לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט
החדש על פרשת כי תבא
והיה כי תבוא אל הארץ וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית וגו' - ובספרי אמרו רז"ל עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ. ותמהו המפרשים הלא אין מביאין בכורים קודם שיכנסו לארץ א"כ האיך א"ל שבשבילה יכנסו לארץ הלא בעת הבאתם כבר באו שמה, עיי' כ"ס למורי דודי הגאון זצלה"ה. ונ"ל עפמ"ש בס' ייטב לב פ' שלח בשם קדמון אחד שהוא בדוק ומנוסה כי בראשית בוא האדם לא"י כופל ויורד ממדרגתו וברבות הימים ישוב למקומו ויעלה למעלה ביתר שאת עיי"ש באריכות. ונראה דהיינו טעמא כמו ששינוי האויר גורם לחולי הגוף כמו כן גורם ג"כ שינוי אויר הנשמות חולשא לנשמה וכיון דאוירא דא"י מחכים ולעומת זה כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוק וגזרו טומאה על ארץ העמים ע"כ כשבא מטומאת חו"ל לקדושת א"י הניגוד הזה מוליד חולשה בנפש. וכ"ז למי שאינו חי בקדושה ובטהרה גם בארץ העמים זה הוא בתחלת בואו לא"י במדרגה פחותה עד רבות הימים, אבל מי שמקדש עצמו גם בחו"ל זה נכנס מיד בבואו לארץ גם לקדושתה. ובאמת כל אדם צריך להשתדל שלא לבד באחרית הימים יתקדש ויטהר כ"א תיכף ומיד בתחלה. וע"ז באה מצות הביכורים להביא מראשית כל פרי האדמה להורות שמיד בתחלה צריך האדם להקדיש את עצמו ונכסיו לה', כמ"ש המפרשים שזה הי' חטאו של קין שנאמר בו ויהי מקץ ימים אבל הבל הביא מבכורות צאנו ולא המתין עד קץ הימים, וז"ש והיה כי תבוא אל הארץ וירשתה וישבת בה כלומר אחר שכבר תשב בה ימים רבים רק אז תרגיש שבאת אל הארץ אבל לא מתחלה יורד ממדרגתו כנ"ל. ובאמת לא יתכן כן כ"א צריך לקדש את עצמו כל כך עד שבתחלה צריך כבר ליכנס לקדושת הארץ וע"כ ולקחת מראשית כל פרי האדמה להורות לך שלא תוכל להמתין עד קץ הימים. ולפי"ז יש שני כניסות לאה"ק א' בגופני והוא מיד, והב' ברוחנית לארץ העליונה כמ"ש גם בשל"ה הק' לזה אמר שפיר בספרי עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ העליונה למעלה בקודש כי ע"י מצות ביכורים תלמוד לקדש א"ע מיד עד שבשעה שתדרוך רגלך אל הארץ תיכף תכנס לתוכה גם במעלות הקודש: ויהי שם לגוי גדול בספרי מלמד שהיו ישראל מצויינים שם. נראה עפמ"ש לפרש הפ' בפ' לך ויהי כבוא אברם מצרימה וגו'. ומקשה רש"י דהוה לי' למימר כבואם מצרימה. ומדקדק בשפתי חכמים דהי"ל לרש"י להקשות כן בפסוק שלפני זה ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה דהו"ל למימר כאשר הקריבו לבוא מצרימה. ונראה דרמב"ן כתב דאברהם אבינו ע"ה חטא בזה במה שירד מחמת הרעב למצרים שהי' לו לבטוח בה' אשר ברעב פדך ממות ע"כ נענשו בניו והוצרכו ג"כ לירד מצרימה מחמת הרעב ולהיות שם בגלות. ונראה דבודאי חס לי' לאבא לחטוא בזה בבלי דעת רק נוכל לומר עפמ"ד במדרש שאברהם אבינו בירר לו שיעבוד מלכיות לבניו ורצה בזה לזקק ולצרף אותם הגו סיגים מכסף. ע"כ בכוון ובדעת נכונה עבר עבירה זו לשמה כדי שיענשו בניו בגלות מצרים לטוב להם, ומה שבחר דוקא במצרים הוא כיון שעיקר הצירוף הוא שיהיו בין רשעים גדולים מסיתים ומדיחים מאחרי ה' ובכ"ז יעמדו בנקיון ולא יזוזו מדרך התורה זה יהי' להם לברית עולם, אחרי שידע אאע"ה שזרעו יהי' כעפר ארץ בכל כנפות הארץ מפוזר ומפורד בין עמים שונים ואולי יתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ויעזבו ח"ו את ה' אלקי אברהם, ע"כ בחר לו את ארץ מצר"ם אשר בשר חמורים בשרם ורעים וחטאים מאוד. ואם בכ"ז יעמדו גם במצרים על מעמדם כמו שהי' באמת שלא שינו שמם לשונם ומלבושם, אז בטוח הוא באלה שלא יסורו לנצח מדרך הישר דרך ה' ילכו בו. והנה מה שהוצרך אאע"ה לומר לשרה שתאמר אחותי ה"א הי' ג"כ בשביל שמצרים היו שטופי בזימה מאוד ע"כ הי' ירא כמ"ש המפרשים. וזהו כוונת הפסוקים "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה". ובאמת חטא בזה אבל רצה בחטא זה במכוון כדי שגם על זרעו אחריו יוגזר לרדת מצרימה, וז"ש "ויהי כאשר הקריב" שעשה ע"י ירידתו למצרים לבוא מצרימה שגם בניו יוכרחו לרדת מצרימה כדברי רמב"ן וע"כ אמר הקריב בבנין הפעיל ולא קרב בבנין הקל, כי הכוונה שע"י ירידתו עשה הוא שיהא קרוב שגם בניו יבואו מצרימה ולמה בחר דוקא במצרים בע"כ מפני שהם שטופי זימה ויהי' נסיון הגלות בארצם הנסיון היותר הגדול האפשרי, כמו שהלעיזו עליהם באמת אם בגופן שלטו בנשותיהן לא כל שכן עד שהוצרך להטיל עליהם שמו הגדול ית' שבטי יה עדות לישראל וכיון שמזה מוכח שהם בשר חמורים בשרם ע"כ אמר אמרי נא אחותי את. ומיושב קושיית ש"ח הנ"ל. ועפ"ז יש לפרש הפסוק בפ' ויגש אל תירא מרדת מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה כי יעקב אע"ה אף שידע שנגזר על זרעו שיהי' גר בארץ לא להם מ"מ כיון שלא נאמר לאברהם בפירוש שיהיו במצרים הוקשה לו מדוע נתגלגל הדבר שירדו דוקא למצרים בין עם נשחת וכפעב שטופי זמה, הלא טוב הי' אם יגלו בראש גולים אל א' משאר העמים אשר לא נגואלו נתעבו נאלחו כ"כ, אבל לפמ"ש שאברהם אבינו הקריב הוא בעצמו את הדבר שיבואו דוקא למצרים ובשביל שהם שטופי זימה כ"כ ובכ"ז יעמדו ישראל בנסיון וישארו גדורים ופרושים, ע"ז לדורי דורות יעמוד שם ישראל לנצח חי וקיים בטהרתו וקדושתו, כי אם יכלו לעמוד נגד תועבת מצרים יוכלו לעמוד גם נגד האומות היותר רעים שיתערבו בם ולא ילמדו ממעשיהם וז"ש אל תירא מרדה מצרימה בשביל שהם רעים וחטאים מאוד, כי לגוי גדול אשימך שם, שע"ז דרשו ז"ל שהיו ישראל מצויינים שם, כלומר בשביל שהם שם בין עם לא בינות ובכ"ז יחזיקו במעוזם ע"ז יהיו לגוי גדול ורם במעלה. והנה השכינה אינה שורה בחו"ל ומכ"ש במצרים בין גילולי עכו"ם. כמאר"ל בפ' כצאתי את העיר אפרוש כפי. ובכ"ז כל מקום שגלו שכינה גלתה עמהם, ואף שזו בודאי ירידה היא, אבל גם ליעקב ובניו לרוב קדושתם ירידה היא לרדת למצרים, וע"ז אמר אנכי ארד עמך מצרימה גם לי גם לך באמת ירידה היא. אבל ירידה זו היא לצורך עלי' שאם שם ישארו נקיים אז אחרי צאתם מעם לועז אנכי אעלך גם עלה למעלה בקודש, וז"ש ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינים שם דקשה להו לרז"ל למה כפל הפסוק מלת שם כיון שכבר נאמר ויגר שם במתי מעט לא הו"ל לומר רק ויהי לגוי גדול מאי שם דקאמר עוד הפעם, ע"כ דייקו מזה על שהיו שם במצרים מקום ערוה גילולים ובכ"ז עמדו בנסיון עי"כ נעשו גוי גדול המעלה והטעם על שהיו מצויינים שם. ואמנם מה שבאמת ועמדו על נפשם ולא נטמעו ונטמאו בהם היא עפמ"ש במדרש פ' מקץ שבזכות יוסף נגאלו אבותינו ממצרים שנאמר גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה, דהיינו ע"י שצוה יוסף למצריים למול את עצמם הותש קצת כח תאות מצרים ולא הי' יכול לבלע ולהשחית את ישראל, עיי"ש. ועפ"ז י"ל מ"ש בפ' ויגש "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניהם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניהם" בי אף שניחם אותם יוסף שלא הם עשו מה שעשו כ"א השי"ת סיבב את הסיבות שימכרוהו כדי שיגלו אח"כ ויקוים בהם גזירת כי גר יהי' זרעך כמארז"ל ראוי הי' יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל, בכ"ז יחר להם ויעצבו על אשר מכרו אותו למצרים ולא לארץ אחרת כי ייראו שממצרים לא יוכלו עוד המלט נקי מבלי לכדו בשחיתותם. אבל באמת הלא הקדים כבר רפואה למכה זו ע"י שצוה למול אותם כנ"ל. וז"ש אל יחר בעיניכם כי משרתם אותי הנה למצרים שקשה לצאת משם נקי וטהור, לא תדאגו מזה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם עוד טרם בואכם הנה שלחני אלקים לצוות למול כנ"ל ועי"כ תהיו נקיים:
ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול בספרי וכ"ה בהגדה, זו גלוי שכינה שנאמר או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. י"ל עפמ"ש לפרש פסוק ויהי מקץ וגו' ובמדרש זש"ה קץ שם לחשך ולכל תכלית היא חוקר אבן אופל וצלמות, כי אומרים בתפלת מוסף ר"ח ויהי החודש הזה סוף וקץ לכל צרותינו. ופירשתי הכפל סוף וקץ כי בן דוד בא או בדור שכולו זכאי או כולו חייב. וסוף נקרא אם כבר הגיע העת לסופו, אבל קץ הוא מלשון קציצה דבר הנחתך קודם זמנו, ע"כ אנו מתפללים או שיהי' קץ או סוף לצרותינו. וכבר פירשתי מאמר המגיד "ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך שחשב את הקץ לעשות", שלכאורה אין מקום להודות להש"י על שמירת הבטחתו כי לא איש אל ויכזב, אלא שאחרי שנגזר עליהם עול הגלות על ת' שנה רק שהקב"ה ראה את הנולד שאם יתמהמנהו כ"כ שמה ח"ו ישתקעו בשערי טומאת וערות מצרים עד שלא יהי' באפשרותם לצאת עוד ע"כ גאלם קודם זמנם, ועי"ז הי' יכול לקיים מה שהבטיח לאאע"ה, אבל אם היו נשארים במצרים כל הזמן הנגזר עליהם אז הי' מן הנמנע לקיים מצד שכבר נשתקעו בעומק הטומאה ולא יוכלו לצאת, ע"פ אמר ברוך שומר הבטחתו לישראל ועי"ז הוצרך לחשב את הקץ דהיינו לראות מקדם מה יהא בסופם אם לא יגאלם קודם זמנם, וע"כ הוצרך ג"כ לעשות את הקץ לקוץ ולחתוך מהזמן הנועד מתחלה. וז"ש קץ שם יחשך לפעמים צריך הש"י להסיר את החשך בטרם הגיע עוד זמנו המיועד צריך לקצץ אותו והטעם בשביל ולכל תכלית הוא חוקר בשביל שהקב"ה רואה מקדם את אשר יעשה באחרית הימים אם יהי' עוד החשך על הארץ לא יכול עוד להגיה את החשך, ע"כ בשביל שהוא ית' רואה מקדם את תכלית וסוף כל דבר ע"כ צריך לפעמים לעשות קץ ואחרית קודם זמנו. ולפ"ז לפעמים החשך והאפלה הגדולה השורה על הארץ עד שנוכל לירא שממנו יתהוה ליל עולם אין אחרי' אור והוא בדור שכולו חייב. מזה עצמו נצמח אור ישועה כמ"ש כי הנה מחשך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח כבוד הי', ע"כ אבן מאסו הבונים זהו בעצמו היתה לראש פנה כי עי"כ שכולם חייבים ח"ו. ע"ז צריך הקב"ה למהר את הגאולה בטרם הגיע זמנה עדיין כדי שלא ישתקעו לגמרי. ע"כ אחרי שאמר קץ שם לחשך ע"פ כוונה הנ"ל סיים אבן אופל וצלמות, האופל והצלמות והחשיכה הגדולה הם נעשו לאבן ויסוד פנת גאולתנו. והנה על יוסף הצדיק נגזר שיהא עוד ב' שנים בבית הסוהר על שבטח בשר המשקים כפירש"י ובאמת סביביו נשערה מאוד לפי גדולת יוסף וצדקתו הי' ראוי לעונש יותר גדול מן ב' שנים אלא שראה הקב"ה שאם משתהה יותר שם בין אסירי הבור גם הוא ח"ו ילכד בשחיתיתם וישקע בטומאה ע"כ הביא לו את הגאולה קודם זמנה, וזהו ויהי מקץ שנתים ימים שזה שפרעה חלם לסוף ב' שנים ונצמח עי"ז גאולת יוסף, לא הי' סוף הבא בזמנו כ"א בסגנון קץ שקצץ הקב"ה לטובת יוסף מן הזמן הראוי להיות נענש. ושפיר סמכו לזה מדרשם הה"ד קץ שם לחשך כנ"ל. והנה בתורה אור להגאון מלבים ז"ל פורש ענין יד חזקה וזרוע נטויה המוזכר ביציאת מצרים הוא בשביל שהללו עובדי ע"ז והללו, ע"כ הוצרך הש"י ליד חזקה נגד שר של מצרים שטען כן עיי"ש, ומה שהוציאם קודם זמנם הוא מטעם הנ"ל שחשב את הקץ וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים שלא יכלו עוד להתמהמה לא יוכל לחכות להם שיהיו לו למס. וזהו כוונת פ' שלפנינו שע"כ הוציאם ביד חזקה הגוברת על שר מצרים כנ"ל בשביל שהי' מורא של גדול ית"ש. כמ"ש ז"ל בפ' והדבר הגדול דבריו של גדול ה"נ י"ל שהגדול שבגדולי' ית"ש הי' ירא שישתקעו ח"ו ביון מצולה ערות מצרים. וע"ז רומז בספרי זה גילוי שכינה, שלשכינה הי' גלוי מה שהיהודים עתידים להיות אם לא יגאלם קודם זמנם. וע"ז שפיר מייתי קרא דגוי מקרב גוי לראי' ע"ז אחרי שמזה הפסוק למדו ז"ל דהללו עובדי ע"ז והללו, ע"כ זה הי' מוראו של הקב"ה. וי"ל בזה ע"ד דרוש קצת מ"ש בתהלים ע"ז "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה" עפמ"ש לפרש הפסוק בפ' מקץ "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים". ונתקשו המפרשים הלא לא אמר כדבריהם שהם אמרו חיוב מיתה על אשר ימצא אתו והוא אמר שלא יהיה אלא עבד. הם אמרו וגם אנחנו נהיה עבדים והוא אמר תהיו נקיים. ונראה עפמ"ש רש"י בפ' וישב שהוציא דיבה עליהם שהם חשודים לאכול אבר מן החי. וכתבו המפרשים שיוסף הצדיק ח"ו לא שיקר בזה אלא שהם אכלו מפרכסת או בן פקועה דזה רק לישראל שרי דבשחיטה תליא מילתא ויוסף חשב שיש להחמיר ולהיות להם דין בן נח דבמיתה תליא מילתא, כמו שהאריך בזה הפר"ד. והנה מה שחייבו את הגנב למיתה כוונתי לדברי האו"הח שהטעם מפני שבן נח אזהרתו זו מיתתו וכיון שהוזהרו על הגניבה שהיא מז' מצות שפיר חייב הגנב מיתה. ולפ"ז חזרו בני יעקב מדעתם שהיתה בתחלה שאכלו מפרכסת בסוברם שיש להם דין ישראל ועתה אמרו שיש להם דין בן נח וחייב הגנב מיתה, וגם הם עשו שלא כהוגן במה שמכרו את יוסף אחרי שענתה בו צדקת יוסף ששפיר אמר עליהם שהם עושים שלא כדין במה שאכלו מפרכסת, כי הם בעצמם אומרים שיש להם דין בן נח, במה שחייבו מיתה את הגנב משא"כ בישראל דאין כאן אפילו מלקות דניתן להשבון, ע"כ כאשר עשו כן יעשה להם שגם הם יהיו עבדים כמו שמכרו אותו לעבד וע"ז השיב להם גם עתה כדבריכם כמו שאתם מדברים עתה שהגנב יומת שיש לכם דין בן נח א"כ "כן הוא" מלשון כנים נחנו כן בנות צלפחד, כלומר יוסף הוא הצדיק בריבו וכנים היו דבריו אשר הוציא דיבה עליכם שאתם אוכלים אבר מן החי אבל אני אומר לכם אשר ימצא אתו יהיה לי עבד כי יש לכם דין ישראל שאין הגנב חייב מיתה ועי"כ גם אתם תהיו נקיים במה שמכרתם את יוסף כי אחרי שיש לכם דין ישראל א"כ הייתם רשאים לאכול מפרכסת והוא הוציא עליכם דיבה שלא כדין נמצא דהא בהא תליא בשביל שהם אמרו אשר ימצא אתו ומת דדינם כבני נח ע"כ גם הם חייבים על המכירה להיות עבדים, אבל אחרי אשר שהוא אמר שהנמצא בידו יהיה רק עבד כדין ישראל שאם אין לו ונמכר בגנבתו ע"כ הם נקיים מחטא מכירתו. (ובסגנון הנ"ל פירשתי הפ' בפ' וישלח "ובני ישראל באו מן השדה כשמעם ויחר וגו' כי נבלה עשה בישראל וכן לא יעשה". כי הדין בישראל המאנס את הבתולה ולו תהי' לאשה הוא מנתק הלאו ע"י קיום העשה אבל בבן נח אינו כן כי אזהרתן זו היא מיתתן ולא יוכלו לנתק הלאו כמו בגזילה.
ועיין רמב"ן. ואולי אם היתה דינה נשאת לשכם הי' נצמח מזה טובה שהיתה מגיירת אומה שלימה אבל התורה גזרה שבב"נ אזהרתן זו מיתתן. וז"ש ויחר להם כי נבלה עשה שעבר על האיסור. אבל "וכן" מלשון כן בנות צלפחד דוברות כלומר דעשה דלו תהיה לאשה לא יעשה):
והנה במחלוקת הנ"ל אי האבות קודם מתן תורה הי' להם דין ב"נ או דין ישראל י"ל מסברא שבמצרים שהיו ישראל עובדי ע"ז או הי' להם דין ב"נ משא"כ קודם שיצאו למצרים והחזיקו במעוז אמונת אבותיהם אז הי' להם דין ישראל. וכבר ידוע דמה שנאמר בישמעאל באשר הוא שם למדו ז"ל שאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו ההווים. ומבן סורר ומורה דנידון על שם סופו מוכח היפך זה כמ"ש במזרחי. ולפ"ז י"ל דבזה נחלקו יוסף עם אחיו דיוסף דנם לפי העתיד שעתידים להיות עע"א במצרים ואז יהי' דינם כב"נ ע"כ גם עתה דינם כן ואסורים במפרכסת ובבן פקועה כנ"ל, משא"כ האחים סברו דאין דנין אלא באשר הוא שם ולע"ע שמחזיקים באמונתם הרי הם כישראל. ויש להמליץ שז"ש גם עתה כדבריכם כן הוא, כפי מה שהוא עתה שדנין על ההוה ולא על העתיד א"כ כדבריכם כן הוא שאתם נחשבים כישראל ומותרים בפ"כ א"כ כנים דבריכם שדנתם אותי כמוציא דיבה, וז"ש גאלת בזרוע עמך ע"י שגאלת אותם בזרוע נטויה ויד חזקה והיינו כנ"ל שהללו עע"ז והללו. א"כ בעת ההוא היה להם דין ב"נ א"כ יש לדונם על העתיד שגם קודם לכן נידונו בב"נ. עי"כ גאלת בני יעקב ויוסף ששניהם נגאלו מן עול החטא אשר עליהם כי יוסף צדק במשפטו שדן אותם על העתיד ובני יעקב דנו את עצמם באשר הוא שם, אבל אם לא גאלם בזרוע ולא הוצרכו ליד חזקה שלא היו עע"א וא"כ אף אם היו דנין אותם על העתיד לא הי' להם דין ב"נ א"כ לא הי' יוסף צודק בדיבתו:
אשר נתן ה' אלקיך לך ולביתך - מזה ילפינן מלמד שאדם מביא מנכסי אשתו וקורא. ובש"ס דגיטין דף נ"ח פריך הש"ס מזה על ר"ל דס"ל קנין פירות או כקנין גוף דמי. ומשני שאני התם דכתיב ולביתך. והקשו תוס' לפ"ז קושי' עצומה כיון דר"ל גופי' מודה גבי ביכורים דגזה"כ הוא דמביא מנכסי אשתו וקורא, א"כ מאי הקשה התם ר"ל לר"י מברייתא דתניא היה בא בדרך ושמע שמתה אשתו מביא וקורא מתה אין לא מתה לא. ליקשו איהו לנפשי' מהך ברייתא דהא גם הוא מודה דבבכורי אשתו מביא וקורא. ונ"ל עפמ"ד בב"ב דף ע"א במשנה דאף דבמוכר אמרינן בעין רעה מוכר אבל בנותן מתנה לכ"ע בעין יפה נותן. והנה תוס' הקשו אברייתא דולביתך הלא מה"ת אין לבעל פירות בנכסי אשתו. ותירצו דרך נשים שנותנות לבעליהן במתנה. והנה בב"ב דף קל"ו גבי מכר הבו בחיי האב מוכח דיש חילוק אם דעת הנותן או המוכר להקנות קנין הגוף לקונה את הקנין פירות אז טפי מסתבר דקנין פירות כקנין הגוף דמי עיי"ש גבי צריכותא. ולפ"ז אין כאן סתירה בברייתא דולביתך הלא איירי כמ"ש תוס' שהיא נותנת לו ובמתנה אמרינן דבעין יפה ניתן ע"כ קנין פירות כזה כקנין הגוף דמי, משא"כ הך ברייתא דבא בדרך הלא כ' תוס' דאיירי כבר לאחר תקנה שתקנו לבעל פירות וא"כ אינה נותנת לו דרך מתנה דהא מחוייבת ליתן לו נגד פרקונה וא"כ לא שייך בעין יפה נותן ע"כ קנין פירות כזה לאו כקה"ג דמי. משא"כ לר"י דלא מפליג וס"ל בכל גווני אף במוכר דל"ש גבי' עין יפה דהא אדרבה אמרינן מוכר בעין רעה מוכר ואפ"ה קנין פירות כקה"ג דמי ע"כ פריך שפיר כנ"ל:
לא עברתי ממצותיך בספרי לא הפרשתי מן המחובר על התלוש. ובטעמא דמילתא נחלקו רש"י ותוס' בקידושין דף ס"ב ע"א. ובזה נראה ליישב קושיא חמורה שהקשה אא"ז הגאון רעק"א ז"ל בהגהותיו לנדרים דף ס' ע"א דפריך הש"ס למאי דמוקי לדר' ינאי בבצל של תרומה ורבו גידוליו מותר בדבר שאין זרעו כלה, ממאי דתנן הטבל גידוליו אסורין בדבר שאין זרעו כלה. והק' הגאון הנ"ל מאי קושיא מטבל אתרומה הלא שאני טבל דהוי דשיל"מ ותרומה אין לו מתירין כדאימא לעיל כ"ח נ"ט א"כ בטבל שפיר אסורין דגידולין לא מבטלי העיקר דהוי דשיל"מ משא"כ תרומה בטיל העיקר בגידולין והניח בצע"ג. ולענ"ד נראה לפי מה שהקשה הוא ז"ל יכולנו ליישב בפשיטות עפמ"ש תוס' פ' המוכר דאיצטריכי תני טעמי דלא ליבטל טבל דטעמא דשיל"מ ל"ש היכא שאין הבעלים בעיר וטעמא דלהיתרו כך איסורו דמפורש בירושלמי ל"ש בטבל הטבול לתרומת מעשר דאית לי' שיעורא. ולפ"ז כתב המנחת חינוך במצות טבל דהיכא דאיכא טבל הטבול לתרומת מעשר וגם אין הבעלי' בעיר דלא שייך כי הנך ב' טעמים גם טבל כה"ג בטל. ולפ"ז פריך הש"ס שפיר כיון דמתני' סתמא קתני ולא מפליג בטבל אלא בין זרעו כלה או לא משמע דבכל גווני איירי אף בכה"ג דל"ש הנך ב' טעמי ומ"מ אמרינן דאסורין גדולין בדבר שאין זרעו כלה ואף שדומה לענין הביטול לתרומה ופריך הש"ס שפיר. אלא דאכתי קשה קו' הנ"ל אליבא דהלכתא דקיי"ל דאף בטבל ברבו הגדולין מותר אף באין זרעו כלה וק' קו' הנ"ל הלא הוי דשיל"מ עכ"פ בסתם טבל ובעלים בעיר. ע"כ נ"ל עפמ"ד בקידושין ס"ב דאין תרומה חל במחובר ובפסחים ל"ג דאין תרומה במחובר עיי"ש ברש"י. וכיון דהכא בגידולין במחובר איירי א"כ א"א להפריש אליו מיני' ובי' ומכ"ש מן התלוש על המחובר דלא כדאיתא התם וא"כ ל"מ ישל"מ דהא אי אפשר להפריש עליו. אלא דעומד נגד זה ש"ס ערוך דמנחות ע' ע"א דקאמר הא דאין תרומה במחובר הנ"מ לענין מיתה וחומש דא"א במחובר אבל לענין שם תרומה חל אף במחובר וא"כ נראה תירוצי כמובן. אלא כדי שלא יסתרו סוגיות דקידושין ופסחים הנ"ל עם הך סוגיא דמנחות עיין בס' יוסף דעת להגאון מהרי"ש נ"ז זצ"ל בה' הרומות. בע"כ צריך לחלק דבפסחים איירי במחובר מעיקרו. הוא דלא חל שם תרומה שלא הי' עליו שם טבל מעולם משא"כ במנחות דאיירי בשתילי טבל שמרחו וכבר נתחייב בתרומה אז חל גם בשעה שהוא מחובר כנ"ל פשוט. ולפ"ז הדרא קו' הנ"ל לדוכתא כיון דהך מתני' דגידולי טבל ג"כ איירי שהי' עליו כבר שם טבל בתלוש ויכול לקרות שם אף במחובר כדמוכח במנחות א"כ תו הו"ל דשיל"מ. ובכ"ז נראה ליישב בדרך נאות דלכאורה צ"ע מאי קבעי ש"ם דמנחות הנ"ל אי נימא כיון דשתל פקע לי' שם טיבלא מיני' הלא מתניתן דתרומות דבשמעתין דגידולי טבל אסורין בדבר שאין זרעו כלה זאת אומרת להדי' דלא פקע שם טבל מיני' דאי פקע כששתלו א"כ אתמהה וכי אפשר לומר דגידולי טבל אסורין הלא פקע שם טבל אף מהעיקר ומכ"ש דלא יאסרו הגידולין וצע"ג לכאורה. וליישב זה בע"כ צ"ל דלעולם בשעה שהוא מחובר פקע שם טבל מיני' אבל אח"כ כשעקרו תו הדר' עלי' איסור טבל כמו דאמרינן במחובר מעיקרו כ"ז שלא נעקר אינו חל עליו שם טבל לכ"ע ולכשנעקר חל עליו איסור טבל ה"נ בשתילי טבל אף שהי' עליהם שם טבל מ"מ כשנעשו מחוברים פקע ולאח"כ כשגדלו ועוקרם חל שם טבל בתלוש. וכיון שהוכחנו שכן דרק לאחר עקירה חל שם טבל מה מאוד מיושבת קושיא שהתחלנו. לפמ"ש המרדכי הובא בי"ד סי' ק"ב ובא"ח סי' ש"כ גבי גיגית דהיכי שנולד האיסור בתערובות לא מיקרי דבר שיש לו מתירין. א"כ ה"נ כיון שהוכחנו מש"ס דמנחות וכ"פ הרמב"ם דכ"ז שהם במחובר ואז הוא ספק אולי פקע שם טבל מיני' ולא יבוא איסור טבל רק אחר שגדלו ותילשם מן המחובר כבר האיסור בתערובות ולא בפני עצמו ובכהאי גוונא שנולד האיסור בתערובות אף דשיל"מ בטל. כנ"ל נכון מאוד בעז"ה וראי' לשיטת המרדכי הנ"ל:
השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש י"ל עפמ"ש במק"א שע"כ נמשלה התורה לדבש וחלב להורות שא"צ האדם להמית את חומרו לגמרי למען יחי' חיי הנפש כ"א יאחוז בזה וגם מזה בל תנח ידו כי שניהם יחדיו הנאת הגוף והנאת הנפש יהיו תמים קודש לה' ע"כ כמו שהחלב ודבש נהנים מהם בעוד שהבע"ח חיי וקיים עודנו לא כן הבשר לא יוכלו לאכול רק אחר שחיטתו, כמו כן התוה"ק לא תצוונו להמית לגמרי חיות הגוף כ"א דבש וחלב תחת לשונה. וע"ז שיבח אה"ק שהיא זבת חלב ודבש כלומר שגם שם לא נצטרך להמית חיי הגוף כ"א נוכל ליהנות בעוד הגוף בתקפו וגבורתו.
וז"ש וברך את עמך את ישראל היינו בדברים רוחניים אשר בהם יתפאר ישראל והוא תפלתו שבזה תוסיף להם כח וחיל למען יפרו וירבו בחיי הנפש אבל ברך גם את האדמה אשר נתת לנו כי גם חיי הגוף נוכל לחיות באין שטן ופגע רע כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש המורה על זה שא"צ להמית לגמרי חיי הגוף:
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי דרש ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן - כי מי שמפרסם קלונו ברבים אין להם להתיירא ממנו כ"כ אחרי שכל העם נזהרים ממנו מנגוע בקצהו. אבל מי שלעין כל מראה סימני טהרה ורק בקרבו ישים ארבו תוכו רצוף מינות ואפיקורסת, מפני זה יש לירא מאד פן ירע וישחית את כל אשר יקרב אליו אחרי שכל העם יענו אחריו מקודש ע"פ הראותו לחוץ אותות יראת ה' ובקרבו ובחובו טמון שורש פורה ראש ולענה. כמאמר התייראו מן הצבועים. וזהו ארור האיש אשר יעשה כל תועבת ה' אבל לא בפומבי ובגלוי למען יוכלו להזהר ממנו. כ"א ושם בסתר, את שבע התועבות אשר בלבו יודע להסתירם ולהצפינם לבל יראו החוצה, איש הזה בכלל ארור, והטעם לזה בשביל שענו כל העם ואמרו אמן על דבריו שהם נראים ישרים ואמתיים, ע"כ כל העם ישמעו ויסכימו לדבריו אשר ראשם אמת אבל סופם כסופה וסערה:
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלקיך - כי הצדיק אינו רוצה בברכת עוה"ז שמתיירא פן עי"ז יקופח שכרו בעוה"ב וטוב לו שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז. ועוד יחוש לנפשו אולי ע"י שביתו ימלא הון עתק ישמן ויבעט וישכח אף אלקיו, אבל הקב"ה היודע בו שהעשירות לא יעבירו מדעת קונו שולח אליו את הברכה אף שלא ברצונו, וז"ש ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך שידרפו אחריך אף שאתה בורח מהן ולא תרצה בהן בכ"ז ישיגוך והטעם כי אני יודע שגם אחרי כן תשמע בקול ה' אלקיך:
ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך- במ"ר וכן פירש דהמע"ה ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. נראה עפמ"ש "שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה רצון קונם". כי אם האדם שמח לישב בעיר אשר הוא שם ויש לו בה הכל כאוות נפשו אז הוא שמח בבואו שמה אבל נעצב בעת אשר מוכרח ללכת משם ולהיפך אם ביש לי' בהאי מתא שמח הוא בצאתו משם אבל נעצב הוא בבואו שמה לעיר אשר אין חפצו בה. אבל שישמח ויגיל בין בבוא שמה בין בצאתו משם זה שני הפכים בנושא אחד מה שאי אפשר. אבל אם כל דרכיו והילוכיו לעשות רצון קונו והוא שליח מצוה הוא שמח בין בהליכתו בין בחזירתו אחר שבין בהליכה בין בחזרה הוא מקיים רצון הבורא ית"ש. והנה השמש וכל צבא השמים אם שמחים הם בצאתם הי' להם להיות עצב בעת בואם ובכ"ז הם שמחים בין בצאתם בין בבואם. לזה אמר עושים באימה לעשות רצון קונם וכיון שכל כוונתם לזה אין חילוק להם כנזכר. וז"ש כאן שתהי' ברוך ושמח לב בין בבואך בין בצאתך ויקשה ג"כ כנ"ל אם שמח הוא בבואו הלא יהא נעצב בצאתו. לזה בא כמשיב ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם וכיון שתעשה בעבור שמו הגדול אין חילוק בין בואך לצאתך. עוד י"ל ע"פ מאז"ל בבואך לעולם וביציאתך מן העולם, כי אמרו חז"ל נמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא יותר משנברא. ופי' רש"א בח"א מפני שמצות לא תעשה מרובות ממצות עשה ויוכל האדם לעבור ולהכשל יותר בפח החטאים ממה שיוכל לזכות א"ע ע"י עשיית המצוות. ע"כ אחרי שנמנו וספרו גמרו שטוב שלא נברא. אכן לפי מה שאז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אינה מצרף למעשה א"כ אף שהלאוין רבו על העשין מ"מ הלא יוכל לחשוב מחשבות טובות לעשות מצוות והקב"ה בחסדו מצרפן למעשה. ולהיפך לרעה ח"ו אם יחשוב אינה מצטרפת למעשה א"כ יש מקום לזכות יותר מלחטוא כי לזכות תצורף המחשבה ולא לחובה. לפ"ז יש להכריע דבאומות העולם אשר חלק ה' אותם למלאכים ושרים שהם ינהיגום ולא הקב"ה בעצמו משגיח עליהם בפרטות וכיון שמלאכי השרת אינם מכירים אפילו בלשון ארמית מכ"ש שאינם יודעים המחשבות א"כ להם טוב שלא נבראו כי הלאוין אשר בהם יכשלו מרובין מן המצוות שבידם לעשות ואי משום המחשבות שיצטרפו לטובה הלא מנהיגיהם המלאכים אינם יודעים מחשבות בני אדם, אבל בישראל אשר עיני ה' בהם לנחותם כצאן עמו והוא יודע מחשבות שפיר י"ל דטוב שנבראו משום דיוכלו לזכות ביותר ע"י מחשבות טובות. והנה דרשו ברוך אתה בבואך לעולם ובצאתך מן העולם והי' קשה למדרש האיך אפשר לומר ברוך בבואך לעולם הלא נמנו שטוב לאדם שלא נברא. וע"ז השיב כבר פירש דהמע"ה ה' ישמר צאתך ובואך הוא ית' ולא מלאך ולא שליח וכיון שהוא ית' יודע מחשבות טוב לו שנברא וברוך אתה בבואך שיוכל לזכות ע"י מחשבות:
והיית רק למעלה ולא תהיה למטה להסביר מלת רק נ"ל עפמ"ש לפרש הפ' בפ' ויגש "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא היה איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו". כי אז"ל הנעלבים ואינם עולבים שומעין חרפתן ואינם משיבין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ולפ"ז כל זמן שעלב ובייש יוסף את אחיו והכלימה בדברים, הם הנעלבים ושומעי חרפתם היו במדרגה גדולה למעלה הימנו. אבל בהתודע יוסף אל אחיו ואף שהם עשו לו רעה הוא גמל עמם טובה תמורתה, לא לבד שלא היו הגבוהים ממנו כ"א אדרבה יוסף הצדיק נתעלה כ"כ על שהי' משנה למלך ובידו להרע להם' על אחת אפים ובכ"ז לא הרע ונהפוך הוא שהטיב להם, הי' הוא במדרגה גדולה כ"כ עד שאין מי שישוה לו. וז"ש ולא יכול יוסף להתאפק כתרגומו לסבול, לכל הנצבים עליו, שאם יהיו נעלבים ויעמדו עליו במעלה האוסריית למעלה ממנו, ע"כ קרא הוציאו כל איש מעלי שלא יהי' עוד שום אדם למעלה ממנו במעלה. ומעיד הכתוב שלא לבד שבעת התוודע אל אחיו ומחל להם לא היו הם למעלה הימנו כ"א אף גם זאת ולא עמד איש אתו אף במדרגה שוה כמוהו לא הי' גם אחד שישוה לו בעת התוודעותו ומוחלו על הרעה שעשו לו. ולפ"ז יש בני אדם שהם במצור ומצוק ובכ"ז הם ברום המעלה ע"י שנושאים וסובלים את עולם הקשה אשר הכביד אנפו עליהם בשובה ורצון, מורים בזה גדולת נפשם ומעלת רוחם הכביר והאמיץ אשר לא יחת מפני כל, אבל באמת גדולה זו אלי' וקוץ בה לא מעוקצך ולא מדובשך, ע"כ אמר שלא תאמר שגדולת ישראל יהי' ע"י שיהיו ח"ו מעונים ומדוכאים אלופינו מסובלים ובמקום עניותם אתה מוצא גדולתם, לזה אמר לא כן יהי' כי אם והיית רק למעלה ולא תהי' למטה שע"י סבלך תהי' למעלה כ"א רק ואך למעלה תהי' ולא ע"י התביר יבוא הדרגא שלך:
וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזה ארז"ל זו מיתתן של צדיקים, כי בתורה נאמר איש בחטאו יומתו ולא יומתו אבות על בנים. אבל אמרו ז"ל צדיק נתפס בעוון חדור, נמצא שהצדיק מת שלא בחטאו כ"א בחטא הדור, וזהו מכה אשר לא כתובה בתורה זו מיתת צדיקים ר"ל:
והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך - כי האמונה בתחיית המתים היא קשה מאוד על האדם באשר היא מתנגדת לגזרת שכלו ותבונתו שגוף אדם הנרקב ונבלה והי' לעפר יקום עוד על רגליו ויחי. ע"כ רק המאמין באמונה שלימה יתד בל תמוט לנצח הוא יודע שלעת ערב יהי' אור וזרח השמש וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו מהאמונה הנשגבה הלזו, אבל מי שמתחיל רק להסתפק באמונת תחיית המתים סופו שלא יאמין לגמרי אחרי שהשכל מנגד לאמונה זו. ונראה שע"כ הניחו מיסדי הלשון לשם חיים בלשון רבים "חיים" ליסד בלבנו אמונה זו שא"א לחיות אם אם לא באמונה שיש לנו שני חיים חיי עוה"ז וחיי עוה"ב ע"כ יחדיו יהיו תמים לא יפרדו. וז"ש והיו חייך תלואים לך אם השני חיים שיש לך לחיות הם אצלך רק תלוים ועומדים שהם בספק אצלך, והטעם מנגד, בשביל שהוא מתנגד להסכמת שכלך, ע"כ ופחדה לילה ויומם שתירא אחרי הלילה ועת צאת שמשך לא יהי' עוד יומם בעולם התחיי'. אז אני אומר לך שסופך שלא תאמין לגמרי בחייך שיחייך הקב"ה מיומים. ועפ"ז נ"ל מ"ש בפ' חוקת וכל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההיא מישראל. כי מאחר שנאמר ושכנתי בתוכם א"כ כל אדם הוא משכן לשכינת כבודו ית'. ואם מסופק בהשארת הנפש אולי תמות גם היא כגוף הנגוף א"כ הוא עושה מקודש חול ומטהיר טמא. וז"ש אם רק נוגע בדמיונו שגם נפש האדם תמות ולא תחי' לנצח, בספיקו זה כבר טימא את משכן ה' הוא האדם אשר ה' שוכן עליו בכבודו ית'. וכיון שהתחיל ליגע בו יד הספק לבסוף ירד מוטה מטה עד שבאמת נכרתה הנפש ההיא מישראל ח"ו כנ"ל, כי צריך להחזיק במעוז אמונה זו באין כל ספק ופקפוק מאומה: