אור ברסלב

לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר

סימן ל

סימן כט

(שייך לחו"מ סי' מ"ט):

ביאור דברי המחבר בחו"מ סי' מ"ט סעיף ז' מה שכתב עליו הרמ"א ז"ל שם שדבריו סותרין זה את זה:

ואל תצל מפי דבר אמת עד מאוד כי למשפטיך יחלתי:

הנה הטור והמחבר כתבו וזה לשונם היו שנים בעיר אחת שם כל אחד מהם יוסף בן שמעון אין שום אחד מהם יכול להוציא שטר על חבירו אם יש בו קנין (ואלו התיבות אין שם בהטור מחמת שהוא אזיל לשיטתיה דסובר דהא דהדין דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו הוא אפי' שלא בשטרא אקנייתא כמו שמבואר באר היטיב בסי' ל"ט) שיאמר לו שטר שאתה מוציא עלי שלי הוא והחזרתיו לך כשפרעת לי החוב שהי' לי בידך וכתב ע"ז הרמ"א שדבריו סותרין זה את זה בכאן דלפי האי טעמא שיכול לומר האי שטרא שלי והחזרתיו לך אין חילוק בין שטר שיש בו קנין או אין בו קנין אבל יש מפרשים הטעם שאין מוציאים שטר זה על זה מטעם דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו וחיישינן שזה המוציא הוא הלוה ובזה אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין וכו':

ובכדי להבין את דברי קדשם שלא יהיו באמת סותרים זה לזה כבר הרבה קולמסין נשתברו מספרן של הגאונים הראשונים וגם מהאחרונים הלא הם הסמ"ע והדרישה שם והב"ח והט"ז והש"ך והנתיבות וכו' וכולם האריכו בזה תדרשנו משם ותמצאוהו:

ואענה גם אני הפעוט בעזר ד' צורי במה שעלה על רעיוני בזה הנה הדין הזה נובע ממשנה מפורשת בב"ב (דף קעב ע"א) ומסוגיא דגמרא שם (דף קעג ע"א) דאמרינן במשנה שנים שהיו בעיר אחד שם אחד יב"ש ושם אחר יב"ש אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה וכתב הרשב"ם שם בפירושו שיכול הלה לטעון שטר זה שבידך אני החזרתיו לך כשהחזרת לי ממון שלוית בו ממני ובגמרא שם ואלא הא דתניא כשם שמוציאין הן שטר חוב על אחרים כך מוציאין זה על זה במאי קמיפלגי בכותבין שטר ללוה ואעפ"י שאין מלוה עמו קמיפלגי תנא דידן סבר כותבין שטר ללוה ואעפ"י שאין מלוה עמו זימנין דאזיל לגבי ספרא וסהדי ואמר להו כתבו לי שטרא דבעינן למיזיף מיוסף בן שמעון חברי ובתר דכתבי וחתמי לי' נקיטא לי' ואמר לי' הב לי מאה דיזפת מינאי. תנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה עד שיהא מלוה עמו עכ"ל הגמרא עיין פירשב"ם שם ומפשטיות הסוגיא נראה דתנא דידן ותנא דברא אינן מחולקין כלל ולא נחתו כלל להסוגיא דב"מ (דף י"ב וי"ג) דמוקמינן למשנה דב"ב הנ"ל דמיירי בשטרא אקנייתא ולא ידעינן אנן כלל האיך יסבור תנא דידן ודברא בזה די"ל דתנא דידן סובר דכותבין ללוה בלא מלוה אפי' בשטרא דלאו אקנייתא דעדים בחתומיו זכין לו ותנא ברא סובר דאין כותבין אפי' בשטרא אקנייתא כיון דסוברים דמוציאין זה על זה בודאי אין כותבין בשום פנים רק מדברי ה"ה בפ' כ"ד מה' מלוה ולוה ה"ח נראה דלא ס"ל כן שכתב בשם הרשב"א ז"ל דלתנא דידן אי בשטרא דלאו אקנייתא מוציאין זה על זה עיי"ש:

והנה דצריך להבין מפני מה מיאנו הרשב"ם והטור בטעמא של הגמרא וחפשו טעם אחר דמאי אולמא האי טעמא מהאי טעמא וגם צריך להבין לשון הגמרא דקאמר זימנין דאזיל לגבי ספרא וההדי וכו' דשטחית הלשון משמע דהב"ד גופי' הם מחדשים הסברא לפרש כוונתם דלכך הם פוסקים דאין מוציאין זה על זה מחמת דיש לומר דזימנין דאזיל לגבי ספרא וכו' ולא זהו מדברי הנתבע שטוען כך דא"כ הוי להו למימר בקיצור שהבעל דין שכנגדו טוען כך דאזיל ועשה שטר שקר בכדי להוציא מידו בחנם וגם קשה האיך הספרא וסהדי עושין לו שטר זה אם יש לחוש לזה באמת:

לכן נראה לומר בזה דהשני טעמים הנ"ל צריכים זה לזה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ובשני הטעמים יחד יוצא הדין לפסוק דאין מוציאין שטרות זה על זה דמהטעם שרוצה הבעל דין לזכות בדין מחמת טענתו אין הב"ד מזכים אותו כ"כ אלא מטעם שלהם ביחד והוא דכבר ידוע דפסקי בעלי בתים ופסקי הב"ד עפ"י ד"ת אינם דומין זה לזה וכרחוק מזרח ממערב המה. וגם ידוע מהפוסקים דכל ישראל בחזקת כשרים הם וכל כמה דלא מצינו ריעותא עליהם מוקמינין אדם על חזקתו בכשרנותו עד זמן אחרונה שנראה בחוש שניחרע מחזקתו הראשונה כמו שמבואר מדברי הפוסקים ומסי' פ"א ביו"ד וכ"ש באדם:

ונחזי אנן בהטעמים של הגמרא והרשב"ם והטור יש בהם צדדים לטיבותא וצדדים שיש לומר בהם חשש גריעותא דלטעם של הרשב"ם והטור בטוען ששטר שאתה מוציא עלי שלי הוא וכו' יש חדא לטיבותא דאין צריך בזה לבוא להדין דכותבין שטר ללוה בלא מלוה דהדין הוא מרוחק לשאר עמא דבר ומוזר בעיני פסקי בעלי בתים דיהא אחד עושה איזה עסק עם אחר ויכתוב הענין שנדבר ביניהם בינו לבין עצמו בלא האחר הצד שכנגדו. אבל כנגד זה יש גריעותא בטענתו כיון דלפי טענתו הי' השטר פעם אחד בידו למה לא החזיר את השטר קרוע בקרע ב"ד כדי שלא יבא להוציא ממון מידו ולמה החזיר אותו שלם ולטעון הסברא והטעם של הגמרא ג"כ יש טיבותא וגריעותא דיכול לטעון כנ"ל מחמת שאנו חושדין אותו לאיש הנ"ל בטענתו זימנין דאזיל וכו' כיון דהדין נותן דכותבין ללוה בלא מלוה אבל כנגד זה יש גריעותא קצת כיון דהא דכותבין ללוה הוא דוקא בשטרי אקנייתא לדעת כל גדולי הפוסקים הראשונים יש חשש שלא יכתוב לעצמו ועל עצמו שטר כזה שיהא נפסד מזה הענין בעת שנצרך למכור איזה קרקע לאיזה צורך גדול שהעולם יראים ליקח ממנו מחמת שהם משועבדים לבע"ח לדעתם ששמעו שהוא כתב שטר ללות מאיזה אדם וכתב וחתם בקנין שהם משועבדים מעכשיו אף שלא הגיע מעולם ליד המלוה (כמ"ש הסמ"ע בסי' מ"ג סט"ו) וא"כ אפשר מטעם זה אינו רוצה לטעון טענה כזו בדבר שלא שכיח כל כך שיעשה אדם לעצמו היזק בזה:

לכן אם בא דין ודברים לפני הב"ד במעשה כזה שיב"ש שיש בידו שטר על יב"ש אחר ותובעו לדין והיב"ש הנתבע צריך להשיב לו על טענתו זה ולפטור א"ע טוען יותר שהוא הי' המלוה והחזיר לו את שטרו בעת שנתן לו המעות שבטענתו זה מבואר שאין חושד את התובע לאיש נכלה ותרמית ואינו מוציא אותו מחזקת כשרות שלו שהרי מודה שכתב את השטר הזה בלי שום ערמה ורמיה בעולם רק כתב בפניו של המלוה והמלוה הלוה לי' ע"ז השטר ומסר לי' השטר הכל כנהוג רק טענתו הוא שעכשיו רואה במה שתובע ממנו ממון שלא כדין שעתה הוא איתרע מחזקתו של הכשרות שיש לכל אדם והגם שיש קצת פיקפוק בטענתו שהשטר הי' בידו רק שהחזיר לו א"כ למה לא קרע השטר אלא החזיר לי' בשלימות יחשוב בדעתו שהב"ד לא יתפוס לו על זה דלמה לי' לחשוד לאינש בכדי כיון שראה שפשה הכל כראוי בתחילה וכדין ולמה יעלה על דעתו להרהר אחריו שהוא איש נכלה לירא ממנו לימסור לו השטר בחזרה בשלימות כיון שהוא שייך ללוה כיון שהוא נתן שכר הסופר כמבואר בחו"מ סי' נ"ז וס"א:

אבל ירא לטעון הטענה של הגמרא שהוא כתב בתחילה לרמות ולתבוע לבני אדם בכדי בלי שום דין ודברים בעולם וגם לזיוף את השטר ליכתוב בינו לבין עצמו שטר כזה כי הוא אינו יודע הדין שכותבין ללוה בלא מלוה וידמה שאין הב"ד יקבלו ממנו טענתו בזה. (א) כיון שלדעתו חושד להתובע שזייף שטר הזה אין הב"ד יאמין לו בזה מחמת שכל זמן שאין אנו רואים שרודף אחר זיוף אין חושדין אותו (ב) מחמת שבטענתו הנ"ל חושד להתובע שעשה בעצם הענין (לבד החשש הזיוף) תרמית כזה לכתוב שטר לתבוע מאדם שאינו חייב לו כלום לכן טוען יותר ותופס בטענתו הטעם של הרשב"ם והטור אבל זה הוא רק לסברת הנתבע שהוא הוא מן פסקי הבעלי בתים אבל פסקי הב"ד הוא עפ"י ד"ת ועל פי הלכה כותבין ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו:

ולכן חמק ועבר השני חששות של הנתבע ממה שירא לטעון טענה כזה שאין הב"ד חושדין אותו כלל לזיוף בעצמו אלא כתב וחתם ע"י סופר ועדים וגם בלא תרמית במה שכתב דתלינן שדימה בדעתו שצריך ללות בעצם בעת אשר כתב השטר ואח"כ לא הוצרך לזה ונשאר בידו השטר הזה לעת הצורך לכן כשהב"ד פוטרין את הנתבע מהחוב אין פוטרין אותו מטעמיה דהרשב"ם והטור אשר טען הנתבע לחוד רק שמצטרפין ג"כ הפטור מטעמא דהגמרא דיותר ראוי לפטור הנתבע מטעם זה כיון שהם יודעים הדין דשני יב"ש גרע טפי משאר אנשים לענין הלוואתם זה מזה יש להם חששא על הנתבע כפי טענתו שהיה השטר בידו פעם אחד וחזר ונתן להנתבע למה לא קרע השטר רק נתן בשלימות לידו במקום שיש חשש בזה דילמא יחזור ויתבע ולא היה לי' להוציא מידו דבר שאינו מתוקן כי מה שדימה הנתבע בזה לחששא רחוקה עד למאוד כי הוא רק מחמת פסקי בעלי בתים אבל לפי דעת הב"ד עפ"י ד"ת יש בזה החששא מקום לנוח לכן החזיקו הב"ד הרע במיעוטא וחשדו אותו שהוא באמת כתב השטר ללות מיב"ש לכן כתב השטר בקנין כי בלא זה לא היו העדים כותבין לו שטר שאין העדים עושין שטר רק עפ"י דין כמבואר בסי' מו בחו"מ כיון דלא מחזי כשיקרא בעת הכתיבה דיש לומר דלא יבא כלל לידי דין ודברים (והאיך יהיה הדין באמת בשני יב"ש שאחד מוציא על חבירו ורוצה ליתן לו החוב רק שאחד יש לו חוב על יוסף בן שמעון הלוה ולהלוה יב"ש הנ"ל יש לו רק בעד חוב אחד מעות או קרקע וטוען האחר על יב"ש הלוה כיון שהדין ששני יב"ש אין מוציאין שטר חוב זה על זה והוא מטעמא דהגמרא הנ"ל או מטעמא דהרשב"ם והטור הנ"ל. א"כ הגם שהיב"ש הלוה אינו טוען כך על יב"ש המלוה שהוציא עליו השטר חוב זה אבל דילמא האמת הוא שלא לוה כלל או שלוה ופרע והחזיר לי' את השטר ועשו קנוניא ביניהם שיאמר שלוה ולא פרע לו עוד כדי שלא יבא האחר לידי גוביינא כי המאוחר בשטר ואין ללוה לשלם לשניהם נראה דלא גרע הדין הנ"ל מהדין המבואר בחו"מ סי' ע"א בענין נאמנות דחיישינן לקנוניא ואינו מועיל הנאמנות לגבי לקוחות ולמלוה מוקדם הבא לגבות וצריך לישבע כמבואר בסעיף י"ט שם כ"כ כאן):

והגם שמה שכתב השטר בקנין הרע לעצמו בענין אם יהיה נצרך למכור מנכסיו אינו יכול שהעולם יראים ליקח ממנו וכנ"ל אבל כיון שהב"ד לא חשדו אותו באמת שכתב בעצם ובראשונה רק לרמות את הבריות בהשטר הזה ולהוציא מהם ממון בגזילה כיון שגם הם יודעים הדין שכל ישראל בחזקת כשרות הם עד זמן שיתרע רק שחוששין שבאמת בעת מעשה הכתיבה היה בדעתו ללות המעות מיב"ש המלוה בעצם ולכן כתב בהשטר קנין גמור כדינו ואח"כ חשב בדעתו שאין צריך עוד למעות. נתחמץ קצת ורוצה לתבוע מהיב"ש המלוה הנ"ל הסך המעות שנכתב שם לכן מטעם זה פוטרין את הנתבע מהתובע מהחוב הנ"ל ולא מטעם וטענות של הנתבע הנ"ל לחוד כי טעמא דהש"ס הוא עיקר לדינא והטעם של הרשב"ם והטור הוא נטפל לדברי הש"ס לכן כתב הגמרא בלשון זימנין דאזיל לגבי ספרי וכו' דמשמע מזה הלשון דהנתבע טוען טענות אחרות מה שיותר טוב בעיניו רק אנו ב"ד פוסקים הדין מטעם זימנין דאזיל וכו':

ולהכי כתב המחבר בלשונו אם יש בו קנין דהוא רק מאמר המוסגר להדין שאינו יכול להוציא שטר על חבירו ואח"כ כתב שיאמר לו שטר שאתה וכו' ר"ל שהב"ד סוברים בדעתם שהנתבע יכול לומר להתובע שטר שאתה מוציא וכו' וכך טוען הנתבע באמת אבל הב"ד בעצמם פוטרין אותו מהחוב מטעמא דגמרא זימנין דאזיל וכו' ולכן כתב באמצע דבריו במאמר המוסגר דמיירי ביש בו קנין דאם הם דברי הב"ד בעצמם הי' צ"ל שאומרין ליה שטר שאתה מוציא וכו' ור"ל הב"ד אומרים להתובע כך ולא בלשון שיאמר לו דר"ל שהנתבע אומר להתובע כן ולא מדברי של הב"ד הוא ולכן לפ"ז מדיוק בלשון הרמ"א שכתב וחיישינן שזה המוציאו הוא הלוה ור"ל הב"ד חיישינן לזה ולא שהנתבע טוען כך דא"כ היה צ"ל כך וטוען השני שזה המוציאו הוא הלוה והוא מחמת שהוא אינו יודע כלל לטעון כך שהוא אינו יודע שהדין הוא שכותבין שטר ללוה בלא מלוה וצריך לחושדו שכתב וזייף לעצמו וזה אינו רוצה לחשוד אותו וכנ"ל. וזה מה שרצינו לבאר בעזר"ה:

תוכן העניינים

לדובר מישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה