אור ברסלב

לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר

סימן לה

סימן לד

ביאור נכון לסוגיא דסוף מסכת נדה והוא סיום לש"ס וגם ביאור נכון לסוגיא דמגילה (דף כח ע"ב):

הבינני ואצרה תורתיך ואשמרנה בכל לב:

בסוף מסכת נדה לסיום הש"ס סידר רבינו ורב אשי מסדרי הש"ס המימרא דתנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות עכ"ל הש"ס רק קודם לזה מיירי הסוגיא דסוף נדה הנ"ל בענין י"א יום שבין נדה לנדה לכן גם אני הננס אלך בעיקבות דרבנן ואבאר ענין אחד קודם שאתחיל לדבר דברינו בענין הסיום לש"ס והוא בענין השגה הגדולה שהשיגו כל גדולי הפוסקים על דעת הרמב"ם בענין החשבון דאורייתא בין יומי נדה ליומי זיבה וכו' (הלא היא כתובה לעיל בסי' כ"ז ולא אכפול הדבר והרוצה לעיין יעיין שם) וכאן בהסוף המימרא צריך ביאור (א) למה בחרו מסדרי הש"ס דוקא במימרא הנ"ל לסיום הש"ס (ועיין בתוספת כאן ד"ה תנא) (ב) דהמימרא הנ"ל מובא עוד במסכת מגילה בשינוי לשון מכמו בכאן דגרסינן התם במגילה (דף כח ע"ב) ודאשתמש בתגא חלף תני ריש לקיש (עיין בערוך ערך תג הגיה שם אמר ריש לקיש) זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרי של תורה ואמר עולא לשתמש אינש במאן דתני ארבעה ולא לשתמש במאן דמתני ארבעה כי הא דריש לקיש הוה אזיל באורחא מטא לעורקמא דמיא אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה וקא מעבר לי' א"ל קרית אמר לי' קרינא תנית תנינא ארבעה סידרי משנה אמר לי' פסלת לך ארבעה טורי וטענת בר לקישא אכתפך שדי בר לקישא למיא א"ל ניחא לי דאשמיעה למר אי הכי גמור מיני הא מילתא דאמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפי דם כתרדל יושבת עליו שבעה נקיים. תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות עכ"ל המימרא שם:

הנה בסוגיא הנ"ל קשה כמה קושיות ונספרם אחד אחד (א) דכל המעשה הוא מוקשה וקשה להולמה מרישא לסיפא דהרי הוא מעשה לסחור דעולא פסק וסובר דלא אסור להשתמש אלא במאן דמתני ארבעה (פירוש גמרא) אבל במי דתני ארבעה (פירוש משנה) מותר והביא מעשה לסתור מדריש לקיש דההוא גברי לא אמר אלא דתני ארבעה (וכבר הרגיש בזה הר"ן שם וכמ"ש המהרש"א שם) (ב) מאי הלשון אי הכי (וכבר הקשה זה הקושיא המהרש"א ז"ל שם) (ג) דלכאורה רב עולא וריש לקיש חולקין זה בזה דר"ל אסר להשתמש אפי' במי ששונה הלכות (פירוש משנה כן פירש רש"י שבאלפס) ודעת רב עולא אינו כן כנ"ל והוה לי' למימר עולא אמר ולא בלשון אמר עולא (ועיין בכללי הש"ס במבוא התלמוד) (ד) מפני מה בחר ריש לקיש לומר לההוא גברי דוקא מימרא דר' זירא ולא מימרא אחריתא (ה) מה סמיכת הפרשה הך דתני דבי אליהו לההוא מעשה דגבי הנ"ל (ו) מפני מה בנדה הלשון בכל יום ובמגילה הנ"ל השמיטו התרי תיבות הנ"ל (ז) בנדה הלשון שהוא בן העולם הבא בה' הידיעה ובמגילה הלשון שהוא בן עולם הבא בלי ה' הידיעה הלא דבר הוא (ח) מאי הי' השקלי' וטריא בין ההוא גברא לבין ריש לקיש דר"ל אמר לי' שדא בר לקישא במיא וההוא גברא א"ל דניחא לי דאשמיענה למר ופירש"י ז"ל שאשמש לאדוני ושימש זה איני יודע מה הוא וממ"נ אי ההוא גברא עביד כהלכה למה מיאון ר"ל ואי ריש לקיש עביד כהלכה למה עביד ההוא גברא הכי:

ונראה לומר בזה וליישב כל הקושיות שיעלה הכל כמין חומר בעז"ה וזהו דידוע מהמעשה שהובא בגמרא הנ"ל לפני זה דריש לקיש מיקר הוה מייקר להאיש השונה הלכות (פי' משניות כפירש"י שם) עד שהספיד אאדם כזה ויי חסריה ארעא דישראל גברא רבא וכיון דהי' יקר ונעלה במאוד בעיניו כל השונה הלכות על כן המשנה דאבות דאסרו להשתמש בתגא של תורה על כרחיך מיירי המשנה אפי' במי ששונה רק משניות לבד אפ"ה אסור להשתמש בו לכן פסק ריש לקיש דאסור להשתמש אפי' במי ששונה הלכות והנה הד"מ ביו"ד סי' רמ"ג הביא בשם רבינו ירוחם נתיב ב' והובא להלכה בהגהות רמ"א סימן הנ"ל סעי' וא"ו שיקדים לשמש במי ששונה הלכות קודם שישמש במי ששונה גמרא (ולכאורה קשה לי כיון דאסרו לשמש במי ששונה הלכות כמו שמובא בהגהות רמ"א הנ"ל האיך שייך בזה דין קדימה רק דזהו ידיע כי כל מסכת אבות אינם אמורים לעצם הדין רק כל הענינים שכתבו ודיברו שם אינם רק למידות חסידות כמ"ש בזה הגאון בתפארת ישראל בפירושו למס' אבות ויצא לו זה מגמרא דב"ק (דף ל' ע"א) דהרוצה למהוי חסידא לקיים מילי דאבות עיי"ש וכיון שכל הדין הנ"ל נובע ממסכת אבות הנ"ל ומה שאסר המשנה אינה אלא מצד מידת חסידות לכן יפה כתב רבינו ירוחם שאם אינה רוצה לקיים הדין כתקונה אפ"ה מי ששונה הלכות הוא קודם לשמש ממי ששונה גמרא ובזה ניחא לי מה שהשמיטו הטור והרמב"ם והמחבר הדין הנ"ל דהם לא העתיקו בספריהם רק הדבר השייך לעצם הדין ולא השייך למידות חסידות וכבר הארכתי בזה בתשובתי בזה בענין הנ"ל ואין כאן מקום להאריך) לכן רב עולא סובר נמי כריש לקיש דאסור לשמש אפי' במי ששונה רק הלכות רק שאמר דבר חדש ולהוסיף על ריש לקיש בא וזהו היכא דעומדים לפניו שני תלמידי חכמים אחד ששונה משנה ואחד ששונה גמרא (ובאופן שמותר להשתמש בשניהם כדרך שיתבארו בסמוך כגון תלמוד ורב) מי ומי הוא הקודם ופסק דלהשתמש במאן דתני ולא במאן דמתני ודמיון בזה הוא כמו האיבעיא דשבת בפ' מי שהחשיך (דף קנג ע"א) בהדין דנותן כיסו יעוי"ש:

לכן לא אמר בגמרא עולא אמר דהוה משמע דבא לחלוק רק אמר עולא דמשמע דלעצם הדין לא פליגי אהדדי רק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולעצם הדין שניהם לדבר אחד נתכוונו דאסור להשתמש אפי' במי ששונה רק משניות לכן הביא ע"ז ראי' ממעשה דר"ל ולא הוי מעשה לסתור ואמרו כי הא דר"ל וכו' דהנה ידוע הפלוגתא דבין הרמב"ם והרא"ש בדין זקן ואינו לפי כבודו דהרמב"ם בפי"ג מה' רוצח ה"ד בדין פריקה וטעינה ובה' גזילה ואבידה פי"א הי"ז בדיני השבת אבידה פסק דההולך בדרך הטוב והישר ורוצה לעשות לפנים משורת הדין עושה ויצא לו זה מעובדא דפ' אילו מציאות (דף ל' ע"ב) בההוא גברי דפגע ביה ר' ישמעאל דדרי פתכא דאופי אותבינהו וקא מיתפח אמר לי' דלי לי אמר לי' כמה שווין א"ל פלגא דזוזא יהיב לי' פלגא דזוזי ואפקרא וכו' עד דמסיק התם ר' ישמעאל בר' יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד והרא"ש בפרק הנ"ל סי' כ"א כתב ופסק דכיון שפטרה התורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד התורה במקום שאינו חייב ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחויב בו לא יזלזל בספק איסור והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יותר ממונו ויעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו עכ"ל וב' הדיעות מובא בטור חו"מ סי' רע"ב וכתב ע"ז הפרישה דהגם שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול על כבודו דוקא אמרו אבל לנהוג בעצמו זילותא אסור מפני כבוד התורה וכו' ובחו"מ סי' רס"ג סעי' ג' פסק המחבר כהרמב"ם והרמ"א פסק כהרא"ש:

ובפלוגתא הנ"ל הי' ג"כ השקלי' וטרי' דההוא גברי על ריש לקיש דהנה ההוא גברי הי' ת"ת דתנינא ארבעה סידרי משנה (ומה דתנינא ארבעה ולא ששה יתבאר לקמן בעזר"ה) וסבירא לי' כדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דמותר לי' לעשות לפנים משורת הדין הגם דיזלזל על ידי זה בכבודו לכן ארכביה אכתפיה וקא מעבר לי' ור"ל סבירא לי' כדעת הרא"ש דאסור לזקן ואינו לפי כבודו לזלזל בכבודו בעצמו לכן תיכף כשארכביה על כתפיה עלה בדעתו לשאול לי' אם הוא ת"ח כי כשראה ההתלהבות של האיש הנ"ל שרצה לכבדו בכבוד גדול כזה להרכיב על כתיפו מסתמא הוא ח"ת כי בזמן התלמוד היו הע"ה שונאים לת"ח כמאמר ר' עקיבא כשהייתי ע"ה וכו' והבין שהוא ח"ח רק כמה גדול בחורה לא הי' ידע לכן שאל לי' תיכף קרית ואח"כ שאל לי' חניח וכשהבין מתשובתו דרב כחו בתורה אמר לי' א"כ אסור לך לזלזל בכבודך הגם שרוצה לעשות לפנים משורת הדין אבל על כל פנים אסור עתה כדעת הרא"ש לעשות זה לכן אמר לי' שדא בר לקישא במיא וכיון שראה ההוא גברי שאינו רוצה בשום אופן לקבל ממנו המשרה הנ"ל התחכם ואמר ניחא לי דאשמעיה למר ואינו ר"ל דניחא לי' לשמש לריש לקיש דזה ראה ריש לקיש ולא רצה לקבל ממנו השימוש הנ"ל מטעם דלפי דעתו אסור הוא מצד הדין וא"כ מה הואיל לי' התירוץ דניחא לי' אלא דרצה לומר דההוא גברי התחכם דכיון שראה שאינו רוצה לקבל ממנו השימוש הנ"ל מצד שאסור מצד הדין לפי דעת ריש לקיש ע"ז אמר יש לי עצה נכונה שאוכל לעשות השימוש הנ"ל ור"ל יוכל לקבל זה מצד הדין לכן אמר ניחא לי דאשמעיה למר רצה לומר שרוצה אני לשמש ת"ח ואהיה תלמוד למר (והגמרא ישתמשו בלשון זה בכמה מקומות כמו גדולה שמושה יותר מלמודה) ועי"ז יוכל אני להרכיב לך על כתיפי כמקדם דהנה ידוע הדין בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ט דכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמוד עושה לרבו ובעבד הדין. מבואר בסי' רס"ז סעי' כ"ד ובשו"ע חו"מ סי' קצ"ו סעי' ג' דאם הגביה העבד לרב לצורך תשמיש קנאו:

ועל זה אמר לי' ריש לקיש אי הכי רצה לומר כיון דבהתחכמות כזה רוצה טוב הוא מאוד אבל יש בזה שני מניעות (א) דמבואר בגמרא דתענית (דף י' ע"ב) על פסוק דאל תרגיזו בדרך דאסור לעיין בדבר הלכה והובא זה להלכה בשו"ע או"ח סי' ק"י בבאה"ט סק"ו והטעם הוא משום דכל הדרכים הם בחזקת סכנה ודילמא אחי לאטרודא ומכש"כ במים דמטעם זה אמרו חז"ל הספנים רובן חסידים (ב) דמבואר בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב הנ"ל סעיף ל' דכל הדברים והדינים שבין תלמוד להרב הוא דוקא ברבו מובהק שרוב חכמתו ממנו וזה אי אפשר על רגל אחת ואיך אעשה מחמת השני מניעות הנ"ל לכן אמר גמיר מיני הא מילתא דאמר ר' זירא וכו' ור"ל דמבואר בסעיף ל' הנ"ל בהג"ה בשם מהרי"ק דאין עיקור הרבנות תלוי במי שלמדו הפילפול והחילוקים רק במי שלמדו פסק הלכה והעמידו על האמת והיושר:

וא"כ בזה הדין דר' זירא יפול השני המניעות הנ"ל דמבואר בתענית הנ"ל דהא דאסור ללמוד בדרך היינו בדרך עיון אבל בדבר שאין צריך עיון מותר וצריך ללמוד והנה בברכות (דף לא ע"א) אמרינן אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה והיכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דר' זירא דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן דאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים רבא אמר כי הא דר' הושעיא דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וכו' ואי בעית אימא כי הא דרב הונא דאמר רב הונא אמר זעירא המקיז דם בבהמות קדשים אסור בהנאה ומועלין בה עכ"ל הגמרא וצריך ביאור במאי פליגי אביי ורבא וגם רבא עם האיבע"א דקשה לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא דאופן כזה שייך היכי דיש שלשה דינים מחולקים זה מזה בזה אמרינן מר אמר חדא וכו' אבל בזה דהש"ס לא בא אלא לפרש ולדמות דהיכי דמי הלכה פסוקה א"כ מה לי בציור ודמיון כזה או כזה:

והנלענ"ד דהנה הפני יהושע הקשה מסוגיא זו על פירש"י בגמרא דב"מ (דף פח ע"ב) דפירש בסוגיא שם דהא דאמר ר' ינאי שם אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית והקשה הגמרא שם ע"ז ותירצו שם שני תירוצים ופירש"י שם על התירוץ השני והא דאמר בעלמא גבי חבר שמח והניח מגורה מלאה פירות מעיקרא אימר דלא טביל כר' אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו וכו' לית לי' האי תירוצא והקשה הפנ"י מסוגיא דברכות הנ"ל דמבואר דהילכתא דר' הושעיא הוא הלכה פסוקה בלי שום חולק ולפי דעת רש"י ז"ל מבואר דלתירוצא בתרא לית להוא הא דר' הושעיא עיי"ש:

לכן אומר אני דהיא הנותנת וקושייתו הוא תירוצי דהנה השלשה ציורים והדמיונות הנ"ל דברכות הם מחולקים וזה למעלה מזה הם דאביי סובר דהיכי דמי הלכה פסוקה היינו היכי דהוא מושלל מכל וכל היינו שלא יהי' שום חולק על עצם הדין וגם שלא יהא קושיא מצד אחר וגם שלא יהא קושיא מצד עצמו ואם חסר אחד מכל אילו לא הוה בכלל הלכה פסוקה ורבא סובר כיון שאין שום חולק על עצם הדין וגם מצד עצמו אין שום קושיא לא איכפת לן אם יש לה קושיא מצד אחר כהא דר' הושעיא דלתירץ האחרון דהגמרא דב"מ הנ"ל אינו עולה הסוגיא כר' הושעיא מ"מ הוי בכלל הלכה פסוקה והאיבע"א סובר דאפי' יש לה קושיא מצד עצמה כי הא דרב הונא דהגמרא במעילה (דף יב ע"ב) הקשו שני קושית על עצם הדין ומתרץ שם מ"מ כיון דעל עצם הדין אין שום חולק הוי ג"כ בכלל הלכה פסוקה וזה ברור:

לכן כאן במעשה דההוא גברא תפס ריש לקיש ההלכה פסוקה דר' זירא דאין שום חולק על עצם הדין ולא שום קושיא לא מצד עצמו ולא מצד אחר וכיון דהעמידו על האמת והיושר בדין דר' זירא הנ"ל נעשה לו תלמיד והוא נעשה ליה רב רק מחמת דבעינן רוב חכמתו מהרב וריש לקיש לא אמר לי' רק הלכה אחת לכן מסיים חנא דבי אליהו וכו' והוא דהנה אמרינן בגמרא דב"מ (דף לג ע"א) אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ומובא להלכה בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"ד ובש"ע חו"מ סי' רס"ד סעיף ב' וא"כ מפני מה הוא חשיבת רבו הוא רק מחמת שמביאו לחיי העוה"ב וכל השונה הלכות (ר"ל הלכה פסוקה דהעמידו בזה על האמת והיושר כנ"ל במהרי"ק) הוא ג"כ בן העוה"ב ועל זה סמך ריש לקיש כיון שלמדו לההוא גברא הלכה פסוקה ובזה הביאו לחיי העוה"ב לא גרע בזה מרבו מובהק ומותר לקבל ממנו השירות וההוא גברא מותר לעשות בזה לפנים משורת הדין וכש"כ שהוא מותר לעצם הדין וכנ"ל ולכן מסיים בעל המאמר בחני דבי אליהו הנ"ל וכנ"ל:

ומעתה נחזור למסכת נדה שהתחלנו הנה בסוף פרק ד' דמסכת אבות אמרינן ר' אליעזר (בן) חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות ובסוף פ"ק דמסכת חגיגה חשיב שם מילתא אחרינא וקאמר על זה דהן והן גופי תורה ופי' התיו"ט ע"ז משום דהתם חשיב הדברים שהם כתובים בתורה וכאן חשב הדברים שהם מסופקים כגון קינין שרצה לומר אם נתערבה חובה בנדבה. ונדה ר"ל נדה שאבדה ווסתה שהדברים האלו הם עיקרן בתורה שבעל פה שבכתב אי אפשר לספקן (שקמא שמיא גליא) לכן קאמר גופי הלכות ומה שחשב רק אלו כתב התיו"ט וגם התפארת ישראל שם שקינין אינו נוהג רק בזמן שבית המקדש קיים ופחתי נדה נמי על כל פנים נראים מאוס ומגונה ושניהן רק חשבונא בעלמא אפ"ה הן הן גופי הלכות התורה שרשאי לעשות עיקר לימודו בהן (ועיין בכ"מ סוף פ"ד מה' יסודי התורה):

היוצא מדבריהם לפנע"ד עם קצת מטעמים משלי הוא כך שהב' הלכות היינו קינין (ור"ל סדר קדשים) ופתחי נדה (ר"ל סדר טהרות) שהסברא נותנ' שאין צריך ללמוד עכשיו בזמה"ז סדר קדשים אין צריך ללמוד מפני שכל הסדר אינו מדבר רק מהדינים שהי' נוהג בזמן הבית וסדר טהרות ג"כ הוא כך ואפי' מסכת נדה רובא דרובא אין לנו עסק בהן מצד דהלכה פסוקה אצלינו דהלכה כר' זירא דבנות ישראל החמירו על עצמן דאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים וכל הספיקות של פתתי נדה אין לנו צורך בהן לפי"ז לכן קאמר התנא דהן הן גופי הלכות דרשאי וצריך לקבוע בהן כמו בכל הד' סדרים:

לכן כשסידרו מסדרי הש"ס כל הששה סדרי חששו שמא יעלו על דעת אחד מישראל לומר שהעיקר הלימוד צריך להיות בהארבעה הסדרים ולא יותר כמו דאמרינן בגמרא דב"מ פרק אילו מציאות לעולם הוי רץ למשנה לכן סיים תנא דבי אליהו כל השונה הלכות רצה לומר הני הלכות שדברו מזה בפ"ג דאבות והיינו קינין דהוא סדר קדשים ופתחי נדה שהוא סדר טהרות (דהכלל נכלול בהפרט) בכל יום ר"ל דאמרינן בגמרא דקידושין (דף ל' ע"א) לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא (ופריך הגמרא ומי יודע כמה חיו (ומשני הגמרא) לא צריכה ליומי וכן הוא בש"ע יו"ד סי' רמ"ו סעי' ד' ופסק הרמ"א שם דתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא ובמשנה ובגמרא אדם יוצא ידי חובתי בשביל הכל ולכן קאמר דבכל יום שהוא מחויב ללמוד בש"ס בבלי לצאת ידי חובתו אי לומד ההלכות האילו הגם שאין צריך ואינם שייכים הנך הלכות לזמן הזה מ"מ יוצא ידי החוב שחייב אדם בכל יום מובטח שהוא בן עולם הבא ור"ל דבשני ההלכות הנ"ל יקנה ג"כ העולם הבא המוכן להלומד בכל יום כמובא בלשון הרמ"א שם ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא וכו' לכן כתב כאן העולם הבא בהה' הידיעה.

ולדעתי דבזה הטעות טעה ההוא גברא דפגע בי' ריש לקיש דהוי תני ארבעה סדרי ולא הנך שני הסדרים ורמז רמז לי' בהנך. מימרא דבי אליהו ג"כ כנ"ל משום דכיון דהלכה פסוקה דאמר לי' ריש לקיש הי' הא דר' זירא ומשמע מזה לכאורה דאדרבה דנתן לי' ריש לקיש תוקף ועוז ע"ז דצדק מאוד במה שאינו לומר הנך השני סדרים מטעם כנ"ל לכן מסיים הבעל המימרי בהך דתני דבי אליהו הנ"ל דטעה בזה וזה מה שרצינו לבאר בעזר"ה:

והנה צריך לדעת על מה ולמה סיים רבינו הקדוש המשנה באות מ' ורבינא ורב אשי מסדרי הש"ס סיימו באות ת' וגם צריך לעיון שמפני מה שבהך תיבה עצמו שהתחילו המשנה והגמרא באותה התיבה עצמה סיימו המשנה והגמרא שהמשנה התחילו באות מ' מאימתי וסיים במ' בתיבות בשלום והגמרא התחילו באות ת' תנא היכי קאי וכו' וסיימו באות ת' הלכות הלא דבר הוא:

ונראה לפענ"ד לומר בזה דהענין הוא כך כי ידוע אורייתא וקוב"ה חד הוא כמ"ש בזוהר הקדוש וידוע מאמרם ז"ל בשבת (דף נה ע"א) דחותמו של הקב"ה הוא אמת וכביכול נהג הקב"ה בזה מידת בשר ודם שמידת בשר ודם כשעושה ספר חותם עצמו עליו כדי לידע לדורות הבאים שמבטן מי יצאו הדברים (עיין בס' שם הגדולים מהגאון חיד"א ובשו"ת ברכ"י מ"ש בזה) לכן נהג הקב"ה ג"כ כנ"ל וידוע הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה כולם מפי הגבורה שמענום כדאמרינן בברכות (דף ה' ע"א) אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם לוחות אלו עשרת הדברות תורה זו מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבת אלו נביאים וכתובים להורותם זה גמרא מלמד שכולם נתנו למשה מסיני ובמגילה (דף יט ע"ב) ג"כ אמרינן שהראהו הקב"ה למשה דיקדוקי תורה ודיקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים להתחדש ומבואר מכל זה שבשם תורה נכלל משנה וגמרא שהם המשלימים התרי"ג מצות ומביאין לתכלית השלימות שמבאר בהם כללותיהם ופרטותיהם כמו שהארכנו בהם במקום אחר (עיין בס' עבודת הקודש להמקובל מאיר בן גבאי בשער היחוד פרק כ"ב מ"ש בזה) לכן כשהתחיל הקב"ה ליתן לנו אח התורה חתם את התורה בחותם שלו בתיבת אמת היינו בהתחלת העשרת הדברות שבהם נכלל כל התרי"ג מצות כידוע (והרמב"ן ז"ל עשה חיבור בפ"ע (והוא בפירושו על שיר השירים) על זה האיך יוצא כל התרי"ג מצות מכל דיבור ודיבור מהעשרת הדברות עיי"ש) והתחיל באות א' מתיבת אמת (גם אנכי בגימטריא ט' במספר קטן שהוא גימטריא אמת) והתחיל אנכי ה' אלהיך והניח להאות המ' ולהאות הת' מתיבת אמת למשנה ולגמרא:

ולכן רבינו הקדוש ידע מכל זה והציץ ברוח קדשו שלהמשנה שייך האות מ' מתיבת אמת לכן התחיל המשנה באות מ' מאימתי קורין את שמע וכשבא רבינא ורב אשי וידעו ג"כ שעליהם מוטל להשלים האות ת' שבאות אמת לכן התחילו באות ת' תנא היכי קאי דקתני מאימתי וגם רמזו בתיבת מאימתי כל התיבה בשלימות ביושר כשנשליך אות מ' מתיבת מאימתי יהי' נקרא אמת ולכן כשסיימו המשנה והגמרא סיימו ג"כ באותו האות עצמו כי רבינו הקדוש סיים בתיבת בשלום באות מ' ורבינא ורב אשי סיימו בתיבת הלכות באות ת' ונעשו סופן בתחילתן ותחילתן בסופן והניחו חתימתן בין בתחילתו ובין בסופו:

ומה ששינו מסדר הקב"ה שהוא לא הניח חותמו הקדוש אלא בתחילת התרי"ג מצות ולא בסופו והם עשו בין בתחילה ובין בסופה הוא מטעם מאמרם ז"ל בכמה מקומות דברי תורה אין צריכים חיזוק ודברי סופרים צריכין חיזוק וכדי לחזק הענין מדרך התורה לחזור הדבר שני פעמים לחיזוק הדבר כמו שאמרו חז"ל באבות מאוד מאוד הוי שפל רות וכמ"ש ע"ז הדרישה והב"ח על דברי הטור יו"ד סי' קס וסי' של"ו ובאה"ע סי' כ"א ובחו"מ סי' ט' עיי"ש והגם שהקב"ה לא סיים באותו האות כמו שהתחיל מ"מ על ידי רמז חתם בסופו ג"כ בתיבת אמת (וגם בתחילת התורה רמז ג"כ חתימתו שהוא אמת כי בראשית ברא אלהים הסופי תיבת הוא אמת) דהנה אמת במספר קטן הוא בגימטריא ט' והתיבות של כל הסוף חומשי תורה הם ג"כ בגימטריא ט' חומש בראשית בתיבת במצרים אות מ' וחומש שמות בתיבת מסעיהם אות מ' וחומש ויקרא בתיבת סיני אות יו"ד וחומש במדבר בתיבת ירחו אות וא"ו וחומש דברים בחיבת ישראל אות ל' בס"ה עולה קכ"ו. וקכ"ו עולה ט' במספר קטן כמו המספר קטן של תיבת אמת שעולה גם ט' וד"ל. ברוך המקום שנתן לנו תורת אמת וחתם את תורתו באות אמת וברוך השם שהנחנו בדרך האמת להקשות ולפרק בפילפולי של תורה שכל נתיבותיה שלום ואמת וה' יתן עוז לנו ולכל בני ישראל להתחיל ולסיים את התורה ברוב עוז וחדוה אמן:

עוד אחת אני מדבר לסיום התורה.

כתיב ותחסרהו מעט מאלהים. להבין הענין מה שאמרו חז"ל ע"ז נ' שערי בינה יש בעולם והענין מ"ט פנים בתורה וע' פנים לתורה וגם להבין מפני מה אמרו ושינו בלשונם במ"ט פנים אמרו בלשון בתורה בב' ובע' פנים אמרו בלשונם בל' לתורה הלא דבר הוא והענין הוא כך דהנה ידוע בזוהר הקדוש ובספרי המקובלים דיש שמות קדושים זו למעלה מזו שם מ"ב ושם ע"ב היוצא מפסוק ויס"ע ויב"א וי"ט וכו' כידוע והוא ע"ב צירופים זה למעלה מזה וידוע שהתורה כולו שמותיו של הקב"ה ובכל צירוף וצירוף של ע"ב הצירופים נכלל כל התורה כולה במדריגה זו למעלה מזו למשל בצירוף הא' של צירוף ע"ב מרמז רזין דרזין של התורה ובצירוף הב' שהוא נכלל במדריגה אחת גדול מצירוף הא' מרמז סודות גדולות מרזין דצירוף התורה שהוא כנגד צירוף הב' וכן עד צירוף ע"ב:

וידוע שיש ז' ספירות וג' עולה על גביהם שהוא כתר חכמה בינה וכל אחד מהג' הוא כלול מהז' ספירות כנודע מספרי המקובלים באריכות מזה ועשרה פעמים שבעה ספירות הם שבעים ספירות וכנגדן יש שבעים פנים לתורה שהוא סודות התורה בסוד נכנס יי"ן יצא סו"ד כמאמר חז"ל וב' סודות האחרונות שהוא כנגד צירוף הב' האחרונות של שם ע"ב הם סודות ורזין דרזין התורה שם בבחינת אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה נאמרה והוא בבחינת עולמות דלית להון שאלה ותפיסה כלל שהם בבחינת מה כידוע ליודעי חן שהוא מרומז בתיבת אלקים שהוא אל. מה. מי. כידוע בזוהר הקדוש בכמה מקומות לכן כנגדן יש שבעים סנהדרין כאמור בפסוק אספה לי שבעים איש ובאמת היו ע"ב סנהדרין כדתנן בידים מקובל אני מע"ב זקן וכו' משום דב' האחרונים היו כנגד הב' צירופי האחרונות של צירופי הע"ב שהם בבחינת אתר דלית בה שאלה כלל ולכן האחרון שבהאחרונים הי' נקרא מופלא שבסנהדרין על דרך במופלא ממך על תדרוש ולכן אלדד ומידד היו מתנבאים במחנה ולא יצאו חוצה מפני שהיו הב' האחרונים שהם בבחינת במכוסה ממך אל תחקר ולכן אמר יהושע למשה רבינו ע"ה אדני משה כלאם. רצה לומר שראה שהם בבחינה גדולה עד מאד שהם כנגד ב' עולמות וצירופים שאין עומדים בשאלה כלל. מה. ומי. וכלאם הוא מלשון בית הכלא שהאנשים המובאים שם הם מכוסים מבני אדם ולכן השיב לו משה רבינו ע"ה על זה המקנא אתה לי וכו':

והנה ידוע בדבר שנשתלשל מלמעלה למטה הסוף של מעלה נעשה תחילה למטה שהוא בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה כמו שכתב הגאון הגדול מפלאצק בהגדה ברכת השיר שחיבר שכ' על המאמר ובמופתים זה הדם לענין המטה של העשרה מכות שנחקקים עליו שמכה הראשונה דם והאחרונה מכות בכורות למעלה הם בהיפך שהאחרונה היתה שם מכות דם עיי"ש וא"כ לפי זה כאשר נשתלשל התורה מן השמים שהי' נטמן אצלו קודם בריאות העולם כמאמר הכתוב ואהי' אצלו אמון ותחילת התורה הוא מלמטה באות ב' בתיבת בראשית ובסוף הוא באות ל' ישראל. א"כ הוא מלמעלה להיפך שהתחלת התורה הוא ישראל באות ל' והסוף התורה הוא בב' באות בראשית כמשל אם אחד עומד ומוריד איזה דבר למטה לאחוז בו העומד למטה הנה העומד למטה אחז בקצה התחתון לכן במעשה דתלמי המלך דהע' זקנים כתבו לו התורה וכתבו אלקים ברא בראשית אין הכוונה שלהם לכתוב רק בסירוגין אלא כוונה עמוקה היתה בזה שרמזו לי' בזה שהתורה שלנו יש סודות התורה למעלה למעלה שהרי בתורה שלמעלה נכתב אלקים ברא בראשית וכנ"ל כדבר הנקרא מלמטה למעלה ולא כמו שדימה המלך שהתורה שלנו הם רק כפשוטו ולדעתי זה הפירוש דמאמר חז"ל בברכות (דף נה ע"א) גבי משכן ארון וכלים ומשה היפך ואמר לבצלאל ארון וכלים ומשכן והשיב לו בצלאל כלים שאעשה לי היכן אכנס ואמר משה רבינו ע"ה ע"ז שמא בצל אל היית ור"ל בתורה שלמעלה כתוב כך משכן ארון וכלים אבל בתורה שלמטה הי' כתוב בהיפך ארון כלים ומשכן וכנ"ל בהיפך אתוון לכן אמר לבצלאל שמא בצל אל היית ומשם למדת שכתב בהיפך שלמטה משכן ארון וכלים:

והנה כל מה שנדברנו עד כה הוא רק בתורה שהוא למעלה מן השמים שהוא נכלל מעשר ספירות אבל בתורה שלנו שהשלשה ספירות הראשונות שהם כתר חכמה בינה שהם מהספירות שאין לנו שום תפיסה כלל וכלל שהם עומדים גם כן בשאלות מה. ומי. נשתלשל לנו התורה מלמעלה למטה רק בבחינת ז' ספירות שהם מחסד ולמטה עד מלכות וכל אחד נכלול מהשבעה ספירות כנודע חסד שבחסד גבורה שבחסד וכו' עד מלכות שבמלכות (שלכן היתה הסתלקות של רשב"י בל"ג בעומר ספירה הוד שבהוד כנודע) שהוא מ"ט ספירות ולכן ניתן התורה בחג שבועות שלאחר שנשתלשלו השבעה ספירות הנכלול מז' ספירות שהוא מלכות שבמלכות תיכף ניתן התורה שהוא לאחר נקיון הג' ספירות הראשונות שנכלל מז' ספירות שהם בס"ה כ"א ספירות ונשאר רק מ"ט ספירות:

ולכן אמרו מ"ט פנים בתורה בב' ר"ל בתורה שלנו שניתן באות ב' בראשית הוא רק מ"ט פנים וכנ"ל אבל ע' פנים לתורה באות ל' ישראל שהוא נרמוז על ישראל סבא כנודע במקובלים באריכות והוא בתורה שבשמים יש ע' פנים סודות התורה כנגד ע"ב צירופי שם ע"ב כנ"ל רק שבשני האחרונים הם בסוד נעלם שאין שם שאלה ונרמוז שאנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום שהם בסוד דלית בי' תפיסה כלל וכנ"ל ועל זה רמז הכתוב ותחסרהו מע"ט רצה לומר בתיבת מע"ט יש בו אותיות מ' ט' וגם אות ע' שהוא ב' הפנים דלמעלה ודלמטה ור"ל מפני מה חסר מאות מע"ט הע' ולא נשאר רק מ"ט פנים והשיב לתרץ ע"ז. מאלקים. שהוא מחמת שהתורה הוא מן השמים לכן הי' צריך לעשות בב' בחינת הנ"ל לחלק לשני חלקים מ"ט פנים וע' פנים וכנ"ל:

תוכן העניינים

לדובר מישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה