לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט
החדש על פרשת ואתחנן
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר בספרי הובא גם בילקוט. אפשר שהי' משה מבקש מלפני המקום שיכנס לארץ והלא כבר נאמר כי לא תעבור את הירדן הזה אלא משל למלך וכו' כך משה הי' מחבב דברי המקום ומבקש מלפניו שיכנס לארץ. י"ל שאף שידע מרע"ה שלא תתקבל תפלתי מאחר שהי' גז"ד שיש עמו שבועה בכ"ז אם הי' שותק מלהתפלל היו אומרים שלא נחשב בעיניו למאומה מעלת ישיבת ארץ הקדושה כמו במשל הנ"ל שאמר העבד לאחר שגזר עליו האדון שלא ישתה יין ל' יום אמר איני טועמו אפילו שנה בזה הראה שבמה נחשב הוא בעיניו. אבל מרע"ה רצה להראות לדורות שחשוב וספון בעיניו עד למאוד ישיבת אה"ק ע"כ אף שידע בנפשו שלא ישמע תפלתו בכ"ז הרבה להפציר והראה בזה מעלת וחשיבות אה"ק. וידוע שלשון התפעל מורה על פעולת מתדמה שאיננה בעצמותה כן כמו יש מתעשר ואין כל. ע"כ רמז מרע"ה שלא היתה תפלתו בעצם כדעת כל המתפללים המקווים שצעקתם ישמע ה' ויושיעם כ"א רק נראיתי כמתפלל. וזהו ואתחנן אל ה' נראה לפנים כאלו אל זה התפללתי שאזכה ליכנס לארץ אבל באמת לא כן היא אלא כוונתו בזה לאמר. ובמדרש לאמור לדורות. כדי שהדורות ילמדו מזה גידל מעלת ארץ הקדושה. ואפשר להעמיס זה בדברי המדרש הובא בנחל קדומים. "אמר משה לפני הקב"ה אתה אמרת לא"א קח נא את בנך ולסוף החלפת אותו באיל אף אני אומר אעברה נא". כי מ"ר רצה להורות בתפלתו כנ"ל את מחשבתו וכוונתו הטהורה ליכנס לארץ וסובר שמחשבתו תחשב לו לצדקה כמעשה ממש ומנא ידע את זאת אם לא שלמד מא"א שגם בו לא היתה אלא זכות המחשבה להקריב את בנו יחידו ובכ"ז אף שלא בא לידי מעשה נחשב לו כמעשה. ע"כ קוה מ"ר שגם מחשבתו כמעשה תהיי:
ואתחנן אל ה' - פירש"י אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשים טובים אעפ"כ אינם מבקשים אלא מתנת חנם. כי על המעשים הטובים אף שא"א לבקש שכר כמ"ש ולך ה' החסד כי אתה תשלם כי מי הקדימני ואשלם גם אולי לא נעשו בכוונה רצוי' בלתי לה' לבדו. מ"מ הי' להם עכ"פ לתלות במעשיהם הטובים. אבל ארז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה. וכתב המד"ש על המשנה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות שזהו בודאי נקרא רק מתנת חנם עיי"ש דפח"ח. והנה אף שעל עשיית המצות אינם מבקשים שכר מ"מ על המנע מעבירות שהוא מתנת חנם שואלים. ומסיים רש"י לפי שא"ל וחנותי את אשר אחון. הוא נתינת טעם להקודם כי מי הקדימני ע"כ על כל המצות א"א להם לבוא על שכרם כי וחנותי כבר מאז ומקדם את אשר אחון:
עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וגו' וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה - ובמדרש מפני מה את משה בחו"ל כדי שיעמדו המתים שבחו"ל בזכותו" הכוונה כי ראה הש"י שישראל יפוזרו לבין האומות וא"כ יטעו אחרי שאבדו את ארצם וחדלו מהיות גוי וממשלה גם תורתם ח"ו אבדה לנצח, בחשבם שכ"ז שהם בא"י ויכולים לקיים כל התורה כולה אז חובה עליהם לקיימה משא"כ בעת גלותנו אשר אין ביכלתנו לקיים כמה מצות התלויות בארץ כקרבנות וכדומה וכיון שבטלה מקצתה בטלה כולה ח"ו ע"כ נשאר משה רבינו בח"ל ולא זכה לעלות לא"י כדי להראותנו כי לא על הארץ לבדו יוכל האדם להיות יהודי בתכלית השלימות כ"א גם בח"ל מחוייבים אנו לקיים מה שביכלתנו עכ"פ מצות הנוהגות עתה וגם על ידם יכולים להיות שלימים כי מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה, וז"ש עלה ראש הפסגה כלומר הרימה את עצמך וראה העתיד ושא עיניך ימה וגו' כלומר ראה לכל פינות העולם ובכל מקים תמצא תפוצת ישראל הנדחים מארצם ואחרי רואך זאת ראה בעיניך כלומר גם אתה בשכלך ובעיניך תראה כי נאה לך לטובת ישראל שלא לעבור את הירדן. וזהו כוונת הדרוש משה מת בחו"ל כדי שיעמדו מתים שבחו"ל ר"ל אותם אנשים שבלא זה היו מתים בחו"ל מחיי אמונתם בטעותם הנ"ל וע"י זכותו של משה המה חיו חיי נפש שיראו אל מה זכה משה רבינו ואף בהיותו בח"ל ולא נכנס בארץ הקדושה:
ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלקי אבותיכם נותן לכם. יל"ד דפתח בלשון יחיד שמע ומסיים בלשון רבים מלמד אתכם, ונראה ע"פ מאז"ל לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות' ופירשתי כי לענין מחשבת המצות אין יד כל אדם שוה כ"א איש לפי כלו ותבונתו כאיש כן גבורתו שהאחד יוסיף אומץ ללכת בגדולות ונפלאות יותר מחבירו קבל רוח יתירא דאית בי', אבל לעשות המצות בפועל כל העם יעשו יחדיו חוקה אחת אין הבדל בין חכם לאשר איננו מבין, זהו צירוף הבריות שכולם מצורפים חלק נחלה להם בשוה. והנה שמע הוא לשון הבנה ע"כ אמר ועתה ישראל העם החשובים ביותר כמ"ש בכל"י ר"פ דברים שמע אל החוקים ואל המשפטים אתה הבחור מעם תוכל לשמוע ולהבין את החוקים אבל לכלל ישראל אני אומר אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, עליכם מוטל רק חיוב העשיי' אף אם לא תשכילו להבין, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. וכ"ת למה לנו כלל אף לחכמים ונבונים לידע טעם המצות הלא אף לגדולים די אם ידעו שה' צוה אף אם יחדלו להשכיל בטעם הציוי, אבל אחרי שאבותינו מעולם קיימו את התורה טרם ניתנה כי הם הבינוה וחקרוה עד היסיד בה כאז"ל שני כליות של אאע"ה היו נובעות לו כמעיין חכמת תוה"ק ובהיות שישראל לא זכו לנחול את הארץ רק באשר נשבע ה' לאבותם לתת לבניהם אחריהם ואם הם לא יבינו מאומה מטעמי המצות ואבותינו היו כמעין המתגבר בחכמה ודעת א"כ לא יהא שום חיבור ודיבוק בין אבות לבנים ויפסק החבל המקשר אותם ולא יהיו ראויים להיות תחת אבותיהם ע"כ עכ"פ הגדולים והחשובים צריכים שימלאו דעה ובינה והשכל בלימודי ה' ועי"ז הקשר המחבר אבות לבנים היא של קיימא, וז"ש על כן אנכי מצווך שעכ"פ ישראל החשובים צריכים לשמוע ולהבין בלימודים למען תחיו וגו' אשר ה' אלקי אבותיכם נותן לכם וכיון שלא בכוחכם תירשו את הארץ כ"א בעבור אבותיכם ע"כ צריכים אתם להיות ראויים להקרא בנים לאבותיכם וזה רק ע"י שמיעה והבנה כמו הם: ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום י"ל עפמ"ש "כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים", וצריך להבין הלא יש כמה תכליות נכבדות בעולם אשר בעבורן יתחברו ויתכנסי בני אדם לאגודה אחת ומדוע לא יתקיימו אף שמצווים אנו ועומדים לקיים בכל דרכיך דעהו שכל מעשינו יהיו לש"ש וכי בשביל שאין מקיימים דבר זה יוכרח שתתפרד החבילה, אבל באמת טעם הדבר עלה אחרי שאז"ל כל אהבה שתלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה" וכיון שאין לך שום דבר בעולם שיתקיים לנצח כ"א כל הדברים יגעים ואובדים זה במוקדם וזה במאוחר ע"כ כל כנסיה שתלתה תכלית אגודתה על ארץ יסודה ורק עניינים ארציים שמה לה למטרת חפצה ע"כ בביטול הסיבה יבטל המסובב, אבל הכנסיה אשר שמה על דגלה את שם אלקים חיים ומלך עולם אשר הוא לבדו יחי' לנצח נצחים וכמו שהוא ית' חי וקיים כן הכנסיה אשר תסתופף בצלו תחי' לעד. והנה באוה"ח דקדק דהי"ל למימר ואתם דבקים מאי הדבקים דקאמר. ולהנ"ל ה"פ ואתם הדבקים רק אתם תקראו דבקים ומחוברי' שלא תפרדו לנצח אם תאמרו לדבק טוב לשמים שכניסתכם לש"ש ורק בה' אלקיכם אם תתחברו לש"ש אז תקראו דבקים באמת. אבל אם תתאגדו ותתחברו לתכלית אחר לא תעמוד חברתכם לעד אחרי שכל דבר הנמצא בעולם לא יחי' לנצח רק היום כאן ומחר בקבר, ע"כ א"א לכנסיה שנתחברה עבור דבר אפס וכלה שתתקיים ביותר מן הדבר אשר בעבורו נתקשרו, ע"כ נתן טעם שרק ע"כ רק בה' אלקיכם יקרא דיבוק אמיתי ולא הדיבוק לצורך דבר אחר, כי חיים כולכם היום, כל הנמצא במציאות בעוה"ז הוא רק חי וקיים היום אבל לא למחר ואם גם יש מחר לאחר זמן בכ"ז סוף סוף יאסף ומצא קצו ע"כ רק באלקים חיים תדובקו בית ישראל. עוד די"ל עפמ"ש כל מי שיש לו מזונות היום ודואג על מחר הוא מקטני אמנה. ובאמת צריך לבטחון כזה דיבוק גדול אמיץ וחזק בה' שיאמין מאן דיהיב חיי יהיב מזוני ויאמר ברוך ה' יום יום לזה אמר ואתם הדבקים בה' אם תהיו דבוקים בקשר עליון עם עילאה דעילאה ית"ש אז יהא במחשבתכם כאלו אתם חיים רק היום ולא תדאגו ליום מחר:
ואתם הדבקים בד' וגו' י"ל עפמ"ש במק"א לפרש מ"ש כוכב אחד שמו רעה מורה על דם והפכו הקב"ה לדם מילה, א' מטעמי המילה לנטוע האהבה והאחדות בין העם כולו החתומים בחותם אחד ובאים בברית יחד והאחדות הוא מקיים אותנו נגד כל הקמים עלינו ומתנפלים בידים שופכות דם על צאן מרוטה והקב"ה מהפכו לטובה ע"י דם מילה המסבב אחדות בינוני. ופירשתי עוד הפ' ויבואו מדבר סיני ואז"ל שבו ירדה שנאה לאוה"ע ועי"כ ויחן שם ישראל כאיש א' חברים בלב אחד וכ"ז שאחדות בינינו לא יוכלו צוררינו להרע לנו, וז"ש ואתם הדבקים עי"כ שאתם דבקים איש באחיו עי"כ חיים כולכם היום גם היום הזה אף שבכל יום עומדים עלינו לכלותנו בכ"ז ע"י אחדותנו הקב"ה מצילנו מידם:
מסורה ואתם פרו ורבו. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואתם הדבקים וגו'. כי באמת אמרו חוש המישוש חרפה הוא לנו אבל קידם החטא נאמר ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו, כי מי שמכוין במעשה זו לש"ש לקיים מצית פרו ורבו או להעמיד תולדות היא מוציא יקר מזולל וקדוש יאמר לו כמ"ש הראב"ד בס' בעה"נ בשעה"ק ע"כ איש ואשה שזכו שכינה ביניהם והי' הנקלה כנכבד כשארי מצוות שבתורה כמ"ש רז"ל בפסוק ומספר את רובע ישראל שע"ז נסמית עינו של אותו רשע, וז"ש ואתם פרו ורבו אין אתם צריכים לפרוש לגמרי ובכ"ז ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש תקראו אבל בתנאי ואתם הדבקים שהדיבוק והחיבור כמער איש ולויות יהי' בד' אלקיכם לשם שמים:
ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי לעשות כן בחרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה ושמרתם ועשיתם ופירש"י ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו. וכ' עפמ"ש קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך, כי לימוד התורה איננו לבד רק מצוה כדי שנדע כדת מה לעשות ולשמור מצוות ה', כ"א גם בשכבר נדע למדי כל מצוות ה' בכ"ז הלימוד בעצמו הוא מצוה כשאר מצוה שבתורה, וז"ש קשרם על אצבעותיך אם גם כבר קשרת את כל דברי התורה על אצבעותיך הם כלי המעשה וכבר ידעת דת ודין להבין להורות בכ"ז אתה מוזהר שלא תפסק מלימודך תכתבם על לוח לבך משם לא ימחו לנצח. הראי' לזה שהרי אף המצות שאינן נוהגות לע"ע בכל זה מחוייבים אנחנו ללומדם כמ"ש כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, אלמא דאין הלימוד רק בכדי לידע לעשות לבד, ואמרו דרוש וקבל שכר, וע"כ ראינו שמ"ר לימד דעת את העם במצות התלויות בארץ אף שידע שהוא לא יקיים אותן בכ"ז הלימוד בעצמו מצוה. ומזה נלמוד כנ"ל שאף שידענו כבר אופן עשיית המצוה בכ"ז לא נחדל לעסוק בתורה יומם ולילה, וז"ש ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים וגו' אף שאין צריך לעשותם רק בקרב הארץ ואין כאן אצלי לימוד בכדי לעשותו, ובע"כ שהלימוד בעצמו מצוה ע"כ גם אתם תעשו כמוני ושמרתם ועשיתם, ושמרתם זו משנה גם אז לא תפסיקו פומייכו מגירסא אף שכבר ועשיתם לעשות בפועל, והוסיף לאמור כי האומות יונו את ישראל ויאמרו שאנחנו כל דעתנו רק התועלת (פראקטיש) אבל לדבר שאין תועלתו נראה לעין והוא הנקרא (אידעאליסמוס) עבור זה אין לב ישראל מרגיש, ואף שיכולים אנו להכות על קדקדם מלימוד התורה שהוא לנו לחוב היותר גדול ומקודש ולא נצמח לנו ממנו הנאה ותועלת גופני רק רוחני ועיוני ואין לך אידלאליסמוס גדול מזה, בכ"ז יאמרו בגוים שגם מזה בל תנח ידינו רק בעבור תועלת המקווה אחרי שאנו מאמינים שבזכות המצוות שאנו עושים אנו חיים וקיימים כמו שהובטחנו פעמים אין מספר בתוה"ק ע"כ לימודינו בתוה"ק הוא ג"כ בשביל שנדע מה לעשות ונזכה ע"י המצוה לחיי עולם, אבל אם נעשה כנ"ל שגם אחר שנדע כבר בטוב מעשה המצות בכ"ז נכתב את דברי התוה"ק על לוח לבנו וגם מצות שאינן נהוגות עתה גם בהם נחקור ונדרוש אז תאלמנה שפתי שקר הדוברות על ישראל בגאוה ובוז וז"ש ע"כ אמרתי ושמרתם ועשיתם בכוונה הנ"ל כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ורק באופן זה תוכלו להראות חכמתכם אשר יאמרו בגוים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ואינם עושים רק בחכמה להכין מכל דבר צידה לחייתם וזהו שרק חכמים ונבונים בהשכל ודעת לעשות בכל מלאכת מחשבת אשר בה יקוו להוציא מחשבתם לרכוש רכוש אל הפועל ורק השכר הוא אצלם במעלה רמה ונשגבה ע"כ לא יתעסקו אלא בחכמות המחיות את בעליהן הנקראות "בראטשטודיען" והם נבונים להוציא דבר מתוך דבר רצוני להוציא תועלתם מן לימוד החכמה אבל בדבר שלמעלה מן התועלת אין להם לב. אבל ע"י הלימוד הנ"ל נסתתמה טענתם:
רק השמר לך וגו' - במשנה דאבות פ"ג. "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יכול אפילו תקפה עליו משנתו וכו'". הכוונה י"ל ע"פ הפ' בתהלים "נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי". כי האמצעי אשר על ידו לא ישכח את התורה אשר למד הוא שילמוד ע"מ לעשות ואז בכל עת ועת כשיעשה דבר מה וישאל עצת התורה אם נכון לעשות או לא אז לא ישכח פקודי ה' אחרי כי בכל דרכיו עושה ע"פ עצת התוה"ק. וזהו נפשי בכפי תמיד כלומר בכל מעשה ידי אני אזכור גם את נפשי ועי"כ ותורתך לא שכחתי. וזהו כוונת הש"ס עירובין נ"ד. ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה היא ברמ"ח אבריו היא שמורה בלבו של אדם. הכוונה כנ"ל אם כל מעשה אשר יעשה באבריו יערוך ע"פ דרכי התורה אם ראוי ונכון ע"פ דרכה אז הוא שמורה בלבו של אדם. וע"ז נאמר קשרם על אצבעותיך שיקשור דברי התורה על מעשה ידיו. וי"ל בזה מד"ר פ' בחקותי "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד בכל יום הייתי מחשב והולך לבית פלוני אני הולך למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש". הכוונה כנ"ל כי גם דרכיו האנושים עשה כ"כ בהשכל ובתבונה כנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל עד שגם דרכיו האנושים הי' מעריך מתחלה אם ראויים ע"פ דרכי התירה לעשותם וממילא גם רגליו היו מוליכות אותו לביהמ"ד ומעתה הכוונה מבוארת. והנה הטעם שהשכחה מצויה במי שלומד ואינו מקיים הוא על שהדברים אשר לא יושגו ויובנו רק בכח השכל והתבונה נקל לשוכחם לא כן אם כבר עשה מהם מעשה אז לא ישכחהו. וז"ש רק השמר לך ושמור נפשך מאד אם תרצה לשמור את נפשך לא די שתשמור דברים הרוחניי' כ"א גם בלכתך בדרכך אף שאתה עוסק בצרכיך הגופניים צריך אתה בעת ההיא לשמור את עצמך וזהו השמר לך, כי מה שרק בעיניך השכליים ראית ועוד לא עשית מעשה על פיהם אותן הדברים תשכח בקל: השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלקיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל י"ל ע"פ הפסוק כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו, כי עינינו רואות כל המספחת שפשתה בקרב עמינו מקיר המשחת הי' כי מתחלה רצו להתדמות לעמים ולהיות כמוהם אז התערבו בגוים ולמדו מעשיהם לעשות כל אשר לא צוה ה', וזהו אחרי שנושנתם בארץ אז מתחלה ועשיתם לכם פסל תמונת כל אף שלא תהי' כוונתם להרע בכ"ז תרצו להתדמות ולשוות במעשיכם בגוים ההם אשר אתם יושבים בקרבם ולבסוף יסתעף מזה ועשיתם הרע בעיני ה' לא בעבור התדמות כ"א להכעיסו ח"ו. אבל באמת אוולת הוא מי שרוצה להתדמות כי לא יוכל אם גם חוטא וכופר בכ"ז העמים עוד ילעגו לו שהוא ישראל אם גם יעשה כל תועבת ה' מ"מ אע"פ שחטא ישראל הוא בעיניהם והוא ע"י ברית מילה החתום בבשרו אשר אי אפשר להעבירו מעליו, א"כ אחרי שלא יועיל לו להפיק רצון מן העמים למה ימיר כבודו בלא יועיל וז"ש השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלקיכם הוא ברית קודש בבשרו עי"ז לא תשכחו שאתם יהודים בכל אופן ועי"כ ועשיתם לכם פסל תמונת כל לא תרצו עוד להתדמות בלא יועיל:
כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך. הכוונה כמו שכל איש יחיד צריך לזכור תמיד את הימים מקדם ימי אבותיו אשר חיו בתורה וביראה ועי"כ יתלהב גם הוא ללכת בדרכיהם, כמ"ש אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא וגו' כמו כן כל אומה צריכה לזכור תמיד את החליפות אשר עברו עלי' מימי קדם מזה תלמד גם היא לעשות כמעשיהם ותוכל ליקח מוסר משפט ומישרים. וז"ש (הושע ח') "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו" כי באמת עיקר התורה הוא תרי"ג מצות ובכ"ז מצינו שתרי"ג מצות הן רק מיעוטו מן המיעוט מן התורה וב' וג' יריעות יכילום ורוב התורה הם סיפורי מעשיות וישאל השואל מה בצע לנו מסיפורים אל.
וזהו אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו כלומר רוב התורה היא לנו כמו זר שאין לכאורה שום תועלת ממנה. אבל באמת עי"ז להורות נתן בלבו כי גם הסיפורים שבה הן הם גופי תורה כאז"ל מעשה אבות סימן לבנים כי ממנו ילמוד הדור הבא דרכי מוסר וארחות ישר. וז"ש בפרשתנו "יהי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם ואמרת אליו עבדים היינו לפרעה במצרים". ולכאורה יפלא הוא שאל באחת לומר לו המצות והחוקים וע"ז נשיב לו סיפור המעשה איך נתיסדה אומתנו. אתמהה. אבל הוא הדבר אשר דברנו כי באמת לבני הנעורים לא נוכל ללמד להם בפ"א כל המצות כי יהי' עליהם למשא. ע"כ נקדים אצלם ידיעת תהלוכות אומתני מימי קדם למען יראו כי יד ה' הוליכם בכל הדרך. ואחרי אשר מלא את רוחו ע"י ימים שעברו ברוח דעת ויראת ה' אז נוכל להורהו דעה ולהבין שמועת החקים והמשפטים. וזהו שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך החיוב עלינו לחקור תמיד ולהגות בעניינים אשר עברו על ראש אומתנו בימי קדם:
השמע עם וגו' כאשר שמעת אתה ויחי בילקוט.
דו פרצופין הי' הדבור יוצא אחד סם חיים לישראל וא' סם המות לאומות העולם הה"ד כאשר שמעת אתה ויחי אתה שומע וחי ואוה"ע שומעין ומתין. ר"ד אומר כי לא יראני האדם וחי בחייהן אינן רואין אבל רואין בשעת מיתתן וכה"א לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. הכוונה עפמ"ש ויקר בעיני ה' המותה לחסידיו אנא ה' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת לאוסרי. כי יד ה' עשתה כל חיי האדם בכל רגע ורגע כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה צריכים להודות לה' על אשר טוב גמלנו ונתן לנו לחם לאכול ובגד ללבוש איש כמתנת ידו כברכת ה' אשר נתן לו אבל בעוה"ר העולם כל ימי הליכתם על הארץ המה כפויי טובה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו וישכחו אל מושיעם ויאמרו רק כחנו ועוצם ידינו עושה לנו חיל, ורק בעת צרתם אז יזכרו ראשונות ויודו כי יד ה' עשתה זאת, ע"כ הוצרך הש"י לדכאם עד מות ואז יזעקו אל ה', משא"כ הצדיקים גם בעת טובתם יברכו על הטובה וידעו כי זה היום עשה ה' אם נגילה ונשמחה ע"כ אין צורך להש"י לדכאם ולהמיתם, וז"ש יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, והטעם לזה כי אני עבדך גם אם פתחת למוסרי. וזהו כוונת הילקוט כי האדם הארצי אינו רואה את ה' כל זמן חיותו ורק רואה אותו בשעת מיתתו וע"כ באמת הוא אומר לפניו יכרעו צריכים לדכא אותם היורדים המשפילים עצמם לעפר ואדמה ונפשו לא החיי', וז"ש דו פרצופין הדבור יוצא כלומר בשני אופנים יוכלו לשמוע דבר ה' האחד בסם חיים כנ"ל והב' בסם המות היינו כשהוא ממית אותם אז שומעין קיל דברו ואוה"ע אינם שומעין רק ע"י המות, אבל ישראל זהו לשם חיים, וי"ל בזה מה שנאמר בפ' בלק "נופל וגלוי עינים" גבי בלעם רק כשהוא נופל אז היא רואה יד הגדולה של הקב"ה:
ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים י"ל עפמ"ש "אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". ופי' כי יש לומר מאהבת ה' את ישראל בחר בם לעם רק מאהבת אבותינו קרבני אליו אך שא"כ גם עשי אחרי שגם הוא כמונו מזרע ריעים האהובים הי' לו להתקרב גם הוא תחת כנפי השכינה, אבל אחרי שרק יעקב בחר לו יה זה הוכחה שמאהבת עצמנו קרבנו אצלו, וז"ש ואמרתם במה יוכח שאהבת אותנו כמו שאמרת אולי הוא רק זכית אבות אשר עומד לימיננו, לזה משיב הלא אח עשב ליעקב וגם הוא זרע קודש מחצבתו ובכ"ז שנאתי אותו זהו עד נאמן שרק אתכם בעצמכם אהבתי. ואמרו חז"ל מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי' ע"כ נאמר בלוט אל תבט אחריך ובכ"ז ישראל ראו את היד הגדולה עין בעין נראה אליהם זהו ג"כ אות ומופת שישראל מצד עצמם גם לולי אבותיהם היו ראויים לחיבת הקודש ית"ש, וז"ש ותחת כי אהב את אבותיך ויש מקום לומר שרק בעבור אהבתם זכר חסדו לכם ע"כ ויבחר רק בזרעו אחריו בחר לו רק חלק א' מזרעו ולא את כולם. ועוד ויוציאך בפניו שהיית רשאי לראות את פני האדון ה' בעת נגלה עליך בהמון עוזו ואם הייתם רק נשענים על אבותיכם ולא בזכותכם אז לא הייתם רואים את פניו:
אז יבדיל משה שלש ערים וגו' וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל- פרש"י שאמר מרע"ה אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותו שבארץ כנען אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה והנה הי' מקום לומר שאין למצוה אלא מקומה ושעתה וכיון שעדיין אינה נוהגת מה לו לעשות דבר שלא נצטוה עליו הלא גדול המצווה ועושה וא"כ הי' לו להמתין עד עת בוא דבר ה' אז יקיים מי שנצטוה על כך אבל אם יעשה מה שלא נצטווה מנ"ל דבזה עושה נ"ר ליוצרו ית' אחרי שלא צוהו עדיין, ואם המצוה בעצמה אין בה תועלת רק מה שפקידתו שמרה רוחנו מה בצע כי נעבדנו טרם צוה, אלא שלמד מרע"ה מאבותינו הקדושים שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה מזה לקח מוסר שגם אם לא נצטוה ואינו מחוייב עדיין לעשות כדבר הזה מ"מ תחשב לו לצדקה כי המצוה בעצמה מלבד שמקיימים בזה צווי הש"י יש לה עוד תכונה סגוליית לצרף ולבכר טוהר הנפש, ע"כ גם הוא עשה כמעשיהם עוד טרם צוה ה' הי' הוא זריז לשמור פקודיו, וז"ש אז יבדיל משה שאמר מצוה שתבוא לידי אקיימנה ומהיכן למד זה שגם אינו מצווה ועושה חן ימצא בעיני ה' לזה אמר וזאת התורה אשר שם משה היתה כבר "לפני בני ישראל" כלומר קודם שהי' עוד עם בני ישראל בעולם כבר אבותיהם מעולם קיימו וחבלו איתה כנ"ל. ומיושב מה שנתקשו המפרשים שפסוק וזאת התורה אין לו מקום בפרשת ערי מקלט ולהנ"ל הדבר נכון:
אנכי עומד בין ד' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ד' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר י"ל עפמ"ש שהרב אם ירצה להועיל לתלמידיו צריך שיהא עומד ולא יהלך מעלה מעלה להשלים א"ע שא"כ לא יוכלו תלמידיו להשיגו ללמוד ממנו. וכן פירשתי לעיל (פ' דברים) יהושע בן נון העומד לפניך עיי"ש, וז"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם ולא רציתי להלוך קדימה להשלים א"ע והטעם למען אוכל להגיד לכם דבר ה' כי ידעתי שאם אני הייתי מעלה על לבי אש ההתלהבות כאשר יש לאל ידי אז תיראו מפני האש לגשת אלי ולא תוכלו לעלות בהר מרום הרים כמוני ע"כ אנכי עומד הייתי לרגל התלמידי' אשר אתי:
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת י"ל כי השבת הוא לאות וזכרון למען על ידו נזכור את בוראנו ית"ש ולא נשכח אל מחוללנו ואמנם אם היתה יציאת מצרים גלוי לעיני הכל ורואים שמאת ה' היתה זאת נפלאת בעינינו לא היינו צריכים להתעוררות וקול דודי דופק על פתח לבנו מדי שבת בשבתו כי מעצמנו הי' כ"כ חקוק על לוח לבנו עזוזיו וגדולות אשר עשה עד שבלי התעוררות וזכרון השבת כבר שיינו ה' לנגדנו תמיד ומימינו בל ימוט, עיין לקמן (פ' ראה) בפסוק שבעת ימים תחוג לה' וגו'. אבל אחרי שבנ"י יצאו חמושים ומזויינים ביד רמה וחזקה ממצרים יש מקום לטעות שידינו עשו לנו את החיל בצאתנו ממצרים ואין ערוך אליו ית"ש יציאת מצרים ולא ה' פעל זאת ח"ו רק סוס מוכן למלחמה יבום קרב הוא שעמד לנו, ע"כ מן ההכרח לשמור את השבת ולקדשו למען נזכור את צאתנו ממצרים כי לא לנו התשועה רק ימין ה' רוממה עשתה חיל והוא הוציאנו מכור ברזל ח"ש על כי הוציאך ה' ממצרים בעת שהי' ידך יד חזקה וחמושים עלו בנ"י ממצרים והי' רק כטל לישראל רסיסי לילה בלתי נראה לכל תשועת ה', ע"כ צוך ה' אלקיך לעשות את השבת למען תזכור שרק הוא המוציאך משם:
כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך למען יאריכון ימיך למען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך נראה עפמ"ד בפ"ק דר"ה לחלק דבישראל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור ובאוה"ע התוהה על הראשונות אם לא יבא את אשר בקש ונדר עבורו לא (עיי"ש דף ד' ע"א). וכתבו תוספות שם דהא דתנן באבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס היינו באוה"ע. ופי' בתיו"ט שם דודאי מילי דאבות לאי בנכרים איירי אלא בישראל דומיא דנכרי בתוהה על הראשונות עיי"ש. ולפ"ז י"ל בישראל גופי' לחלק דבארץ ישראל דאוירה מחכים והעם היושב בה נשוא עון מותר לעשות המצוה ע"מ לקבל פרס דבודאי לא יהי' תוהה על הראשונות אם יקופח שכרו משא"כ בחו"ל שנמנענו מהסתפח בנחלת ה' אין לעשות המצות ע"מ לקבל פרס כי יש לחוש שמא יהי' ח"ו תוהה על הראשונות, וזהו רמז הכתוב כבד את אביך וגו' רק מטעם כאשר צוך ה' בלי שום צפיי' לתשלום גמול, וכ"ז בחו"ל אבל רשאי אתה לעשות המצוה למען יאריכן ימיך והוא ע"מ לקבל פרס אשר אתה שרוי על האדמה אשר ה' נותן לך והיא בא"י:
והיו הדברים האלה וגו' על לבבך במד"ר ריש איכה אימתי המלכות גוזרת גזירה ומצלחת בזמן שמשליכין ד"ת לארץ שנאמר ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה וכיון שהשליכו ד"ת לארץ התחיל מקונן עליהם איכה. ונ"ל כי המתחדשים אומרים אע"פ שבימים הקדמונים היתה התורה למורה דרך בו נלך אל ארץ החיים, אבל בזה"ז נשתנו העתים ובעת כזאת אשר מנהגנו ותהלוכותנו הם על דרך אחרת גם התורה ח"ו לא תתכן להיות לנו לעינים כי היא היתה מלמדת להועיל רק בשנים קדמוניות ולא כעת שנשתנו העתים וסדרי הזמנים איך יתנהגו אחרי חוק שעבר עליו אלפי שנים. ובאמת זו היא כפירה גמורה כי התוה"ק היא נצחיית ניתנה לנו למורשה לדורי דורות לא תשתנה ולא תתחלף, ונותן התורה ית"ש ראה וצפה דור ודור והבין בחכמתו העצומה שהיא ראויי' להיות לנו למשיב נפש בכל זמן ועידן, וע"ז אמרו "כל הנשמות שעתידים להיות עמדו על הר סיני" כלומר שנותן התורה ית"ש הכינה גם חקרה באופן נאות כזה שהיא מוכשרת וראויי' לכל הדורות. ואם גם נאמר שהעת ההוא תבקש מאתנו דברים נגד התוה"ק לא נוכל להמיר תורה בעבור בקשת הזמן כ"א להיפך בקשת הזמן צריכים אני לקבוע ע"פ בקשת התורה כי התורה נצחיית והזמן משתנה ע"פ ציוי התורה. וזהו ששואלים לאדם לעתיד לבוא בשעה שמכניסים אותו לדין "קבעת עתים לתורה" כלומר לא שנקבע את התורה ח"ו ע"פ העת לומר שבזמן הזה יתחלף או לא יקויים אחד מחוקי התורה בשביל שהעת מבקש כזאת מאתנו, רק אדרבה להיפך חוב עלינו לקבוע את העתים ע"פ התורה:
וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה וגו' י"ל עפמ"ש בכלי יקר לפרש דברי רש"י בריש פרשתנו אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים אלא מתנת חנם, שאין הכוונה על המעשים טובים שעשו כבר כ' מי הקדימני ואשלם אלא על המעש"ט שרוצים עוד לעשות בעתיד עי"ש דפח"ח ולפ"ז אין לנו הצדקה לתבוע שכרינו בפה כי מי הקדימני רק ע"ז יש לנו צדקה לתבוע בדין שהקב"ה יחיי' אותנו למען נוכל לקיים בעתיד את מצוותיו, וז"ש כי נשמור ונצפה לעשות את המצוות ע"ז יש לנו צדקה ועפ"ז י"ל מה שנאמר ברות "ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל" ובמדרש "אמר ר' חסא אשר באת לחסות" כי העושה מצוה ע"מ לקבל פרס אחרי שלא עשה אותה בשלימות כדבעי עי"ז כבר נגרע ערכה וכשיבא על שכרו לא יהא משלם אבל אם יבקש השכר כדי לעשות המצות בעתיד כנ"ל ועי"ז לי הצדקה לתבוע לא נגרע ערך המצוה, וז"ש ישלם ה' פעלך אם גם במחשבתך בעת עשותך המצוה ליכנס תחת כנפי השכינה שישלם ה' פעלך עי"ז לא יוגרע ערך המצוה ובכ"ז תהי' משכורתך שלימה, וע"ז אמר ר"ח שהטעם הוא עבור שעתה באת לחסות ובקשת על העתיד כנ"ל, באופן אחר אמרתי לפרש המדרש הנזכר עפמ"ש תיו"ט פ"ג שאכלו דע"ב אומרים בברכת הזימון נברך אלקינו שם מדת הדין ובברכת התורה ברכו את ה' שם מדת הרחמים מפני שבנתינת לחם לכל בשר איש לפי אכלו בדין הוא שהקב"ה יזין את בריאיו כי בלעדי מזין א"א להם לחיות, אבל התורה אחרי שיש אומות שאין להם תורה ובכ"ז חיים ע"כ רק מדת הרחמים בחר בנו מכל עם ונתן לנו את תורתו עייש"ה, והנה אף שישראל נרדפים ומעונים יותר משאר אומות כ"ז הוא רק מפני שקבלו התורה ועליה הורגנו כל היום, ולפ"ז מה שהקב"ה מצילנו מידם הוא בדין ולא רק ברחמים כי לולא ה' בעזרנו ותומך נפשנו נגד הקמים עלינו לא היינו יכולים לעמוד ח"ו ואז גם התורה תאבד מעמנו ח"ו. וכ"ז מי שהוא ישראל מלידה ומבטן הקב"ה מחוייב מצד הדין להושיט לו ימינו אבל מי שבא מאימה אחרת ונתגייר ומדבק א"ע בישראל המוכים וסחופים מכל צד מי בקש זאת מידו שלא הי' מחוייב לזה, ואם בכ"ז הקב"ה בעזרו זה אינו מצד מדת הדין כ"א רק רחמים גמורים, וז"ש ישלם ה' פעלך רק מדת הרחמים הוא ישלם לך ומשכורתך תהי' שלימה רק מאת ה' שהוא רחמים, אבל אלקי ישראל ישראל מתקיימים אף על פי דין, ושפיר מסיים ע"ז הטעם אשר באת לחסות תחת כנפיו ולא נולדת בקרב ישראל שיהי' הקב"ה מחוייב כביכול בדין להיות לך למגן נגד הקמים. ובזה פירשתי הפסוק בפ' יתרו וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים. ומדקדק ברמב"ן שפתח במדה"ד ומסיים במדה"ר. אך לפי דברי רז"ל שיתרו בא אחר מתן תורה להתגייר ואלו לא שמע רק מה שהקב"ה עשה עמהם ע"פ מדת דינו לא הי' מתגייר כי הם מתקיימים בדין ולא הוא, אבל אחרי שמעו שלא לבר שעשה אלקים בדין למשה ולישראל בשביל שהם עמו ומחוייב הוא לכך כ"א גם שהוציא ה' במדה"ר יותר ממה שמחייב הדין את בנ"י ממצרים ונתן להם את התירה וכמאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. וכיון שכן נשא לבו להתגייר כי ברחמים גם הוא יזכה:
ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. כבר דקדק באוה"ח שהתחיל בשונאיו לשון רבים וסיים בשונאו לשון יחיד. ונראה כי השי"ת אינו מעניש לכל הרשעים בפעם אחת כי אם ייסר בשבט עברתו רק איזה מהם אז כבר הנשארים ישמעו וייראו יקחו מוסר ולא יזידון עוד. אבל אם הש"י רואה שיקשו ערפם ולא יקחו מוסר ללמוד בינה ע"י שנענשו האחרים אז שבט לגו כסילים איש בחטאו ומת אחרי שללא הועיל הי'. מה שהכה בחרון אפו המוקצים שבהם וז"ש ומשלם לשונאיו אף שרבים הם לא את כולם יכלה בחמתו כ"א רק להאבידו בלשון יחיד א' מהם יוכה לארץ חייתו והאחרים יפחדו מהדר גאון עוז ה', אבל אם לא יועיל זה אז בזמן המאוחר לא יאחר ה' לעשות כן שרק על האחד יקציף אם כל העדה חטאו כ"א אל פניו ישלם לו איש איש כמפעלו בפועל כפיו נוקש רשע אחרי שלא לקח מוסר מהאחרים: