אור ברסלב

לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר

סימן לב

סימן לא

ביאור גמרא שלהי פסחים (דף קכב ע"ב) לסיומא דמסכתא:

את חקיך אשמור אל תעזבני עד מאד:

איתא בגמרא רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן בעי מיני' פשיטא על פדיון הבן אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כהן מברך או אבי הבן מברך כהן מברך דקמטי הנאה לידיה או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה לא הוה בידיה אתא שאל בי מדרשא אמרו לי' אבי הבן מברך שתים והילכתא אבי הבן מברך שתים עכ"ל הגמרא:

ויש לדקדק ולהקשות דלמה לי' להגמרא להקדים הקדמה הך פשיטא להאיבעיא דברכת שהחיינו מי מברך דכיון דזה הוא באמת פשיטא דברכה ראשונה שייך להאב והעיקר האיבעיא היה על ברכת שהחיינו למי הוא שייך לברך א"כ הי' צריך לומר כך ר' שמלאי איקלע לפדיון הבן ובעי מיני' ברכת שהחיינו ממצות פדיון הבן מי מברך כהן מברך וכו' או אבי הבן מברך וכו' ולמה לי' להקדים הקדמה הנ"ל וגם יש לדקדק קצת בהא דאתא ושאיל בי מדרשא ואמרו לי' דאבי הבן מברך שתים מהו הלשון מברך שתים דהלא לא שאיל רק על הברכה אחת והיה להם לומר דאבי הבן מברך ולא יותר או אבי הבן מברך שהחיינו ולא מברך שתים להשיב לו על מה שלא שאל מהם:

ונראה לומר בזה דבלא ההקדמה הנ"ל לא היה ליה לר' שמלאי שום בעיא על ברכת שהחיינו מי מברך רק מחמת הקדמה של ברכה הראשונה יוצא בזה האי בעיא הנ"ל אחר שנדקדק עוד בלשון בעל השואל לצדדי האיבעיא כהן מברך או אבי הבן מברך וכו' דכיון דמסיים דברכה הראשונה אבי הבן מברך הוה לי' להתחיל במאי דמסיים ולהקדים בהאיבעיא ולומר כך בתחילה אבי הבן מברך וכו' או כהן מברך וכו' כמו שמביא במבוא התלמוד בשם השל"ה עיי"ש:

ונראה לומר בזה דהנה בענין אי מותר לפדות ע"י שליח יש פלוגתא בין האחרונים דהרמ"א ביו"ד סי' ש"ה ס"י כתב בשם הריב"ש דאין לפדות ע"י שליח והש"ך שם בשם גדולי הפוסקים פסקו דיכול לפדות ע"י שליח (ואם הכהן יכול לעשות שליח לקבל הפדיון מהאב עיין בפ"ת סק"ד מ"ש בשם שו"ת חת"ס סי' רנ"ב) ונ"ל ראי' ברורה להפוסקים הנ"ל דיכול האב לעשות שליח לפי מ"ש הרא"ש בריש פסחים סי' יו"ד בענין נוסח הברכות שיש ברכות שנתקנו בעל ויש ברכות שמברכין בלמ"ד מובא שם בשם הריב"א דבמצות דאפשר לעשות ע"י שליח מברך בעל על מצות אבל מצוה שהוא בעצמו צריך לעשותה ולא ע"י שליח צריך לברך בלמ"ד עיי"ש באריכות מזה ובעצם המנין למה באמת יש מצות דיכול לעשות ע"י שליח ויש מצות דצריך דוקא לעשות ע"י עצמו נ"ל לומר בזה טעם לשבח לחלק ביניהם והוא דבמצות המחויב מה"ת לעשות ואי אפשר המצוה להיעשות ע"י עצמו לבד רק שצריך סיוע על ידי אחרים שא"א להגמר המצוה בלעדו באופן זה יכול לעשות שליח למשל במצות פדיון הבן דאיירינן כעת דאין האב יכול לעשות המצוה ע"י עצמו כי צריך לזה המצוה עוד אחר והוא הכהן דאם אין כאן כהן לקבל הפדיון לאו כלום הוא ואפי' לדיעה המובא בפ"ת דיכול הכהן לשלוח שליח לקבל הפדיון מיד האב מ"מ צריך לאחר לסייע לזה דאם לא יעשה הכהן לאותו האיש לשליח לאו כלום הוא להכי יכול האב בהמצוה הזאת לעשות שליח וכמו כן בענין מצות עשה של לימוד תורה דחייב האב ללמוד לבנו יוכל לעשות שליח דהיינו לשכור ליה מלמד וא"צ דוקא ללמוד עמו בעצמו הגם דהוא איש בר הכי הוא והוא ג"כ מטעם הנ"ל דמצוה זו אי אפשר להגמר רק ע"י סיוע דאחרינא והוא הבן וכן בענין מ"ע דמילה יכול האב לעשות שלית למילה אף דהאב יכול למול בעצמו (ועיין בזה בפ"ת סי' רס"ד סק"א מ"ש חילוקי דיעות בזה דאם האב בעצמו יכול למול אי רשאי ליתן לאחר עיי"ש), משום דע"י הרך הנימול הוא מקיים ונגמר המצוה וכן קידושי אשה יכול לעשות שלית לקדש לי' אשה וכן להיפך שהאשה יכולה לשלוח שליח לקבל לה קידושין כמבואר בגמרא ופוסקים והוא מטעם הנ"ל כיון דהני מצוה של קידושין אי אפשר להיעשות ולגמור ע"י עצמו אלא ע"י סיוע דאחרינא דאשה המתקדשת והאיש המקדש וכן כיוצא בזה:

הגם דמצינו בענין תרומה ומעשרות דיכול לעשות שליח לתרום את תרומתו ולעשר מעשרותיו כמבואר בגמרא ופוסקים הגם דהתם א"צ לסיוע דאחרינא התם גלי לן קרא מיתור קרא דאתם גם אתם לרבות שלוחכם כב"מ ד' כ"ב ע"ב וד' עא ע"א וקידושין ד' מ"א ע"ב וכן מצות ביעור חמץ יכול לעשות שליח הגם דאין צריך להמצוה הנ"ל סיוע דאחרינא. התם משום דעצם המצוה הוא רק מדרבנן דמן התורה בביטול בעלמא סגי לכן הם אמרו והם אמרו דיכול בזה לעשות שליח אבל במצות שהוא מן התורה אם הוא מצוה שיכול לעשות בעצמו המצוה ואין צריך לחלק המצוה לשתים אי אפשר לעשות שליח וטעמא בזה כיון שיבול המצוה להיגמר ע"י עצמו בלא סיוע דאחרינא הוא הוא העיקר הבעל מצוה ואינו נכון להיקרא בשל טפל להניח לעשות המצוה איש אחר אבל במצוה שא"א להיעשות רק ע"י סיוע דאחרינא א"כ אי אפשר להיקרא בשם עיקר הבעל מצוה כיון שיש לאחר חלק בהמצוה לכן יכול לעשות שליח בזה:

ונחזור לענינינו דלפי דברי הרא"ש הנה דבמצוה שיכול לעשות שלית מברכין בנוסח הברכה בעל וא"כ כיון שמברכין כאן על פדיון הבן אם כן מוכת מזה כהפוסקים דיכול לפדות ע"י שלית ובזה נבוא לביאור הגמרא דמלת פשיטא הנאמר כאן אין הפירוש כפי כוונת העולם דקאי הפשיטא דאבי הבן מברך הברכה ולא הכהן אלא דכוונת הגמרא במלת פשיטא הוא על הנוסח הברכ' בעל ולא בלמ"ד והכי קאמר פשיטא על פדיון הבן אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך ור"ל בשעה שהאב מברך הברכה מברך על פדיון הבן ולא לפדות הבכור בלמ"ד וא"כ מזה יש לחקור הברכה השנייה דשהחיינו למי הוא שייך ומי מברך הכהן או האב ור"ל דבשלמא אם הי' נוסח הברכה לפדות את הבכור בלמ"ד וא"כ הי' מוכח מזה דאין האב יכול לעשות שלית והוא בעצמו דוקא צריך לפדות ולברך ואי אפשר בשום אופן בעולם שאחר מברך הברכ' הלזו לא הי' שום חקירה מי יברך הברכ' דשהחיינו דבודאי האב מברך דהמתחיל במצוה אומרין לו גמור כמו דאמרינן בברכות והוא אומר על המוגמר וכו' ולא שייך בזה לומר דאין עושין מצות חבילות חבילות כפסחים ד' ק"ב ובמג"א סי' קמ"ז סקי"ג מסוגיא דסוטה ד' ה' עיי"ש דכאן דמיא לברכת התפילין שמברכין שתי ברכות עליהם משום דבא זה ומגלי ע"ז דברכת להניח קאי ג"כ על של ראש וברכת על מצות קאי ג"כ על של יד כמבואר באו"ת בה' תפילין וכמו כאן מברך האב שתי ברכות וכ"ז אי הוה אמרינן דנוסח הברכה הוא בלמ"ד וכנ"ל. אבל כיון דהא פשיטא לן דעל פדיון הבן מברך א"כ הדין יוצא מזה ומוכרת דאפשר ויכול לפדות ע"י שליח וא"כ כיון דברכ' ראשונ' אינו מוכרת שנתקנה דוקא להאב דכמה פעמים יוכל להיות שהאב אינו מברך הברכה דהיינו היכא דעשה שלית לפדות לכן מזה נתגלגל הדבר לשאול מר' שמלאי האיך לעשות בברכת שהחיינו למי יתנו הברכ' הנ"ל להכהן או להאב משום דבכל אחד ואחד יש בו חדא למעליותא וחדא לגריעותא דאם האב מברך יש כאן צד איסור מטעם דאין עושין מצות חבילות חבילות כיון שלא נתקנה הברכ' רק להאב וכנ"ל הגם שכתבנו דלא שייך בכאן האיסור דאין עושין חבילות דדמיא לברכת התפילין זה הוא סברתינו בעצמו (וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה) ואפשר דדמיא לשתי מצות מחולקים וכמו שאין אומרים שתי ברכות על כוס אחד:

הגם דאי אמרינן דיכול האב לעשות שלית א"כ יש ג"כ החשש דאין עושין מצות חבילות חבילות לגביה שליח זה אינו דבשלמא גביה שלית אין איסור זה שייך דעיקר הטעם דאין עושין מצות חבילות חבילות הוא משום דמחזי עליו כמשאוי ורוצה להפטר ממנו וזה לא שייך בשליח דלגביה אין שום מצוה שיאמרו עליו שהוא אצלו כמשאוי ורוצה להפטר ממנו דאם לא ירצה לא יקבל עליו השליחות אלא דהשליח מעשה קוף בעלמא עביד וכמו שאם שלח אחד שליח לקדש ליה אשה והשליח מקדש אותה להמשלח הא לא שייך גבי השליח לומר עליו שעושה בזה מצוה רק שצריך לברך על עצם המצוה הן בברכת הקידושין והן בברכת פדיון הבן וכמ"ש בשו"ת חת"ס סי' רצ"ח עיי"ש וגם בלא"ה אפשר דלא שייך גביה איסור הנ"ל דאפשר דהשליח אינו מברך אלא ברכת על פדיון הבן ולא ברכת שהחיינו כמ"ש הפוסקים האחרונים עיין בפ"ת סי' ש"ה סקט"ז (וכן נ"ל באמת לפסוק כן דבשלמא ברכה דפדיון הבן יכול לברך על עצם המצוה אבל ברכת שהחיינו לא שייך גבי' לא טעם דהאב דקא עביד מצוה דהוא לא קעביד מצוה וכנ"ל ולא טעם דהכהן דקמטי הנאה לידיה דמה הנאה יש להשליח מזה הממון הנ"ל. וגם דהעיקר הענין דשהחיינו נתקנה הוא מטעם דאתא מזמן לזמן כמו שמבואר בפוסקים ולגבי השליח לא שייך לומר זה הטעם דאתי מזמן לזמן דהא אפשר שיהי' שליח בכל יום ויום לפדיון הבן לכמה אנשים) לכן לא שייך בשליח האיסור דאין עושין מצות חבילות חבילות אבל לענין האב יש לומר דיש האיסור הנ"ל וכנ"ל זהו החדא לגריעותא:

אבל לענין זה יש כנגדו חדא למעליותא היינו דאם האב יברך ברכת שהחיינו הוא לו ברכת חיובית דמטעם דקא עביד מצוה מחויב לברך שהחיינו מתקנת חכמים מלאו דלא תסור וכו' כמו בשאר מצות כגון תקיעת שופר וסוכה ולולב וקריאת מגילה ואכילת מצה וכדומה ולהיפך דאי אמרינן דהכהן יברך הברכה דשהחיינו יש ג"כ חדא למעליות' וחדא לגריעותא וכנ"ל דחדא למעליות' הוא מה שלא שייך גבי הכהן האיסור דאין עושין מצות חבילות חבילות כיון דברכה ראשונה האב מברך ולא הכהן:

אבל יש כאן כנגדו חדא לגריעותא היינו דברכת שהחיינו גבי הכהן הוא ברכת הרשות משום דעצם הטעם דהשואל דהכהן יברך הוא מטעם דקאמר הגמרא דקמטא הנאה לידיה ור"ל דלא קאמר הגמרא בלשון דקמטא הנאה ממנה דהוי הפירוש מהמצוה אלא בלשון הנאה לידיה והוא דבר הניתן מיד ליד ומאי נינהו ממון ור"ל שהשיג החמש שקלים דכוונת הגמרא בזה הוא דלגביה דכהן הוא כמו קנה כלים חדשים או בנה בית חדש דמברך שהחיינו כמבואר כ"ז באו"ת סי' רכ"ג ס"ד ומבואר שם סעי' א' בהג"ה שיש מקילין בברכה זו של שהחיינו שאינה חובה אלא רשות כדאמרינן בעירובין על זה רשות לא קאמינא וגם מבואר בסעיף וא"ו שם במג"א דאם הוא עשיר גדול שקנה כלים חשובים רק שאין נחשבין אצלו אינו מברך וא"כ אפשר דאי אפשר להחליף הברכ' ולעשות מחויבית אצל האב ברכת הרשות אצל הכהן דזה כלל גדול בתורה גדול המצווה ועושה וכו' וגם ליטול מזה וליתן לזה לדבר שתלוי ועומד באויר דאם יתן הפדיון לכהן עשיר דהחמשה שקלים אינו נחשב אצלו לכלום פטור מברכה זו כנ"ל במג"א:

וזה הי' השקלא וטריא מה ששאלו לר' שמלאי רק להשואלים הי' יותר פשוט המעליותא דהכהן מהמעליותא דיש בהאב לכן הקדימו בלשונם אי כהן מברך והדר או האב מברך ולא הוה בידיה עד ששאל בי מדרשא ואמרו לו דב' הברכות יברך האב ולא לחלוק הברכות לשנים להאב ולכהן כי בודאי יותר נכון להכניס את עצמו לברכה חיובית ולא לפטור את עצמו בברכה דרשות ולענין חשש האיסור דאין עושין מצות חבילות חבילות יש לומר דג"כ אין שום חשש כמ"ש בספר יד שאול על שו"ע יו"ד סי' רס"ה אות ז' להשיג על המג"א במ"ש בסקי"ג הנ"ל דדוקא בב' מצות של חובה הוה חבילות וכו' דאדרבה להיפך דבשני מצות של חובה פשיטא דאין איסור דדוקא במצות שאין חיובית על דרך משל שני סוטות או שני מצורעים וכדומה דמעולם לא ציותה התורה למצוה בפני עצמה להשתדל ויתחייב להיות כן רק שאם אירע כן אז המצוה שיעשה כן שישקה ויטהר וכדומה אבל מצוה חיובית לא שייך לומר שמפרק משאוי דאדרבה זריזין מקדימין למצות ולא מבעיא בב' בנ"א דודאי רוצה כל אחד שיהי' זריז ונשכר אף באדם אחד למה יהי' משפט הקדימה לאחד מלשני ולא שייך בזה אין עושין מצות חבילות חבילות עיי"ש באריכות כמו כן בכאן וזה מה שרצינו לבאר בעזר צורי. אחר זמן הראני אחד בצל"ח סוף פסחים שכתב ג"כ בקצרה כמו שכתבתי ושמחתי שכיוונתי לדעת הגאון הנ"ל בתמצית דבריו:

תוכן העניינים

לדובר מישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה