אור ברסלב
לוח ארז החדש על התורה החדש על פרשת אמור

לוח ארז החדש על התורה· רבי יצחק קונשטאט

החדש על פרשת אמור

החדש על פרשת קדושים

אמור ואמרת ואז"ל להזהיר הגדולים על הקטנים עפמ"ש חביבים ישראל וכו' חבה יתירה נודעת להם שנקרא בנים למקום ופי' עפמ"ש בשלה"ק לפ' א"ש בתוכחה וזכרתי את בריתי וכו' שזהו מוסיף חטא על פשעים בני גדולים וטובים חוטאים ע"כ אף שאנו בנים למקום והוא תפארתינו מ"מ הוא חרב פיפיות שאם לא ננהוג כשורה אז מה שאנו בני אבות הקדושים יתהפך לנו לרוע וז"ש וירא את ישראל שוכן לשבטיו שאמר כל עם יכול לעמוד באלה שהם מכירים יחוסם ועי"ז יחיו חיים מאושרים ע"כ רק אז הוא לנו לחבוב שנקראנו בשם בנים למקום אם נודעת "להם" שתמיד לנגד זכרונינו שאנו בנים למקום ע"כ אמור אל הכהנים "בני אהרן" שיהיה לנגד עיניהם תמיד מי אביהם הגדול והרם וילכו בדרכו כגודל יחוסם ותפארת מולדתם והתכלית היוצא מזה הוא לא שיתגאו על יחוסם כ"א שלא יטמא בעל ואדון שהכהנים מחמת יחוסם הם אדונים ושרים לא יטמאו את נפשם כי גדול עונם לפי גודל יחוסם ע"כ להזהיר הגדולים שהגדולים במעלה ויחוס צריכים להזהר ולהשמר "על" הקטנים כלומר יותר מן קטני היחוס:

עוד י"ל עפמ"ש לעיל פ' אחרי כי אם הנפש היא טהורה ורק יצרו הוא בעוכרו להסיתו אז יועיל התוכחה כמ"ש הרמב"ם שמה שאמרו ז"ל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני הוא בשביל שנשמת ישראל רצונה לעבוד את ד' רק התאוות הם המונעים ובהסיר המניעה ע"י כפי' תשוש ותשמח הנשמה לעשות רצון קונה כ"כ בהסיר כח המסית ע"י גבורת התוכחה ישוב וירפא לו ובזה פירשתי מ"ש מי בכם ירא ד' שומע בקול עבדו שרק זה ישמע לקול עבד ד' המוכיחו אם "הלך חשכים ואין נוגה לו" אם רק ע"כ הלך כסיל בחשך בשביל שלא ידע במה נכשל ע"כ אם יבוא המוכיח להאיר חשכו יקבלו באהבה אבל מי שיש לו שרץ במוחו וג נפשו מגואלה לזה לא יועיל התוכחה כמ"ש לעיל טמא יטמאנו הכהן אם בראשו נגעו שעוד יוסיף חטא על פשע ע"כ אחרי שאמר להזהיר הגדולים על הקטנים והוא מצות תוכחה לא יקשה האיך יועיל תוכחה אם בראשו נגעו ע"כ אמר שע"כ מהני תוכחה בשביל "שלנפש" לא יטמא בעל בעל בעמיו שבעם ישראל סגולתו רק הגוף יטמא לפעמים אבל הנפש לא תטמא כמ"ש לעיל ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. ויש להוסיף שאם גם האדם הבינוני יארע לפעמים שיטמא גם את נפשו אבל הכהן הגדול מאחיו בוודאי רק את גופו יטמא ולא נשמתו והנה הנפש כשיודעת שע"י חטא הגוף גם היא תפגם ותתקלקל בוודאי היא מתגברת בכל מאמצי כחה נגד הרוצה לחטוא כדי שלא תאבד מעלתה וגדולתה אבל אם בטוחה היא שלא יגע אליה רעה ע"י החטא רק בשרו עליו יכאב אז אינה מתאמצת כ"כ בדבר שאינו מגיע לה לנפשה ע"כ הכהן צריך אזהרה יתירה אחרי שלנפש לא יטמא כנ"ל והנפש אינה עוזרת לו ללחום נגד החטא ע"כ צריך הוא אזהרה יתירה על ויותר מהקטנים אשר נפשם ונשמתם מסייעי' לו:

שם כ"א לשארו וכו' לאמו ולאביו ולהלן גבי טומאת כהנים כתיב לאביו ולאמו לא יטמא וכבר הרגיש בשינוי זה באוה"ח וכ' עפמ"ש באצ"ע שע"כ הקדים אמו כי לרוב פעמים הזכר חי יותר הרבה מנקיבה וכ"כ תוס' כתובות פ"ג ונתנו טעם לפי שהנקיבה מסתכנת בלידה ובתנחומא וילקוט פרשתינו חשב שהכה"ג צריך שיהא גדול מאחיו לא לבד בעושר וחכמה כ"א גם בשנים עיין עץ יוסף ולפי"ז כיון שבנה הוא כה"ג וצריך להיות בא בשנים בוודאי אמו אינה כבר ראוי' ללידה א"כ ל"ש טעם תוס' הנ"ל לפי"ז הדבר פשוט מאוד דבכהן הדיוט דאיירי אף ברך בשנים וצעיר לימים והיא עדיין בת לידה שפיר הקדים אמו לאביו כטעם האצ"ע הנ"ל אבל בכה"ג דמיירי בבא בשנים ואמו כבר אינה עוד יולדת ול"ש שהיא תמית קודם לאביו שפיר הקדים אביו לאמו כדרכו בכ"מ:

עוד י"ל בשינוי זה כפשוטו עפמ"ש דאיתא בתו"כ אביו חזקה מניין ת"ל לאביו וכתב באוה"ח לישב קו' המפורסמת ל"ל קרא אאביו חזקה הלא אם אינו אביו הלא הוא אינו כהן ומותר ממ"נ לטמא ותי' דאיצטריך קרא דמחוייב ועומד לטמאות אף באביו חזקה ולפ"ז הדברי' כפשטן דקרא נקיט לא זו אף זו לא זו שלאמו שהיא וודאי אמו מחוייב לטמא אלא אף לאביו חזק' מחוייב ובכה"ג שלא יטמא נקיט להיפך לא זו שלאביו שאינו אלא חזקה לא יטמא אלא אף לאמו ודאית לא יטמא כנ"ל פשוט:

שם לא יקרחו קרחה בראשם וכו' ובבשרם לא ישרטו שרטת עפמ"ש בלו"א יתרו כ"ב לפרש משאז"ל אין המצנפת בראש הכה"ג אין העטרה בראש כל אדם שמי שמבזה את הראש והזקן לא אותו היא מבזה כי כבודו במקומו מונח כ"א על עצמו מרים קלון כי מורה עי"ז סכלותו שאינו יודע ומבין להוקיר ולכבד את הראוי לכבוד וזהו שרמז גם כאן את ראשם וזקנם לא יקרחו קרחה לחלוק עליהם כקרח ועדתו ועי"ז ובבשרם והוא בשר המבזים בעצמם לא ישרטו שרטת כי בזיון להם שמסירי' העטרה ממי שהולמתו:

שם קדושים יהיו לא' ולא יחללו וכו' והיו קדש עפמ"ד במד"ר פרשתינו שהכה"ג שצריך להיות גדול מאחיו בה' דברים אף אם לעת אשר נתמנה להיות כה"ג אין בו מעלות האלה מ"מ ע"ש שימושו בקדש נוספו לו מעלות האלו עיי"ש בעץ יוסף וגבי כהן הדיוט ג"כ י"ל כן שאף שבעת חחלת שימושו אינו עדיין קדש כדבעי למיהוי מ"מ ע"י עבודת הקדש יגביה שיאו למעלה ואם רק ישמור א"ע שלא יחלל את השם אז הקב"ה בעוזרו שיעשה קדש וזהו קדושים יהיו הכתוב מבטיחם שיהיו קדושי' אם רק ישמרו ויזהרו מלחלל את שם א' אבל ע"י שאשי ד' לחם א' הם מקריבים זהו יפעל עליהם שבעתיד יהיו קדש:

עוד י"ל אחרי ששבט לוי לא נבחר לשרת בקדש תחת הבכורים רק בשביל שלא עבדו את העגל ונשארו בקדושה ובטהרה וכיון שכל עיקר בחירותם לא היתה רק בשביל ששמרו אמרתך ובריתך יצרו ע"כ ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחך מעצמו מובן שרק כ"ז שישארו גם לעתיד בקדושתם לא יוסר מהם המצנפת ולא תורם העטרה אבל בהבטל הסבה יבטל גם המסובב וז"ש קדושים יהיו ויזהרו מלחלל שם א' והטעם כי את אשי ד' וכו' הם מקריבים שלא זכו לכהנה לשרת בקדש רק על "והיו קדש" בעבר ואם בעתיד יחללו את קדושתם אז הסר המצנפת והרם העטרה:

שם ואשה גרושה מאשה לא יקחו כי קדוש הוא לא' פתח בלשון רבים לא יקחו וסיים בלשון יחיד כי קדוש הוא עפמ"ד בפ' המגרש אקרא דוהיתה לאיש אחר הכתוב קראה אחר שזה הוציא רשעה מתוך ביתו וכו' וזה הכניסה שאף דלא קיי"ל כב"ש דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה מ"מ לרוב פעמים מגרשי' בשביל דבר ערוה ופריצות ע"כ אסרה התורה לכהן המקודש לישא גרושה מפני שרוב פעמים היא נתגרשה מחמת דבר מכוער שבה ולא חילקה התורה בין גרושה לגרושה כי שם גרושה חד הוא ולא יאה לכהן לישא אשה אשר יוכלו לחשדה שנתגרשה בשביל דבר ערוה ואז"ל כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וז"ש ואשה גרושה מאשה לא יקחו והטעם כי קדוש "הוא" המגרש נקרא קדוש שגדר גדר ערוה ושלחה מביתו ע"כ לא יהי' הכהן כאיש אחר להכניס רשעה לתוך ביתו:

שם וקדשתו כי את להם א' הוא מקריב קדוש יהי' לך כי אני ד' מקדשכם עפמ"ש בכו"א לפ' מ"ש ז"ל כשבנה שלמה את ביהמ"ק נטע בהן כל אילנות והיו מפריחות ועושת פרי ומהן היתה פרנסה לפרחי כהנה שהכוונה שע"י הקרבנות באה השפע לישראל א"כ ראוי הוא לכבדו ולנטלו ולנשאו אחרי שמוריד שפעת ברנה לישראל וז"ש וקדשתו כי את "לחם אלקיך" מה שהוא ית"ש נותן לחם ומחיה לכל בשר הוא הכהן מקריב אותו לך ע"כ ראוי הוא לקדשו:

עוד י"ל ויתיישב ג"כ למה סיים בלשון רבים דהו"ל למימר כי אני ד' מקדשו כיון דקאי אכהן ועוד ק' כפל הלשון ונ' עפמ"ש בש"ע או"ח סי' קכ"ח דאסור להשתמש בכהן דהוי כמועל בהקדש וכ' אמו"ר זצוק"ל בתשו' כ"ס סי' ט"ו דע"כ נקיט מילתא בטעמא דהוי סד"א דטעמו רק משום וקדשתו שישראל צריך לכבד את הכהן אבל כהן בכהן אחר מותר להשתמש דהא א"ח בכבודו יותר מכבוד עצמו ע"כ נקיט טעמא שהוא הקדש ומעילה בהקדש אסור לכל עיי"ש ולפי"ז המקרא שלפנינו מרמז ע"ז דמתחלה קאי על ישראל ואמר וקדשתו כי את לחם א' "הוא" מקריב ולא אתה הישראל ע"כ אתה מחוייב לקדשו ולכבדו והוסיף לאמר קדוש יהי' גם לך הכהן כי אני ד' מקדשכם וכיון שאתם קדושים השימוש בו מועל בהקדש:

עוד י"ל כי קדושת הכהן יש לה טעם וסבה בזמן שביהמ"ק קיים והכהן משרת לאל עליון ע"כ לו נאה ולו יאה כבוד ופאר אבל מעת שחרב מקדשינו ונהרס בית תפארתינו ואין לנו לא מזבח ולא קרבן אנחנו לא נדע מה נעשה יקר וגדולה לכהן אחרי שגם הוא אינו עומד עוד לשרת לפני ד' אבל כמו שאז"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל והטעם בשביל שדבר ד' לעולם עומד מה הוא חי וקיים כן מעשיו לא יבטלו לנצח ה"נ בכהנים אחרי שהקב"ה קדש אותם ורוממם על ע"כ קדושתם לדור דור לא תפוק לנצח וז"ש וקדשתו כי את לחם א' הוא מקריב וזהו בעת ובזמן הבית לו נאה כבוד על שהוא שלוחא דרחמנא להקריב והוסיף לומר קדוש "יהי'" לך גם בעתיד בזמן שאין מקדש וקרבן להקריב בכ"ז קדושתו קיימה והטעם כי אני "ד'" החי וקיים לנצח מקדשכם ומה אני חי וקיים כן קדושת הכהן לא תמוש:

עוד י"ל אחרי שקדושת הכהן יש לה ב' סבות הא' שהוא משפיע ע"י עבודתו עבודת הקדש השפע והפרנסה על ישראל והב' שהקב"ה קדש אותו ובחרו להיות כהן לאל עליון והנה בהיות שהאדם הולך ממדרגה למדרגה למעלה הימנה ע"כ בתחלה הוא דורש כבוד ותועלת עצמו ואינו מכבד לכהן רק בגלל אשר יברכהו ד' ע"י עבודת הכהן ויש לו תועלת הימנו אבל לבסוף יעלה מעלה ולא יכבדו בשביל התועלת המגיע לו ממנו כ"א רק בעבור שד' קדשו וז"ש בתחלתו וקדשתו רק בשביל זה שלחם אלקיך והוא לחמך ומזונך הוא מקריב ומשפיע לך כמ"ש לעיל בדבור הקדום אבל אח"כ קדוש יהי' לך לא בשביל שהוא מוריד לך לחם מן השמים כ"א רק בשביל שאני ד' מקדשכם:

שם והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידיו ללבוש את הבגדים ובמסור' שבבעה"ט ונתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש יש להמליץ על הרבנים שקונים את משרתם בכסף מלא כמו הכה"ג בבית שני שהעלו תרקבא דדכרי כדי שיתמנו וכבר קרא תגר עליהם בירושלמי באמרו עליהם אלקי כסף וכו' לא תעשו לכם ובודאי מי שקנה את ההתמנות בכסף יודע בעצמו שכשהוא לעצמו אינו ראוי לאיצטלא וחלוקא דרבנן ורק הכסף יענה אבל מי שיודע שמעלותיו וידיעותיו עושים אותו ראוי והגון להשתרר גם השתרר וגם קודם התמנותו הוא גבוה משכמו ולמעלה הוא יבטח בשם ד' וישען באלקיו אשר מושיב מלכים לכסא ולעת מצוא גם ממנו לא ימנע הטוב ורק מי שמרגש בעצמו שהוא אינו גבוה במעלה וריק היא מכל לו ההכרח לקנות עטרת תפארת בכסף מלא וגם מי שאינו עושה את התורה קרדום לחפור בה גם הוא לא ירפס את העם ברצי כסף למען ירימוהו על אבל מי שמוציא הוצאה יתיר' על השבח שישבחוהו רבנן להמנות עמהם זהו בודאי יעשה את רבנותו לפרנסה וישתדל בכל מאמצי כח להכביד אכפו על האנשים למען יושלם לו הוצאותיו שעשה לעת התמנותו בעת חלקו שלל אבל מי שמינוהו חנם אין כסף ולא כלי' קרנא דידי' ינהג בכבוד הרבנות לשמה ולא ישתדל בכל פעם לצבור את הכסף אשר פזר נתן ומתוך חומר שהחמרת עליו בתחלתו יקל בסופו וז"ש והכהן הגדול מאחיו ולא מעלותיו ומדותיו התרומיות גדלו אותו מאחיו כ"א הוא כאחד העם ורק עי"ז נעשה גדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ורק ע"י שהושם על כסא ומשחוהו לנגיד ומצוה עי"ז בע"כ יגדלהו ורוממוהו ידוע תדע כי איש כזה בודאי ומלא את ידו ללבוש את הבגדים לא בידים ריקניות הושם עליו העטרה. כ"א "מלא את ידו" כסף וזהב לשחד בהם למען יוכל ללבוש מאני מכבדותא וגם את זאת תדע בטוח הוסיפה המסורה לרמז שלא יכהן פאר רק לש"ש כ"א כל חפצו ומגמתו תהי' ונתן לי לחם לאכול וכו' ויש להמליץ זה גם מ"ש להלן בפרשתינו "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו וילידי ביתו המה יאכלו בלחמו' כי הניסיון יורנו כי אותן הכהנים שקנו להם את כהנתם בכסף לא ימצאו מנוח מאותן האנשים אשר קבלו ממנו שוחד אחרי ידעם שהאיש ההוא אין עטרה הולמתו ורק בצע כסף הרימוהו אבל באמת הבור ריק אין בו מי התורה והחכמה לאשר שאכלו את מה שקיבלו תמיד לא יחשו ויאמרו הב הב ותוסיף שנית ידך לקנות שאר עמך ואם לא כן נגלה מצפוניך ונחרחר ריב ומדון כנגדך ע"כ על אפו ועל חמתו צריך הוא לחסום את פיהם במתנת שוחד ועי"ז הוצאותיו יתירות על השבח אשר אליו הוא נשא את נפשו ובביתו ישרור העניות והדלות עד שאנשי ביתו יוצרכו להסתפק בלחם צר וז"ש וכהן כי יקנה נפש קנין כספו שכל הנפשות שלו הנה רק ע"י שקנה אותם בכסף הכתוב מבשרו הוא יאכל בו שהנפש אשר בדמים קננהו הוא יאכל בו ובמה שתוכו יכלה עצמו ובשרו הונו ומאודו עד שעי"ז ילידי ביתו המה בני ביתו של הכהן שקנה אדונים לעצמו הם יוכרחהו להסתפק בזה שיאכלו בלחמו לחם צר ואת המותר מהכנסותיו יצטרך ליתן לנפשות אשר קנה למען תסיר תלונותיהם מעליו כנ"ל על דרך מליצה:

עוד י"ל ע"ד הלצי עפמ"ש שהכה"ג צריך להיות גדול מאחיו גם בעושר והטעם כמ"ש הרע"ב באבות כדי שיהא יראוי ומאויים ודבריו נשמעים אם אינו תלוי בדעת הקהל שיטריפוהו לחם חקו אבל אם עיניו כלות כל היום ועומד ומצפה שיתנו לו די מחסורו אז לא יאות לו הכהונה כ"א ישוב בשלום אל בית אביו להשלים א"ע אבל להורות לאחרים אין לאל ידו אם דל הוא ואין ידו משגת וז"ש והכה"ג צריך למלא את ידו מלוא חפנים כסף וזהב אשר לו ירבה ואז יוכל ללבוש את הבגדים אבל אם אמור יאמר ונתן לי לחם לאכול וכו' שעיניו תלויות ועומדות שאנשי עדתו יתנו לו לחמו ושקיויו אז יאמר ג"כ ושבתי בשלום אל בית אבי ושם ישב על התורה ועל העבודה באין מחריד אבל לא יוכל לצאת החוצה לנהל את העדה:

שם ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא יש לרמז כי בנים המשחיתים ואינם הולכים בדרך ד' הם גוזלים את אבותיהם את זכיותיהם אשר הכינו להם בעוד בחיים חייתם ע"כ זהו מוסר השכל לבנים שלא יעמדו לריב על אבותיהם הקדושים אשר בארץ המה ולמענם יעשו שלא לטמא א"ע כדי שלא יצערו את אבותיהם בקבר כמש"פ שהאבות מצטערים בקבר כשפורעניות בא על בניהם עיי' לו"א חקת וז"ש ועל כל נפשות מת לא יבוא למען אשר לא יבוא על נפשות מתיו לגזלם ולהשביתם ממנוחתם אשר קנו לעצמם ע"י חייהם המאושרים ע"כ לאביו ולאמו כלומר למענם ועבורם שלא יגרע מנת חלקם בארצות החיים יזהר שלא יטמא את נפשו:

עוד י"ל עפמ"ש בלו"א וירא שאף שגוף האב והבן א' המה בכ"ז אם האב מזכך את עצמו כל כך עד שגם גופו נעשה כרוחניות ונתעלה שנעשה גופו קדוש כרוח ד' והבן נשאר על מצב בן אדם עפר ואפר אז נתפרדה החבילה וניתק הקשר שבין אב לבן שהאב כלו קדש לד' אף גופו והבן נשאר גופו כיום הוולדו ע"כ כשראה אלישע ויעל אלי' בסערה השמימה להורות כי שם בית גופו ולא בעפר אשר משם יסודו ולא נאמר עליו כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי גופו אינו עוד עפרא דארעא כ"א רוח ד' ע"כ צעק אבי אבי אתה ולא אבי בניך יוצאי חלציך כ"א כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו כדרשת ז"ל אמקרא זה ע"כ שאחרי שבמות האדם הנשמה כבר הלכה לה מן הגוף ולא נשאר כ"א בלתי גוויתו ואדמתו ואחרי שגוף המקודש אינו דומה לגוף שאינו מקודש שהראשון נעשה רוחנית והאחרון נשאר גוף ע"כ אינו רשאי לטמא לאביו ולאמו כי הוא הכה"ג שקידש א"ע הוא מסוג אחר וז"ש ועל כל נפשות מת לא יבוא שאם הי' עוד נפשו בו לאחר מיתה אז נפש הבן ונפש האב אחת היא וראוי לטמא להם אבל אחרי שעל הנפש לא יבא לטמא כי כבר יצאה נפשו ע"י המיתה ולא נשאר בלתי אדמתו ע"כ לא יטמא להם כי הוא מסוג אחר כנ"ל:

שם כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן וכו' מום בו את לחם אלקיו ל יגש להקריב כי אז"ל שלחנו של אדם מכפר כמו מזבח ע"כ צריך האדם לקדש ולטהר את שלחנו והנה באדם פחות הערך לא יחשב לו למום וחסרון אם לא יוכל להגביה עוף לקדש את שלחנו אבל מי שהוא ממשפחה גדולת המעלה ורמת המדרגה לו יחשב לעון ופשע אם לא יקדש את שלחנו כמ"ש כי עונותי עברו ראשי וכמשא כבד יכבדו ממני וז"ש אחרי שהוא מזרע אהרן הכהן ונצר משורש קדוש עליון כמוהו מום בו לו יחשב למום וחסרון אם אין בכחו להקריב את הלחם אשר נתן לו אלקיו ולאכול אותו בקדושה וטהרה אף שלאדם פחות לא יחשב זה למום אבל לזרע אהרן הכהן לאל עליון גם זה למום יחשב:

שם וינזרו מקדשי בנ"י ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי פירש"י סרס המקרא ודרשהו דהו"ל למימר מקדשי בנ"י אשר הם מקדשים לי ונ' עפמ"ש בלו"א בראשית י"ב ולעיל פ' כי תשא שהכהן המקריב קרבנות לד' אשר לכאורה הוא כחילול שמו ית"ש באמרם שהוא מקריב לחם אלקיו האוכל דם אבירים ע"כ צריך הוא להיות קדוש ביתר שאת למען יראו שהקרבן אינו לצורך השי"ת כ"א לצורך ישראל שעל ידו יתקדשו והראיי' שהרי הכהן המקריב הוא הקדוש ביותר ע"י גשתו אל המזבח וע"י גם כל העדה כלם קדושים יהיו ועוד ששפתי כהן תורה יבקשו מפיהו ואחרי שאמרו ז"ל קשוט א"ע ואח"כ קשוט אחרים ע"כ לעשות כתעודתם להורות את בנ"י צריכים הם בעצמם מקודם להיות קדושי' ואח"כ יכולים לקדש אחרים וז"ש וינזרו ויפרשו בקדושה מקדשי בנ"י כמו יותר ממה שישראל קדושים תהי' קדושת הכהנים למעלה מהם והטעם למען אשר לא יחללו את שם קדשי שאם הקרבן לא יועיל להם לקדש אותם המקריבי' עאכו"כ שלא יועיל לישראל משלחם וכיון שאין פעולת הקרבן להקדש יראו במקריבים א"כ הקרבן הוא ח"ו חילול השי"ת כנ"ל ועוד אשר הם הכהנים מקדשים את ישראל ואם לא יהיו הכהנים בתכלית הקדושה האיך יבא בכחם להקדיש את ישראל:

עוד י"ל עפמ"ש להלן בפרשתינו "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו אני ד' מקדשם" כי חז"ל עשו גדרים וסייג לתורה והק' הר"מ ה' אמורי' הלא עוברים על בל תוסיף עיי"ש ובהשגת הראב"ד והעיקר כי אין החכמים מכווני' לבדות מלבם אשר לא צוה ד' למען יהיו מחוקקים במשענת שכלם וברוח מבינתם כ"א רק רוח ד' דבר בם ומלתו על לשונם לחזק את אשיות ויסודי הדת אשר צוה משה על פי ד' ע"כ לא לבד שאין בזה משום בל תוסיף כ"א אדרבה אז"ל טובים דודיך מיין וכל העובר על דברי חז"ל חייב מיתה עיי' לו"ל פ' זאת הברכה וז"ש ושמרו את משמרתי שיעשו משמרת וגדר סביב התוה"ק ול"ת שיעבורו על בל תוסיף לז"א ולא ישאו עליו חטא על הגדרים וסייגי' שעושיו כ"א אדרבה ומתו בו כי יחללוהו אם יחללו את משמרת חייבי' מיתה כנ"ל והטעם לזה כי לא לגדל ולנשא א"ע כנותני חק יתנו חקים ומשפטים חדשים רק בשביל שקדושת ד' חופף עליהם כל היום ומיראתם פן יגע העם אל הקדש לחללו יגבילו ויגדרו את הר התורה למען לא יפרצו פרץ א"כ כיון שכל כונתם לש"ש ע"כ אמר קרא שלא לבד שלא ישאו חטא על עשותם הגדרים וכי ני ד' מקדשם" בעת עשותם הגזירות והתקנות לא קבל רוח יתירה דאית בהון כ"א קדושת ד' היא מקור מחצבת תקנותיהם וגזירותיהם וז"ש וינזרו שיעשו פרישות וגדרים מקדשי בנ"י המה המצות אשר קדשנו הקב"ה בהם ולא יעלה מורא על ראשם כי עי"ז עוברים על בל תוסיף אשר הם מקדשים לי לשמי וכונתם לא להתיהר כ"א רק לש"ש כנ"ל:

שם אמור להם לדורותיכם בספרי הובא ג"כ באוה"ח אמור אליהם אלו העומדי' לפני הר סיני לדורותיכם שינהג הדבר לדורות הכונה עפמ"ש ז"ל כשעמדו ישראל על הר סיני נתרפאו הזבין והמצורעים וכיון שבפרשה זו נאמר איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב נתיישב מה שאמר לדורותיכם כי באותו הדור הלא לא היו זבין ומצורעים אחרי שכלם נתרפאו ע"כ אמור להם אלו העומדים על הר סיני שלא היו בהם זבין שלדורותיכם אם יקרא זב או מצורע לא יקרב:

שם ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא עפמ"ש לעיל פ' שמיני שמי שאוכל בקדושה בעוה"ז יאכל גם בעוה"ב כי גם אכילתו על זה השלחן אשר לפני ד' עבודת הקדש היא ע"כ אמר אף שבא שמשו של אדם ואין לו עוד תאות הגוף וטהר גברא ובכ"ז יאכל מן הקדשים שגם בעוה"ב יש בו אכילה והטעם כי לחמו הוא קדוש גם בעה"ז ע"כ גם בעוה"ב יאכלון הקדשים:

עוד י"ל עפמ"ש עד יום מותו תחכה לו שאעפ"י שחטא האדם כל ימיו אם לבסוף לעת צאת שמשו ישוב הקב"ה מקבלו ברחמים והטעם שהקב"ה יודע ועד שעול הפרנסה להביא טרף לביתו הוא הסית על האדם הוא היה בעוכריו בשביל שכל עמל האדם לפיהו כמו שפ' אדם יסודו מעפר וכו' בנפשו יביא לחמו שאף נפשו הטהורה יתן עבור הלחם לפי הטף וכ"כ המע' רמב"ן פ' תולדות בקרא דכי ציד בפיו ובכתב והקבלה דברים ד' לפ' מ"ש בתילים ואני תפלה בשביל שהוא מתפלל תמיד נקרא הוא בעצמו תפלה בשביל שהוא מתעצם עם התפלה וז"ש אם גם כל ימיו חטא רק בעת בא השמש טהר גברא וחזר בתשובה בכ"ז יטהר ויאכל מן הקדשים קדשי שמים הוא שכר הצפון לעוה"ב והטעם לחפות ולהתנצלות הוא כי לחמו הוא שהתעצם כ"כ בהבאת לחם חקו עד שהוא בעצמו נקרא לחם כמו ואני תפלה:

עוד י"ל כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא והטעם י"ל כי כמו שהגוף צריך להחיותו במזון גשמי בעוה"ז כ"כ הנשמה צריכה למזון רוחני לחיותה בעוה"ב ואם יאכל האדם כל שכר מצוותיו בעוה"ז אז נפשו תרעב בעוה"ב כי אין לה ממה להתפרנס ע"כ יצפון לישרים תושיה להנחיל לאוהביו יש בעוה"ב וזהו ובא השמש אחרי תשקע שמשו בעוה"ז ותזרח נר חיי עוה"ב רק אח"כ יאכל מן הקדשים המה המצות ומע"ט אשר הוקדש להם חייו בעוה"ז אז יבוא על שכרו והטעם כי לחמו הוא נפשו צריכה ללחם הקדש הוא שכר הרוחני אחר בא שמשו וטהר גברא. וז"ש להלן בפרשתינו "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה את פאת שדך בקרך וכו' לעני ולגר תעזוב אותם" כי אף שיש מצות שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז מ"מ הקרן לא כליא וצריך להיות שמור לעוה"ב די מחיית הנשמה כנ"ל וז"ש כשתבואו לקצור ברנה שכר מצות שזרעתם על שדה הצדקה לא תכלה לקצור גם את הקרן כ"א לעני ולגר היא הנשמה שנקראת עניי' דלית לה מגרמה כלום רק מה שהאדם משפיע עליה ע"י דרכו בקדש צריך לעזוב שכר המצות למען תהי' לה מזון ומחי' בארצות החיים:

שם לעיל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו כי נזר שמן משחת א' עליו אני ד' כי כה"ג מקריב אונן ולא כהן הדיוט והטעם י"ל כי הכהן הדיוט אינו יכול ליישב דעת בעת צערו על אתו שיעבוד עבודת הקדש בכונה רצויי' אבל הכה"ג לרוב קדושתו יוכל ליישב דעתו ולהסיר תוגתו מעליו בעת בואו אל הקדש לעבוד עבודה תמה והנה בגמ' בכריתות ז' ע"א איתא דכהן הדיוט שמשח בשמן תרומה נתחלל כבר ומותר להתעגל בו בן בתו ישראל אבל כהן גדול שסך בשמן המשחה שעל ראשו לא נתחלל ויליף לה ממקרא שלפנינו כי שמן משחת א' עליו א' ע"ג דעליו לא נתחלל והטעם ג"כ כנ"ל כי הכה"ג לרוב קדשתו גם גופו קדש לד' ולא נתחלל השמן אף שמשח בו ראשו וגופו כי גם גופו קדש לד' וז"ש אף שלא יצא מן המקדש בעת אונתו ויעבוד עבודתו בכ"ז לא יחלל ע"ז את מקדש אלקיו והראיי' לזה שהרי שמן משחת א' עליו שאע"ג שנמשח בו בכ"ז לא נתחלל והטעם שווה לשניהם לגודל קדושתו:

שם וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו במסור' שבבעה"ט וינאץ בזעם אפו מלך וכהן כי לכל אומה יש לה שני מושלים המלך והכהן והחילוק ביניהם שהמלך מושל על הגופים והכהן אשר תורה יוצא מפיהו הוא מושל ברוחו על נפשות האומה ע"כ כמו שלנפש יש יתרון על הגוף כ"כ המושל על הנפשות יתר מרעהו המושל רק על הגופות ורק באומה כזו אשר הגוף חשוב ונכבד יותר מן הנפש יש למלך יתר שאת ויתר עוז על הכהן אבל אם הרוח יעלה מעלה והושב על כסא נגידים אז הכהן הוא הראש והראשון ויאות לו קדימה זו אחרי שבקסם שפתיו וברוח מבינתו יודע לקנות נפשות לד' אשר היו שקועות בטיט היון אשר כרעו לכסף וזהב עשו לבעל ואדון עליהם וברוחו האביר הוציא ממסגר אסור לרוויי' והגביהם למעלה עוד וז"ש וכהן כי יקנה נפש אם בעים רוחו זכה וזיכה את הרבים לקנות נפשות לד' ובתוכם גם נפש כזו אשר היתה ע"ע קנין כספו' קניה ומסורה לגמרי בידי כספו וזהבו אשר משל עליו ע"ד שאז"ל רשעים מסורים בידי יצרם והוא הגביהם שתחת שהיו ע"ע קנין כספם עתה ע"י תורתו בקדושה נעשו קנין לאל עליון "הוא יאכל בו" כלומר בשכר שתזכה הנפש ההיא גם הוא הכהן אשר על ידו וגרמתו הביא אותו לגרם המעלות יאכל בו ועמו יהא למזכה חלק ונחלה עם הזוכה ואחרי שיפה כחו של כהן כ"כ ראוי לו הקדימה ע"כ אל זועם וינאץ בזעם אפו מלך וכהן אם מקדימים מלך לכהן שמקדימים הגוף לנפש: עוד י"ל עפמ"ש בלו"א קרח שהכהן צריך שתהי' רק עבודת הקדש עליו ולקנות נפשות לד' אבל לא ישתדל לפסוע על ראשי עם קדש ולהשתרר עליהם כמ"ש ליתאי רב לך כתר מלכות ולפי"ז הפ' וכהן כי יקנה נפש רק זהו תעודתו למשול על הנפשות ולא לשלוט ולמלוך ולהתערב בענינים מדינים אבל וינאף בזעם אפו מלך וכהן אם הכהן ברצונו ובגבהות רוחו ישתדל להיות שניהם יחדיו מלך וגם כהן. ועיין מ"ש לעיל פ' תצוה בזה:

שם ובת כהן כי תהי' אלמנה וכו' ושבה אל בית אביה כנעוריה וכו' תאכל וכל זר לא יאכל בו הך סיומא נ"ל דרומז עמ"ש ז"ל ד"ת ארוסה ב"י אוכלת בתרומה רק גזיר' שמא ימזגו לה כוס וכו' ותשקה לאחיה לא תאכל עד שתכנס לחופה ולפי"ז י"ל בטעמי' דקרא דע"כ בת כהן הנישאת לישראל לא תאכל בתרומה דנהי דבארוסה לא חשה התורה ומותרת ד"ת ארוסה לכהן לאכול משום דהא לא שכיח שישלח לה תרומה לבית אביה אבל בנשואה לישראל וגייסי ביה אחרי שדרה עמו שפיר שכיח ושכיח ויש לגזור שתאכיל גם לבעלה מתרומתה ומצינו כ"פ שהתורה חשה לתקלה וכ"כ אם מת בעלה הישראל והניח זרע ישראל ג"כ איכא לחוש כנ"ל שתאכיל לזרעה ישראל מתרומתה אבל אם אין לה זרע ישראל שיש לחוש כנ"ל ושבה אל בית אביה כנעורי' ותאכל כיון דתו ליכא למיגזר מידי ע"כ סיים הקרא אם זרע אין לה מלחם אביה תאכל ואין לחוש לכלום כי וכל זר לא יאכל בו שמכאן ולהלן אין לחוש שזר בעלה או בנה יאכל בו:

עוד י"ל כי הנשמה שלוחה ממרומים לשכון בגוף אף שטוב לה אז מעתה כ' המפ' שלא תאכל מנהמא דכיסופא להנות מזיו השכינה בלי שום טרחא ומעשה לכן באה לעוה"ז שהוא עולם המעשה למען ישולם לה כגמולה כמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת אבל אם גם בעוה"ז הנשמה לא עשתה מאומה לטובתה אז בע"כ גם בעת תפרד מן הארץ והרוח ישוב אל הא' אשר נתנה בע"כ תשוב ותאכל נהמא דכיסופא כמו שאכלה קודם בואה אל עוה"ז שהרי לית לה מגרמה כלום וז"ש ובת איש כהן כפי' המפ' שרומז על נשמת שדי אשר היא בת כהן אל עליון כי תהי' אלמנה שמת בעלה הוא הגוף אשר שלט עליה כבעל באשתו בעוד בחיים חייתו ולע"ע היא נתגרשה הימנו ונתפרדה החבילה שהעפר ישוב אל הארץ והרוח תשובתו הרמתה אבל זרע אין לה שלא זרעה לצדקה בעוה"ז כדי לקצור לפי חסד שלה כי היתה קרה לא ילדה מצות ומעש"ט אז אם תשוב ודם כנעורי' אל בית אביה בע"כ מלחם אביה תאכל מה שנותן לה אביה שבשמים בתורת חסד וחנינה את זה תאכל אבל לא יהי' לה מפרי ידיה אחרי שלא עמלה ולא גדלה מצות:

שם ולא יחללו את קדשי בנ"י את אשר ירימו לד' והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם כי אני ד' מקדשם כי לכאורה הוא חילול הקודש שבנ"י אדם קרוצי חומר יאכלו את המקודש לד' אבל אחרי שכהני' משלחן גבוה קא זכו ומשמים מיהב יהבא להן למען שפתי כהן ישמרו דעת ויורו לעם את הדרך ילכון בה ויהא פנויי' מעבודת הארץ ורק כל עבודתם הוא בקדש להרים ולהגביה את העם למעלה ראש וגם ע"י אכילתם את הקדשים גם את עצמם הם מקדשים כמ"ש לעיל עי"כ אין זה חילול ולא נחשב להם לעון ואשמה באכלם את הקדש אחרי שאכילה זו פועלת עליהם אות לטובתם ולטובת העם אבל אם ישיגו מטרת חפץ זה ואת עצמם לא יקדשו וגם את ישראל לא ינטלו וינשאו למעלה בקדש אז אחרי שאכילתם את הקדש הוא שלא לצורך גבוה ישאו חטא ועון על חיללם את הקדש באכלם אותו וז"ש ולא יחללו את קדשי בנ"י ע"י אכילתם עי"ז שירימו את בנ"י תרומה לד' וזהו "את" ועם זה אין כאן חילול קדשים אשר ירימו את ישראל לד' כנ"ל אבל והשיאו אותם עון אשמה ויחשב להם לחטאת באכלם את קדשיהם בזמן כזה אשר הכהנים אינם משתדלים להקדיש את ישראל רק אני ד' מקדשם ולא הם הכהנים אז אכילה כזו חילול שמה:

שם והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם פירש"י להאכילם לזרים כי אני ד' מקדשם עפמ"ד ביבמות ק"ד דעביד הש"ס צריכותא אף דנאמר בעלמא קטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווים להפרישו מ"מ בכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות והיינו משום דהם קדושים יקראו ע"כ אמר והשיאו אותם עון אשמה בהאכילם לזרים את הקדש אף דבאיסורים אחרים אין כאן אצא משום לפני עוור אבל כאן על הכהן המאכיל ישנו אותו האיסור בעצמו שעושה הזר האוכל והטעם כי אני ד' מקדשם ורבה בהם מצות יתירות: שם כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהי' לכם כי לכאורה הי' מקום לומר אחרי שהקב"ה אני אשכון את דכא וחפצו להשתמש בכלים שבורים א"כ כשר להקריב בעל מום ועוד שחשוב יותר מקרבן תם אבל כיון שעיקר הקרבן הוא ריח ניחוח ופי' במעשה ד' שאין לו להקב"ה בקרבן אלא הוראת הרצון טוב שרוצה המקריב להקריב א"ע לד' והוא הריח הטוב א"כ אם מקריב בע"מ אינו מורה בזה רצונו הטוב כי הקריבהו נא לפחתיך הירצך ע"כ אם הקרבן הי' התכלית בעצמו גם בעל מום הי' כשר להקריב אבל כיון שהקרבן אינו אלא עדות על הרצון הטוב ובהקרבת בע"מ אין כאן הורא' רצון טוב וזהו כי לא לרצון יהי' לכם:

שם שור או כשב או עו כי יולד במד"ר ר"י פתח צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ד' משפט אדם ומשפט בהמה שווי' באדם ביום השמיני ימול ובבהמה מיום השמיני והלאה ירצה וכ' עפמ"ש ז"ל הבא לטהר מסייעים לו והבא לטמא פותחי' לו כי לילך בדרך משרים אשר צוה ד' הוא קשה מאוד על האדם כי היצה"ר אורב בכל צעד וצעד עד שאז"ל אלמלי הקב"ה מסייעו לא הי' יכול לו אבל אם האדם רוצה לחטוא לא יקשה לו כי אדרבה היצר סוכן מושכו בחבלי אהבה להלכד במצודתו פח יוקשים וזהו הבא לטהר מסייעים לו שצריך לו עזר וסייעתא דשמיא למען יוכל ללכת בדרך טובים ועבודה קשה שבמקדש אבל הבא ליטמא הפתח פתוח לרווחה הרחיבה שאול פיה ואין שום מלאכה ועבודה בזה כמ"ש ז"ל צדיקים נדמה להם כהר כי קשה לכבשו ולרשעים כחוט השערה והטעם שעשה ד' ככה שלחטוא הוא קל ולזכות הוא כבד הוא שרצה הקב"ה לזכות את בנ"א בין אם יזכו או לא כי אם לא הי' עבודה קשה ללכת בדרכי ד' ולשמור מצותיו אז בעת יבוא הצדיק לגבות את שכרו וגמול מצותיו בעוה"ב יוגרע ערכו אחרי שלא עמל בעבודת ד' ורק לפום צערא אגרא ע"כ תכבד עבודת ד' על האנשים ואחרי שרק אחרי העמל וטורח ולהג הרבה יגיעת בשר זכה לנצח את יצרו ולעבוד את יוצרו בדין הוא שיטול שכרו ולהיפך אם הי' קשה על האדם לעבור את מצות ד' ורק בזיעת אפו יאכל לחם הקלוקל המקלקל גופו ונשמתו אז כשיבוא הקב"ה לשפוט את הרשע לפי מעשיו אין קץ לעונשו כי יאמר לו השם למה היה לך לעמול וליגע לעבור את רצוני אבל אחרי שבלי עמל ויגיעה האדם חוטא ורובץ תחת משא היצה"ר יקל עונשו בהתנצל א"ע בזה שפירצה קראה לגנב ומסלת החטא היתה פנויי' ע"כ פושע יכשל בה וז"ש וצדקתך כהררי אל אם האדם רוצה להיות צדיק וישר קשה לו כמו לעלות בהר כי צריך לייגע בכל מאמצי כחו לעלות בהר מרום ד' עליו יראה אבל משפטיך לעשות מעשה רשע אשר עבורו למשפטיך יעמוד ולידון עליו לא לבד שאין בו יגיעה כ"א אדרבה כתהום רבה כמו הדבר שנופל לתהום רבה אם רק מתחיל לנפול מעט נופל הוא לעמקי תחת בלי ייעף ובלי ייגע כ"כ האדם אם החילות לנפול מעט יפול מעצמו לעמק שוחה בלי עיכוב ועי"כ אדם ובהמה תושיע ד' בין שהוא נוהג כאדם לקיים מצות ד' ובין שהוא עושה מעשה בהמה וביקר לא יבין בין שיבוא על שכרו ובין שיענש על רשעתו יד ד' הושיעה לאדם להוסיף שכרו להקל עונשו כנ"ל. והנה בשם הר"מ כ' שע"כ תינוק נימול לח' ולא ימתינו עד שיהא בן י"ג ויחויב בכל המצות וגם מילה בכללן הוא שידע הקב"ה שיקשה על האב לחבל את בנו ולפצעו בהיותו כבר נער ע"כ בעודנו בן ח' ימים ואינו מרגיש עדיין כ"כ בצער המילה וגם רחמי האב אינם עדיין מרובים ימהר ויחוש מעשהו לעשות רצון קונו ראינו מזה שקשה על האדם לעשות מצוה ובמדרש איתא מה שבחר הקב"ה בקרבן שור וכשב ולא צוה להביא מן החיות הוא מפני שהם אינם ברשותנו ולא רצה להטריחנו וכו' דמה"ט כשר קרבן בן ח' ימים אף שעדיין אינו מן המובחר וטוב וגם מחירו מעט הוא לפי שידע הקב"ה שמשפטיך תהום רבה כנ"ל שהאדם עלול לחטוא ואם בכל פעם שיחטא יצטרך להביא פר בן בקר אשר דמיו מרובי' א"א לעמוד בו וזהו כונת המדרש אחרי שאדם ובהמה תושיע ד' כנ"ל ע"כ משפט אדם מבן ח' ימים בשביל שקשה לקיים מצות ד' ומשפט בהמה מבן ח' ימים והלאה בשביל שבנקל הוא לחטוא בכל עת ועונה כנ"ל:

בדמש"א הביא מדרש שור או כשב וכו' מכאן רמז לתחיית המתים מה"ת אבל המינים שכופרים בתה"מ האיך נוטלים לולב בימין ואתרוג בשמאל כי אדם עיר פרא יוולד ורק ע"י מעשיו הוא מתקן א"ע להוסיף להשלים א"ע מידי יום ביומו ובהגיע לימים ואורך ימים תבונה יבא שמשו וילך לעולמו וא"א להאמין שלריק יגע וכל טרחתו להשלים א"ע מאפע והמות בלעו לנצח א"כ למה זה יגע וטרח בעולם הזה ובע"כ שיש תחיית המתים ובעת יעזוב את עולם המעשה אחרי שטרח בע"ש יאכל פרי עמלו ביום שכלו שבת ומנוחה וז"ש אחרי ששור וכו' כי יולד ואז"ל שור בן יומו קרוי שור שבעת בא קצו שור לטבח יובל הוא באותו מדרגה עצמה שהי' ביום הולדו אבל האדם אשר ביום הולדו נמשל כבהמה נדמה ורק אח"כ עולה יעלה מעלה בכל יום מוסיף והולך בהשלמת עצמו ובע"כ שגם לאחר מותו יחי' וילך מחיל אל חיל לחזות בנועם ד' כמו שמוסיף והלך בעוד בחיים חייתו וכ"כ שע"כ הימין הוא היד החזקה כי היא רומזת לפעולת האדם לצורך נשמתו וחיי עוה"ב אשר היא צריכה לכל מאמצי כחו והשמאלית היא יד כהה לרמז שעל צרכי עוה"ז שהם רק כטפל לגבי העיקר ע"כ א"צ לעמול רק ההכרחו והמותר יקדש לד' כמ"ש אורך ימים ליום שכלו ארוך והוא חיי עוה"ב צריך לעמול בימין בכל כחו וחילו אבל בשמאלה רק ביד כהה להשיב עושר וכבוד וכל צרכי הגוף והנה הלולב מורה ג"כ על חיי עוה"ב שהוא גבוה משאר המינים וכמ"ש ז"ל מה תמרה אין לה אלא לב א' כך ישראל אין להם אלא לב א' לאביהם שבשמים והג' מינים האחרים ירמזון על חיי עוה"ז כמ"ש במדרש יעלוז שדי וכל אשר בו ע"כ הלולב בימין להורות נתן שחיי עוה"ב הוא העיקר ולו יתר שאת וכ"ז למי שמאמין בתחה"מ כנ"ל אבל המינים הכופרים בזה למה נוטלים הלולב בימין הלא בעיניהם רק עוה"ז הוא עולמם בחייהם כנ"ל לפי חומר הנושא:

עוד י"ל עפמ"ש יחיינו מיומים ביום הג' יקימנו ונחי' לפניו ופי' בלו"א קדושים כ"ו שבהיות שבעת הוולד האדם הוא ג"כ מת מעולמו מבטן אמו וגם טרם נוצר בבטן אמו חיה באוצר הנשמות ויצירתו בבטן הוא מיתתו מעולם הנשמות ראינו משני לידות האלו שבכל מיתה יש לידה אחריה ע"כ נקוה שגם ביום הג' בעת נעזוב את האדמה יקימנו עוד הפעם ונחי' לפניו וי"ל שזהו שכוונה המשנה דאבות הילודים למות והמתים להחיות' שאחרי שאנו רואים שבכל לידה יש מיתה הקודמת עי"ז אנו בטוחים שהמתים להחיות כנ"ל ולפי"ז דה"ט שבעת ימים יהי' תחת אמו בשביל שכל יציר בעת לידתו גם מיתתו מלעולם הקודם ואחרי שאין לפניו עצבות ואין השכינה שורה מתוך עצבות ע"כ צותה התוה"ק להמתין ח' ימים בטרם יקריב אותו לרצונו לפני ד' עד יעברו ימי אבלו וכיון דמוכח מזה שבכל לידה יש מיתה ע"כ מכאן רמז לתחה"מ ע"ד יחיינו מיומים הנ"ל:

עוד י"ל עמ"ד בתנחומא פרשתינו שע"כ בחר הקב"ה בקרבן כשב או עז מפני שהם נרדפים מן החיות והא' יבקש את הנרדף וישראל נרדפים מפני או"ה וכתיב ובך בחר ד' ע"כ אף שישראל בגולה נחשבים כמתים יורדי בור כמ"ש שמוני כמתי עולם מ"מ אחרי שהם נרדפים כשור או כשב. יש לצפות שמתים יחיה אל בשביל שא' יבקש את הנרדף וז"ש מכאן שבחר הקב"ה בנרדפים לקרבן יש רמז לתחיית המתים שישראל הנחשבים כמתים עוד ישובו ויחיו והנה הלולב רומז לישראל כמ"ש לעיל אף ישראל אין להם אלא לב א' והג' מינים לאו"ה שמביאים קרבנות עליהם בחג הסכות ע"כ הלולב שרומז על ישראל הוא בימין להורות שימינם רוממה עוד תעשה חיל אבל המינים שכופרים בתחה"מ וסוברים ששם ישראל ח"ו לא יזכר עוד למה נוטלין הלולב בימין:

שם ושמרתם מצוותי פירש"י זו המשנה ועשיתם אותם אני ד' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בנ"י כי אם גם אנו עושים ומקיימים את המצות כדבעי אין אנו בטוחים עוד שלא תשכח התורה מפי זרעינו רק אם נלמד את בנינו לחפור מבאר חפרוה שרים רק אז אנו בטוחים שלא תשכח לדור אחרון וזהו ושמרתם את מצותי אם רוצים אתם ולשמור ולקיים את דברי התורה שלא תאבד מכם לנצח זו המשנה ע"י שאתם שוני' ומלמדי' אותה לבניכם זהו השמורה המעולה ואז"ל שת"ח צריך ליזהר ביותר מחילול השם שלא יאמרו הבריות ראו מעשיו של זה שעוסק בתורה ע"כ אחרי שהזהיר על הלימוד הוסיף לאמר שתזהרו ביותר שלא תחללו את שם ד' ובלו"א בהעלותך פי' מאז"ל פתח בכבוד התורה ודרש שלא תאמר שהוא חילול כבודו שאנו דורשי' וחוקרי' בטעמי התורה ומדוע לא נסמוך על נותן התורה ית"ש מבלי לידע טעמה ונימוקה ע"כ אמר שאדרבה שזהו כבוד התורה שאינה יראה מאור החקירה והדרישה עיי"ש ע"כ אחרי שהזהיר על לימוד התוה"ק וחקור בה לא תירא שע"י החקירה תחללו את שם קדשי כ"א אין רצוני וכבודי שרק המורים והגדולים יבינו טעמי התורה כמו באו"ה שרק הכהן והמורים להם משפט החקירה אבל המון העם יגששו כעור באפילה כ"א ונקדשתי בתוך בנ"י כקטן כגדול:

שם ו' ימים תעשה מלאכה וכו' שבת היא לד' בכל מושבותיכם לפמ"ש בספורנו כאן שלפי השתנות האורך בגלילות ותחומים ישתנה ג"כ תחלת היום והלילה מ"מ תהי' תחלת השבת וסופה בכ"א מהגלילות ליושביו כפי התחלת היום והלילה בגליל ההוא לפי"ז בכל הארץ תמיד הוא שבת פעם במקום זה ופעם במקום אחר ואחרי שהשי"ת מלוא כל הארץ כבודו והקב"ה שומר את השבת כאז"ל ואחרי שהוא שובת כמו בנ"א א"כ תמיד הוא שובת שהרי הוא ית"ש שובת כביכול ביחד עם כל יושבי חלד ואפשר שע"ז נאמר יום שכלו שבת ומנוחה לחי העולמים שלהקב"ה שהוא חי עם העולם כלו בכבודו אצלו הוא יום שכלו שבת ולפי"ז הי' לנו לאסור המלאכה בכל הימים אחרי שאנו צריכים לשבות כמו הקב"ה כמ"ש את מצותי תשמורו אלא בשביל שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואנו צריכים למלאכת עבודה להחיות את גוייתינו עלי אדמה ע"כ ההכרח להתיר המלאכה בימות החול אבל הצדיקים גמורים שמלאכתן נעשית ע"י אחרים כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאניכם באמת אסורי' לעשות מלאכה כל ימיהם ואפשר שע"כ אז"ל כיון שנתמנה האדם פרנס על הציבור שהם מפרנסים אותו די מחייתו אסור לעשות מלאכה כי הוא צריך לשבות כמו הקב"ה אשר אצלו יום שכלו שבת וז"ש ששת ימים תעשה מלאכה רק מן ההכרח ובע"כ כדי צורך הגוף אבל ביום הז' שבת שבתון "וכל" מלאכה אף לצורך הפרנסה לא תעשו והטעם כי שבת היא לד' בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים ושובתים גם הקב"ה הוא שובת תמיד וכיון שכן הי' מן הראוי לאסור מלאכה בכל יום ורק ע"צ ההכרח תעשה מלאכה. וי"ל בזה גם רישא דקרא דפתח דתקראו אותם דמשמעו שצריך לקרוא אותם ע"י קביעות החדש כאז"ל וסיים בשבת דהוא קבוע וקיים ולהנ"ל י"ל עפמ"ש ז"ל המהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ו' ימים ושובת בז' ובימי המעשה ג"כ אינו רשאי לעשות מלאכה אלא כדי פרנסתו וידועי' ד' הגר"א ז"ל שפי' זכור את יום השבת לקדשו אם תזכור אימתי שבת אז ו' ימים תעבוד ועשית "כל" מלאכתך כמו שתרצה אבל אם ויום השביעי שבת לד' אם שכחת אימתי שבת ורק אתה מונה והולך עד היום הז' כנ"ל ואתה מקדשו אז גם בששת הימים לא תעשה "כל" מלאכה רק כדי פרנסתך ולפי"ז א"ש דמשכחת לה דגם את יום השבת צריך לקרוא לקבוע אחר החשבון של ו' ימים כמו מועדות הצריכי' קריא' וחשבון וזהו שרמז כאן לפעמים אתה צריך לקרוא גם את השבת והיינו בשוכח אבל אז ו' ימים תעשה מלאכה רק ההכרח וביום השביעי שמנית ו' ימים וקראת אותו הוא שבת שבתון כי בודאי קדושת יום הז' כזה אין קדושתו כקדושת השבת האמיתי ורש"י ומצודות בתילים פי' דאישון הוא לשון קטנות נון איש ע"כ אמר שיום הז' כזה שאינו בא רק ע"י דבר שבמנין הוא רק שבתון שבת קטן ואפשר שמפני טעם זה נקרא השבת הראשון שבו התחילה גאולת מצרים שבת הגדול' כי במצרים מרוב עבודתם ועמלם בחומר ובלבנים אשר עבדו בהם בפרך אף ששבתו כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו מ"מ שבת כזה אשר לא יכלו לשבות בו כראוי וגם אולי מקוצר רוח ומעבודה קשה רבים שכחו אימתי שבת ולא שבתו רק שבתון שבת קטן כנ"ל ורק לעת זרח עליהם שמש הגאולה התחילו לשמור שבת כראוי ככל חקותיו והלכותיו ע"כ נקרא שבת "הגדול"' ולא שבתון קטן ושמא תאמר האיך אפשר שיחול קדושת שבת על יום שהוא מנה לעצמו ולא קבוע וקיים ע"כ סיים ושבת היא לד' בכל מושבותיכם כנ"ל שאצל הקב"ה תמיד הוא שבת ע"כ איזו יום שיברור עכ"פ הוא שבת שהרי הקב"ה שובת בכל מושבותיכם כנ"ל:

שם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר וכו' עפמ"ד במדרש לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שבשבילה זכה א"א לירש את הארץ ופי' אדמו"ר זצוק"ל בכ"ס שהכונה ע"ד שאז"ל בר"ה י"ג עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו והלא כתיב קצירכם ולא של נכרי וכ' תוס' דאי אמרי' א"י מוחזקת להם מאבותיהם שפיר הקריבו משלהם ע"כ נתן הקב"ה כבר לא"א את הארץ שתהא מוחזקת להם מאבותיהם ויכולים להקריב מעומר משלהם א"ד ז"ל ויש להוסיף נופך דתוס' כ' שם דלמ"ד אף בזמן שביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר היו יכולים לאכול חדש בהאיר המזרח אף בלי הקרבת העומר וכ' בטורי אבן באבני שוהם שם דתוס' לטעמייהו דס"ל דהא דקאמר במנחות למ"ד האיר המזרח מתיר מאי דכתיב עד הביאכם למצוה היינו רק מדרבנן בעלמא למצוה מן המובחר אבל אי אמרת למצוה גמורה א"א לאכול חדש קודם הקרבת העומר דהרי צריך לקיים המצוה הגמורה וזהו כונת המדרש של"ת מצות העומר להתיר החדש קלה בעיניך ולומר שאינה אלא למצוה מן המובחר מדרבנן בעלמא כס' תוס' הנ"ל שהרי בשבילה זכה א"א לירש את הארץ כדי שתהי' מוחזקת להם ואי ס"ד שאינה אלא מצוה מן המובחר הלא היו יכולים לאכול חדש גם אם לא הי' מוחזק' להם ורש"י בר"ה שם ד"ה קצירכם כ' דמשראוי לקצור קרוי קציר וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם והיא מוחזקת לכם מאבותיכם וקצרתם את קצירה אף שכבר נגמר ביד נכרי ונקרא קציר בכ"ז תוכלו להקריב ממנו העומר אחרי שמוחזקת לכם:

עוד י"ל בד' המדרש הנ"ל עפ"מ שהקשה בהכתב והקבלה על נוסח הברכה על ספירת העומר ונ' עפמ"ש בלו"א פ' חיי שרה לפ' מ"ש ואברהם זקן בא בימים וד' בירך את אברהם בכל שהוא ידע שכל ימי חייו של אדם כאחד יחשב ואם ימצא מגרעת בקצהו כבר כלו אבד ערכו כמו בגד גדול אם יש בו קרע אף גם רק באפס קצהו בכ"ז כבר נגרע ערך כלו כ"כ ידעו ויבינו שחיי האדם "כל" הוא איין גאנצעס ע"כ אף שהזקין והי' לו שנים רבות ולא הי' לו להקפיד על ימים מועטים שיחסרו כמו עושר שיש לו הון רב לא יקפיד על איזו פרוטות עיי"ש. ועפי"ז י"ל מדרז"ל ז' שבתות תמימות תהינה אימתי הן בתמימות בזמן שעושי' רצונו של מקום היינו כנ"ל שרק אם נקראו תמימות בזמן שאין בהם נפתל ועקש גם ביום א' מהם וי"ל בזה מאז"ל כתיב והי' מספר בנ"י כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר כאן בזמן שעושים רצוש"מ כאן בזמן שאין עושין רצש"מ" מלבד הקושי כיון דוהי' מספר קאי בזמן שאין עושים הו"ל למימר להיפך כאן בזמן שאין עושים אז והי' מספר ולא לשנויי תחלה אסיפא דקרא אשר לא יספר דאיירי בעושי' רצש"מ עוד יק' דפסקי'! קרא בסכינא חריפא דרישא בא"ע וסיפא בעושים ולהנ"ל י"ל כי החול לא יספר באשר הוא קטן מאוד כ"א ימדד במשקל בכמותו ובכ"ז מי שלא יספור את הקטן לאי חשיבותו בעיניו גם את הגדול לבסוף לא ימנה ולא יספור כי בקטן החל ובגדול יכלה ע"כ אמר והי' מספר בנ"י שהם מחוייבי' וסופרים גם את הפשטים הקטנים ולמנות ימיהם באם עושים רצש"מ כי כך הוא רצונו ית"ש שנמנה ונספור עד שנזכה כאברהם לבוא לארצות החיים גם בימים אחדים לא יחסר מהם כ"ש והטעם אשר לא ימד ולא יספר אם אין עושים רצוש"מ אז אם לא נספור מעט האיכות אף לא נמנה רב האיכות ובלו"א וישב א"ה פי' וז"ל כל מה שאירע ליוסף אירע לציון ביוסף נאמר והנה אנחנו מאלמים ובציון נאמר נושא אלימותיו שהכונה שצריכים אנו להצטרף אחת אל אחת ורק אז תבנה ותכונן ציון במהרה אם אחת לא' נמצא חשבון לעשות הכנות לגאולת נפשינו ע"כ אנו מברכים על ספירת העומר שלא נמנע לקטנות עומר א' שלא לספור אותו כ"א ואנחנו מאלמים אלומים ויצטרף לחשבון גדול ואז יה"ר שיבנה ביהמ"ק כנ"ל אבל שלא תאמר שנקווה לבנין ציון ליומו של הקב"ה שהוא אלף שנים כאז"ל ע"כ מסיים הך מהרה בימינו' ימי אנוש וזהו יעשה ע"י ימינו שנצרפם חד אל חד כמו א"א שבא בימים וזהו אל תהי מצות העומר קלה בעיניך לספור כל עומר ועומר בפ"ע שהרי ע"י ספירת הקטנים זכה ויזכה זרעו של א"א אחריו לירש את הארץ ע"י שמאלמים אלומים נושא אלומותיו כנ"ל:

בילקוט משלי ר' שלשה המה נפלאו ממני זה פסח מצה ומרור וארבע' לא ידעתי אלו ד' מינים שבלולב כי נפלא הוא בעינינו שאף בזמן הזה שכבר מלאה הארץ דעה וכבר נסו הצללים אשר שכנו כערפל על האומות בכ"ז לא מצאנו עוד מנוח בגוים וירדפו אותנו כמאז ומקדם בימי הבינים כמש"פ פ' וילך "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים" ובמסור' שבבעה"ט, וקראת שמו ישמעאל, וקראת שמו עמנואל, וקראת ישועה חומותיך והכונה שלא לבד בימים הראשונים בעת אשר החשך כסה ארץ ומלואה קראת אותנו הרעה מאו"ה המריעי' לנו מכל עבר ופנה כ"א גם באחרית הימים הנקרא אויפגעקלערטעס צייטאלטער לעת כבר הופיעו החכמה והדעת את ניצוצי זוהרם ע"פ תבל בכ"ז ירעו לכם המצורים אתכם ואם כבר ידעו כלם את ד' למגדלם ועד קטנם וקראת שמו ישמעאל כפי' בעה"ט ישמע אל שכבר שמעו כל העמים כלם קול אלקים חיים ויאמינו שהוא גדול מכל אלקים לא כימים הקדמונים שלא ידעו בני נכר את ד' וגם וקראת שמו עמנואל שהם האו"ה יאמינו יחדיו עמנו ישראל באלקי' עליון וגם יותר מזה וקראת ישועה חומותיך שכבר פתחו לנו שערי ישועה להיות כאזרחי הארץ עמאנציפאטיאן אין זה כ"א מאת ד' היתה זאת ופי' בזה מ"ש בפרשתינו "בסכות תשבו ז' ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות" כי האומה הישראלית תעודתה לשבת כל ימי חייה רק באהל ארעי ולא תוכל לקבוע דירתה כיתד במקום נאמן ואף אם נותנים לנו חירות לפרקים לפרוק. עול הגלות מעל צוארינו ומשפט אזרח הארץ בירגעררעכט גם לנו למנה לא לעולם חוסן ולא לנצח יהי' כי מעט קט מה שקירבנו בימינם דוחים אותנו בשמאלם וזהו בסכות דירות ארעי תשבו ז' ימים שרומז על ז' שביעות חיי האדם ימי שנותינו ע' שנה ואם גם בא עת שכל האזרח בישראל שגם אנו נחשבנו כאזרחים ותושבי הארץ בכ"ז אין אנו בטוחים בזה כ"א עוד ישבו לעתיד בסכות שיהי' מוכרחים לישב עוד פעמים בדירת ארעי כמ"ש בלו"א פ' וישלח לפ' ע"כ ראיתי פניך כראות פני א' ותרצנו והנה פסח ומצה הם סימן לחירות ומרור הוא סימן לעבדות ומירור החיים ע"כ אמר ג' נפלאו ממנו שאחרי הפסח והמצה שכבר יצאנו כבר לחירות ואו"ה כבר שברו את עול הגלות מעל צוארינו עוד הפעם יבוא מרור מרירת הגלות אתמהה? אבל באמת עיקר הסיבה לזה על שאין ישראל באגודה אחת ואין האחדות שורר בינינו שאם אנו כחומה בצורה ואיש אל רעהו יחדיו ידבקו בלי שום פירוד אז אין כל אומה ולשון שולטת בהם ויחן ישראל בלב א' ובאגודה א' אז יוכלו לעמוד נגד ההר אשר יכפו עליהם כגיגית והנה ארבעה מינים שבלולב נודע אשר פירשו זקינינו שהוא סי' לאחדות הגמור ריח בלא טעם וטעם בלא ריח יאגדו אלו עם אלו וזהו אם נפלא בעינינו מדוע אחרי הפסח והמצה יבוא המרור כנ"ל הסבה לזה הוא וארבעה לא ידעתי ארבעה מינים שבלולב שהם סימני אהבה אחוה וריעות המה בעוכרינו על אשר לא ידענו מהם ונתפרדה חבילתינו לאגודות אגודות ויש לכוון בזה מדרז"ל או"ה וישראל באים לדין וא"א יודעים מי נצח את מי אמר הקב"ה יטלו את לולביהם וידעו שאתם הנוצחי' כי או"ה בדעתם לנצח ח"ו את ישראל ולהכריתם ע"י רשעת הגוים אבל כ"ז שישראל נוטלי' את לולבים ונאגדים באגודה אחת אז כל כלי יוצר עליהם לא יצלח וי"ל בזה ד' הילקוט אקרא דישעי' סי' ו' וגר זאב עם כשב הה"ד מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקי' מן העולם כי א' מהאמצעי' היותר משובחים לתווך השלום בינינו הוא בשנזכור תמיד שרק גרים אנחנו עלי ארץ ויום המות מיום הולדו ובכל יום קרב האדם והולך לבית עולמו אשר קטן וגדול שם הוא ולמה נרע איש באחיו אחרי שרק כפסע בינינו ובין המות השווה ומשווה קטן וגדול ולמה יהיו הקנאה והשנאה מפריעי השלום שוררים בינינו אחרי שלא לעולם נשב פה וזהו וגר אם נשווה לנגד עינינו תמיד שרק גרים אנחנו בארץ אשר בין לילה נהי' ובין לילה תמס כעש חמודינו אם זאת נשים על לבינו אז זאב עם כשב יחדיו ישכונו לבטח באין מפריע ואחרי שיום השבת הוא ג"כ יורה על השלום על יום שכלו שבת כמ"ש בשבת מי כעמך ישראל גוי א' בארץ ועוד שדז"ל אקרא דויקהל משה עשו קהלות בכל שבת להיות אגודה אחת וכמ"ש בזוה"ק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הוא אש המחלוקת ע"כ שפיר סמך הילקוט למקרא זה מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקים מן העולם שע"י השלום כל המזיקים קרנם נגדע ואובינו לא יעשו חיל:

שם והקרבתם על הלחם ז' כבשים ובמסור' שבבעה"ט כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם עפמ"ש ז"ל ע"ה אסור לאכול בשר כי הוא נמשל בבהמה ואינו רשאי להמית בהמה לצורך מחייתו כי במה נחשב הוא יותר ממנה רק ע"י התוה"ק העוסק בה נתעלה ביתר שאת על הבהמה והורשה להמיתה לצורך חיי גופו הרם ונשא וגבה ממנה וזהו הרמז שבחג השבועות שבו ניתנה התורה מאורסה לישראל לא לבד הלחם יהי' מאכלו כ"א והקרבתם על הלחם גם כבשים וע"ז הוסיפה המסורה שמעת מ"ת ואילך לא על הלחם לבדו יחי' האדם כ"א על כל מוצא פי ד' מה שהוציא הקב"ה ע"י מאמרו והוא כל הבריאה כלה כמ"ש בי' מאמרות נברא העולם כל שהם תחת רגליו לצרכו ולקיומו וז"ש והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה" שלאחר שבירך אותנו הקב"ה בנתינת תורתו לנו מכאן ולהלן הארץ נתן לבנ"א להנות מכלם:

עוד י"ל עפמ"ש באוה"י פרשתנו בהג"ה בשם רנ"ו שע"כ התוה"ק נקראת לחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי כמו שהלחם צריך לו יגיעה ועבודה רבה לזרוע ולקצור ולטחון ולאפות כ"כ התוה"ק לא יגעתי ומצאתי אל תאמין והנה אף שאז"ל יגעתי ומצאתי תאמין בכ"ז לא יוכל האדם לומר בכחי וחילי לאורייתא מצאתי כדי מדתי כ"א הכל בא ע"י עזר מקדש וסייעתא דשמיא כי רק ד' יתן הטוב וזהו לא על הלחם לבדו ע"י יגיעתו בתורה יחי' האדם לומר שיגיעתו השיגה מחוז חפצו בתורה כ"א על כל מוצא פי ד' מה שחוננו הקב"ה דעה בינה והשכל ע"כ יהיו מקריבים בשבועות עס הלחם שבא רק ע"י יגיעת אדם גם ז' כבשים שהם גדלים גם בלי פעולות האדם להורות נתן שלא על הלחם לבדו כנ"ל וה"ה כמבואר:

שם וספרתם לכם ממחרת השבת הנה הצדוקים אומרים שהוא מחרת השבת ממש ונ' דשטותייהו הוא דאהני להו ואינהו דעביד לגרמייהו הוא דעבדי דהא באמת צריך לדעת למה זה נקרא חג הפסח שבת לדעת חז"ל ומה נשתנה משארי י"ט ונ' דהחילוק שבין שבת ויו"ט הוא דשבת קביעא וקיימא ויו"ט תלוי בקידוש בי"ד כמו שדז"ל אתם אפילו שוגגים וכו' וכ"ז בשאר ימים טובים אבל הפסח הראשון שבו יצאו ממצרים הלא גם הוא לא הי' תלוי בקידוש בי"ד כ"א הקב"ה קראו וקבע מועד צאתם ממצרים ובו ביום הי' פסח ע"כ כיון שפסח הראשון הי' קבוע וקיים כמו שבת שלא נעשה ע"י קביעת בי"ד ע"כ שפיר נקרא כל פסח ע"ש הראשון בשם שבת וכ"ז אי דרשינן אתם אפי' שוגגים כדרשת חז"ל שפיר י"ל החילוק הנ"ל אבל לצדוקים הממאנים בדרשה זו ולדידהו גם כל היו"ט קביעו וקיימו א"כ אין חילוק הנ"ל בין פסח לשאר יו"ט א"כ מ"ש דקראו לפסח שבת ע"כ סוברים דפירושו שבת ממש: שם וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהי' לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם כי ביום מ"ת נקרא נקראנו להיות קדושים ולקבל עלינו עול התורה אבל לא יקשה עלינו קבלת עול מצות באשר נשום לנגד עינינו שבאחרית הימים כל האומות יקבלו עליהם עול מלכות שמים ויהי' ד' אחד ושמו אחד ורק אנו הראשונים שנדע להעריך ערכה כמ"ש מ"מ זכו ישראל לברכת כהנים שאנו הכהנים שברכנו בתורה תחלה ראש וראשון לכל האומות והמה גם המה יבואו לעתיד אחרינו ואחרי שכן לא תכבד העבודה על שלומי אמוני בנ"י בידענו שבאחרית הימים כל העמים ילכו בשם אלקינו ויחזו כי פקודי ד' ישרים וזהו הרמז שעצם היום המקודש הזה קורא אתכם להיות קדושים ע"י קיום התורה ומצותיה אבל לא יקשה בעיניכם וכל מלאכת עבודה לא תעשו בזה שאתם מקבלים עליכם עול המצות כי תדעו שחקת עולם לדורותיכם שלדורות הבאים אחריכם ברוב הימים החק אשר נתן לע"ע רק לישראל יהי' חקת "עולם" שתהא לחוק ומשפט לכל באי עולם:

עוד י"ל עפמ"ש פ' בלק "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" כי שונאינו מנדינו בראותם שרוב מבני ישראל עוסקים רק במלאכות קלות ונקיות ועבודת קשות כמו לבנות בתים וכדומה ירחיקו ע"כ יתלוננו עלינו ואומרים נרפים ועצלים אנחנו אבל באמת אין העצלות ורפיון עיקר הסיבה לזה כ"א כמ"ש ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש שאו"ה להם התעודה לעבוד את האדמה בכל מאמצי כחם אבל לנו התעודה לעבוד עבודת הקדש להפיץ דעת ואמונה בקרב תבל ועבודת הארץ רק מה שהוא הכרחי וא"א בלעדה לחיות נעבוד אבל עיקר כחינו וחילינו לאורייתא להשתדל להיות כהני ד' ותורה יבקשו מפינו ע"כ אנו מונעי' א"ע מעבדות קשות המפרכות הגוף אחרי שאין זאת תעודתינו וז"ש לא הביט און ביעקב הקב"ה לא יראה את זאת לאון ועמל ופוקה מה שלא ראה עמל בישראל שישראל אינם עוסקים בעבודת עול וטרחא יתירה והטעם כי ד' אלקיו עמו כל תע דתינו עלי ארץ הוא לפרסם אלקותו ית"ש ותרועת מלך בו כמו בעת שמוליכים מלך על כסא כבודו יעירו ויריעו בקול יחי המלך כ"כ בנו התרועה והפירסום כרוזא קרי בחיל מלכותו ית"ש ע"כ אין לנו לעמול ולטרוח בעבודת הארץ כי לנו עבודת הקדש ניתנה למנה וז"ש וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש ע"י מתן תורה הוטל עליכם החוב הקדוש לקרוא לכל בא עולם לקדש א"ע לקדש את השם ועי"כ כל מלאכת עבודה לא תעשו אין מן הצורך לכם לעמול ולטרוח ולייגע בזיעת אף לעבודת הארץ כ"א תשתדלו שהתורה תהי' חקת עולם שכל העולם כלו ישימה לחק עליו זהו עיקר תעודתכם אבל לא מלאכת עבודה:

שם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשי' וכו' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני ד' אני ד' כי האנשים הצבועים אשר אין תוכם כברם ויתראו לעין כל כקדושים ובקרבם ישימו ארבם אחרי שהאדם לא יראה ללבב ולא ידע בו ובמה שבתוכו רק האלקים חוקר כליות ולב ויודע כי רעות בקרבם הוא יעניש את הצבועי' וזהו איש אשר יקרב אל הקדשים ולעין הרואה קדוש יאמר לו אבל באמת וטומאתו עליו רק שלא נגלה בהתי' אז ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ד' באשר רק אני יודע נסתרות ובוחן כליות ולב:

שם אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב וכו' דבר יום ביומו עפמ"ש בלו"א ריש פרשתינו לפ' מאז"ל על קרא דאמור אל הכהנים הה"ד יום ליום יביע אומר שבאמת יום ליום יביע אומר ושמים מספרים כבוד אל רק בשביל קול המונה של רומי לא נשמע קול גלגל חמה שטרדות העולם יאטימו אזנם משמוע הקול אשר יום ליום יביע אבל הכהנים הנגשים אל ד' יתקדשו ואין להם טרדת פרנסה באמת להם יום ליום יביע עיי"ש ואחרי שלא ניתנו שבתות ויו"ט אלא לעסוק בהם בתורה ויהי' כל מלאכתך עשויי' גם הימים המקודשים מסוגלי' לשמוע את קול אלקים חיים מדבר מגלגל היומי וז"ש אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קדש ובהם ינוחו יגיע כח ותנזרו מכל מלאכת עבודה ורק להקריב אשה לד' ועי"כ תזכו לשמוע בהם דבר יום ביומו מה שיום ליום יביע אומר:

תוכן העניינים

לוח ארז החדש על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה