אור ברסלב
לוח ארז החדש על התורה החדש על פרשת ויצא

לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט

החדש על פרשת ויצא

החדש על פרשת תולדות

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש כי מי שאין ד' לנגדו תמיד ורק במקרה ופגיעה בעלמא יגל את עיניו לראות כבוד ד' חופף עליו כל היום איש כזה אם יקרהו אסון אז ילין ויתמרמר על רוע גורלו והתקצף וקלל במלכו אבל מי שישוה ד' לנגדו תמיד ויודע בטח שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה על כל גל וגל ינענע ראשו ויאמר אודך ד' כי אנפת בי וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד וזהו הרמז ויפגע במקום אם רק במקרה בעלמא יפגע בהקב"ה שהוא מקומו של עולם אז וילן ויתמרמר בעת אשר באת ושקעה שמש הצלחתו אבל ויחלום שהחלום הוא מס' בנבואה ולבי אומר לו שד' נצב עליו והאדם הוא סולם מיצב ארצה אבל ראשו מגיע השמימה ומשם יוטל עליו גורלו וחבלו הן לחסד הן לשבט אז ויקח מאבני המקום אבני בליסטראות שירה המקום ב"ה את חציו השנונים עליו אותם יקח וישם אותם מראשותיו כי הם יהיו לו לראש פנה ליסוד וחיזוק אמונתו בד': וישכב במקום ההוא במד"ר הה"ד "אז תלך לבטח דרכך אם תשכב לא תפחד זה יעקב לא תפחד מעשו ולבן ושכבת וערבה שנתיך שנא' וישכב במקום ההוא" עפמ"ש בלוח ארז עקב לפ' מ"ש אני ישנה ולבי ער שיש לכל אדם רוח בקרבו המודיעו בבירור ומגיד לאדם מה טוב ע"כ אם האדם מסופק על דבר שעשה או שיעשה הטוב הוא אם לא אז באישון לילה בעת הוזה על מטתו אם לא יפעמו לבו ולא יתחלחל בקרבו אז נכון הדבר לעשות ואם לא טוב עשה בעמיו אז לבו הער יכאב עליו כמו שאומר המשל הידוע (איין גוטעס געוויססען איסט דאס בעסטע רוהעקיססען) וזהו אני ישנה ולבי ער ואמרו חז"ל דע מה למעלה "ממך" אם תרצה לידע דעת עליון אם רוחו נוחה ממעשיך אז תוכל לידע את זאת ממך ומעצמך וז"ש אז תלך לבטח דרכך ולא יעלה מורא על ראשך אולי הרע עשית אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך ומתוקה שנתך אז תהי' נכון בטוח שאין במעשיך נפתל ועקש ע"כ אחרי שטענו על יעקב אבינו שעקב זה פעמים גם את עשו גם את לבן נוכח את פני כל שאמת ליעקב ולא רמה וצא הונה שהרי ישן במנוחה על רצפת אבנים בלי מצע מהשתרע ואם תוך ומרמה היה במעשיו אז הי' מתהפך על משכבו הקשה ולבו היה מכהו כהולם פעם וא"כ כוונת המדרש משנאמר וישכב במקום ההוא שגם על אבני המקום שכב וערבה שנתו מזה נגלה בעליל שלא הי' פחד ממעשה עשו ולבן כי מתוקה שנת העובד את ד' אשר לא עולתה בו:

וי"ל בזה מ"ש פ' בלק לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וכו', לא הביט הקב"ה עמל ואון בישראל סבא שלא חטא בעשו ולבן והראיי' שהרי ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו והוא הקול הדופק שהוא תרועת מלך בו בקרבו קדוש ואחרי שלא הכהו לבו כ"א שכב השקט ובטח מזה נראה שלא נמצא בו שמץ דופי:

והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו' עפמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך ד' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם כי המאמין באלקי אבותיו טוב בזה מהחוקר וסוקר ואינו מאמין רק במקום ששכלו מגיע שהוא בשכר האמונה שגדלה מעלתה בעיני ד' הוא בעצמו ובכבודו ית"ש ישגיח עליו בעינא פקיחא אבל מי שרק אחרי החקירה והדרישה בעיניו הכהות יעשה כחק ומשפט ומה שלא ימצא חן לפני כסא תבונתו וזרה הלאה וצא יאמר לו איש כזה אינו ראוי שהקב"ה בעצמו ינטלהו וינשאהו כ"א רק ע"י מלאכיו עושי רצונו יונהג וזהו כי מלאכיו יצוה לך ולא הקב"ה בעצמו ישמרך בכל דרכיך אם רק עפ"י דרכך אשר כוננת לך מסילה אתה הולך בדרך הנכון אבל לא עפ"י הקבלה הנאמנה אשר הורישו לך אבותיך אשר מעולם אבל ד' בעצמו ובכבודו ישמור צאתך ובואך אם מעתה ועד עילם כלומר הקבלה מדור דור ודורשיו תנתק במעגלי צדק ומשנים קדמוניות תתבונן ותשאל אביך וזקניך ויאמרו לך וז"ש והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וזהו דרך החקירה אשר על ארץ יסודתה ומשם יעלה בסולם החקירה עד שמי השמים להכיר את האמת אז רק מלאכי אלקים עולים ויורדים בו כי רק מלאכיו יצוה לך אבל והנה ד' בעצמו ובכבודו נצב עליו כפירש"י לשומרו אם אני ד' אלקי אביך שקבלת אבותיך הוא לך ליתר נאמן. - וי"ל שע"ז רומז ג"כ מ"ש ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים אם הוא הולך רק לדרכו אשר בחר לו בשביל החקירה ולא הלך בדרך אבותיו אז רק מלאכים פגעו בו ולא הקב"ה בעצמו ובכבודו:

אני ד' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק מה שלא נאמר ביצחק אביך עיין בע"הט ואו"הח ונראה לפמ"ש בלוח את וירא שאלישע מצעק אבי אבי ואם האב מגביה את עצמו למעלה עוף עד שגם גופו קדש לד' ואין על עפר מזלו נתפרדה החבילה שבינו לבין זרעו אחרי שהם רק עפר יסודם:

והאב כלו רוח ואחרי שרש"י פי' שע"כ יחד הקב"ה את שמו על יצחק בחייו לפי שהי' סומא ולא הי' בו וב"הר ע"כ בכיוון השמיט אביך כי יצחק לא יקרא עוד בשם אביו כי מלאך אלקים הוא אין על עפר מזלו:

והיה זרעך כעפר הארץ וכו' - עפ"י מ"ש הוויכוח שהי' לחכמי אתונא עם ריב"ח בבכורות ח' דא"ל בני לן ביתא באוירא אמר שם קם ותלא בין ארעא לשמיא כי התלו בלעג וקלס על ריב"ח ועמו שתאר להם את בית ישראל כבית נכון ונשא ותורתו משיבת נפש ומהודרת בכל מיני פאר ויופי ואמרו לו אחרי שאין לישראל ארץ מיוחדת להם אשר יהי' לכן ובסיס להעמיד עליו את בית ישראל א"כ במה נחשב הוא הלא אינו רק כמגדל הפורח באויר ע"כ א"ל בכי לן ביתא באוירא כן הוא בית ישראל אבל באמת אין זה טענה כי כמו שנאמר בכהני ד' לא יהי' להם חלק ונחלה ד' הוא נחלתו כן ישראל ממלכת כהנים אף אם הארץ לא להם והם נעים ונדים מטולטלים טלטלה גבר בכ"ז ה' הוא נחלתם הוא מקיים אותם ויעמידם חי כל הימים אף באין להם ארץ אחיזתם וזהו שהשיב ריב"ח אמר שם אחרי שהזכיר שם שמים החופף עלינו כל היום ע"כ תלא בין ארעא לרקיע נוכל להתקיים ולעמוד אף באוירא ואין לנו מקום מנוח לכף רגלינו:

ובזה י"ל מ"ש פ' יתרו אתם ראיתם וכו' ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים וכו' אלה הדברים אשר תדבר ופירש"י לא פחות ולא יותר כי הקב"ה אינו בא בטרוניא על בריותיו וגלה לישראל עוד טרם קבלו עליהם עול התורה שלא יהי' להם אחוזה ונחלה בקרב תבל וזהו ג"כ וירא העם ויגעו שראו מתחלה שע"י קבלתם התו"הק יהיו נעים ונדים כל ימי היותם והנה מי שנושא את האחר רק הנושא יצג כף רגלו על הארץ אבל הנישא שיטנו באויר למעלה מן הארץ ורגליו עדיה לא יגיעו וכן הוא עם ישראל לא יעמדו נכון וקיים על האדמה רק ד' ינשאם וינטלם אשר לו הארץ ואין להם צורך לאחוזת ארץ וזהו ואשא אתכם ורגליכם לא יגיעו לארץ כי אתם תהיו לי ממלכת כהנים כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה בארץ כ"כ ישראל עם קרובו. והנה יש רפואות המועילים עפ"י דרך הטבע אבל ישנם ג"כ רפואות שלא נודע טבעם וכחם ובמה חילם והמה נקראים בשם סגולה והנה כל העמים אשר יש להם אחוזה ונחלה וארץ להם הם חיים וקיימים עפ"י דרך הטבע אבל אתם ישראל שדומי' לכהנים ואין לכם חלק ונחלה בארץ אם בכ"ז אתם עם עולם אשר לא יכרת ויעמד חי כל הימים הוא רק סגולה שלא נודע טעמו ואחרי שאיים להגיד להם עתידות לא נחת בהם ע"כ הוצרך הקב"ה להזהיר למרע"ה שלא יפחות מאלה הדברים אף שיש לחוש אולי בשמעם ויראו כי ינעו כנ"ל אולי יעמדו מרחוק ולא ירצו בקבלת התורה אשר תגריע נחלת ארצם. - והנה הזרע ממנו נעשה פרי תנובה המשמח אלקים ואנשים אבל צריך לזרע שדה וארץ אשר בהם יזרע ואם אין אדמה המוכשרת לקבל את הזרע להולידו ולהצמיחו אף הזרע היותר טוב ימיש מעשות פרי ע"כ ישראל אף שהם זרע קדש ראוי להוליד ממנו פרי קדש אבל אחרי שאין להם אחוזה ונחלה שדה וכרם אשר בו יזרעו אותו במה נחשב הזרע אם אין לו מקים זרע ע"כ בירכם הקב"ה כנ"ל שאף בלי אדמה יפרו וירבו ישע ויהיה בהם שני כחות כח הזרע וכח האדמה כח המשפיע וכח המקבל וזהו והיה זרעך כעפר הארץ שאתה תהי' גם זרע וגם עפר הארץ אשר בו יזרע שניהם יחדיו תמים והטעם שתצטרך לברכה זו להיות זרע וגם עפר כי ופרצת ימה וכו' לארבע כנפות הארץ יהיו פזורי' ואין להם ארץ להם ע"כ אין להם כח הזרע וכח העפר:

והנה אנכי עמך בפסיקתא כשדיבר הקב"ה עם יעקב בלשון אני אלקי אביך נתיירא שלא דיבר בלשון אנוכי עד שא"ל הקב"ה והנה אנכי עמך" עפמ"ש זה פעמים כשהאדם חוקר ובא מעצמו לכלל דעת את ד' אז נקרא ד' אלקיו אבל אם אין לו רק קבלת אבותיו ורק בדרכם דרך הסלולה ילך מבלי הרגש מעצמי זה נעמו נתיבות ארחות יושר אז נקרא אלקי אבותי עיין לוח ארז שמות וכבר פירשתי מ"ש הנה מקום אתי ונצבת על הצור, שרומז על משאחז"ל הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה נמצא שיש מקום ומדרגה גבוהה ונשאה שהאדם עומד למעלה מן הצור תמים ובוודאי להגיע למעלה נשגבה כזו להיות בבחינת מושל באדם צדיק א"א רק אם נוסף על מה שקיבל מאבותיו ישכיל גם בעצמו לדעת את ד' אבל מי שלא יבין ויחקור בעצמו רק שד' נקרא אלקי אביו ולא אלקיו לא יעלה למעלה בקדש כזו והנה המפרשים האריכו לחלק בין אני לאנכי. ולולי דבריהם ז"ג הייתי אומר אחרי שנאמר "אני ד' וכבודי לאחר לא אתן" ורז"ל דרשו אני ד' "אני ולא אחר" ולידיעתי לא מצינו כן במלת אנכי לשלול את האחר ואחרי שהצדיק לפי הנ"ל עומד למעלה למשול כביכול על כסא כבודו ית' ונאמר בפ' וישלח ויקרא לו אל אלקי ישראל ופירש"י שהקב"ה קראו ליעקב אל והכוונה כנ"ל כי הצדיק דומה להקב"ה כיון שיש לאל ידו לבטל גזירת הבורא ית"ש ע"כ בצדיקים כאלו לא יאה לומר ד' אליו אני ד' דמשמעו אני ולא אחר שהרי הקב"ה קראו ליעקב אל שגם הוא כביכול אל כמוהו ולא יקרא הקב"ה אליו רק בשם אנכי וכ"ז במי שיקרא ד' אלקיו כנ"ל אבל מי שלא יקרא אצלו רק בשם אלקי אבותיו שפיר נאה לקרא בשם אני ד' אלקי אביך דייקא אז אני ולא אחר וזהו כוונת הדרוש שהרי נאמר והנה ד' נצב עליו לא שהוא נצב על ד' ומושל עליו כמ"ש ויהי היום ובני האלקי נצבי' על ד' ואמרו רז"ל שהוא בר"ה ורומז ג"כ להנ"ל שברה שהקב"ה גוזר גזירה והצדיקי' מבטלי' אותם ע"י תפלתם נמצא שהם נצבי' כביכול עליו מלמעלה כמ"ש ראיתי על הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה ורומז ג"כ להנ"ל שהאדם הגדול הוא כביכול עליו מלמעלה אבל כאן ביעקב ד' ניצב עליו ולא הוא על הקב"ה שלא הי' עדנה במדרגה גדולה ונפלאה כזו כי א"ל אני ולא אחר כי אני רק אלקי אביך מה שקבלת במסורת אבל לא אלקיך שהשגתני מדעתך ועל זה נצטער יעקב שלא דבר עמו בלשון אנכי שאני שולל את האחר כ"א גם הצדיק נקרא אל עד שאח"כ א"ל הקב"ה הנה אנכי עמך אני כביכול עמך במדרגה אחת שאתה אל כמוני ונתפייסה דעתי:

עוד י"ל כי הקב"ה צריך לסייע לכל אדם שיוכל לילך בדרך התורה כמ"ש חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו אבל באברהם אבינו נאמר התהלך לפני ופירש"י שלא הי' צריך סעד לתמכו ודז"ל אקרא מי כאל ישרון מה הקב"ה נאמר בו ונשגב ד' לבדו אף יעקב נאמר בו ויותר יעקב לבדו הכוונה כמו שהקב"ה מושל בגבורתו עולם ואין עמדו עוזר ומסייע כ"כ יעקב אבינו וצדיקי שכמותו ויותר לבדו ואינו צריך לסיוע של הקב"ה וכ"ז י"ל בארץ הקדושה דאוירא מחכים ובצירוף קדושתם לא היו צריכי' לסיוע אבל כ"ז היותם בארץ טמאה בוודאי גם להם הי' צריך עזרת מקדש שלא ילוזו מעגלותיהם וז"ש והנה אנכי עמך ושמרתיך צריך אתה תמיד לשמירתי שלא תחטא עד שהשיבותיך אל האדמה הזאת ופה לא תצטרך לסעד ושמירה אבל לא אעזבך לא אוכל לעזוב אותך בלי שמירה עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך להשיבך אל אה"ק:

וייקץ יעקב משנתו ויאמר- כתב בע"חט שסופי תיבות אלו צבור מרמז שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור והטעם כי אל כביר לא ימאס אחרי שהתפלה צריכה כוונה זכה וברורה ואין כל אחד ואחד יוכל לכוון כראוי אבל אם ברבים עמדו אז לא ימלט שהא' מהם יכוון כוונה הראוי ובעבורו יעלו ויבואו ויגיעו גם תפלות האחרים אשר לא ידעו לכוון כמוהו וז"ש וייקץ וכו' שמרמז על תפלה בצבור ונתן טעם למעלתה כי יש די במקום הזה כל בי עשרה שכינתא שרי' ושומע לקול תפלתם אם גם אנכי האיש היחידי לא ידעתי לכוון כראוי. - וע"ד הלציי י"ל כי כשאדם מתפלל ביחידות יוכל להעיר משנתו בעת אשר ירצה אבל כשמתפלל בצבור אשר לרוב הזמן קבוע לעת מועד צריך להקיץ משנתו בעת הקבוע ולא יעבור:

אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וכו' וזה שער השמים עפ"י מ"ש בלוח ארז כי קודם מתן תורה לא ידעו שהקב"ה הוא רחום בדין וברוגז רחם יזכור כ"א בדעתם שבעת רחמים הוא רחמים גמורים בלא תערובת דין ובעת דין לא ידע רחם עד שנגלה הקב"ה בסיני ואמר אנכי ד' אלקיך רחמים ודין שניהם תואמים ח"ש אכן יש ד' במקום הזה יודע אני שיש רחמים אבל אין בי תערובת דין כי "אנכי" הרומז לדבור הראשון ששם נגלה שהקב"ה רחום בדין לא ידעתי עוד ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים כמו שברחמים אין דין כ"כ להיפך בדין לא יהי' רחמים ע"כ מה נורא המקום הזה כי במקום שישלוט דינו ית"ש אז אין זה כי אם בית אלקים רק דין ולא יתמתק הדין ע"י רחמיו והעיד הכתוב שמי שעומד עדיין במדרגה זו שאינו יודע עדיין שרחמים ודין נקבצו יחדיו זה לא בא עוד פנימה אל הקדש כ"א רק ששער השמים' בו עומד על שער השמים אבל לא בא עוד לשמי מרום הידיעה האמתית ועיין או"הח ר"פ וארא:

וישכם יעקב בבקר וכו' עפ"י מ"ש בקהלת ביום טוב היה בטוב וביום רעה ראה כי גם זה לעומת זה עשה האלקים כי אדם נכבד אם יש בימים אשר חלפו ועברו עליו עת וזמן אשר בו היה נכנע ושפל הוא בוש מלהזכיר את ימי עניו ומרודו כי תחשב לו לבושת וקלון וישליך את העבר בים הנשייה במקום אשר לא יזכר ולא יפקד אבל אנו בנ"י אף בעת אשר נגיע לימי חפצינו בהם ונרום ונשא ונגבה מאוד בכ"ז לא נבוש ולא נכלם לזכור ימי ענינו ומרודינו אחרי שאנו יודעים כי לא לנו הכבוד וגם לא לנו הבושת אחרי שהכל אשר לכל עלייתנו וירידתנו הוא בגזירת עירין פתגמין ומן השמים נגזר עלינו הן לשבט הן לחסד וז"ש ביום טובה הי' בטוב אבל זכור ולא תשכח בעת ההיא לראות גם את ימי הרעה שעברו על ראשך ולא יהי' הזכרון הזה לנו ללעג וקלס כי גם את זה לעומת זה האלקים בחכמתו ולא אנחנו עמו ע"כ מה לנו לבוש על אשר עשה אלקים לנו. - ובפרט מטעם הזה לא כבוש בזכרינו ימי ענינו כי הם לנו לא לבד לא לאי כבוד כ"א אדרבה הומה יעטרונו עטרת תפארת לעמוסים כי אם שאר או"ה היו כ"כ בכובד הגלות דחופים וסחופים מכל עבר ופנה כבר היו אובדי' וכלים לנצח ואנו שעמדנו חי כל הימים וכל רוחות סערה אשר הקיפוני לא הזיזו אותנו ממקומינו ואנו עם עולם אשר אף אם חדשים לבקרים עומדים עלינו לכלותינו ע"כ ימי גלותינו ועבדותינו פאר וכבוד יתנו לעם כזה אשר גם בבית הסורי' יצא למלוך כי גם שיעבודינו הוא לאות ולמופת על חביון עזינו שאנו כמלכים היודעים למשול ולשלוט על פגעי ונגעי הזמן ולנענע ראשינו על כל גל וגל אשר שוטף עלינו מים הצרות והנה השמן הוא סימן מלוכה כי בו מושחים המלכים וזהו שרמז וישכם יעקב בבקר אם יזרח על יעקב בקר לא עבות ויזרח לו השמש החירות משיעבוד מלכיות המקיוה לא ישליך את זכרון ימי הרעה אחרי גוו למען לא יראו עוד ולא יהיו לו לקיקלון כ"א את האבן אשר שם מראשותיו הרומז על ימי הרעה שרק אבן יוצע תחתיו ושם אבנים רפידות את האבן הזאת המזכיר את רוע מצבו מקדם הקים למצבה למזכרת עולם למען לא ישכח את ימי עניו ורישו והטעם לזה כי ימי עניו לא לחרפה יחשבו כ"א אדרבה ויצוק שמן על ראשה שמן משחת המלוכה והשלטנות גם בעת ענינו ומרודינו היא עדות לישראל:

ועד"ז י"ל מ"ש פ' ראה כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך כי הוכחה נאמנה ששפלותינו רק ד' זכר לנו וגם עלייתינו רק ממנו הוא ולא לנו הכבוד ולא לנו הבושת כי מי שהוא עבד מבטן ומלידה ואח"כ נעשה חפשי ובן חורין עבדותו מקדם לחרפה לו אבל אנו בנ"י לא היינו עבדים מלידה וגם חירותינו איננה כמנהג העולם שהדרך הוא שעבד שאדונו מוציאו לחפשי מתחלה מצא חן בעיניו עד שהקל מעליו עולו עד שברבות הימים יוסיף אהבה על אהבתו וישלחנו חפשי חנם אבל שיוציאו מעבדות לחירות בפעם אחת פתאום מבלי שהראה לו מתחלה חיבה ואהבה לא יעשה כן אבל אנו הוציאנו הקב"ה מעבדות לחירות לא מעט מעט שבר עול עבדותינו כ"א כבדה העבודה על האנשים ופתאום נראה האדון ד' צבאות ושבר עול עבדותינו מזה נראה בעליל שרק יד ד' היתה זאת היא נפלאת הן כשנעשינו עבדי פרעה והן בעת צאתנו מאפילה וחשך לאור גדול וזהו כי בחפזון ולא לאט לאט יצאת מארץ מצרים ואחרי שמזה נראה בעליל כי ד' בראשם הן לשבט והן לחסד ועי"כ למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ולא תהי' לך לבושה שהיית עבד אחר שמאת ד' היתה זאת וסר חרפת עמו:

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה הרמב"ן כ' אף שהקב"ה אסר את המצבות ושנא אותם מ"מ אהובה היתה בימי האבות וי"ל הטעם שיעקב העמיד מצבה עפמ"ש ז"ל בסתירת המקראות ויקח מאבני המקום וישם את האבן שכלם נעשו אבן אחת ופי' המפרשים שמרמז שעל שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים ובהעדר א' מהם אין לעולם קיום ע"כ נעשו ג' האבנים שהם אבני שתיה שעליהם יסוד עולם לאבן אחת להורות נתן שרק בשכלם תואמים יחדיו אז לא יתמוטטו אדני תבל ועפי"ז מובן מאי דנתקשה בו הרמב"ן בפרשתינו ובפ' שופטים מדוע שנא השי"ת את האבן ולא את המזבח הלא את זה לעומת זה עשו הכנענים חק לע"א ולהנ"ל א"ש כיון שכ' רמב"ן בשם רז"ל דמצבה מאבן א' ומזבח מאבנים הרבה ע"כ ציוה הקב"ה לבנות מזבח מאבנים הרבה להורות שקיום העולם תלוי אם עומד על ג' דברים הנ"ל ואסר מצבה מאבן א' שנתן מקום לטעות שרק ע"י אחת מג' רגלים הנ"ל אשר בו יבחר ויקרב האדם העולם עומד על תלו מה שבאמת אינו כן ולפי"ז מיושב' הקושי' מיעקב אבינו כיון שכל הטעם איסור מצבה הוא כנ"ל וביעקב האבן האחת אשר היתה לראש פנה נתהוו משלשת האבנים שנעשו אחת וא"כ כיון שאבן יסודתו ומחצבו מכל ג' האבנים שעליהם העולם עומד א"כ מצבתו דומה למזבח ח"ש והאבן הזאת ודייקא שנעשית מג' אבנים יהי' בית אלקים ואביו שבשמים אהבו:

ולכאורה כיון שנאמר עולם חסד יבנה א"כ הי' מקום לומר אף שאין העולם יוכל לעמוד על רגל א' בכ"ז על חסד יוכל עמוד כמפורש בקרא הנ"ל אבל כיון שרוב חסדים שהאדם עושה היא שלא לשמה ובפרט בצדקה שאז"ל עשר בשביל שתתעשר ע"כ ירופף עמוד החסד להיות אבן שתיה לבדו למען עליו תכון תבל בל תמוט כיון שבחסד שעשה כלול בו הנאת עצמו וחפצו להתעשר כמ"ש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בעשייתו הטוב ע"כ גם עם אבן החסד צריך לצרף עמו עמוד התורה ועבודה ובהתחברם יחד אף שאינם עושים כלם רק לשם שמים מ"מ פסא של ג' רגלים יוכל לעמוד אף אם כל רגל בפני עצמו איננו בריא אולם אבל אחרי שביעקב נאמר יש לי כל שהי' לו מדת ההסתפקות ולא רדף אחרי העושר והכבוד כ"א בקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש ע"כ החסד שעשה היה רק לשם שמים בלי תערובת פניי' אחרת לפזר למען יוסיף עוד לעשות חיל ע"כ עליו נתקיים עולם חסד יבנה כי על חסדו הנקייה וזכה בלי שום פני' רק לעשות רצון קונו עליו לבדו העולם עומד ונתיישבה עוד הפעם מדוע הקים מצבה כי אצלו על אבן א' הי' יכול העולם להתקיים אחרי שחסדו הי' בלי שום שמץ דופי וז"ש ע"כ האבן הזאת יהיה מצבה ולא ישנא אותה השם כי מכל אשר תתן לי אחר שחנני בוראי במדת כל שיש לי די מה שיש לי ולא אשתדל להרבות הון ועושר ואני אם אעשה לא יהי' מחשבתי בשביל שאתעשר כ"א עשר אעשרנו לך לשמך כפירש"י ויקחו לי תרומה לשמי ע"כ גם אבן אז יהי' לי לעינים ועין ד' אל יראיו:

עוד י"ל עפמ"ש בעה"ט עשר אעשרנו שני מעשרות והוא חומש עפמ"ש לפרש סמיכות פ' נזיר לברכת כהנים והוא עפמ"ש פ' ראה מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ד' אלקיך ולכאורה מסת נדבה הם שני דברים הסותרי' זה את זה כי מס הוא מן המחוייב ליתן מדינא דמלכותא ונדבה הוא רק אשר ידבנו לבו וי"ל עפמ"ש בתוי"ט פ"ז דברכות שע"כ מברכי' ברכת המזון בשם אלקינו שהוא דין וברכת התורה ברכו את ד' שהוא רחמים כי מזון מגיע לנו עפ"י הדין כי מאן דיהיב חיי יהיב מזונא אבל התורה לא נתן לנו הקב"ה רק ממדת טובו ורחמיו בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו א"ר ז"ל ונראה דמה"ט מחוייבי' אנחנו להביא קרבנות חובה כמצווה עלינו ולשלם לו ית' כתגמולוהי עלינו כי גם הוא נותן לנו מזונות מה שהוא כביכול מחוייב ועומד ובשביל מה שעושה עמנו לפנים משורת הדין בתורת רחמים ונדבה גם אנו צריכים לשלם מדה נגד מדה ולנדוב נדרים ונדבות יותר מהמחויב וז"ש מסת אתה מחוייב כמס המלך להביא קרבנות חובה וגם נדבת ידך יותר מן המחוייב והטעם כאשר יברכך ד' אלקיך בדין וברחמים ע"כ גם אתה תעשה כן והנה הנזיר אינו מחוייב להזיר והוא רק נדבה ממנו ועוד דקאמר קרא מלבד אשר תשיג ידו ופירש"י ורמב"ן שאם נדר להביא מאה קרבנות יביא ע"כ סמך לזה שע"כ צריך לעשות יותר מן הדין כי כה תברכו את בני ישראל בשם הקב"ה ברכתו אשר ישלח ע"י כהני שליחי דרחמנא הם ג"כ כפלים לתושיה כי יברכך ד' וישמרך כפי' מן המזיקין זהו צד החיוב אבל יאר ד' פניו אליך ע"י אור תורה שהופיע עליך ברחמי זהו רק ויחנך בתורת חסד וחנינה כדברי תויו"ט הנ"ל ע"כ גם אתם תעשו כן. וז"ש אם רק אלקים שהוא מדת הדין עמדי גם אז ינתן לי לחם לאכול כי כביכול מחוייב לזון אותנו כנ"ל אבל ושבתי בשלום אל בית אבי כפירש"י שלם מן החטא לזה צריך שיהי' ד' הוא מדת רחמיו לי לאלקים ועבור ב' דברים האלו אעשה גם אנכי ב' דברים והאבן הזאת וכו' יהיה בית אלקים זהו החיוב לעבוד את ד' עבודה שבלב זו תפלה ונגד מה שתוסיף לחנני ברחמים גם אני אוסיף על שורת הדין ועשר אעשרנו היינו חומש כפי' בע"הט הנ"ל אף שאינני מחוייב רק למעשר אוסיף מדילי עוד מעשר א':

ושבתי בשלום אל בית אבי- עפ"י מ"ש ואתה תבוא אל אבותיך בשלום שמי שהולך בדרך אבותיו הקדושים אשר בארץ המה ולא יעזוב ארחות יושר אז לעת קץ הימים כאשר ילך אל בית עולמו ויפגע באבותיו אשר בארצות החיים המה יהי' עמהם בשלום ושלוה וישמחו ויגילו עמו אבל מי שהלך בשרירות לבו הרע ועזב את האורח לחיים שהדריכוהו בו אבותיו לא יהי' לו שלום עמהם כי אין שלום אמר ד' לרשעים וזהו רק אז ושבתי בשלום אל בית אבי ואהי' עמהם בנחת ושלוה אם גם בעת נחבי אותם והי' ד' לי לאלקים: וירא והנה באר בשדה וכו'- יש לרמז כי שלש הדתות והוא דת משה ולהבדיל בין קדש לחול נוצרית ומחמדנית תמיד יריבו ויתקוטטו זה עם זה וכ"א אומרת שרק לה האמונה האמתית כנודע מהמשל של ג' טבעות של החכם לעססינג ועי"כ האמונה נעשית לאבן נגף ולצור מכשול ורבים חללים הפילה מלחמת הדתות זו נגד זו וזהו והנה באר בשדה הוא באר האמונה אשר ממנו כובע תורת חיים לבני אדם ושלשה עדרי צאן המה ג' הדתות השונות רובצים עליה באמרם כאו"א לנו רק לנו המים הטהורים ועי"כ והאבן גדולה על "פי" הבאר כלומר פי הבאר הזה אשר יגיד שיחו לאדם כדת לעשות ממנו נתהווה אבן נגף גדול ורב וידוע שבימים הקדמונים כבר היו פעמים רבות וויכוחים בין העומדים בראש הדתות למען יכריע דת א' שרק לו האמת וצדק אבל לא לבד שהמוכיחים האלו לא עשו פרי יצלח להשוות המחלוקת כ"א אדרבה הוסיפו עצים על המדורה ועל ידיהם הבערה לחלק יצתה בין הדתות על אחת שבע וז"ש ונאספו כל העדרים ברצותם לגלול את האבן מכשול הנ"ל מעל פי הבאר אבל לא עלתה בידם כ"א והשיבו את האבן על מקומו: אחי מאין אתם רמז להם עמ"ש דע מאין באת מטפה סרוחה ורק עם איש כזה אשר יודע שמאין ומאפס נוצר יוכל הצדיק להתחבר עמו כאח וכריע וז"ש רק אז אתם אחי ורעי אם נודע לכם כי מאין ומאפס אתם:

ויאמר להם השלום לו וכו' והנה רחל בתו באה עם הצאן - לכאן לא נאמר אסר לאביה) ולהלן נאמר ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא - ובמסורה שבבע"המו "שן רועה ורגל מועדת ויהי כאשר ראה יעקב וכו' ואת צאן לבן ויגש יעקב ויגל את האבן עפמ"ש בע"הט שע"כ לא השיבו על שאלת יעקב שלום לו כ"א רק שלום כי אין שלום אמר ד' לרשעים ולפי"ז י"ל שהביאו ראיי' לדבריהם שהוא רשע והנה רחל באה עם הצאן עפמ"ד פ"ק דב"מ דסתם רועה פסול לעדות משום רשע שהוא רועה בגזל בשדות של אחרים והני מילי ברועה בהמותיו אבל ברועה בהמות אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו ולפ"ז לחזק את דבריהם שהוא רשע ואין שלום לו אמרו שהרי רחל בתו באה עם הצאן והעלימו שהצאן של אביה הוא כ"א אמרו שהוא לעצמה וכיון שאביה מניח אותה מוכח שהיא רשע ולהכחיש את זאת ולהצדיק את הצדיקת סיפר הכתוב שבאה עם הצאן אשר לאביה ולא לה א"כ אינה חשודה לרעות בשדות של אחרים דאין אדם חוטא ולא לו וצווח הכתוב שע"כ הוצרך להגיד שהצאן לאביה כי רועה היא ורועה בהמות של עצמו הלא פסול הוא וביאר' המסורה טעם הפסול כי שן רועה ורגל מועדת להזיק בשדות של אחרים ואחרי שאסור לסייע ידי עוברי עבירה ע"כ אם הי' הצאן של רחל לא הי' יעקב מסייע לה לגול את האבן מעל פי הבאר ע"כ אמר וירא יעקב וכו' את צאן לבן שלא שלעצמה הוא ע"כ סייע ויגל את האבן:

ויגש יעקב ויגל את האבן - במסור' שבבע"הט לכן שמח לבי ויגל כבודי - עפ"מ שפי' א"ד ז"ל בכ"ס מ"ש אני בינה לי גבורה שאף שהתורה מתשת כחו של אדם אשר עאל ויגע בה בכ"ז מי שלומד תוה"ק לשמה ולא לשם עצה להתפרנס ע"י הקב"ה לאין אונים עצמה ירבה וזהו אני בינה אם אני התו"ק היא התכלית ולא עצה ואמצעי להגיע ע"י לעושר וכבוד אז לי גבורה א"ד ז"ל. ועפ"ז י"ל מ"ש בברכת התורה והערב נא את דברי תורתך בפינו ונהיה לומדי תורתך לשמה, כי מי שעושה את התו"הק רק לכלי אומנות ולקרדום לחפור בה אינו חפץ ולא יערב לחכו הלימוד בעצמו כי נוח לו ביותר אם הי' יכול להשיג מטרת חפצו בלי לימוד ויגיעה בתוה"ק רק מה יעשה שבע"כ הוא מוכרח לעמול בה כי היא מחייתו ומקור פרנסתו אבל מי שלומד לשמה כל חפציו לא ישוו בה ומתוקה משנת הלומד לשמה מדבש ונופת צופים וז"ש והערב את דברי תורתך בפינו שיערבו לחכינו וינעמו לנפשינו ויהי' שיקוי עצמותינו וכ"ז לא יקום ולא יהי' רק אם נעסוק בה לשמה: והנה מימות אבותינו לא פסקה ישיבה מהם ובפרט ביעקב נאמר וישכב במקום ההוא ופירש"י שי"ד שנים ששהה בבית עבר לא שכב בלילה כ"א עסק בתורה ויקשה כיון שהתורה מתשת כח מאין לקח הכח לגול את האבן כפקק מפי הצלוחית ולהנ"ל ניחא כיון שעסק בתורה לשמה אני בינה לי גבורה והראי' שלמד לשמה שהרי שמח בעת הלימוד ושמחה לאיש רק במענה פיו לשמה כנ"ל וזהו כוונת המסורה ע"כ הי' ליעף כח וגבורה עד שויגל את האבן בשביל שלכן שמח לבי ויגל כבודי בעת הלימוד ע"כ לא רק נשמתו לקחה חבל בלימודו והגוף ירופפון עמודיו כ"א כיון ששמח ולמד לשמה אף בשרי' וגופי ישכון לבטח:

עוד י"ל עפמ"ש בעוללות אפרים ברמזי מילה שהאבן על פי הבאר רומז למילה כמ"ש גולת הזהב עי"ש ואחר שע"י המילה לא לבד שהנפש תתוקן ותתעלה כ"א גם הגוף נעשה תמים וז"ש ויגל את האבן מעל פי הבאר והסיר הערלה ממקור חיים ע"כ לא לבד ששמח לבי ויגל כבודי היא הנשמה כמ"ש עורה כבודי כ"א אף בשרי וגופו נתעלה ישכון לבטח:

עוד י"ל כי היצה"ר נקרא אבן כמ"ש גם בבעה"ט וכתיב ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו וכוונתו לפ' המפרשים שהיצה"ר גופי' שש ושמח ומשתוקק שהאדם ימשול בי כי זהו תעודתו וז"ש ויגל את האבן אם הוא מסור את אבן הטועים מעל פי באר מים חיים לא תאמר שהוא עצב על שכבשתו כ"א אדרבה ויגל וישמח את האבן לעת כזאת ולזה מייתי לכן שמח לבי כאחז"ל עינא ולבא סרסורי דעבירה כי הלב הוא מקום משכן היצה"ר וגם הוא שש ועלז אם יגל כבודי היא הנשמה שגברה ועשתה חיל ואף בשרי הוא הגוף גם הוא ישכון לבטח אם יגל יעקב את האבן:

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה היא וכו' פירש"י אם לרמות הוא בא הוא אחיה במרמה וי"ל עפמ"ש ותגיד דברים קשים כגידין ע"כ אחרי ששמעה רחל ששמו של לבן נודע לרמאי אף לרחוק' ע"כ ותרץ ותגד לאביה דברי' קשין למה ינהג ברמאות ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב כלומר ששמע מה ששמע יעקב שהוא רמאי ע"כ להוציא חשדו ממנו קבלו בסבר פנים יפות ויחבק וינשק לו למען ירחיק ממנו מחשבתו הלזו ואם יעקב לא הי' חכם הי' אומר ללבן למה זה תתחפש לחבקני ולנשקני הלא רמאי אתה אבל יעקב בחכמתו קיים בעצמו עם עקש תתפתל וכמו שלבן הראה לו אותות אהבה כן גם הוא כמים פנים אל פנים ויספר לו את כל הדברים האלה כל אשר קרהו מעודו כאשר יספר אוהב נאמן לרעהו ועי"ז הכיר לבן חכמתו של יעקב ויאמר לו אך עצמי ובשרי אתה שמהתנהגותך הזה שבאמת אתה אחי ברמאות ולבסוף כשברח א"ל עתה הסכלת עשה ע"ע החזקתיך לחכם ואתה עשית כסכל וטפש. ובמסורה שבבע"הט למען עשה כיום הזה - עשה סטים שנאתי - שאף שלבן הי' אוהב מרמה אבל רק בזמן שקיוה שיהי' לו תועלת מרמאותו אבל לילך בדרך עקל רחוק לשכר וקרוב להפסד כמו שעשה יעקב עפ"י דעתו של לבן שבריחתו הי' לו להפסד כי הי' משלחו בשמחה אמר לבן למען עשה כיום הזה כאשר עשית אתה לעת כזאת לילך בעקיפין בלי שום תועלת גם אני שאני אוהב מרמה אבל עשה סטים כזה בלי תועלת גם אני שנאתי:

ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה דלכאורה ק' כיון דהאבות קיימו את התורה עד שלא ניתנה א"כ הא קיי"ל בש"ע ח"מ סי' של"ג דאסור לאדם להשכיר את עצמו יותר מג' שנים שלא יהא נראה כע"ע ונאמר כי לי בני ישראל עבדים א"כ הלא ביעקב נאמר עבדי יעקב והאיך השכיר א"ע ללבן על שבע שנים ונראה מזה ראיי' לדברי הש"ך שם שאם אין לו כסות ופרנסה מותר אף למכור א"ע לעבד עברי מכ"ש להשכיר א"ע על יותר מג' שנים א"כ כיון דביעקב נאמר בו כי במקלי עברתי את הירדן הי' מותר להשכיר את עצמו:

עוד י"ל כיון שאהב כ"כ את רחל שהיו בעיניו כימים אחדים ופי' בספורנו שחשב שהיא שינה יותר מעבודת שבע השנים ואחר שלא נחשבו לו שבע השנים רק כימים אחדים ועל ימים אחדים הלא מיתר להשכיר א"ע וזהו המשך המקרא שלפנינו ויעבוד שבע שנים וב' ושלא תק' כנ"ל בא כמשיב ויהיו בעיניו כימים אחדים בזה מ"ש להלן שאמר יעקב ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתיך ולמה רמיתני ודקדקו המפרשים בכפל הלשון מה זאת עשית לי ולמה רמיתני ולהנ"ל ניחא כי רק ברחל באהבתו אותה הי' מותר להשכיר את עצמו על שבע שנים כיון שהיו בעיניו רק כימים אחדים אבל אם היא לאה עבר למפרע על האיסור להשכיר א"ע כיון שאצלה היו שבע השנים במילואם וז"ש מה זאת עשית לי כפלים לתושיה שרמיתני וגם עשית אותי לעובר עבירה כנ"ל:

ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה עפמ"ש רז"ל כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו נמצא שהאדון הוא עבד לעבדו וזהו ללאה בתו שפחה שלאה נעשית שפחה לזלפה:

ותקרא את שמו ראובן כי אמרה כי ראה ד' בעניי כי עתה יאהבני אישי ונתקשו המפרשים היכן מרומז בשם ראובן שראה ד' בעני' ונרא' עפמשה"ק הראב"ד בבעה"ב הובא ביתה יוסף או"ח סי' ר"מ ובבר"י שם דלמאי דאיתא בנדרים כ' וברות' מכם המורדים והפושעים בי אלו בני שנואה וכיון שיעקב שונא את לאה א"כ הוי ראובן ח"ו בן שנואה וי"ל עפמ"ש בב"י שם אף שהבנים לא חטאו בכ"ז בעיון האבות נותן הקב"ה לבנים הטבע להיות פושעים ונמרדים לפי"ז דכ"ז אם השנאה תהי' כבושה ושמורה לנצח אבל אם הקב"ה היודע עתידות למי רואה ומגיד מראשית אחרית שמהונאה אשר היא רק לפי שעה ולבסוף יתהפכו ואויב לאוהב אז לא יפקוד עוון האבות אשר אינה אלא לפי שעה לתת לבנים טבע אשר משחתם בהם לנצח חלילה לד' מעשות כזאת וכיון שהקב"ה ידע מקדם את אשר יעשה בסיף הימים יאהב יעקב גם את לאה ע"כ לא מקרי בן שנואה ולא כעשה ח"ו פושע ומורד. והנה אז"ל אסור להסתכל בפני רשע מדכתיב לולי פני יושפט אבי נושא ולפי"ז פי' דקרא שאמרה לאה לא תחשבו שבני הנולד הוא בן שנואה מן הפושעים ומורדים ובשם רשע יכונה עד שאסור להסתכל בפניו לא כן הוא כי אם ראו-בן שאתם רשאים לראות בפניו והטעם כי ראה ד' בעניי בעת אשר הייתי עוד שנואה כבר בעת ההיא ראה ד' שהיה הוה ויהיה ורואה את העתיד כהווה שעתה יאהבני אישי שתחת שנאתי יאהבני בעתיד ולא הוי דינו כבן שנואה ומדוקדק שאמרה יאהבני בעתיד ולא אמרה אוהבני בהווה:

ותרא לאה כי עמדה מלדת וכו'- כי כל אדם צריך לעלות מעלה בקדש בכל יום מוסיף והולך קדושה וטהרה אבל אם רואה שהקב"ה מפליא לעשות עמו ברב הכמות והאיכות יוכל לבוא לידי נועות שכבר הגיע למדרגה עליונה שאין למעלה ממנה ולא יוסיף עוד להשתדל להשלים א"ע ביתר שאת בחשבו בלבו שכבר הגיע למרום מעלות עליו אין להוסיף ע"כ לאה בראותה שבירך ד' אותה בפרי בטן הרבה חשה לנפשה אולי ע"ז יבוא בלבה לחשוב שאינה צריכה עוד להתעלות כ"א תוכל לעמוד נצב על מדרגתה ע"כ ותרא כי שעמדה' ולא רצתה עוד להלוך מעלה מלדת ע"י שילדה כ"כ בנים ע"כ ניסתה ונתנה שפחתה ליעקב ואם גם השפחה תזכה לבנים אף שהיא עוד על המדרגה התחתונה במעלות ומדות אז תבין שהיא גם היא לא עבור צדקתה זכתה לריבוי בנים פ"א רק המזל גרם לזה ע"כ אחרי שילדה גם זלפה ליעקב ותאמר בא גד כפירש"י מלשון וזל שנוכחה לדעת שרק המזל גרם ע"כ לא עמדה עוד כ"א הלכה לדרכה בקדש:

ותאמר אסף אלקים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ד' לי בן אחר כי בהיות שרחל ולאה שניהם היו עקרות וד' ברחמיו פקד אותם לטובה בפתיחת הרחם ע"כ לחרפה הי' לרחל שאחותה נפקדה ברחמים בעוד אשר היא נשארה עקרה כי נראה מזה שהיא אינה ראויי' וכדאי שיקבל ד' תפלתה כשועת אחותה והנה אם עקרה ילדה ע"י נס יוכל להיות על א' משתי פנים או שהקב"ה פותח את הרחם ללדת פעם אחת ואח"כ נסגר הדלת עד שבלדת השני צריך עוד הפעם לפתוח את הרחם ע"י נס א"כ בכל לידה ולידה שילדה לאה נעשה לה נס מחדש ואם כן הוא כל לידה שילדה לאה הוא לה לכבוד ולרחל לבזה ולחרפה כי לה הוסיף השי"ת בנסים ורחל נשארה סוגרת ומסוגרת ונראה לעין גדולת צדקת לאה מרחל ששמע ד' בכל פעם לקול תחנוני לאה והסיר אזנו משמוע קול שועת רחל אבל י"ל שרק בלדת בן הראשון נעשה ללאה נס ונשתנה טבעה לגמרי ובטל עקרותה ונעשית ככל הנשים היולדות בריווח וע"כ שלא נעשה נס בכל לידת לאה רק בפעם הראשון א"כ אין כאן הוספת חרפה לרחל בלדת לאה כמה בנים והנה רחל בדעתה היתה שהקב"ה עשה נס ללאה בכל לידה ולידה כאופן הראשון א"ש נאסף ונצבת חרפתה כי ע"י כל לידה ולידה נתביישה ונכלמה א"כ אף שילדה פעם א' אין זה די להסיר בשתה כי עוד לה לקנא באחותה שלה נעשו נסים הרבה בלידות הרבה ולה רק פעם אחת ע"כ צריכה גם היא להוסיף ללדת וז"ש אסף אלקים את חרפתי לא שחרפתי בעשתה רק פעם א' כי מיד בלידה הראשונה של לאה נעשית פוריה כ"א אסף אלקים את חרפתי שבכל לידה של לאה נכלמה ע"כ לא אוכל להסתפק בלדת בן יחיד כ"א יוסף ד' לי בן אחר למען אהי' כאחותי שכמו שלה נעשו נסים הרבה בכל לידה כן גם לי יהי' ע"כ תקרא את שמו יוסף:

ויאמר אליו אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ד' בגללך, כי תיכף לת"ח ברכה והמעולה שבברכות היא שכל סביביו ילמדו ממנו לעבוד את ד' ובלי יפונה גם לבן למד ממעשה יעקב כ"ז שהי' בצל קורתו כמה מעלות טובות ומדות למקום ומעמדו הרוחני לאחר שנשתהה הצדיק בביתו טוב הי' אחריתו מראשיתו מעת אשר בא אליו עד שאם מתחלה לא האמין לבן רק בנחשים ותרפים עתה בעת הפרדו כבר בא לכלל בינה והשכל כמו שלא נחש ביעקב כ"א ברכת ד' היא תעשיר ולא הוסיף עצבים ותרפים עמו ע"כ הפציר לבן ביעקב שלע"ע לא יקשה עוד לו להשאר בביתו אחרי כ' כבר נשתנה למעליותא וזהו אם שנא' לע"ע אוכל למצוא חן בעיניך שלא תעזבני כי הן אמת "נחשתי" ע"ע הייתי מאמין בנחשים וקסמים אבל עתה בגללך ועל ידך נודעתי ויברכני ד' שהתרפים לא יועילו מאומה רק ברכת שמים מעל ע"כ אמצא חן שלא תעזבני:

ובזה י"ל מ"ש להלן כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך, (והוא כפל לשון) ואחר שא"ל נחשתי כנ"ל הוסיף לאמר אתה ידעת את עבודתי (ולא אמר אשר עבדתיך) כי מלבד העבודה הקשה שהיתה קשה בעצמה אביעקטיו עוד הי' קשה העבודה על יעקב הצדיק סוביעקטיוו שאיש המעולה כמוהו יהיה עבד נרצע לאיש נקלה כלבן ע"כ אמר מתחלה שלא תתבונן רק על אשר עבדתיך כ"א גם את עבודתי שאני הנכבד עבד לאיש כמוך אבל אחרי שאיל ויברכני ד' בגללך בכוונה הנ"ל שכבר איני מאמין בנחשים רק בברכת ד' א"ל עכ"פ ידעת את עבודתי שהעבודה בעצמה יהי' למי שיהי' היתה קשה:

וי"ל בזה דברי המסורה הובא' למעלה "ויגל יעקב את האבן" - שלכן שמח לבי ויגל כבודי", שרומז להנ"ל שראה יעקב והנה באר בשדה שיש בו מים חיים מי הדעת לרוות צמאון בעליו רק שהאבן גדולה על פי הבאר הוא היצ"הר שצריך להעבירו ולנטלו וללשאו ויעקב השתדל בזה להסיר את האבן מכשול מעל לבן כי עצמו ובשרו ההוא ושמחה לאיש כמוהו אם גם עצמו ובשרו שארו וקרובו יתהלך בדרך הישר וז"ש לכן ויגל את האבן ועלה לו כי תחת שיצא לבן מתחלה לקראת נחשים נתעלה להודות כי ברכו ד' על כי לכן שמח לבי וכו' אם לא רק אני בעצמי אשכון לבטח כי אם אף בשרי המה קרובי ושארי ישכנו לבטח:

לקח יעקב את אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה דקדק בכלי יקר דמתחלה נקט "כל" ואח"כ "מאשר" דמשמע רק מקצתו ונראה עפמ"ש רש"י צאן רבות פרות ורבות יותר משאר צאן ואחרי שידעו שהקב"ה לא יברך את הרכוש אשר באיסור' אתי לידי' דלא עביד הקב"ה ניסא לשיקרא, ע"כ הן אמת שלקח את הכל אשר לאבינו אבל הכבוד הנעשה לו מאת השי"ת לברך את מקנהו ביתר שאת לא חלק לו כ"א על אותן הצאן אשר לו בהיתר והם שכר פעלתו וזהו מאשר לאבינו ממקצת רכושו והוא מה שרכש בהיתר עשה לו את הכבוד הזה מה שקדוש ד' כבדהו לברכו:

וינהג את מקנהו וכו' מקנה קנינו אשר רכש לבוא אל יצחק אביו - הקשה כפל לשון מקנה קנינו י"ל עפמ"ד ביבמות פ' אלמנה ס"ו שאשה ועבד של כהן שקנו עבדים יאכלו בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו קנין שקנה קנין ה"נ י"ל בשביל שרצה יעקב לתקן אותם שיהיו בקרבת יצחק אביו הצדיק ע"כ לא הסתפק בזה לקח עמו את עבדיו ממש כ"א מקנה קנינו היינו עבדיו שקנו עבדים לקח מבית הרשע והטעם לבוא אל יצחק אביו כנ"ל: יש לאל ידי וכו' כי לבן חשב בדעתו שע"כ גנב יעקב את התרפים בשביל שהתרפים יש להם כח ואיל להגין על הבית אשר הם בו וכדי שלא יהא ללבן שמירה והגנה זו גנב אותם שלא יהיו לו למגן ומחסה וכיון שלדעתו גם יעקב מאמין בכח התרפים ולא יבטח באלקיו אשר כנגדו שוא ועמל כל האלילים ותרפים כאפס ואפל ע"כ מזה נשפט לבן אף שהקב"ה א"ל והזהירו שלא לעשות רע ליעקב בכ"ז יש לאל ידי לעשות רע כי אין ח"ו בדבריו ממש שהרי למה גנבת את אלקי ובע"כ שאתה נותן לתרפים כח ואומץ אף לעשות נגד רצון השם:

לוא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי ובמסור' שבבע"הט אם לוא יגיד ונשא עונו כי אמרה שא"א לה לקיום מצות כיבוד לקום מפניו אחרי שהוא רשע ורק בעושה מעשה עמו מחויב הבן לכבד אביו והיא יראה אחרי שהנשים השאננות שומעים לקולה והולכים אליה לשאל בעצתה ואם יראו שהיא מכבדת את הרשע ילמדו מעמיה לעשות כמוה ע"כ אמדה לא אוכל לקום מפניך כי דרך הנשים ללכת אלי ללמוד ממעשי ואם תראנה שאני מחריש לרשעתו ועוד כבד אכבדנו ילמדו ממעשי ושלא תאמר מה יזיק אם אני מחריש למעשה אבי הרשע אם רק אני אעצור בעצמי שלא להיות כמוהו לזה באה המסורה אם לוא יגיד דברים קשים כגידין לאיש רשע ויהי' כמחריש אז גם המחריש ישא עונו של הרשע:

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וכו', פירש"י משנולד שטנו של עשו שנא' והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש אש בלא להבה אינו שולט למרחוק משנולד יוסף בטח בהקב"ה ורצה לשוב לא ראיתי מי שפירש כוונת רש"י מה בין שולט בקרוב לבין שולט למרחוק ואפשר דבוודאי על אפו ועל חמתו הי' ליעקב הצדיק לגור באהלי רשע רק שהוכרח ע"ז לעמוד על נפשו פן יחשוב לבן להרע לו ע"כ צריך להיות עמו במחיצתו כדי שיוכל להפר מחשבתו הרעה כ"א ירחיק נדוד ממנו פן יבוא עליו פתאום לבלעו חנם כי לא ידע להזהיר על נפשו אם לא יעמוד בקרוב אליו להתיצב נגד פועל און אבל משנולד יוסף שדומה ללהבה השולטת גם מרחוק בטח בהקב"ה ורצה לשוב אל מקומו הראוי לו אחרי שלהבה תלהט הרשע אף מרחוק:

ויעקב הלך לדרכו וכו', עפמ"ש בלוח ארז פרשתינו שהלך מעלה מעלה ולא שכח ושבת במקום אשר הוא שם כ"א השתדל ללכת בדרכו דרך הקדש יקרא לה והנה המלאכי' אשר הם בתכלית השלימות מיום הבראם כמו שפי' בלוח ארז עומד באמצע הרקיע בשחרית שבבקר יום הולדו כבר עומד הוא באמצע ולא בתחלה כמ"ש ז"ל מלאכים אין להם קפיצין ע"כ שמם הנאה להם מחנה פי הם שובתים ונחים במדרגה ההיא אשר בה נוצרים כי הם כביכול במדרגת אלקים אשר אין מן הצורך להוסיף שלימות ח"ו כי הוא בתכלית השלימות וזהו ויעקב הלך לדרכו בכל יום מוסיף והולך אבל כאשר ראה מלאכי עליון אמר מחנה אלקים זה כי רק הם יוכלו לנוח במחנה כי במדרגת אלקים המה:

תוכן העניינים

לוח ארז החדש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה