אור ברסלב
לוח ארז החדש על התורה החדש על פרשת כי תצא

לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט

החדש על פרשת כי תצא

החדש על פרשת שופטים

כי את הבכור בן השנואה יכיר וגו'- אמרינן בש"ס יכיר יכירנו לאחרים. התוס' בקידושין דף ע"ד ע"א כתבו שרבינו אליהו מפרש דילפינן אליבא דר' יהודא דנאמן לומר בן גרושה מדכתיב את בן השנואה יכיר ודרשינן מאי שנואה בנשואיה. והקשה ת"י א"כ מאי כשם שנאמן לומר בני בכור כך נאמן לומר בן גרושה הלא מפורש בקרא. ונ"ל כי הרשב"ם הרגיש דנקט בן חלוצה דאינו אלא דרבנן. ונראה דתוס' הקשו דלמא דוקא לטובת הבן אבל לא לרעה וע"ז תירץ ר"א דילפינן מבן השנואה. והנה במקנה ובתשו' ח"ס פירשו דלר"א איירי קרא כגון שידעינן שבן השנואה הוא הבכור ובן האהובה הפשוט אלא שנתערבו והשתא אומר האב על אחד שהוא בן השנואה והוא הבכור אלמא דנאמן אתרוייהו. והנה מלישנא דכשם מוכח דהה"ד בכה"ג היכי דידעינן דבן חלוצה הוא הבכור ובנו האחר הוא הפשוט אלא שנתערבו, ג"כ האב נאמן נאמן לומר שהוא בן החלוצה והבכור. וקשה דלמא שאני בן גרושה כיון דמתחלה כשנתערבו ולא ידענו מי הוא הב"ג הוה כל א' ספק בן גרושה וכיון דספק דאורייתא לחומרא א"כ כל א' הי' מחמת ספק כחלל וא"כ השתא שמברר האב שהא' הוא בן גרושה א"כ לזה שאומר עליו שהוא ב"ג הבכור אינו עושה לו שום רעה דהא גם מתחלה קודם אמירת האב הי' אסור לכהונה מחמת ספק והשתא נמי אסור וגם טובה עושה לו שמתחלה הי' רק ספק בכור והשתא הוא בכור ודאי, ולהאחר שאומר עליו שאינו בכור נהי דמפסיד לו ספק בכורתו מ"מ נגד זה עושה לו טובה שמתירו לכהונה דהא עד עכשיו הי' אסור מספיקא. וא"כ נגד דעתו שעושה לו שמפסידו ספק בכורתו מטיב עמו שמתירו לכהונה, משא"כ בנתערב בן חלוצה בכור עם בן האחרת הפשוט, כיון דבן חלוצה אינו אלא דרבנן הו"ל כל א' בספק דרבנן ולקולא והי' מותר לכהונה, ועי' מל"מ ה' מגילה. א"כ השתא שאומר האב על האחד שהוא בן חלוצה ובכור נהי' שמטיב לו לענין בכורה מ"מ עושה לו רעה לענין כהונה שעד עתה מותר הי' ועכשיו אסרו, ולהאחר עושה רעה לגמרי האחד שמפסידו הבכורה ואינו עושה לו שום טובה שאומר עליו שאינו בן חלוצה להתירו לכהונה ז"א דהא קודם אמירה האב הי' ג"כ מותר מכח סד"ר ולקולא. בשלמא בבן גרושה הי' אסור מחמת ספק דאורייתא משא"כ בבן חלוצה, א"כ קשה האיך אמר ר' יהודא דנאמן לומר בן חלוצה בכה"ג. וליישב זה צ"ל דמוכח מכאן דבאתחזק איסורא אף ספיקא דרבנן להחמיר, עיי' ש"ך ומנח"י סי' ק"י שנחלקו בזה, וכיון שכן אף בבן חלוצה עושה להפשוט טובה שעד עתה כיון שהי' בספק בן חלוצה ונתערבו דהוי אתחזק איסורא הי' אסור לכהונה ועכשיו האב מתירו והוי לגמרי כמו בבן גרושה, ולאינך שיטות צ"ל כמ"ש במל"מ שם עפ"ד הר"ן דהיכא דודאי יעבור אדרבנן לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא עיי"ש. עכ"פ מיושבת היטב קושיית תוס' דשפיר נקט ר"י כשם וכו' כלומר כמו דנאמן לומר שהוא בכור ואומר בן גרושה דהא קרא בהכי איירי בשנואה בנישואי' שהוא בן גרושה חייבי לאוין כמו כן הוא נאמן לומר בן חלוצה אף דאינו אלא דרבנן וסד"א מחמת ספק דרבנן לקולא לא יהא נאמן, קמ"ל. ומטעמא דאמרן או משום דבאתחזק איסורא אף ספק דרבנן להחמיר או כסברת הר"ן הנ"ל:

והנה רש"י בקידושין ע"ח פירש דרבנן לא פליגי על ר' יהודא אלא בבן גרושה אבל באומר זה בני בכור מודו. ותמה בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' קל"ז דתקשי לי' סוגיא דב"ב דף קכ"ז שלחו לי' לשמואל היו מוחזקים וכו' ומסיק הש"ס מספקא לי' אי הלכה כר"י או כרבנן דמפורש להדיא דאליבא דרבנן אף בבכור אינו נאמן. עוד תמה עליו מברייתא דמייתי הש"ס ב"ב קכ"ח שהיו מוחזקים ומוקי לה כרבנן אלמא דאף בבכור אינו נאמן. ועוד בה שלישי, מר' יוסף בר אבא דשלח לקמן האומר על תינוק בין הבנים נאמן ור"י אומר אינו נאמן ומוקי דר"י כרבנן אלמא חזינן להדיא דלרבנן ה"ה בבכור אינו נאמן. והביא שגם בתשו' חות יאיר נתקשה בזה ובאמת הדבר תמוה. ונלע"ד דבשעה"מ ה' מכירה הקשה מאי משני הש"ס דלרבנן איצטרך יכיר להיכא דנפלו לו כשהיא גוסס דא"א ליתנו במתנה אפי' לר"מ הלא קיי"ל כר' יוחנן בן ברוקה דאם אמר על מי שראוי ליורשו יטול פי שנים דבריו קיימין א"כ אכתי יש לו מיגו כיון שהוא בנו וראוי ליורשו דיכול לומר יטול פי שנים אע"ג שאינו בכור. ותי' דל"ק דלמא רבנן דר"י לאו כריב"ב ס"ל. אלא אי קשיא הא קשיא כיון דשמואל פסק להדיא כריב"ב מאי מספקא לי' הכא אי כר"י או כרבנן הא לא יכול לסבור כרבנן דא"כ תקשה לדידי' יכיר למה לי ואי לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ז"א דהא לדידי' דפסק כריב"ב ל"א קרא להכי דאית לי' מיגו עייש"ה. ולי קשה קושיא אחריתי כעין קושיא הנ"ל והוא למה השיב דיכתבו הרשאה נהי דס"ל כרבנן מ"מ יהא נאמן לדידי' משום מיגו הנ"ל כריב"ב לפי' רשב"ם דגרס דשאלת בני אקרא היתה על א' מן הבנים ולא כדמשמע מלישנא דגירסתנו ואמר על אחד שהוא בכור משמע אינש דעלמא שאיני מוחזק כלל לבנו ולק"מ. אבל רשב"ם דגריס על אחד מן הבנים ואזיל לשיטתו לקמן דעל אינש דעלמא לומר בנו לא תלי' כלל בפלוגתת ר"י ורבנן עיין לקמן גבי מתני' דהאומר זה בני וכיון דבמוחזק בבנו איירי הלא יש לו מיגו דריב"ב. וכי תימא כיון דמוחזקים באחר שהוא בכור הו"ל מיגו במקום חזקה וכיון דלא גלי לן קרא דנאמן מתורת יכיר אליבא דרבנן ממילא אף בתורת מיגו אינו נאמן כמ"ש רשב"ם לקמן בשמעתין מ"מ תקשי לפמ"ש הרמב"ן בקידושין הובאו דבריו בקצה"ח סי' רע"ט שאביא לקמן דדוקא במיגו שיכול לטעון ל"א במקום חזקה אבל מיגו שבידו לעשות אלימא דאף במקום חזקה אמרינן. א"כ תקשי אף אי שמואל סובר כרבנן מ"מ יהא נאמן מתורת מיגו. ונ"ל עפמ"ש בשב שמעתתא שמעתא ו' פלוגתת ראשונים דהא דאמרינן אשה שאמרה אשת איש ואח"כ אמרה פנוי' ונתנה אמתלא נאמנת היינו דוקא התם שאינה נאמנת מתחלה בתורת עד רק משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אז מהני אמתלא משא"כ היכי שהאמינה התורה עד א' בתורת עד הו"ל כב' עדים וכמו דבב' אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אף ע"י אמתלא הה"ד בעד א'. וכתב עוד שם דה"ה אם נאמן מתורת מיגו ג"כ מהני אמתלא והכריח כן משמעתין מאמר בני וחזר ואמר עבדי דנאמן אם נתן אמתלא עייש"ה. ולפ"ז יש ליישב קושייתי דודאי פשיטא להו לבני אקרא ולשמואל דנאמן האב אף נגד חזקה כסברת הרמב"ן הנ"ל כיון דבידו לעשות אלא הא מספקא להו אי אמרינן כר"י דהתירה האמינתו בתורת עד דיכיר כתיב או דלמא כרבנן דאינו נאמן מתורת יכיר רק מתורת מיגו. ונ"מ אי האב רוצה אח"כ לחזור בו מדבורו הראשין ולתת אמתלא לדבריו אי אמרינן כר"י דנאמן מיכיר בתורת עד תו לא מהני אמתלא משא"כ אי אמרינן כרבנן שפיר מהני וע"ז השיב להם שמואל דיכתבו הרשאה אם יחזור בו משום דמספקא לי' כנ"ל. ועפ"ז מיושבת היטב קושיית שערי התורה (הובאו דבריו בס' פני שלמה על ב"ב) אמאי שלח שמואל שיכתבו הרשאה כיון דמספקא לן אם האב נאמן הוה לי' לאוקמי מילתא אחזקתו הראשונה כמו שהי' קודם דיבורו והמוחזק מתחלה יהי' הבכור כמו בכל ספיקא דממונא דאוקמי' אחזקתו. ולהנ"ל הדבר נכון מאוד דבשלמא אי אנו דנין על דיבורו הראשון של אב אי נאמן או לא שפיר הוה לי' לאוקמי אחזקה כיון דמספקא לן אי נאמן במאמרו, משא"כ לפמ"ש דבדיבורו הראשון נגד החזקה פשיטא דנאמן אף לשמואל משום מיגו רק הספק אי יכול לחזור מדיבורו ע"י אמתלא ועתה נולד לנו ספק אי הי' נאמן בתורת יכיר או רק מטעם מיגו הוצרך שמואל לומר יכתבו הרשאה מאי איכא למימר דנוקי אחזקה, זה אינו דלמי יש חזקה הלא לשניהם יש חזקת בכור דהלא בתחלה קודם אמירתו הראשונה היינו מחזיקים את ראובן לבכור ואמר האב ששמעון הוא הבכור וכיון שהאב הי' נאמן אליבא דכ"ע אף לרבנן עכ"פ משום מיגו שוב החזקנו את שמעון לבכור ע"פ דיבורו של אביו והשתא שרוצה לחזור רק שאנו מסופקים אי יכול לחזור אין כאן חזקה לשום אחד מהן דהא כבר החזקנו את שניהם מתחלה את ראובן ואח"כ על פי דיבור האב את שמעון והוצרך לומר שיכתבו הרשאה, כן נ"ל נכון מאוד בישוב קו' הנ"ל ועפ"י הנ"ל יפורשו דברי רש"י היטב דלכאורה צריך להבין סברת רש"י מאי טעמא מודו רבנן בבכור שנאמן אף נגד חזקה כיון דקרא לא איירי בהני לדידהו. ולהנ"ל הדבר נכון דנהי דמתורת יכיר ס"ל לרבנן דאין נאמנות לאב מ"מ מה שכתב רש"י דאפ"ה נאמן היינו משום דקיי"ל כריב"ב הנ"ל דעל הראוי ליורשו דבריו קיימין אם כן נהי דאינו נאמן מתורת יכיר מ"מ נאמן מטעם מיגו. ולפי זה אין כאן קושי' מדמספקא לי' לשמואל אי כר"י אי כרבנן משמע דלרבנן אף לענין בכור אינו נאמן. זה אינו דהא כבר הוכחתי דהכא לאו לענין אמירתו הראשונה קאי אדרבה פשיטא לשמואל דנאמן אף לרבנן כפירש"י ומשום מיגו אלא דמספקא לי' אם יוכל לחזור ע"י אמתלא דאי אמרינן כרבנן נהי דנאמן מ"מ יכול לחזור כיון דאין נאמנותו משום יכיר. כנ"ל ברור. ואדרבא מסוגיא זו סייעתא לרש"י דקשי' לי' קושיית שערי תורה הנ"ל וע"כ דלענין חזרה קאי כנ"ל משא"כ באמירתו הראשונה פשיטא דנאמן ודוק. וממילא מיושבים ג"כ קושיות האחרות על רש"י דהוא ז"ל לא כתב כן דאף לרבנן נאמן אלא לפי מה דקיי"ל כריב"ב משא"כ לרבנן דריב"ב פשיטא דאינו נאמן לא משום יכיר ומיגו הא ל"ש. ולפי זה מוקי הש"ס שפיר סיפא דברייתא דהיו מוחזקין כרבנן ונהי דאף לרבנן נאמן משום מיגו היינו אי ס"ל לרבנן דר"י כריב"ב אבל הש"ס ליישב סתירת הברייתא דאוקי סיפא כרבנן היינו כרבנן דר"י וכרבנן דריב"ב כנ"ל. ומיושב ג"כ הקושיא מר' יוחנן דאמר על תינוק בין הבנים אינו נאמן כרבנן אלמא דאף לענין בכור אינו נאמן. ולהנ"ל הדבר נכון דבש"ס שם רצה מתחלה לפרש האי דאר"י דעל תינוק בין הבנים אינו נאמן היינו דס"ל כרבנן דריב"ב אלא דדחי' לי' דלישנא לא משמע הכי. עכ"פ מזה לא הדר הש"ס דר' יוחנן ס"ל כרבנן דריב"ב וכיון שכן מודה רש"י אליבא דידי' דאף בבכור אינו נאמן דהא ליכא מיגו משא"כ אליבא דהלכתא דקיי"ל כריב"ב שפיר פירש רש"י דרבנן מודו בבכור דנאמן וכאמור. כנ"ל נכון בישוב דברי רש"י ז"ל:

מיהו קשה לי טובא לשיטת הראשונים הנ"ל דבעד לא מהניא אמתלא א"כ מאי פריך הש"ס לרבנן יכיר למה לי תיפוק לי' דנאמן משום מיגו ולהנ"ל אי משום מיגו הי' בידו לחזור ע"י אמתלא משא"כ השתא דכתבה התורה יכיר ונתנה לו התורה נאמנות בתורת עד א"כ הוה כב' ואינו חוזר ומגיד אף ע"י אמתלא וצ"ע. ונראה מכאן ראיי' ברורה לשיטת הסוברים הובאו בקצוה"ח סי' פ' דדוקא באיסורא הוא דמהני אמתלא אבל לענין ממון אף דאינו נאמן רק בתורת מיגו מ"מ לא מהני אמתלא ועיי' תשו' נודע ביהודא מהד"ק אהע"ז סי' י"א שהביא כן בשם ח"מ סי' קט"ו והוכיח כן מדברי הרא"ה בנתקדשתי לפלוני הובאו דבריו בר"ן לכתובות בסוגיא דאמתלא ולפ"ז א"ש כיון דקרא לענין ממון איירי פריך הש"ס שפיר דאף אי אין נאמנותן רק מתורת מיגו לא מהני אמתלא וק' למה לי קרא ומדוקדק בזה לישנא דש"ס למאי נ"מ למיתבי' לי' פ"ש לא יהא אלא אחר כלומר כיון דלדידהו ל"א קרא אלא לענין ממון תיפוק לי' אף אי אינו נאמן רק מטעם מיגו מ"מ לא מהני אמתלא. אלא דלפ"ז נסתרו דברינו האמורים למעלה לפרש מילתא דשמואל דספק שלו הי' אי כרבנן ואינו נאמן רק משום מיגו ומהני אמתלא ולהנ"ל הלא בממון בשום גווני לא מהני אמתלא וגם הוכחת ש"ש מבני וחזר ואמר עבדי דמהני אמתלא וטעמא משום דאינו נאמן אלא משום מיגו כפירשב"ם וק' הלא בממון לא מהני אמתלא. ונראה דהא דאמרינן בממון לא מהני שום אמתלא אף דלא הי' נאמן מתורת עד היינו היכא דהי' נאמן עכ"פ בלי ריעותא כגון ע"י טען טובה משא"כ אי מיגו מתחלה נגד חזקה כגון בנדון דידן בהיו מוחזקים באחר ונהי דכתב הרמב"ן משום דבידו לעשות נאמן אף נגד חזקה מ"מ לא הי' דבורו אלים כ"כ שלא תהני אמתלא דהא גופי' דבממון לא מהני אמתלא לאו מילתא דפסיקא הוה כמ"ש בקצו"הח שם א"כ אף הסוברים דלא מהני היינו היכי דלא טען נגד החזקה מתחלה משא"כ בטען נגד חזקה.

א"כ דברינו דלעיל הלא קיימינן נגד חזקה וגם באומר בני הלא טען נגד חזקה דהי' מוחזק שאינו בנו ושפיר מהני אמתלא כיון דאינו נאמן בתורת עד. וארווחנא ליישב בזה קושיות קצו"הח סי' רע"ט דגם לר"י תקשה יכיר למה לי הא אית לי' מיגו ואי דהויא במקום חזקה כמ"ש רשב"ם מ"מ לסברת הרמב"ן הנ"ל כיון דבידו לעשות אף נגד חזקה אמרינן מיגו עיי"ש. ולהנ"ל הדבר נכון דבשלמא לרבנן פריך הש"ס שפיר יכיר למה לי ואי דק' די"ל דאיצטריך קרא דנאמן בתורת עד ולא מהני אמתלא ז"א דהא לדידהו לא איירי קרא שטוען נגד חזקה וכיון דבממון איירי אף אי נאמן רק משום מיגו ג"כ לא מהני אמתלא וקשה למה לי קרא, משא"כ אליבא דר"י דאיירי במקום חזקה וא"כ אי נאמן רק בתורת מיגו מהני אמתלא כדמוכח מבני וחזר ואמר עבדי כיון דטוען נגד חזקה אף בממון מהני אמתלא ע"כ איצטריך יכיר דנאמן בתורת עד ולא מהני אמתלא ודוק:

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם בברכות דף י"ט ע"ב בסוגיא דגדול כבוד הבריות. תא שמע והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם. הקשו תוס' שבועות ל' דהו"ל לש"ס לשנויי שב ואל תעשה שאני כמו דמשני לקמן גבי טומאה. ותמה בתומים סי' כ"ח הא תוס' גופייהו כתבו בשבועות לחלק דדוקא גבי גנאי גדול מהני שב ואל תעשה אבל לא גבי גנאי קטן וכתבו ג"כ דהשבת אבדה באינה לפי כבודו אינו רק גנאי קטן וא"כ קשה טובא מאי הקשו דלישני שוא"ת הא בגנאי קטן לא מהני שוא"ת. ונ"ל דהנה באמת סברת התוס' לחלק בין גנאי לגנאי אינה מוסכמת אליבא דכ"ע, עיי' שא"כ הוכיח מדברי הרמב"ן בס' תה"א דלא ס"ל לחלק כן. ובאמת מהיכי תיתי לחלק אלא שהתוס' הכריחו כן מכח קושייתם בב"מ בסוגי' דוהתעלמת דהק' לכתוב קרא דולאחותו ולמה לי הך קרא דוהתעלמת דהא ידעינן במכ"ש מטומאה דהתם איסורא והכא רק ממונא ותירצו דהו"א התם דאיכא גבי מת מצוה גנאי גדול משא"כ בהשבת אבדה דליכא גנאי גדול אימא דלא, לכך איצטרך קרא והתעלמת עיי"ש ולפ"ז שפיר הכריחו מן הקרא גופי' דיש חילוק בין גנאי גדול לקטן. אבל באמת אם לא הי' להם הכרח זה בודאי גם הם ז"ל יודו דאין חילוק בין גנאי לגנאי. והנה כל קושיות התוס' בב"מ לא היתה אלא דנילוף ממונא מאיסורא מכ"ש משום דממונא קיל וע"כ דיש לחלק בין גנאי לגנאי אבל אי נימא אדרבה ממונא חמיר מאיסורא אין כאן התחלה לקושיית התוס' הנ"ל, דאי כ' ולאחותו הו"א התם דאיכא איסורא דקיל משא"כ ממון דחמיר לא וממילא דאין כאן הכרח לתירוץ התוס' לחלק בין גנאי לגנאי. והנה בבאר יעקב או"ח סוף ה' מגילה הקשה השואל הגאון בעל זכרון יוסף מאי משני הש"ס כאן ממונא קיל מאיסורא הלא התוס' בב"מ כ' הכריחו דממונא חמיר מאיסורא תדע דאין הולכין בממון אחר הרוב משא"כ באיסורא והכא ל"ש תירוץ תוס' דהתם עי"ש תירוצו עכ"פ י"ל דזה הי' סברת המקשה דפריך מוהתעלמת ולא אסיק אדעתי' דאיסורא מממונא לא ילפינן היינו משום דסובר כסברת תוס' ב"מ הנ"ל דאדרבה ממונא חמיר מאיסורא ונילוף מכ"ש וע"ז מתרץ לו דאדרבה איסורא חמיר מממונא, עכ"פ המשקה הי' סובר דממונא חמיר. וכבר כ' דאי אמרינן ממונא חמיר אין כאן הכרח לחלק בין גנאי לגנאי דבלא"ה לא קשה קושיית התוס' וכיון שאין כאן הכרח מנ"ל לחלק. והקשו תוס' שפיר דהו"ל לשנויי שב ואל תעשה שאני ואי משום דלא הוי רק גנאי קטן ז"א דאי לא משני איסורא מממונא לא ילפינן אלא קיימינן בסברת המקשה דממונא חמיר בוראי אין חילוק בין גנאי גדול לקטן והא דכתבו תוס' לחלק היינו לפי מה דמסקינן ממונא קיל וקשה קושיית תוס' הנ"ל ושפיר הוכרחנו לחלק בין גנאי לגנאי משא"כ לס"ד דש"ס מקשה הש"ס שפיר. כנלע"ד נכון בישוב קושיא הנ"ל. ובכ"ז נ"ל אעפ"כ ליישב קושיית תוס' הנ"ל עד"ז דצ"ל למה מייתי המקשה הכא הברייתא להקשות מינה ארב ולא מייתי מתני' דב"מ מצא שק או קיפה וכו' ואי דניחא לי' לאתויי ברייתא דמייתי קראי דמיניה קא יליף הך דינא למה לא מייתי בשבועות ל' ג"כ הך ברייתא אלא מביאה המשנה וא"כ ה"נ הי' לו להביא מתני'. ונ"ל ע"פ מה שנחלקו הרמב"ם והרא"ש בזקן ואינו לפי כבודו אי רשאי למחול על כבידו ולהשיב דרמב"ם ס"ל דיכול ורא"ש ס"ל דאינו יכול למחול עיי"ש ברא"ש פ"ב דמציעא. והנה בתוספות חדשים פ"ב דב"מ כתב לישנא דמתני' מסייע להרא"ש מדקתני מצא שק וכו' ה"ז לא יטול הו"ל למימר אינו חייב ליטול דמשמע מיני' אינו חייב הא אם רוצה ליטול רשאי מאי לא יטול דקתני אע"כ דאינו רשאי ליטול כשיטת הרא"ש. א"ד ז"ל:

ואני אומר אם לישנא דמתני' מסייע לרא"ש לישנא דברייתא מסייע לרמב"ם, דלישנא דברייתא בפשוטו קשה להלמו דנקט פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם כיצד כגון כהן בבה"ק וכו'. וקשה הא דנקט פעמים שמתעלם ניחא כיון דהתורה אמרה על הכלל דלא יוכל להתעלם ורק בהנך פרטים רשאי להתעלם שפיר שייך למימר בי' לישנא דלפעמים, אבל הך ופעמים שאי אתה מתעלם קשה טובא מאי פעמים דקאמר הא בשום פעם אין רשאי להתעלם ופעמים משמע דרק לפעמים באיזה עתים אי אתה רשאי להתעלם. והוא דקדוק עצום. ועוד קשה דהוא מיותר לגמרי בברייתא דהא הברייתא אינה רוצה להשמיענו רק דבזקן ואינם לפי כבודו דרשאי להתעלם ולא הו"ל למנקט אלא הך דאתה רשאי להתעלם. ולמה לי להשמיענו פעמים שאי אתה מתעלם זיל קרי בי רב הוא. אבל לשיטת הרמב"ם הדברים נכונים מאוד דהא מסיק הש"ס בב"מ דלכהן והוא בבה"ק ולמלאכתו מר בה לא איצטריך קרא רק איצטרך לזקן ואינה לפי כבודו. ולפ"ז הכי פירושו דברייתא פעמים שאתה מתעלם כגון בזקן ואינה לפי כבודו ולפעמים שאף בהנך גווני גופייהו דרשאי להתעלם אעפ"כ אינו רשאי להתעלם כגון היכא דמוחל על כבודו אף זקן ואינה לפי כבודו אינו רשאי להתעלם. והשתא א"ש דנקטי' בהך ברייתא ונקט בלישנא דפעמים משום דלאו אדעלמא קאי דע"ז באמת ל"ש לישנא דפעמים דהא תמיד אינו רשאי להתעלם ועוד דל"ש תנא בברייתא אלא אזקן ואינה לפי כבודו קאי. כנ"ל ראי' נכונה מלישנא דברייתא לשיטת הרמב"ם. ולפ"ז י"ל דרמב"ם ורא"ש בהא פליגי דרא"ש סובר משמעותא דמתני' עדיפא וממתני' משמע דאינו רשאי למחול ורמב"ם סובר ברייתא דמייתא קרא עדיפא וברייתא משמע דיכול למחול. והנה כבר כתבתי דההכרח לחלק בין גנאי גדול לקטן הוא קו' תוס' דלמ"ל קרא והתעלמת נילף מלאחותו וע"כ דשא"ה דגנאי גדול, ואם אין לנו הכרח זה בודאי אין חילוק. והנה לשיטת הרא"ש אין התחלה לקו' התוס' כלל דאי כתב קרא דלואחותו לחודי' הו"א דרשאי למחול על כבודו והתם במת מצוה שאני דאין הכבוד שלו אלא של מת והאיך ימחול הוא על כבוד אחרינא. ובסברא זו נתכוונתי עם התומים משא"כ בהשבת אבדה דכבוד דידי' הוא הו"א דיכול למחול ואפשר דצריך למחול כסברת התומים הנ"ל קמ"ל קרא דוהתעלמת דמחוייב להתעלם ואינו יכול למחול, וע"כ דלשיטת הרא"ש אין חילוק בין גנאי לגנאי כיון דאין הכרח מכח קושיא הנ"ל משא"כ התוס' דהקשו כן סברי כשיטת הרמב"ם ושפיר קשה כנ"ל והוצרכו לחלק בין גנאי לגנאי. וממילא מיושב קושיית תוס' שבועות שהתחלנו דהו"ל לשנויי שוא"ת שאני. ז"א כמ"ש בתומים דהוי רק גנאי קטן ובגנאי קטן ל"מ שוא"ת ומיושב דקדוקנו דלא מצי להקשות ממתני' ז"א דא"ל כקו' התוס' שוא"ת שאני ואי דהוי רק גנאי קטן מנ"ל לחלק בין גנאי לגנאי כיון דמק' ממתניתן וממתניתן מוכח דאינו יכול למחול כנ"ל וכיון דאינו יכול למחול בלא"ה ל"ק נילוף השבה מלאחותו. לכך מייתי המקשן הברייתא ומברייתא הלא מוכח כשיטת הרמב"ם דיכול למחול הדרא קו' תוס' לדוכתה למ"ל קרא דוהתעלמת וע"כ דיש חילוק בין גנאי לגנאי ולא מצית לתרוצי שוא"ת שאני כקו' תומים דאינו רק גנאי קטן כנ"ל פרפרת נאה:

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או בצים והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך - כי אז"ל המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי זה מתחייב בנפשו. וקשה הלא כתיב כי אראה שמיך וגו' מה אנוש כי תזכרנו וכתיב מלפנו מבהמות ארץ א"כ החיוב על האדם לחקור בידיעת חכמת הטבע לדבר מן האזוב אשר בקיר עד הארז אשר בלבנון למען מהם יבין ויתבונן מה גדלו מעשיך ה' א"כ האיך מתחייב בנפשו אם יתפלא על נאות אילן ודשא. והתשובה לזה כמ"ש לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. ה"כ מתחלה טוב לאדם שיעסוק בכל החכמות למען הוציא יקר מזולל שילמד מהם להכיר גדולת הבורא ב"ה אבל אחרי שכבר למד ואכל תוכם מה שרצוף בהם אהבה לה' ולתוה"ק וכבר הוציא טהור מטמא לא יתהלל עוד בידיעת חכמות הזרות החיצוניות כ"א יזרם הלאה ולא יאמר להם אחרי שכבר בא על שכרם. והנה צפור הוא כנוי למחשבות אשר ירימו עוף לשמי מרום. וז"ש כי יקרא קן צפור לפניך רעיונות המפיצים אור על דרכך בקודש תמצאם בכל עץ נחמד להשכיל או על הארץ ויסודותי', הם יושיטו לך או אפרוחים או בצים, הם הרעיונות אשר לא הבשילו עוד אשכלותיהם כל צרכם אבל גם האם הוא החכמה אשר ממנה תוציא תולדות לטובה היא רובצת על הבנים הרעיונים אשר יולדו על ברכי', לזה אמר לך לא תקח האם על הבנים לא תתן באוצרותיך החכמה בעצמה עם רעיונות הטובות אשר נולדו לך ממנה כ"א שלח תשלח את האם אותה תשלח לנפשה מאתך ורק הבנים הטובים תקח לך. וע"פ הדברים האלה פי שנים ברואי לפרש עוד הפעם את המדרש פליאה "אם קיימת מצות מילה ופריעה בדחילו ורחימו לא תקח האם על הבנים ואם לאו שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך' כי אף שאמרנו שזו הדרך ילכו בה לשבוע מצוף דבש שאר החכמות כל חלקה טובה כל דעה זכה וברורה נקח מהם והמותר נחרים תוכן נאכל וקליפתן נזרוק בכ"ז טוב לפני אלקים ימלט מהן ולא תגע בהן יד לנגוע בקצהן כי רוב פעמים מות הנפש בסירם כי יסירו את האדם מאחרי ה'. ובפרט אחרי שכבר נגה עלינו אור החמה שבעתים הוא אור תוה"ק אשר גלתה לנו כל תעלומות להורותנו דרך חכמה, מה לנו לחבוק אשה זרה, טוב שנתעלס באהבים ויעלת חן דדי' ודודי' ירוונו בכל עת הפוך בה דכולה בת. והנה המילה היא להכניסנו בבריתו של הקב"ה ע"י שנסיר הערלה מבשרנו נסתרה המחיצה המפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים ושלא נאמר שעדיין צריכים אנו למודעי לחקור ולהתפלסף למען דעת את ה', ע"כ ניתנה לנו הפריעה להורות ולרמז שאחרי שהוסר המסך המבדיל כבר הכל גלוי וידוע ופרוע לפנינו אין מן הצורך לצלול בים החקירה או לעלות על מרומי הדרישה למען דעת את ה', כ"א מבשרי אחזה אלקי לא נפלאת היא ולא רחוקה כ"א הברית קודש נגלה ונראה לעין כל אם נשמור ולעשות את כל דברי התורה, ע"כ לא נצטרך לא לאם ולא לבניה, רצוני לא לעסוק בחכמות חיצוניות להוליד מהם זרע קודש כי התורה לבדה באורה נראה אור בהיר בשחקים מינה לא נזוע. משא"כ אברהם אבינו ע"ה שלא הופיע עליו עדן אור התורה מסיני כ"א הוא בחכמתו ובחקירתו הוצרך לחפור באר אשר ממנו יצאו נוזלים מים קרים על נפש עיפת ורק רוח מבינתו אלפהו לעלות למדרגת ידיעת ה' ע"כ "לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו" שאצלו לא הי' עדיין דבר ה' גלוי וידוע לעין כל כי הוצרך לשדד עמקים ולחקור ולדרוש עדי הסירו את הלונה והמנסה. ע"כ הוא הי' מוכרח לדרוש ולחקור בחכמות למען יגיע על ידיהן ללקח טוב. אבל אנחנו שכבר הכל גלוי וידוע לפנינו בספר התורה ואנו קיימנו כבר מילה ופריעה שהברית קודש כתוב מפורש באר היטב וראהו כל בשר יחדיו.

ע"כ לא נקח האם על הבנים, לא נצטרך ליקח לה את האם היא החכמה הזרה כנ"ל ולא את תולדות", ואם לאו והיא בימי אברהם אבינו ע"ה שלא היתה עדיין פריעה בגלוי כ"א כספר החתום הי' דבר ה' והי' מן הצורך ליקח את שאר החכמות לרקחות ולטבחות כדי שמהם ומהמונם בן יולד לנו אשר זרע קודש מצבתו אז מזהירך שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך אחרי לצרכך אבל האם שלח מעל פניך:

לא תקח האם על הבנים וגו' למען ייטב לך והארכת ימים - במד"ר כי יקרא וגו' הה"ד כי לוית חן הם לראשך רבנן אמרי נעשה ד"ת חן לרשיותך. ופי' במ':

לימי זוקנתיך כי אז נעשה אדם רש ותש כח. כיצד אדם בן תורה בשעה שהוא מזקין הכל באין ומסבבין אותו ושואלים אותו דברי תורה, וצריך להבין ההמשך לדרשא זו עם מצוות שילוח הקן, ונראה עפמ"ש לפרש הפ' בפ' חיי שרה ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי" כי הזקנים לרוב אינם מרגישים עוד להשתתף א"ע עם הצבור להיטיב להם כ"א הם מתבודדים ולכבוד עצמם לבד הם דורשים ונקראים בשם "עגאסיסטען" ע"כ אז"ל אין ממנין זקן בסנהדרין ובצעירי ימים הוא להיפך שהם ברתיחות דמם ובהרחבת לבם ברצונם לתקן עולם ולהשתדל עבור כל איש ואיש עד שישכחו לעשות עבור עצמם ובשרם, ומי כהחכם יודע פשר לחבר את שתי המדות יחד לעשות טובות נצורות בשביל אחרים אבל גם לעצמו ידרוש טובתו ואשרו, ע"כ סיפר הכתוב אף שאברהם כבר הי' זקן בא בימים ומדרך הזקנים להיות משתדלים רק לטובת עצמם ולא לטובת אחרים, בכ"ז אאע"ה ברוח נדיבתו, ה' בירך אותו רק בכל, אם הי' יכול לברך את כל אשר יקרב אליו רק אז הרגיש בעצמו הברכה האמתית אם בברכתו יתערבו זרים, אבל אליעזר הזקן הוא הי' כדרך הזקנים שהי' רק תמיד מושל בכל אשר לו, שרק מה שהי' קנין שלו זה הי' התל שהי' פונה אליו שאמר שלי שלי אבל לא פנה אל אחרים, ורצה אאע"ה שבנו יחידו יתערבו בו במזג השוה ב' המדות האלה, שלא יהי' רק כא"א שעושה הכל בשביל אחרים וישכח להשתדל לתועלת עצמו כ"א רוח נדיבה שלו יהי' ממוזג ברוח העגאיסמות של עבדו אליעזר, ע"כ אמר אחרי שיש לחוש שיוצאי ירכי וחלצי יהי' כמוני רק לחשוב מחשבות בעבור אחרים ואת עצמו לא יזכור ע"כ שים נא ידך וכחך זה אשר בו תחוש לעצמך גם תחת ירכי שיוצא חלצי ג"כ יהיה בו קצת ממדה זו, והנה הרמב"ן האריך כי מצות שילוח הקן תכליתה לנטוע בלבנו מדת הרחמנות ביתר שאת ויתר עז, ולפי זה בימי נערותו של אדם שהוא בלא"ה רך הלבב ולבו יהמה וירגיש עם כל נכאה ונדכה אינו צריך כ"כ למצוה זו לחזק בו מדת רחמנות אבל בימי זקנותו בהגיע העת אשר אין לו חפץ להתערב עם הבריות אז נראה וניכר גודל תועלת מצוה זו, וז"ש למען ייטב לך בעת אשר תאריך ימים על האדמה ותגיע לגבורות אשר מדרך הטבע שיחלש בך מדת טובך ורחמנותך אבל ע"י מצות שילוח הקן תמצא קן בלבך אהבת הבריות עד שגם בימי זקנתך לא תחי' לך לבדך ואין לזרים אתך כ"א תבורך כאאע"ה בכל כנ"ל, וז"כ המדרש אחרי שבזקני ע"ה אשר לא יחיו חיי המוסר ואור תורה לא תאיר עליהם לעת יבואו בימים יבחרו ההתבודדות ולא ירצו להתערב עם הבריות ובדד ישבו מחוץ למחנה מושבם כטבע הזקן אשר נתקן חבלים אשר נפלו לו בנעימים להיות בלב ונפש אחד עם המון הבריות. אבל לא כן הוא בזקני ת"ח אשר כל זמן שמזקינים תוסף רוחם ולהם הלוייה והחברה והצוותא עם בני אדם הוא להם לעונג ולמשיבת נפש כי יוכלו להאציל ולהשפיע מהודם, על הבאים לשמוע בלימודם. ע"כ אמר לוית חן הם לרשיותך. שלעת זקנה ד"ת הם הנותנים חן וחסד ללוי' וחיבור בעת אשר זקני ע"ה הם רשים ודלים וסגולה אהבת הבריות אשר ממנה ימלא לב אדם בימי נערותו כבר כלה ואבד מהם, אז לאדם בן תורה באים ומסבבין אותו לשמוע חכמתו אשר ימיו ידברו ורוב שניו ושינונו יודיעו. ואחרי שגם מצות שילוח הקן מסגולתה לחזק באדם את חבלי אהבת הבריות לא ינתקו לנצח כמ"ש הרמב"ן ז"ל ע"כ שפיר סמכו ז"ל מדרשם למצוה זו:

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך- במדרש תנחומא פ' וישלח "הבונה בית חדש כיצד מברך מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", כי דוד המע"ה אמר מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי". רמז בכפל הלשון מזמור ושיר כי כמה פעמים בעת יעשיר האיש וירבה כבוד ביתו ילך מעלה מעלה ברום ההצלחה יצא שכרו בהפסדו כי מה שמרויח בהון ועושר בביתו מפסיד בסגולת מלכים יראת ה' אוצרו כי רם לבבו באשר כל אשר לו ירבה ויפרוץ עי"כ גדר המוסר ויעזוב דרך הישר אשר בו הלך מן קדמת דנא בטרם זרחה עליו שמש ההצלחה, כאשר הנסיון יוכיח שכמה בני אדם אשר בעת עניים ומרודם היו תמימי דרך ההולכים בתורת ה' כאשר גדלו והצליחו ועשו חיל סורו אחור. וע"ז ישמח היצה"ר הוא האויב האמתי שהסיתו לאדם להחליף עולם עומד בעולם עובר ולהמיר טוב ברע, ע"כ אחרי שזכה דוד המע"ה לבנות בית לשמו במקום נאמן ואף שפרץ לרוב במקנה וקנין, בכ"ז לא הרס את הבנין, בית בנוי לתלפיות, זה הביא לה' צדיקים יבואו בו, ע"כ כפל בשירתו לתת שבח והלל לשמו ית"ש, ואמר מזמור שיר עלי להרבות בתשבחות ובשירות פי ארוממך ה' כי דליתני והגבהתני למעלה ראש בכל מקנה וקנין אבל לא נעשיתי עי"ז עני בדעת התורה ואביון ביראת ה' טהורה שישמח ע"ז אויבי הפנימי שע"י דרגא בא תביר, כ"א ולא שמחת אויבי לי, כי ברוב עשרי ותפארתי החזקתי במעוז לתום דרכי. והנה החילוק בין חי לקיים שחי נקרא כל עוד נשמת חיים באפיו אף שנשתנה מעה שהי' מאז ומקדם, אבל קיים יונח רק על דבר שהוא בריא אולם על מצבו הראשון, כמ"ש המפ' ביו"ד סי' פ"ד. ע"כ מי שחננו ה' בעושר ונכסים עדי יזכה לבנות לו היכל שן בית מושב צריך לברך לא לבד שהחיינו כ"א גם וקיימנו שעודנו נצב לפני ה' ככחו אז כן כחו עתה, וז"ש כי תבנה בית חדש ועלית לרום המעלה הזוהר שתעשה מעקה לגגך אחרי שעלית למרום שלא יפול הנופל ממעלתו המוסריית:

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. נראה שרומז שע"כ עשו חכמים גדרים סייגים הוא בשביל שבעת הלחמו האדם עם יצרו הסכנה גדולה אולי הוא יגבור עליו ח"ו, ע"כ עשו משמרת למשמרת ואחרי שעל הגדר אינו מצווה כ"כ ועושה אין כאן יצה"ר ונוח אח"כ לעשות המצוה באין משטין ומפריע עיי"ש. ולפ"ז יאמר איזה אדם אחרי שמצות מילה ניתנה לנו להתיש כח התאוה אני אין ברצוני להחליש כחה כ"א אתגרה ביצרי בעודו בתקפו וגבורתו ע"כ לא ירצה למול כדי שיצה"ר יהי' לו יתר עוז ובכ"ז יכבשנו כדי שיהא שכרו גדול ורב, ושלא ליפול בפח מוקש הלזה אשר אחריתו דרכי מות כי גלוי וידוע לפני הקב"ה שאם לא ימול ולא יתיש כח היצר אז בודאי הוא ימשול באדם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ע"כ אמר כי תבנה בית חדש והוא הילד יולד לנו הנקרא בית כמ"ש ביום שיזועו שומרי הבית. השמר והזהר לעשות מעקה וגדר לו מסביב משמרת למשמרת כדי שלא תהא מלחמתו עם היצר סוכן עבידה יותר מדאי. והגדר הראשון בו תסובבנהו ותכוננהו הוא המילה, אבל לא תאמר שברצונך להשים הדמים בביתך כלומר שלא תבער מקרבו הדמים המותריים אשר יוסיפו כח בפרט לתאוות המשגל אשר בעבורו נצטוינו למול כנ"ל כי תאמר בלבבך שיוכל ללחום בו אף אם לא תבער הדם האי נקי מקרבו, לא תאמר כן כי הש"י יודע כי יפול הנופל ממנו ולא יוכל קום אם לא ע"י עשיית מעקה הנ"ל, ועיין עוללות אפרים למילה בפ' זו שנתכוונתי לרוב דבריו ברמז מקרא זה:

לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע אפשר לרמז עם מ"ש ז"ל שלא יאמר אדם אחר שלמדתי תוה"ק אלך ואלמוד חכמות חיצוניות וכו' והטעם שיש לירא אף שכבר מלא את ידיו בתורת ה' והיא שעמדה לו, בכ"ז אם יחבוק גם חיק נכרי' אז גם חכמת התורה לא תעמוד לו, כי סורי גפן נכרי' ישחיתו ויתעיבו גם את החלקה הטובה אשר כבר נפל בגורלו מקדם וישן מפני חדש יוציא כמו אחר ר"ל. והנה התוה"ק נקראת מלאה כי על ידה מלא את ידיו לקדש וגם ע"ד שאחז"ל מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, וז"ש לא תזרע כרמך כלאים אחרי שכבר נטעת בכרמך פרי קודש הלולים לה', לא תאמר שברצונך עוד ליטע בתוכו ענבי רוש סורי גפן נכרי, כי יש לחוש פן תקדש כפירש"י ות"א ישאב. הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם אשר תביא מן החדש המה יטמאו גם את המלאה מה שמלאת א"ע מתחלה בברכת ה' ויראתו הטהורה בא זה ואיבד את זה:

גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. וסמיך לי' כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה. ובמסורה הובאה בבעה"ט מייתי לזה ובא אליה מלך גדול וגו'. כי קודם החטא נאמר ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו וכתבו המפרשים שבשביל שלא שלט בהם יצה"ר וכל מעשיהם היו רק לש"ש ע"כ חוש המישוש לא הי' חרפה להם כ"א קיימו מצות פרי' ורבי' כמו שאר המצות. וכתב הספורנו שם וז"ל ובכן הי' ענין האברים ההם אצלם כמו ענין הפה והידים והרגלים אצלנו ע"כ. ורק לאחר החטא שנכנס בהם רוח זימה נאמר וידעו כי ערומים הם וכתב בספורנו וז"ל ידעו שראוי לכסות מקום הערוה בהיות מעתה רוב פעולתו מכוונות לתענוג מאוס ומזיק ע"כ, וע"כ הוצרכו לבגד וכסות. וכבר נאמר במצות ציצית ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ולפ"ז אם לא הי' יצה"ר באדם ונשארו כקודם החטא שלא הוצרכו למלבוש לא היו מחוייבים ג"כ בציצית, וז"ש ע"כ אמרתי גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך, על אשר תכסה בה על אשר חטא אביך הראשון ומאז הוצרכת לכיסוי ובגד והבגד הוא סימן לבגידת האדם והלבוש לבושתו כי שמע לקול היצר. והנה אם אשואלה זוכין ואינם מתחברים רק לש"ש אז שכינה שורה ביניהם אבל כשלא זכו ורק חיברם היצר מתחלה אז השכינה מסולקת מהם ואש השנאה תבער כל חלקה טובה, ע"כ אחרי אומרו אשר תכסה בה שהוא סימן לשליטת היצר באדם סמך לו כי יקח איש אשה ובא אליה שעיקר תכלית לקיחתו אותה הוא רק להשביע את הרעב ולעדן את בשרו אז סופו לשנוא אותה וסמכה המסורה הטעם ובא אליה מלך גדול ודז"ל זה יצה"ר והכוונה גלוי' כנ"ל:

ומתו גם שניהם פרש"י לרבות את הולד שאם היתה מעוברת אין ממתינין לה עד שתלד. בערכין דף ז' במשנה האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד. פירש"י דגופה היא. לכאורה צ"ע הא בגמרא פריך פשיטא דגופה ומשני הו"א ולדות ממונא דבעל ולא לפסדי' מיני' קמ"ל קרא דגם שניהם לרבות הולד, אלמא דאי לאו קרא אע"ג דגופה אפ"ה לא היו הורגים את הולד וא"כ למה פרש"י דלא כגמרא והו"ל טפי לפרושי טעמא דאין ממתינין משום קרא דוגם שניהם וצע"ק. וליישב זה נראה עפמ"ש הר"ן בחולין ס"פ אלו טריפות די"א דטעמא דאין ממתינין הוא משום דאמרינן עובר ירך אמו עייש"ה. וצ"ל למה לי קרא דוגם שניהם תיפוק לי' דעובר ירך אמו ודוחק לומר דמהכא ילפינן לעלמא דעובר ירך אמו. ונראה דבשמעתין איתא משמי' דר' יוחנן הך לימוד דגם שניהם ואיהו הלא ס"ל לפמ"ש תוס' ב"ק מ"ב דעובר לאו ירך אמו. לפ"ז א"ש דר"י לטעמי' הוצרך לאתויי מקרא משא"כ רש"י סובר אליבא דהלכתא דקיי"ל עובר ירך אמו וא"כ לא צריך קרא. ונ"ל ברור שזהו דברי רש"י סוטה כ"ה שפי' הא דקתני בברייתא התם דמעוברת שותה היינו דאין ממתינין לה עד שתלד ותמהו בתוס' מנ"ל הא דהא הכא לענין להורגה איצטריך קרא וא"כ התם דליכא קרא מנ"ל דאין ממתינין עיי"ש. ולהנ"ל דברי רש"י נכונים ואזיל לטעמי' דהא דאיצטריך קרא היינו הכא אליבא דר"י לשיטתו משא"כ התם קאי הברייתא למאי דקיי"ל עובר ירך אמו ובפרט דמשמעות סידור לשון הברייתא דהתם משמע דר' אליעזר הוא דקאמר להך דינא דמעוברת שותה ואיהו והלא סובר בהדיא בתמורה ובחולין דעובר ירך אמו ע"כ פי' רש"י שפיר אליבי' דאין ממתינין. והנה התוס' בב"ק כתבו אפילו למאן דאמר עובר לאו ירך אמו מ"מ הא דבהמה הנרבעת היא וולדה אסור כבש"ס דסנהדרין דאמרינן היא וולדה נרבעו דשאני התם דגם הולד נהנה מרביעה משא"כ בעלמא עייש"ה. ולפ"ז קשה לכאורה האיך יליף ר"י בשמעתין מקרא דומתו גם שניהם דהורגים את הילד בכל חייבי מיתות שהאשה נתחייבה מנ"ל הא דלמא שאני קרא דומתו גם שניהם דאיירי בנואף ונואפת דנהנה גם הולד ונהי דולד לאו בר עונשין מ"מ כיון דגם הוא נהנה לא חסה התורה עליו משא"כ במתני' דאשה יוצאת ליהרג דסתמא קתני משמע בכל מיתה שנתחייבה לאו דוקא ע"י זנות כ"א חילול שבת וכדומה דלא שייך בהו שהולד נהנה א"כ אכתי מנ"ל דבכה"ג הורגים גם את הילד. וליישב זה נ"ל כיון דקיי"ל אף בבא עלי' שלא כדרכה ג"כ חייבים מיתה דמשכבי אשה כתיב א"כ בבא עלי' מאחורי' שאין האבר מגיע כלל לרחם שבו הולד ואפ"ה גילתה תורה דמתו גם שניהם א"כ מיני' שפיר מוכח דבכל מיתות אף שהולד לא נהנה מעבירה אפ"ה הורגים אותם. ובזה יפורש כמין חומר דברי רש"י ז"ל במקרא שלפנינו דמייתי תחלה על הך קרא דומתו גם שניהם לרבות הבא מאחורי ותו מייתי דרשא משמעתין לרבות הולד. ולהנ"ל הנך דרשות מישך שייכי להדדי כיון דמרבינן הבא מאחורי' היינו במקום שלא נהנה הולד שפיר דרשינן תו לרבות הולד בכל חייבי מיתות ב"ד כנ"ל:

לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו כי כבר ארז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו'. והיינו שלא ימית תאוותיו לגמרי עד שלא יהא לו נטיי' כלל אל הרע ולבו יהא חלל בקרבו כ"א טוב לגבר כי ישא עליו עול היצר ובכ"ז כפעם בפעם הוא ימשול בו ביד חזקה וברוח נכונה עד רדתו ואל יאמר האדם אחרי שאז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אין ביכולת האדם לכבוש את יצרו כפעם בפעם ורק בעזר משדי ירדה בו. א"כ אף אם ילחום תמיד מלחמת היצר בכ"ז לא לאדם התפארת כ"א רק לה' התשועה ועזר מצר הצורר, א"כ יאמר מה לי לצרה הזאת ללחום תמיד בכל יום על יצרו המתגבר ואם גם ינצח אותו לא לו יאתה התפארת, טוב לי כי אכנו בפעם אחת ואורישנו מן הארץ אפרוש לגמרי מן העוה"ז ואשב בדד מחוץ למחנה ולא יהי' לי מלחמת היצר במגורי בקרבי כ"א שלום ואמת יהי' בימי, אבל אחרי שזאת תעודת היצר על האדמה ולזה ממרום שלח אש התאוה בעצמותנו למען נזכה לנצחהו כפעם בפעם ובכל עת אשר אנו כובשים את יצרנו טובה גדולה אנו עושים עם היצה"ר כי דין הניין לי' וזה כל פרי מחשבותיו שהוא יסית אותנו לרע ואנו לא נשמע בקולו כי לכך נוצר לנסות את האדם כמו שפי' שזהו שאמר המלאך ליעקב בהאבקו עמו ולא יכול לו שהיום הגיע זמנו לומר שירה כוונתו אחרי שנוצח מיעקב איש תם היום מלא תעודתו להנצח מצדיק וע"י ימלא פיו שירה וזמרה כי חפצו בזה שיגבור הצדיק עליו ע"כ טוב לו אם לא נגרש מקרבינו בפעם אחת החל ובלה את היצר סוכן כי עי"ז נמנע הטוב הנ"ל מבעליו, ע"כ טוב ונוח לו אם לא נמית לגמרי את היצה"ר כ"א נלחום אתו לעתים ובכל פעם נכבשנו. כ"ד הרמב"ם ז"ל בשמונה פרקיו. שיותר טוב אם יתן אדם אלף כסף לצדקה באלף פעמים מתת כולו בפעם אחת, וזהו רמז הכתוב לא תסגיר עבד אל אדוניו, הוא היצה"ר ע"ד מפנק מנוער עבדו לא תסגירנו לגמרי אל אדוניו מבלי היות לו שום דריסת הרגל אצלך, והטעם שתרצה להסגירו לגמרי ולגרשו כלה ולהפילו חלל פניך, כי תאמר אשר ינצל אליך, אחרי שא"א לך להנצל מפח יוקשו רק בעזרת אדוניו הוא הקב"ה, ורק מעם אדוניו אם הוא ית' מסייע לך אז תוכל לו, ע"כ תאמר אחרי שבלא"ה לך התפארת במלחמה התמידית הלזו ע"כ תרצה להשבית המלחמה בפעם אחת, בהסגירך את העבד הזה ליד אדוניו לא תעשה כן, כ"א עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר יעמד חי לפני ה', והטעם לזה אחרי אשר ליצר בעצמו טוב לו שאלחום אתו ותכבשנו כנ"ל ע"כ בטוב לו לא תוננו ולא תגזול אותו הטובה זו ואל תמנע טוב מבעליו: כי תדור גדר וגו' לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך חטא. הכוונה כאז"ל בעוון נדרים בניו ואשתו מתים ח"ו וזהו כי דרש ידרשנו מעמך מאותם שהם עמך אם רק בד יהא חטא הם יענשו:

מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך. י"ל כי האיש הפחות אשר האנשים מורגלים שהוא ישנה מוצא שפתיו פעם לבלתי יכלתו לקיים את מאמרו אשר גזר ופעם לבלתי רצותו לקיימו, הוא אינו צריך לשמור כ"כ את לשונו מלהבטיח לחבירו דבר, אחרי שחבירו איננו מובטח כ"כ שיקיים דברו, בידעו שאין בכל פעם ביד חבירו לקיימו, לא כן האדם הגדול אשר ברשותו לקיים את כל אשר יגזור, א"כ אם הוא יבטיח איזה דבר, המובטח ההוא יבטח עליו כעל עמוד ברזל ואין לו התנצלות שלא הי' ביכלתו לקיים ע"כ הוא בודאי דברת פי מלך שמור צריך לשמור את דברו טרם יוציאהו מפיו, וזהו לדעתי כוונת איוב "שרים עצמו במלין וכף ישימו לפיהם" כלומר איש הפחות א"צ לשמור כ"א את לשונו אבל שרים עצרו במלין הם יעצרו ולא ידברו רק מה שברור להם שיקיימו. והטעם כי כף ישימו לפיהם כלומר למוצא פיהם אשר ידברו ישימו ג"כ הכף והוא כלי המעשה להוציא אמירתם לפועל ואוו מונע אותם מלהוציא מחשבתם לפועל ע"כ סומכים על הבטחתם כעל עמוד חזק לא ירופף, וא"כ צריכים לשמור מוצא שפתיהם שלא יבטיחו רק את אשר בודאי יקיימו. ובאמת כל א' כשידור דבר מה לא יאמר מה בצע לי כי אדור הלא אם ארצה אקיים ולא ארצה לא אקיים, אלא הדבר הנאמר מפיו יהי' לו כאלו כבר עשה את אשר אמר. והנה נדר הוא האומר הרי עלי ובנדבה הרי זו וכשמנדב כבר נתקיים כאשר אמר וז"ש מוצא שפתיך תשמור והטעם שיהא בעיניך נדבה אשר דברת בפיך כנזכר: השב תשיב לו את העבוט וגו' ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך - כי נאמר מי הקדימני ואשלם שבכל מצוה שאדם עושה כבר הקדים לו הקב"ה שכרו במה שנתן לו את הדבר שיוכל לעשות בו המצוה, כמ"ש כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וכבר נתן לו הקב"ה בן בטרם קיים בו מצות מילה, ובית בטרם עשה מזוזה לפתחו. אבל אחז"ל כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כאן לאחר הברכה, שעל ידי הברכה נעשה הדבר שלו. וכמו כן י"ל אם עשה כבר את המצוה פ"א בדבר אשר ניתן לו מן השמים כבר קנה את הדבר ע"י המצוה ונעשה שלו ואם עושה בו עד הפעם מצוה אז כבר עשה המצוה בשלו כי כבר קנה הדבר ע"י מצוה הראשונה שעשה בו. והנה אם הלוה לעני בשעת דוחקו שקיים כבר מצות ג"ח היותר גדולה אם מחזיר לו אח"כ את המשכון עושה מצוה בשלו ולא שייך בו תו מי הקדימני ואשלם, כי כביכול הוא מקדים לפני ה', וז"ש ולך תהי' צדקה לפני ה' אלקיך לא שהיא מקדים לך כ"א אתה מקדים לו כביכול ועושה צדקה קודם ולפני ה' אלקיך. וזהו ע"י שתשיב לו את העבוט שכבר עשית בו פ"א מצוה וקנית אותו ע"כ רק לך הצדקה:

לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו ער אבות איש בחטאו יומתו ונ' ע"פ המד"ר ס"פ בראשית. מצינו לאחרונים בזכות ראשונים מניין לראשונים בזכות אחרונים שנאמר ונח מצא חן בעיני ה' באיזו זכות בזכות תולדותיו שנאמר אלה תולדות נח. ועוד אמרו במדרש כי אאע"ה ניצול מכבשן בזכות יעקב שנאמר כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. נמצא שלפעמים זכות אבות מגין על הבנים ואם גם הם רעים במעלליהם לא יומתו כי ינוצלו בעבור תולדותיהם היוצאים מהם כאז"ל שני פרידות טובות עתידין לצאת, וזהו לא יומתו אבות ויחוס הש"י עליהם ובעבור הבנים שיולדו להם, ופעמים להיפך בנים ע"כ לא יומתו אף שהי' מן הראוי שנפשם החטאת תמות הוא נושא עוונם בגלל אבות ועובר על פשעם. רק אם עוונותיהם ועוונות אבותיהם יחדיו יספו שאוחזים מעשה אבותיהם והם רשיעי בר רשיעי וזהו איש בחטאו כל אחד מהם הן האבות הן הבנים יחטאו רק אז ימותו:

זכור את אשר עשה לך עמלק - בילקוט ר' לוי פתח גערת גוים זה עמלק שנאמר ראשית גוים עמלק אבדת רשע זה עשו שנאמר וקראו להם גבול רשעה אם יאמר לך אדם אף יעקב בכלל אמור לו רשעים אין כתיב כאן אלא רשע זה עשו הרשע:

שמם מחית לעולם ועד כי מחה אמחה את זכר עמלק (הך קרא דפ' בשלח מייתי בילקוט ושוח"ט תלים ט' ולא כגירסת ילקוט בפרשתנו דמייתי קרא דפרשתנו תמחה את זכר עמלק ובע"כ ט"ס הוא דהא דריש שאם מחית דקאי אקב"ה וע"ז שייך קרא דמחה אמחה דקאי ג"כ על הקב"ה). והוא תמוה וכי ס"ד שיעקב יהי' ח"ו בכלל, עיין זית רענן וזרע ברך בפרשתנו. ולחומר הנושא אפשר לומר, כי רבים מילידי זמנינו אומרים שרק עי"כ שונאים אוה"ע לישראל על אשר נבדלים מהם במהלכם ונימוסם בשבתם ומנגינתם זהו המסך המבדיל בינינו ובינם והוא השורש ממני פורה ראש ולענה והוא יכביד נחושת עול הגלות עלינו, ע"כ רוצים להרוס הגדר ולפרוץ בו פרץ להיות לעם אחד וסוברים כי אז טוב יהי' לנו לא ירעו ולא ישחיתו אותנו, אבל בימים האלה בזמן הזה אנו רואים ששוא ושקר כל הטענות האלו כי הרבה מבני עמנו כבר השליכו מעליהם את כל הדברים המציינים אותנו לישראל, התערבו בגוים וילמדו מעשיהם הולכים בחקותיהם ונימוסיהם ולא יזכר עוד שם ונימוס הישראלי עליהם, ובכ"ז לא נמלטו משנאת האוה"ע וגם עליהם יעבור כוס התרעלה מהול במים המאררים ונהפוך הוא כל כמה שיוסיפו להשליך מעליהם נימוסי דת משה וישראל כן יוסיפו לשנוא אותם ולרדפם, ע"כ אין ביכלתנו לעשות מאומה למען גם שנאתם קנאתם תאבד לנצח, כי אין אנו אשמים בדבר הזה ולא בנו המעל רק הוא שנאה טבעית לא תסור עד שתגיע העת המקווה עלי' נאמר וגר זאב עם כבש אז יעשה מאויב אוהב, אבל אנו אין ביכלתנו להפך שנאתם לאהבה. וע"ז נוכל להמליץ מ"ש בפרשתנו "לא תדרש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם", אין אנו יכולין לדרוש (בעפערדערן) שיהא להם שלום עמנו ויהיו טובים לנו כי אין בנו מעשים המעוררים את שנאתם עד שנוכל לומר שכאשר נסיר המעשים והמעללים האלו יסורו שנאתם, כי באמת סיבת שנאתם בשביל שאנו ישראלים וכל זמן ששם זה נקרא עלינו אף שקצת משליכים מעליהם אחת לאחת עול תורה ומצוה בכ"ז השם ישראל לבדו כ"ז שנקרא עלינו הוא מעורר מדנים. ואפשר להעמיס זה בכוונת תנחומא בפרשתנו "כתיב מחה תמחה כתיב מחה אמחה עד שלא פשט יד בכסא מחה תמחה משפשט יד בכסא מחה אמחה. כי אם היתה שנאתם רק עלינו באשר אנחנו אדם אז הי' ביכלתנו לכבות אש השנאה והיינו בעצמנו יכולה למחות זכר עמלק ושנאתו, אבל אחרי שהם לאויבים לנו על אשר אנו רגל לא ימוטו לכסא כבודו ית' והמה פשטו ידם בכסא, ע"כ אין בידינו למחות את זכרו רק ה' אמר הוא בכחו ימחם מעל פניו. וראי' לזה שאין ביכלתנו לעשות חיל להמיר רע שנאתם בטוב אהבתם. שהרי כמה פעמים עשו ועושים ישראל גדולות ונצורות לעיני כל הגוים אשר על ידם גם הגוים לעומתם ברוך יאמרו ויהללו וישבחו את מעשיהם בשער בת רבים עד להפליא. ואם גם ע"י מעשים ישרים אלה אשר אין להכחיש בהם טובת ישראל מעלתם ומדתם יחידים שבאוה"ע שבו מדרכם הרעה ולא רדפו עוד אחרינו לבלע ולהשחית אחרי רואם כי ישראל עושה חיל במדות טובות ובכל תושי' יתגלה, בכ"ז רק יחידים זעיר שם היו ששבו ונרפא להם נגע שנאתם, אבל כרובם והמונם לא מתו לבם לזה ויוסיפו לגרות מדון עלינו. ומזה מוכח שרק בה' נעשה חיל ורק הוא יבוס צרינו דסכור מעיינות תהום שנאתם הרבה עלינו על לא דבר. וזה כוונת המדרש רק אתה ה' גערת גוים ורק אתה תוכל לאבד רשע ולכלות זדון מן הארץ, ושמא תאמר אף יעקב בכלל כלומר אף לנו לעשות דבר מה להיות כמסייע לחלק את הבערת שנאת הגוים, ת"ל אבדת רשע רשעים אין כתיב דמשמע שבפעם אחד יחזרו וישובו כל הגוים הרשעתם נגדנו בראותם שאנו נקיים וחפים מכל פשע אשר יגוללו עלינו כפעם בפעם, רק אבדת רשע, אם כבר בעיניהם יראו עין בעין שאתנו הצדק נגד עלילות רשע שעל ידיהם התעיבו אותנו, בכ"ז רק ביחידים שלהם אבדה שנאתם אבל לא ברובם ככולם, מזה נשפוט מישרים שאין יעקב בכלל, רצוני שאין יעקב יוכל לעשות מאומה בדבר הזה ורק הקב"ה לעצמו ולכבודו השאיר לבער את הגלל, וע"ז אמר רק אני מחה אמחה את זכר עמלק אני ביכלתי אבל לא אתם:

ומעין זה פירשתי הפסוקים בפ' וישלח עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך". כ' רוב הטענות שטוענים בני בלי שם (האנטיסעמיטען) שונאי ישראל עלינו על שתים יסודתם. הא' שהם אומרים כי אנחנו שאנו רק גרים בארץ לא לנו והמה קוראים את עצמם (ווירטס פאלק) בל"א ולנו קוראים רק (גאסט פאלק), ואף שאני באנו רק לגזור בכ"ז רצוננו להרים ראשינו ולהתנשא לכל לראש להיות ראש וראשון לכל דבר כאלו היינו אנו התושבים. והשנית באים בטענות שקר כי ישראל אינו עושה חיל להגדיל תוצאות הארץ (פראדוצירען) ואינו משתדל להעשיר את הארץ והמדינה אשר הוא גר בתוכה לעשות חדשות בעבודה קשה ובפרט עבודת האדמה אשר הוא יסוד חיזוק המדינה ירחק היהודי ממנה כמטחוי קשת ורק אוהב מלאכות נקיוה וקלות לסחור בדברים אשר קדמו בעבודה הבן נכר, ולהראות כי שקר בימינם הוא כי מעשה אבות סימן לבנים. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שכל מעשה יעקב ועשו הוא סימן לדורות, ע"כ שלח לו יעקב לעשו לבטל טענה הראשונה שישראל לא יזכור כי הוא גר בארץ לא לו ע"כ צוה לאמר לעשו עם לבן גרתי ואחר עד עתה, אף ששהה בבית לבן כל כך רבות בשנים ועמל וטרח ויגע בכל כחו לטובת הארץ בכ"ז לא חשבתי את עצמי לתושב כי לא סר מנגד עיני שרק גר אנכי בארץ לא לי ולבטל טענתו שאינו אוהב את עבודת האדמה אמר לו ויהי לי שור וחמור שהם כולם לעבודת האדמה כמ"ש רוב תבואת בכח שור ועי"ז אקוה למצוא חן בעיניך והשכותי את תלונתך מעלי כי אני גר וגם עובד אדמה. ופירשתי עוד הפסוק שם "ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב". לא אמר הגידה לי שמך כמו שאמר יעקב למלאך ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם". גם בזה נ"ל עפ"ד רמב"ן הנ"ל שהוא רמז לדורות כי באמת הם באים בטענה עלינו שאין אנו הולכים בדרך הישר בלי עקמומית כ"א כל תהלוכתנו היא בעקיפים ותחבולות ועל זה מורה שם יעקב שגם לעתיד רק ע"י עקיפין ותחבולות נעשה חיל. והנה הדורונות ששלח יעקב לעשו המה ג"כ סימן לעתיד שישראל צריכים לבא אל בני נכר כשרוצים להגיע למחוז משפט צדק בדורונות ומתנות שוחד כמ"ש רמב"ן. ובתשו' חות יאיר סי' קל"ו נשאל על זה כיון שבני נח מצווים על הדינין האיך ישראל רשאין לתת שוחד והרי עוברים עי"ז על לפנ' עור לא תתן מכשול שעי"ז שנוטל שוחד נוטה לזכות ישראל שלא כדין והשיב שאינו נותן השוחד לעוות הדין כ"א אדרבה לתקן הדין כי כשישראל יש לו משפט עם א"י השופט הא"י דעתו קרובה לגבי הא"י איש דתו ויש לחוש שיזכהו שלא כדין כי שווי אמונתם יעוור עיניו ראות בזכותו של ישראל ע"כ נותן הישראל השוחד והממון שנותן הוא מכריע את הכף מאזנים אשר זולת זה הי' נוטה לצד הא"י וע"י השוחד נעשה הדבר שקול ויצא דין ישראל לאורה בלי עוות הדין עכ"ד ז"ל. והנה כמו ששם יעקב מורה על עקבה ורמיה כן שם ישראל מורה על ישרות ותמימות. וגם הנסיך נקרא ע"כ שר כי הוא יוכל לנהוג ביושר מבלי צורך לתחבולות אנשים פחותי המדרגה כי ממנו ייראו ולא יעשו לו עוול עד שיצטרך לבוא בעקיפים. והנה המלאך אמר לו מה שמך על שראיתי שאתה מביא דורונות לשוחד. והנה גם שמך מורה על כך שכל פעלך בעקבה ותחבולות. ועל זה אמר לו לא שטבעך וחפצך נינוה לזה כ"א רק ההכרח יאלצך לבא בתחבולות ורק עם עיקש תתפתל כסברת חו"י הנ"ל. אבל עם חסיד תתחסד אם יש שופטים צדיקים אשר לא ירצו לעשוק את היהודי ואם יש להיהודי דבר עם אנשים חשובים אשר שנאת הדת לא תעוור עיני שכלם אז גם הישראל נוהג עמם כשר והולך מישרים בלי שום מרמה ותחבולות. והנה אלקים נקרא דיינים השומעים לקול אלקים אשר בקרבם ולא לקול תאוה שנאה ותחרות, ואנשים פירש"י בכל מקום צדיקים וחשובים, ע"כ אמר לו המלאך אחרי שבכל דבר שמו מורה על טבעו ותכונתו, לא יעקב יאמר עוד שמך שהוראתו שתכונתך וטבעך היא לבוא בעקב ותחבולה, כי אם ישראל ישר הולך. והראי' לזה שאם דבריך הי' עם אלקים הם דיינים צדיקים ועם אנשים חשובים, ותוכל לבוא לזכותך בדרך הישר אז לא נהלת בעקבה כ"א הלכת עמהם כשר ההולך בדרך הישר. וזהו שרית היית נוהג כשר, ותוכל אם רק הי' ביכלתך לעשות כן והיינו כשהי' דברך עם אלקים ואנשים כנ"ל, ורק לעת ההכרח עם עקש תתפתל. והנה שונאי ישראל מתהפכים בטענותיהם עלינו כפעם בפעם, פעם יאמרו שהישראל אינו אוהב את ארצו כא"י, וכשנביא להם ראי' ששקר בימינם אז יקפצו לטענה אחרת פעם יאמרו שישראל אינו רוצה ללמוד החכמות וסגור הוא בבית והוא ממורדי אור ההשכלה, ופעם הם אומרים להיפך שכל בתי החכמה הגבוהים מלא מהם ויקוצו מפני בני ישראל כידוע כ"ז לקורא בדבריהם. הכלל אין להם שום טענה לנגדנו המיוסדת על אדני היושר רק השנאה היא מקלקלת אותם לראות חסרונות בנו מה שלא נמצאו ע"פ האמת. וכבר כתבתי לפרש הפסוק ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך שזהו בעצמו שבאים עלינו רק במשאות שוא וכחש ואין להם שום טענת אמת נגדנו זהו כבר נצחון על אויבינו, וז"ש וישאל יעקב כשרו של עשו הגידה נא מה שמך, כלומר מה הוא השם אסר עליו תתמוך יסודיך לבוא בשנאה על יעקב מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי. והשיב לו למה זה תשאל לשמי אין לי שום שם אשר יאמר עליו האמת כי הוא זה ראוי לשנאותך עבורו, לא אמת וצדק או פאטריאטיסמוס וכדומה המה השמות הקדושים אשר בעבורם אני יוצא לקראתך למלחמה, רק שנאה בלי שם וסיבה נכונה המה בעוכריך, ועי"ז שהודה שרו של עשו שאין לו שם בעבורו ירדוף את יעקב, זהו בעצמו היתה ברכה ליעקב אחרי ששונא ישראל הוכרח להודות שאין לו מענה נכונה להלחם בישראל, וזהו ע"י שאמר למה זה תשאל לשמי זהו בעצמו ויברך אותו שם. ע"ד ויכחשו אויביך לך. ופירשתי עוד מה שנאמר שם ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך. גם זה י"ל ע"ד רמז הנ"ל כי לאוה"ע יש להם לעבוד את האדמה ולתקנה בכל מילי דמיטב כי זהו תעודתם עלי ארץ עד שאז"ל בן נח ששבת חייב מיתה כי יומם ולילה לא ישבותו מעבודתם עבודת הארץ כמ"ש בפ"ק דע"ז שיאמרו אוה"ע גשרים תקנו, וישראל תעודתו עלי ארץ רק לתקן עולם במלכות שדי להפיץ ידיעת ה' ואמונתו בכל כנפות הארץ ולהם העוה"ז רק כפרוזדור להתקין א"ע כדי שיכנסו לטרקלין לעוה"ב כמ"ש על קין והבל ויעקב ועשו שחלקו ביניהם עוה"ז ועוה"ב. והנה כ"ז שיעקב ועשו שומרים פקודתם זה להרחיב עניני עוה"ז וזהו בשלו בענייני עוה"ב אז שניהם יגיעו אל מחוז חפצם, אבל אם יתערבו ויעקב יתפוס לו לעיקר העוה"ז כמו בימינו אלה אז הוי קדירה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא ושניהם לא יגיעו למטרת חפצם. וז"ש נסעה ונלכה רק נוכל ללכת בטוח ולהגיע למקום מבוקשינו כ"ז שאלכה לנגדך שאני מתנגד לך אני עוסק בענייני עוה"ז ואתה בענייני עוה"ב, אבל כשלא נהי' מתנגדים אז גם לי גם לך לא יהיה:

תוכן העניינים

לוח ארז החדש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה