אור ברסלב

לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר

סימן לד

סימן לג

ביאור המשנה דסוף מסכת עוקצין והיא סיום לששה סדרי משנה ונעוץ סופן בתחילתן במשנה דריש ברכות ותחלתן בסופן. וביאור גמרא דמסכת סנהדרין (דף ק ע"א):

ישובו לי יראיך וידעי עדותיך:

בסוף סיום הש"ס סידר רבינו הקדוש וסיים בשני מימרות הללו (א) אמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (ב) אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:

הנה הספיקות הנופלת בזה (א) מה ראה רבינו הקדוש לסדר המימרות הללו דוקא לסיום הש"ס וכי לא הי' אפשר למצוא אגדות אחרות לסיומא דש"ס ודברי הגדה זו לכאורה שייך יותר למסכת ב"ב לסוף פרק יש נוחלין דשם מיירי דהאדם נוחל נתלה גשמיות ודברי אגדה זו מיירי בנחלה רוחניות והם שייכים זו לזו (ב) כיון שר' שמעון בן חלפתא קשיש מר' יהושע בן לוי טובא שריב"ל היה אמוראי כנראה מפ"ג דנדה ד' י"ח ומפ' מרובה דפ"ב עיי"ש ור' שמעון בן חלפתא היה זקן בימי רבינו הקדוש כנרא' מפ' כ"ג דשבת (ד' קיב) וא"כ למה הקדים רבינו הקדוש דברי ריב"ל לדברי ר' שמעון בן חלפתא כקושיות התוי"ט עיי"ש (ג) שהחשבון של ש"י עולמות דוקא צריך ביאור (ד) מאי הלשון של צדיק וצדיק מאי אלו השני הצדיקים (ה) שדברי אגדה זו נאמרו ג"כ בסנהדרין (ד' ק ע"א) וז"ל שם כי אתא רב דמי אמר עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק מלא עומסו שנאמר ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתינו סלה. אמר ליה אביי וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תיכן. אמר לי' מאי טעמא לא שכיחת באגדתא דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. יש בגימטריא תלת מאה ועשרה היו עכ"ל הגמרא שם:

הנה ההבדל שבין דברי אגדה הלזו לדברי המשנה הוא (א) שבמשנה נאמר בשם ריב"ל ובגמרא הנ"ל נאמרה בשם רבא בר מרי (ב) שבמשנה נאמר בלשון עתיד הקב"ה להנחיל ובגמ' הנ"ל עתיד הקב"ה ליתן (ג) שבמשנה לא סיים המאמר כמו שסיים בעל האגדה בגמרא שיש בגימטריא שלש מאות ועשרה הוי (ד) שלפי הנרא' לכאורה המאמר דגמרא הנ"ל ומשנה הנ"ל הוא דבר אחד (אלא בשינוי לשון קצת) וא"כ מאי אמר ליה רב דימי לאביי ושאל ליה מאי טעמא דלא שכיחא גבי אגדתא דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי וכו' דעל זה הי' אפשר ליה לאביי למימר דלא שמיע ליה להנ"ל. טוב טוב הי' לי' לומר מהמשנה ועל זה לא הי' אפשר ליה לאביי למימר דלא שמיע ליה כיון שמשנה מפורשת היא (כמ"ש בזה במבוא התלמוד בקיצר כללי המשנה שאין חיוב שידע אמורא הברייתא (וכש"כ אגדה) לפיכך אמרינן תניא כוותיה דפלוני ולא פרכינן תנינא אבל המשנה חיוב על אמורא לידע אותה ע"כ) ובאמת צ"ע לכל זה כמ"ש ע"ז הגאון הגדול ר' ישעיה פיק בספרו יש סדר למשנה אלא שאין בידי ולא ראיתיו מעולם ואענה גם אני חלקי בזה ממה שחנן ד' אותי לפי מיעוט שכלי:

כי הנה ידוע מה שאמרו מסכום המצות שהוא תרי"ג לא פחות ולא יותר ויסוד ע"ז הוא מסוגיא דמכות ד' כ"ג ע"ב דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו למשה מסיני שס"ה מצות לא תעשה ורמ"ח מצות עשה כנגד ימות החמה וכנגד איבריו של אדם ואמר רב המנונא מאי קרא תורה צוה לנו משה תורה בגימ' הכי הוה והיקשו תורה תרי"א הוה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ע"כ:

ומתוך סוגיא ומימרא זו נתפשט לדבר פשוט מאד שמנין המצות הם תרי"ג (ולרמז בעלמא אפשר לומר אמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ר"ל כמנין תורה ומצות וסתם מצות שתים והיינו תרי"ג) והגם שהרמב"ן במנין המצות שלו נסתפק ע"ז המאמר אם היא דברי הכל או יש בה מחלוקת ואם המנין ההוא הלכה למשה מסיני ר"ל שנאמר למשה מפי הגבורה כך וכך מצות אני מוסר לך לצוותם בישראל או שהוא אסמכתא בעלמא. אפ"ה לסוף דעתו נוטה יותר (ולא כמי שנראה מבה"ג שמה שדרש ר' שמלאי אינה אלא אסמכתא עיי"ש) שאינו אסמכתא אלא שהמנין הזה הוא מסור ומקובל בידם מפי משה רבינו בסיני וראייתו כיון דחזינן שבכל סוגיא ואגדה ומדרש שהוצרכו להזכיר הסכום המצות מוזכרים דוקא בכל מקום במנין תרי"ג עיי"ש בביאור הרמב"ן שעל מנין המצות להרמב"ם ז"ל שהאריך מאוד בענין זה (וראיתי אגב אורחא לכתוב כאן מה שראיתי כתוב על שם הגר"א שורש הדבר שבודאי ליכא למימר שלא יכנסו תחת גדר המצות רק תרי"ג ולא יותר שאם כן מבראשית עד בא אין בהם אלא שלש מצות גם הרבה פרשיות שבתורה שאין בהם שום מצוה וזה הדבר אינו מתקבל. אלא באמת כל דיבר ודיבור בתורה שיצא מפי הגבורה הוא מצוה בפני עצמה וע"ז אמר דהע"ה לכל תכלה ראיתי רץ רחבה מצותיך מאוד ומה שהוזכר תרי"ג מצות אינם אלא שרשים אבל הם מתפשטים לענפים הרבה. אלא שדבר זה נעלם ממנו איזה מהם שרשים ואיזה מהם ענפים):

נמצא היוצא לנו מדבר זה שמנין המצות שאדם מחויב מן התורה לעשות הם תרי"ג. אלא שגם חכמים הוסיפו עליהם איזה מצות ונקראים מצות דרבנן והם שבעה מצות במנינם. ואלו הן. מגילה. נט"י. נר חנוכה. נר שבת. ברכת הנהנין. עירובין. הלל. (ואנו הולכים בזה לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בשורש א' מי"ד שרשים שלו שאין ראוי למנות בכלל הזה (ר"ל בכלל התרי"ג מצות דאורייתא) המצות שהם דרבנן ע"כ ועיין ברמב"ן ובמגילת אסתר שם מה שהאריכו על זה) ושניהם כאחד הם תר"ך והסימן בזה הוא כת"ר תורה וידוע שבכל מצוה ומצוה שצדיק עושה הוא בונה עולם אחד כידוע:

נמצא אם אפשר לאדם אחד לקיים כל הכת"ר מצות שלא יהיה חסר אפי' אחד מהם היה בונה בזה שש מאות ועשרים עולמות. מכל מצוה עולם אחד אבל באמת אי אפשר לאדם אחד לקיים כל הכת"ר מצות למשל אם הוא ישראל אי אפשר ליה לקיים המצות הנהוגות בכהנים או אם הוא למשל כהן א"א ליה לקיים המצות הנהוגות בישראל וכיצד יעשה דבאמת כל אחד ואחד מישראל מחויב לעשות ולקיים כל התורה כולה. וכדי שיוכל כל אחד ואחד לקיים כל המצות. נמצא עצה בחסד עליון לזה היינו. שהמצות שיכול לקיים בפועל יקיים בפועל והשאר מצות שאינו יכול לקיים בפועל יקיים לכל הפחות במחשבה ר"ל יחשוב במחשבתו שבכל לב ונפש ירצה לקיים הכל אלא שאינו יכול מצד דנפשיה הוא דאנסיה ליה למשל אם הוא ישראל יעשה המצות התלויות בישראל והמצות התלויות בכהן יחשוב באם שהיה כהן בודאי היה עושה המצות התלויות בכהן ולא היה מתרפס אפי' באחד מהם. והכהן יחשוב איפכא באם שהיה ישראל בודאי לא היה יפול ממצות הנהגות בישראל צרור ארצה ובמחשבה כזאת היה מתקן קצת לנפשיה שיהיה נחשוב כאילו עשה כמאמרם ז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצטרף למעשה וכמאמרם ז"ל חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה אלא שהקב"ה ברוב חסדו חשב על ישראל לבל ידח ממנו נדח לזה אמר כל ישראל ערבים זה לזה ירצו בזה שהוא מתחבר מעשה שני צדיקים יחד מעשה של זה כנגד מחשבה של זה ומחשבה של זה כנגד מעשה של זה ויחשוב כאלו עשה כל צדיק הכת"ר מצות בשלימות:

ומעתה נתזה אנן כשנצטרף מעשה בשני הצדיקים (בדוגמא כהן וישראל) ביחד יעלה בידינו כך שביד כל צדיק יש שלש מאות ועשרה מצות שעשה בפועל ושלש מאות ועשרה מצות שעשה במחשבה לבד אלא שהשלים חבירו בפועל בשבילו וצדיק חבירו ג"כ כנ"ל שחציו המצות שעשה הוא במחשבה החציו הנ"ל עשה חבירו בפועל בשבילו ונמצא לפ"ז שבשותפות נעשה כל הכת"ר מצות שני פעמים אחד כת"ר מצות בפועל ואחד כת"ר מצוה במחשבה:

והנה המצות שעשה כל אחד בפועל בודאי יש לו מכל מצוה ומצוה עולם אחד (עיין בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל מה נקרא עולם בענין זה עיי"ש באריכות). ופועל ידיו משתלם לו ונעשה עולם מכל מצוה ומצוה ועולם כזה (ר"ל עולמות הניתן ליה מחמת המצות שעשה בפועל) הוא נקרא נחלה ר"ל שהוא הוא בעצמו ישכר העולמות הנ"ל בעבודה המצות בפועל כמו הבן שיורש מנחלת אביו הגם שהוא של אביו מ"מ כשלו נחשב ליה והראיה שאב שכותב נכסיו לאחרים והניח בניו אין רות חכמים נוחר הימנו (בחו"מ סי' רפ"ב) אבל המצות שעשה הוא וחבירו במחשבה שהוא בעצמו לא עשה המצוה בפועל בודאי אי אפשר לומר בזה שיהיה הוא בעצמו בונה העולמות הנ"ל כמו בעשה המצות בפועל שאפשר לומר בזה שהוא בעצמו היה הבונה וכנ"ל. ולהכי העולמות שמשיג ממצות שעשה במחשבה לבד הוא באמת מתנת חנם מאת ה' ית' שגומל חסד לבריותיו כיון שהוא לא עשה בפועל אלא שהקב"ה מצטרף מחשבה טובה למעשה להכי העולמות הנ"ל נאות להם לקרא בשם מתנה ולא בשם נחלה נמצא שבין שני צדיקים שזה משלים לזה וזה לזה יש ביניהם שש מאות ועשרים עולמות הראוים להקרא בשם נחלה ושש מאות ועשרים עולמות בשותפות שאינם ראוים להקרא אלא בשם מתנה והנפ"מ שבין שני עולמות הנ"ל הוא שהעולמות הניתן מאת הקב"ה במתנה יש מעלה וחשיבות יותר מהעולמות הניתן מאת הקב"ה בשם נחלה כי ידוע הדין בגמרא ובחו"מ מלא מזה שמוכר בעין רעה הוא מוכר ונותן בעין יפה הוא נותן וכמו כן אפשר לומר כביכול אצל הקב"ה. הגם שהקב"ה נותן בודאי אפי' העולמות שהם בבחינות נחלה בעין טובה אבל העולמות שנותן בשם מתנה בודאי נותן בטובה כפולה ומכופלת שהקב"ה יודע ג"כ הדין דנותן בעין יפה ניתן וכאמרם ז"ל במדרש כשעלה משה רבינו ע"ה לשמים הראה לו הקב"ה אוצרות של שכר אמר ליה אילו למצוה פלונית ואילו למצוה פלונית ואח"כ הראה לו אוצר גדול אמר ליה אלו למאן א"ל אילו למי שיש ליה משלו אני נותן ליה משלו ומי שאין לו משלו אני נותן ליה מאוצר הגדול הנ"ל. והיינו כנ"ל דנותן בעין יפה הוא נותן ומעתה נחזור להמאמרים שהתחלנו שלפי הנ"ל נראה שמאמר דריב"ל ומאמר דרבא בר מרי אינו מאמר אחד כנראה לכאורה מהמאמרים הנ"ל אלא הם שני מאמרים שמה שאמר זה לא אמר זה אלא שלא פליגי אהדדי דמר אמר חדא ומר אמר חדא שבענין העולמות שזה מיירי לא מיירי זה והיינו דרבא בר מרי מיירי מהעולמות שנעשה במחשבה של שני הצדיקים הנ"ל וריב"ל מיירי מהעולמות שנעשה מהמצות בפועל וכנ"ל:

והשתא נבוא לביאור של שני המאמרים הנ"ל. דכי אתא רב דמי אמר עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק מלא עומסו וכו' ודייק תיבת ליתן כי היא לשון מחנה כמו ששנו במסכת ב"ב ובחו"מ סי' רפ"א דהיכא דמי מתנה כגון שאמר תנתן שדה פלונית לפלוני וגם דייק בעל המאמר תיבת עומסו דהוא לשון ידים מלא טוב יותר מהשכר השייך לו ומשני הדיקדוקים הנ"ל רצה רב דמי ודימה בדעתו שכל מי שיראה המאמר שלו יראה בעצמו עד היכן ירמזו מיליו שהוא אינו מדבר מהעולמות הזה אלא מדבר מהעולם הבא ובעולם הבא ג"כ אינו מדבר מהעולמות הנקראים נחלה אלא מדבר מהעולמות הנקראים בשם מתנה. כי הוא דייק תיבת עתיד הקב"ה ליתן וכו' מלא עיממסו וכו' ואביי לא עלתה על דעתו כל כך להביט ולדייק התיבות של רב דימי ועלה ברעיונו שרב דימי אינו מדבר אלא מהעולם הזה לכן הקשו ליה מה שהקשה. וע"ז אמר ליה רב דימי מאי טעמא לא שכיחת גבי אגדתא דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק וכו' והוא ג"כ לא מיירי אלא באותן העולמות הניחן מאת הקב"ה במתנה בעוה"ב כדיוק של תיבות ליתן וגם אני דקדקתי בתיבת ליתן ובתיבת עומסו. להכי אמר ליה אילו שכיחת גבי אגדתא ר"ל אלו דקדקת בלשוני ובלשון אגדה הנ"ל היית מבין מעצמך שאני איני מדבר אלא מהעוה"ב ולא מהעוה"ז ולא היה צריך לך לשאול ע"ז. כי לשוני מראה באצבע שמדבר אחד דברנו והיינו דקאמר ליה דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי ולא מדברי המשנה מריב"ל שהוא לא איירי מהעולמות שמיירי רב דימי שמדייק בלשונו עמסו שהוא לשון מתנה והוא איירי מהעולמות שכביכול מחויב ליתן כדייק תיבת נחלה:

והנה מכל הנ"ל יותרו כל הקושיות מה שהקשינו על שני המאמרים הנ"ל והוא דרבא בר מרי דהוא לא מיירי אלא מהעולמות הנעשה במחשבה. להכי קאמר בלשונו עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק שש מאות ועשרה עולמות והיינו הש"י עולמות שעשה צדיק אחד במחשבה שאינו יכול החצי האחר לעשות בפועל וגם הש"י עולמות שעשה חבירו ג"כ כנ"ל והיינו לשון של צדיק וצדיק שיש לכל צדיק ש"י עולמות שהוא החצי ממצות התורה ושניהם כאחד הם שש מאות ועשרים עולמות כמנין מצות התורה שהוא כת"ר מצות כנ"ל הוא עתיד הקב"ה ליתן היינו מתנות חנם ומביא ע"ז ראיה שנאמר להנחיל אוהבי יש ר"ל זה ידוע שהמצות שעשו בפועל באין בודאי לידי נחלה. ודבר זה אינה ראיה על מימרא דרבא בר מרי דהוא לא איירי באותן העולמות שנעשו ממצות בפועל. אלא דעיקר הראיה הוא כך. דתיבת יש נמשך לכאן ולכאן והוא כמו להנחיל אוהבי יש. ויש אוצרותיהם אמלא. ור"ל דהש"י עולמות (מכל צדיק וצדיק) הנעשים ממחשבות המצות המכונה בשם אוצר אמלא וכנ"ל במדרש. שהוא מתנת חנם מהקב"ה. וכדי לרמוז כ"ז דהעיקר הראיה הוא מסוף הפסוק סיים על זה הגמרא יש בגימטריא תלת מאה ועשרים עולמות הוי ר"ל דבעל המאמר מרמז דהך תיבת יש נמשך למטה דאם היה הראיה מריש הפסוק. לא היה צריך לסיים כל זה דממילא נשמע דיש בגימטריא ש"י אלא כיון דמענין העולמות שהוא לנחלה לא מיירי רבא בר מרי כאן עיקר הראיה אינה אלא מאוצרותיהם אמלא וא"כ לא הוה ידעינן כמה אוצרות יהיה להכי סיים בעל המאמר יש בגימטריא שלש מאות ועשרה הוי להורות שהאי יש נמשך למטה וכאילו כתוב יש אוצרותיהם אמלא וד"ל:

והמימרא של ר' יהושע בן לוי מיירי מהעולמות הנעשה מהשני השותפים הצדיקים שעשו כת"ר מצות בפועל וע"ז קאמר (ושינה בלשונו מלשון דרבא בר מרי) אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק היינו ג"כ כנ"ל שהשני הצדיקים שמשניהם נעשו הכת"ר מצות ש"י עולמות והיינו לכל צדיק ש"י עולמות ושני פעמים ש"י עולה ג"כ כמנין כת"ר מצות הנ"ל וקאמר ע"ז שנאמר להנחיל אוהבי יש. ור"ל דהעיקר הראיה הוא מפסוק דיש להם נחלה מהמצות הנ"ל. ובדרך אגב נשמע ממילא שתיבת יש הוא ש"י בחשבון. אלא שלא נחית כלל בעל המימרא לכל זה. דעיקר ראיה הוא מתיבת להנחיל ור"ל דמזה ידעינן מהפסוק הנ"ל דיש להם נחלה וכמה נחלות יש להם זה אין צריך כלל למימרינהו דזהו ידעינן מהמנין המצות שהם כת"ר וממילא הוא לכל צדיק ש"י עולמות על חלקו ולהכי לא סיים כאן בעל המימרא דיש בגימטריא הכי הוה דמזה היה מובן דעיקר הראיה הוא מתיבת יש וכנ"ל במימרא דרבא בר מרי הנ"ל ובאמת אינו כן וכנ"ל להכי נזהר בעל המימרא לסיים בהמשנה כמו שמסיים בעל המימרא בגמרא הנ"ל וד"ל. ומה שמסיים ריב"ל הסוף הפסוק של ואוצרותיהם אמלא הוא שרצה להשלים מאמרו בתכלית השלימות שכיון שמאמרו מיירי מענין העולמות שנעשו בפועל לכן מביא אגב אורחא אף הפסוק ואוצרותיהם אמלא לרמוז אגב אורחא לגררא על אותן העולמות הנעשים ע"י מחשבות המצוה המרומז בתיבת ואוצרותיהם וכנ"ל:

ובזה הותרו לנו הקושיא הג' והד' והה' שבחלוקה הראשונה והקושיא הא' והב' והג' והד' שבחלוקה השנייה ונשאר לנו לתרץ הקושיא הא' והב' שבחלוקה הראשונה ובכדי לתרץ הקושיא הראשונה שמה ראה רבינו הקדוש לסדר אלו המימרות דוקא לסיום הש"ס אומר אני שממה שדברנו עד כה אין שום התחלת קושיא כלל שהוא מענין הסיום התורה שבעל פה שהנה דברנו והוכחנו שהענין העולמות הכת"ר שייך להכת"ר מצות ומושבנא דידן כחושבנא דידן לכן כשראה והציץ רבינו הקדוש מכל זה באספקלריא המאירה שהתורה שבעל פה הוא ביאור לתורה שבכתב ואי אפשר לקיים התרי"ג מצות מהתורה שבכתב לבד בלא פירוש מהתורה שבעל פה שהמקיים מצות התורה בלא ביאור ופירוש מהתורה שבעל פה הוא הנקרא קראים וצדוקי כידוע וכיון שכן א"א לומר שהתרי"ג מצות הם בשלימות בלא התורה שבעל פה אלא בהתורה שבעל פה הוא המביאין לידי שלימות הגדול ובתכלית השלימות שבתורת בעל פה נאמרה כל מצוה ומצוה בכללותיהם ופרטותיהם ודקדוקיהם לכן כשסיים רבינו הקדוש ששה סדרי משנה שהוא סיום ופירוש של התרי"ג מצות שבתורה. אמר בדעתו שמא יעלה על דעת אדם היאך אפשר ליה לקיים כל התורה והלא יש כמה וכמה מצות שא"א לקיים וכנ"ל וח"ו אגע לריק. ולזה בא וסידר המימרא הנ"ל שהמימרא הנ"ל מראה באצבע שהקב"ה יתן שכר טוב הן על מצות שאפשר ליה לקיים בגופו והן על מצות שא"א ליה לקיים בגופו אלא במחשבה לבד וכנ"ל. וזה שייך דוקא לסיום כל התרי"ג מצות כשישלים אדם כל התרי"ג מצות הן בפועל הן במחשבה והכל בשלימות גדול עם כל דקדוקי סופרים אז יתן לו הקב"ה כל הנחלות הן הנקראים בשם נחלה והן הנקראים בשם מתנה וכנ"ל:

ובזה מובן במאי שקשר רבינו הקדוש המשנה דריב"ל עם המשנה דלמעלה ממנה והוא חלות דבש מאימתי מטמאות משום משקה. בית שמאי אומרים משיהרהר (כך הוא הגירסא בהרב ובתויו"ט) ובית הלל אומרים משירסק הענין מבואר הגם שאם לא הרהר אינה מטמאה אלא טומאת אוכלין (שהיא קל מטומאת משקה שהשני שלה אינה עושה אלא פסול בתרומ' ומשקה עושה לדבר הנוגע בה ראשון שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה הרי שמשקה תמור) אפ"ה אם הרהר אפילו לא עשה שום מעשה נחשב כאילו עשה וריסק הדבש ובאמת לא עשה כלום אלא חישב לעשות להכי כשסידור רבינו הקדוש תיכף לאתר הפלוגתא הנ"ל דברי ריב"ל הנ"ל להורות ק"ו מה התם בענין הדבש מחשבה כמעשה לדעת ב"ש ק"ו לענין קבלת שכר מהעולמות הנ"ל בודאי יחשוב הקב"ה מחשבה כמעשה ויתן במתנה העולמות הנרמוז באוצרותיהם אמלא:

וכשסדור רבינו הקדוש כל הנ"ל סידר אחריו מאמר דר' שמעון בן חלפתא השייך ג"כ להענין הנ"ל וכתב אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום ור"ל דתיבת ברכה מבואר ומשמע כך שהיכא שאדם יש לו כך וכך הקב"ה שולח ברכה במעשה ידיו ונעשה מהמועט הרבה וכאמרם ז"ל בב"מ (ד' מ"ב ע"א) אין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד אלא בדבר הסמוי מן העין להכי קאמר כאן לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה ר"ל השלש מאות ועשרה עולמות. שנתן לו הקב"ה יותר על מעשה ידיו. ומפני מה נתן לו הקב"ה כך לישראל. אלא השלום ור"ל מפני השלום שמפני שכל אחד יש לו שלום עם חבירו להכי כל אתך מקיים כל הכת"ר מצות הנ"ל הגם שלא עשה הוא אלא החציה. בא החציו השני שעשה חבירו ומשלים לו והוא משלים לחבירו ג"כ כנ"ל. לאפוקי אם לא היה שלום בישראל לא היה אפשר להצטרף מעשה שני בני אדם להיות אגודים ביתד ולהיות נחשב כמעשה אחד ומסיק על זה שנאמר ה' עוז לעמו יתן ור"ל שהעוז הוא התורה כידוע וקאמר הקרא מפני מה ה' עוז. ר"ל שכר התורה מכל התרי"ג מצות לעמו יתן בלשון מתנה אפילו מה שלא עשה נותן לו הקב"ה שכר כאילו עשה ובמתנות תנם. מפני מה. מפני שה' יברך את עמו ישראל בשלום וכשיהיה שלום על ישראל יהיה נשלם כל התרי"ג מצות בכל אחד ואחד ולהכי יתן הקב"ה במתנות חנם לכל אחד ואחד כל העולמות הן העולמות שהם לו לנחלה והן העולמות שהם מתנה וכנ"ל:

וכדי לרמוז כל הענין מכל הנ"ל היינו שכל אחד מישראל אי אפשר לי' לקיים כל התורה כולה אם לא בסיוע של חבירו להכי השכיל רבינו הקדוש ונעץ סופה בתחילתו וסידר המשנה הראשונה כשבא לפרש כל התרי"ג מצות על פי תורה שבעל פה התחיל מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ראה והבט שבכוונה נמרצה סידר דוקא הדין הנ"ל בתחילתו לרמוז כל הנ"ל שאי אפשר לקיים כל התרי"ג מצות בלא סיוע של חבירו וסידור הדין הנ"ל דזמן קריאת שמע תלוי בזמן אכילת כהנים תרומה דזה עוסק בקריאת שמע וזה עוסק בזמן ההוא במצוה אחרת היינו אכילת קדשים שהוא מצוה כידוע וכן לעולם דזה עוסק במצוה פלוני השייך לו ושבק מצוה דאינו שייך לי' וחבירו עושה להיפך שהמצוה ששבק חבירו מחמת שאי אפשר לי' לקיים עושה הוא המצוה הנ"ל והמצוה שעשה חבירו אינו הוא עוסק בה מפני שאינו שייך לי' ואי אפשר לי' לקיים וכנ"ל ובענין הנ"ל ישיג כל אחד ואחד להיות מהעושים כל התרי"ג מצות ונזכה אי"ה כל אחד ואחד מישראל להש"י עולמות הבא לי' מצד נחלה ולהש"י עולמות הבא לי' מצד מתנה וכנ"ל במצות שעשה בפועל ובמצות שעשה רק במחשבה בלבד ובזכות זה יבא גואל צדק במהרה בימינו אמן:

תוכן העניינים

לדובר מישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה