אור ברסלב
לוח ארז החדש על התורה החדש על פרשת כי תשא

לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט

החדש על פרשת כי תשא

החדש על פרשת תצוה

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם עפמ"ש בלו"א לפ' עקב תשמעון את המשפטים ישמר ה' אלקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, כי בעת שישראל עושין רצונו של מקום נתלין בזכות עצמן ואינם צריכים לזכות אבות ע"ש והנה דז"ל והי' מספר בני ישראל הוא בזמן שאין עושין רצונו של מקום, ואשר לא יספר הוא בזמן שעושין רצש"מ. לז"א כי תשא שצריך אתה לנשא ולנטל ולרומם את ראש בנ"י עד למעלה לזכות אבותיהם הקדושים כדי להצילם בזכותם זהו רק לפקודיהם. בעת שלא יתקיים בישראל אשר לא יספר רק שהם אינם עושים רצש"מ וצריכים להפקד ולהמנות ואחרי שהספירה והמנין של ישראל הוא לאות לבני מרי שאינם עושים רצש"מ מצאנו טעם הגון מ"ש ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, וק' הא כל אוה"ע נמנים ולא יאונה להם כל רע. ולהנ"ל כיון דישראל הובטחו שבזמן שעושים רצש"מ לא יספרו ע"כ אם ימנו ולא יהיו עושים רצש"מ צריכים לכפר שלא יהי' בהם נגף בפקוד אותם:

וי"ל עוד עפמ"ש בפ' ויקרא "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה'" ופירשתי כי אם אדם פשוט חוטא תשובתו הוא בנקל אבל אם אדם גדול חוטא אז תשובתו רבה לפי ערך החוטא גדול הערך. וגם אז"ל חכמים הזהרו בדבריכם ששגגת תלמוד עולה זדון, כי אם הת"ח חוטא בשוגג ישמעו העם ולמדו לעשות גם במזיד כן ונמצא מחטיא את הרבים ועי' לו"א ויגש נ"ג. וז"ש אם הכהן המשיח יחטא אף שהוא בשוגג מ"מ היא גורם לאשמת העם כמ"ש רמב"ן בפרשתנו שאשם הוא מזיד שהם יזידו לעשות כן כי שגגת תלמוד עולה זדון. ומאי תקנתי' אחרי שהחטיא את הרבים שלא ברצונו צריך להשתדל לתקן את המעוות במה שחטא כמו שהחטיא את אחרים צריך להשתדל לזכות אחרים דהיינו איש שהוא כולו חומר ומקורו ומחצבתו שלא בקדושה ומגישם בתכלית הגשם כבהמה את זה צריך לזכותו ולהכניסו תחת כנפי השכינה ולהקריבו אל ה' וזהו והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר איש כזה המשוקע בחומרית הן ממחצבתו והן בעצמו כולו בהמה יקרבהו להי. והנה במד"ר פ' כי תשא מלשון נושא עון וזהו הרמז כי תרצה לכפר ולישא עון מי שהוא ראש בנ"י כמו הכהן המשיח הנ"ל תקנתו ונתנו איש כופר נפשו עפמ"ש כופר נפש איש עשרו שהעושר השמור לבעליו לרעתו אינו זוכר ומעלה על לבו הקשה כאבן. שיש לו נפש אלך אלוך ממעל כי"א הוא כופר ומכחיש הנפש שלו האצולה ממרומים משערי רחמי שמים. לז"א כאן שתקנתו של הראש בנ"י שישתדל ונתן אותו לה' "איש" כזה אשר כופר ומכחיש נפשו ונשמת שדי שיש לו כ"א כולו מעשה בהמה יש כזה כי יקרב ויתן לה' בזה מכפר ונושא חטאו של הראש בנ"י. ועפי"ז אמרתי בפ' פרה לפי מאז"ל "כשא"ל הקב"ה למשה רבינו טהרתו וטומאתו של כאו"א כשהגיע לפ' אמור אל הכהנים א"ל אם נטמא זה במא יטהר עד שהגיע לפ' פרה אדומה א"ל ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת" עיי' דמש"א ערך פרה, כי הפ"א תמימה המורה על החטא בתכלית כפי' המפ', וזהו אדומה תמימה שתמימה באדמומות החטא ועון אשר לא עלה עליה עול תורה ומצות אדם כזה ויקחו אליך לקרבהו תחת כנפי השכינה, א"כ כשהגיע לפ' אמור אל הכהנים להזהיר גדולים על הקטנים כי הקטנים ילמדו וישמעו מהגדולים וע"כ שגגת תלמוד עולה זדון כנ"ל שאל מ"ר אם נטמא הכהן הגדול המשיח בחטאו במה יטהר הא בחטאו נמצא כמחטיא הרבים ח"ו והשיב הקב"ה שאין לו טהרה אלא אם ויקחו אליך איש כזה פרה אדומה תמימה ע"ד פר בן בקר וכופר נפש הנ"ל ולקחו לטמא כזה מעפר שריפת החטאת היא פרה אדומה כנ"ל:

עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה' י"ל כי מי שהוא פזרן בטבע ואין הכסף נחשב בעיניו למאומה אם הוא נותן מהונו לדבר טוב אינו מוכיח בזה טוב לבו ורצונו לה' כי אינו מנדב רק בשביל שבמה נחשב בעיניו הכסף הנמבזה אבל מי שמקמץ בהוצאותיו לצמצם די סיפוקו ובכ"ז כשנתבע לדבר מצוה נותן ולא חפניו זה אות ומופת חותך שלבו עמו בעת תתו החשוב והנכבד בעיניו ויתן הון ביתו באהבת ה' ומצותיו וכמ"ש בלו"א אקרא "וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' ונתת בכל אשר תאוה נפשך שעניני הגוף הוא צורר וקושר הכסף בידו יחזיק בו ולא ירפנו בנקל, אבל כשיבוא אל המקום אשר יבחר ה' הוא מפזר ונוסף עוד זה לאות שנותן באוות נפשי ונשמתי והנה מי שאין הכסף נחשב בעיניו אינו מחשב על המטבע הגדולה כמה נכלל בתוכה מטבעות קטנות שא"כ יחוס מלהוציא הרבה, אבל האדם החס על ממונו הוא יחשוב ויספור וימנה שבמטבע הגדולה נמצאים הרבה מטבעות קטנות ויחוס מלפזר וזהו עשרים גרה השקל אם חושב מתחלה שבשקל יש עשרים גרה עי"כ יצור הכסף בידו ובכ"ז יתן מחצית השקל למצוה אז ידוע בטח תרומה שלו קודש לה' הוא ולא בשביל שאין כסף נחשב בעיניו:

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ד' לכפר על נפשותיכם עפמ"ש האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור והקשה תוס' פסחים ח' מהא דתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס ותי' בס' איי הים להגאון בעל אפ"י וכן מצאתי להגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים פ"ק דנ"ה דחילוק יש דבודאי במצוה שמחויב לעשותה אינו רשאי לעשותה על מנת לקבל פרס אבל אם עושה יותר מהמחויב רק מנדבת לבו אומר סלע זו לצדקה בזה רשאי אף לקבל פרס א"ד ז"ל וביארתי בזה בפ' במדבר וזאת עשו להם וחיו ולא ימיתו בגשתם את קדש הקדשים ובמסורה שבבעה"ט וחיו את בניהם ושבו דהנה מי שמקיים את המחויב עליו נקרא קדש אבל מי שעושה יותר מהחיוב לפנים משורת הדין הוא קדש קדשים, וזהו רמז המקרא וזאת עשו להם וחיו שמותר לעשות על מנת שיחי' וזה דוקא בגשתם את קדש הקדשים כשעושה יותר מחיובו וע"ז הוסיפה המסירה וחיו את בניהם לרמז על מאז"ל בשביל שיחי' בני כנ"ל: ועוד אמרתי בזה במ"ש בפ' וירא "ושמרו דרך לעשות צדקה ומשפט למען הביא על אברהם את אשר דבר עליו" ונודע מה שהק' הא אין אדם רשאי לעבוד על מנת לקבל פרס ולהנ"ל א"ש דצדקה ומשפט הוא לפנים משורת הדין כמו שדרז"ל, ע"כ שפיר אמר לעשות צדקה ומשפט לפנים משורת הדין וזה רשאי על מנת לקבל פרס למען הביא ה' על אברהם. ויבואר עוד בזה בפרשת ואתחנן ועתה ישראל שמע אל החוקים וכו' למען תחיו וכו' דהנה אנחנו מחויבים רק לקיים את המצות אבל להבין ולהשכיל זהו יותר מהמחויב לפנים משורת הדין ע"כ אמר שמע והבין אל החקים מה שאין אתה מחויב ובכה"ג מותר על מנת לקבל פרס למען תחיו, או י"ל דלא היו מחויבים ללמוד ולעשות את החקים רק אחרי בואם לארץ בזמן העשי' ואם כבר לעת כזאת שאינם מחויבים עדיין ילמדו אותם מותרים גם על מנת לקבל פרס וז"ש ועתה ישראל בזמן ההוה שאינכם עדיין מחויבים תשמעו אל החקים ומותרים אתם ללמד לעשות למען תחיו כנ"ל, והנה מה שצוה השי"ת בשקלים העשיר והר יתנו בשוה הוא שיהי' בכונה זכה וברורה רק לשם שמים שאם הי' העשיר מוסיף הי' מקום להתגאות על העני ע"כ צוה ה' שיהיו הכל שוין ועי"ז במה יתגאה הנכבד על הנקלה וז"ש העשיר לא ירבה וכו' והטעם לתת את תרומת ה' בלתי לה' לבדו צריך שתהי' זאת הנתינה וזה רק כל אפין שוין, וכ"ת הלא גם אם יתערב בזה מחשבה זרה הא מ"מ הוא צדיק גמור אבל לפמ"ש דדוקא בדבר שבא בנדבה לפנים משורת הדין הוא כן אבל בנותן המחויב אינו רשאי לכוין להנאת עצמו וע"כ סיים שתרומה זו אינה באה בתורת נרבה כ"א לכפר על נפשותיכם וכיון דלכפרה קאתי אינו רשאי על מנת לקבל פרס וכאמור:

ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ובש"ס חולין מרדכי מן התורה מנין שנאמר מר דרור ומתרגמינן מרי דכיא, עפמ"ש רמב"ן שע"כ נקרא מר דרור שרק בעת הצב' הוא חפשי בחירותו אז נרדו נתן ריחו אבל כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם אז לא יעשה מור כ"א מעט ואיננו מבושם ראינו מזה גודל ערך החירות עד שגם הבהמה והחי' רק בהיותם כחפשי' יוכלו ליתן את פרים למכביר אבל בהיותם משועבדים פג ריחם וטעמם והנה ישראל בימי אחשורוש לא עבדו ע"ז אלא לפנים כשאז"ל וא"כ לכאורה למה הי' לו למרדכי למסור נפשו להפריע עצת המן הרשע אחרי שלא יבואו מזה לפרוע ולעבור על מצות ה' רק לפנים ולבם בל עמם וזהו מרדכי מן התורה מנין מהיכן למד מרדכי לעמוד נגד המן אע"ג שלא הי' רק לפנים וע"ז השיבו מר דרור כפי' הרמב"ן ומתרגמינן מרי דכיא (ומדוע לא נכתב בפסוק מר טהור כהתרגום) וע"כ להורות שהחירות הוא נכבד מאוד וראוי למסור נפשו עלי' ע"כ לא רצה מרדכי שיהיו משועבדים תחת עול המן ימ"ש:

וביארתי עוד כי ע"פ רוב הצדיקים רע להם בעוה"ז ופת במלח יאכלו כדרכה של תורה והטעם כדי שלא ישאנו ויבעטו ע"כ יאה עניותא לישראל החשובים וזהו מרי דכיא כ"ז שמר להם מזונותיהם ואין להם די זהב ושופי רב אז דכיא הם נקיים וטהורים מכל חטא ואח"כ כשנעשה מרדכי משנה למלך שוב פירשו ממנו סנהדרין כי הם לא רצו בגדולות ופירשתי בזה מדרשם ז"ל ריש פ' תרומה "הה"ד נבחר שם מעושר נבחר שמו של מרדכי ועושרו של המן" כי בבעה"ט הביא לפ' תרומה תורה מ' ורמז הכתוב ויקחו לי תרומה העוסקים בתורה מ' הם לרוב נצרכים להחזקת זבולון והם צריכים לקחת מתנות באדם וע"ז סמכו במדרש שהטעם לזה הוא בשביל שנבחר שמו של מרדכי שהוא מרי דכיא שבטוחים להיות טהורים כ"ז שמר להם מזונותיהם ע"כ ויקחו הם צריכים ליקח ותלוי' ביד אחרים:

וקדשת אותם והיו קדש קדשים כל הנוגע בהם יקדש עפ"י מ"ש לעיל פ' תרומה ובל"א שמיני מעשה ידינו כוננהו שקדושת ביהמ"ק תלוי עלינו שנקדש א"ע ואנו ומעשינו בקודש המה הכן והבסיס אשר עליו יעמוד הבהמ"ק על תלו והבהמ"ק משפיע עלינו שנהי' קדושים כמ"ש שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו וזהו וקדשת אותם והיו קדש קדשים שרק ע"י כחך יגדל קדושת בהמ"ק עד שיהי' קדש קדשים ומה כחו עליך כל הנוגע בהם יקדש שהישראל מתקדשים ג"כ ע"י המקדש והמקדש ע"י ישראל קדושים: קח לך סמים כו' וחלבנה סמים ולבונה זכה בד בבד יהיה - פירש"י שבד הוא לשון יחוד יש לרמז לפי"ז עפמ"ש הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב שלא יסתפקו ישראל א"ע בזה שהם כשושנה בין החוחים כלומר טוב מרשעי אוה"ע ולעומתם ברוך יאמרו לו כ"א שתהי' חשיבותו ומעלתו בפ"ע אף כשלא יערכוהו נגד אוה"ע. והנה חלבנה הוא ריחו רע והי' עולה על הדעת שנגד החלבנה המכוער ביותר די אם הלבונה שריחה טוב אע"ג שלא ההי' זכה בכ"ז יש לה עכ"פ חשיבות בערך אל החלבנה ולבטל טעות זה אמר קרא כי בד בבד יהי' כל אחד יחידי יהי' בערכו ולא תחד כבוד ישראל שע"ז נמ' הלבונה רק בקהל החלבנה כ"א גם אם יהי' בד ובדד ישב בכ"ז תהי' זכה. - ובמסורה הביא במקרא זה הבעה"ט ותפלתי זכה וי"ל הדברים כפשטן עפמ"ש רש"י שכל תפלה שאין בה מפושעי ישראל אינה כהוגן כמו שמנה החלבנה בין סממני הקטורת וז"ש רק באופן הקטורת שמעורב בה חלבנה אז תפלתי זכה ונשועת:

מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא כו' דקדק באוה"ח דפתח מחללי' בלשון רבים וסיים במות יומת לשון יחיד ונ' עפמ"ש בשבת ו' דאיסי בן יודא אומר שמצא במגלת סתרים שמלאכה א' יש בשבת שאינו חייב עלי' סקילה ולא ידענו איזו היא חוץ מהנך דמפורשים התם ולפי"ז כ' בהקדמת פמ"ג א"ח ה' שבת שא"א לחייב סקילה בשום מלאכה דהא כל חדא הוי ספיקא שמא זאת היא שאינו חייב עלי'. ובחי' הלכות בסוגיא דרודף הארכתי בזה, וכ' פשוט דבעושה ב' מלאכות בודאי חייב סקילה ממ"נ דהא רק מלאכה א' פטור עלי' והוא עשה שנים דיש עכ"פ אחת שחייב סקילה. והנה תוס' בשבת שם כ' דוקא לענין סקילה מספקים אבל לענין כרת וחטאת אין כאן ספק וכ"כ במנ"ח ריש מצות שבת ולפי"ז ה"ק קרא מחללי' בלשון רבים דהיינו דוקא בעושה ב' מלאכות הוא מות יומת אבל אם אינו עושה רק א, לא יומת וסיים בנו"ט כי כל העושה מלאכה ונתקשה הפמ"ג בהך נתינת טעם ולהטיל ה"ק א"כ צריך דוקא ב' חילולין משום כי כל העושה בה מלאכה רק ונכרתה דלענין כרת אין חילוק ואין ספיקא משא"כ לענין מיתה. אלא דלכאורה י"ל לפמ"ש תוס' שבת צ"ג ובסי' ב' הובא במנ"ח שם דצריך להתרות דוקא בפי' על איזה מלאכה הוא חייב א"כ גם בעושה ב' מלאכות לא יתחייב סקילה כיון דעל כל חדא מספקינן דלמא היא אותה שא"ח עלי' וא"כ בכאו"א הו"ל התראת ספק. ולזה י"ל דהא דה"ס לא שמה התראה היינו דמספיקא אין להרוג המותרה דאוקמי' לי' בחזקת חי כמ"ש בנוב"י ובצל"ח פסחים בהשמטות לפ"א דף י"ג סי' אי. וכ"ז היכי דא"ח כלל בלי התראה זו אבל היכי דחייב כבר כרת בלא"הכ א"כ בלא"ה גברא קטילא הוא דהא מחויב מיתה בידי שמים אפשר דבכה"ג לכ"א התר"ס שמה התראה וא"כ ה"נ כיון דעשה ב' מלאכות ועכ"פ כרת מחייב דהא לכרת אין כאן ספיקא תו מהני גבי' גם התר"ס. ואם כנים דברינו יבואר הכתוב כמין חומר וה"ק מחללי' מות יומת דהיינו בעושה ב' מלאכות וכנ"ל ולא תקשה אע"ג שעושה ב' מ"מ א"א לחייבו משום ה"ס לז"א כי כל העושה מלאכה ונכרתה דכרת עכ"פ חייב והוי גברא קטילא וע"כ חייב גם בהתר"ס כנ"ל:

ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' כל העושה מלאכה מות יומת ובמכילתא דרשו יעשה ע"י אחרי' דהיינו בזמן שישראל עושים רצש"מ ועמדו זרים ורעו צאנכם. והנה מי שטורח ויגע כל ימי המעשה בעבודה קשה אז ביום השבת שבו שובת וינוחו יגיעי כח אין לדעת אם שביתתו לש"ש או יתערב זר עמו למצוא מרגוע לנפשו הנדכאה ואומללה, אבל מי השבוע כולה מלאכתו נעשית ע"י אחרים והוא אינו עובד עבודה קשה, אם זה ישבות וינוח בש"ק מכל מלאכה זה בודאי כונתו לה', וז"ש ששת ימים יעשה ע"י אחרים מלאכה אז וביום השביעי בודאי שבתון קדש לה' כי אין לתלות סבת שביתתו ביגיעתו. והנה במדרש דרשו אקרא כל הנוגע בהר מות יומת בעוה"ז ובעוה"ב, כ"כ י"ל כאן, כי חדשים מקרוב יתחכמו נגד מצות שבת באמרם כי העולם לעבודה נוסדה וכל עמודי התבל יכונו רק על עבודת האנשים ע"כ לא יאות לאיש לנוח מעבודה יום שלם וזה מביא לידי שעמום. אבל באמת לא כן אתנו כי העבודה הגופנית היא רק המוכרחת שא"א להיות בלעדה אבל המותר נחרים, ורק נעסוק בתורה ומצות והראי' שהרי עוה"ב הוא יום שכולו שבת ומנוחה הרי שהעבודה בעצמה אינה מן הצורך לאדם רק כדי חייתו די מחסורו אשר יחסר לו והמותר מעתותיו יקדיש לה' ע"כ לעוה"ב שאין בו אכילה ושתי' גם עבודה לא תהי' בו. אבל מי שמחלל את השבת באמרו שצורך האדם רק לעבודה תמיד למה לו חיי עוה"ב שאין בו מלאכה ע"כ כגמולו ישלם לו וכל העושה מלאכה בדעתו הנכזבה הנ"ל גם במותו ימות גם מעוה"ב כי למה לו חיי מנוחה:

ובאופן אחר י"ל עפמ"ש בלו"א עקב ק"ג אקרא דלא יהי' בך עקר שהחיוב על עם ישראל לא לבד לסחור את הארץ בדברים המצוים כבר כמו שאוה"ע מינים את ישראל, כ"א צריך לברוא גם חדשות וי"ל עוד טעם ע"ז כי אנו מצווים לשבות בש"ק כמו ששבת הקב"ה מכל מלאכתו. והנה השי"ת הוא בורא חדשות ע"כ רק אם אנו ג"כ פועלי חדשות אז גם שביתתנו בשבת כעין שביתה של מעלה אבל אם אין אנו פועלים חדשות אז מה דמות תערוך שביתתנו לשביתתו ית"ש והנה בכתב והקבלה פי' שמלאכה נקראת רק בריאת חדשות אבל עבודה נקראת כל מעשה ע"ש ע"כ אמר ששת ימים יעשה מלאכה דהיינו חדשות ונצורות ועי"כ ביום השביעי יהי' שבת שבתין לה' כמו שהוא ית"ש שבת ממלאכה ממש:

ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, עפמ"ש במגלה "וימי הפורים האלה לא יעברו מתיך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" כפל הלשון י"ל ע"פ מה שרואים אנו באותם שפרקו מעליהם עול תורה ומצות ר"ל, בכ"ז בהגיע ימי החג חוזר וניעור זכרון הראשונים הימים אשר חיו תחת כנפי אבותיהם וחגנו בשמחה ובחרדת כבוד את ימי מועד ולבם עליהם יהמה מכה כחליל על חלול כבודם כי גלה מהם כן שמענו וראינו. וזהו וימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים אותם שנקראים בשם יהודים באמת וצדיק גברין יהודאין. אבל גם מאותם שאינם בעצמם ניכרים ליהודים והמה רק זרעם יוצאי ירך היהודים. גם מהם לא יסוף הזכרון עכ"פ מימים המקודשים. ופירשתי בפ' בהעלותך שאיש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה או לדורותיכם ועשה פסח לה'" ע"פ הנ"ל שאנשים הפוקרים ג"כ תקות חוט השני קשורה בלבותם בזכרון ימי חג ומועד וכ"ז שהזכרון הזה לא נמחק לגמרי מקרב לבם עוד יש תקוה שלימים יוצרו יעזבו את גלוליהם מקור משחתם בהם וישובו לאלוף נעוריהם. וזהו הרמז איש כי יהי' טמא לנפש שטימא את נפשו העלובה בהבלי העוה"ז והוא בדרך הרחוקה לכם שהרחיק א"ע ממחנה ישראל הכשרים ורק לדורותיכם כי הוא רק זרעם מדורות ישראל, אבל ועשה פסח אם עוד יזכור מימי נעוריו שאבותיו הדריכוהו לחוג את חג הפסח המקודש כ"ז שזכרון זה בלבו, אז לה' הוא ועוד תרופה למכתו ושב ורפא לו. והנה גם בש"ק כן הוא גם אותם שאינם שומרים שבת כהלכתו בכ"ז עוד יזכרו ויהמו על יום הקדוש ששבתו בימי נעוריהם בבית הוריהם וע"כ השבת הוא הקשר אשר יאחז בחבלי אבות ובנים. וז"ש ושמרו בנ"י את השבת למען עשותם את השבת לדורותם הבאים אחריהם אם גם לא ישבותו בו עכ"פ יהי' להם לזכרון ולברית עולם המאבד אבות ובנים:

ובאופן אחר פירשתי כי אע"פ שאז"ל מצות בטילות לעתיד לבא, מ"מ נ' לפמ"ש באוה"ח פ' בראשית ופ' יתרו שהשי"ת לא עשה מתחלה את העולם רק שיתקיים ששה ימים ולא יותר ע"כ נאמר כי ששת ימים עשה ה' כו'. וכשבא יום השבת ניתן מתחלה כח על ששת ימים שלאחריו נמצא שכל ש"ק הוא נפש המחי' את ששת ימי המעשה הבאים אחריו א"ד ז"ל. לפי"ז ש"ק א"א לו ליבטל לעולם שא"כ הי' העולם חוזר לתהו ובהו אחרי שלא נברא רק לששה ימים, וז"ש ושמרו בנ"י את השבת לדורותם ברית עולם. שבכל הזמנים גם כשיבטלו שאר המצות בכ"ז שבת לה' הוא יעמוד ויקוים כל ימי עולם כי ששת ימים עשה ה' כפי' או"הח שעשה ה' את הבריאה רק לששה ימים וביום השביעי כאשר שבת בו אז "וינפש" נעשה השבת נפש העולם ע"כ לדורות עולם צריך לקיימו כדי שיתקיים עי"ז העולם ולפי"ז נכון הדבר שכל העושה בו מלאכה יומת כי כיון שאינו מקיים הש"ק אין לו נפש המקיימו וממילא יומת המת דמעיקרא, וזה כונת הקרא בפ' ויקהל "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קדש וסיים כל העושה בו מלאכה יומת" כי באוה"ח שם פי' ע"פ דרכו בקדש שרק אז ששת ימים תעשה מלאכה ויהיו ימי המעשה אם לא נחסר הנפש וביום השביעי יהי' לכם קדש, א"ד ז"ל ושפיר מסיים לפי"ז כל העושה מלאכה יומת וכנ"ל:

עוד י"ל בפסוק זה כי אז"ל ושמרתם עשו משמרת למשמרתי ובפרט בעניני שבת רבו הגדרים והסייגים והשבותים שלא לבוא לידי איסור שבת ולכאורה יאמר שא"צ לגדור גדר באיסורי שבת אחרי שמחללי מות יומת מי פתי יסיר הנה למסור נפשו למות ולחלל את הקדש, אבל כ"ז בזמו שבהמ"ק הי' קיים והי' סנהדרין דנין דיני נפשות באמת ל"ה צריך לסייגים אבל משחרב בהמ"ק ובטלו ב"ד ולא יפול אימת מות על המחלל לזה צריך גדרים וסייגים וז"ש ושמרו בנ"י לעשות משמרת למשמרת ואע"ג שבזמן ההוא לא הי' הכרח לזה כי הי' ד"נ, אבל לעשות את השבת לדורותם שלא ידונו אז ד"נ ובכ"ז לברית עולם יהי' ולא יופר לזה צריך משמרת וגדר:

ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו שני לחת העדות לוחת אבן כתובים באצבע אלקים. דקדק באוה"ח למה הפסיק בין הנתינה לדבר הניתי, בהודעת הזמן. וכ' דרש"י פי' לחת כתיב שהיו שניהם שוין הכינה שאע"ג שהלוח הראשון תוכו רצוף מצות שבין אדם למקום הנכבד והנורא והשני רק בין אדם לחבירו הנקלה והי' מקום לומר שייקר ערך הראשון מן השני בכ"ז שניהם שוים במעלה וערך, והטעם שכבר צוה ה' על הדברים בשניהם ע"י המצווה ית"ש נעשו הדברים שבין אדם לחבירו ג"כ גבוהים ורמים כי ע"י שצוה אותם הקב"ה המצווה הגדול הגבי' אותם למעלה ראש, עפמ"ש בלו"א לפרש כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כי הוא בורא חדשות וחומרית דברים שבממון נעשים ע"י המצוה דברים גבוהים ועי' מ"ש בפ' התהלך לפני והי' תמים למעלה וז"ש ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו כאשר הש"י דבר אודות דברים הגשמיים ופקד פקודתו עליהם, עי"כ נעשו גם הם גבוהים ונשאים ע"כ היו לחת אבן שניהם שוין. ועוד י"ל אחרי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אלו הקב"ה השפיע כל גדל קדושתו לאין תכלית במצות שבין אדם למקום אז הי' קדושתם יתירה ונעלה על אותם המצות שבין אדם לחבירו, אבל אחרי שהקב"ה צמצם את הוד זיו קדושתו ולא השפיע גם על המצות הקדושים שבין אדם למקום רק חלק קטן מה שיוכל בן אדם קרוץ מחומר להשיגו עד שנוכל להמליץ שלא יד ה' כלה כתבה אותם שא"כ לית בר נש יכול למסבל השגתם רק הם כאלו כתובים רק באצבע אלקים שהוא רק חלק מידו הגדולה והנשאה ע"כ סיים בשביל שכתובים רק באצבע' אלקים ע"כ לחת העדות שניהם שוין במעלה:

וי"ל עוד במקרא הזה ופירש"י ככלתו שנמסר לו התירה במתנה ככלה - עפמ"ש כי לא ניתנה התורה למלה"ש וע"כ לא האציל הקב"ה את כל הודו בתוה"ק כי לאו כל מוחא סביל דא וע"כ צמצם הקב"ה את אור העליון ולא הופיע רק מה שיוכל אדם להשיג וגנז את אור התוה"ק הגדול לע"ל כמ"ש ומלאה הארץ דעה את ה', כפי' אוה"ח שלע"ל גם השער החמשים יפתח מה שנשאר עתה את ועם ה', ע"כ לא כלה הקב"ה לדבר את כל סודות התורה רק שהי' נראה ככלתו כאלו כלה לדבר אתו אבל באמת ארוכה מארץ מדתה ואלו הי' יכולת אז להשיג יותר יכלה הזמן והם לא יכלו והנה הכלה לא יכלה להראות את דודה כל זיווה ותפארתה עד שתכנס לחופה, וכ"כ תוה"ק לא תראנו נועם הודה עד לעתיד לבא וראה כל בשר יחדיו, וז"ש ויתן אל משה "ככלתו" כאלו כבר כלה לדבר אתו אבל באמת עוד לא כלה כי עוד יש ספונים וטמונים גנזי נסתרות אור הגנוז וזהו שפירש"י ככלה שמעלמת את יפי' בפני ארושה ע"כ תוה"ק שאצולה ממרומים דומה כאלו לא כתבה הקב"ה בכל ידו הגדולה רק באצבע חלק קטן ממנה כדי שיוכל האדם להשיג וזהו כתובים באצבע' אלקים:

לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים ויאמר וכו' ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא פתח בדיבור וסיים בלשון אמירה ובתחלה אמר עמך וסיים העם סתם, י"ל עפמ"ש באוה"ח פ' שמות בפ' וייטב שמשה ואהרן זכו בישראל מצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עליהם והוא אבינו שעל ידו נתקיימו ישראל ואלמלא אמו ואחותו לא נשאר ח"ו שריד ופליט מישראל ע"כ דבר אתו קשות כי שחת אעמך' אשר העלית כי לולי אמך ואחותך ירדו ח"ו במצולות אבל אח"כ ניחם על הרעה ואמר בלשון רכה כי אמנם לא עמך הוא כ"א בני אל חי כי ראיתי ובחרתי בבני ישראל כמו רואה אני את דברי אדמון וזה על כי עם קשה עורף הוא והיא המעלה של ישראל שהן עזין כמ"ש וסלחת לעונינו וכ' ונחלתנו שלא יעזבו עוד את האלקים שבחרו בו וכל הרוחות שבעולם לא יזיזום ממקומם:

סרו מהר וכו' ויש הוו וכו' ויאמרו אלה אלהיך ישראל דקדק באוה"ח דהרי מתחלה חמרו אלה אלהיך ואח"כ זבחו והשתחיו, ונראה עפמ"ש שהקב"ה למד זכות עליהם כמ"ש לא הי' ישראל ראוים לאותו מעשה וע"כ להורות תשובה הי', והנה מי שחוטא מטבעו הוא חוטא ממדרגה למדרגה כמ"ש היום א"ל עשה כך ולמחר וכו', אבל כיון שהקב"ה נתן להם מקום לחטוא כדי להורות תשובה ע"כ לא חטאו בעגל מן הקל אל החמור אלא להיפך להורות שלא חטאו מדעתם וכמ"ש בקרא דאין נבין וחכם כמוך שאחרי הודיעו אלקים ליוסף ע"כ לא נעשה במדרגה מתחלה חכם ואח"כ נבון המבין דבר מתוך דבר כ"א מתחלה נבון ואח"כ חכם עיין לו"א, וז"ש סרו מהר בפ"א חטאו לא מן הקל אל הכבד כמנהג רק מהחמור הי' ההתחלה שמתחלה וישתחוו ויזבחו שהיא ההתחלה מחמור ואח"כ אמרו אלה אלהיך, ויש להוסיף שז"ש אשר צויתים כביכול כאלו אמר אשר צויתים ונתתי להם מקום לסור מן הדרך וזה כדי להורות תשובה וזה הי' עליהם ללימוד זכות:

וישבר אותם תחת ההר כי משה רבינו רצה ללמד זכות על ישראל לדונם כפנוי' כאז"ל ועוד הי' להם התנצלות שהי' באונס כפיית ההר ומכאן מודעה רבה לאורייתא וזהו רמז כיון שההר רצה לשבר ולכלות אותם אם לא יקבלו את התורה ע"כ שבר את הלוחות תחת ובמקום שבירה של ההר ויהי' פירוש תחת ההר כמו עין תחת עין:

אל יחר אף אדוני וכו' כי ברע הוא - י"ל עפמ"ש הרמב"ן ומפרשי' שישראל הטעו את אהרן שהוא דמה בנפשו שאינם מבקשים רק מנהל ומנהיג תמורת משה רבינו והוא לא ידע את תכונת העם כמו משה רבינו להשכיל לאחרית דבר מראשיתו וז"ש "אתה" ידעת והיית משכיל על דבר להבין את העם כי ברע הוא אבל לא אני:

וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה הרן לשמצה בקמיהם עפ"י מ"ש בלו"א אקרא והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים שמי שבקרבו טמון ארבו הוא רע יותר ממי שמגלה קלונו וע"כ טמא טמא יקרא ולזה אמר אהרן בהיות שידע שבג' אלפי איש שעבדו את העגל טמון בקרבם יצרא דע"ז יקל מאתם העונש והסכנה אם יגלה בהתתייהו לעין כל ולא יהי' טמון בקרבם ורמב"ן פי' לשמצה הוא דבר קטן מלשון ותקח אזני שמץ מנהו, וזהו וירא משה כי פרוע הוא שנגלה קלוני כי פרעה אהרן בכונה לשמצה למען הקטין שאון קמיהם אם יראה ערותם החוצה ולא ילבשו אדרת שער למען כחש: וי"ל עוד ע"ד צחות עפמ"ש בשה"ג בשם קדמון א' לפרש מ"ש במשלי "ותפרעו כל עצתי ותוכחת לא אביתם שמעו מוסר ואל תפרעו" כי כשאדם מקבל במתנה דבר מחבירו אם רצונו לכבד את הנותן צריך לנהוג כבוד בדבר הניתן לו משא"כ מי שקונה דבר מחבירו בכסף מלא אז אחרי שכספו הוא יוכל הקונה לעשות בחפץ כרצונו וכ"כ בדברי מוסר וחכמה אשר יוכיח המורה לצדקה את העם אם מקבל עבורו תשלומי כסף אז יעשו כרצונם במ"סרו אבל כשילמדם בחנם אין כסף אז צריכים לכבד באימה את דבריו, ע"כ אמר ותפרעו כל עצתי אם אתם פורעים ומשלמים עבור עצתי אז עי"ז ותכחתי לא אביתם אבל אנכי אבקש אתכם שמעו וקבלו מוסר ולא תפרעו, והנה משה רבינו ע"ה למד זכות על ישראל במעשה העגל כאז"ל לי צוית ונאמר רק אנכי ה' אלקיך, וה"נ י"ל שהליץ בעדם אחרי שמשה רבינו ע"ה נתעשר מפסולתם של לוחות ע"כ ראה שרק ע"כ לא שמעו לקול מוסרו ע"י שפרעו כל עצתו וז"ש וירא משה את העם כי פרוע הוא ראה שהסבה שהעם סרו מאחרי דברו בשביל שהוא עה' קבל מהם ועל ידיהם פריעה. ועפי"ז יש ליתן טעם שהרבנים ומנהיגים נוטלים שכר ופרס מהקהל והתרעמו ע"ז הרבה מהראשונים ז"ל ולהנ"ל ז"ל שזהו טובה לישראל שיהי' להם התנצלות אם לא יטו אוזן לקול מורים ואם לא הי' מקבל שכר על הדרישה ח"ו לא הי' להם תירוץ על אשר השליכו אחרי גיום את דברי המוכיח בשער ע"כ מקבלים שכר על הפרישה היינו בשביל הפרישה שרבים פרשים וממאנים לשמוע תוכחת מוסר השכל וכדי לחפות ע"ז הם מקבלים שכר, וי"ל בזה ד' המסורה כאן שהביא מפסוק וראשו יהי' פרוע דהיינו שהראש והמנהיג טוב שיהי' פרוע לשלם לו שכר כדי שיהי' להם התנצלות כנ"ל, וי"ל ג"כ שזה כונת מאז"ל "מפסלתן של לוחות נתעשר משה' שע"כ נתעשר משה וקבל פריעה בשביל שידע שישנם בני אדם שיסורו מאחרי דברו וזה מכינה בשם פסלתן של לוחות כי נפלו מעל לוחות העדות וכדי לחפות עליהם קבל שכר ונתעשר:

ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן - כי רמב"ן כ' שאלו לא הי' מחייבים על עבודתם ורק בשביל שעשו העגל והביאו זהב לבעל ועברו על לא תעשה לך פסל והיתה הוראת שעה שיתחייבו מיתה על זה ולכאורה קשה הא קיי"ל בכל התורה כולה חין שליח לדבר עבירה והם בעצמם לא משו את העגל כ"א צוו לאהרן שיעשה וא"כ למה נתחייבו אך דבש"ס קידושין אמרו אין שליח לדבר עבירה הוא רק בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב וה"נ הי' בדיני שמים, וז"ש ויגיף ה' את העם שהי' רק מיתה בידי שמים ע"כ שפיר נענשו על העגל אע"ג שלא עשו בעצמם רק אשר עשה אהרן ואף דאין שליח לדבר עבירה מ"מ הא בדיני שמים חייב אבל בד"א היו פטורין:

והיה נכון לבוקר ועלית בבוקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר כי נאמר חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו וזריזים מקדימים לעלות אל ראש הר סיני לשלימות המעלה בימי ילדותם ושחרותם ואז יוכל להגיע למטרת חפצו לא כן מי שמאחר לעלות אל הר ה' אחר שכבר עברו ימי נעוריו לריק ולבהלה זה לא יגיע למחוז חפצו וזהו אך אז והיה נכון לבוקר אם ועלית לבוקר אל הר סיני בימי טל ילדותך ואז תהי' נכון לבך ובטוח שתעלה ותגיע ונצבת על ראש ההר לתכלית השלימות אבל אם לא תזרע זרעך בבוקר השכם אולי לא תגיע לראשו כי "ואיש" מי שממתין עד היותו לאיש בא בימים הוא לא יעלה עמך במדרגה כמותך שעלית כבר וא"א לו לראות בכל ההר להשיג את הכל כמו שמשיג מי שמכין את עצמו בבוקר: וביארתי עוד בפ' ויקהל "כל איש ואשה אשר נדב לבם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה' וכו'" כי מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וחנוך לנער על פי דרכו ע"כ כשאנו רוצים להעמיד הדת על תלה לעולמי עד צריכים אנו לזרז את הילדים ובנים בעודם בימי טל ילדותם ולהקדישם לעבודת הקודש וז"ש כל איש ואשה אשר נדבם לבם להביא ולסייע לכל מלאכת תוה"ק אשר צוה ה' ביד משה לעשות ולקיים פקודי ה' ישרים לנצח נצחים המה הביאו "בני ישראל" כמו את בני ישראל שיביאו את בניהם ויקדשום לה' ואז יצליחו במלאכת הקדש.

ויש לרמז זה גם בפסיק ג' הנאמר להלן ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל למלאכת עבודת הקודש לעשות' כלומר שהביאו את הבנים נדבה ויקדשום לעבודת ה' ואחרי שהעיקר לעבוד את ה' מנעוריו כמ"ש חנוך לנער וכנ"ל ע"כ סיים והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר שמה שהביאו הנדבה את הבנים לעבודת ה' הי' בבוקר השכם בימי נערותם:

ויאמר ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו באוה"ח הקשה כי למעלה אמר על כי קשה עורף הוא לא אעלה בקרבך וכאן אמר להיפך, ונראה כי ישראל הם קשה עורף דבמה שהחזיקו בו פעם אחת כל הרוחות שבעולם לא יזיזום ממקומם, ע"כ לאחר שחטאו קידם שחזרו בתשובה אמר לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף ויש לירא שמא לא יחזרו בתשובה לעולם ויחזיקו בחטא אבל אחרי שמשה רבינו ראה ששבו אמר שמעתה יחזיקו במעוזם וביראת חטא כי קשים ועזים הם, וז"ש ילך נא כעת ששבו ילך ה' בקרבנו אחרי שסלחת לעונינו שוב לא ימושו מדרך המלך כ"א ונחלתנו נהי' נחלתך לעולמי עד:

נגד כל עמך אעשה נפלאות- וראה כל העם את מעשה ה' כי נורא הוא עפמ"ש בלו"א וישלח ובכמ"ק שזה פלא גדול שבדור המאור הזה בכ"ז בכל יום עומדים עלינו לכלותינו והטעם שבשביל שאין בני ישראל מכירים השגחתו ית"ש רק בעת צר להם, וז"ש נגד כל עמך שיהיו אומות העולם נגד עם בני ישראל וזהו פלא והפלא אך הטעם בשביל שראה כל העם את מעשה ה' והנהגתו רק בעת כי נורא הוא ע"ד אותי נהג וילך חשך ולא אור אז אנו מכירים השגחתו והנהגתו הטובה:

תוכן העניינים

לוח ארז החדש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה