כבד מאוד במקנה שהיו לו כל קניניו הגופנים ככובד הארץ אשר נטל עליו כי "וילך למסעיו מנגב" שהעתיק את עצמו מדרך החקור "עד בית אל אשר הי' שם אהלה בתחלה" כי בדרך החקירה לפעמים די אליו יראה כשעיני שכלו זכים ובהירים ופעמים נסתרה דרכו מד' אם יכהו עיני שכלו ע"כ דומה לאהל אשר הוא רק דרך ארעי אבל צדיק באמונתו לא ימוט לעולם ושוכן בבית ד' לעולמים וזהו ויסע "בית" אל שד' יהי' לו מעתה אלקים לנצח אשר הי' שם בתחלה רק אהלה בדרך ארעי:
ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וכו' - יש להמליץ על הפירוד שבאחינו בנ"י היושבי' בארצות אשר עמיה נחלקו לשני מחנות כמו אשכנזיי וסלאווען אשר כל אחת מהכתות משתדלת להביא את בנ"י תחת דגלה באומרם שרק המה אוהבי ישראל ויהיו להם למחסה ולמסתור לעתות בצרה והכת שכנגדה המה שונאינו מנדינו אשר נרחיק מהם ועי"כ גם מנהלי ורועי ישראל נפרדו למחנים ויתערבו במחלוקת הכתות האלו יש מהם מחזיקי' בכל תוקף ועוז בכת זו ויש מהם עומדי' בצד שכנגדם אבל באמת שני הכתות לא כן בדעתם כי שניהם יחדיו לא יאהבו את ישראל רק בעת אשר רצונם וחפצם להגיע ע"י ישראל למטרת חפצם המה מבטיחי' לישראל בכל פה שהם אוהביהם אבל אם כבר השיגו את מאוייהם ע"י הקול קול יעקב (יידישע שטיממען) אז הידים ידי עשו לא יזכרו ראשונות וכל הבטחותיהם לטובתינו מאין כי הם שונאינו בלב ונפש ורק אנו שלומי בנ"י אחים אנחנו ולנו להתאגד ולהתאחד יחדיו בקשר של קיימא ולא להתחבר עם הכתית וללחום עבורם כי הם רק את טובת עצמם דורשי' ולא את שלנו ע"כ מה לנו לעשות פירוד ומחלוקת בינינו עבורם וזהו הרמז ויהי ריב בין הרועים ומנהלים ומהו הריב והכנעני והפריזי אז יושב בארץ שתי כתות המתנגדות זו לזו ורועי אברהם רצו להתאגד עם רועי הכנעני ורועים האחרים עם הפריזי ועי"ז נתהווה פירוד ומחלוקה בין הדביקים ע"כ אמר א"א אשר הבין הדבר על בוריו למה זה תהי' מריבה בינינו על אודות הדבר הזה הלא אנשים אחים רק אנחנו אבל המה לא יתנהגו עמנו באחווה רק לעת מצוא להם תועלת ממנו וכאשר עבר זמנו בטלה קורבתם לנו:
ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאוד פירש"י רעים בגופם וחטאים בממונם כי יאמר נא האדם אחרי שהארץ נתן לבני אדם. והממון הוא להחיות את גופו ולמלאות בו כל מאויי בשרו ע"כ יעשה בו מה שלבו חפץ אבל הלא נאמר לד' הארץ ומלואה וגם הממון צריך האדם להקדישו וליהנות בו רק במותר כמ"ש בלוח ארז "הרימותי" ידי אל ד'" שגם מעשה ידי צריך האדם להרימו ולהגביהו אל ד' והנה הממון נקרא מאוד כמ"ש ואהבת וכו' ובכל מאדך ע"כ אחר שאמר הכתוב וחטאים בממונם הוסיף לפרש חטאם בזו שלא תאמר שממונו של אדם מסורה בידו לעשות בו כחפצו באין מעצור כי הארץ נתן לבני אדם ורק השמים לד' לזה אמר לד' מאוד שהמאוד ג"כ צריך להקדישו לד':
עוד י"ל בצירוף המסורה שבבע"הט ושבר פושעי' וחטאים יחדיו - וחטאים אליך ישובו וחטאים בעדת צדיקים, עפמ"ש שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעוניך - כי עבירה גוררת עבירה ומי שחוטא במזיד נמשכת אחריה עבירה אחרת אבל כיון שלא כיוון אלא אל הראשונה השנייה רק כשוגג תחשב אחרי שאף שלא ברצונו היא באה מסיבת הראשונה וזהו שובה כי כשלת בעווניך עם העוון שעשית בזדון נגרר אחריו מכשול בשוגג כי צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם ורק פושעים יכשלו וזהו ואנשי סדום רעים שעשו עבירות בזדון שעל ידם יקראו בשם רעים נמשכו ג"כ חטאים בשוגג וזהו שאמר הנביא "ושבר פושעים וחטאים יחדיו" שכל פושע במזיד עושה ג"כ חטא שוגג. והנה בבעל תשובה אמרו חז"ל זדונות נעשו לו כשגגות אבל לא פורש מה יעשה בשוגגים האלו והדעת מכרעת כלפי שאז"ל באינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו כי יודע השם שהוא רע לשמים ע"כ אף השוגג נחשב לו למזיד כיון שאף אם היה יודע משגגתו הי' עובר בשאט נפש ע"כ "ושבר פושעים וחטאים יחדיו" ישבר ויענש על החטאים בשוגג כמו על פשעיו במזיד אבל כשהוא חוזר בתשובה על המזיד יודע הקב"ה שאם החוטא הי' נגלה לו שחטא גם בשוגג כי נכשל בעיונו כנ"ל אז הי' חוזר גם על השוגג ע"כ וחטאים אליך ישובו בעת ההיא גם חטאים בעדת צדיקים גם השגיונות נחשבות ונמנות בעדת צדיקים הם הזכיות:
ויברכהו ויאמר ברוך אברם וכו', כי רם על כל גוים ד' שרוממוהו למרום כפי' מוסקאטי שאומרים שהקב"ה הוא גבוה מעל גבוה ועל השמים כבודו ואינו משגיח על דרי מטה אבל אברהם אבינו הראה לעולם שהקב"ה משגיח על הארץ ע"כ מקודם א"א לקרוא את השם בשם אל עליון כי לא הי' ברכה אמתי' כי כוונתם היתה להרימו מעל הארץ ולהסיר השגחתו מעל בני אדם ועל זה נאמר לא תשא ותרומם את שם ד' אלקיך וכוונתך לשוא למען הסיר השגחתו ממך ועי"כ תאמר שהקב"ה לרוב גדלו ורוממותו מסר השגחת העולם על משרתיו עושי רצונו כ"א לא תעשה לך אלקים אחרים כ"א אני בעצמי ובכבודי מנהיג אני את העולם ומכאן ולהלן יהי' ברכה אמתי' לקרות את הקב"ה בשם אל עליון שהרי מגן צריך בידיך וראו כל העם כי השם משגיח על בריותיו וכעין זה פי' בספורנו והיה ברכה שיהי' הוא לברכה להקב"ה עיי"ש:
עוד י"ל עפמ"ש בלוח ארז פ' כי תבא וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך, שאם ישראל עושה חיל ושונאיהם כבושים תחת ידם לא ינקמו באויביהם כ"א כובשים את כעסם והולכים בדרך ד' עיי"ש ורמב"ן כ' ושאר המקומות הנזכרים בפרשה לפי חרב הכו אותם ולולי דבניו ז"ל הייתי אומר אחרי שכל כוונת א"א לא היתה אלא להציל את לוט מיר עושקיו ואחרי שכבר גבר עליהם להוציא בלעם מפיהם גם חסדו גבר עליהם והראה להם את ידו הגדולה לחוס ולרחם כדי שיראו ששם ד' נקרא עליו בעת אשר יראו ממך כנ"ל והנה באנשים פחותי המעלה לא יקרא גבור כ"א המכה באויביו ויפל אותם חללים בלי חמלה וחנינה אבל אצל רמי המעלה עיקר הגבורה היא לחוס ולרחם על אויביו בנפש כמ"ש חז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו ומושל ברוחו מלוכד עיר ואחרי שאאע"ה הראה עפ"י הנ"ל את גבורתו משני הצדדים שהפיל אויביו לפניו ועי"ז קנה לו את אנשים פחותי המעלה אשר לזה גבור יקרא ואחרי כבשו אותם הראה רוח גבורת נפשו למשול ביצרו ורחם עליהם ועי"ז קנה לו שם הגבור אצל רמי המעלה ע"כ אמר ברוך אברם אשר קנה ע"י גבורות הנ"ל הן "השמים" הן הגבוהים במעלה הן "הארץ" הפחותים במעלה והוסיף לאמר ברוך אל עליון אשר "מגן" והוא מלשון מגן ומחסה את "צריך בידיך" האויבים אשר כבר היו בידיך לעשות בהם נקמה כרצונך ובכ"ז מיגן וחסה אותם בתתם בידיך האסורות לעשות נקמה בגוים כ"א כבשו רחמיך את כעסך:
ועפי"ז י"ל מדרשם ז"ל פ' תולדות הגמון א' שאל מי יתפוס המלכות אחרינו נטל גייר חלק וכתב עליו וידו אוחזת בעקב עשו, שההגמון הי' בדעתו שאם ישראל יעשה חיל ויגבור על צריו אז יקום ויטור מהם ויכו בהם מכת אבדן והרג בלי חמול עד שלא ישאר מהם פרסה אבל באמת לא כן הוא כ"א רק פעמיו ירחץ בדם הרשע כלומר שיסתפק בזה שע"י שנשפך דם הרשע אשר היה לו לפח ולמוקש עלי דרכו בקדש ומנעו להסתפח בנחלת ד' כרצון לבו הטהור ומכאן ולהלן פעמיו וצעדיו יוכלו להיות רחוצים מצואת הגלות ויהיו נקיים וטהורים, והנה נייר מחוק ניכר עוד בו רושם הכתב הראשון אף שנמחק אבל נייר חלק אין בו שום רושם מקדם כ"כ ישראל לא יזכור ראשונות מה שהרעו לו עריו ושונאיו ע"כ נטל נייר חלק לרמז שרק מכאן ולהבא חושבנא אבל העבר עבר ורק ידו אוחזת כעת אחרי שגבר על עשו בעקבו שלא יוכל לדרוך עליו כמקדם ע"ד פעמיו ירחץ הנ"ל:
ועד"ז י"ל מ"ש פ' כי תצא למלחמה על אויביך ולא אמר "נגד אויביך" לרמוז שבעת שיצא ישראל למלחמה אתה על אויביך כלומר במעלה רמה ונשגבה מהם כי אף שנתנו ד' אלקיך בידיך ותוכל לעשות נקמה בגוים בכ"ז אתה לא תקום מהם כ"א רק "ושבית שביו" מה שהוא שבה ממך בעת משלו עליך והוא שע"י שיעבוד מלכיות לא יכולת לעשות רצון אביך שבשמים את זה תשבה מהם ולא יותר:
ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ - יש להמליץ זה על דורנו אשר הרבה מפני אהבתם לרכוש וממון עוברים על מצות הי. והנה המלך שמלך בסדום הי' ממון שמו כי היו גוזלי וחומסים למלאות בתיהם הון וזהו שאמר מלך סדום היינו הרכוש תן לי הנפש כלומר נשמתך ותקח לך רכוש אבל אברם אמר לו שהנפש והרכוש אינם צרות זו לזו כי אם יצבור כסף גם בזה יוכל לזכות אחרי שמאמין שהכל מה' יעשה ברכושו צדקה וכדומה דבר טוב וז"ש הרימותי ידי אל ה' כלומר גם קנין ידי והוא פעולת הגוף גם זה אל ה' אחרי שידעתי שהש"י אל עליון קונה שמים וארץ וממנו הכל וי"ל בזה מ"ש ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה כי יש עושר שמור לבעליו לרעתו אם תעביר את האדם ח"ו ע"ד קונו וישמן ישורון ויבעט וישכח אלוה עשהו ועשירות כזו אינה מביאה שמחה לבעלי' כ"א יגון ועצב רב משא"כ אם מרים ידו לה' כנז' שיודע שלא בכחו ועוצם ידו עשה חיל כ"א ברכת ה' היא סמכתהו וממקור העליון בא עליו השפע מגבהי מרומים אזי באשר ידע כי רק ברכת ה' היא תעשיר אז לא יהי' עצב ומחסור עם הברכה הזו רק טוב וחסד ירדפוהו וזהו כוונת רז"ל על ברכת כהנים יברכך ה' וישמרך יברכך בממון וישמרך מן המזיקין. כלומר אם תדע שכל הממון שאצרת ואספת רק מברכת ה' משמים ממעל בא לך אז אתה שמור מן המזקין הרגילים לבוא יחדיו עם העשירות והמה הגאוה ושרירות לב והנטיי' אחרי התאוות וכדומה מנזקי המדות וזה נכלל ג"כ בכח אז"ל על הפ' ושמחת בכל הטוב אשר נתן ה' אלקיך לך ולביתך אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו כי הכסף והזהב לא יקרא טוב אלא אצלנו ב"א משא"כ אצל הש"י אשר לו הכסף והזהב לא יקרא טוב בעצם רק אם נדע לעשות טוב ברכושנו להנות בהם ב"א ולרכוש ע"י מצות ומעש"ט אז לא לבד אצלנו הלוקחים הוא טוב כ"א גם אצל הש"י וז"ש אין טוב לא יוכל להקרא טוב בעצם אלא רק ע"י תורה קונה הרכוש את שם הנכבד טוב שנאמר כי לקח טוב כלומר הן אמת שאצליכם הלוקחים נקרא הכסף טוב אבל לא אצלי ע"כ תורתי אל תעזובו ואז יקרא טוב גם אצל הנותן ית"ש ובזה י"ל המדרש כשמת משה רבינו אמרו העליונים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל כי אם יעשיר איש לא נוכל עוד להחליט עליו שבא לו טוב וברכה מן השמים כי יוכל ח"ו להיפך שהעושר שלו יהי' שורש פורה ראש ולענה שיצמח ממנו זרע מרעים הם התאוות רעות שימשלו בו ויהי' עיר פרוצה אין חומה רק אם משתדל ע"י העשירות לצבור בר המעלות וטוהר המדות רק אז תחשב לו העשירות לצדקה וטובה א"כ האשירות הוא כלהו חרב המתהפכת מטובה לרעה וכן להיפך ע"כ קודם שבא מרע"ה להאיר לארץ ולדרים עליה באור תורת ה העליונים הם העשירים לא ידעו ע אם הקב"ה עשה צדקה עמהם במה שהשפיע להם עישר וכבוד אחרי שלא ידעו עדן את הדרך ילכו בו למען תהי' עשרם לטוב להם ורק ע"י התוה"ק נעשה העשירות שלהם צדקת ה' באמת וצדק אחרי שידעו כדת מה לעשות בהעשירות שלא יביאם לעניות הדעת ע"כ שבחו והללו את מרע"ה באמרם צדקת ה' מה שהקב"ה השפיע לנו צדקה ושפע את זה רק מרע"ה ע"י תורתו עשה שתהי' נקראת צדקת ה' באמת וע"י מה ע"י שלמד משפטיו עם ישראל וזה י"ל הפ' בתהלים אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל כי נפשו בחייו יברך ויודוך כי תיטיב לך כי גם מצד אחר יש להעשיר לדאוג אולי קיבל בזה שכרו משלם ובעולם הגמול לא יבוא עוד על שכרו אחרי שכבר אכל את עולמו בעודו בחיים חייתו עלי ארץ אבל אחרי שירים ידו אל ה' שע"י הברכה שברכו ה' בהון ועושר יוסיף להרבות מצות ומעשיו כאמרם שכר מצוה מצוה כלומר ע"י שכרו שקיבל בעד המצוה השתדל לעשות עוד מצוה כמ"ש פרי צדיק עץ חיים כלומר ע"י פרי אשר לקט הצדיק עבור מעשה ידיו להתפאר נטע הוא את הפרי והשכר שהוא העשירות ושתלו על שדה התורה והיראה עד כי מתחתיו צמח עוד הפעם עץ חיים למחזיק בו עץ עושה פרי המשמח אלקים ואנשים ע"כ לא יקופח שכרו לעוה"ב כי הן אמת שקיבל שכרו בעוה"ז אבל אחרי שע"י השכר הזה הוסיף עוד כפליים לתושיה לזרוע לצדקה ע"כ ברנה יקצור נושא אלומותיו גם בעוה"ב וז"ש אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו שאז תירא פן אולי במותו כבר לקח הכל ואין עוד לצפות ולייחל שיקבל שכר בעולם הבא אל תירא ואל תחת והטעם כי נפשו בחייו יברך חייו העדונים לא רק לברך ולהנות גופי הי' חי כ"ת גם את נפשו ונשמתו החי' ע"י חייו בעשירות ושפע ויודוך כי תיטיב לך כל חייו הי' ברכת הודאה על הטוב אשר גמלהו ה' וכיון שכן אף שנהנה בעוה"ז בכ"ז גם בעוה"ב יבא על שכרו:
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון - עפמ"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא והוא די לו בקב חרובין לזה אמר בשביל שהוא היה מלך השלימות והתמימות הוציא הוא את השפע מלחם ויין לכל העולם אבל הוא בעצמו הסתפק בקב חרובין והוא כהן אשר יכהן פאר בעבודת הקדש: אחר הדברים האלה היה דבר ד' אל אברם במחזה לאמר וכו', כ' מי שמקיים פקודי אדוניו אינו מוכיח עדיין שאוהב אותו כי אולי רק בשביל ההכרח עושה רצונו אבל אם עושה לא רק מה שציוה עליו אדוניו בפירוש כ"א גם אל זה יביט שמקשיב ומבין שרצון אדונו בזה אף שלא ציוה עליו בפה מלא זהו אות אהבה נאמנה ע"כ אם אנו מקיימי' פקידי הבורא ית"ש אין כאן מיד אות נאמן לאהבתינו עליו אחרי שאנו מוכרחים לעשות כאשר גזר אומר אבל אם מבשרינו נחזה אלוה כלומר אם גם מה שלא נכתב בתו"הק בפירוש נעשה ונשמע אם אנו רק מבינים שרצונו של מקום בזה כבר אנו עושים בטרם יקרא אלינו פקיד ומצווה זהו עד נאמן לאהבתינו ולמדרגה כזו הגיע אאע"ה עד שמה שהוא צריך מתחלה לצוות לו בפירוש אחר הדברים האלה הי' דבר ד' אליו במחזה לאמר שחזה וראה כביכול בפני הקב"ה והבין שרצונו יהיה בכך וטרם אמר כבר ידע מה ברצונו ית"ש לאמר. והנה מי שמגיע למדרגה רמה כזו אין לו עוד הזכות לקבל שכר על עשיית רצון קונו אחרי ששמחה לצדיק כזה משום מצוות בוראו אבל בכ"ז לא יקופח שכרו כמ"ש בלוח ארז פרשתינו לפ' לא ימנע טוב להולך בתמים כלומר אף שהוא תמים ושלם ולא שייך גבי' ולפום צערא אגרא כי במצותיי חפץ מאוד ולא בשכר מצוותיו בכ"ז לא ימנע הטיב ממנו ע"כ אמר הקב"ה לאאע"ה אחרי שכבר הגעה למדרגה נפלאה כזו שגם במחזה כבר הכרת רצוני אל תירא שלא תבוא עוד על שכרך כי אף שאנכי מגן לך ע"ד שמש ומגן ד' צבאות בכ"ז הנ"ל שכרך הרבה מאוד:
ועד"ז י"ל תנחומא ויקרא אל משה וכו' זש"ה אז דברת בחזון לחסידיך, שגם מרע"ה הגיע למעלה נשאה כזו שטרם אמר הקב"ה הציוי כבר חזה מבשרו אלוה וזהו ויקרא אל משה שכבר בעת אשר רק קרא ד' אליו ובטרם הוציא דיבורו ית"ש הי' לו כמי שידבר ד' אליו להדי' באר היטב וז"ש אז דברת בחזון לחסידך לא הוצרך לדבר אל חסידיו בפה מלא כ"א עיניהם חזו בפניו של הקב"ה כביכול מה רצונו וכבודו וכן עשו:
ואפשר לפרש בזה דברי בעל הגדה חכם מה הוא אומר מה העדות וכו' אשר צוה ד', נפשו בשאלתו למה צריך לציווי הלא אף במחזה שדי נחזה לעשות מה שנבין שרצונו בו והתשובה לזה שלא כל אדם זוכה לראיי' לטובה כזו והראיי' שהרי השכל הי' נותן שכשם שאנו עושי' פסח זכר ליציאת מצרים כן הי' לנו לעשות לדורות זכר למן לחם מן השמים שהוריד הקב"ה לישראל במדבר שהי' ג"כ נסו פלא גדול ובכ"ז ד' לא ציוה והטעם כמוס ונעלם מעינינו ורק היודע נסתרות לפניו נגלו כל תעלומות ע"כ הוצרך הקב"ה לצוות בפירוש כי אנחנו לא נדע מה נעבוד את ד' כי לפי שכלינו הי' החיוב לעשות זכר למן כמו שעושין זכר לפסח וזהו "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח" כן כל פקודי ד' והוצרך לצוות עליהם בפירוש שהרי אמרו אין מפטירין אחר "הפסח" והוא בחדש אייר שבו התחיל המן לירד מן השמים לא נצטווינו אפיקו מן שנוציא לדורות זכר למן אף ששכלינו הי' מחייב כן כ"כ כל המצוות יוכל האדם רק לעשות בעת אשר יצוה עליו להדי': עוד י"ל כי מתחלה לא דבר הקב"ה עם אברהם אבינו אלא לצורך עצמו ולהשלמתו אבל להיות נביא לגוים לדבר בשם ד' אל יושבי מבל את אשר ציוה ד' עדיין לא זכה לזה אבל אחר הדברים האלה הוגבה על להיות שלוחא דרחמנא ושכינה מדברת מתוך גרונו להורות פקודי ד' אל בני אדם וזהו הי' דבר ד' במחזה מאי דאיהו שפיר חזי במחזה שדי לא רק לעצמו יהי' כ"א יפוצו מעיינותיו חוצה, לאמור גם לאחרים מה שראה בעיניו הבהירי' והזכים, והנה מי שמנבא בשם ד' את אשר לא צווהו מתחייב בנפשו ככתוב בתורה ע"כ ירא אברהם אבינו אחרי שהוא הי' הראשון אשר יקרא בשם ד' מה שעד העת ההיא לא נשמע כמוהו אולי ידונוהו ח"ו כנביא שקר ע"כ אמר לו "אל תירא אנכי מגן לך" שלא תהי' נידון כנביא שקר והוסיף לאמר שכרך הרבה מאוד עפמ"ש פ' שמות ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכו' ויאמר כי אהיה עמך וכו' עפמ"ש מה שהראה הקב"ה למשה רבינו והסנה בוער באש ואיננו אכל רמז לו שמשה רבינו שהי' ענו מאוד הי' ירא שאם יהיה לראש ונגיד על בני ישראל אולי יזוח עליו דעתו ויאבד מדת ענוותנותו היקרה לו מפז ע"כ הראה לו שהסנה הענו והשפל אף שהוא בוער באש ויגבה לבו בדרכי ד' ויעלה מעלה מעלה בכל זה הסנה איננו אכל מדת העניות לא תאבד ממנו וזהו ששאל משה רבינו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא מי אהי' אם אזכה להוציא את בני ישראל ולהיות מלכם בראשם האם לא אתגאה ואפסע על ראשי עם קדש? ואחרי שנאמר אני ד' את דכא וכל המתגאה אמר ד' אין אני והוא יכולים לדור השיב לו הקב"ה אל תירא ואל תחת שתאבד מדתך הענוות המשבחת שהרי אהיה עמך ואחרי שאני ד' רק את דכא בע"כ שתשאר קיים בענוותנותך והתעוררות לזה שלא תגבה את עצמך הוא שיהי' לנגד עיניך תמיד כי לא קבל רוח יתירה דאית בך זכות לגדולה כ"א תמיד יהי' לזכרון בין עיניך כי אתה רק שלוחי אשר בי בחרתי וזהו לך האות לזכרון שלא תתגאה כי אתה רק שלוחי ועוד לך לזכרון שלא תתגאה שהרי בהוציאך וכו' תעבדון וכו' על ההר הזה זה סיני שחמד אלקים לשבחו בשביל שהוא הנמוך שבהרים כדחז"ל - והנה אחז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח ועפ"ז י"ל דרך צחות שאברהם אבינו ג"כ נתירא אחרי שנעשה נביא לגוים אולי יאבד מדת ענוותנותו כמ"ש אנכי עפר ואפר ע"כ אמר לו הקב"ה שכרך הרבה מאוד היינו המאוד מאוד הוי שפל רוח כנ"ל:
והאמין בד' ויחשבה לו צדקה, עפמ"ש בלוח ארז עקב לפ' מ"ש לך ד' הצדקה שאם אנו צדיקים במעשינו הוא רק ע"י עזרת מקדש כמ"ש אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו זהו לך ד' הצדקה אתה הוא הגורם לצדקתינו וז"ש והאמין בד' ויחשבה לא להעושה עצמו כ"א "לו" להקב"ה חשב אותו כמו לך ד' הצדקה הנ"ל:
או י"ל עמ"ש כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ואחרי שהאמין הוא בנין הפעיל הכוונה שהוא הפיח רוח האמונה בקרב לב האנשים וזכה את הרבים להביאם לידי אמונה טהורה חכה ויחשבה ד' זכות הרבים לו לצדקה כי זכות הרבים תלוי בו:
ויאמר במה אדע כי אירשנה וכו', פירש"י באיזו זכות ורמב"ן וספורנו פי' אולי יחטא זרעי ולא יהי' ראוי לירושה ויאמר קחה לי עגלה משלשת וכו' ותור וגוזל עפמ"ש רש"י דמרמז על או"ה ותור וגוזל על ישראל י"ל במה שבכלם נאמר משולש חוץ מבתור וגוזל כי אלה ברכב וכו' ואנחנו בשם ד' אלקינו נזכיר כי אנו עם עני ואביון אין לגו כח ללחום בחרב וחנית נגד צוררינו ואין לנו להשען רק על אבינו שבשמים לפי"ז י"ל משולש הוא מלשון שלישים על כלו שהוא מזויין בכלי קרב חרב וחנית ע"כ כל אלו הרומזי' על או"ה בוטחים על חילם הם משולשים ומזויינים אבל התור והגוזל שרומז על ישראל אינם משולשים כי אין להם שום זיון רק בוטחים בד' המושיעם בעת צרה ליעקב ואחרי שגדולה האמונה והבטחון בזכות זה יירשו את הארץ ועוד אמרו חז"ל אקרא דחבור עצבים אפרים שכל זמן שים שלום אהבה ואחווה בישראל אף שחוטאים בכ"ז ד' נצב לימינם להושיעם מיד אויב וזהו שהוסיף השם להבטיח לאברהם אבינו כי ויקח לו את כל אלה הנזכרי' הרומזי' לאו"ה ויבתר אותם בתווך" שהקנאה והשנאה השוררת ביניהם להפריד ולהפריא בין אחים ולעורר מדנים ביניהם ויתן איש בתרו לקראת רעהו כי איש לבצעו מקצהו כל אחד ואחד מנגד לחבירו עי"ז המה כרעו ונפלו אבל את הצפור אלו ישראל לא בתר כ"א תמיד יהיו יחדיו תמים ודבקים איש באחיו וזכות השלום תעמוד להם אף שיחטאו ע"כ וירד העיט על הפגרים אחרי שהם נפרדים אלו מאלו וסר מהם נשמת חיים הוא השלום ודומים לפגרים מתים ועי"כ וישב אותם אברם הפיחם והבריחם ברוח קדשו: ויהי השמש לבוא וכו', י"ל כי דעת שתשקע שמש ההצלחה משמי ישראל כי רצון האומות להכביד עול הגלות על צווארינו כי ברדפנו אז החיב מצדינו לעשות את אשר לאל ידינו למען כעמוד חי כל הימים ולא ישטפונו גלי הצרות אבל אם אנו שוכבים ח"ו בתרדמת העצלות ולא נקום ונתעודד להסיר הסכנה והצרה אשר נגד פנינו אז אנו בעצמנו מתחייבים בנפשותינו על אשר לא התאזרנו לעשות חיל וזהו הרמז ויהי השמש לבוא אם אנו רואים ששמש חירותינו קרובה לשקוע ותרדמה נפלה על אברם שהוא יושב בטל כישן ואינו עושה מאומה להקדים רפואה למכה אז אימה מהחשיכה הגדולה נופלת עליו אבל אם נתעורר מתרדמתינו ונתקומם להסיר מחמתם הרעה אז אין מגור ופחד מהחשיכה הגדולה כ"א לכל בנ"י יהי' אור במושבותם ולא יחרץ כלב לשונו אם נקום ונתעודד לעשות חיל ד' יעזור לנו שכל כלי יוצר עליך לא יצלח: הנה עצרני ד' מלדת בוא אל שפחתי אולי אבנה ממנה. שע"כ אין הת"ח מצויי' שיהיו בניהם כמותם בשביל שהם דבקים באשת בריתם ולא יתנו לאשה זרה חילם ח"ו ע"כ בשעת החיבור והזיווג כמער איש ולויות אחרי שגם להם תאוה ויצר סוכן כאחד האדם ע"כ אף שמכוונים לקיים מצית פרו ורבו מ"מ גם הנאת עצמם ובשרם מעורב בו ע"כ הפרי אשר יולד להם אינו כ"כ זך ונקי כי בחטא התאווה יחמתנה אבל האנשים אשר למלאות תאותם ולרוות תשוקת בשרם ילכו אל הזונה ובעת יביאו האנשים על הנשים כבר מלא תשוקתו ואין כוונתו לעת מצוא זו אשתו רק להעמיד תולדות ע"כ אחרי שהמחשבה ההיא היא זכה וברורה גם תולדותיה זכים וברורים ואחרי שאברהם ושרה היו עקרים בטבע ולא יכלו להוליד אלא ע"י נס ופלא אבל הקב"ה לא עביד ניסא לשיקרא ולא יעשה עמם לטובה אות אלא אם בשעת זיווגם אין כוונתם אלא להוליד ולא יתערב זר התאוה אבל אם בעת חיבורם יתאוו תאוה ומחשבתם גם למלאות תשוקת יצרם אז כבר נתחלל יצועם מן הקדש ואינם ראויים לעשות להם נס ולשנות טבעם עבורם ע"כ אמרה שרה בצדקתה בוא אל שפחתי למלאות עתה תשוקת יצרך ואח"כ כשתבוא אלי לקיים עונתך לא יהא במחשבתך רק להוליד ולא למלאות ספקך ואז אולי כזכה לנס ואבנה אנכי ממנה בהיות מחשבתך נקי מסיג התאוה:
והוא יהיה פרא אדם ידו בכל וכו', עפמ"ש בספורנו פרא מצד אמו אשר בשר חמורים בשרם ואדם מצד אביו שיעשה תשובה ועפ"ד בקדש י"ל שמתחלה יהי' פרא והוא בעת רשעתו אשר נמשל כבהמה נדמה ולבסוף יהי' בעל תשובה ויקרא אדם ובתחלה בזמן רשעתו ידו בכל תהי' להרים יד על חבירו להכות באגרוף רשע ולבסוף יד כל בו והי' מהנעלבים ואינם עולבים וישב בדד וידום וכ"פ הר"א שהובא ברמב"ן שבתחלה הוא ינצח עמים ולבסוף הוא ינוצח ואחרי שבמקום שבעלי תשובה עומדים אץ צדיקים גמורים יכולים לעמוד סיים ועל כי כל אחיו ישכון שיהי' קודם להם במעלה כבעל תשובה: התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך, ולהלן נאמר והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם ברית עולם, עפמ"ש בלוח ארז בראשית לפ' מ"ש בשבת "אות היא ביני וביניכם" שהקב"ה הי' יכול לבקש מאתנו שנקדש כל עתותינו קדש לד' והיצ"הר מבקש כל רגעי עתותיו למלאות בהם משאלות הגוף והקב"ה עושה פשרה ואומר ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי קדש וזהו "ביני ובינך" אויסגלייך בין שני צדדים המתנגדים אשר כל אחד ואחד מוותר מעט מתביעתו ופי' מאז"ל שאדה"ר כששמע שקין אמר עשיתי תשובה ונתפשרתי כלומר שהקב"ה מתרצה ומתפייס אף בפשרה כנ"ל פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת שהוא ג"כ פשר בין הצדדים כנ"ל:
והנה מצד"ק גמור הקב"ה אינו מסכים לפשר כ"א לפום גמלא שיחנא שיהי' כלו קדש צד אבל אחרי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת והקב"ה יודע שקרוצי חומר רובם נוטים לתהלוכות ארץ ע"כ מתרצה בפשרה בחציו לד' וחציו לכם ע"כ אמר הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים כפי' רמב"ן שנקרא כן מי שעושה פקודי ד' עוד טרם ציוהו ע"כ אתה בשלימותך ומעלתך הי' תמים ושלם בלי שום שמץ דופי כי ממך אדרוש שתלך בכחך הגדול לפני ולא יראה בך ערות דבר אבל אתנה בריתי לזרעך אחריך שאין בכחם להיות כ"כ במעלת השלימות ע"כ בהם אתרצה אם רק יהי' ביני ובינך פשרה כנ"ל והטעם למען שלא לך לבדך אהי' לאלקים שאתה בשלימותך תוכל לעמוד לפני אם אתבע ממך שתהי' תמים כלו קדש אבל אני רוצה להיות לאלקים גם לזרעך אחריך' שיעמדו במדרגה אחריך ע"כ לא אדרוש רק האמצעי המשובח הנ"ל: ובמדרש הובא בכתב סיפר התהלך לפני וכו' במצות מילה ונ' עפ"י שאמרו ז"ל בשעה שאמר הקב"ה התהלך לפני וכו' נרתע לאחוריו אמר שמא דבר מגונה יש בי כיון שאמר ואתנה בריתי וכו' נתקררה דעתו ונראה אחרי שאאע"ה קיים כל התורה עד שלא ניתנה כאז"ל והי' משכיל חכם ומבין מדעתו את כל דברי התורה הזאת עוד טרם ציוהו לפי"ז לפמ"ש הר"מ בטעם המילה להתיש כח התאוה ולזכך ולטהר את גופו הי' לו לא"א להמציא בשכלו גם מצות מילה ולא להמתין עד שנצטווה עליה אבל לדברי המפרשים שהמילה אינה אלא אות ברית קדש אשר צאצאיו חתם בו אז אין מקום לשאלה מדוע לא קיים אותה טרם נצטווה אחרי שבעצמותה אין לה שום פעולה להתיש החומר רק שהקב"ה קבע אותה לאות ברית כמו שקבע הקשת בענן לאות בר"ת לבאי עולם ע"כ אין למילה בעצמה שום סגולה רק אחרי שקבעה השם לאות ברית כמובן אבל לא הי' יכול למול מעצמו וזהו בשעה שאמר לו הקב"ה התהלך לפני הי' סביר כד' הר"מ שהמילה יש לה סגולה בעצמותה ע"כ נרתע "לאחוריו" על אשר לא עשה פעולה המטהרת הלזו בימים שעברו וזהו "לאחוריו" וחשב בדעתו אחרי שלא המציא מעצמו משכלו תועלת המילה זהו לאות שלא עלה עוד על רום שעי ההשכלה ופן ואולי עוד הרבה דברים המשליים את נפש אדם נעלמו ממנו והוא לא ידע ואשם בא' מאלה ע"כ אמר אולי דבר מגונה יש בי ע"כ להשקיט המיית רוחו אשר ד' שאין למילה סגולה בפני עצמה רק היא למען ואתנה בריתי ביני ובינך ברית עולם אשר לא יכרת רק אם השם ציוה עליה אבל לא קודם ובזה נתקררה דעתו ומה שאמר לו והיה תמים דמשמע כד' הר"מ שע"י המילה נעשה תמים הכוונה אחרי שציוה ד' עליה בי"ג בריתות והיא מצוה חמורה ונכבדה ע"כ כמו שכל המצוות מצרפי' ומזקקים את עושיהם עאכ"וכ שמצוה הנכבדה הלזו יש לה סגולה הנפלאה לעשות האדם שלם וכ"ז לאחרי שנצטווה עליה אבל לא מקודם כמובן וזהו כוונת המדרש שלא תאמר שהמילה בעצמותה יש בכחה לעשות את האדם תמים כ"א התהלך לפני שבמצות' מילה דייקא אחרי שנצטווית עליה רק אז יש לאל ידה לעשותך תמים:
ומה נמרצו אמרי יושר להעמיס זה בכח מאחז"ל בתנחומא אמקרא שלפנינו זש"ה סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם, הכוונה גלוי' אף שאברהם אבינו ברום שכלו וגודל צדקתו ויראתו הקודמת לחכמתו השיג מעצמו סוד ד' וידע את כל הסודות הצפונות בפקודי ד' והי' לו לקיים גם מצות מילה עוד בטרם יקרא אליו ד' והוא יעשה אבל כיון שהמילה אינה אלא אות ברית שכרת הקב"ה עם אברהם וזרעו ע"כ הי' צריך להמתין בריתו להודיעם עד שהודיע לו הקב"ה ששם את המילה לאות ברית:
ויכל לדבר אתו ויעל אלקים מעל אברהם, פירש"י שהצדיקים מרכבתן של מקום עפמ"ש באריכות בלוח את נשא שהקב"ה ממשיל את הצדיק עליו עד שכביכול הוא יושב והקב"ה עומד ע"כ כמו שהמרכבה והעגלה מוליכה ומביאה את האדם היושב או רוכב עליה ממקום למקום כ"כ הצדיקים אשר נאמר עליהם ותגזר אומר ויקם שצדיק מושל ביראת אלקים ורצון יראיו יעשה הם כמו מרכבה אחרי שגם הם ביכלתם להוליך כביכול את כבוד השכינה למקום אשר יחפוצו והם בזה כמרכבה שמניעה את בעליה ממקום למקום והיא מליצה נכבדה ועפמ"ש לפ' מ"ש ואראה על הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה ואמרו רז"ל שמדמין צורה ליוצרה שרומז ג"כ לזה שהאדם הצדיק הוא כביכול עליו מלמעלה גבוה ממנו כביכול ע"ד הנה מקום אתי ונצבת על הצור לזה אמר כאן שבזכות המילה ויעל אלקים מעל אברהם שלא הי' עוד מושל על אברהם עד שנאמר שד' הוא על אברהם עליו מלמעלה כ"א נעשה מרכבה לשכינה כנ"ל ונוכל לומר כמראה אדם עלי' מלמעלה ע"ד ונצבת על הצור הנ"ל:
הרמב"ם ה' מלכים פסק הואיל דבני קטורה נתערבו בבני ישמעאל כולם חייבים במילה והק' בשאגת ארי' סי' מ"ט שסותר א"ע למה דפסק בה' א"ב דהואיל שסנחריב בלבל את האומות אף גר עמוני ומואבי מותרי' לבוא בקהל דכל דפריש מרובא פריש עיין נוב"י מהדורא תניינא אה"ע סי' מ"ב ונ' ע"פ שנתעורר בתוס' חדשים פ"ד דידים דהו"ל לגזור שמא יקח מן הקבוע גבי גר ויש ראי' מזה למ"ש בשעה"מ פט"ו מאיסורי ביאה הובא בפתחי תשובה אה"ע סי' ד' כמו דאמרי' בממזר וודאי הוא דלא יבוא אבל ספק יבוא ה"נ עמוני ספק יבוא בקהל מה"ת ולא איצטריך לטעמא דמרובא קפריש רק להתיר גם מדרבנן עיי"ש ולפי"ז א"ש דלא גזרי' שמא יקח מן הקבוע רק שאם יעשה כן יהי' איסור דאוריית' משא"כ בספק עמוני דמותר מה"ת א"כ אף אם יקח מן הקבוע לא יהי' אלא איסור דרבנן ולא גזרינן גזירה לגזירה ולפ"ז אין התחלה לקו' שאגת ארי' הנ"ל דכ"ז לענין ספק עמוני דמותר מה"ת שפיר ליכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע אבל לענין מילה דבוודאי גם ספק בני קטורה חייבי' במילה מה"ת ככל שאר ספיק' דאורייתא דלחומרא תו גזרינן שמא יקח מן הקבוע כקושי' תוס' חדשים הנ"ל ע"כ שפיר פי' הר"מ שכלם חייבים במילה כנ"ל נכון ופשוט: