אור ברסלב
לוח ארז החדש על התורה החדש על פרשת ויחי

לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט

החדש על פרשת ויחי

החדש על פרשת ויגש

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהיו ימי יעקב שני חייו - עפ"י מ"ש בא"א ואברהם זקן בא בימים שהביא עמו כל ימי חייו אחת לאחת למצא חשבון כלם שווי' לטובה שלא הוציא את א' מהם לריק ולבטלה שלא לבד שחיה כ"כ שנים בכלל אבל כשאתה מונה פרטן יחסר כמה וכמה ימים אשר אין בהם מועיל כ"א אף שזקן היה יראת ד' תוסיף ימים שאף ימיו הפרטיים נמנו ונגמרו ע"כ אחרי שיעקב חי בארץ מצרים ארץ טמאה לא תאמר שלא נמנו רק שנים אבל ימיו לא יבואו כלם לכלל המספר לזה הוסיף ויהי ימי יעקב שני חייו שכל ימיו האחדים הצטרפו להיות שנים לטובה:

ויקרבו ימי ישראל למות. במד"ר זש"ה כי גרים אנחנו לפניך חושב ככל אבותי כצל ימינו עלי ארץ ואין מקווה, עפ"י מש"פ מאז"ל תן חלק לשבעה אלו ז' ימי דחג וגם לשמנה זהו שמיני עצרת כי לא תדע מה דעה יהיה על הארץ עפמ"ש בהאזינו שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול וכו' כי אם אנו מתאונני' בימינו אלה על שרפו ישראל מן התורה בעוה"ר בזמנינו משיבים לנו כי לא רק בבית ישראל ראינו שערורי' כזאת כ"א גם בשאר האומות רבו כעת הפוקרי' והכופרי' ולא אמונה ורוח הזמן הנקרא "גייסט דער צייט" הוא בעוכרינו הוא ישחית כל חלקה טובה ויכרית האמונה מקרב הלבבות וע"ז יש להמליץ לכל זמן ועת לכל חפץ שרוח היום הזמן גרמא שבני אדם רפו מהחזיק באמונה והעת יעורר את רוחם ללכת אחרי שרירות לבם וחפץ תאוותם אבל באמת לנו שלומי אמוני בנ"י אין זו טענה בנו להצטדק כי נאמר והיה אמונת עתיך חוסן ישועה חכמה ודעת אם לעת כזאת הגענו למלכות החכמה והדעת שרק המה בשבט מושלים ימלוכו אבל האמונה נפלה ממרום כסאה ומושפלת עד לארץ בכ"ז יראת ד' היא אוצרו לנו עם בנ"י החוב מוטל עלינו להיות צדיק באמונה ויראת ד' לאוצר והטעם כפמ"ש במדרש והתמכרתם וכו' ואין קונה מפני שאין קונה ד"ת כיוצא בכם אחרי שניתנה לנו תוה"ק למורשה מה שלא עשה כן לכל גוי ויש לנו תבלין נגד יצה"ר ע"כ לנו יתר עז להתקומם ולהתעודד נגד רוח הזמן. ועוד אחרי שהפליא ד' עמנו לעשות שהחיינו וקיימנו זה רבות בשנים נגד כל הקמים עלינו ע"כ אנו צריכים להיות אסירי תודה לאלקינו ולעמוד חי באמונתינו הטהורה ואם גם או"ה אשר לא קבלו עול התירה ינועו ויעמדו מרחוק מדרך האמונה עלינו בנ"י יתר שאת ויתר עוז וכל רוחות הזמן לא יזיזו אותנו ממקומינו הטהור וז"ש "שחת לו" אם ישראל בנים משחיתים עזבו את ד' יאמרו להתנצלותם שלא בניו מומם שלא רק בהם בישראל משחתם בהם מומם בם כ"א "דור עקש ופתלתול" כל הדור כלו כישראל כעמים רוח עוועים נשבה בהם ונכשלים אחרי רוח הזמן וע"ז משיב הלד' תגמלו זאת עם נבל כפי' רמב"ן מלשון נופל ואנו נופלים מכל העמים אם נעזוב את דרך האמונה ותרגם אונקלוס דקבילו אורייתא והוא הטעם הראשין שלנו יש בתו"הק תבלין נגד רוח הזמן ועד הלא הוא אביך לא לבד שבראך יצרך ועשך כ"א גם קנך ע"י הנסים והנפלאות שעשה עמנו להחיותינו כיום הזה ע"כ אנו צריכי' לצאת מן הכלל ולחיות באמונתינו בל תמוט לנצח, ע"כ ביום השמיני שאנו מקריבי' פר א' נגד ישראל כאז"ל ובימי החג הקרבנו נגד האו"ה להורות נתן שאף שהקרבנו לכפר על הדור כלו חייב אבל ישראל עם לבדד ישכון וצריך לכפר בעדו בפ"ע כי בבחינת ישראל לא יכופר עונם עם עוון הדור ע"כ עצרת תהיה לכם צריכי' אתם לעצור ולמשול בעים רוחכם על רוח הזמן הסוער ואז לא תדע מה רעה יהי' על הארץ אם גם ראיתם את הארץ מה היא פרוע ואפס עצור ועזיב עזבו את האמונה וילכו אחרי שרירות לבם אנו עם סגלתו נעצור בעד שבולת הזמן שלא תשטפנו:

ויש להוסיף אחרי שהזמן אינו דבר עצמי רק הוא נעשה מהאנשים אשר חיים בו ע"כ אנו עושים את הזמן אם לטובה אם עת חיה היא או אם לרעה היא רק איש ואיש ילד בה הוא הגורם רעה לזמן א"כ אין התנצלות לתלות פחזותינו ברוח הזמן הלא האנשים החיים בו הם אבי הזמן כמ"ש המליץ "וואס זיא דען גייסט דער צייט נעננען דאס איזט דער העררען אייגענער גייסט" וידוע פי' המקרא כי ד' צלך על יד ימינך שכמו שהצל עושה מה שהיד עושה כל תנועותי' כמוה' נעשים בצל כי הצל בעצמו אין לו שום תנועה בעצמו כ"כ כמו שהאדם עושה צדקה הקב"ה ג"כ פותח את ידיו והוא דומה בזה לצל שיעשה ככל תנועת האדם ולהנ"ל גם הזמן נמשל לצל נדמה כי כל מה שהאדם עושה הזמן ג"כ עושה כנ"ל ע"כ אין אנו התנצלות לחפות ולכסות על עונותינו שהזמן גורם אחרי שהזמן אינו עושה מעצמו מאומה רק הוא צל האדם החיים בזמן הזה ע"כ נקרא הזמן ג"כ בשם שימי האדם' כי ימיו ושנותיו של אדם שלו הן והוא ימשול בם כאדם העושה בצלו וזהו כוונת המדרש בשביל שנאמר ויקרבו ימי ישראל מוכח שהימים הם קנינו של אדם והוא ימשול בם כרצונו וחפצו ולא שהם ימשלו עליו ע"כ אם לעת בזאת אנו גרים וזרים לפני הקב"ה אף שהיינו יכולים להיות תושבים ככל אבותינו הקדושי' אשר בארץ המה רק בנו האשם כי לא נוכל לתלות חסרונינו ברוח הזמן כי כצל ימינו על ארץ שימינו דומים לצל כנ"ל ע"כ אין מקווה להנצל ביום הדין בטענה רעועה כזו:

ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויגד ליעקב הגה בגד יוסף בא אליך לפי הכלל המוסכם שאמירה הוא לשון רכה והגדה הוא דברים קשין כגידין א"כ איפכא הו"ל למימר ויגד וכו' הנה חולה ויאמר וכו' בנך יוסף בא אליך כי בשורת חליו הוא קשה ושבנו בא לבקרו אמירה נעימה אלא כלפי שאז"ל שעד יעקב אבינו לא הי' אדם חולה קודם מיתו ולא הי' ביכולתו לצוות על ביתו ע"כ אמירה ובשורה טובה היתה לו שאביו חולה ולא ימות מיתה חטופה אבל כיון שהי' חלוש מאוד והוצרך להתחזק ולהתאמץ לחלוק כבוד לבנו המלך כפירש"י והיתה קשה לו ע"כ אמר לשון הגדה ופירש הכתוב טעמו בצדו שע"כ היתה הגדה הקשה כי הוצרך ויתחזק וישב על המטה. - ובמסורה "והמן נופל על המטה" עפמ"ש בפ' משפטים ואם אשון יהיה ונתת נפש תחת נפשו עפמ"ש ז"ל בג' דברים האדם ניכר כי כל זמן שהאדם חי חיי שלוה ומנוחה כל הנפשות שוות ודומות זו לזו ולא נוכל לשפוט שנשמת אדם זה גבוה' במעלתה מנשמת האחר אחרי שכל הרוחות ממקור א' מקיר טהור חצבו אבל אם ח"ו רעה יאונה לאדם אז ניכר מי שנפשו טהורה ונקי' לא יחת מפני כל כמאמר הלל הידוע מובטח אני שאין צווחה זו בתוך ביתי כי הדריך את אנשי ביתו שמשמועה רעה לא יירא כי נכון לבם בטוח בד' אבל נפש רעה כי תקראנה חסין עליה נאמר והי' כי ירעב והתקצף וקלל ואבדו עשתונותיו וזהו המליצה שבעת שלום לא תוכל להעריך ולומר שנפש זו עומדת למעלה מהנפש האחרת אבל אם אסון יהיה אז תוכל להכיר מי הנכבד ומי הנקלה ונתת נפש תחתי נפש שנפש האחת עומדת תחת ולמטה ממדרגת האחרת: ועפ"ז י"ל מ"ש בפ' יתרו ושפטו את העם בכל עת, שאם רוצים לשפוט ולדון משפט חרוץ על העם מה הוא לא נוכל לדון עליהם אם אנו רואי' אותם רק בעת שלוותן ועומדי' בשמי רום ההצלחה ולא ג"כ בעת אשר נתונים בצרה כ"א אם רוצים לשפוט משפט צדק אז צריך לשופטם "בכל" עת כפי אשר ינהגו בכל עת ועידן הן בעתים לטובה או להיפך:

והנה הצדיקי' מקבלים עליהם באהבה כל צרה שלא תבוא אליהם ושמחי' ביסורי' הממרקי' אותם מעוונותיהם ויתחזקו באמונתם וצדקתם ביתר עז. וי"ל שע"ז נאמר יתר שאת ויתר עז כ"ש שמוסיפי' משא על שכמם משא היסורי' והצרות מוסיפ' כח ואיל בתורה וביראה כמ"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ג"כ הכוונה כנ"ל אבל הרשעים המבעטי' ביסורי' ולשוא הכו כי לא יקחו מוסר ויקצו בתוכחתו וכי ירעבו והתקצפו וקללו ע"כ היסורי' הן לרעתם ועוד יפלו ממדרגתם ע"י היסורי' וזהו ויתחזק ישראל וישב על המטה שע"י המטה שהתהפך בו בחליו על ערש דוי עוד נתחזק בצדקתו אבל המן הרשע וכיוצא בו נופל ממדרגתו ע"י המטה:

השבעה לי וישבע לו- דקדק באו"הח בלישנא דלי ולו ונ' דרש"י פי' שחסד שעושי' עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול והק' באו"הח הלא בא בשכרו שנתן לו שכם אחד יתר על אחיו ונ' עפמ"ש ז"ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור והנ"מ בישראל שאינו מתרעם אבל לא באו"הע כדפי' רש"י במס' ר"ה והנה יעקב רצה שבנו חביבו יעשה לפנים משו"הד אף שהותר לו לא יעשה בשביל קבלת שכר כ"א רק לקיים מצות כיבוד אב ורש"י פי' בכ"מ לי ולו הכוונה עבורי ועבורו וז"ש השבעה "לי" שתעשה רק לי לשמי וישבע לו שיעשה רק לשמו ולא לקבל פרס ע"כ וישתחו ישראל כפירש"י לשכינה הודה שזכה לבן צדיק כזה אף שהשתחו ישראל על ראש המטה שהאיש הישראלי מודה ומשתחוה על הרעה כעל הטובה ואם לא ימולא מבוקשו אינו מתרעם כפירש"י הנ"ל והי' מותר לו ליוסף לעשות ע"מ לקבל פרס והוא לא כן עשה כ"א נשבע שיעשה כדברו רק לו ובשבילו ע"כ הודה על הטוב ושפיר פירש"י שראה שהוא צדיק גמור ולכאור' מאין ידע זאת בשעת השבועה ולהנ"ל ניחא מזה שנשבע לעשות רק לו ולא ע"מ לקבל פרס ידע שהיא צדיק גמור:

שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת כי א' מהטעמים שרצה יעקב שיקבר עם אבותיו הוא כדי שיעמוד לו זכות אבות לנוח בשלום על משכבו ע"כ הוכיח ליוסף בהראותו את גודל כח של זכות אבות באמרו לו ראה בני כל מה שאתה זוכה לעשות גדולות ונצורות בידך הגדולה הוא רק בשביל שאתה יוצא ירכי וזהו שים ידך וכחך לעשות חיל הוא רק תחת ירכי בשביל שיצאת מחלצי היא שעומדת לך לעזר ולסיוע וכל החסד והאמת שאתה עושה הוא רק "עמדי" בצירוף זכותי אתה זוכה לזה ע"כ אחרי רואך שגדול כח זכות אבות ע"כ גם אני מבקש ושכבתי עם אבותי שגם לי יעמוד זכותם לסייעני:

עוד י"ל עפמ"ש אביך צוה לפני מותו אנא שא נא ופירש"י שמותר לשנות מפני דרכי השלום וי"ל שבכתוב שלפנינו מרומז ציווי זה כי רש"י פי' פ' חקת אקרא דוירעו לנו ולאבותינו שהאבות מרגישין בקבר צער בניהם ולפי"ז אם עושי' חסד עם יוצאי חלציו של אדם הוא כאלו עושים עם אביהם המרגיש ומשתתף בצערם וזש"ה שים נא ידך וכחך להחזיק ולסעד את יוצאי ירכי ותחשב לך לצדקה כאלו עשית עמדי בעצמי חסד ואמת ולפי"ז ציוה בפירוש ליוסף שיטיב לבניו אחריו ולהנ"ל א"ש דנקרא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול ומקשי' הלא דקבור יקברוהו ולהנ"ל החסד שעושי' עם בניו של הנעדר ע"ז אין גמול:

ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם עפמ"ש בלוח ארז ויצא לפ' מ"ש והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וכו' שצדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין או"ה שעי"כ אף אם יעמוד עליהם מלכות רשעה במקום א' ריוח והצלה יעמוד להם במקום אחר אבל אם היו גולים למקום א' ח"ו לא נשאר שריד ופליט וזהו בשביל שזרעך יהי' כעפר הארץ שהכל דשים ודורכי' עליהם ע"כ ופרצת לארבע רוחות העולם וז"ש ונתתיך שתהי' לאחוזה וימשלו בך לא אומה אחת כ"א לקהל עמים שונים אלה מים ואלה מצפון ועי"כ אף אם יגלו מפני חטאיהם מארץ אחוזתם נחלה שפרה להם בכ"ז יהי' להם שארית בארץ להחיות לפליטה גדולה לשוב לבצרון אסירי התקוה אבל אם היו גולים למקום א' היו כלים ואובדי' ח"ו ולא ינחלו לעולם:

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, פירש"י מהיכן יצאו אלה שאינם ראוי' לברכה ויאמר יוסף בני הם באמת וצדק ומה שאינם ראויי' לברכה הסבה לזה אשר נתן לי אלקים בזה בארץ טמאה שטופי זמה הוא בעוכרם על אשר ניתנו לי הכא כתרגום אונקלוס והנה יעקב אמר בקהלם אל תחד כבידי ופירש"י במעשה זמרי ופירשתי שהוא לטובתם שבעת חטאם לא יזכר ולא יפקד שם יעקב איש תם כדי שלא יכבד עונם שבני איש חיל כמוהו יחטאו כ"כ התפלל יעקב על שירבעם ויהוא יוצאי ירך אפרים ומנשה וזכר להקל עונשם וחטאם שהורתם ולידתם היתה בארץ טמאה אבל לא יזכר להם בעת ההיא שהם בני יעקב ועי"ז ינקל עונם ע"כ אמר קחם נא אלי שע"ע שלא חטאו עדיין תוכל ליקח אותם ולחברם אלי שהם יוצאי ירכי ואברכם אבל לעתיד כשיחטאו לא תקחם אלי להזכיר שמי עליהם כי לא יהי' להם לטובה אם יחטאו אף שאני ראש צורם:

וירא יוסף כי ישית אביו וכו', אחרי שמאפרים יצא יהושע לא ימיש מתוך האהל של תורה והוא עמוד התורה וגדעון ומנשה אשר הוא עושה חיל ופועל ישועות בקרב הארץ יש לדמותם ליששכר וזבולן שהראשון הוא העוסק בתורה יששכר באהליך והשני הוא מתמכין דאורייתא וסבור יוסף שהאחרון חביב וגדול המחזיק מהעוסק בעצמו שהרי כל תורתו של יששכר על החזקת זבולן יסודה והראיי' שהרי גם יעקב אביו הי' צריך לתמיכת והחזקת יוסף ע"כ רצה יוסף שישית יד ימינו ביתר עז על מנשה המחזיק אחרי שבלעדו לא יוכל הת"ח לעבוד עבודת הקודש וז"ש וירע בעיניו על שיעקב הקדים את אפרים העוסק בתורה לפני התומכו ומחזיקו שהרי "ויתמוך יד אביו" שגם אביו עמוד התורה צריך לתמיכתו ואלמלא הוא בטלה תורה ע"כ סבור שלו משפט הקדימה אבל באמת אף שיששכר וזבולן חלק כחלק יאכלו בכ"ז אמרו שתועלת התמיכה אינו אלא ליששכר לבדו ואין לזרים אתו אבל זרע התורה אשר יזרע יששכר בשדה חמד פריו יהי' לתרופה לכל העולם כלו כי כלם נהנים מאור תורתו וכלם משתמשים לאורו איר החיים ע"כ אמר יעקב גם הוא התומך יגדל ואולם אחיו הקטן אפרים יגדל ממנו כי הזרע לצדקה של התומך את הת"ח בימין צדקו אינו אלא אפרים לבדו אבל זרעו מה שיזרע יששכר ויקצור על שדה התורה יהי' מלא הגוים שפל הגוים יתענגו מטובו אין טוב אלא תורה ע"כ לו משפט הקדימה:

האלקים הרועה אותי וכו' עפמ"ש בלוח ארז שמות דאם ישראל צדיקים מצד עצמן אז נקרא ד' בשם אלקי ישראל אבל אם רק זכות אבותם מסייעתן אז נקרא בשם ד' אלקי אבותם והנה ההשגחה הפרטית אשר בה נפלינו מכל גויי הארצות אינה אלא בעת שאנו ראויי' לה מצד מעשינו הטובים ושם ד' אלקי ישראל נקרא עלינו אבל כשאין בנו מעש ורק זכות אבותינו הקדושי' חופפת עלינו אז צריכי' עלינו להסתפק אם הקב"ה שולח לפנינו את שלוחיו להגן בעדינו כמ"ש הנה אנכי שולח מלאך לפניך אבל הקב"ה בעצמו ובכבודו בלי אמצעי לא ינהל אותנו וז"ש אני זכיתי לעצמי שהאלקים אשר התהלכו אבותי לפניו היא בעצמו ולא ע"י שליח הרועה אותי אבל רק המלאך הגואל ולא הקב"ה בעצמו יברך את הנערים בעת אשר יהיו במדרגה כזו שרק ויקרא בהם שמי ושם אבותי ע"ד ד' אלקי אבותיהם כנ"ל ע"כ לא יזכו להתברך רק ע"י מלאך שלוחא דרחמנא:

ראה פניך לא פללתי וכו' - עפמ"ש שאסור להסתכל בפני רשע וסבור הי' יעקב שאף אם אולי ברוב הימים ימצא עוד את יוסף מ"מ לא ימצאהו בצדקתו ובשלימותו כאשר הי' באמנה אתו כי חברת המרעים אשר ביניהם יתגורר זה רבות בשנים ישחיתו כל חלק הטובה שבו עד שיהא אסור לראות את פניו ואם גם יוסף בעצמו אשר גידל על ברכי אביו התם והשלם לא ישחת לגמרי ולא יהי' בבל יראה אבל זרעו אחריו אשר הורתם ולידתם שלא בקדושה בארץ טמאה ולא זרח עליהם מעולם נוגה צדקת יעקב המה בוודאי יהיו במדרגה שפילה כזאת אשר אין צדיק בארץ רשאי לראות פניהם ועתה ראה יעקב שלא לבד יוסף הי' בצדקתו מתחלתו ועד סופו כ"א גם פרי צדיק עץ חיים וד' גם עליהם יראה וזהו ראה פניך לא פללתי לא עלה על מחשבתי שאהי' רשאי לראות פניך כי דמיתי שסר צל שדי ממני ועתה הראני אלקים גם את זרעך שגם המה ישנם בראיי':

המלאך הגואל אותי מכל רע וכו' אפשר לרמז על ימינו אלה אשר אנשי בלי שם שונאי' את ישראל על לא חמס בכפם ורק על אשר שם ישראל נקרא עלינו וקראו שמות בארץ על שמותינו סעמיטען אשר יקיצו מפניו ואם היו ישראל רק מעט מזעיר והולכי' ומתמעטי' ח"ו לא היתה שנאתם גדולה כ"כ אבל אחרי רואים בעינם הרע שישראל ב"ה יפרו וירבו בקרב הארץ זה ילטוש חרבם נגדינו וע"ז התפלל אבינו התם המלאך הגואל יברך את הנערים ויצילם מכל רע אשר יזמו צורריה' לעשות להם כי לא מעשיהם הרעים ח"ו יהיו בעוכרם ומקור שנאת או"ה לא בשביל רעת ישראל כ"א רק על אשר יקרא בהם שמי ושם אבותי שהם סעמיטען זה יעורר מדנים וגם אשר ידגו לרוב בקרב הארץ ע"כ הצרי עין קמים עליהם ע"כ ראויי' וצריכי' הם לברכה שהשם ישלח מלאכו לפניהם להצילם מכל רע אשר יחרשו עליהם שונאיהם: וי"ל בזה מ"ש פ' בלק כי מראש צורים אראנו וכו' כי האנטיסעמיטען כל שנאתם עלינו היא רק בשביל שאנו מזרע שם ולא נוכל להתערב אססימילירען עם זרע חם ויפת אריער אשר טבעם משונה מטבעינו ואנו עומדי' בדד וגלמוד בין האומות בלי שם ע"כ בלעם שהי' ראש ואבי צוררינו כבר הקדים לומר שנותן עיניו לרעה על ישראל לא בשביל ההוה שמעשינו רעים משאר האומות רק שהוא אבינו על מקור ממנו חצבנו וזהו כי מראש צורים ודז"ל אלו האבות רק שמה אתן עיני למרחוק על אבותיהם מעולם וזהו גורם שהן עם לבדד ישכון ולא יתערב עמנו ע"כ ובגוים לא יתחשב לא יהי' לו לעולם מעלה וחשיבות עמנו:

עוד י"ל כי יעקב אבינו לא עמדה לו שעתו רק שנגאל ונמלט מהצרות הרבות המתרגשות ובאות עליו אבל התפלל שבניו אחריו יוסיפו לזכות שלא לבד שלא תבוא עליהם רעה כ"א יזכו לברכה והוא השפעת הטוב במדה מרובה והנה להלן נאמר אוסרי לגפן עירה ובתנחומא גפן אלו ישראל שנאמר גפן ממצרים תסיע עירה זו ירושלים והכוונה עפמ"ש ז"ל שנמשלו ישראל לגפן מה גפן חי ונשען על המתים כך ישראל הם נשענים על האבות עיין לוח ארז תזריע ואחרי שלולי זכות אבותם שמסייעתם לא היו יכולים ישראל לעמוד חי כל הימים ע"כ צריך להצטרף לזה גם אוירא דארץ ישראל המחכים ומטהר בחיי נשמות אויר ארצו וז"ש בשביל שישראל נמשלו לגפן כנ"ל שנשענים רק על המתים ע"כ אוסרי צריך להיות אסור ומקושר לזה גם עירה זו ירושלים ורק שתיהם יחדיו זכות אבות וזכות וטהרת עיר הקדש יעמדו ויקיימו את ישראל והנה ארץ הקדושה נקראת בשם טבור הארץ כי היא המרכז האמצעי התל שהכל פונים אליו וז"ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי שצריכי' לזכות אבות לסייען ע"כ לא יוכלו לזכות לברכת הריבוי רק שבקרב' ובאמצע הארץ והיא אהל צבי כל הארצות שע"י יזדקקו ויטהרו ע"ד אוסרי לגפן עירה כנ"ל: עוד י"ל עפמ"ש לעיל פ' תולדות בשם האו"י שע"כ אנו מייחס' א"ע רק אחרי אבותינו הקדושי' אף שגם עובדי ע"א היו אבותינו בשביל שהם היו עקרים בטבע וכיון שלא נתנו להם אבותיהם כח המוליד נפסק החבל ואין לנו שום חיבור עם העע"א אשר לא נתנו לבניהם כח ההולדה ובאו"הח בראשית כ' שע"כ נאמר לדגים ברכת פרו ורבו בפ"ע ומלאו את המים בשביל שכח ההולדה הוא בא ע"י החום הטבעי אשר חסר להם במים הקרים ע"כ הוצרכו לברכה בפ"ע שאף שיחסר להם מזג החום בכ"ז ירבו ויפרו ורמז עליו גם בפרשתינו וכבר פי' בספורנו שמ"ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק הוא לשלול שלא יקרא עליהם שם תרח ועע"א אבותיו ונתן הכתוב טעם לזה כי הדגים לא יפרו עפ"י דרך הטבע על אשר המה במים הקרים אבל הם אברהם ויצחק שהיו עקרים בטבע הם דומי' בזה לדגים שאינם מולידי' בטבע אף שהמה בקרב הארץ ולא במים ע"כ אחרי שהיו עקרים בטבע ולא ניתן להם מאבותיהם כח ההולדה ע"כ יקרא בהם רק שם אבותי אברהם ויצחק:

בך יברך ישראל לאמור וכו' תרגום יונתן לאמר ביומא דמהילתא עפמ"ש ותגזר אומר ויקם לך ודז"ל שהקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה, ולכאור' יפלא היתפאר היצור על היוצר והנברא על הבורא ל בטול גזירתו וכל עצתו תקים נגד רצון קונו אבל יש להסביר הדבר קצת שאם האדם הי' נברא שלם ותמים ולא הי' לאדם שום חלק לתקן בעצמו אז לא יתכן שהנברא יבטל רצון וגזירת בוראו אבל אחרי שהאדם נברא ערל ולא נקרא תמים ושלם עד שמל א"ע כמ"ש התהלך לפני והיה תמים ע"י המילה א"כ כיון שהוא שותף ביצירת האדם כמ"ש ז"ל שהצדיקי' נעשי' שותף להקב"ה במעשה בראשית א"כ באפשרית שהשותף א' יבטל דעת השותף האחר ובילקוט דז"ל לגוזר ים סוף לגזרים בשביל המילה שכן קורי' לכריתה גזירה וכ"כ המפ' דת"י דייק לאמר ביומא דמהילתא ממש שש אנכי על אמרתיך דדרשו ז"ל על המילה ולפ"ז י"ל ותגזר אומר בשביל שאתה כורת את המילה שנקראת בשם אומר ואתה שותף ביצירת ישראל ע"כ ויקם לך שצריך השותף לפעמים לבטל דעתו ורצונו ולקיים את דעתך ורצונך ובמ"ת מביא ראיי' שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל מיעקב ששיכל את ידיו וישם את אפרים לפני מנשה אף שהוא הבכור בכ"ז הסכים הקב"ה ע"ז שנאמר וביום השביעי נשיא לבני אפרים וביום השמיני נשיא לבני מנשה וז"כ הת"י ביומא דמהילתא המורה שהאדם הוא שותף ביצירת האדם יברך ישראל לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וישם גם אלקים הנזכר את אפרים לפני מנשה שהקב"ה הסכים ע"ז ובטל רצונו כנ"ל:

וי"ל בזה מ"ש פ' שמיני זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ובאו"הח שם מביא מדרשם ז"ל זה הדבר הוא המילה כמ"ש וזה הדבר אשר מל יהושע עפמ"ש בפ' בלק גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו ויען בלעם ויאמר וכו' כל אשר ידבר ד' אותו אעשה כי נאמר ויהפוך ד' אלקיך לך את הקללה לברכה ע"כ ירא בלק שכ"ש שיוסיף בלעם לקלל את ישראל אחרי שיהפכו הקללות לברכות יתוספו עליהם ברכות ע"כ אמר גם קב לא תקבנו ועי"ז גם ברך לא תברכנו שלא יהפכו הקללות הרבות לברכות וע"ז השיב בלעם אחרי שחשב א"ע במדרגת צדיק שמבטל גם גזירת הקב"ה והוא גוזר ומקיים ופועל ועושה שהקב"ה ידבר כרצון יראיו ומכ"ש שלא ישנה הקב"ה את דיבור בהצדיק ע"כ אל תירא שיהפכו הקללות לברכות כ"א אדרבה כל אשר ידבר ד' אותו אעשה כלומר אני עושה ואפעול שידבר ד' כרצוני ומכ"ש שלא ישנה את דיבורי. - וז"ש זה הדבר אשר צוה ד' תעשו שאתם תוכלו לעשות ולפעול שידבר ויצוה ד' כן ואחרי שאמרנו שכח הצדיק לבטל גזירת הקב"ה הוא ע"י המילה שפיר מייתי המדרש שע"י המילה תוכלי לעשות את דבר ד':

הנה אנכי מת והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם ע"פי מ"ש התוי"ט פ"ז דברכות שע"כ מברכי' בברכת המזון בשם אלקינו מפני שגם שם האלקים שהוא מדה"ד מחייב לתת לחם לכל בשר דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני ולפי"ז הי' מוכרח גם מדה"ד להוציא את בני ישראל מארץ מצרים שאל"כ הלא שקעו בטומאת מצרים ואיה הבטחתו לקחת לו ישראל לנחלה עם קרובו אבל כל זמן שיעקב חי וקיים ומוראו עליהם לא הי' מדה"ד מחייב להשיבם אל ארץ אבותיהם כי הי' באפשרי להשאר לישראל בין עם לועז ובכ"ז היתה יהודה לקדשו כי מורא ויראת אביהם עליהם שלא יטבעו בטיט היון ולא יסורו מדברו הטוב אשר ציום אבל אחרי מותו שסר צלו מעליהם גם מד"הד מחייב להוציאם כנ"ל וז"ש הנה אנכי מת ותשארו כצאן בלא רועה אשר בצלו תחיו חיי אושר וכושר ע"כ אם גם רק והיה אלקים הוא מד"הד עמכם בכ"ז גם הוא יחייב לזה שישיב אתכם אל ארץ אבותיכם כדי שלא תטמעו בין הגוים:

ואני נחתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, פירש"י מיד עשו שעשה מעשה אמורי בחרבי ובקשתי חכמתי ותפלתי ונ' דמה שהוצרך יעקב באמת לבוא בעקיפי' לקבל הבכורה ולמה לא נוצר באמת בראשונה אם הקב"ה רצה שיהי' בכור ונ' עפמ"ש ז"ל לא שררות אני נותן לכם כ"א עבדות שמי שניתן המשרה על שכמו בעדת ישראל לא להיות אדון ומושל על עמו הוקם על כ"א להיות להם לעבד נאמן לעבדם ולשמרם לפום גמלא שיחנא כ"כ שיוסיף לו הקב"ה להגביהו מעלה ראש צריך לעבוד ביתר חיל וזהו שרמז בפרשתינו יתר שאת ויתר עז מי שיש לו יתר עוז ותעצומות על אחיו לא שישתמש בהם להשתרר עליהם ולהטיל אימתו על הצבור כ"א צריך הוא לשאת ולסבול על שכמו יותר מאחיו אשר אין להם כח ואיל כ"כ ע"כ אם הי' יעקב בכור מלידה ומבטן הי' יכול לטעות שבכחו זה ירדה וימשול בעם ורק רוח המושל יעלה עליו ע"כ נולד באמת שני לבטן ורק אח"ז הוסבה לו הבכורה בעקיפין לידע ולהיודע שאף שלו העוז והמשרה בכ"ז אחרי שמלידה הוא עבד ושני לאחיו ע"כ אף אם יהי' גביר לאחיו לא ילוז נגד עיניו הנראה זו שהוא עבד ג"כ והנה השכם הוא לשא ולסבול משא בכתף וז"ש ליוסף אף שהגדלתיך ורוממתיך על אחיך מ"מ ידוע תדע שבהרימי אותך למעלה ראש עבדות נתתי לך שכם אחד לסבול ולשא על ויותר מאחיך והראיי' לזה אשר לקחתי מיד עשו הבכורה רק בחכמתי ותפלתי ולא שאני בכור בטבע והטעם כנ"ל שעוד זכור אזכור שאני גם עבד:

וי"ל בזה מ"ש פ' תצוה והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ד' ובמסורה שבבע"הט "כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע" שנשמע פתגם המלך עפמ"ש ז"ל דברים היוצאי' מן הלב נכנסי' אל הלב ומאין יוודע כי הדברים יוצאי' מן הלב מלא רגשת קדש והוא כנ"ל שאם הוא חישב א"ע לעבד להם אז כוונתו לשמים ולא יפסע על ראשי עם קדש ודבריו נשמעים ומתקבלים באהבה כי השכינה מדברת מתוך גרונו אבל אם ישתרר על הצבור ורק רוח המושל ינוח עליו אז ידוע שרק לכבוד עצמו הוא דורש ולא יטה העם אזניו לקול דברו וזהו והיה על אהרן לשרת אם כהנתו בעיניו לא רק שררה כ"א שירות בקדש אז נשמע קול כי ידוע מזה כי בוא אל הקדש לפני ד' והוסיפה המסורה כל אשר ד' נעשה ונשמע שישראל רק שומעי' ועושי' דברי ד' היוצא מפי כהן בקדושה וטהרה אבל לא דברי עצמו אשר לכבוד עצמו הוא דורש ואם הוא בתואר משרת בקדש אז נשמע ממנו פתגם המלך מה"מ ית"ש ולא הדברים אשר בדה מלבו לתועלת עצמו:

עוד י"ל עפמ"ש באו"הח האיך נתן יעקב ליוסף את הבכורה ועבר על לא יוכל לבכר את בן האהובה ונ' כי בכל נחלה כי ירשו אותה הבנים אין להאבות עוד חיבור וקישור עם הנחלה כי עילאה עבר ותתאה גבר וכשמת המוריש נפסק החבל המקשר את המוריש עם הירושה לא כן בנחלת ארץ קדושה אף שכבר ירשו אותה הבנים וישבו בה בכ"ז לא יוכלו הבנים להתקיים בתוכה עדי עד לולי שזכות אבותם מסייעתן כמ"ש ז"ל אקרא דגפן ממצרים תסיע מה גפן הוא חי ונשען על המת ועיין מ"ש לעיל אקרא דאיסרי לגפן עירה וכ"כ רמב"ן בנימוקיו אמקרא שלפנינו שזש"ה כי לא בחרבם ירשו ארץ כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם ימינך לאברהם וזרועך ליצחק ואור פניך ליעקב ואף שהוא ז"ל לא כ"כ אלא על תחלת ירושת הארץ אבל יש להרחיק ולומר שאף קיום היתה שלא תקיא אותם הארץ היא בזכות תפלות אבותינו הקדושי' אשר בארץ כל זמן שהמה יעתירו בעדינו שנהי' מוכשרים לעמוד על טהרת קדושת ארץ ישראל נתענג מטובה אבל לא צדקתינו ויושר לבבינו כ"א זכות ותפלות האבות יקיימו אותנו בארץ נחלתינו וכיון שדז"ל אשר ימצא לו פרט לראוי שמה שבא רק לאחר מיתת האב אין בו דין בכורה ול"ש בו העברת נחלה לפי"ז מיושב קו' או"הח כיון דנחלת אה"ק לא תתקיים רק ע"י תפלות וזכות האבות וא"כ הו"ל ראוי כיון שאינה מתקיימ' לדורי דורות רק ע"י תפלות האבות כמש"פ מ"ש אשר אתה יורש אותה כל הימים שכל הימים אתה יורש אותם מחדש ע"י תפלות האבות אין כאן משום העברת נחלה:

והנה מדרך הלוחמי' שמתחלה המה מורי' בחצים ובלסנוראות על האויב ואח"כ בחום המלחמה כשמתקרבי' המחנות זו לזו אז רק חרב איש ברעהו ולפי"ז יש להפליא למה אמר קרא בחרבי ובקשתי איפכא הול"ל מתחלה בקשתי ואח"כ בחרבי ולהנ"ל א"ש שבתחלה הנחילו את אה"ק ע"י חרב ממורטה אבל בכ"ז לא נתקיימה עוד הנחלה בידם עד שיעקב אבינו גם מרחוק אם כבר ישכון בארץ החיים ושכב עם אבותיו יורה בחצי עתירתו ובקשת בקשתו ותפלתו לקראת שונאי ישראל וזהו שתא בצלותי ובעותי שגם אחרי כבר הורישו את הגוים בחרב לטושה עוד לו להלחם לעתיד בקשת האתא מרחיק לאל בשמים שיזכו בניו לעמוד שם חי כל הימים וז"ש ואני נתתי לך שכם אחד חלק בכורה ולא עברתי ח"ו על לאו דלא יבכר כי לקחתי בחרבי ובקשתי וצריך אתה לתפלתי והו"ל ראוי:

וי"ל בזה מ"ש להלן בפ' ראובן בכורי אתה וכו' יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תותר דאם אנו דנין על ההתחלה הי' ראובן הבכור ואין להעביר ממנו הנחלה אבל אחרי שלא נגמר' עדיין הירושה כנ"ל ע"כ הי' הרשות ביד יעקב להעביר ממנו הנחלה מפני שפחז כמים וז"ש הן אמת שאתה כחי וראשית אוני אבל אחרי ידעו כי יתר שאת ועוז" שלא אוכל להסתפק בזה במה שכבשתי עיר בחרבי כ"א גם לימים יבואו צריך אני בקשתי לגרש מפניך אויב וצריך אני עוד ליתר שאת ועוז וגבורה לקיים את האה"ק בידי היורשים ע"כ רשאי אני להעביר נחלה ומפ"ז פחז כמים אל תותר ועיי' מ"ש לעיל בפ' וישב בקרא דויראו אותו מרחוק לפ' בזה מ"ש וישטמהו בעלי חצים:

בסודם אל תבוא נפשי פירש"י במעשה זמרי וקרח לא יזכר שמי וכ' שזהו ג"כ לברכה עפ"י דברי של"ה ז"ל הידועי' אקרא שבתוכחה וזכרתי את בריתי יעקב שהוא להוסיף על חטאם שהם מזרע קדש מחצבתם ובכ"ז חטאו ע"כ ילקו בכפלים ע"כ להקל עונשם במעשה קרח וזמרי התפלל אביהם שלא יזכר שמו בעת עשותם המזמתה ולא יכביד קדושת האבות את עול העונש עליהם והטעם שחס עליהם בשביל שלא חטאו רק בכעסם ואין אדם נתפס על צערו כמ"ש הפוסקים לענין שבועה בכעס עיי' תו"ח אקרא כי באפי נשבעתי וז"ש כי באפם הרגו איש שרק בעת בער בם חרון אפם הרגו איש שלא כשורה אבל ברצונם בעת אשר לא ישלוט עליהם רוח אפם אז רק שור ולא אדם עקרו: דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל כי אז"ל שת"ח צריך שיהא נוקם ונוטר כנחש ופי' כמו שהנחש אז"ל שכל מה שהוא טועם אינו אלא טועם עפר לחמו כ"כ הת"ח כשנוקם נקמת ד' לא יהי' לו מזה הנאה גופנית כמ"ש מ"ש ישמח צדיק כי חזה נקם אבל לא ישמח בנקמה עצמה כ"א יאמר אך פרי' לצדיק שרק הפרי היוצא מנקמה והוא שידעו כי יש אלקים שופטים בארץ רק זאת ראש שמחתי וגם הדיין צריך לדון דין אמת לאמתו ולא ידרוש טובת והנאת עצמו ואז לא יזכה את קרובו וגואלו נגד רחוק ממנו אחרי שכל מעשיו לש"ש לא ישא פנים לריעו ואוהבו וז"ש דן ידין עמו ושבטו כאחד שבטי ישראל כמו שאר השבטים שאינם קרוביו והטעם כי יהי נחש עלי דרך כמו שהנחש אין לה הנאה כ"כ הוא לא ידרוש שלום לטובת עצמו ע"כ רחוק וקרוב שווין בעיניו:

גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב עפמ"ש ז"ל על דאנופת אטפוך וסוף ממנויפיך ינוופון כי כן דרך העולם ומנהגו שמי שנרדף מאויביו לבסוף חוזר הגלגל ונהפכה השיטה ונעשה הוא רודף וכן הוא חוזר חלילה ע"כ אמר גד גדוד אף שמתחלה יהי' גם הוא גדוד וכרות לסוף יגוד הוא את אחרים ושלא תאמר שהן אמת שבתחלה הוא יגוד אחרים אבל לאחר זמן יהפך השיטה וגם אחרים יגודו אותו עד שגם הוא גדוד ולא גודד יהי' ע"כ הוסיף לאמר והוא יגוד עקב כפי' רמב"ן פ' עקב שהוא לשון סוף ואחרית שגם לבסוף יהי' הוא רק גודד ולא גדוד:

עוד י"ל עפמ"ש בלוח ארז תולדות מ"ש וידו אוחזת בעקב עשו שכל גדולתו של ישראל שמצליחי' בעסקיהם ורבים מאחינו עושי' חיל ועושר שמקהה שינות אויבינו הוא על אשר אנו אוחזים אף בדברים קטנים פחותי הערך מה שאו"ה לרוב גאוותם עושים טיט מרמס ודורכי' אותו ברגליהם וזהו וידו של יעקב אוחזת במה שהוא עקב ומדרך כף רגל מרמס לעשו ע"כ אף שישראל הוא תמיד בזוז ושסיי מן העמים וימררהו ויקחו מאתו כל חמדתו עד שנוכל להמליץ אין מזל לישראל שמזלם והצלחתם הי' לאין ואפס בכ"ז עוד לא אבדה תקותינו שלא נפול לנצח כ"א אף שנגזל ונאבד מהם הונם ורכושם עוד יתעודדו ויקומו מערמות עפר ומאשפות ירים אביון ע"י שיאחזו מחדש מה שאו"ה דורסי' בעקביהם והנה גד הוא לשון מזל כידוע ע"כ אמר שגם ישראל הבזוז ושסוי ע"י האומות בכ"ז עוד יגוד ויאחז את הגד והוא המזל אשר ירימהו אחרי נפלו וע"י מה ע"י שיגוד את העקב ויתפוס מה שהם דורכי' בעקבם:

מאשר שמינה לחמו והוא יתן מעדני מלך במסורה שבבעיהנו נדב נדיבות יען והוא על נדיבות יקום, אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה ונ' עפמ"ש גומל נפשו איש חסד כי רוב בני אדם לבם עליהם דוי בראותם עני בעניו ע"כ אם יתמוכו את האביון כמסת ידם להם לעצמם יעשו חסד להשקיט את צערם של עצמם ורגשת לבם הרך המשתתף בצערו של עני אבל עיקר מצות הצדקה לא תהי' עבור רחמנות על עצמו כ"א לקיים מצות השם והנה מי שנותן מלחמו לדל רק עבור רכות וטוב לבו הנתפס בצערו של עני אצלו אין הצדקה שנותן התכלית כ"א רק האמצעי להגיע עי"ז להרגעת והשקנות רוחו הצר לו בראותו עני דך נכלם ואם הי' לו אמצעי אחר להשקיט את רוחו לא הי' עושה טוב בעמיו כ"א הי' בוחר באמצעי הזה אבל הנותן צדקה בשביל שד' צוהו אצלו הצדקה הוא התכלית אשר אליו ידרוש ולא כבוד ולהנאת עצמו לסלק מעליו צער הראיי' והנה האדם הרואה רק לעינים בראותו שא' נותן צדקה לא יוכל לידע ולהבחין אם מרחמנות ע"ע או לש"ש פזר נתן לאביון ורק האלקים הבוחן כליות ולב הוא יודע מה כוונת הנותן וז"ש מאשר שמינה לחמו רק אז יערבו לו מנועמיו וינעמו לחכו משמניו כשמן בעצמותיו אם לא לבד הוא בעצמו יאכל וישבע כ"א אם ביכלתו לתן גם לאחרים מעדני מלך אבל אם לא יוכל להשביע רעבים ערבה לו גם שמחתו כמ"ש לעיל שע"כ נאמר ואברכה מברכיך שכל ברכתי אשר בו יבורך גבר לא ינעם לו אם רואה סביביו מצור ומצוק ע"כ נאמר ומרווה גם הוא יורה שרק אם מרווה את אחרים גם הוא ישבע וירווה מלא רצון ע"כ נדיב נדיבות יעץ אין הנדיבות אצלו נדיבות בעצם כ"א רק עצה ותחבולה להשבית צער נפשו המשתתפה בצערו של עני כי הוא על נדיבות ע"י שהוא מתנדב ופורס לרעב לחמו עי"כ והוא על נדיבות יקום ע"י נדיבתו יקום ויעמוד בלי צער ויגון וע"כ רק אלקים הבין דרכה רק החוקר כליות ולב יודע ועד אם הצדקה הוא רק דרך אמצעי להגיע ע"ז להשקות הצער שהוא מצטער בצערן של בריות ורק הוא העליון יודע את "מקומה" אם הנודב נותן לש"ש ואז הנדיבות הוא התכלית כמו המקום אשר בו יגיע האדם למטרת חפצו: וי"ל בזה מ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, שהמחזיק ת"ח עני ואביון לא רק את העני הוא מחייה כ"א גם לגרמי' ולנפשי' היא דעביד טובה שגם א"ע הוא מחייה וזהו עץ חיים שלא לבד למוחזק כ"א רודף צדקה וחסד גם הוא ימצא חיי נחת נקי מצער וגם התומך הוא מאושר בעצמו אם ייטיב לאחרים:

עוד י"ל עפמ"ש ומלכי צדק וכו' הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון שלאורחים הוציא לחם ויין כל מיני מעדנים ונועם מגדים אבל הוא לעצמו הסתפק במועט ככהן לאלקיו כן שמעתי ולזה אמר מאשר לו ולצרכו ינעם אף לחם צר שמינה לו ויסתפק בו כי איננו להוט אחרי בולמס התאווה אבל והוא יתן לאחרים לעניים מרודים מעדני מלך ונאמר אשרי משכיל אל דל כי מי שהוא פזרן גם לו לעצמו לא יחוס על ממונו אין צדקת פרזונו מעולה אחרי שאין כסף נחשב לו מאומה ונתבע לעגל ונותן ולמשכן וניתן אבל מי שחס על ממונו לצורך עצמו ובכ"ז הוא מפזר ומוסיף כשנתבע לצדקה זהו עושה המעולה שבצדקה וז"ש וצרת הכסף בידך שתקשור אותו בקשר אמיץ על ידך ותפרד ממנו בקושי לצורך עצמך אבל ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך אם למלאות תאות הנפש לקיים רצון קונך אז תהי' ידך פתוחה לרווחה וז"ש אשרי משכיל אל דל כי הפזרן בטבע בעת הדל יבקש להחזיקו ולתומכו לא צריך ישוב והתבוננות כי במה נחשב לו הכסף אבל מי שיצור הכסף בידו כנ"ל צריך להשכיל ולהתבונן מה ביכלתו וכחו ליתן וגם להעריך ערך המבקש וכדומה וגם צריך ללחום נגד טבעו אחרי שקשה עליו פרידתו מכספו החביב לו עד לאחת וז"ש ונדיב זהו הנדיב האמתי אשר נדיבות יעץ אשר צריך ליתן עצות בנפשו ולהשכיל ולהתבונן כמה יתן והוא על נדיבות יקום שצריך לקום ולהתקומם בכל תוקף ועוז נגד יצרו וטבעו המונעו מלתת לדל ובכ"ז יתן הוא הנדיב האמיתי אשר שמו נאה לו:

וימררהו ורבו וכו' משם רועה אבן ישראל ובמדרש רבה ראה אבן של ישראל ונצטנן דמו עפמ"ש בפדר"א הובא בדמשק אליעזר פרשתינו אות ה' מסורת היא בידינו שאין עשו נופל אלא ביד בנה של רחל שאם יבואו השבטים לדון עם עשו למה רדפת את יעקב אחיך וכו' וכיון שבא אבל יוסף לא יוכל להשיבו א"ת שעשה לך רעה הלא אף אחי עשו עמי רעה ואני שלמתי להם טובה עי"ש ובמלבים פי' וימררהו והי' לו לשלם להם כגמולם רעה והוא לא עשה כן כ"א ויפיזו זרועי ידיו שנתן להם זהב ופז רב והנה מצינו תרועם בשבט ברזל שהוא לשון שבירה ונתיצה ועשו הלא נקרא אבן ישראל שהוא להם לאבן נגף ולצור מכשול חתחתים עלי דרכם ע"כ אחרי שאמר ויפוזו כפי' מלבים הנ"ל סיים לאמר "משם" עי"ז ששלם טובה תחת רעה זכה להיות רועה ומשבר אבן ישראל הוא עשו והי' בית עשו לקש ובית יוסף להבה ובאמת מפ"ז שלט יוסף ברוחו ולא שלם לאחיו כמפעלם כי ידע שאם לא יעצור ברוחו לא יהא ח"ו תקומה לישראל נגד עשו ע"כ צנן את דמו ולא כעס עליהם למען יוכל לנצח בטענה את עשו כפדר"א הנ"ל וזה כוונת המד"ר שראה ברוח קדשו את אבן ישראל הנ"ל ועי"כ נצטנן דמו:

ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת ברכות שדים ורחם- עפמ"ש שהחילוק בין ברכת יצחק ליעקב לברכתו לעשו שביעקב הקדים ויתן לך מטל השמים שהברכה הרוחנית היא העיקר ורק אח"כ ממשמני הארץ ובעשו הקדים לומר הנה משמני הארץ יהיה מושבך שאצלו העיקר והראש והראשון הברכה הארצית ורק אח"כ לטפל ומטל השמים מעל וז"ש תדע שברכת שמים היא שפע קדש תהי' לך שמעל" למעלה במדרגה וחשובה בעיניך אבל ברכת תהום תהיה רובצת רק "תחת" למטה במדרגה:

והנה בשיר המקודש נאמר אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה ופירשתי עפ"י משאז"ל אשמן של ישראל תלוי בראשיהם שנאמר ואשימם בראשיכם שאם אין להם לישראל רועים נאמנים ומנהיגים אשר ינחים וינהלום בדרך הקדש לא יוכל השם לענוש את ישראל על רוע מעשיהם אחרי שרועיהם פשעו בם ומאשרם מתעים והנה שדים הם המשפיעי' ומניקים ודיבור הוא לשון קשה ע"כ אמר אחות לנו קטנה שדז"ל על כנסת ישראל אם היא קטנה ודלה במעש"ט אבל אם אין לה שדים המניקי' ומשפיעי' לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר אתה קשות על רוע מעלליה בכ"ז לא נוכל לעשות עמה רעה להענישה אחרי שאין לה שדים והנה בברכה רוחנית יוכל המקבל להשפיע גם לאחרים מברכתו אשר יבורך גבר ללמד תועים בינה ולהדריכם במעגלי יושר אבל בברכיות גשמיות אינו אלא מקבל ולא משפיע ע"כ אמר לנתינת טעם שהרוחנית חשובה מהגשמית כנ"ל כי הראש נה הוא ברכת שדים שהמתברך יוכל להשפיע ולהעניק מטובו לגעולי מחלב ועתיקי שדים אבל ברכות גשמיות אינן דומות אלא לרחם שהוא רק מקבל ולא משפיע.- ואפשר לכוון כזה במסורה שבבע"הט יקרא אל השמים מעל' שברכת שמים יקרא אותה בשמה הנאות "מעל" שהיא למעלה במדרגה:

עוד י"ל כי נאמר יברכך ד' בכל אשר תעשה כי אין ד' עושה ארבות בשמים להריק משם ברכתו כ"א האדם צריך להכין ולשדד את אדמתי ולזרוע זרע ואח"כ ברכת ד' היא תעשיר לשא אלמותיו ברנה וזהו ברכת שמים מעל לא תחול רק אם תקדימנה ברכת תהום רובצת תחת כמו ששד האשה לא ימלאו חלב אם לא יקבל הרחם תחלה הזרע כי אם לא תהי' האשה הרה ללדת לא יבוא חלב בדדיה לרוות וזהו ברכת שדים תלוי' בברכת הרחם כן הוא בכל הברכות והנה נאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ופי' לעיל מ"ש ביוסף אין שר בית הסוהר רואה מאומה בידו כי מי שהוא במדרגה רמה הוא יוצא מן הכלל הנ"ל וא"צ לעשות מאומה בידו כ"א כל מלאכתו נעשית ממילא בלי שום מעשה מצדו וע"כ לעיל שמי שהיא במדרגה רמה נקרא ד' אלקיו אבל מי שלא הגיע לזה רק ד' אלקי אבותיו יקרא וז"ש מאל אביך אם תהי' במדרגה שאני נקרא רק בשם אלקי אביך אז ויעזרך צריך אתה לעשות ואני אהי' בעזרך לברכך בכל אשר תעשה אבל ואת שדי אם ד' יהי' עמך ותתהלך את האלקים אז אינו צריך למעשה ידך כ"א ויברכך מבלי שתעשה מאומה:

ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם, במדרש שנתאוו גבעות עולם עפמ"ש בספורנו פ' ויצא שע"כ אמרה לאה אלי תבוא כי שכור אף שגם נשים הקלות לא יאמרו כן מ"מ לצדקתם הגדולה לא הי' להם מער איש ולויות למלאות תאות הגוף ע"כ אין כאן קלות הדעת להתאוות לדבק עם איש קדוש כיעקב אבינו אשר כלו קדש לד' ורק זרע קדש מאווי' ועיי' מ"ש לעיל פ' תולדות אקרא דויהי כי ארכו לו הימים ואחרי שלא מצינו באמהות נשי אברהם ויצחק שסיפרו לעין כל תאוותיהם לבעליהן בע"כ שהם לא הי' במעלה רמה כיעקב וכפירש"י שנתברך יותר מברכות הורי נחלה בלי מצרים ע"כ יאמר נא ישראל סבא תדע שברכותי גברו על ברכות הורי שהרי תאוות גבעות עולם כפי' המדרש אקרא דמגבעות אשורנו אלו האמהות ובאשר שהגבעות רחל ולאה נתאוו לי ולא יתביששו זה לעדות שברכות אביך גברו ומוסיף על הראשונים בקדושה ובטהרה:

ויבואו עד גורן האטד וכו' וירא יושב הארץ את האבל בגורן האטד- (צ"ל למה אמר עוד הפעם בגורן האטד מאי נ"מ בשם זה) ועוד הק' האיך יש גורן לאטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים ובמד"ר שהראו באצבע ונ' עפמ"ש רש"י ריש פרשתינו שכיון שמת יעקב נסתמו עיניהם מצרת השיעבוד ונאמר ויקצו מפני בני ישראל ודז"ל שנעשו כקוצים בעיניהם ופירושו שהמצרים נעשו לישראל כקיץ וסילון ממאיר המכאיב לב ובשר והנה ישראל הי' להם בימי הרעב פרנסתם במצרים כמ"ש ויכלכל אותם והי' להם לפליטה גדולה להחיות עם רב עד שנוכל לכנות בצדקה את ארץ מצרים בשם גורן ישראל כמו שקורין כעת ארץ מבורכת דיא קארנקאממער כ"כ מצרים הי' משביר בר לישראל וכל זה כל זמן שיעקב אבינו חי בקרבם ולא הכביד עליהם הגלות אכפו ועלו הקשה הי' מצרים גורן ישראל אבל לאחר פטירתו נעשו מצרים לישראל קוץ מכאיב נוכל לקרוא מכאן ולהלן את ארץ מצרים הנהפך להם מאוהב לאויב בשם "גורן האטד" כי מה שהי' להם מתחלה מקור חייהם נהיתה להם כקוץ מונד והנה לא הי' מן הצורך להספיד את יעקב כאז"ל יעקב אבינו לא מת רק לדורו אבד לזה בכו על שע"י העדרו נסתמו עיניהם מצרת השיעבוד ע"ז ידוו הדווים ויספדו שם מספד גדול אבל ויעש לאביו אבל שבעת ימים כי לא הי' די אבילות ז' ימים כחק הקצוב ולא הי' ההספד רק על הצרות שבאו עליהם אחרי מות קדוש ישראל והנה נאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וידעו יושבי הארץ הכנענים שמה שישראל סופדי' ומיללים עבור זה רעה תהי' ברוב הימים למצרים כי האלקים יבקש את הנרדפים לשלם לשונאי ישראל על פניהם על אחת שבע כחטאותם ע"כ וירא יושב הארץ את האבל בגורן האטד שע"כ מתאבלים ישראל על שארץ מצרים שהי' להם מתחלה גורן נעשה להם כאטד כנ"ל ויאמרו אל תדמו בנפשיכם כי אבל זה רק לישראל הוא לא כן כי באחרונה שהקב"ה ישלם למצרים כרעתם אשר גמלו לישראל אז המצרים יהיו אבלים וחפויי ראש על מכות הנאמנות אשר יחילו על ראשם ע"כ באמת אבל כבד הוא "למצרים" ולא רק ישראל ואחרי שהמכות הבאות על מצרים בשם "אצבע" יכונה כמ"ש כמה לקו באצבע ע"כ רמזו במד"ר שהראו באצבע כלומר הראו על המכות המכונים בשם אצבע אשר בהן ילקי רשעי מצרים:

אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך ודקדק בכלי יקר דהול"ל חטאת אחיך ופשטם דדרך לבקש על החטאים הקלים תחלה ואח"כ על הפשעים החמורי' ונ' עפמ"ש שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעיניך ופירשתי כי לכל חטא אשר יחטא האדם יש בו חטא ופשע הפשע היא העבירה שברצונו לעשותה באוות נפשו אלא שכ' המפרשי' שבכל עבירה או שאינו מאמין ח"ו בשכר ועונש או שמאמין ובכ"ז עושה עבירה וגרע טפי כמובן ע"כ בכל עבירה שאדם עושה במזיד היא גוררת עיר אחרת שנכשל בה או בכפירת שכר ועונש או בגרוע הימנה ע"כ אמר כי כשלת בעוניך שמלבד המזיד שאתה עושה עוד נכשלת בעבורה הנמשכת הימנה ע"כ אמרו שא לפשע אחיך היא העבירה שנתכונו לעשותה וגם לחטאתם הוא המכשול שנגרר הימנו והנה אז"ל עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כפ מכפר ער שירצה את חבירו ופי' הריא"ף בע"ז שאם יש בידו עבירות שבין ארם לחבירו אף מום שהשמים בינו לבינו לא יכופר ואחרי שאחי יוסף חטאו בכפלים ב"ן אדם לחבירו ובין אדם למקום ע"כ אמרו שא נא אתה לפשע אחיך מה שבין אדם לחבירו וע"י שאתה תרצה לנו אז גם עוונינו לשמים יכופר ושא נא לפשע עבדי אלקי אביך:

ספר שמות:

ואלה שמות בני ישראל זש"ה כשמך אלקים כן תהלתך וכו' הקב"ה כל מה שמקלסי' אותו הוא יתר מקילוסו ובני אדם יש ששמותיהן נאי' ומעשיהן מכוערי' שמותיהן נאי' ומעשיהן נאי' אלו השבטים עיי' כ"ס ונ' דבקרא הקודם כתיב לאמר דמינו אלקים חסדך בחרב היכיד כשמך אלקים כן תהלתך על קצוי ארץ צדק מלאה ימינך כי נאמר ועוז מלך משפט אהב שהמלך אשר מלכותו אינו עדן נכון יקיים עד שכל הרוחות לא יזיזו אותו כשיחטאו כנגדו לעבור פקודיו לא יתאמץ לעשות דין קשה כי ירא פן עי"ז יקומו עליו מנגדיו ומשנאיו מן יקומון להרוס כסא ממלכתו ע"כ רחמיו על כל מעשיו עוברי רצונו וימשכם חסד כדי שעי"ז יקנה לו לב העם אבל מי שמלכותו אמיץ וחזק כיתד נאמן בל ימוט לא ינהג את צאן עמו רק ברחמים כ"א יקוב הדין את ההר ומי שממרא את פי המלך ענוש יענש בלי חמלה וחנינה כי אין לו ההכרח לחזק מלכותו ע"י מדת הרחמים וז"ש "ועוז מלך" שהוא אות לעוזו ותקפו של מלך שלא יחת מפני כל אם משפטו אהב ויענוש כחק ומשפט את כל הקמים נגדו ואין רחום בדין:

ואם אמנם כן שהוא מורה חזקו ועזי אם מלך במשפט יעמיד ארץ בכ"ז לא יאות לעשות כן כי יאמרו עליו שהוא איש חשה הלב ואמיץ רוח אשר לא ידע חמלה וזה לו לחרפה ולכלימה א"כ יקשה הדבר כדת מה יעשה המלך אשר חפץ ביקרו וכבודו אם ינהג במדת הרחמים יתלו בחולשתו שהוא ירא מחמת העם ואין מלכותו נכון בידו ואם רק במקל חובלים בדין הקשה יאמרו שלבו קשה כאבן ע"כ טוב שמזה ומזה אל תנח ידו וטובי' השנים מן האחד שלפעמים במקל נועם וברחמים ינהג ולפעמים במדת הדין הקשה יטיל מוראה של מלכות על עמו:

והנה לפום ריהטא ובמחשבה ראשונה נראה שלאותם הקרובי' למלכות ינהג במדת הרחמים ועל כל פשעיהם תכסה אהבתו וקורבתם אל המלך ולרחוקי' ממנו ישלוט מדה"ד הקשה כי כל הקרוב קרוב קודם לאהבתו וחמלתו אבל לפי הנ"ל אינו כן כ"א נהפוך הוא אותם הגדולי' והקרובי' למלכותו יש להם יד ושם לבנות ולהרוס וכח ואיל להניע או להרוס את כסא מלכותו ויש לחוש שאם לא ינהג עמהם במדת המשפט יאמרו שהוא ירא מהם ומהמונם ע"כ להראות עוז מלך צריך לשלוט עליהם במדה"ד הקשה אבל הרחוקי' שאין להם כח ואמיץ להניע את כסא המלוכה ואין לתלות שמיראתו מהם עושה עמהם אות לחסד ורחמים רחם ירחמם ועפ"י י"ל מ"ש ז"ל אקרא דסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה הטעם כנ"ל שכיון שצדיק יסוד עולם ונעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית אם ינהג עמהם במדה"ר יתלו על שכחם עז ועברתם קשתה כביכול הקב"ה ירא שאם יבוא במשפט עמהם יהרסו כסא מלכותו ע"כ הדין יקוב את ההרים הרמים ל"כ הרשעים ואף הבינונים שאין להם חלק ונחלה בקיום העולם ע"כ להורות מדות רחמנותו ית"ש נוהג עמהם במדה"ר וז"ש דמינו אלקים שטעינו בדמיונינו ומחשבתינו הראשונה חסרך בקרב היכלך שהקב"ה נוהג בחסדו דור צדיקים בני היכלא דמלכא קדישא אשר אלקים קרובי' אליהם אבל תעינו בדמיונינו זה כי לא יהי' להש"י לשם ולתפארת אם ינהג עם הצדיקי' במדה"ר כי יתלו כנ"ל שמיראתו מהם מרחם עליהם, ע"כ כשמך אלקים שהוא מדה"ד כן תהלתך כי עוז מלך משפט אהב כנ"ל ע"כ תהלה לאלקים אם יבא במשפט הדין עם עבדיו נאמני ביתו אבל שלא יאמרו שח"ו אין בו ית"ש מדת רחמנות ע"כ על קציי ארץ המה הרחוקי' מכסא כבודו הבינונים והרשעים עמהם צדק ורחמים מלאה ימינך ימין הרחמים המקרבת רחוקים. - והנה אז"ל או"ה אעפ"י שחוטאי' אינם גולים ורק ישראל חטאו וגלו והטעם כנ"ל וא"כ מבוארי' דברי המדרש ואלה שמות בני ישראל ששמותיהם ומעשיהם נאים ובכ"ז הבאים מצרים בראש גולים והטעם כי כשמך אלקים כן תהלתך שתהלה לאל אם יתנהג עם הצדיקים במדת הדין:

וי"ל בזה מ"ש פ' משפטים ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ובמד"ר הה"ד ועוז מלך משפט אהב, אחרי שדז"ל לפניהם ולא לפני כותים לזה רמז המקרא ואלה המשפטים שהם בבחינת דין קשה אינו נוהג השי"ת רק לפניהם לפני ישראל עם קרובו עמהם במשפט תאחז ידו אבל עם או"ה נוהג ברחמים והטעם כנ"ל כי עוז מלך משפט אהב ונוהג במשפט עם ישראל ובאו"ה שהם קצוי ארץ צדק ורחמים מלא ימינך:

וי"ל בזה מ"ש פ' האזינו כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט כי לפי הנ"ל יק' זה האיך אנו מתפללים שהקב"ה ירחם עלינו הלא עי"ז אנו פוגמי' ח"ו בכבודו ית"ש יש נראה כאלו ח"ו הוא צריך לנהוג ברחמים כדי שעי"ז יכון ולא ימוט כסא מלכותו אבל הטעם לזה כמ"ש על אשר לא נעשה פתגם הרעה מהרה ע"כ מלא לב בני אדם לעשות רע שאם הי' הקב"ה נוהג עולנו רק במדה"ד ויעניש החוטא כגמול ידו ישיב לו על אתר אז מיראת העונש המעותד לבוא יהי' מוכרחים שלא לחטוא ורצון הבורא ית"ש שיהא לאדם בחירה ובכ"ז יכבוש את יצרו לכבוד קונו כמ"ש ובחרת בחיים ע"כ מאריך אפו וכובש את כעסי ורחם ירחמנו כדי שיהא לאדם בחירה לילך אחרי יוצרו או יצרו וזה כי שם ד' שהוא מדת הרחמים אקרא שיחוס וירחם עלינו אל תאמרו שבזה אני ח"ו מקטין ומגרע גדולת אלקינו כאלו צריך לרחם כדי שלא ירועעו כסא מלכותו כ"א הבי גודל לאלקינו גדולתו וכבודו במקומו עומד אף שנוהג ברחמים והטעם כנ"ל הצור תמים בלי שום חטא ועון היה יהי' האדם שהוא פעולתו ומעשי ידיו של הקב"ה והי' מוכרח לזה מיראת העונש אם כל דרכי היצור רק משפט יהיו ולא רחמים ע"כ כדי שיהא לאדם בחירה שיתף מדה"ר למדת הדין:

עוד י"ל כי ראינו בני אדם אשר מקור מחייתם ופרנסתם היא בעיר גדולה אשר אנשיה אינם מחזיקי' בתוה"ק ע"כ אף שקשה עליהם להיות כל השנה גנים ומתנודדי' בכ"ז מיראתם שבניהם אחריהם ילמדו מדרכיהם המכוערים של יושבי כרך ומטרפולין ע"כ הוא בגפו יצא לטרוף טרף לביתו אבל בני ביתו לא יקח עמו להביאם לידי נסיון כ"א יניחם בביתם שקט על שמריהם לשמור חקי ופקודי ד' ישרים והוא לבדו אשר יודע בנפשו שכל הרוחות לא יזיזו אותו יביא א"ע לידי נסיון בידעו שכל רעה אליו לא תאונה אבל אם בעיר גדולה יש בה עני איש גדול ורם המעלה אשר יורה וידריך בדרך האמת אז אין פחד לנגד עיניו וילך שמה איש וביתו כי בצלו יחיו ולא יכם שרב ושמש וז"ש כי בני יעקב לא היו באים מצרימה בין עם שטופי זמה כ"א הם לבדם בלי בני ביתם מיראתם שמא ישחיתו את נחלתם באווירא דארץ טמאה אבל את יעקב בשביל שגם הוא הי' שם למחסה ולמסתור מזרם הרשעה ובצלו יחיו לבטח ע"כ איש וביתו באו לקחו גם את בני ביתם אתם:

ובבעה"ט כ' את יעקב איש סופי תיבות שבת יש לרמז עפמ"ש ז"ל מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות ואז"ל אין איש אלא הקב"ה שנא' ד' איש מלחמה וזה את יעקב איש הוא הקב"ה שמשרה שכינתו ביעקב בשבת:

עוד יש לרמז עפמ"ש ז"ל שאפי' ע"ה החשוד על המעשרות בשבת שואלו ואוכלו על פיו מפני שאימת שבת עליו וידוע דיעקב נקראי' הפחותים במדרגה ואיש הוא לשון חשיבות וז"ש את יעקב איש שאף הפחותים ואינם נאמנים נחשבים כאיש יקר הערך ואימתי - בשבת:

עוד י"ל דלכאור' האיך לא היו יראים ללכת מצרימה בין עם לא בינות ולא יראו אולי ישוקעו שמה ולא יהי' להם גאולת עולם אבל אחרי שאז"ל בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים בטוחים היו שבזכותן ימצאו פדות ור"י אמר בגטין נ"ב שקרא לאשתי ביתו לז"א על כי איש וביתו זו אשתו באו ומקובל הי' להם שבזכותן יגאלו ע"כ באו מצרימה ומורא לא עלה על ראשם:

ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וכו' ויוסף היה במצרים פירש"י שעמד בצדקו כי ברא כרע' דאבוה' אבל רק גופו הוא חלק מאביו אבל נפשו ונשמתו אין להם חיבור ודבוק עם נפש האב אבל בצדיקים גדולים אשר עליהם נאמר תולדותיהן של צדיקי' מעש"ט המה יפעלו כ"כ על בניהם אחריהם עד שלא לבד גופם מחובר כ"א גם נפש הבן כנפש האב תואמים מלמעלה וזה מצינו ביעקב אבינו שפעל כ"כ על יוצא חלציו עד שיוסף אף שהי' מעורב בגוים לא למד ממעשיהם כ"א הוא יוסף העומד בצדקו כי נראה לו זיו איקונין של אביו כאז"ל וזהו ויהי לא לבד הגוף כ"א גם הנפש נראה בהם שהם יוצאי ירך יעקב פרי צדיק עץ חיים והראיי' לזה שהרי יוסף הי' במצרים שעמד בצדקו. אבל כ"ז לא הי' רק כל זמן שיעקב הצדיק עוד בחיים חייתו פעל על יוצאי חלציו שגם נפשותיהם לו היו אבל וימת יוסף וכו' אז פסקה הקדושה מהם ובני ישראל פרו וישרצו שלא פרו ורבו לש"ש כ"א רק כמו השרצים למלאות תאוותם ולא הי' להם מחשבה טובה במער איש ולויות כ"א ותמלא הארץ אותם שלא היו מלאים רק מארצית וגשמית: וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. כי ידוע אף שקשה על האדם לשלם מסים וארנוניות בכ"ז אם ישלם אותם בעתם ובזמנם אחת לאחת לא יכבד הדבר כ"כ עליו כמו אם יתרשל לשלם את המסים ימים ושנים ויעבור מועד עד שלבסוף אצים עליו הנוגשים לשלם בפעם אחת לתקן את המעוות מה שנשאר חייב זה ימים ושנים ואחרי שאז כבד עליו הדבר מנשוא ועי"כ כבר רבים ירדו מנכסיהם ע"י שלא שלמו לאחדים את המוטל עליהם והוא חסרון לא יוכל להמנות בפעם א' ע"כ טוב אם שרי המסים אינם סבלנים להעלים עין ממאחרי תשלומיהם כ"א טוב יותר אם ע"ז יתנו עיניהם שישלמו מסיהם בעתו ובזמנו ואז כקל הדבר, וז"ש וישימו עליו שרי מסים כאלו אשר היו סבלונם ולא היו נוגשים בעם ששלמו בזמנם ועי"כ עינו אותם ע"כ סבלנותם והעלמת עיניהם מהם עד שנוכל להמליץ ע"ז ויעבידו את בני ישראל בפרך שתחלתו רך וסופו קשה" שמתחלה הראו א"ע רכי הלבב שהמתינו ולא היו נוגשים בעם לעשות בזמנו את המוטל עליהם וע"י שהקלו עליהם מתחלתם החמירו עליהם בסופם כי סופו שבקשו למלאות את החסרון בפ"א נעשו קשים לישראל ורחמי רשעים אכזריות היתה ועי"כ ויבן ערי מסכנות שנעשו מסכנים ודלים וראשון ראשון מתרנסס כדו"ל:

ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו וכו' ותמלא הארץ אותם וכו' הבה נתחכמה לו פן ירבה וכו' ועלה מן הארץ וצ"ל מאי פן ירבו הלא כבר רבו וי"ל שמצרים לא יראו מפני בנ"י מפני תוקפם ורב חילם בגשמיות כי הם הי' רבים ועצומים מהם ומהמונם כמש"פ מ"ש הן רבים עתה עם הארץ אלא שיראו ופחדו אולי ישראל יעלו על גביהם במעלה רוחניות בחכמה בינה ודעת ואם אמנם שהחכמה מתשת כחו של אדם בגופנית מ"מ הלא החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים כי יבוא בחכמתם כי רבה להערים על המצרים ולעשותם לשמצה ולקלון, וז"ש וירבו ויעצמו שלא לבד שהיו רבים בכמות כ"א גם עצומים באיכות אבל כ"ז לא הי' רק בעת שהארץ תמלא אותם שהיו מלאים ארצות וגשמית ולא חלק להם בחכמה אבל מפני זה לא נתיראו המצרים כי הם היו רבים ועצומים מהם ומהמונם אבל לזה צריך התחכמות פן "ירבה" ולא יהיו עצומים בכח גופני כי יתעסקו בחכמה ותבונה ועי"ז יותש כחם הגופני אבל יוסיפו שכל ותבונה "ועלה מן הארץ" שיסתלקו א"ע מן הארצות וכל עסקם לא יהי' אלא במושכלות המתיש כח הגופני ומבט עצמותם אבל יוסיף כח ואיל לחכמתם ומזה נפל עליהם אימתה ופחד:

ויקם מלך חדש במד"ר רבנן פתחו להאי קרא (הושע ה') בד' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה וכו' משה מלן ביציאתם ממצרים עתה יאכלם חדש מלך חדש שחידש עליהם גזירותיו, עפמ"ש רבינו בתורת משה שע"כ צווה יוסף למול את המצרים שע"י המילה יותש כח תאוותם כידוע ויה' כח למצרים לעמוד בשני הרעב אם לא יהיו מרובי' באוכלסי' כ"כ אבל כאשר ראה פרעה ובנ"י פרו ורבו אף שהם נימולים ובע"כ שאין המילה בטבעה להתיש את כח התאווה ע"כ ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף ות"א דלא מקיים גזירת יוסף והיינו שביטל גזירת יוסף עליהם למול א"ע אחרי רואו שאין התכלית המבוקש למעט את העם מושגת ע"י המילה אדפח"ח ואחרי ידענו שבאמת המילה מתשת כח יקשה באמת האיך רבו בנ"י כ"כ אף שנימולים ומזה הוכיח המדרש שבאמת לאחר מיתת יוסף לא מלו וזהו ההמשך וימת יוסף וכו' ולא מלו עוד ועי"כ ובנ"י פרו ורבו אבל בעד בחיים חייתו שהיו נימולים באמת לא רבו כ"כ ולפ"ז ישראל מולידי' בנים יותר מחלקם המגיע להם אחרי שנצטוו על המילה המתשת והם לא מלו והוסיפו להוליד יותר מחלק הנימולים והולידו בנים אשר היו זרים להם ע"כ נענשו מדה כנגד מדה שניטל מהם אף אלו הבנים שהיו ראוי' לחלקם וז"ש בד' בגדו כי בנים זרים ילדו אשר לא היו מעותדי' וראוי' להם אם היו מלין כמצווה עליהם ע"כ יענשו יאכל חדש חלקם שהמלך החדש נטל מהם אף מה שהוא חלקם ונחלתם באמת ואפשר אף אם נאמר שמלו בכ"ז פרו אף שהותש כח תאוותם מ"מ לקיים מצוות פו"ר דחקו א"ע לקיים המצווה אף בלי תאווה כאז"ל דומה כאלו כפאו שד ויש להמליץ ע"ז "ואת עמלינו אלו הבנים" שאף שלא התאוו תאוה עמלו ודחקו א"ע להוליד בנים:

עוד י"ל הבה נתחכמה כי כשושנה בן החוחים כן רעיתי בין הבנות שע"י גודל השעת מצרים ניכר האור של ישראל מתוך החשך שהחשיך על מצרים ע"כ אמרו מצרים לכו ונשובה ממעללינו הרעים כי יש לינא שישראל יעלו מעלה במעלת השלימות עד שמבלי העריך אותם נגדינו יהיו גדולים במעלה מצד עצמן ואם אנו נעמוד במקום האופל וצלמות אשר אנו כעת עומדי' עליו והמה יוסיפו לעלות למעלה בקדש אז יהי' המרחק רב בינינו ע"כ אמרו הנה עם בנ"י כעת רק רב ועצים ממנו' לערך גודל רשעינו הם רבים ועצומים במעלה אבל הבה ונתחכמה כי א"א חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ע"כ נשתדל להיות חכמים ולא שוטים החוטאי' לו עבורו ובשביל ישראל כפירש"י בכ"מ כ"א לע"ע הם רק רבים ועצומים "ממנו" פן ירבה מצד עצמו ואז לא נוכל להם:

מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחייגה את הילדים, עפמ"ש רש"א בח"א סנהדרין נ"ז שע"כ צווה למילדות העבריות כי ירא שהמצריות לא ישמעו לקולו כי ב"נ מצווין על העוברין ולא ישראלי' עיי"ש ואחרי שאסור לתן מתנת חנם לב"נ משום לא תחנם ע"כ אמר פרעה אחרי שהמילדות העבריות לא נצטוו על הריגת עוברין ובכ"ז לא המיתו אותם ובע"כ דדנו א"ע לחומרא כב"נ כמו שכ' הפר"ד שיוסף חשד את אחיו שאכלו אבמה"ח מבן פקיעה ודנם להחמיר כב"נ א"כ לא היו רשאי' להספיק להם מים ומזון דעברו על לא תחנם ע"כ אמר דעבדו תרתי דסתרו מדוע עשיתן את הדבר הזה ולא המתם אותם ובע"כ שאתם כחשבי' בעיניכם כב"נ א"כ מדוע ותחיין כפירש"י במים ומזון הלא עברתם על לא תחנם:

כי לא כנשים וכו' כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, כי רחל אמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי וכ"ז לא הי' רק קודם שניתנה תורה לא הי' לאיש חיות רק בזרעו אחריו אבל אחרי שניתנה תורה ויוכל אדם להשלים א"ע על ידה אל יאמר הסריס הן אני עץ יבש כ"א ישמרו שבתותיו ויקיים פיקודי ד' אז עיקר תולדותיהם של צדיקים מעש"ט ועל ידיהם חי לעולם אף בלי זרע של קיימא והמלצתי ע"ז מ"ש פ' לך לך אל הארץ אשר אראך ופי' כאן אי אתה זוכה לבנים ושם אתה זוכה כי יקר בעיני ד' המותה לחסידיו שמי שעוז והדר המצוות לבושו אצלו סר מר המות כ"א ישחק לאם אחרון ויגיל כי ימצא קבר להחליף עולם עובר בעולם עומד ולא עוד אלא שזוכה לחזות שם בארצות החיים בנועם ד' מה שא"א לו כ"ז שהגוף העכור הוא המחיצה המבדלת בינו ובין נועם ד' וז"ש לך לך להנאתך ולטובתך אל הארץ לשוב אל העפר אשר ממנה לוקחת והטעם אשר אראך שם תזכה לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו ואחרי שעיקר תולדותיהן של צדיקי' מצוות ומעש"ט והם הם בניו הנאמנים ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא שם אתה זוכה לראות בנים האלו משא"א זוכה בהיותך כאן ע"כ אמרו המילדות לפרעה שלא יחשוב שהנשים העבריות אם אין להם זרע נחשבי כמתים אשר ספו תמו כ"א שחיות' הנה בטרם יבוא וכו' וילדו אף אם אין להם זרע ח"ו בכ"ז חיות הנה ע"י מצוות ומעש"ט ע"כ אין גזירתך כלה ונחרצה כ"כ: וייטב אלקים למילדות וירב העם ויעצמו מאוד הול"ל ויעצום מאוד אי קאי אעם הסמך וי"ל ע"ד צחות כי ע"י שפרו ורבו מאוד הוצרכו למילדות הרבה ועי"כ נתיקר שער שכירות המילדות כמובן וזהו וייטב אלקים למילדות ומהו ההטבה וירב העם שילדו הרבה והי' למילדות נסה גדולה ועי"כ ויעצמו המילדות מאוד שנתעשרו ואף שהיל"ל ותעצמנה מאוד בלשון נקיבה אי אמילדות קאי מ"מ הלא נאמר ג"כ ויעש להם בתים אף דהול"ל להן: ומ"ש בתחלת הפרשה "וירבו ויעצמו במאוד מאוד" י"ל עפמ"ש מאוד מאוד הוי שפל ריח לז"א אף שרבי ועצמו בהון ועושר כמ"ש בכל מאודך ופירושו ממון בכ"ז לא נתגאו ברוב עשרם כ"א עצמו בממון וגם המדה מאוד מאוד הוי שפל רוח לא אבדה מהם כי ברכת ד' תעשיר ולא תוסיף עצב עמה- ואפשר שמה שאמר' קראתי לך אשה מינקת מן העבריות ופירש"י שלא רצה מ"ר לינק מן המצריות י"ל כפשוטו אחרי שהבנים אשר נולדו לעבריות היאור' השליכו היו שם כמה נשים עבריות אשר חלב בדדיהן ולא היו להו עולל להניק ובוודאי השכירו א"ע בשכר פחות ע"כ בקשה להקל מעל בת פרעה שלא יכבד עליה תשלומי שכר מניקה בעד ילד זר ואמרה שתביא לה עברית שתסתפק בשכר מועט אבל כבודה בת מלך אמרה שלא תקפח שכרה משלם ע"כ אמרה היניקי את הילד ואתן את שכרך אני משלם לך במיטב ולא אגרע שכרך אף שהוא זה נהנה וזה לא חסר ומיושב מ"ש ואתן שכרך שנראה כמיותר:

ויהי כ יראו וכו' ויעש להם בתים י"ל אחרי שחשד אותן שהן מספיקות מים ומזון ותחיין את הילדים ע"כ למען לא יוכלו לעשות כן הסגיר אותם בבתים מיוחדים ושם שקדו שומרי' בלכתן ובצאתן שלא יוליכו עמהן מים ומזון וזהו כאשר יראו את האלקים והיו מספיקי' מים ומזון ויעש להם פרעה הנזכר למעלה בתים מיוחדי' שם ישבו ומשם ילכו וישמרו צאתם ובואם בידים ריקנות:

ויצו פרעה וכו' כי הבן הילוד היאורה תשליכהו ובמסורה שבבעה"ט גם הבן הילוד לך מות ימות הדברים כפשוטן עפמ"ש רש"י לכל עמו אף עליתם גזר וזהו שרמזה המסורה גם הבן הילוד לך היינו לבן עמו גם הוא מות ימות שגם הוא בכלל הגזירה:

ויהי בימים הרבים ההם וכו' עפ"י שאז"ל בר"ה מתחלה גנוחי גניח והדר ילולי יליל כי כשיש לאדם מכאיב מתחלה הוא רק גונח וכואב בלבי עליו דוי ואם כבר זמן מה נשא עליו את היסורי' ולא יוכל עוד לסבול משאם יצעק ושווע בקול גדול אבל אם בא על אדם פתאום מכאוב נורא כמו מכת חרב וכדומה אז לא יאנח כ"א תיכף יתנה עליו בקול גדול וצועק אוי ואבוי על הרגשו הצער הגדול הנוטל עליו והנה מצרים העבידו את בנ"י בפרך ואז"ל תחלתו רך וסופו קשה והוא שבתחלה לא העמיסו עליהם עבודות קשות בעצמן אשר לא יוכלו שאת לפי כח ע"כ בשעת העבודה לא צעקו בקול גדול רק אנחה שברה לבם על העבודה שהיתה מעט האיכות אבל רב הכמות שברוב הימים כבדה עליהם העבודה הרבה עד שגם זעקו אבל סופו קשה אחרי שהכבידו והטילו עליהם עבודות קשות כאלה אשר בעצמותן היו יותר מכפי אשר יוכלו שאת כמי שאז"ל שהחליפו עבודת אנשים בנשים לא אנחו עוד כ"א תיכף ומיד כובד העבודה הכריחם לזעק מרה בשעת העבודה וז"ש ויהי בימים הרבים ההם אישתני הדבר לגריעותא כי מתחלה שהי' עבירת קלות ויאנחו מתחלה ורק ברוב הימים גם זעקו אבל אחר עבור ימים רבים והטילו עליהם עבודות קשות באיכות ותעל שועתם מן העבודה שתיכף בשעת העבודה זעקו ושוועו כמו שכאב גדול מכריח את האדם לצעוק תיכף מרה ולא הי' גנוחי רק ילולי:

עוד י"ל כי לא יאית לאיש לבכות ולזעוק על הרעה אשר באתהו כ"א או יתאזר ויתאמץ ויעשה חיל להסיר הרעה מעליו ואם אין לאל ידו לעשות כן אז צריך לברך על הרעה כעל הטובה ולקבלינהו בשמחה כבש"ס דברכות אבל לזעוק ולבכות הוא רק מדרך הילדים חלושי הדעת וחסרי בינה וכ"כ לעיל שע"כ כרת הקב"ה ברית עם כל א' מהאבות לבדו ונשבע לאברהם ליצחק וליעקב ולא הסתפק א"ע בשבועה והקמת ברית לא' מהם לבדו בשביל שהקב"ה ידע מקדם את אשר יעשה באחרית הימים שיקומו בניהם מאחריהם במעלה דור חדש אשר אין מעשה אבותיהם בידיהם ולא יהיו כדאי שהקב"ה יגין עליהם באברתו אם לא עבור ברית המשולש אשר הוא ברית עולם לא תופר אף לזרעם אחריהם ההולכי' אחורנית ותחתיהם במעלות ומדות וזהו התכת הכתוב ויאנחו ויזעקו ותעל שוועתם שלא עשו מאומה להצלתם כ"א רק גנוחי גניח ויליל הלוך ילך ובכה כמשפט ידי' אשר אין בהם מתום וכאשר שמע אלקים את נאקתם אשר לא כדת הי' לו לכעוס עליהם על שתש כחן כנקיבה ועושי' מעשה נערות אשר רק דמעות מצויי' אבל נחם ד' על הרעה להשיב להם כגעולם כי ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב עם כל א' וא' לבדו כרת עמהם הברית והטעם כנ"ל וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים מקדם את אשר יעשה שלא יהיו ראויי' לרחם עליהם כ"א, עבור בריתו המשולש ע"כ אף שלא נהגו מנהג אישים חמל עליהם:

ומשה היה רועה וכו' עפמש"פ מ"ש פ' יתרו ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלקים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם לפני האלקים כי או"ה אינם יכולים לעבוד את ד' רק בעת אשר יקריבו קרבנם לד' ובעת יפרשו מתענוגי העולם אבל בעת אכלם כל שלחנם מלא קיא צואה בלי מקום לעבודת הבורא אבל שלומי אמוני בנ"י עובדי' את ד' בכל דרכיהם גם בהתעסקם בעניני עוה"ז יקדשו א"ע במותר להם ויחזו את האלקים גם בעת אשר ויאכלו וישתו כמשפז"ל מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגי' שגם בעת התענוגים יעוררו אהבת השם כמ"ש בטוא"ח ה' שבת שע"כ אומרי' בשבת לאחר סעודת הצהרים מי כעמך ישראל גוי א' שרק הם יוכלו לאחד ולחבר עוה"ז עם עוה"ב וז"ש ויקח יתרו עולה וזבחים לאלקים אבל לאכול לש"ש לא ידע אבל ויבא אהרן וכו' גם לאכל לחם לפני האלקים אהבה בתענוגים:

ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים במדרש ראה עקבותיהן מעלין ניצוצות עפמ"ש רש"י שאותם האנשים היו דתן ואבירם לפ"ז י"ל עקב הוא לשון סוף כמ"ש והי' עקב תשמעון ומ"ר ראה ברוח נבואתו שגם באחרית הימים המה יקומו לריב שגם עקביהן וסופן ואחריתם יהא מעשה כיציצי אש המחלוקת, ובאמת אם ישראל מחרחרי' ריב זא"ז הם חוטאי' בכפלים ועי"ז מעוררי' ריב ומדון האומות לנגדינו כי כ"ז ששלום על ישראל וכלנו באגודה אחת ירהבו עוז בנפשם לעמוד נגדינו כי אום אני חומה אשר בה ירוצצו גלגלותם אבל אם רואים חרב איש באחיו אז יהינו לעשות את אשר בכחם להחליש אותנו וע"ז נאמר וירא את המצרי מכה איש עברי וזהו נעשה מאחיו' מסבת אחיו שהם בעצמם אינם רודפי שלום להיות באגודה אחת אז אמר אויב עת לרדוף עם מפוזר ומפורד שהפירדה ביניהם ובמדרש איתא שע"כ נקרא אברם העברי שכל העולם בצד א' והוא בצד אחר וזהו רומז לאומתינו שכל באי עולם יעמדו לנגדינו ועם לבדד ישכון וז"ש וירא שני אנשים עברים שכל העולם עומדי' לנגדם והי' להם להחזיק במעוז השלום והריעות ותחת זה החזיקו במחלוקת ע"כ אמר לי' רשע למה תכה רעך כדומה לך אשר גם הוא כמוך סובל עול שנאת הערלים ובע"כ שאתה בעל מחלוקה וע"כ ראה שגם עקבותיהן נידעו למעלי נצוצות:

עוד י"ל בהמשך ויאמר מי שמך לאיש ופירש"י והרי עודך נער כי לכאורה הי' לו לומר למה אתה מכה רעיך בבינוני ולא בעתיד תכה אבל באמת כעת לא היו רק ניצים מחרפי' ומגדפי' זא"ז אלא שמשה הבין שעקבותיהם וסופן של מחלוקתם יעלו ניצוצות המכלות ויבואו להכות באגרוף רשע זא"ז ע"כ דן אותם ע"ש סופן כמו בסורר ומורה שנידון על שסופו ללסטם את הבריות ע"כ למה תכה לעתיד את רעך אף שלע"ע רק ברוח פיכם תכו זא"ז אבל לסופו תרימו יד להכות והשיבו לו ע"ז והוכיחו לו שאין האדם נידון ע"ש סופו רק באשר הוא שם שהרי מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי ואפ"ה קטן פסול לדון אף שסופו שיגדל עיין תוס' גטין כ"ב אלמא דאין דנין אלא על ההוה ולא על העתיד וסורר ומורה שאני שכבר התחיל בעבירת הגניבה כמ"ש הרא"מ וז"ש לו מי שמך לאיש שר ושופט הלא עודך נער אף שסופך לגדל ולהיות לאיש מ"מ לע"ע אין אתה ראוי לדון:

ויבקש להרוג את משה - פירש"י. ולא שלטה בו החרב וכו' וישב על הבאר פירש"י שלמד מיעקב שנזדמן לו זיווגו על הבאר כי מ"ר אמר אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה כי באמת צריך לזה זכות אבות שיעשה צווארו כשיש ולא ישלוט בו החרב ע"כ אמר רק אלקי אבי בעזרי שנצלתי מחרב פרעה ונאמר אשא עיני אל ההרים ואז"ל אלו האבות וסיים מאין יבוא עזרי היא האשה אשר הוכיח ד' לעזר כנגדו שצריך ג"כ לשא עין אל ההרים ואבות שבזכותם יזדמן לאדם אשה הראויי' ואף שנאמר בית והון נחלת אבות ומד' אשה משכלת פירושו של בית והון א"צ אלא לנחלת אבות אבל לנחלת וזכות אבות וגם לסייעתא דשמיא צריך לאשה משכלת וזהו ומד' שצריך לזכות אבות וגם לעזרת השם בגברים ע"כ כשראה מ"ר שזכות אבותיו עמדה לו להצילו מחרב פרעה כנ"ל אמר אלקי אבי בעזרי שזכות אבות ימצא לי עזר כנגדי כמו שזכות אבות הצלני מחרב פרעה וזהו ויבקש להרוג את משה ונעשה צווארו כשיש בזכות אבותיו ע"כ וישב על הבאר למצוא שם זיווגו בזכות אבות וגם הבאר בעצמו מרמז על זכות אבות כי הוא מקור חייו:

עוד י"ל עפמ"ש אדמו"ר בכ"ס פ' ואתחנן לפרש מז"ל אז יבדיל משה שאמר שירה שברח כשהרג את המצרי כי לכאורה הי' נראה כחוסר בטחון והי' לו לבטוח בד' שיצילהו מחרב פרעה אלא כשראה שהקב"ה צווה על ערי מקלט שיניס שמה הרוצח בשגגה אף שהי' לו לבטוח בד' שיצילהו מגואל הדם כי בשגגה עשה בכ"ז האדם צריך לעשות את שלו ע"כ אמר שירה שכהוגן עשה שברח אדפח"ח והנה הזיווג על הבאר מרמז ג"כ ע"ז כמו שהבאר הי' שם מים מעולם רק שכסהו עפר וצריך האדם לחפור ולהסיר העפר ולגלות המים אשר היו מכוסי' עד הנה כ"כ בזיווג אף שקודם יצירת הוולד מכריזין עליו בת פלוני לפלוני בכ"ז צריך האדם לעשות ולהשתדל שימצא זיווגו המיועד לו מאז ומקדם וזהו ההמשך ויברח משה מפני שהאדם צריך לעשות את שלו כנ"ל כ"כ וישב על הבאר לעשות את אשר לאל ידו למצוא עזרתו מקדש:

ויואל משה לשבת וכו' ותקרא את שמו גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכרי' - עפמ"ש רש"י שנשבע לו שלא יעזב את מדין בלי רשותו וי"ל כדי שע"י שבועה זו לא יסיח דעתו מלשוב עוד אל ארץ מולדתו ע"כ קרא שם בן הילוד לו גרשום למען יהיה לנגד עיניו תמיד שהוא רק גר בארץ נכרי' ואל מקומו הוא שואף ואין מדעתו להיות תושב שם כשבועת יתרו וזהו על ויואל משה שהשביעו כנ"ל הי' לו מן הצורך לעשות לו מזכרת שרק גר הוא בארץ: וירא מלאך ד' אליו בלבת אש מתוך הסנה עפמ"ש בלוח ארז וישלח לפ' מ"ש אני הגבר ראה עני בשבט עברתו שכל העוני הלחץ והדחק שלוחצים אותנו או"ה הם רק שלוחי דרחמנא לייסר אותנו על חטאות וכל העוני הוא רק שבט אפו של הקב"ה והראיי' שזה שהם בעצמם ששקר ימנו בישראל בכל תלונותיהם עלינו ולבם בל עמם בדברם שטנה על ישראל ואין תוכם כברם וכל תלונותיהם נגדינו הם רק מן השפה לחוץ וז"ש וירא מלאך ד' וכו' במה שהקוצים והסוסים של או"ה הסובבי' שושנת יעקב לכלותה בשלהבת שנאה זו ראה והכיר שהוא מלאך ד' שליח מאתו לייסרנו וירא ראה והתבונן שרק ממרום שלח אש בעצמותינו ולא מלבם כי הסנה בוער באש להבה אבל האש אינו נכנס לתוכן כ"א והסנה אינו אוכל מאש השנאה כ"א המה בעצמם ג"כ לא יתפעלו בפנימיותם מאש קנאתם:

עוד י"ל כי מתחלה אף שנחה על מיר רוח ד' והחל לפעמו מ"מ עדיין לא נתעלה כ"כ שיהא כלו קדש לד' ויזכה שהקב"ה בעצמו ובכבודו עליו יראה ולא שלח הקב"ה רק את מלאכו ידבר בו וזהו מתחלה וירא רק מלאך ד' ולא הוא בעצמו והטעם כי הן אמת שהסנה והוא כנוי לצדיקים ובפרט למ"ר שהי' עניו מאוד ונמוך ושפל בדעתו כסנה אף שהי' בוער באש אלקי אבל איננו אוכל שלא שלטה עוד אש יה בו ובמה שבתוכו ע"כ אמר אסורה נא ממקום הזה אשר אני עומד עליו כעת למען אזכה לראות מראה השכינה בעצמה וירא ד' כי סר למען יוכל לראות עין בעין את נועם ד' ע"כ צירף הקב"ה מחשבתו הטובה למעשה וזכה ויקרא אליו "אלקים" בעצמו ובכבודו ולא הוצרך עוד למלאך אמצעי:

עוד י"ל עפמש"פ המפ' מ"מ נענשו המצריים על העבידם את ישראל הלא לא קיימו אלא גזירת המלך ית"ש ועבדום ועינו אותם ותי' שהם לא עשו לקיים גזירת הבורא כ"א רק רוע לבם ושנאתם את ישראל היו בעוכרם אלא דלפי"ז יקשה להיפך כיון שהרעו כ"כ את ישראל וענו אותם מלבם א"כ הי' לו להקב"ה לכלות אותם עד תומם ולא ישאר מהם עד א' עבור גודל הנבלה אשר עשו לענות עם רב על לא חמס בכפם וצ"ל דעכ"פ היו נמצאים בין המצרים שלא היו מענים את ישראל רק בעבור שד' צוה וגזר עליהם ולא מרשעותם ע"כ בזכות אלו שכוונתם היתה רצויה להיות רצוע' ביד השם ניצולו כלם שלא נעשה בהם כלה וז"ש והנה הסנה אלו המצרים אשר כקוץ מונד כלם בוער את ישראל הנמשלי' לאש ובכ"ז אינני אוכל הסנה לא נעשו כלה הגוים האלה וע"י תמה מ"ר מדוע לא יבער הסנה מדוע לא יכלה הסנה כעשו בעבור בערו את אש ישראל ויאמר ד' שהסבה הוא כי שמעתי את צעקתם מפני נוגשיו כי השרש גוף הוראתו שדוחק את הבעל חוב לשלם נשיו כמ"ש לא תגיש את אחיך ובפ' חקת בקרא דכה אמר אחיך פירש"י על שנינו מוטל החוב ראינו שהגלות הגזיר על ישראל נקרא בשם חוב ע"כ אמר שמטעם זה לא אכלה את מצרים עבור גודל רשעתם כי שמעתי צעקתם מפני נוגשיו שכמה מהם רק ע"כ מעבידי' אותם על אשר דוחקי' לשלם חובם אשר הוטול עליהם כי ידעתי את מכאוביו ויודעי' שאני יודע שהם סובלים וצריכי' לסבול עול הגלות ואחר שקצתם רק נוגשי' לשלם את החוב ע"כ בזכות זה אשים להם שארית: עוד י"ל עפמ"ש רש"י וזה לך האות כמו שהסנה עושה שליחותי ואינו אוכל כך אתה לא תהי' ניזוק ובספורנו כ' שע"כ נקרא משה ולא משוי כי הוא ימשה ויפדה את ישראל מכל צרותיו עיין לעיל וזהו שתמה מדוע לא יבער הסנה ויקרא אליו אלקים ויאמר זה לך האות שמשה יהיה משה ופודה את ישראל ממצרים ולא תהי' ניזוק בשליחותי:

ויאמר אנכי אלקי אברהם אביך וכו' ויסתר משה פניו כי השם אמר לו שלא יחקור במושכלות כ"א יחיה באמונתו וקבלת אבותיו היא שתעמוד לו וז"ש אנכי אלקי אביך וריע אביך אל תעזוב ואל בינתך אל תשען וע"ז ויסתר משה פניו ולא רצה לראות עוד בעין שכלו כי ירא מהביט אל האלקים לעיין במושכלות בענינים אלקים שהם למעלה מעין רואה ויש להעמיס כן בכוונת המסורה שבבעה"ט ייסתר עמל מעיני' שע"י שחדל להשכיל ולחקור במה שלמעלה משכל האנושי ולא הציץ בשכינה ולא נפגע עי"ז עמל נסתר מעיניו: ויאמר משה מי אנכי וכו' כי מ"ר חס בעל כבוד השם שאם הוא יוציא את בנ"י ממצרים אולי לא ידעו ויבינו שהוא רק שלוחא דרחמנא כ"א יתלו הכל במ"ר ויאמרו שהוא בחכמתו ותבונתו פעל כל אלה ולא יד ד' עשתה זאת אבל באמת אחרי שישראל היו בעם לועז גוי מקרב גוי בדיוטא התחתונה ותיכף ומיד בצאת ישראל ממצרים עבדו את ד' שכם א' והיתה יודא לקדשו מזה מופת חותך שרק ד' בעוזרם כי לבן אדם א"א בשום אופן לקרב רחוקי' כאלו תחת כנפי השכינה ולהעלותם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא ובמדרש פרשתינו פי' אנכי זה הקב"ה כמ"ש אנכי אלקי אביך ע"כ אמר מי אנכי מי יהי' בעיניהם השם ית' אם אני אוציא את בנ"י הלא לא יכירו את האנכי ויאמר לו ד' אל תירא מזה כי הכל יכירו וידעו שאהי' עמך שרק בי בעזרתי אתה עושה חיל ולא כחך וגבורתך הושיעם מיד צר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ולא אתה מדעתך עשית כי בהוציאך את העם ממצרים תיכף ומיד תעבדון את האלקים ולית דין בר נש ביכלתו לתווך את שני קצוות האלו ורק ימין ד' רוממה לעשות חיל:

לך ואספת וכו' ואת העשוי לכם במצרים, ובמסורה שבבעה"ט כל הזהב העשוי למלאכה כי יש נסיון העוני וגדול ממנו נסיון העושר אשר רבים וכן שלמים לא יוכלו לעמוד בו והנה ניסיון העוני כבר עמדו בו אבותינו במצרים בכל עבודה קשה אשר עבדו בהם בפרך והקב"ה רצה לזכות את ישראל שיצרפו ויבחנו גם בניסיון העושר ע"כ העלם אל ארץ זבת חלב ודבש מקום אשר לא תאסר כל בה והנה אם לא היו כבר צרופי' בכור הברזל עני מצרים אשר יצאו משם נקי וטהור מכל סיג וחלאה לא הי' הקב"ה מביאם לידי ניסיון העושר כי ד' רק צדיק יבחן אבל אחרי שכבר נזדקקו ונטהרו במצרים ע"י ניסיון העוני ולא עוד אלא שזכות אבותיהם הקדושי' אשר בארץ תסייעם שצדקתם תעמוד לעד ע"כ הביאם לנסיון העושר אל ארץ זבת חלב ודבש והנה מצריים בודאי לא היתה כוונתם רצוי' לטובת ישראל להעבידם כדי שעי"ז יזדקקו ויטהרו כ"א כוונתם היתה לרעה ורק אלקים חשבה לטובה וממילא נעשה בלא מתכוין מזוקק ומטוהר ע"כ לא אמר מה שעשו לשם מצרים כ"א העשוי והכוונה מה שנעשה ממילא ע"י העבודה והוא הזיקוק והצירוף וז"ש ד' אלקי אבותיכם נראה אלי וזכות אבות תעמוד. לימינם שלא תכשלו בנסיון העושר וגם פקד פקדתי את העשוי לכם ממילא במצרים והוא הזיקוק כנ"ל וע"ז אייתי המסורה כל הזהב העשוי למלאכה שע"י המלאכה שהעבידו בכם מצרים נעשיתם זהב טהור וצרוף מזוקק שבעתים בלי שום סיג ואחרי שידעתי שתוכלו לעמוד גם בניסיון העושר ע"כ אעלה אתכם מעני מצרים שכבר עמדתם בנסיונו ואעלה אתכם אל ארץ זבת חלב ודבש שתתנסו גם בעושר:

תוכן העניינים

לוח ארז החדש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה