לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט
החדש על פרשת וילך
וילך משה. במדרש אין וילך אלא לשון תוכחה. י"ל עפמ"ש באו"י בשם כתבי האר"י ז"ל לפרש מה שנאמר בישעי' ואשמע את קול ה' את מי אשלח ומי ילך לנו, דפתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים, כי כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו כשהקב"ה גוזר רע ח"ו נמלך בפמליא שלו כי הוא ית' איננו רוצה שיקרא שמו על הרעה כי מאתו לא תצא הרעות. אבל בטובה שהוא ית' רוצה להיטיב הוא לבדו עושה בלי המלכה וגם קורא את שמו עלי', ע"כ במה שרצה לשלוח את הנביא לטובה אמר את מי אשלח כלומר ביחידות ובשליחותי, אבל ומי ילך לנו לרעה נמלך בפמליא וגם נקרא הליכה שלא בשליחות הקב"ה. א"ד הקדושים. וזהו כוונת המדרש אחרי שהי' לו לומר וידבר ה' אל משה לאמר כמו בכל הפרשיות וכ' לאמר וילך משמע מעצמו שלא בשליחות הקב"ה אלא בודאי שהוא לשון תוכחה ולא רצה הקב"ה להזכיר שמו על זה:
וילך משה וידבר את הדברים האלה דמדרש אין וילך אלא לשון תוכחה שנאמר לכו חזו מפעלות אלקים. נראה עפמ"ש הנביא שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך. ולכאורה יפלא הלא רוב החוטאים הצריכים לתשובה הם מחמת תאוה או חימוד ממון וכדומה אבל בלבם יאמינו באלקי אמת רק יצר סוכן בהם וא"כ למ"ל לשוב עד ה' אלקיהם הלא בלא"ה הוא אלקיהם ומאמינים בו, ואם לאותם האנשים ידבר שהם כופרים בעיקר אלקותו הלא להם לא יועיל תוכחת הנביא לתשובה אחרי שיש להם שרץ במוחם הם לא יבואו לשמוע קול מוכיח, אבל האמת שהוא מדבר רק לאותם שחוטאים מחמת תאוה כי באמת אף המה כופרים בעיקר, כמ"ש המפרשים על מאז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, כי האדם אשר לא יכבוש את יצרו הרע הוא או מחמת שאינו מאמין ח"ו שיש אלקים שופטים בארץ או שכופר שהקב"ה לא צוה כן. כי אלו הי' מאמין בזה לא הי' סר למשמעת היצר למרות צווי הקב"ה כמו שלעיני מלך בו"ד יירא האדם לחטוא נגדו ועאכו"כ נגד ממ"ה הקב"ה אשר אין נסתר מחמתו. וזה כוונת דהמע"ה באמרו "כי הלל רשע על תאות נפשו וגו' רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזמותיו" כי הרשע מתהלל את עצמו שכל מה שחוטא הוא רק עבור תאות נפשו ואין החטא גדול כ"כ, אבל בגובה אפו ותאוותו לא ידרוש את זאת שכל מזמותיו וחטאיו סופן ועיקרן הוא שאין אלקים ח"ו, ע"כ אם הי' יודע מתחלה עד היכן חטאו מגיע בודאי הי' חרד מגודל עוונו אלא שנדמה לו כקלות, אבל באמת הקלות הן כחמורות לפי הסבר הנ"ל כי סוף סוף הוא כופר באחד מעיקרי אמונה. וע"ז נאמר איזהו חכם הרואה את הנולד שהצדיק רואה מקדם מה יולד מחטאתו הקלה ושומר נפשו ממנה. ובזה י"ל מאמרם ז"ל "לעתיד לצדיקים" נדמה להם יצה"ר כהר ולרשעים כחוט השערה", הכוונה כנ"ל כי הצדיק ראה בעין חכמתו שהעבירה הקלה כמות שהיא היא גדולה כהר ולרשעים להיפך. ולפ"ז שפיר קאמר הנביא שובה ישראל עד ה' אלקיך, כלומר כל מי שחטא אם גם רק מחמת תאוה בכ"ז אין אלקים כל מזמותיו, ע"כ צריך לשוב אל ה' כי כשל בעוונו כי לא לבד שחטא ועוה במה שחטא כ"א גם נכשל שכפר בעיקר ח"ו. וי"ל עוד ע"פ מחז"ל תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח כי אומרים לו טול קיסם מבין שניך א"ל טול קורה מבין עיניך. ובודאי לא שהמוכיח הוא חוטא יותר ממי שמוכיחים אותו. אבל אחרי שעוון הדור הוא תלוי בראש והוא ערב בעד כולם א"כ אם הדור חוטא חטאתו כפלים הא' חטאת הקהל רובץ לפתח, ועוד אחרי שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, ע"כ לו לקורה יחשב. ולפ"ז הי' קשה מאוד לעמוד בראש, אבל באמת בעוה"ר בזמן הזה קלקלתם תקנתם אחרי שאינם שומעים למוכיח אין כאן ערבות לראש כי דבריו אינם נשמעים. וז"ש בפ' האזינו "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". הכוונה כאשר יבא הקב"ה לדון את עמו וימצא בהם חוטאים לא בשביל זה יעניש את עבדיו המה הצדיקים על אשר לא מיחו בעוברים עבירות כ"א יתנחם עליהם והטעם כי יראה הקב"ה כי אזלת ידם ואין ידם שולטת למשול ולרדות בעם ואפס עצור ועזוב אשר יעצר ע"י המוכיח ולעשות רע ושיעזבו ע"י דבריו את דרכם הרע. והנה בימים הראשונים שהיו שומעים לקול מוכיח והי' ערבות טענה לחוטאים שע"כ אינם שומעים לקול הרב כי לכבוד עצמו הוא דורש שהוא ירא לנפשו שחטאת הקהל יהי' כקורה בין עיניו. אבל כעת שאין כאן ערבות מפני שאין כח וממשלה לעצור את העם, ע"כ בודאי לא כבוד עצמו הוא דורש כי מה לו ולהם הלא אין כאן ערבות ובוודאי רק טובת הקהל הוא דורש באמור להם שישובו וע"כ בודאי נאה להם לשמוע אליו. ויש להמליץ ע"ז דברי הכתוב הוכח תוכיח אח עמיתך ולא תשא עליו חטא ואהבת לרעך כמוך", כלומר אז הזמן מוכשר לתוכחה אם אין כאן ערבות ולא תשא עליו חטא שנפסק אבל הערבות ואין כאן כבוד עצמו אז המופת שתוכחתך הוא בשביל ואהבת לרעך. וז"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך ותשמע לקול מוכיח בפרט בעת ההיא כי כשלת בעונך, כי דרשו נ"ל וכשלו איש בעון אחיו שכל ישראל ערבים זה בזה. אבל לעת הזאת שאין כאן ערבות רק כי כשלת אתה לבדך בעוונך ולא המוכיח א"כ בודאי רק טובתך הוא מבקש בודאי צריך שתשמע לו. והנה מרע"ה כשנפרד והלך מאת ישראל לארץ החיים גם אז אין לו שום אחריות עד עליהם, ואם בעת ההיא מוכיחם זוהי תוכחת מגולה עם אהבה מסותרת כי לא לכבוד ולתועלת עצמו הוא דורש כמובן. וז"ש וילך משה וידבר את הדברים האלה, אין וילך אחרי שבעת הליכתו ופרידתו מאתם דיבר על לבם, זו היא התוכחה האמתית:
עוד י"ל בפי' המדרש הנ"ל עפמ"ד במשנה דברכות ב"ש אומרים בערב כל אדם יטו ובבוקר יעמדו וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו עומד ויושב ומהלך וכן מקיימת לן. והטעם נראה עפמ"ש לעיל לפרש פ' שאו שערים ראשיכם והנשאי פתחי עולם, שאין אנו רשאים לרומם כ"כ את קדושת בהכ"נ למעלה מעלה לעמוד שם באימה וביראה יתירה בדומיה תהלה ככת החדשה, שא"כ אנו משפילים את כל העולם, אלא כל העולם כולו צריך להיות לנו כבית מקדש כי שויתי ה' לנגדי תמיד אף אם נכון בחוץ מלאכתנו בכ"ז כבוד ה' עלינו חופף, וזהו שאו שערים ראשיכם שלא יכנס כ"כ בקומה כפופה לבית הכנסת וחוץ לביהכ"נ בקומה זקופה לדחוק משם רגלי השכינה ועי"כ ינשאו פתחי כל העולם. וה"נ אם נקבל עלינו עול מלכות שמים רק ע"י הכנות שנעשה מקדם לקום או לישב או להטות אז יהא כראה כאלו רק בעת ההיא שעשינו הכנות עלי' אנו מקבלים עול מלכותו אבל קודם אחר כן פורקים ח"ו עולו, ע"כ יקבל עליו עול מלכות שמים בלי שום הכנה כ"א יקרא כדרכו ולא יפסיק מהרגלו. ובזה מורה שהיא תמיד מקבל עליו עול מלכות שמים, ואין הפרש גדול בין בשעה שהוא קורא את שמע או שיצא לפעלו. וכמו כן בדברי תורה אין צריך הכנות יתירות להגיד לעם את חקי האלקים ואת תורותיו כמו שעושים החדשים במינים ועוגב וסודר וכובע ורק בהמצא כל ארבעה מינים רק אז יפתחו פיהם בקהל המון חוגג, כי התורה אינו צריך להכנות יתירות כי אם בכל מקום אשר אזכיר את שמי וברכתיך בשבתך ובלכתך בכל מקום מוקטר ומוגש לשמו ית' וזהו אות כי דבר ה' אמת ע"כ אין צריך לשום הכנה דרבה. וז"ש וילך משה וידבר את הדברים האלה, לא קבע מקום מיוחד מעוטר בכבוד ותפארת למען דבר דברי ה' אל העם, כ"א גם דרך הלוכו בלכתו בדרך תורה צוה לנו משה, וזהו באמת תוכחה אמיתית כי יורה שמשפטי ה' אמת אינם צריכים להזמנה כ"א לכו חזו מפעלות אלקים גם בלכתכם עלי דרככם בלי שום הכנה תוכלו לחזות בנועם ה':
בן מאה ועשרים שנה אנכי היום בילקוט מלמד שנסתמו ממנו שערי החכמה, נראה כי האדם הגדול לא יוכל ללמד קטני הערך שהמרחק רב ביניהם כי אצלו התחלות החכמה כבר רחוקות ממנו, ואם אעפי"כ רוצה ללמד צריך לירד ממצבו ומדרגתו הרמה ואח"כ את העם יגביה על. והנה זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתוספת עליהם, ע"כ אמר מרע"ה לא אוכל עוד לצאת ולבוא, לצאת ממדרגתו הרמה ואח"כ לחזור ולבוא אל המקום אשר עמדתי שם בתחלה, מלמד שנסתמו ממנו שערי החכמה הם התחלות הראשונות אשר בהן יבא אל מפתן היכל החכמה פנימה ואותם צריך ללמד למתחילים, אותן השערים כבר רחקו ממנו מאוד:
לא אוכל עוד לצאת ולבוא פירש"י בדבר תורה מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה. י"ל בהקדם לפרש הפסוק בפ' וירא "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם ואקחה פת לחם וגי' כי על כן עברתם על עבדכם", ופירש"י יוקח נא ע שליח והקב"ה שילם לבניו ע"י שליח שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע. וכ' בשפתי חכמים אבל הלחם שלקח הוא בעצמו כנאמר ואקחה פת לחם נתן להם ג"כ בעצמו את המן שנאמר הנני ממטיר לכם, וכ"ת במדרש. ונ"ל כי לכאורה יקשה על מאי דאמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו כי הן אמת שהמצוה בעצמה נכבדת יותר אם האדם בעצמו עוסק בה שמראה בזה גודל חביבות המצוה בעיניו שאינו חס על טרחו עמלו וכבודו עבור כבוד המצוה, מ"מ נוכל לומר שמצד אחר טוב אם יעשה המצוה ע"י שליח כיון דמזכה עי"ז גם את השליח להיות מסייע לדבר מצוה, כמ"ש רש"י ויתן אל הנער כדי לחנכו במצוות, א"כ נהי דהמשלח אינו עושה את המצוה בשלימות כ"כ כאלו עשאה בעצמו מ"מ הלא יצא הפסדו בשכרו שמזכה את השליח, עכ"פ יש פנים לכאן לומר דמצוה בשלוחו עדיף לעשות. והנה ידועים דברי הפלאה ז"ל בפי' אז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, דהיינו שהרב אינו רשאי השתדל להשלמת עצמו, כ"א ידמה למלאך שהוא עומד ואינו מוסיף בשלימות עצמו רק עוסק להשלים את אחרים. ונראה שלאחר שהשתדל האדם כבר בכל מאמצי כחו בהשלמת אחרים המצויים אצלו וכבושים תחת רשותו והם משפחתו ואנשי עירו ומדינתו אז כבר יצא בזה ידי חיבת השלמת אחרים ותו צריך להשתדל להשלים א"ע ביתר שאת. ולפ"ז י"ל דאחר שעיקר הכנסת אורחים של אאע"ה לא היתה אלא להכניסן תחת כנפי השכינה כמו שפי' הקדמונים ז"ל שהי' מכניס עוברים ושבים, הכוונה שהיו עוברים על מצות ה' ושבים מדרכם הרעה, ע"כ י"ל שרצו המלאכים שהיו בדמות אורחים לעבור מלפניו עד שהוצרך לבקש מהם אל נא תעבור מעל עבדך ורצו בזה לרמז לו שכבר עשה את שלו בהשלמת אחרים וכבר הגיע העת שיתעסק בהשלמת עצמו וזה יהי' עיקר השתדלותו ולא רק תמיד להכניס עוברים ושבים ע"כ לא רצו לכנוס אצלו ואאע"ה הבין כוונתם בזה ע"כ אמר יוקח נא ע"י שליח ואף שעי"ז הוא בעצמו אינו עושה המצוה כ"כ בשלימות כי מצוה בו, בכ"ז מתחלה היתה כוונתו ומגמת ורק לזכות ולקשט את אחרים כדי שהשליח יהי' לו ג"כ זכות וחלק במצוה, ופרע לו הקב"ה בדרך זה שזיכה ג"כ את מרע"ה בזה שיהא שליח מצוה, ועי"ז וירם משה את ידו, ידו היתה לה הרמה ונשיאות עי"ז שזכתה להיות שליח מצוה להכות את הסלע אף שהקב"ה הי' יכול בעצמו להוציא נוזלים מסלע בלי סיועת מ"ר, מ"מ כדי להרים ולנשא יד משה עשאו הקב"ה שליח מצוה, אבל אחרי שכבר עשה כן להשלים את אחרים כפי יכלתו אמר שאח"כ ואקחה פת לחם אשתדל בהשלמת עצמי. "כי על כן עברתם על עבדכם אחרי שאני יודע שרק להורות לי בזה שאחר השלמת אחרים כבר הגיע זמן ועידן להשלמת עצמי ע"כ רציתם לעבור על עבדכם ולא ליכנס לביתי, להורני שלא אתעסק עוד בהשלמת אחרים לבד כנ"ל, ויאמרו לו כן תעשה כאשר דברת שתשתדל בהשלמת עצמך אחרי שכבר עשית את שלך בהשלמת אחרים.
והנה מרע"ה שכבר עשה את כל מה שביכלתו להשלים את ישראל. וי"ל שזהו שאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת "עד תמם" כלומר עד שנעשה כל ישראל תמים ושלם בעבודת הבורא ית"ש. ולע"ע כבר הגיע זמנו שישתדל רק בהשלמת עצמו, ע"כ אמר לא אוכל עוד לצאת אליכם ולהתעסק בטובתכם ואח"כ לבוא אל אהלי כאשר תרגלתי עד עתה כי לעת כזאת כבר נסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה שלא יכול עוד למסור לאחרים מה ששואב ממעייני החכמה:
חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיך דוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך כי דרך אנשי המלחמה אם לא ייראו מפני אויביהם הקמים עליהם אז יתחזקו ויאמצו וינצחו את שונאיהם, אבל אם ייראו ויחתו מהם אז גם לא יחזקו כ"א ינוסו לפניהם, ולבל יאמר ישראל במלחמותיהם עם אויביהם שהם בכח גבורתם גברו והצליחו ועשו חיל, רק ידעו ויכירו כי רק לה' המלחמה ולו התשועה, ע"כ עשה ה' שקודם המלחמה ייראו ויפחדו מהם ומהמונם ובכ"ז יגברו על אויביהם, ואחרי שייראו בעת צאתם למלחמה ביום קרב בע"כ אין הנצחון שלהם בדרך הטבע כי עפ"י דרך הטבע המתיירא לא ינצח כ"א ינוצח. וז"ש מתחלה רק תהיו חזקים ואמיצים נגד שונאיכם אף שתיראו עוד מהם בכ"ז תגברו עליהם ורק אח"כ אל תירצו ואל תערצו מפניהם והוא שלא כמנהג הטבע, ועי"ז תדעו כי רק ה' אלקיך ההולך עמך הוא הכניע קמיך תחתיך ע"כ מתחלה רק לא ירפך ולא הניחך להיות רפה וחלש נגד אויביך כ"א חזק ואמיץ ורק אח"כ שכבר כבשת אותם בעזרת ה' בגבורים רק אז לא יעזבך שגם לא תירא מהם:
וה' הוא ההולך לפניך דוא יהיה עמך לא ירפך ולא עזבך לא תירא ולא תחת כי התשובה לא לבד שהיא קשה בעצמותה אף זה קשה מאוד אם ה' עזב את הרשע האיך ע"י מעשה התשובה יוכל לפעול שיחזור הש"י אליו, אבל באמת אחרי ידענו כי ה' לא יעזוב את הרשע כי מלא כל הארץ כבודו ית' רק הרשע הוא עוזב את ה' כמ"ש עזבו את ה' קדוש ישראל, ע"כ בנקל הוא לחזור אליו כי אינו תלוי ביד אחרים רק בו בעצמו כמ"ש שובו אלי ואשיבה אליכם. והנה כבר כתבנו לעיל ר"פ ויקרא לפרש מדרשם ז"ל אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר להלך אחרי הקב"ה היינו אם הקב"ה עזב את האדם וכבר הלך לו הש"י מעליו והאדם רק מהלך אחריו אחרי שכבר סר ופנה ממנו ואז נקרא ג"כ ה' הולך לפניך והוא אחריו וז"ש אם גם ע"י חטאיך כבר פנה אליך עורף עד שאתה מהלך אחריו והוא לפניך והוא מדרגת החוטא אני מבטיחך שאם תשוב בכל לבבך הוא יהיה עמך והוא מדרגת הצדיק כמ"ש את האלקים התהלך נח ושלא תאמר האיך אפשר ע"י מעשי שיחזור ה' אלי הלא אין הדבר תלוי בי אלא בו אחרי שעזבנו, לזה אמר לא ירפך ולא יעזבך כלומר הוא לא עזבך מעולם כ"א אתה עזבתו ואחרי שכן שרק אתה הלכת ממנו ית', ע"כ לא תירא ולא תחת שבידך לשוב אליו:
ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות במדרש תנחומא ימים מתים ואין צדיקים מתים מאי טעמא לפי שכשרואים חמה זורחת מברכים יוצר המאורות וכששוקעת מברכים המעריב ערבים. הכוונה להם בזה כי לכל אדם הוטל ביום צאתו לאויר העולם מדת ימיו מה הוא ותלוי בכח או בחולשת גופו ובכלות כח החיות הזה בטבע הוא שימות אחרי שאין עוד שמן בנר החיים שידלק וז"ש יום המות מיום הולדו, כלומר בעת הולדו מיד ע"י תכרת מזג גופו כבר צרורה התעודה מתי יגיע יום מיתו ע"פ חוזק או חלישת בריאות ומזג גוו, אבל בכ"ז אמר שהמע"ה יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, כי יוכל האדם לקצר ימיו ולמעטם ממדתם אשר נקצבה לו ביום הולדו, אם מפנק מנוער את יצרו והולך אחרי שרירות לבו הרע ונותן לנשים חילו אז ימק בשרו בעודנו והוא עצמו יביא עליו את המות בלא עתו. וכן אם רוב צער יגון ואנחה ימררו את חיי האדם וידאיבו את לבו בכל כחם אז גם הוא כחו כשל וחבורותיו נמקו וימות בלא עתו, אבל הצדיק האמתי ימלט משני מיתות אלו, כי בשמחתו לא יתערב זרות התאוה הפרוצה רק ישים גדר לתענוגיו לבל יאכל את בשרו אחרי שיודע שכל הצלחותיו מתת אלקים הנה ע"כ ישתמש בהם בגבול ממוצע ולא יפרוץ גדר למלאות תאוות נפשו עד ככלות כחו. וגם להיפך בבוא עליו צרה וצוקה ח"ו לא ינוע רוחו ולא ימס לבבו כי הוא היודע שמאת ה' היתה זאת, ע"כ מקבל אהבה ותקותו לה' דכל דעביד לטב עביד, ע"כ אחרי שסיבות אלו לא יקצרו חייו שבעת שמחתו יודע כי ה' הוריק לו ברכתו, ובעת צרתו בידעו כי מאת ה' היא, זה ינחמהו ויחייהו ויאושר בארץ עד ימלא מספר ימיו אשר קצב לו הש"י, כמ"ש "את מספר ימיך אמלא" הימים הקצובים לך משעת הבריאה כפי מזגך וטבע יצירתך לא יחסר מהם מאומה שדרכם להחסר ע"י רוב תאוה או רוב דאגה ששתי אלה מקצרות ימיו של אדם כנ"ל, וז"כ המדרש הימים מתים ואין הצדיקים מתים כלומר כשהם מתים הוא רק בשביל כי מדת חייהם כבר הגיע עד הקץ ולא שהצדיקים קצרו חייהם וגרמו מיתתם, ואמר מ"ט לפי שכשחמה היא שמש הצלחתם וטובם זורחת עליהם בהדר כבודה אז אינם מבעטים מרוב טובה לכלות כחם ע"י רוב תענוגי בשרים אחרי שיודעים ומברכים להש"י שהוא יוצר המאורות הוא המאיר להם, וגם להיפך כשחמה שוקעת וחשכת לילה ישופם פחד ופחת וצרה, גם אז לא יניחו את הדאגה לבלע כחם כי גם אז הם בטוחים בהש"י ובישועתו, ע"כ מברכים על הרעה המעריב ערבים, וכיון שכן לא השמחה המותריית ולא ריבוי התוגה תקצר את פתיל חייהם ע"כ רק בהגיע קצת הימים מתים ולא הצדיקים כנ"ל:
ועתה כתבו לכם את השירה וגו' בסנהדרין פ"ב אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל. איתיבי' וכתב לו את משנה התורה הזאת מלך אין הדיוט לא. אמר אביי לא נצרכה אלא לשתי תורות אחת שיוצאת ונכנסת עמו ואחת שמונחת בבית גנזיו. ונרא' כוונת הש"ס ע"ד אגדה עפמ"ש המפרשים בפ' דע את אלקי אביך ועבדהו, כי אע"פ שקיבל מאבותיו יסודי האמונה לא די בזה כ"א ישכיל בעצמו לעמוד ולראות מאשנבי שכלו על אמתת דת אלקית בעיניו יראה ובלבבו יבין כי נחמדה מפז. וההפרש בין עובד ה' מצד שקיבל מאבותיו ולא למד להשכיל בעצמו ובין עובד ה' אשר בשכלו ג"כ הבחין אמתת תוה"ק, הוא בענין גידול בנים לתורה, שמי שעובד ה' רק מצד קבלתו לא ישתדל כ"כ לגדל את בניו על מי מבועי התורה והיראה אחרי אשר גם בידו מעשה התורה והמצות רק כמצוות אנשים מלומדה כעצמות יבישות אין רוח במו ולמה ינחיל כזאת את בניו אחריו, לא כן מתהלך בתומו צדיק אשר באור שכלי נגה שביב התורה יאמר האח חמותי ראיתי אור גדול בשלהבת התורה לבבו יתחמם מאהבה ויראה, הוא בודאי ישתדל ויתאמץ להדריך את בניו בדרכי ה' ישרים ילכו בו אחרי אשר בחן בשכלו כי רק בדרך התירה ישכון אור ויאמר לבניו מהרו ועשו כמוני ופירשתי בזה מאז"ל "כל המלמד את בנו תורה כאלו קיבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך וכתיב בתרי' יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב" עפ"י מ"ש אדמו"ר הגאון זצ"ל בפ' "ה' משימים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלקים" הכוונה כי יש בני אדם שומרים מצוות ה' ותורתו אבל לא בשביל ששכלם הורם כי יראת ה' טהורה משמחת לב ומאירת עינים כ"א בלא לב יעשו מצות אנשים מלומדה מה שראו אבותיהם עושים גם המה יעשו, ויש כת אחרת טובה מזו ששכלם הופיע והראה להם נוגה אור תוה"ק. והנה הא' עם היותם הולכים בדרך ה' ועושים את אשר צוה בכ"ז את בניהם לא ישתדלו להדריך בדרך הישר ולגדלם על ברכי תוה"ק לא כן הכת הנבחרת אשר בשכלם יגיהו דרכי התורה ומבינים כי ישרים דרכי ה' המה יצוו גם לבניהם אחריהם כנ"ל, וז"ש ה' משמים השקיף על בני אדם, כלומר על בנים אשר יולדו להם ומהם יראה ויבין אם הם רק דורשי אלקים בלב דעת ובינה ורק קורבם יחפצון בעבור שמעשה אבותיהם בידיהם או אם המה משכילים בשכלם הזך לדרוש אלקים כל מזמותם עכ"ד. והנה בעת קבלו ישראל את התורה אז לא היתה להם קבלה מאבותיהם עדיין כ"א המה מעצמם כאשר הקב"ה אתא מפארן ומרבבות עמים אשר מאסו בכלי חמדה גנוזה מורשה קהלת יעקב, המה בחרו בטוב מבחירתם וכולם פה אחד אמרו נעשה ונשמע, ומי שמלמד את בנו תורה מורה בזה שבשכלו הבין נועם כלילת יופי התוה"ק ואם הי' בהר סיני בודאי בדעתו ובשכלו הצח הי' בוחר בקבלת התורה, שמצד זה הוא מתאמץ בחינוך בניו לתורה ולעבודה, ז"ש כל המלמד בנו ומורה בזה שהוא משכ"ל מדעתו שתורת ד' תמימה ע"כ אם הוא הי' עומד בהר סיני בוודאי הי' מקבל את התורה מדעתו ע"כ הוא נחשב כאלו קבלה מהר סיני ולא רק מקבלת אבותיו מקיים התורה עוד הפרש אחר הוא כי העובד בלי שכל אף שעושה מצות ה' בלי רמיה מ"מ אינו הולך לעבוד ה' בשמחה ותשוקה רק בעצבון יאכל לחם התורה יען אינו יודע חין ערך המצות שיהי' שמח בעשייתן, אבל מי שהבין והבחין מדעתו גודל ערך התורה בא יבא ברנה ובששון לעבודת הבורא ית'. וז"ש בפרשתנו "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו", שאם התורה אצלו כשיר שעוסק בתורה ובמצוות בשמחה וטוב לבב זה אות ומופת שהבין בשכלו אור התורה, ממילא בודאי ינחיל גם לבניו ולמשפחתו זאת התירה שצוה לנו משה ומורשה וכנ"ל. וזהו וענתה דוקא לעד אם היא אצלו כשורה אז הוא לעד שבודאי לא תשכח מפי זרעו. וזה כיוון רבא באמרו אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת והם הדריכוה במעגלי יושר לעבוד את ה' עפ"י מסורת אבותיו בכ"ז מצוה לכתוב משלו גם בלוחות לבו ובגליוני שכלו יכתוב בשלהבת אש דת קדשנו. והראי' על זה שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כלומר שתפיה בשמחה, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, שתשתדלו שלא תשכח מפי זרעכם וזה לא יהי' אלא אם תתעוררו לכתוב את התורה משלכם כלומר משכליכם. וע"ז הק' הש"ס והתניא וכתב וגו' מלך אין הדיוט לא, רק המלך ומנהיג העם ובתבונתו ינחם רק הוא צריך להבין ולהשכיל כל אמרי בינת תוה"ק אבל הדיוט ואיש המוני אשר לא הושמה המשרה על שכמו א"צ לזה. וע"ז משני לא צריכא אלא לשתי תורות, כלומר בודאי אף הדיוט צריך להבין טעמי המצות עפ"י פשוטם לקרבן אל שכלי, אבל בזה די לו ואינו צריך לחקור ולירד עד עמקה אבל המלך הרודה בעם לא יספיק בזה אם יבין טעמי המצות עפי' פשוטן כ"א ישתדל לבוא עד תכליתן ברזי וסתרי התורה, כנודע שהתוה"ק יש בה חיצונית ופנימית והיינו שתי תורות. והנה על סתרי תורה אמרו כבוד אלקים הסתר דבר.
וז"ש אחת שמונחת לו בבית גנזיו לבל יוציאם החוצה לעין כל כי אין מוסרין סתרי תורה ברבים בפומבי ואחת שיוצאת ונכנסת עמו היא תורה הפשוטה: