אור ברסלב
לוח ארז החדש על התורה החדש על פרשת וזאת

לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט

החדש על פרשת וזאת

החדש על פרשת האזינו

הברכה:

וזאת הברכה במדרש אין וזאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה. עוד במ"ר זש"ה מי יעלה בהר ה' זה משה שנאמר ומשה עלה אל האלקים ומי יקום במקום קדשו זה משה שנאמר של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. ישא ברכה מאת ה' זה משה אל תקרי ישא אלא ישיא ברכה לאחרים. הכוונה עפמ"ש באוה"ח בפרשתנו לפרש מ"ש ומלאה הארץ דעה את ה' שאף שצר החמשים של בינה שהוא שער צפון עם ה' אף בו צדיקים יבואו לעתיד לבוא. והנה כל כמה שיגדל האיש וילך מעלה מעלה על סולם השלימות והחכמה כמו כן ירחק מדרגתו ומעלתו מהקטנים ויקשה עליו להשפיע עליהם מחכמתו ולהאציל עליהם מהוד תבונתו אחרי שהמרחק רב ביניהם, כמו מה שאנו רואים שהחכם הגדול אשר בא כבר אל היכל החכמה פנימה לא יוכל עוד להוריד את עצמו ללמד להועיל למתחילים את יסודי אבני פנת החכמה לבאי שערי', כמ"ש לעיל פ' וילך לפרש שנסתמו ממנו מסירות מעייני החכמה ובכ"ז מצינו שמרע"ה אף שנאמר תוסף רוחם יגועון וגדולים צדיקים במיתתן על שבעת פטירתו מן העולם השיג גם את שער הנ' וע"ז נאמר ישא ברכה "מאת ה''' כלומר שגם בזה יבורך גבר רם ונשא כמשה שזכה להשיג גם מה שהיא "את ה'" והוא השער אשר הוא סגור ולא יפתח לשאר בני אדם. והנה משא לא שייך אלא דבר שקשה על האדם לסבלו ומרגיש בכובדו, לא כן בדבר אשר הוא קל וחביב כמ"ש הארון נושא את נושאיו לא שייך לומר עליו משא, והי' קשה לו למדרש א"כ מאי קאמר ישא ברכה הלא הברכה ההוא לזכות מה שלא ראה עין זולת היא נושאת אותו על גבהי מרומים ומאי ישא ברכה דקאמר, לזה בא כמתרץ אחרי אמרנו שכל כמה שיגדל האדם ביותר יקשה עליו להשפיל א"ע ללמד לקטנים בינה ואחרי לכל תשוקת מרע"ה היתה להעניק מטוב תורתו לישראל ולהנועימם מפרי תבונתו ע"כ הי' קשה לו הברכה הזו שעל ידה נתרומם הגבה למעלה מכל בני אדם ויקשה לו ביותר להשקותם ממי מעייני חכמתו, וז"ש אל תקרי ישא לא תוכל לומר שהברכה ההיא יאמר עלי' כי זו היא נשיאה אלא ישיא לאחרים שעל ידה הוקשה בעיניו להריק ברכתו לישראל, וז"כ המדרש וזאת הברכה אין וזאת אלא תורה שלימד לישראל תוה"ק עד רגע אחרונה מחייו והפליא הכ' לספר אף שהי' איש האלקים לפני מותו שזכה להשיג כל הצפון וטמון עד שבשם איש האלקים הוכתר לפני מותו בכ"ז הי' ביכלתו לירד ממדרגתו הרמה אל הארץ מתחת ללמד להועיל. וכי תימא הלא הוא מן הנמנע ואי אפשרי שאדם גדול כזה יוכל ללמד תועים בינה אחרי שהם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב כנ"ל. לזה הוסיף לאמור "ה' מסיני בא" והיא ע"פ מאמרם ז"ל במדרש הובא. לעיל פי יתרו "כשברא הקב"ה את העולם אמר העליונים יהיו למעלה ותחתונים יהיו למטה כיון שבא ליתן התורה לישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים למעלה וירדו עליונים למטה ואני ארד תחלה שנאמר וירד ה' על הר סיני" הכוונה לתרץ קושיא זו האיך אפשר שאדם רם המעלה יהי' בכחו ללמד לאנשים פחותי המדרגה, נאמר הן אמת שבשאר החכמות הוא דבר הנמנע אבל מעת אשר הקב"ה נתן תורה לעמו ישראל ואף שהיא נחצבת משמי שמים וגבהי מרומים ואין על עפר משלה ולא הי' לנו קרוצי חומר עפ"י דרך הטבע להבין אף פשטיותה בכ"ז הש"י הערה עלינו רוח ממרום להבין ולהשכיל דברי תורה אף כי לא מחשבותי מחשבותיכם אמר הי. ומעת ההוא והלאה נתן כח למורי התורה אף שידאו כנשרים קלו אל שמי ההשגה העליונה והם גבות מעל גבוה וקומתם דמתה לתמר בכ"ז יהא בכחם להשפיע לדרי מטה, כמ"ש בכנף רננים מ"ש בשה"ש זאת קומתך דמתה לתמר ושדיך לאשכולות שאף שהת"ח הם גבוהי המדרגה ומעניקים חמה בקומתם בכ"ז שדים שמהם יניקו חלב חכמתם ובינתם דומה לאשכול הנמוך שיד כל אדם מגיע אליהם. וזהו כשברא הקב"ה את העולם ולא עסקו אלא בשארי חכמות אז העליונים אשר ייפו בגדלם להגביה עוף למרומי השכל המה היו למעלה והתחתונים ששחה לעפר בטנם ופני אור הדעת לא ראו המה היו למטה ולא הי' שום קשר וגשר המחבר אותם. אבל לאחר שנתן תורה לישראל והודיעם חוקיו ומשפטיו מה שאין בטבע שכל האנושי להשכיל ובכ"ז חננם דעת ובינה לביא אל שער". אמר מכאן ואילך אף שיעלו התחתונים למעלה ויהיו מרואי השמש בגבורתה ויאמרו האח חמותי ראיתי אור גדול ובערב לא ישארו למעלה מבלי היות לאל ידם להאציל מרוח בינתם עלי שוכני מטה כ"א ירדו העליונים למטה אחרי עלייתם יוסיפו כח ללמד לדרי מטה, ומאין בא להם הנח הנפלא הזה, לזה אמר ואני ארד תחלה שנאמר וירד ה' על הר סיני אחרי ראינו שהש"י שהוא מקור החכמה בכ"ז גילה סודו ליראיו והאיר עיניהם האנושיים בזוהר חכמת אלקים אף שהמרחק רב ביניהם, מכאן ואילך כבר הותרה הרצועה ויכולים הגדולים להשפיע לקטנים. וא"כ כוונת המדרש והכתוב שהתחלנו גלוי' שאמר וזאת הברכה זו תורה שלימד אותם אף שכבר הי' איש האלקים והשגתו ברום המעלה לפני מותו בכ"ז הי' בכחו ללמד ומאין בא לו הכח הזה, על זה אמר ה' מסיני בא מעת אשר ה' האיר את עיני בשר באור תורת אלקים חיים אף שאין לך מרחק רב יותר מזה, מן בין האלקים ית' ובין האדם, ע"כ אמר מי יעלה בהר ה' זה משה שכבר עלה למדרגה היותר האפשרית. ומי יקום במקום קדשו זה משה שנאמר של נעלך מעל רגלך כפי' המפרשים ז"ל שכבר התפשט לגמרי מחומרו וגוש. ובכ"ז ישא ברכה אל תקרי ישא אלא ישיא כנ"ל. ובזה י"ל סמיכות התורה סופה לתחלתה שלזה רומז הקרא "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים וגו' ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל" הפליג הכתוב לספר אף שידעו ה' פנים אל פנים והוא השגה שאין למעלה ממנה בכ"ז ולכל היד החזקה כפירש"י התוה"ק אשר עשה ולמד להועיל לעיני כל ישראל כקטן כגדול תורה יבקשו מפיהו ואלפם בינה אף שרבים היו ביניהם שעיניהם לא ראו עוד אור החכמה וחדלו להשכיל בכ"ז הי' בכחו להאיר עיני כל ישראל בלי שום הפרש ומאין בא לו הכח הנפלא הזה, לז"א "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ' כפרש"י בשביל התורה שנקראת ראשית וכפי' ת"י בחוכמתא. והוא כמו שאמרנו שע"י קבלת התורה ניתנה סגולה זו לעם סגולתו שאף הגבוה מעל יוכל ללמד את העומדים למטה הרבה ממדרגתו. לז"א בראשית ע"י התירה שנקראת ראשית ברא הקב"ה בריאה חדשה אשר לא הי' מעולם יהי' מכאן ולהלן את השמים ואת הארץ הגבוהים עד לשמים ומאירים כחמה בזוהר חכמתם בכ"ז יש' מחוברים את הארץ וירדו עליונים למטה כנ"ל. וע"ז י"ל מדרש רבה שה"ש א' "מה נאוו לחייך בתורים אלו הרבנים צוארך בחרוזים אלו התלמידים" עפמ"ש בפ' ויגש דצוואר שהוא המחבר את הראש ואת הגוף מרמז על דבר שמחבר עליונים ותחתונים כי הראש הוא מקום השכל הנכבד העומד בראש והגוף הוא מושב לאברים הפחותים אשר משפט אדם בהמה שוים בהם עיי"ש. ע"כ אמר מה נאוו לחייך בתורים אלו הרבנים שמלאו את ידיהם בתורה ובחכמה ביתר עז כפי' המ"ר שם בתורים בשתי תורות שבכתב ובעל פה ובכ"ז יהא בכחם להשפיע לתלמידים המתחילים בחכמה. וזהו צוארך בחרוזים שיהיה להם קשר המחבר עליונים ותחתונים כקשר של חרוזים אשר בו יהיו דברים שונים וגם הם שונין משנתם לתלמידים המקשיבים:

ה' מסיני בא וגו' ואתא מרכבות קדש מימינו אש דת למו י"ל עפ"י מ"ש בפ' בראשית "ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" ות"א בתוך הגן במציעות גנתא. כי אז"ל במה שהורשית התבונן במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקיר אכול דבש דייך כשם שמקבלים שכר על הדרישה כך מקבלים על הפרישה כי גבול הושם לאדם בדרישה וחקירה בדברי תוה"ק עד פה תבא ולא תוסיף ואם יפרוץ גדר זה ויהי' לעלות אל ה' לבוא בסוד ה' אשר כיסה עתיק יומין. עליי' זו של היא ונפל ממנו, כמ"ש בן עזאי הציץ ונפגע ואחר יצא לתרבות רעה, ע"כ לא לבד שבענייני הנאות הגוף הדרך הישר שיבחר לו האדם הוא הדרך האמצעי הבריח התנכין המבריח מן קצה אל הקצה וגם מן אחת הקצוות שלא טוב היות האדם מונע את עצמו לגמרי מן כל תענוגי הגוף באשר הוא אדם מן האדמה והגוף מבקש תפקידו אשר מבלעדו א"א לו להתקיים ורע מזה אשר יהנה יותר מדי סיפוקו אשר יחסר לו מתענוגי הגוף, כ"א גם בענייני העיון והלימוד בתוה"ק לא לבד שלא טוב עושה בעמיו מי שמונע את עצמו לגמרי מן ההגיון בדברי קדושה, כ"א גם מי שמוסיף דעת וירצה לכנוס לפנים מהמחיצה העומדת ברוח ה' גם זה יוסיף מכאוב, וזהו שרמז ויצמח ה' אלקים כל עץ נחמד למראה הוא עץ תוה"ק אשר עושה פרי מצוות הנחמדים מזהב ומפז ובהם יראה לב האדם חכמה ודעת. וטוב למאכל הוא הנאת הגוף אשר פריו למאכל. ועל שתי אלה יחיה האדם אם ילך בדרך האמצעי הן בהנאת הנפש הוא הלימוד והעיון והן בהנאת הגוף. וז"ש ועץ החיים רק אז מוצאו ימצא חיים אם בתוך הגן כת"א באמצעות הגן יעמד חי כל הימים. ושלא תאמר הלא בענייני הדעת כל כמה שיוסיף לחקור הרי זה משובח לז"א הן אמת שהדעת טוב בראשיתו אם לא תפריץ גדרה וגבולה אבל אם תהרוס את הגדר מרה תהי' באחרונה ע"כ גם עץ הדעת בתחלה כל זמן ששומר חוקו ולא יעבור טוב הוא, אבל גם ורע יוכל להיות אם עוזב דרך האמצעי. והטעם שלא נוכל לירד לסוף דעת תוה"ק הוא אחרי שהיא ניתנה לנו מגבהי מרומים והיתה שעשועיו יום יום ומקירה בחכמת אלקים אשר אין חקר לתבונתו הנעלה מהשגת קרוץ מחומר ע"כ אין באפשרי להשגת האדם כ"א רק לגלות טפח מהצעיף הלוטה על דברי קדשה. אבל האיך יתערב האדם לגשת אל הקודש ולבוא בסודה לפני ולפנים. והנה הרמב"ן הקשה דהו"ל למימר דת אש למו. ולהנ"ל י"ל עפמ"ש בפ' שמיני בפסוק ותצא אש שהאש הוא דוגמא לזה שלא להעביר את הדרך האמצעי כמו שהאש אף שהוא לתועלת גדול להנות ממנה בני אדם בכ"ז אם יעבור גבולו תהי' הבערתו לכלות ולהשחית עיי"ש.

ואחרי שאמרנו שגם בלימוד התורה שבח אני את האמצעי ע"כ אמר שהדת קדש למו הוא כמון אש שצריך לשמור את הגבול בעיון ובחקירה. והסיבה לזה אחרי שאהא מרבבות קודש וראינו שם גידל קדושתו טמיר מכל טמיר ונעלם מכל נעלם ע"כ אחרי שמימין קדשו ניתנה לנו דת אל חי אין ביכולת שכל אנושי לבוא עד תכליתה ולזה הדת למו ניתנה בשושן סודות דומה לאש כנ"ל:

ואתא מרבבות קדש. במסורה הביאה בעל הטורים ז"ל. ואתא מרבבות קודש. לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי. י"ל עפמ"ש לעיל ע' קדושים לפרש מאז"ל שפ' זו נאמרה בהקהל וכוונת הכתוב והאל הקדוש נקדש בצדקה, שקדושת ישראל לא יצטרך אלי' שיפרשו לגמרי מכל תהלוכות העולם כ"א כמו שאז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה שאם יהנה האדם כדי סיפוקו מן העוה"ז ויחי' חיי המוסר וצדק אף שהליכות עולם לו כבר יוכל להקרא קדוש. והנה רש"י פי' וזרח משעיר הופיע מהר פארן שבא הקב"ה ליתן תורה לאומות שונות ולא רצו לקבלה שלא הי' ברצונם להטות שכמם תחת עול לא תנאף לא תגנוב ולא תרצח כי לא רצו לחיות חיי מוסר שעל ידם יקרא אדם קדוש, לא כן שלומי אמוני בני ישראל ריקנים שבך מלאים מצות שומרי גדר יושר וצדק עד שפרשה זו של קדושים תהיו נאמרה לכל הקהל כקטן כגדול ע"כ קבלו באהבה רבה אמרות ה' טהורות, וז"ש ואתא כפירש"י לישראל ע"כ בא הקב"ה לישראל לבחור אותם לעם סגולתו ולא עשה כן לכל גוי בשביל שזרח משעיר והופיע מהר פארן למו והם בעטו במתנה טובה באמרם שרק איזו יחידי סגולה יוכלו להיות קדושים כמ"ש אזכיר רהב ובבל וגו' זה יולד שם איש מצויין אשר הרים את עצמו מעל כל העם אבל לציון יאמר איש ואיש יולד בה שכל אחד ואחד הוא בגדר איש המעלה. וא"כ כל רבבות ישראל לא לבד אנשים יחידים דגולים מרבבה כ"א כולם הם בגדר קודש, ע"כ אתא לישראל בשביל שרבבותיו קודש המה. והנה האומות טוענים עלינו אחרי שאנחנו המעט מכל העמים הי' לנו לילך אחרי רבים המון גוים רבים לנטות אחריהם ח"ו. אבל אחרי שאנו רואים שאתנו רבבות קודש ואצלם רק יחידי סגולה נקראים בשם אדם האמתי ע"כ לא נירא מרבבות עם כי אף שהם רב בכמות מ"מ אנו רבים באיכות ורבים הם אשר אתנו. וזה כוונת המסורה כיון שאנו רבבות קודש ע"כ לא אירא מרבבות עם כנ"ל:

תורה צוה לנו משה וגו'. בילקוט כיון שנסתלק משה רבינו ע"ה אמרו התחתונים, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. הכוונה עפמ"ש במדרש כיון שבא מרע"ה לברך את ישראל באה התורה לברך אותם שנאמר וזאת הברכה ואין וזאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. כי מרע"ה הי' רועה את צאן קדשו ארבעים שנה במדבר ולא פעל להם מאומה במעמדם הגשמי לא נתן להם נחלת שדה וכרם, כ"א גם בעת פרידתו עדיין הי' תועים במדבר ארץ לא זרועה וא"כ מה זו הברכה שהניח להם אבל באמת אע"ג שלא הוריש אחריו מהצלחות מדומות בכ"ז הניח אחריו ברכה מהצלחות האמיתית לא תסולא בכתם פז וזהב אופיר ועוד לה כפלים לתושי' כו ברכת נכסים כסף וזהב לא יכול להוריש לכולם בשוה כי רק לעשיר יפרוצו נכסיו ולרש אין כל לא כן הצלחת התורה כולם יהנו ממנה עשיר ורש נפגשו יחדיו יהנו ממנה, כי התורה ניתנה במדבר כמשאז"ל שהיא הפקר וכתר תורה כל הרוצה ליטול יבוא ויטול וז"ש תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כלומר הירושה שהניח אחריו משה היא תורת אלקים חיים ולה יתר שאת משאר ירושות המדומות כי הוא מורשה קהלת יעקב ממנה יהי' כל הקהל קטן וגדול שם הוא חלק כחלק יאכלו. וזה כוונת הכתוב בקהלת טובה חכמה עם נחלה ויותר כלומר יתרון החכמה הוא כי היא לכל רואי שמש בלי הבדל בין עשיר ועני כולם יספחו לה, וז"כ הדרוש כיון שבא משה לברך את ישראל לא הניח אחריו בנכסים ארציים כ"א באה תורה לברך את ישראל. וזהו כיון שנסתלק משה אמרו התחתונ' כלומר אנשים שהם במדרגה התחתונה שהם ענים אמרו כי יש להם יתר שאת מירושתו שהניח להם כי גם הם ינחלו אותה וזהו שאמ' תורה וגי' מורשה קהלת יעקב:

ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון י"ל עפמ"ש בילקוט יואל ב' "וה' נתן קולו לפני חיל בראש השנה כי רב מאד מחנהו אלו ישראל כי עצום עושה דברו שהוא מעצים כחן של צדיקים שעשו רצונו" עפמ"ש ז"ל במדרש על פסוק ה' אורי וישעי אורי בר"ה וישעי ביה"כ. כי מאהבת ה' את עמו קול דודי דופק על פתח לב בני ישראל בהגיע עת משפט לדין את עמו אם לחסד אם לשבט לעוררם להחזירם בתשובה כי הוא רוצה בתשובה ולא ידח ממנו נדח ע"כ ציה עלינו לתקוע שופר בקול בראשית החודש להעיר ולהחריד את הלבבות והעם ההולכים בחשך יראו אור גדול ויבינו כי דרך אנשים באפלה לא ידעו במה יכשלו ועתה באור פני מלך עליהם יראה יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ יעזבו דרך רשע וחיש להם ישע כמ"ש אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. שהתרועה מודיעתם שהלכו עד עתה דרך חשך ואפילה ומכאן ולהלן חושבנא ילכו באור פניך ה' כי רציתם. וז"ש ה' אורי בר"ה ע"י שה' יאר לנו בר"ה להמש חשך מעשינו עי"כ ישעי ביוה"כ כי אחרי חמותי ראיתי אור בר"ה נודעתי כי נכשלתי בעווני ושבתי ונרפא לי מנגעי והוא רחום יכפר ביוה"כ, אבל אם לא הי' מאיר לי ה' ולא הי' מגיה חשכי בר"ה ולא הייתי יודע כי ברע אני אז ח"ו אבד מני ישע ביה"כ. והנה החילוק בין חיל ומחנה הוא כי מחנה נקרא העם בעת חנייתו השקט ובטוח בלי שיעשה הכנת למלחמה ויום קרב כ"א שקט ושאנן על שמריו הוא יושב. אבל חיל הוא בעת אשר כבר יתאזרו ויכינו א"ע למלחמה לעשות חיל וגבורה נגד אויביו אז יקרא בשם חיל. ואחרי שרוב בני אדם הס שוכנים שלוים שאנן ואינם זוכרים את המלחמה הנוראה שיש להם בימי הדין נגד כל הקמים עליהם לרעה, ע"כ ה' נתן קולו בר"ה לזרזם שיעמדו על נפשם. והטעם לפני חילו בטרם שיחגרו כלי מלחמה איש חרבו על ירכו קול דודי דופק עליהם לעוררם ולהעירם והוא ית"ש מוכרח להעיר אותנו כי רב מאוד מחנהו אלו ישראל בשביל שרוב ישראל הם דומים ליושבים במחנה שקט ושאנן ואין מחריד ע"כ עצום עושה דברו שהוא בטובו מעצים כחו של צדיקים הוא ניתן להם רח ואיל לעמוד על נפשם נגד המשחיתים ורק לו התא. אחרי שרק ע"י התעוררותו מלמעלה באלקים וע' יו נעשה חיל ונקום למלחמה מצוה נגד שוטנינו ומנדינו ע"כ רק ממנו הכל. והנה רבים אומרים לנפשינו ודוברים עתק על ישראל אם באמת אנו עם סגולתו העם אשר בחר מדוע אנו ברוע המצב יותר מכל העמים אשר על פני האדמה מדוע אנו מפוזר ומפורד בין העמים בזוז ושסוי כל הימים ובראותם כל עיר וממלכה על תלה בנוי' ורק כנסת ישראל מושפלת על שאול תחתיה. ע"ז עונים ואומרים בגוים שלא למו ה' ואין אנו עם סגולתו וחבל נחלתו, כ"א אדרבה עם נתעב ונאלח חרפת אדם ובזוי עם מכור ראש בלאומים, אבל באמת ידענו כי שקר בימינם ויעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו ומה שאנו עשוקים ורצוצים כל הימים היא מפני חטאינו הסתיר ה' פניו ממנו והיינו לאכול כי הש"י אוהב אותנו באהבה התלו' בדבר דיבוקו אליו ואם אנו נלך בדרכיו אז ישא פניו אלינו וישם לנו שלום רב. אבל שייטיב עמנו מבלי שנעשה עמו חטיבה מול חטיבה לא כן רצונו ית"ש אחרי ידעו שיש לאל ידינו להיטיב דרכנו ומעללינו ע"כ אינו רוצה להיטיב טמנו מבלי מעשה צדקנו. וכבר הפליא לדבר בזה בכנף רננים פ"ב בשיר הגפן שע"כ נמשלה כנסת ישראל לגפן כמו שהגפן צריך לעבדו לעזקהו ולסקלהו למען יתן פריו כן כך ישראל רק אם יעבדו וישמרו את דרך ד' רק אז יהי' להם פרי המשמח מברכת אלקים עיי"ש, ע"כ תאלמנה שפתי שקר אשר יאמרו בגוים בשביל שהם ברום המעלה ואנו בשפל המדרגה זהו לאות שלא בנו בחר ה', כי לא כן הוא, כ"א רק ע"כ דבקה לארץ בטננו, בשביל ששחה לעפר נפשנו וה' צלנו על יד ימיננו רוממה לעשות חיל בה' אז גם הוא ית"ש ישא פניו אלינו. ואחרי אמרנו למעלה כי חיל הוא בעת אשר העם מוכן לעשות גדולות ונצורות אז יקרא בשם חיל. לזה אמר ברך ה' חילי, שהש"י רק אז יברך את עמו בעת נקרא בשם חיל שהוא מוכן לעשות. והטעם ופועל ידיו תרצה שהש"י רוצה לברכנו רק באשר נעשה לו כאשר נשב בטל ועי"כ שאנו יודעים שברכת ה' לא תבוא רק אם נעשה ונפעול לטובתנו עי"ז מחץ מתנים קמיו ומשנאיו נוכל להכות על קדקוד שונאינו מנדינו אשר מביאים ראיי' לנדנו "מן יקומון" מן הדבר הזה שרואים שהם יקומו ועולים מעלה מעלה כל היום וישראל בדיוטא התחתונה מטה מטה ומן הדבר הזה הם נעשים קמים ושונאים לישראל אבל ע"י ידיעתנו שרק חילנו ופועל ידינו יברך ה' אבל בבלתי עשות מאומה לא תביא ברכת שמים ממעל בזה כמחוץ מתניהם בל יקומון לנצח:

ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול- בדמש"א בקונטרס חזון ישעי' הנדפס בס' דברים הביא בשם זקני הח"ס זצ"ל לפרש כי יששכר וזבולן השותפים בעוה"ז שיששכר נוטל חלק עם זבולן בסחורתו נראה לעין שיששכר מרויח שאינו יגע על המחיה ועל הכלכלה ובכ"ז חלק כחלק יאכל עמו אבל לע"ל כשיבואו על שכרם בעולם הנשמות אז ישמח זבולן שיטול חלק בתורת יששכר אף שלא עמל בה מעולם לז"א שמח זבולן בצאתך מן העולם אז יהי' לך שמחה שתקח שכר רוחני אף שלא יגעת בתורה ויששכר ישמח באהליך הוא בעולם הזה שדומה לאהל ישמח יששכר שנוטל חלק ממה שיגע בו זבולן והוא יושב שקט שאנן על שמריו. אדפח"ח. ח"ל בזה מ"ש "יעלוז שדי וכל אשר בו אז ירננו כל עצי יער לפני ה' כי בא לשפוט הארץ". ובילקוט פ' אמור יעלוז שדי זה עוה"ז כי הת"ח נמשל לשדה אשר ברכו ה' כי הוא יזרע וישדר אדמת קודש למען יצמח ממנו פרי קודש הלולים לה' אבל ע"ה נמשל לעצי יער ולאילני סרק בדברי חז"ל כי לא יצלח לעשות פרי וז"ש יעלוז שדי אלו הת"ח העובדים אדמת קודש שדה אשר ברכו ה', וביגיעת כפים יאכלו לחם התירה, אבל לא ייגעו ולא ייעפו במלאכת עוה"ז, ובכ"ז לא ראיתי צדיק נעזב כי יקבל די סיפוקו מזבולן המחזיקו ותומכו אבל לא ישמח הת"ח רק בעוה"ז כפי' הילקוט כי לע"ע הוא מרויח אבל לע"ל בעת בא הקב"ה לחלק שכר מצות אז לא ישמח הת"ח שמוכרח ליתן חלק מקורת רוח עוה"ב בעבור חיי העוה"ז שלקח מזבולן, ע"כ אמר הן אמת שלע"ע יעלוז שדי בעוה"ז ישמח הת"ח שמקבל די מחסורו מזבולן אבל אז לעת יבוא ה' לשפוט הארץ ולתת לאיש כמפעלו וגמול ידו ישלם לו אז ירננו כל עצי יער המה הע"ה יגילו שיקבלו חלק משכר הרוחני של הת"ח. והנה לא עשה כן לכל גוי שישתתפו יששכר וזבולן, כי אצלם רק מי שטרח יאכל, אבל לא שיקבל הא' מחלק חבירו ע"כ אחר שאמר שמח זבולן ע"פ כוונת מר זקיני זצ"ל הוסיף לומר שרק אצל ישראל הוא כן אבל העמים צריכין לטרוח בעמל ויגיעה לעלות להר ה' אם רוצים לבוא על שכרם. וזהו עמים הר יקראו ורק אם יעמלו לעלות ההרה רק שם יזבחו זבחי צדק, אבל אנו שלומי אמוני ישראל נוכל לחבר זבולן ויששכר יחדיו ועי"כ שפע ימים יינקו הוא עוה"ב כמ"ש הרמב"ן בפסוק נפתלי שבע רצון בשם מדרשו של ר"נ בן הקנה שעוה"ב נמשל לים שנאמר ים ודרום ירשה וגם שפוני טמוני חול כפירש"י שהם ברכת העוה"ז:

אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים עפמ"ש רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, כי הם יומרוהו למזימה לאמור שאין כבידו של הקב"ה להשגיח בתחתונים ורק על השמים בגבהי מרומים שם משכן כבודו לא להשגיח על קרוצי חומר, וכבר הרחבתי הדיבור בזה לעיל ס"פ יתרו ור"פ משפטים.

שאנו עם בני ישראל ראויים ע"י מעשינו שהקב"ה בעצמו ינהל וינהג אותנו כצאן עמו אחרי שגם ענייני הגוף שלנו הם קודש לה' ובכל דרכינו נדעהו ע"כ לא נגרע מכבוד ה דבר אם היא בעצמו ישגיח עלינו. והנה אמרו חז"ל כשחטאו ישראל סילק הקב"ה את שכינתו למעלה, עיי' ר"ה ל"א. ואחרי שנאמר והלכת בדרכיו ודרשו מה הוא רחים וכו' לזה אמר אין כאל ישורון אם עם ישראל לא ישתדלו בכל מאמצי כחם לילך בדרכי ה' ולהיות כמוהו וזהו אין כאל ישורון אם ישורון לא יתאמץ להיות כאל אז רוכב שמים בעזרך האלקים העוזר לנו תמיד מסלק שכינתו ממנו וירכב על במתי עב לעלות השמים משכן כבודו מעונה אלקי קדם ואינו יושב בקרבנו על הארץ. והטעם כי בגאותו שחקים לפי רוב גדלו וגאוותו באמת הי' מן הראוי להיות תמיד רק שוכן שחקים בשמים ממעל ולא על הארץ מתחת, רק שענוותו תרבנו בהיותנו עושים רצונו ולהיות כמוהו שתרד שכינה למטה לשכון כבוד בארצנו, אבל אם אין כאל ישורון כנ"ל אז רד הוא בשמי מעלה ורוכב שמים כפי הראוי לגאוותו:

וישכון ישראל בטח בדד בילקוט לא כבדד שאמר משה ה' בדד ינחנו ולא כבדד שאמר ירמיה מפני ידך בדד ישבתי אלא כבדד שאמר בלעם הרשע הן עם לבדד ישכון. הכוונה כי ישראל צריכים להיות מובדל ובדד לבלתי התערב בגוים וללמוד מעשיהם, אבל לא לבד בעת אשר עין בעין ראו כי הגביהם ה' על כל העמים וראויים לישב בדד גם לא לבד בעת אשר יד ה' הי' בם והעמים מנדים ומחרפים אותם לאמר גש הלאה ומוכרחים לישב בדד, כ"א בעת אשר ישכון בטח על גפנם ותאנתם כיתר העמים גם אז חובה עליהם לישב בדד, וז"ש וישכון ישראל בטח אף שיושב שקט ושאנן באין מכלים ומחריד בכ"ז לא יתערב בגוים ללמוד ממעשיהם כ"א יסב בדד ובגוים לא יתחשב: וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל י"ל עפמ"ש בהקדמה לפרש דרשתם ז"ל אל תקרי הליכות אלא הלכות. שלעם בני ישראל כפלים לתושי' שצריכים למלא כל חובת בני אדם אשר תעודתם עלי ארץ הנקראים בירגערליכע פפליכטען. ועוד זאת להם שצריכין להבין א"ע גם לעה"ב ע"י תורה ומצות שרק ישראל עם קרובו מצווה לעשותן ולא עשה כן לכל גוי, כי הם אין להם רק לעבוד את הארץ ולשמרה, ע"כ אז"ל גוי ששבת חייב מיתה כי להם רק הארץ ומלואה ניתנה לא תהו בראם לשבת יצרם, על כן צריכים הם בכל כחם ומאודם וחילם להשתדל לטובת הארץ להגדילה ולהאדירה ולחדש חדשות נצורות בכל יום תמיד חדשים לבקרים לתועלת ישוב העולם וליהנות מהם בני אדם, אבל ישראל אף שגם להם יאתה לעשות חיל לתקן עולם במלאכות שונות ובמעשה ידי יוצר בכ"ז אחרי שהליכות עולם להם ע"כ צריכים לאחוז בזה רצוני בענייני עוה"ז אבל גם מזה אל תנח ידם לעשות תושי' בתורה ובמצוות שעל ידן יזכו לחיי עולם הבא. ורק אז אם פי שנים ברוחם שיעמלו בזה ובבא רק אז ישכנו בטח אחרי עשותם כמצווה עליהם, וז"ש אף שאוה"ע יוכלו לשכון בטח אם עיניהם רק אל הארץ ומלואה ישיתו וכל מעיינם בה ובמה שבתוכה להוציא ממנה פרי חיים, אבל ישראל לבדו יוצא מן הכלל כולו והוא בדד ואין בזה עמו עם אחר שרק אז ישכון בטח באין מכלים ומחריד אם יעשה כתפקידו משני הפנים. וזהו רק אם עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש בעין אחת ישור על הארץ ישתדל בתיקונה למען תוסיף תת כח לו אבל רק בעין אחת אל הארץ יביט ובעין האחרת הטובה ישקיף על השמים מעל למען שאף שמיו יערפו טל חיים הוא השפעה רוחניית מגבהי מרומים מרוכב שמים אשר ראשו נמלא טל למען יגיע על ידה לחיי עוה"ב:

ואפשר להמשיך בזה סוף התורה לתחלתה. אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", כי מרע"ה ע"י שנתן לנו תוה"ק לימד אותנו דעת שצריכים אנו להתחזק במעוז שני הדרכים. בעין א' נראה אל השמים ממעל ובעין האחרת אל זה נביט אל הארץ ומלואה כי כן ברא ה' שיהא האדם הישראלי חציו לה' וחצו לכם, וז"ש אשר עשה משה את עיני כל ישראל, הוא פעל שישראל עינים להם ויראו בנועם שתי הנתיבות דרך גבר בעלמא הדין ויתהלכו לפני ה' בארצות' החיים בארץ הנשמה הלזו ובארץ הנשמה הבאה, ותהי' הל' של לעיני במקום את כמו ומשביע לכל חי רצון. והטעם שצריך לב' עינים להשגיח בעינא פקיחא הנה והנה כי בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, שישראל הנקראים ראשית נבראו שיהא חלקם בשמים ובארץ ברוחניית ובגשמיית כנ"ל:

עוד י"ל בסמיכת התורה עפמ"ש באוה"ח לפרש מ"ש בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. כי המלאכים נבראו ביום שני כמו שפירש"י שלא יאמרו שותף הי' לו להקב"ה. והנה כשאדם מדבר מתחלה יוצר הרוח מפיו ואח"כ בא הדיבור והקב"ה לא עשה כן כי אם מתחלה ברא ע"י דיבור שמים וארץ ואח"כ ע"י רוח פיו כל צבאם המה המלאכים, ועי"כ אמר שבראשית ברא אלקים בדבורו שמים וארץ ואח"כ ברוח פיו את המלאכים שלא כמנהג בני אדם עכ"ד. ונ"ל להמשיך ע"פ דרכו בקודש גם את המקרא הקודש "אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ לפמ"ש בפי' מלבי"ם שם תהלים ל"ג. שהקב"ה רוצה להעניש לרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים כגמול ידיהם אבל זה א"א לפי הנהגת הטבע שהיא לא תשתנה ע"י מעשה בני אדם כי תהלוכותי' קבועים וע עדים לכן צריך ה' להתנהג עם יושבי הארץ עפ"י ההנהגה ההשגחיית שישנה את הטבע לפי מעשינו אם טובים ואם רעים כמ"ש והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם וגו' פן יפתה לבבכם ועצר את השמים. שכ"ז הנהגה אחרת נעלה מחוקי הטבע שנקראת אמונה רק הנהגה הנקראת בשם חסד. ע"כ אמר לפי שאוהב ה' צדקה ומשפט ע"כ חסד ה' מלאה הארץ שצריך לנהוג עולמו במדת חסד והוא שידוד הטבע. והנה שידוד לצורך בנ"א הוא ע"י תנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שלעת מצוא להשכיר או להעניש בנ"א תעביר הטבע חק נתן לה כמאז"ל על פסוק וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאי. ואחרי ראינו שבעת שנתן הקב"ה תורה לישראל נתרעמו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש כי תזכרנו שהי' רע בעיניהם שחמדה גנוזה תנתן לקרוצי חומר ברואי מטה, כ"כ אם המלאכים היו נבראים ביום הראשון ואזניהם שומעות התנאי שהתנה הקב"ה תנאי קודם למעשה בראשית שכל הטבע תשנה תפקידה ותבטל הלוכה החוקיי לעת מצוא צורך לבני אדם בודאי היו מתאמצים ומשתדלים לבטול תנאי זה באמרם מה אנוש כי תזכרנו שבעבורו ולצרכו עמודי שמים ירגזון ומצוקי ארץ יתמוטטו. ע"כ בראשית בחכמה כתרגומו ובשביל ישראל שנקרא ראשית מגיד מראשית אחרית ידע מקדם את אשר יעשה באחרית הימים שלצורך ישראל ישנו חוקי הטבע את דרכם כנ"ל. ע"כ בראשית ברא את השמים ולא נבראו עדיין המלאכים עד לאחר שהתנה תנאו, וז"ש אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ, כפי הנ"ל שיצטרך לשנות חוקי הטבע ואחרי שהמלאכים לא יסכימו לזה ע"כ ברא מתחלה ע"י הדיבור שמים ורק אח"כ וברוח פיו כל צבאם כנ"ל. ואפשר שזה נכלל בכח מאמרם במס' אבות "בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא ליתן שכר טוב לצדיקים ולהפרע מן הרשעים שמקיימים ומאבדים העולם שנברא בעשרה מאמרות" הכוונה כנ"ל שאם הי' הקב"ה בורא את העולם כולו במאמר א' אז גם המלאכים היו נבראים ביום הראשון ואז לא היו המלאכים מניחים להתנות תנאי עם מעשה בראשית ולא הי' הקב"ה יכול לשדד הטבע כדי לתת לאיש כמפעלו בשכר ועונש, ע"כ בראו בעשרה מאמרות ולא היו מלאכים עדיין בעולם בעת בריאת שמים וארץ והי' יכול להתנות עמהם כנ"ל. וזה הסמיכות סוף התורה לתחלתה לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל והוא ששידד הטבע בכחו כי עז, וזה הי' ע"י שבראשית ברא אלקים את השמים והארץ ולא את המלאכים שאל"כ היו המלאכי' מקטרגים מלהתנות עמהם כנ"ל:

לא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים הקשה הרמב"ן הלא גם בכל ישראל נאמר פנים בפנים דבר ה' עמכם ומאי מעליותא דמשה. ונראה עפמ"ש לעיל פ' שלחי כמו שהקשו המפרשים שע"י ידיעת הקב"ה מקדם את אשר יעשה תחת השמש מח מקום יש להעניש את הרשעים אחרי שהם מוכרחים ע"י ידיעת הקב"ה, כן יש להקשות על שכר הצדיקים אחרי שהקב"ה ידע מקדם שיהיו צדיקים, א"כ גם הם מוכרחים לעשות טוב מחמת ידיעת הקב"ה וההכרח כמו שלא יגונה כן לא ישובח. וכתבתי שהקב"ה בטובו עושה את עצמו כאלו לא ידע מקדם כדי ליתן שכר עיי"ש באריכות. וכעת נ"ל דביותר קשה באותן צדיקים שנאמר בהם כמו בירמי' בטרם אצרך בבטן ידעתיך והקדשתיך א"כ יפלא ביותר האיך יבואו צדיקים אלו על שכרם אחרי שהם מוכרחים. וח"ו אין מקום לאמור שה' ימנע הטוב מהם מההולכים בתמים וכי בשביל שהקב"ה זכר ופקד אותם מקדם יפסידו, ע"כ נראה עפ"י מ"ש הרמב"ן פ' אחרי שע"כ לא נאמר בתוה"ק רק שכר ויעוד גשמי ולא השכר הרוחני על שהשכר הרוחני הוא מדרך הטבע והחייב אחרי שהנשמה היא חלק אלוק ממעל ע"כ כמו שהעפר ישוב אל הארץ כן הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה ורק במי שמשחית ומטמא נפשו ע"י עשותו ממצוות ה' אשר לא תעשינה הוצרכה התורה לומר שתכרת הנפש ההיא על שעוונה בה ונתפרדה החבילה שבינה לבין מקורה, אבל מי שחלקו ה' אמרה נפשו ולא נימא אותה בזה מעצמו מובן ששבה נפש כנעוריה אל בית אביה כי משם לוקחה. ולפ"ז י"ל דבאותן בני אדם אשר בכ"ז לפעמים עושים את הקודש לחול ומורידים כבוד הנפש מקדושתה עליהם אין להחליט שגם בלי שייעד להם הש"י שכרם הרוחני מעצמו ג"כ תשוב הנפש אל מקורה מקומה טהור, זה אינו דהא הם כבר חללו לפעמים את קדושת הנפש ונשארו עלי כתמי ורשפי חטאותיהם ובזה כבר נבדלת ממקורה אשר שם רק אור ולא חשך. אבל בכ"ז יצא הפסדם בשכרם אשר יעד להם ה' כי אחרי שלא היו מאותן האנשים אשר בטרם יוצרו בבטן היו קדוש מרחם לה' כ"א לפעמים זרח עליהם אור להתהלך במישרים ופעמים בדרך חשכה התהלכו ובחבלי אדם הנטוי לחטוא הומשכו. כבר י"ל כנ"ל שהקב"ה עשה את עצמו כאלו לא ידע מעשיהם הטובים מאז ומקדם כדי שלא לקפח שכרם. אבל אותם בני אדם שהוקדשו מרחם וה' אמר עליהם שבטרם נולדו הוקדשו שלפ"ז אין להם מקום לקבלת שכר אחרי שהם מוכרחים לעשות רק טוב בשביל ידיעת הש"י, עליהם שפיר י"ל כדברי הרמב"ן הנ"ל אחרי שכל תהלוכם הוא בקודש אין בנשמתם אף שמץ דופי נפתל ועקש כ"א מזהירים כזוהר הרקיע בטהרתה וביופיה ע"כ אף בלי ייעוד הש"י בכ"ז נשמתם הטהורה מעצמה תשוב אל הצור ממנו חוצבה לשוב וליהנות מלחם אביה שבשמים וליהנות מזיו השכינה:

ואפשר לפרש בזה דברי המדרש הובא לעיל פ' פנחס בפסוק "הנני נותן לו את בריתי שלום אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו" שאחרי שה' הבטיח לפנחס מקודם שיהי' לו שלום ממלחמת היצר כמ"ש עליו בריתי היתה אתו החיים והשלום א"כ הוא מאותן בחירי ה' רצתה נפשו כביכול אשר עליהם נאמר כדבר האמור למעלה א"כ עי"ז יקופח שכרו בהיות שהקב"ה ידע מקדם את אשר יעשה רק טוב וישר, ע"כ אמר הן אמת שמצד זה לא יבוא על שכרו אבל מצ"א לא יגרע מצדיק עינו אחרי שנשמתו טהורה וזכה בדין הוא שיטול שכרו כי החלק ישוב אל הכל. ואפשר לסמליץ כדברינו אלה בברכת המילה "אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו שם וכו' על כן בשכר זאת אלקי חלקנו צורנו" כי אחרי שקידש ידיד מבטן בירחי קדם בהלו נרו עלי ראשו כבר צפה הקב"ה לקדשתו וכבר הגיד מראשית אחריתנו שנהי' טובים וישרים לקיים פקודיו, א"כ עיקר שכרנו שהוא השארת הנפש אחרי המות הוא כחוק בלי טעם וסיבה כי השכל מחייב שלא יוכל לבקש שכר מי שהוא מוכרח להיות טוב ע"י ידיעת הקב"ה. ע"כ אחרי שקידש ידיד מבטן, שארו שישאר חי וקיים לנצח בעולם הנשמות הוא רק חק בלי נודע טעמו, אבל באמת הטעם הוא כנ"ל אחרי שאנו טהורים ונפשנו לא נתלכלכה ונגואלה ע"כ מעצמה תשוב למקורה וז"ש על כן בשכר זאת אם בכ"ז אף שקידש אותנו מבטן נבוא על שכרנו הוא מטעם שאל חי חלקנו צורנו חלקי ה' אמרה נפשי ורוחי ממנו חוצבתי והחלק ישוב אל הכל כנ"ל. והנה מרע"ה מבחר היצורים היה קדוש מרחם והקב"ה ידע מקודם שטוב אחריתו מראשיתו א"כ סד"א שלא יקבל שכרו על חייו המאושרים, לזה אמר ולא קם נביא עוד בישראל אשר ידעו ה' שהש"י ידע עוד טרם יצירתו שהוא יהי' לאיש מופת לרבים אבל בכ"ז רב טוב הצפון לו לעוה"ב. והטעם פנים אל פנים כי נשמתו הקרוי' פנים היא מתדבקת מעצמה ונכנסת לפני ולפנים למקום המקודש כחלק המתדבק אל הכל יכול ית"ש:

להמשיך סוף התורה לתחלתה. מלבד מ"ש כבר לעיל כמה פעמים באופנים שונים י"ל עוד ע"פ הפסוק בפ' נח "ויאמר ה' וגו' בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". והיא עפמ"ש לעיל פ' וישב לפרש מאז"ל למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם. ופי' ג"כ במק"א מדרשם ז"ל הים ראה וינוס מה ראה ארוני של יוסף ראה עיין פ' בראשית. ותוכן הדברים עפמ"ש בטל רצונך מפני רצינו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, כי הקב"ה עושה עם האדם מדה כנגד מדה אם הוא מבטל טבעו ויצרו למען כבוד שמו ית' אז גם הוא ית' מבטל טבע הבריאה בעבור האדם, ע"כ אחי יוסף שטבעם הי' לאהוב את אחיהם עצמם ובשרם ובכ"ז אחרי שחשבוהו לחוטא ורשע ח"ו דמצוה לשנאותו בטלו את טבע שלהם לעשות רצון קונם כפי דעתם, וכמו כן יוסף ביטל את טבעו ולא הלך אחר עינו להיות עמה ע"כ הקב"ה בזכותם ג"כ שינה את הטבע וקרע את הים. וכמו כן י"ל גב' נח אחר שכל אדם מדיני בטבע ודרכי להתרועע את חברים ומיודעים ובכ"ז אחרי רואו שהם השחיתו את דרכם התעיבו עלילה פירש את עצמו מהם וכבש את טבעו כמ"ש את האלקים ולא את האנשים התהלך נח, כמו שפירשתי במקום שאין אנשים השתדל להיות איש עיי"ש פ' נח. ע"כ עשה הקב"ה עמו חטיבה מיל חטיבה ושינה בעדו הטבע כי עפ"י דרך הטבע לא הי' יכול להנצל בתיבה אם לא שנעשו לו כמה נסים כדאיתא במדרשים וז"ש בא אל התיבה ואצילך אף שלא כדרך הטבע כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה הנתעב והנאלח אשר מדרך הטבע הי' שגם אתה תתחבר עמהם ואתה כבשת את רצונך מפני רצוני ע"כ אשלם לך כמפעלך וגמול ידך אשוב לך. ואמנם לכאורה יקשה על האדם לסחית את טבעו בעבור רצון הבורא ית"ש כי ירא הוא אולי לא יכול לדון עם שהתקיף ממנו אחרי שהוטבע מהבורא בעת יצירתו להיות לו טבע זו ואיך באפשרי לאדם לשנות את חוקי בריאתו. אבל אחרי שאז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לי לנצח את יצרו ע"כ כיון שהש"י בעזרתו בכל גווני אין מעצור לו להושיעו לעשות גם נגד חוקי טבעו דאם האדם בעצמו בלי סיוע הבורא ית' הי' צריך לכבוש את היצר אז הי' מקום לחלק בין לעשות נגד טבעו הוא קשה. אבל אחרי שהדבר תלוי בעזרת הש"י אין חילוק. וע"כ נקראו ישראל ראשית בשביל שאנו רק המתחילים במלחמה לעמוד נגד יצרנו אבל לענין הגמר האל גומר עלינו לטובה להכניע קמינו תחתנו. וז"ש "לכל האותות והמופתים אשר עשה משה" לשדד הטבע ובע"כ הטעם בשביל שאנו ג"ב משדדים את טבענו וקשה האיך אפשר לאדם חלוש להתקומם נגד טבעו ע"כ אמר "בראשית" בשביל ישראל שנקראו ראשית והם רק המתחילים והש"י היא הגומר לטובה וא"כ יכולים אנו להתקומם ג"כ נגד טבעינו לעשות רצונו ית"ש:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:

סוף הספר

תוכן העניינים

לוח ארז החדש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה