אור ברסלב

לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר

סימן לא

סימן ל

ביאור נחמד אף נעים הפלא ופלא על פרק העשירי מהקדמות הרמב"ם ז"ל לסדר זרעים:

תען לשוני אמרתך כי כל מצותך צדק:

נשאל נשאלתי מאת כבוד אחי הרב וכו' וכו' כמהור"ר אשר זלמן ז"ל שבדרך לימודו עלתה בידו קושיא עצומה על הרמב"ם ז"ל שצריך נגר ובר נגר דיפרקוניה:

והוא שהרמב"ם ז"ל בפ' העשירי להקדמתו לסדר זרעים כתב וחשב שם האנשים החכמים שלא נאמרו בכל הש"ס במשנה בשמם אלא פעם אחד וחשב שם שבעה ושלשים איש שהם לא הוזכרו אלא פעם אחת ומתוכם הוא התנא נחום המדי שלא הוזכר התנא הנ"ל אלא בשבת בפ' במה מדליקין (דף כ ע"ב) בלבד. וכתב לי אתי הנ"ל שהוא מצא בדרך לימודו שהתנא הנ"ל הוזכר עוד הפעם בב"ב בפ' הספינה (דף עח ע"א) מתני' המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו וכו' וכתב אחי ז"ל ששאל זה לפני אב"ד הגאון דשם (הוא הגאון בעל שו"ת ציוני) ולא מצא מענה ע"ז מהגאון הנ"ל:

והנה כשהובא לפני השאלה הנ"ל נשתממתי על המראה ונבהלתי עד מאוד שהאיך אפשר זה שיהי' ח"ו דברי הרמב"ם ז"ל בחסרון שלא יוכל להמנות ושלא יהי' תורת משה ח"ו שלא בשלימות. ואמרתי בנפשי שבמקום הזה ישתמש לי בטוב מאמר החכם אותיות מחכימות ונטלתי הגמרא לעיין בזה למצוא רפואה ולעשות תחבושת לרפאות השבר הגדול הזה וכאשר עיינתי בפנים נבהלתי מראות שלא די שלא מצאתי שם רפואה אלא מצאתי שם תמי' גדולה מתמיהת אחי ז"ל כי זה לשון של הרמב"ם ז"ל בפרק העשירי בחילוק הלכותיהם בין רב למעט אלו החכמים המקבלים המשנה כאשר חלקנו יש מהם מי שנכתב בשמו הלכות רבות כמו ר' מאיר ור' יהודה ויש מהם מי שנכתב בשמו הלכות מועטות כגון ר' אליעזר בן יעקב כאשר אמרו משנתו של ראב"י קב ונקי ר"ל מועטים והלכה כמותם וסדר רוב הלכותיהם ומיעוטם כפי אשר זכרנו בפרק הקודם מרוב מחליקותם ומיעוטם ויש מהם מי שלא נכתבה לו במשנה אלא הלכה אתת בלבד ולא הוסיפו לשנות שמו בדבר ומשפטי המצות והם שבעה ושלשים איש נחום הלבלר ור' מיאשא במס' פיאה בלבד ולא נשנה להם דבר שני בשום פעם במקום אחר וחנניה בן חכינאי ור' יוסף בן החוטף אפרתי בכלאים בלבד ור' אליעזר חסמא ור' יוסי בן משולם בתרומות בלבד ור' חוצפית בשביעית ור' אליעזר בן יהודה איש ברתותא ודוסתאי איש כפר יתמא בערלה בלבד נחום המדי בשבת בלבד ור' אלעזר ור' דוסתאי בר' ינאי בעירובין ור' שמעון הסגן ובן בכרי בשקלים בלבד ויהודה בן טבאי ושמעון בן שטח ויוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן ונתאי הארבלי ויהושע בן פרחיה בחגיגה בלבד ושמעון התימני ונחמיה איש בית דלי ביבמות בלבד ור' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ור' יהושע בן הורקנס בסוטה בלבד ידוע הבבלי במציעא בלבד ר' שמעון בן יהודה בשבועות בלבד ור' שמעון בן בתירה ור' נחוניא בן אלנתן איש כפר הבבלי ור' יוסי הכהן ור' יקים איש חדיד ומנחם בן סגנאי בעדיות בלבד ושמעון אחי עזריה ויוסי בן חוני בזבחים בלבד ור' אלעזר בר' שמעון בתמורה בלבד ור' יעקב בנגעים בלבד ר' אלעזר בן פאבי במס' טהרות בלבד ור' יוחנן בן ישוע בן חמיו של ר' עקיבא בידים בלבד אלה האנשים כולם הספורים אין לאחד מהם בכל דיני המשנה אלא הלכה אחת במסכת אשר זכרנו עכ"ל הטהור:

ותמיה לי שחשב בהשלשים ושבעה איש הנ"ל ששה אנשים שהם אינם נזכרים אלא בחגיגה בלבד והם יהודה בן טבאי. שמעון בן שטח. יוסי בן יועזר. יוסי בן יוחנן. נתאי הארבלי. יהושע בן פרחיה. ואין יכולתי להבין דברי קדשו דהאיך יטעה ח"ו הרמב"ם ז"ל בדבר שאפי' תינוקות של בית רבן יודעים אותו אתמהה הלא הששה אנשים הנ"ל נזכרים פעם ב' באבות פרק א' וגם נחום המדי הנ"ל נזכר פעם ג' והוא בנזיר דף לב ע"ב וגם עיינתי בספר סדר הדורות וחפשתי חופש מחופש אחר כל אות ואות בהא"ב שלו על סדר התנאים ומצאתי שהראה הסדר הדורות הנ"ל כמעט בכל תנא ותנא שציין הרמב"ם ז"ל רק פעם אחד. הראה הוא שנים ושלשה מקומות שנזכרים במשנה בש"ס זולת מה שציין הרמב"ם ז"ל הלא דבר הוא ומלשון של הסדר הדורות הנ"ל נראה ג"כ כמו שהוא מחווכת עם הרמב"ם ז"ל ע"ז ואקשה ליה אקשויה שבכל אות ואות שהוזכר שם התנא שזכר הרמב"ם ז"ל כתב ע"ז הסדר הדורות בלשון זה והרמב"ם ז"ל כתב שלא נזכר התנא רק במקום פלוני אבל יש עוד במקום פלוני וכו' ועוד במקום פלוני וכו' עכ"ל שם כמעט בכל אות ואות ובכל תנא ותנא אתתמה על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל איך אפשר לומר עליו ח"ו שטעה הלא הוא אדם הגדול בענקים ולא הניח דבר קטן ודבר גדול מתורת משה רבינו ע"ה וכל הש"ס היה פתוחים לפניו וחרותים על לבו אות באות והאיר עינינו בחיבורו הגדול משנה תורה שהוא מובלל מכל הש"ס ותוספתות וספרא וספרי וירושלמי וכולם היו חרותים וחקוקים על לות לבו הטהור ולא היה חסר אפי' אות אחת מכל זה יטעה בענין זה ולא אחת או שתי פעמים אלא ביותר משלשים פעמים (לפי מה שציין הסדר הדורות הנ"ל) וח"ו לחשוב על הרמב"ם זה:

והנה לאחר שעיינתי היטיב היטיב נלפענ"ד שרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל לא די שלא טעה שלשים פעמים כנראה מהסדר הדורות אלא אפי' פעם אחד לא טעה ודבריו שרירים וקיימים והי' לפני עינו הבדולח אספקלריא המאירה כל המקומות שציין בעל סדה"ד ומעורכים על שולחנו הטהור אלא שבדין השמיט מה שהשמיט וזהו כי הנה ידוע מה שכתבו עליו כל הפוסקים שלשון של רבינו הגדול הוא כמונה מרגליות לית ביה יתרון אפי' אות אחת ואפי' כקוצו של יו"ד וכמה תילי תילים של הלכות והילכתא רברוותא איכא למישמע ותלוים בלשונו הטהור ומלא מזה בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים כידוע לכל לומדי התורה ולכל באי שעריו וכאן לפי ראות עינינו המכוסים והכיבויים יש יתרון בלשונו הטהור ונראה כמו שהפריז על המדה וכתב מילתא דלא צריכה ונספרם אחד לאחד (א) שהלשון שכתב שיש מהם מי שלא נכתבו לו במשנה אלא הלכה אחת בלבד ולא הוסיפו לשנות שמו בדבר ממשפטי המצות הני שמונה עשרה תיבות לכאורה הן שפת יתר שהי' די לו בלשון זה ויש שלא נזכר במשנה אלא פעם אתת שלכוונת הענין הי' די בזה ולמה ליה להאריך במקום שאמרו לקצר:

(ב) מפני מה בשני תנאים מהנך שבעה ושלשים תנאים שינה בלשונו וכתב בלשון יתר מה שלא עשה כן בהשאר כי בהשאר שחשיב ואזיל כתב בלשונו הטהור שפלוני נזכר במקום פלוני בלבד ופלוני במקום פלוני בלבד וכו' וכו' ובשני תנאים היינו נחום הלבלר ור' מיאשא כתב בתחילה ג"כ כמו גבי שארי תנאים שאינם מוזכרים אלא בפיאה בלבד ולכאורה הי' די לי' בכך למה לי' להאריך עוד ולכתוב בלשונם ולא נשנה להם דבר שני בשום פנים במקום אחר ששמונה תיבות הללו מיותרים לגמרי לכאורה:

(ג) ואפי' תימא שכוונת הרמב"ם ז"ל בלשון זה לחזק הענין במה שכתב שלא נזכר משמם אלא הלכה אחת ולחיזוק הענין כתב כן שלא נשנה להם דבר שני בשום ענין במקום אחר ולשון זה חוזר על כל השבעה ושלשים איש שהזכיר הרמב"ם ז"ל א"כ הי' צריך המאמר המוסגר להיות או בתחילת לשון של הרמב"ם ז"ל או לאחר שחשב כל השבעה ושלשים איש בסוף לשונו הי' צריך לומר הך דולא נשנה להם וכו' והוי משמע שקאי על כל מה שהזכיר לפני זה אבל השתא דכתב לשון זה דוקא על הני שני תנאים משמע שהשאר די להם בתיבות בלבד בלבד ובשני אלו לא הי' די לי' בתיבות בלבד בלבד אלא עד שהוצרך להאריך בלשונו ולכתוב הך דולא נשנה להם וכו' הלא דבר הוא כי אין דרכו של הרמב"ם ז"ל להאריך אלא לקצר בכל מאי דאפשר וכאן הפריז על המידה לפי ראות עינינו:

לכן נלפענ"ד דהרמב"ם ז"ל ידע ג"כ הני מקומות שזכר הבעל סדר הדורות ולא טעה ח"ו בהם אלא שלא רצה למנות אלא הני שמונה ולא מנין אחר ומטעם שאבאר והוא דהתנה ארבעה תנאים שהוא ארבעה אופנים ובכל תנא ותנא שהולמתו כל הארבעה אופנים שיתבארו לקח לי' הרמב"ם ז"ל בהמנין של שבעה ושלשים איש הנ"ל אבל אם חסר לתנא אופן אחד בהארבעה אופנים שיתבארו והיינו שבמקום שזכר שם תנא במשנה השקיף הרמב"ם ז"ל באספקלריאה המאירה אם שייך במקום שנזכר התנא כל הד' אופנים לקח ליה להיות התנא הנ"ל בראש הקרואים ולעלות אותו על שולחן מלכים מלכי דרבנן ואם אפי' אופן א' מד' אופנים שיתבארו הי' חסר לא חשיב לי' רבינו הרמב"ם ז"ל בהכלל של שבעה ושלשים איש הנ"ל ודעתו בזה הוא דעת חכמים וברר מיללו בזה וכמו שאבאר בסמוך וכל הארבעה אופנים הנ"ל נזכרים ונעשים בלשון יתר של הרמב"ם ז"ל כי לשונו אחר העיון הוא מזוקק ומנופה בשלש עשרה נפות לכן זיקק וביאר הארבעה אופנים שיתבארו וגלל אותם בלשונו הטהור ונרמז בהם:

ואלו הם הד' אופנים שמצאתי לאחר העיון היטיב בדברי ובלשון הרמב"ם ז"ל (אופן הא') צריך שיהיה הדין שאמר התנא צריך לומר משמיה דנפשי' אבל מה ששמע מפי רבו והדין הוא דינו של רבו ולא של עצמו הוא יוצא מן הכלל ומן האופן הנ"ל וטעמא של דבר הוא פשוט כי הרמב"ם ז"ל מנה וחילק בין התנאים שנאמרו משמם הלכות רבות ובין אותם שנאמרו משמם הלכות מועטות כמו שאמר בלשונו הזהב כוליה שילכותיהם בין רב למעט ואם ימנה עמהם מה שאמרו ושמעו מפי רבותיהם יעלה המנין שקטן לגדול יהיה כשיצרפו עמהם דברי של רבותיהם והאופן הנ"ל זה נרמז במתק לשונו של רבינו הרמב"ם ז"ל שכתב ויש מהם מי שלא נכתבה שלו' במשנה וכו':

(אופן הב') הוא שצריך שיהי' דברי התנא שאמר דבר הלכה אבל אם הוא דבר הגדה או דבר שהוא אלא משום מידות חסידות ולא מצד הדין זה יוצא מהכלל ומהאופן הב' הנ"ל וטעמא ג"כ הוא שבכל הפרק לא דיבר רבינו אלא בחילוק הלכותיהם ודבר הגדה אינו מישך שייך למטרת רבינו במה שהתחיל ריש הפרק העשירי והאופן הנ"ל נרמז גם כן במתק לשונו אלא הלכה אחת בלבד:

(האופן הג') הוא שאינו עולה במנין של רבינו ז"ל אלא הדין שאמר במקום אחד אבל לא בשנים ושלשה מקומות ורצה לומר אם אמר התנא דין אחד רק הדין הנ"ל נזכר בשנים או בשלשה מקומות בש"ס לא יעלה במנין של רבינו אלא לאחד והיינו בש"ס שמישך שייך להדין שאמר למשל אם הדין שאמר התנא שייך לדיני נשים או לדיני ממונות תשיב רק וציין מקום שנזכרים במסכת השייך להענין ולהדין הנ"ל (וכן הראוי לערלה ערלה והראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם) אבל מה שנשנה והובא אותו הדין בעצמו במסכת אחרת אגב גררא זה לא יעלה במנין של רבינו הרמב"ם ז"ל וטעמא דהא מילתא הוא סברא פשוטה. כי רבינו הרמב"ם ז"ל לא מנה כמה פעמים נזכרו שמותיהם בש"ס אלא מנה כמה פעמים נזכרו הלכותיהם (כמו שציין בתחילת הפרק בחילוק הלכותיהם בין רב למעט) בש"ס וא"כ הסברא נותנת שהדין שאמר התנא הגם שנשנה כמה פעמים בש"ס אינו נמנה אלא לפעם אחד כי הדין אחד הוא והאופן הנ"ל רמז רמז לנו ג"כ רבינו הרמב"ם ז"ל במלות קצרות והוא ולא "הוסיפו" לשנות שמו בדבר וכו':

(האופן הד') הוא שיהא דברי התנא והלכה שלו מיוסדים על אדני סברא חדשה או הלכה חדשה פירושו אם נחלקו התנאים הנזכרים עם חכמים אחרים (או אם אמר הדין לעצמו ר"ל בלי מחלוקת) צריך שיהא דברי מחלקותם (א) או בסברא או בדין חדשה (ב) או מטעם שהדין התחתון ילמוד מהעליון ור"ל שהלכה בדבר אחד הוא כך ויש דין אחר ואינו ידוע האיך לפסוק הדין ועל זה אם אמר התנא כיון שהדין העליון הוא כך ממילא הדין התחתון צריך להיות כך וכך ע"ז האופן ימנה רבינו הרמב"ם ז"ל וטעמא דהא מילתא דסוף סוף המציא התנא הנ"ל דין חדש דמה לי אם אמר דין חדש ממש או אם הוציא הדין שלו ממשא ומתן של חכמים אחרים או ממשא ומתן של דברי עצמו אבל אם יחלוק התנא עם חכמים אחרים במציאות הדבר ור"ל שזה יאמר שמציאות דבר זה הוא כך וזה יאמר שמציאות דבר זה הוא כך נמצא שלא נחלקו אלא במציאות הדבר אם הוא כך או כך אפי' אם יצמח מזה דבר הלכה אלא כיון שלא אמר התנא הנ"ל דבר הלכה מצד סברת עצמו אלא מצד מציאות דבר זה ממילא יהיה הדבר השני כך זה לא יעלה במנין של רבינו הרמב"ם ז"ל ודבר זה הוא דברים של טעם שסברת הרמב"ם ז"ל בפרק הנ"ל לחשוב התנאים והדין שלהם היכא דבלא התנא ר"ל אם לא אמר התנא והמציא הדין שלו לא הוי ידעינן הדין הנ"ל מסברי' דנפשי' אבל היכא דהדין שלהם הוא מטעם מציאות דבר זה הוה ידעינן מסברי' דנפשי' א"כ הסברא נותנת שלא לחשוב בהמנין הנ"ל והאופן הנ"ל רמז רבינו הקדוש במלות ממשפטי המצות. שמלת משפט לא נאמר אלא על דבר של טעם ולא על דבר שהוא בלי טעם אלא תלוי במציאות הדבר. ועל הארבעה אופנים אלו סמך הרמב"ם ז"ל ועשה שרשים ועמודים חזקים שישען הפרק הנ"ל עליו וכלל אלו הארבעה אופנים בקיצור נמרץ והתעטף את הארבעה אופנים הנ"ל בהשמונה עשרה תיבות שעשה מהם כמו הקדמה להמנין הנ"ל כמו שעשה להמנין של התרי"ג מצות שכלל בי"ד שרשים שעל ידיהם תסוב המנין על צירם וימלטו מידי קושיות והויות שיש לפלפל ולהשיב עליהם ומכל נזק יצילהו הי"ד שרשים הנ"ל כמו כן עשה בהמנין הנ"ל של השבעה והשלשים תנאים שעל ידי התיבות אלו שהם מעט הכמות ורב האיכות ינצל מלהקשות עליו ועל מניניו רק התם עשה י"ד שרשים ובאריכות מפני חומר הנושא והכא די לי' בד' שרשים ובקיצור אבל מ"מ לדבר אחד נתכוון לעשות פתח היאך יוכל ליכנס להמנין שלו ולדחוק מעליו אם יעלה על דעת איש להקשות עליו ועל עניניו:

ובזה נבוא לבאר בריו הקדושים ומתוכם יתורץ קושית אחי ז"ל וזהו כי בארנו עד כה כי הרמב"ם ז"ל לא חשיב בהמנין שלו אלא אותם תנאים שיוכלו לעמוד עליהם כל הארבעה אופנים אלו היינו (א) שהוא דעת עצמו (ב) שהוא דבר הלכה (ג) שדין שלו אמר במקום הראוי (ד) שהוא ממשפטי המצות אבל אם חסר אפי' אופן אחד מהארבעה אופנים ור"ל שאפי' הדין דעת עצמו והוא דבר הלכה והוא במקום הראוי רק שחסר האופן הד' דהיינו שאינו ממשפטי המצות או שהוא דעת עצמו והוא דבר הלכה והוא ממשפטי המצות רק הוא נזכר אגב גררה במסכת וחסר האופן הג' או שהוא דעת עצמו והוא במקום הראוי וממשפטי המצות רק שחסר אופן הב' שאינו דבר הלכה או שהוא דבר הלכה והוא במקום הראוי והוא ממשפטי המצות רק שחסר ממנו אופן הא' והיינו שאינו דברי עצמו על איזה אופן שיהיה חסר הגם שיהא התנא הנ"ל נזכר כמה פעמים זה לא יעלה בהמנין של הרמב"ם ז"ל והנה שידע מהם שנזכרים כמה פעמים מ"מ לא חשיב להו מחמת שכל מקום שנזכרו בהש"ס תנאים אלו חסר שם או אופן אחד או ב' אופנים ולפעמים ג' אופנים ולא ח"ו מחמת טעותו של הרמב"ם ז"ל לא מנה אותם:

והשתא נחזור לקושית אתי ז"ל שהקשה למה לא מנה שנחום המדי נזכר ג"כ בב"ב ובאמת לכאורה הוא קושיא עצומה וראוי לחכם כמותו אבל לפי מה שהוכחנו עד כה דברי הרמב"ם ז"ל שרירים וקיימים ולית בהו קושיא כלל והוא מחמת ששם בב"ב חסר האופן הד' שאינו ממשפטי המצות היינו ששם לא נחלקו רבנן ונחום המדי בדבר הלכה מצד סברת עצמו אלא נחלקו במציאות הדבר ור"ל שחכמים שאומרים מכר את החמור לא מכר את כליו ונחום המדי שאומר מכר את החמור ואת כליו לא אמרו מצד סברת עצמן אלא שדעתן ופלוגתיהן הן במציאות שחכמים אומרים שבלשון של בני אדם כשאומר ראובן לשמעון אמכור לך את החמור אינו מובן בדבריו שמכר לו גם את הכלים מפני שזה אינו בלשון בנ"א כי חמור נמכר גם בלי כלים וחמור סתם נקרא בלי כלים שעליו ונחום המדי אומר כי בלשון בנ"א כשראובן אומר לשמעון אמכור לך את החמור ממילא מכר את כליו מפני שכך הוא לשון בנ"א שחמור וכליו נקרא חמור סתם בלשון מכירה (עיין בסוגיא שם ובפירש"י ז"ל ותמצא שטעם פלוגתתן הוא כמ"ש כאן) נמצא שלא נחלקו במשנה הנ"ל אלא במציאות הדבר אם הוא כך או כך וכיון שכן כבר כתבנו שזה אי אפשר להעלות במנין של רבינו הרמב"ם ז"ל מפני שחסר אופן אחד וכאן חסר אופן הד' וכנ"ל וכן הגם שנחום המדי הנ"ל נזכר גם בפעם שלישית במס' נזיר וכמו שהתעוררתי הקושיא לעיל לפי דברינו ולהכללים שהקדמנו כאן ג"כ צדקו דברי הרמב"ם ז"ל שלא חשבו וטעמא מחמת שבהזכרה דנזיר חסר האופן הב' והוא שבלשון זה נזכר שם מי שנדר בנזיר וכו' וזו טעות טעה. נחום המדי וזו טעות של נולד טעה נחום המדי שהוא סבור שפותחין בנולד. רש"י) כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בהמ"ק חרב אמר להם נחום המדי אילו הייתם יודעים שבית המקדש חרב הייתם נוזרים אמרו לו לא והתירן נחום המדי וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנזיר עד שלא חרב בהמ"ק נזיר ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר ע"כ הרי לך בהדיא שכיון שאמרינן וזכרינן שמו של נחום המדי הנ"ל במשנה הנ"ל בלשון טעות זה אי אפשר להיות במנין של רבינו ז"ל כי זה גרע מאופן הב' (שצריך שיהי' דבר הלכה) שהגם שהוא דבר הלכה אבל הוא הלכה מוטעת והרמב"ם ז"ל לא מנה אלא אותם שאומרים דבר הלכה ושהוא לכל הפחות לדעתם הדין כך (הגם שלא נפסקו הלכה כמותם) אבל לא ימנה הדבר הלכה במקום שהתנא גופא בעצמו טעה בזה הלכה כמו כאן:

וגם הותרה בזה התמי' הגדולה שתמהני על הרמב"ם ז"ל האיך נשמט מזכרונו ומקן קולמסי' הששה תנאים יהודה בן טבאי וכו' שהוא באמת דבר שהתינוקות יודעים אותם אבל לפי הנ"ל לא קשה מידי שלהכי לא חשיב הני ששה תנאי' שהוזכרו עוד הפעם באבות ולא חשיב אלא מה שהוזכרו בחגיגה בלבד מפני שגם כאן חסר האופן הב' שידוע מה שאמרו רז"ל על מסכת אבות שהיא כולה בנויה על מידות חסידות (עיין בב"ק דף ל ע"א האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי' דאבות עיי"ש) והגם שנזכר שם באיזה פעמים דבר הלכה אינה דבר הלכה מצד הדין אלא מצד מידות חסידות וכיון שחסר האופן הב' שאינה דבר הלכה טוב טוב עשה הרמב"ם ז"ל שלא עלה במנינו וכן כמה וכמה תנאים יש שלא זכר הרמב"ם ז"ל אותם אלא פעם אתת ונזכרים פעם ב' בעדיות כמו נחמי' איש בית דלי שרבינו לא זכר אותו אלא ביבמות בלבד והגם שנזכר עוד בעדיות פ"ח מ"ה היינו מטעם שתסר האופן הג' שהיכא שהדין גופא נזכר כמה פעמים לא מנה הרמב"ם ז"ל אלא לאחת ובמקום שנזכר לעצם הדין אבל מה שנזכר אגב גררא במסכת אחרת לא מנה הוא ז"ל ובעדיות ידוע כי המסכת הנ"ל מלוקטת מכל הש"ס ומה שהעידו זה לזה ששמה מוכיח עלי' לכן לא הביא מכל התנאים שנזכרו בעדיות (והגם שמנה חמשה תנאים ממסכת עדיות שהוא ר' שמעון בן בתירא שנזכר פ"ח מ"א ור' נחוניא בן אלינתן איש כפר הבבלי שנזכר פ"ו מ"ב ור' יוסי הכהן שנזכר פ"ח מ"ב ור' יקום איש חדוד שנזכר פ"ז מ"ה ור' מנחם בן סגנאי שנזכר פ"ז מ"ח הגם שדינם ודבריהם שלהם נזכר כל אחד במקום הראוי לה כמו הדין של ר' שמעון הנ"ל נזכר בחגיגה דף כג ע"ב (אינה משנה) והדין של ר' נחוניא הנ"ל נזכר ומרומז במסכת אהלות והדין של ר' יוסי הנ"ל נזכר בכתובות דף כו ע"ב (אינה משנה) והדין של ר' יקים הנ"ל נזכר בפרה פ"י מ"ג והדין של ר' מנחם הנ"ל נזכר בכלים פ"ה מ"ה מ"מ רבינו הרמב"ם ז"ל ציין מקום תחנותם בעדיות ולא במקומות הנזכרים משום דשם לא נזכר שם האומרים רק הדינים שלהם בסתם בלי שם המאן דאמר לכן השכיל את ידו וציין אותם בעדיות אבל היכא דנזכר במקום הראוי הדין שלו ונזכר שמו עליו לא ציין עוד שנזכר גם בעדיות מטעם הנ"ל שכתבתי):

ומעתה נחזור ללשונו הטהור לבאר אותו כי בדבריו הראשונים והקצרים בא לרמוז לנו כי כל השלשים ושבע תנאים שמנה הם דוקא על אופן כשיעמדו על כל הארבעה אופנים הנרמזים בהלשון של רבינו ויש מהם מי שלא נכתבו לו (אופן א') במשנה אלא הלכה (אופן ב') אחת בלבד ולא הוסיפו (אופן הג') לשנות שמו בדבר ממשפטי (אופן הד') המצות אבל היכא דנחסר אפילו אופן אחד לא יעלה במנינו וזה נרמז בתיבת בלבד שכתב רבינו שתנא פלוני נזכר במקום פלוני בלבד וזה במקום פלוני בלבד ור"ל בתיבת בלבד ע"ז האופן שזכרנו הם נזכרים אלא במקום פלוני ולא בא לומר בלשונו כפשוט' בתיבת בלבד שאינו נזכר כלל וכלל זה לא עלה בדעת רבינו וכנ"ל (וכן כשתעיין בכל התנאים שהוזכרו בדברי הרמב"ם ז"ל כאן וכאן אינו נמנה אלא בפעם אחד בכל הש"ס וכשתעיין בסדר הדורות נמצא עוד כמה פעמים בהש"ס אל יטעה לבך לומר שהרמב"ם ז"ל ח"ו שגה ולא ידע מקומה אלא תעיין בציון של סדר הדורות בגמרא שם ותמצא שחסר שם או כל הד' אופנים או לכה"פ איזה אופן מהד' אופנים אלו אלא לבאר כולם בפרוטרוט על הכתב א"א כי קצר המצע מהשתרע והבא לעיין יעיין בסה"ד ותמצא הדבר על נכון) לכן ניחא השתא ומדויק היטיב השמונה תיבות שזכרנו לעיל שהי' לכאורה מיותר אבל לפי זה הוא כמין חומר לפי מה שהקדמנו שתיבת בלבד שכתב הרמב"ם ז"ל אינה כפשוטה אלא הוא לשון שלילה לכן בהשני התנאים הנ"ל היינו נחום הלבלר ור' מיאשא יכתב ביתר לשון ולא נשנה להם דבר שני בשום פנים במקום אחר ולא די לו בלשון שכתב שלא נזכרו אלא בחגיגה בלבד כמו שעשה בכל התנאים כי כשהי' כותב בלשון הזה היה במשמע כמו בשאר התנאים שנזכרים בכמה פעמים בש"ס אלא שנחסר להם האופנים הנזכרים כמו שמבואר בתיבת בלבד שכתב הרמב"ם ז"ל בכל התנאים וכאן אינו כך שבאמת שני התנאים אילו אינם נזכרים בכל הש"ס אפי' בחסר כל הד' אופנים וכלל כלל לא לכן דקדק רבינו ז"ל בלשונו הטהור וכתב ונחום הלבלר ור' מיאשא בפיאה בלבד ושאל יטעה הרואה לומר שהוראת בלבד הוא כמו הוראת אצל שאר התנאים בתיבת בלבד שהוא אינו כפשוטו וכנ"ל לכן כתב ביתר לשון ולא נשנה להם דבר שני בשום פנים במקום אתר ר"ל שכאן הוראת תיבת בלבד הוא פשוט שלא נזכרים שמם בכל הש"ס אלא בפיאה פעם אחד ושאר מקומות כלל כלל לא (וכשתעיין בסדה"ד תמצא הגם שבכל התנאים שמנה רבינו הרמב"ם ז"ל יגע הגאון בעל סה"ד ומצא עוד כמה פעמים בש"ס אבל גבי שני התנאים אלו ר' נחום הלבלר ור' מיאשא הניח חרבו בנדונו ולא מצא ג"כ אלא בפאה בלבד כמ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל) והנה מכל הלין נראה בעליל שח"ו שהרמב"ם ז"ל שגה בכל הנ"ל והיה פתוח לפניו כל הש"ס אלא שבדין השמיט מה שהשמיט וזה אמת וברור בדברי הרמב"ם ז"ל:

תוכן העניינים

לדובר מישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה