לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר
סימן כח
(שייך לאה"ע סי' כ"ב)
ביאור נאה ומהודר לגמרא דנדרים (דף נ ע"ב) וגם לגמ' דמסכת תענית (דף כ ע"א) והוא דרוש יפה אף נעים. לדרוש החתן ביום חופתו:
בדרך עדותיך ששתי בעל כל הון:
גרסינן במסכת נדרים (ד' נ' ע"ב) רבי עביד לי' הילולא לר' שמעון ברי' (ולא אזמיניה לבר קפרא כך הוא הגירסא בעין יעקב שם) כתב על בית גננא עשרין וארבע' אלפין ריבוואין נפקא על בית גננא דין ולא אזמני' לבר קפרא (לפי שהי' איש בדחן ומתיירא שמא יעשה שום דבר שישחוק. רש"י) אמר לי' אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה (אם לעוברי רצונו משפיע לו טובה כל כך לעושי רצונו וכו' שהיה מגנהו על שלא הזמינו רש"י) אזמיניה אמר לעושי רצונו בעולם הזה כך (שהתחיל לספר בשבחו בשביל שזמינו רש"י) לעולם הבא על אחת כמה וכמה עכ"ל הגמרא והוא קשה להולמו כל דברי המאמר הזה והקושיות הנופלות בזה המאמר רבו מלספרם ונפרטם אחת לאחת. א) מפני מה באמת לא אזמין רבינו הקדוש לבר קפרא האם כלום חסר בבית המלך מלכי דרבנן או האם נהג ת"ו ביה רבינו הקדוש מנהג צרי עין. ב) למה דוקא כתב על בית גננא ולא במקום אחר. ג) מה רמז רמז לו בחשבון דכ"ד אלף ריבוואין דוקא. ד) הקושיא העצומה מכל הקושיות האיך אמר על רבינו הקדוש וקרא לי' עוברי רצונו ומה שכתב רש"י ז"ל שהיה מגניהו על שלא הזמינו קשה להולמו על בר קפרא מלומר כך (וקצת יש לומר בזה שכל כך הי' חביב דברי תור' בזמנם עד שפלטו מפיהם דברים הנראים לפי קט שכלינו שאינם ראוים כל כך לאומרם אפי' לקטנים מהם וכש"כ וק"ו לאנשים שכל דבריהם כגחלי אש כדמצינו בפסחים (ד' קיב ע"א) ה' דברים צוה ר' עקיבא את ר' שמעון בן יוחאי כשהוא חבוש בבית האסורין. אמר לי' רבי למדני תורה אמר איני מלמדך אמר לי' אם אין אתה מלמדיני אני אומר ליוחי אבא ומוסרח למלכות וכו' הגם שאין אנו יודעים עד מה מה שכתב באגדות ואל מי ירמזון מיליהם כי היא עמוק עמוק מי ימצאוהו אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטה דיש אומרים שגם באגדות דבריהם אמורים והדברים עתיקין:
ועוד מצינו כיוצא בזה בענין אם הי' הדבר במילי דעלמא הי' חשש הערמ' בזה ואפשר דהי' חייב עי"ז בבית דין ובדברי תורה לא חששו בזה לעשות ע"י הערמ' כמו במסכת חגיגה (ד' יג ע"א) איתא דרב יוסף הוה גמיר מעשה מרכבה סבי דפומבדיתא היו תני מעשה בראשית אמרו לו ליגמר לן מר מעשה מרכבה אמר להו אגמרין לי מעשה בראשית בחר דאגמרון אמרו ליה לגמרינון מר במעשה מרכבה אמר להו תנינא בהו דבש וחלב תחת לשונך דברים המתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך ע"כ וכן מצינו ע"ז האופן כמה פעמים בש"ס והוא מטעם הנ"ל ועיין באו"ח סי' תפ"ב בשע"ת סק"ב מ"ש בשם אגרת שמואל בזה דבמידי דמצוה מותר לרמות את חבירו כדי להשלים נפשו עיי"ש). ה) מה התעוררות הי' לרבינו הקדוש דאח"כ הזמינו והוא מחמת שכתב ליה על בית גננא וא"כ מתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר דקשה לומר דחש על כבודו הי' דהלא הי' עניו מאוד דהא משמת רבי בטלה הענווה כסוטה (ד' מט ע"א). ו) מפני מה חזר בו בר קפרא לקרא לרבינו הקדוש עושי רצונו דכי מחמת דאזמיני' ליה על סעודת נישואין האם תאב בר קפרא רק כדי לאכול ולשתות. ז) דבתחיל' הלשון בגמרא אמר לי' ולבסוף הלשון רק אמר והשמיט תיבת ליה הלא דבר הוא. ונאמר בזה שיהיו מתורצים כל הקושיות עד אחת לאחת שיעלה הכל כמין חומר רק שבתחילה נבוא לתרץ הקושיא הד' שיש לה דין קדימה מחמת שהיא הקושיא העצומה מכל הקושיות ואחר כך נתרץ כל הקושיות בבת אחת ונאמר בזה בסייעתא דשמיא:
דהנה ידוע מה שאמרו חז"ל בתענית (ד' כג ע"א) על פסוק ותגזור אומר ויקם לך שאתה גזרת מלמטה והקב"ה מקיים מאמרך מלמעלה וכמו כן להיפך דהקב"ה גוזר גזיר' והצדיק בא ומבטל' כמועד קטן (ד' טז ע"ב) ודברי הצדיק עושה רושם גדול בעולמות עליונים ותחתונים הן לטוב' והן לרעה ח"ו כדמצינו במסכת תענית הנ"ל (ד' כא ע"א) גבי נחום איש גם זו דהשיב לתלמידיו על מה ששאלו לי' וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך שאמר להם בני אני גרמתי לעצמי שפעם אחר הייתי מהלך בדרך לבית חמי והי' עמי משוי שלשה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני בגדים בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי רבי פרנסני אמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצאה נשמתו הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי וכו':
ויש להבין במאמר הלזו. א) מה שאמר לתלמידיו בלשון אני גרמתי לעצמי דהו"ל למימר אני קבלתי על עצמי. ב) מאי הלשון עמד לי בדרך דלענין עצם הענין היה די לומר בא עני אחד ואמר לי וכו'. ג) הקושיא העצומה דמאי הי' לו לעשות להעני הנ"ל יותר טוב מזה הלא אמר לו המתן עד שאפרוק מן החמור ואתן לך לאכול ולשתות ומה עיות בזה דיהי' חייב ע"ז שיבוא לידי כך:
ומה שנרא' לומר בזה דהנה בריש פ' מי שהחשיך בדרך (בד' קנ"ג ע"א) אמרינן הגיעה לחצר החיצונה נוטל אח הכלים הניטלים בשבת ושאינן ניטלין בשבת מתיר החבלים והשקין נופלין מאליהם ובד' קנ"ד ע"ב שקיל וטרי הגמרא שם לר' גמליאל דחמורו הית' טעונ' דבש ולא רצה לפורקה דאיכא צער בע"ח וכו' ומסיק שם דסובר ר"ג דצער בע"ח דרבנן וכו' עיי"ש בפירש"י שם ונרא' מזה הסוגיא דהיכא דיעמוד החמור בבא מן הדרך במשאוי שעליו אסור מחמת צער בע"ח דהוא איסור דאוריית' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"א מה' שבת ה' ט' ויו"ד וכן פסק הטוש"ע או"ח סי' רס"ו סעי' ט' (עיין בביאור הגר"א שם סקי"ב) ובסי' ש"ה סעיף י"ת. ועיין בהרמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש בפ"ג ובטור חו"מ סי' רע"ב מ"ש שם ובפרישה ודרישה שם באריכות:
ואמרינן בגמ' דברכות (ד"מ ע"א) ובגמר' דגיטין (ד' ס"ב ע"א) אמר רב יהודא אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם (ובגיטין הגיר' שיטעום כלום) שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מה' עבדים ה"ח (ושם צע"ק דמשמע שם דהוא רק מצד מידות חסידות והלא בגמרא אמרו בלשון אסור לאדם וכו') וכן פסק הטוש"ע או"ת סי' קס"ז סעי' וא"ו והוא ג"כ מטעם צבע"ח וכנ"ל רק לענין שחייה פסק המג"א שם בשם ספר חסידים דאדם קודם כדאשכחן ברבקה שאמרה לאליעזר שתה וגם לגמליך אשקה והוא מטעם שאין בשתיה כל כך צעב"ח אם לא יתן לבהמה תיכף ומיד לשתות כמו באכילה כידוע מדרך הטבע ומה שהקשה היד אפרים שם וכן בס' אור החיים על התור' בפרש' חיי שרה שם דלמה לא הביא המג"א ממימרא דרחמנא גופא בפרשה חוקת מפסוק והשקית את העדה ואת בעירם כבר תירוץ האור החיים הנ"ל דבשעת הסכנה וכן במקום צער אדם קודם עיי"ש וביד אפרים שם מ"ש גם הוא לתרץ הקושיא הנ"ל:
ולי נראה לתרץ קושיא הנ"ל בטוטו"ד עפ"י מ"ש בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ל"ב בשם אביו הגאון בעל חת"ס דהא דבהמתו קודמת הוא דוקא אדם בשלו ומשלו לאשר מזונותיה עליו והם תלוים בו אבל אחר הנותן במתנה לחבירו אין צריך ליתן לבהמת חבירו תחיל' והמקבל מותר ליה לאכול ולהקדים אכילתו או כשאין לבהמתו כלל שתלוי במי שנותן לו ואינו ברשות עצמו. ולחבירו הנותן רשות הוא ותלוי ברצונו וכן הוא בס' אוהל יוסף חלק מצרף לכסף שאלה ט"ו דדייק בזה לבהמתך עיי"ש ולכן לפי"ז אין כאן ראיה מפסוק דחוקת דשם הית' מאת ה' ית' מתנת חנם להוציא מים מסלע אבל במעש' דרבקה דלא נתנה המים תחילה לאליעזר בשם מחנה רק שעשתה בעצמה זאת כאדם העושה בתוך שלו בשלו לכן אם הי' הדין שגם בשתיה הבהמ' קודמת היתה עושה ג"כ כהלכה להשקות הגמלים קודם לכן יש מכאן ראיה דהדין דלשתיה לא אמרינן בזה דבהמה קודמת:
ובזה נבוא לביאור הגמרא דתענית הנ"ל. הנה תלמידיו שאלו לנחום איש גם זו למה עלתה לך כך ואמר להם אני גרמתי לעצמי ר"ל דידוע פלוגתת ר"מ ור' יהודה בענין דינא דגרמי דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי כמו שמבואר בחו"מ סי' שפ"ו ס"א רק דיש חילוק בין דינא דגרמי ובין דינא גרמא בנזקין והסמ"ע שם האריך בשם התוס' והרא"ש בחילוקי דינים שבזה ובזה ובתשובת משאת בנימין סי' כ"ח האריך ג"כ בזה וכתב דבמילי דלא שכיחי יש חילוק בין גרמא לגרמי דכל דבר שהוא עצמו עושה ההיזק או שההיזק בא מיד בשעת מעשה זהו הנקרא גרמי וחייב כאילו עשה ההיזק בידים ובמזיד וכל היכא שאינו עושה ההיזק בעצמו אלא שע"י גרמתו בא ההיזק או שההיזק אינו בא מיד כל זה הוא גרמא ופטור וכו' לכן אמר בלשון גרמתי (ועוד י"ל דכוונתו במאי דאמר אני גרמתי לעצמי דידוע דר' עקיבא הי' תלמיד דנחום איש גם זו כדאמרינן בחגיגה (ד' יב ע"א) ששימש את נחום איש גם זו כ"ב שנים וידוע שבר פלוגתא של ר' יוסי הגלילי הוא ר' עקיבא כמשנה דברכות (ד' מט ע"ב) ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכין וכו' ר' עקיבא אומר וכו' וידוע שר' יוסי הגלילי סובר דצעב"ח דרבנן כב"מ (ד' לב ע"ב) ומסתמא בר פלוגתי' דהוא ר' עקיבא סובר דצעב"ח דאורייתא והוא קיבל מסתמא דבר זה מרבו נחום איש גם זו וא"כ סובר נחום איש גם זו דצעב"ח דאורייתא להכי אסור להיות על החמור המשאוי בעת שעומד לפוש כנ"ל דר' גמליאל דסובר צעב"ח דרבנן לא רצה לפרוק מן החמור דהית' טעונ' דבש להכי שפיר קאמר דאני גרמתי לעצמי ר"ל מחמת דהולך לשיטתי' משום הכי אמר לעני להמתין עד שאפרוק מן החמור ר"ל שלא יהי' המשאוי על החמור בעת שאני אתן לך אכילה ושתיה וכמו שאבאר) ואמר ומפני מה גרמתי שבא עני אחד ועמד לי בדרך ר"ל דהיה לי להבין מה הוא שעמד בדרך ולא נתן לי לעבור בשום אופן שבעולם והי' לי להבין היטיב היטיב שהוא בסכנה גדול' עד למאוד מ"מ לא השגחתי עליו ואמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור ואינו רצה לומר עד שיטול מן החמור אכילה ושתיה מה שצריך ליתן לו אלא ר"ל שחשש נחום איש גם זו כיון שצריך לעמוד לפוש עם החמור עד שיתן לעני הנ"ל לאכול ולשתות אם צריך ליטול המשאוי מן החמור משום צעב"ח כנ"ל בסוגיא דשבת הנ"ל וכמו דאסור לאכול קודם שיתן לאכול לבהמתו משום צער בע"ח וכנ"ל ולזה כיון בלשונו עד שאפרוק מן החמור ר"ל המשאוי שעליה ובזה טעה בדין דכיון דהאדם הי' בסכנה הדין בהא דאסור לאכול קודם וכו' דאדם קודם לבהמה וכנ"ל באור החיים ואדם מועד לעולם ובפרט כאיש נחום איש גם זו שצריך לידע הדין על בוריו ות"ח א"צ התראה כי לא ניתן התרא' אלא להבחין בין שוגג למזיד כמאמר חז"ל וכיון שהוא שוגג קרוב למזיד היה חייב מצד דיני דגרמי וכנ"ל:
ונחזור לענינינו שראינו מזה המאמר שדברי צדיק עושה רושם גדול שהגם שלפעמים גוזר הקב"ה גזירה ח"ו מ"מ בא צדיק ומבטלה ולזה אמרינן בר"ה ויוה"כ בנתנ' תוקף ויכון בחסד כסאך וחשב עליו באמת ור"ל דמבקשים מהקב"ה דיגזור עלינו גזירות טובות הנמשכים מצד מידת החסד דאם כן תעשה לנו חשב עליו באמת ויתקיים גזירות שלך אבל אם תרצה לגזור עלינו ח"ו גזירות רעות רחמא ליצלן אזי לא חשב עליו באמת ולא יתקיים מאמרך ר"ל שיבא צדיק ומבטל להגזירה הנ"ל:
והנה יש בבחינת צדיק ב' בחינות (א) צדיק שאינו כל כך ראוי והגון שבשבילו לא יגזור הקב"ה גזירות רעות אלא שהקב"ה רוצה לגזור והצדיק אינו מניח שבא תיכף ומיד ומבטלה. אבל יש בחינה (ב) היינו שהוא בסוג צדיק גדול כל כך עד שע"י זכותו אין הקב"ה גוזר בתחיל' גזירות קשות ורעות ולזה רמז ליה בר קפרא במה שאמר ליה אם לעוברי רצונו כך ר"ל שהוא צדיק גדול אבל כל כך כהצדיק שבבחינה הב'. שצריך לעבור על רצון הקב"ה ולבטל הגזירה שרוצה הקב"ה. לעושה רצונו עאכו"כ ר"ל כש"כ להצדיק שהוא צדיק כ"כ שאינו צריך לעבור על רצון הקב"ה. ר"ל שהקב"ה אינו גוזר בתחיל' בשבילו כלל להגזירות רעות ועושה רצון הקב"ה וכנ"ל. ולזה כתב רש"י בלשונו הטהור שמגנהו על שלא הזמינו דקרא לרבינו הקדוש צדיק מסוג ובחינה הראשון שאינו צדיק כ"כ כהסוג ובחינה השניה, ומה שגרם ליה לרבינו הקדוש שיהא נקרא מהצדיקים שבסוג הראשון אפשר לומר דשמא מתכוון בזה לומר שאינו רוצה שיהנה ת"ח מסעודתו כמו שמצינו כיוצא בזה בסעודה שעשה אברהם אבינו ביום הגמל את יצחק שבתוך כך מצא השטן מקום לקטרוג כמ"ש רש"י ז"ל ובזה יתורץ הקושיא הרביעי שבז' הקושיות אבל בכדי לתרץ כל הקושיות שיעלה הכל כמין חומר אפשר לומר כך:
דהנה המעשה דבר קפרא הנ"ל הובא במדרש קהלת פרשה א' בסיגנון אחר וז"ל שם רבי עשה סעודת משתה בנו קרא רבי לכל רבנין ואינשי (ר"ל שכח) למיקרא לבר קפרא אזיל וכתב על תרעא אחר כל שמחתך מות ומה יתרון לשמחתך אמר מאן עביד לן הדא אמרי בר קפרא דאנשיתון למיקרי ליה לגרמיה תפיא הוא (ר"ל צער וביוש) אזיל ועביד ארסטון אחרן וקרא לכל רבנן וקרא ליה לבר קפרא ועל כל תבשיל ותבשיל דהוי מנית קדמיהון הוה אמר עליה תלת מאה משלין על הדין תעלה (ר"ל משלי שועלים) והוי עריב להון והוות תבשילא צנין ולא טעמינן ליה והוי רבי אמר למשומשניה למה תבשילין עלילין ונפקין ולא טעמין מידי אמרין לי' בגין חד דיתיר תמן וכיון דתבשילא עליל הוא אמר תלת מאה מתלין בהדין תעלה בגין כן תבשילא לנין ולא טעמין מידי סליק לגביה אמר ליה למה את עביד כן שביק אריסטון דיכלון אמר ליה לא תהא סבור דבגין מגיסך (בשביל תבשילין שלך באתי לכתוב על הפתח) אתית אלא בגין דלא צוות לי עם חבירי (שלא קראני עם חבירי לישב עמהון ולעסוק בתורה) לא כן אמר שלמה מה יתרון לאדם וכו' מן דפייסין דין לדין עבדא שלמא אמר בר קפרא לרבי ומה בעולם הזה שאינו שלך השפיע לך הקב"ה שלוה בעוה"ב שכולו שלך עאכו"כ עכ"ל המדרש:
והנה נראה שכל הפלפול שבין רבינו הקדוש שלא רצה להזמינו לבר קפרא ובין בר קפרא שרצה דוקא להיות מן המינוים תליא בדין אי מותר לשחוק במקום מצוה או חתונה אי לא דהנה אמרינן בברכות דל"א ע"א (ובילקוט תהלים סי' תתפ"א) אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו וכו' והטור באו"ח סי' תק"ס העתיק אסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה וכתב הב"י שסובר הטור דבזמן הזה דוקא קאמר דהטעם הוא מחמת החורבן והרב ר' יונה ריש פרק אין עומדין סובר דאפי' בזמן שבית המקדש קיים אסור למלאות שחוק פיו בעוה"ז שהשמחה מרגילה האדם שישכח המצות ועיין בפרישה שם מה שכת' בביאור הב"י הנ"ל וכתב הט"ז בסק"ז ע"ז דמה שכתב המחבר בסעי' ה' שחוק בעוה"ז הוא כדעת הרר"י הנ"ל והחילוק בזה הוא בענין שמחה שאינו של מצוה ודאי אסור אפילו שלא בזמן הגלות אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שבהמ"ק קיים כגון שמחת בית השואבה וכדומה ובזמן הגלות ערבה כל שמחה ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה ופורים מ"מ לא ימלא שחוק פיו עי"ש:
ובזה הדין היה רבינו הקדוש ובר קפרא במחלוקת דרבינו סובר דאסור כפי דעתו שידוע דרבינו הקדוש היה זהיר וזריז מלבוא לידי שחוק כדגרסינן בנדרים הנ"ל דרבי אמר לבר קפרא לא תבדחון ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי אמר ליה ליחזי מר וכל גריוא דבעינא שקילנא. שקל דיקולא רבה חייפא כופרא וסחפיה על רישיה ואזיל ואמר ליה ליכול לי מר ארבעין גריוי חיטי דרשינא בך אחוך רבי אמר ליה לאו אזהרתך דלא תבדחן אמר ליה חיטי דרשינא קא נסיבנא והשקלא וטריא שהיה ביניהם נראה בכוונתם שהיה לרבינו הקדוש בזה טענות עפ"י הדין דפטור מליתן. ובר קפרא השיב ליה דהדין עמו דחייב ליתן לו והוא עפ"י הגמרא דביצה (ד' כ' ע"א) דגרסינן החם דההוא גברי דאמר להו הבו לי' ארבעה מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי אמר רב פפא ארבע מאות שקיל וברחיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב אבל אי אמר לנסיב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל עכ"ל הגמרא ופסקו הפוסקים והרמב"ם ז"ל בפי"א מה' זכיה הלכה כ' וטור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעי' י"ב כן:
וטעמא דהדין הזה הוא כמו שכתב ומבאר בטוב טעם הרי"ף ז"ל במסכת ב"ב פרק מי שמת וז"ל שם דלישנא קמא לישנא דמתנה הוא בין בזוזי בין בברתא הלכך אי בעי תרווייהו שקיל ואי בעי חד מינייהו שקיל אבל לישנא בתרא ברתא תנאה וזוזי מתנה הילכך אי מקיים ליה לתנאיה שקיל ואי לא לא שקיל עכ"ל הרי"ף ז"ל וכת' ע"ז הב"ח והש"ך שם דאם אמר תנו ר' זוז לפלוני אם ישא בתי הוה מתנה אחד ולא נתן ליה אם לא ישא ואע"ג דמעשה קודם לתנאי וקיי"ל דתנאי בטל ומעשה קיים כמו שמבואר בחו"מ סי' רמ"א סעי' י"ב ובאה"ע סי' ל"ת שאני הכא כיון דאין המעשה נעשה כגון זה שאמר חנו וכו' אם ישא מבטל תנאי למעשה דלא אמרו דבעינן תנאי קודם למעשה אלא כשהמעשה נעשה מיד בנתיים כגט וכיוצא בו וכו' וכתב הלח"מ דיש לכאורה להקשות ע"ז הפסק מהא דאמרינן בכתובות (דפ"ה ע"א) דאם שלח המשלח מעות ליתן לפלוני ופלוני לקח המעות מיד השליח וטען טענות סטראי לענין שלומי שליח למשלח סבר רב אשו למימר חזינן אי אמר ליה שקול שטרא והב זוזי משלם הב זוזי ושקול שטרא לא משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותא (וכן הוא בחו"מ סי' נ"ח ס"א).
ואפשר לתרץ עפ"י מ"ש התוס' בגיטין (ד' כ"ט ע"ב) תוד"ה שקיל גבי שקיל מינה חפץ והדר הבו לה גיטא ואזיל איהו ויהב לה גיטא והדר שקיל מינה חפץ (וכן הוא באה"ע סי' קמ"א סעי' נ"א) דמחלק התוס' שם דלא תקשה מסוגיא דכתובות הנ"ל דשאני בכתובות הנ"ל שפרעון המעות תלוין בהשטר ובהזכרת לקיחות השטר גלי דעתיה שירא שלא יאמר סיטראי נינהו כמו כן נפל הקושיא על הדין דביצה הנ"ל ובזה היה טענות דרבינו הקדוש כיון דאמר ליה לא תבדתן ויהיבנא לך ארבעה וכו' א"כ כיון דעביד בר קפרא דרבי אחוך אם כן אינו מתחייב ליתן ליה כסברת התוס' הנ"ל והשיב לו בר קפרא חיטי דרשינא קא נסיבנא ר"ל כיון דאמר ליה רבי בלשונו לא תבדחינן ויהיבנא לך הוי שני ענינים מופרדים כסברת הרי"ף ז"ל הנ"ל לכן חייב אתה ליתן לי מכל מקום:
ועוד יש לאלקי מילין בזה הגם שאינו מעצם חידושי תורה מ"מ אינו יוצא מפטפוטי דאורייתא דכל פטפוטי בישין ופטפוטי דאוריי' טבין כמ"ש להתנצל הרמ"א בהקדמת ספרו מחיר יין וזהו דהיה ליה לרבינו הקדוש שלשה טענות חזקות דא"צ ליתן ליה לבר קפרא מה שעלה על לבו ליתן ליה אליבא דהילכתא וזהו דיש לדקדק במעשה הנ"ל. (א) כוונת בר קפרא במה דאמר ליחזי מר דכל גריוא דבעינא שקילנא (ב) למה שקיל דוקא דיקולא העשויה בנקבים נקבים דעי"ז הוצרך לחייפה בכופרא הלא יכול ליטול כלי שלם (ג) למה סחפיה על ראשו (ד) למה אמר ליכל לי' מר וכו' דרשינא בך ופירש הר"ן שם שהלוויתיך. מה כיוון בר קפרא בזה:
ובכדי לתרץ הכל על נכון יש לומר כן דהנה בגיטין (ד' עה ע"ב) אמרינן במשנה הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים וכו' ואמרינן ע"ז בגמרא ומי בעינן כולי האי ורמינהו שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט וכו' רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפורש רב אשי אמר כל סתם כמפרש יום אחד דמי וכו' עיי"ש בפירש"י ובתוס' שם פירוש ופסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"ח ה' י"ט ה' גירושין כרב אשי והרא"ש פרק מי שאחזו סי' יו"ד פסק כרבא לחומרא וכן פסק הטור והש"ע באה"ע סי' קמ"ג ס"ח בשם הרי"ף והרמב"ם ור"י בתוספת שעל מנת שתשמשי את אבא או על מנת שתניקי את בני דסגי ביום אחד והרמ"א שם פסק כהרא"ש דצריכה לשמש את האב כל ימי חייו ולהניק את בנו עד סוף כ"ד חודש והוא מטעם חומרא דא"א שמא כיוון לצערה כל ימי חייו אבל אם שמשה יום אחד בלבד וקיבלה קידושין מאחר חוששין לקידושין כמ"ש הב"ש סקי"ב בשם הב"י בשם הריב"ש (עיין בקרבן נתנאל שם אות נ"ט שהשיג ע"ז ועיין בפ"ת שם סק"ח) ועיין בה"ה ובמשל"מ שם ובדברי הרמב"ן בחידושיו ובדברי הר"ן במ"ש בזה. רק לענין ממון. כעין זה כתב הרמ"א בחו"מ סי' ס' ס"ג שני דיעות בזה דיעה א' בשם הרשב"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע (ועיין ביו"ד סי' רי"ט ס"ג) ודיעה הב' בשם הרא"ש דסגי ביום א' כמ"ש הב"י בחו"מ סי' הנ"ל ובאה"ע סי' קי"ד ולא דוקא יום אחד אלא דסגי אפי' בשעה אחת כמ"ש המחבר באה"ע סי' קמ"ג ס"ט ובש"ע תו"מ סי' רי"ב ס"א בהג"ה וכתב התומים שם הובא בפ"ת סי' ס' הנ"ל סק"ז דאין כאן מחלוקת כי הדיעה הא' מיירי בקיבל לזון את עני דהוא בתורת נדר והדעה הב' מיירי בסתם אדם במקום דלא שייך משום צדקה והמוציא מחבירו עליו הראיה וכן כתב בשו"ת חת"ס חחו"מ סי' ט' והוסיף לבאר דיש חילוק בין נתחייב בעצמו לזון את חבירו לבין הנותן את חבירו ביתו ע"מ לזון את בנו או לשמש את אביו עיי"ש
ובענין המתחייב אח עצמו בדבר שאינו קצוב אי נשתעבד או לא יש מחלוקת בין גדולי הראשונים לדעת הרמב"ם לא אישתעבד וכל הבאים אחריו חלקו עליו ופסקו דנשתעבד כמ"ש בשו"ע חו"מ סי' ס' הנ"ל ס"ב ובסי' ר"ז סעי' כ"א וטעמא בזה לדעת הרמב"ם ז"ל משום דאין דרך בני אדם לשעבד נפשם בדבר שאינו יודע הקיצבה וכן פסק השו"ע שם סי' קל"א סי"ג לענין ערב וכתב הש"ך שם בסי' ס' ובסי' קל"א דבתשובת מהר"י בן לב מבואר דמצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם ואון נ"ל כיון שכל חכמי ישראל חולקים עליו עיי"ש ובפ"ת סי' ס' הנ"ל סק"ג הביא בשם שו"ת בני שמואל וכ"כ האו"ת שכל חכמי פראג הסכימו לזה והוא דלא אמר הרמב"ם דאינו משתעבד בדבר שאין לו קצבה אלא במתחייב את עצמו בלא מחיר רק בלשון מתנה אבל אם נתן לו דבר מה כדי שיתחייב בחוב זה אף שהוא בדבר שאינו קצוב מודה דחל החיוב עי"ש והמשל"מ הביא זה בפרק י"א מה' מכירה הט"ז והשיג עליהם עיי"ש:
ולפענד"נ דמוכרחין אנו לומר דלא כהמשל"מ אלא כסברת הבני שמואל הנ"ל דאל"כ קשיא דידיה אדידיה דהא הרמב"ם פסק בפ' ח' מה' גירושין דאם מת הבן או האב קודם שהתחיל להניק או קודם שהתחיל לשמש את האב אינו גט ואם לא מת הבן או האב צריך שתניק ותשמש לכה"פ יום אחד וקשיא דהא הרמב"ם בעצמו פסק בפי"א מה' מכירה הנ"ל וכמו שהובא בחו"מ בכמה מקומות בשמו דהמתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד א"כ היה צריך להיות לדעת הרמב"ם הנ"ל הגט גט אף אם לא התחילה לינק ושימש ולמה צריך דוקא להניק או לשמש יום אחד או לכה"פ שעה אחת הגם דאם נתן קצבה לשנים זה נקרא אף לדעת הרמב"ם דבר קצבה הואיל דנתן קצבה לשנים כמו שמבואר בש"ך סי' ס' הנ"ל והובא בבה"ט סק"ה ובבאה"ג שם. זה ניחא דעל מנת שתניק את בני אבל על מנת שתשמש את אבי דהשנים גם כן אינם קצובים דמי יכול לידע דעד כמה יחי' האדם אם כן לפי זה קשיא דידיה אדידיה אבל אי אמרינן כהבני שמואל הנ"ל ניחא דגבי גט השיעבוד חל אף לדעת הרמב"ם דאגב התנאי שהתנה עמה (ומסתמא לא היתה זה בכדי) גמרה ומשעבדה נפשה ואין לומר דאין זה מוכרח דאפשר דיש לומר דמשום חומרא דגט אמרינן דצריך לינק ולשמש לכה"פ יום אחד או שעה אחת דא"כ אמאי פסק דאם לא התחילה להניק או לשמש אינו גט דאי אמרינן דזה הוא רק משום חומרא. חומרא דאחי לידי קולא הוא דהא כל מקום שנאמר אינו גט הגט בטל מדאורייתא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק יו"ד ה"א מה' גירושין א"כ אם קיבלה קידושין מאחר לא חיישינן להקדושין ובאמת כיון שהתנה בדבר שאינו קצוב לא משתעבד עצמו והגט גט ותופסין הקידושין דאחר ועל כרחך מוכרח כחשובת הבני שמואל הנ"ל. ואפשר יש לומר דהראיה שלו הוא ג"כ כנ"ל:
ונחזור לעניננו דמכל מה שבארנו עד כה א"כ כיון דרבינו הקדוש היה צריך לבלי יבא לידי גיחוך כל ימיו כדאמרינן בגמרא דיומי דמחייך ביה רבי אתיא פרענות לעלמא. הוה עי"ז דבר שאינו קצוב כמו ע"מ שתשמש את אבא שהוא כל זמן שצריך משמע ולדעת הרמב"ם אינו משתעבד ואף לשאר פוסקים דחולקין עליו דמשתעבד מ"מ לא היה משתעבד ליתן לו מיד דשכירות אינו משתלם אלא לבסוף ועוד דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם כנ"ל בשם מהר"י בן לב וזה היה לרבינו הקדוש טענה הא'. טענה הב' שלא מחויב ליתן לו מטעם אחר דכיון שאמר ליה רק ארבעין גריוא דחיטי דרצה לומר ארבעה מדות חיטים דשם גריוא הוא רק שם מדה בעלמא כמו שביאר בערוך ערך גריוא והוא שם הכולל הן למדת קרקע והן למדת תבואה ושאר דברים ולא שם מדה פרטיות כמו תרקב או סאה וכיון דהוא דבר שאינו מסוים כמה התחייב אח עצמו אם כן מבואר בחו"מ סי' ר"ט ס"ב דאינו קונה (עי' ביו"ד סי' רנ"ח ס"ג) והגם דבסימן רמ"א ס"ד מבואר דיש חולקין ע"ז דיכול להקנות דבר שאינו מסוים. זה רק לדעת החולקים על הרמב"ם בדבר שאינו קצוב דהא בהא תליא כמבואר שם ויכול לומר ג"כ קים לי כהרמב"ם בזה כנ"ל (ועי' בפ"ת שם) וטענה הג' היה לרבינו הקדוש דאינו מחויב ליתן דהא התנה עמו על דבר שאין בו ממש דאם היה הדבר להיפך דהתנאי היה דיתן ליה הארבעה גריוא דחיטי אם יעשה ליה דבר המביאו לידי גיחוך יש לומר דמתחייב בזה משום דעקימת שפתיו במה שיעשה שיבא לידי גיחוך הוי מעשה אבל כאן שהיה התנאי שלא יעשה לו שום מעשה שיבא לידי גיחוך הוה דבר שאין בו ממש שאף בנדרים שהוא חמור מדיני ממונות שהרי בדבר שאינו קצוב בעצמו בדיני ממונות יש פלוגתא בין הפוסקים אם נשתעבד אי לא וכנ"ל. ובנדרים הדין פשוט ביו"ד סי' רי"ט ס"ג דמי שאסר דבר אחד בלי זמן אסור בו לעולם מ"מ אין חלין על דבר שאין בו ממש כמבואר ביו"ד סי' רי"ג ס"א אם כן מכש"כ בדיני ממונות:
לכן מכל הטעמים ומכל הטענות הנ"ל כשראה רבינו הקדוש שבר קפרא לקח מידה נכונה וגדולה לתבוע אצלו תיכף ומיד בא על ידי זה לידי גיחוך דאם היה תובע ממנו מידה קטנה היה נותן ליה לא מטעם התחייבות רק מטעם מתנה בעלמא דיש ביה משום מחוסרי אמנה אפי' בעשיר (אבל במתנה מרובה אין בו משום מחוסרי אמנה אפי' מצד מדות חסידות כמו שמבואר בשו"ת פרי יצחק סי' נ"א ובביאור הגר"א ביו"ד סי' נ"ח ומסתמא היה ליה לרבינו הקדוש לקיים דין דמדות חסידות הזה אם היה הדין כך) כמו שמבואר כ"ז בחו"מ סי' ר"ד ס"ח ובסי' רמ"א ס"ח ובסי' רמ"ג ס"ב ובסי' רמ"ט ס"א וביו"ד סי' רנ"ח סי"ב (ועי' בפ"ת שם סקי"ג) דהלשון של רבינו הקדוש היה בלשון מתנה כמו שאמר בלשונו יהיבנא לך וא"כ הא הכלל מסור בידינו מרז"ל תפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת למה אחוך רבי (ר"ל לבדיחותא בעלמא ולא לפי האמת שעינו צרה ח"ו ליתן ליה כי רבי היה עשיר גדול כידוע מרז"ל עשרו) ובר קפרא היה לו דרך אחרת להתגולל מעליו כל הטענות שהיה ליה לרבינו הקדוש בזה. והוא דהא דאמרינן בגמרא דביצה הנ"ל דלא זכי במעות אם לא ישא הבת זהו דוקא היכא שאמר מעצמו מרעותא דליבא ובלשון מחנה אבל אם היה חייב לו מקודם למשל שני מאות זוז ואמר תנו לו כראוי ליה הדין בזה דאינו יכול לפטור מזה אלא רצה נוטלן ואם רצה נוטל בחובו ואינו יכול לפטור מזה בלא כלום כמבואר בחו"מ סי' רנ"ג סעי' ח' וכיון דאמר ליה מתחלה ליחזי מר דכל גריוא דבעינא שקילנא הוי ליה אצלו כחוב בעלמא דיכול לתבוע בכל עת דמטעם דאינו משתעבד מחמת שהוא דבר שאינו קצוב אינו טענה דכיון דהוא פלוגתת הפוסקים יכול אני לומר בזה אינו נקרא דבר שאינו קצוב מטעם דרבי צריך לאותו דבר כל ימי חייו דלא יבא לידי גיחוך וכנ"ל בגמרא דיומי דאחוך רבי וכו' דזהו דוקא אם היה להיפך דרבי היה צריך לאותו דבר ובר קפרא היה מתחייב עצמו לנגד רבי דבזה האופן יכול בר קפרא לומר דאינו חייב ליתן לרבינו הקדוש שהרי רבי צריך לאותו דבר כל ימי חייו ולגבי בר קפרא הא הוא דבר שמתחייב בלא קיצבה אבל השתא הוא להיפך שרבי יש ליה דבר שהוא צריך ליה לכל ימי חייו אם כן יכול להתחייב נגד בר קפרא בכל מה דיכול ורוצה לכן יכול בר קפרא לפטור עצמו בפעם אחד ולקבל תיכף ומיד שכרו משלם:
ועוד יש לומר דיכול בר קפרא להשיב ליה על טענות הללו דזה אינו נקרא צריך לאותו דבר כל ימי חייו דידוע הדין בחו"מ בסי' שמ"א ס"א (וכן הוא ביו"ד סי' ש"מ סל"ה) דהמשאיל כלי סתם אין לו זמן לתבוע דיכול המשאיל לתבוע תיכף ומיד ואם אינו תובעה יכול השואל ליהנות בדבר השאול עידן ועידנין אבל אם שאלו דבר פרטי כגון אם שאל ליה חלוק לילך בבגד זה לבת המשתה שלו אינו יכול לחזור וליטול ממנו עד כלות ז' ימי המשתה עיי"ש בסעי' ב' בחו"מ שם. ונראה מזה דהיכא דצריך רק לזמן פלוני לא לפני זה ולא לאחר זה לא נשתעבד המשאיל רק לאותה הזמן בלבד (ואם ישתמש בלא דעתיה לאח"ז הזה נקרא גזלן) כיון שאין השואל צריך לאותו דבר רק לזמן הזה ממילא אפי' אמר ליה שואל סתם ולא פירש ליה כמה ימים רק כיון שאמר ליה לילך בחלוק זה לבית המשתה וסתם בית המשחה הוא שבעה ימים לכן אמרינן שהשאיל ליה על כל שבעת הימים שצריך ליה בלבד. כמו כן בנידן דידן של הבדיחותא הנ"ל כיון שהדין הוא שאסור למלאות שחוק פיו בעוה"ז:
לכן מן הסתם כשאמר רבינו הקדוש והזהיר לבר קפרא דלא תבדחינן מסתמא כל זמן שצריך משמע היינו בעת שמחת נישואין שהיה שם דיש לצדד ולהקל בעת הזאת כנ"ל לכן הזהיר אותו דלא יעשה לזה שיבוא לידי גיחוך ולא על כל זמן וזמן דעל ידי זה א"צ לזהירות דכיון דאסור מן הדין בודאי לא יעשה בר קפרא שחוק בכדי להעביר ת"ו הדין המבואר בלי חולק דאסור ולכן א"כ אין זה נקרא דצריך כל ימי חייו לאותו דבר דיהא נקרא עי"ז דבר שאינו קצוב. דקצוב וקצוב הוא כנ"ל:
וטענה (הב') מחמת דבר שאינו מסוים ג"כ אינה טענה דכיון דאמר ליה דכל גריוא דבעינא דשקילנא הוי לגביה כדבר המסוים דבדעתו היה תיכף ומיד כשאמר ליה דיטול מסתמא במדה היותר גדולה דלהכי דקדק ואמר ליה דכל גריוא דבעינא וכו' דהא הא דדעת הרמב"ם דאינו קונה בדבר שאינו מסוים היינו היכא שסתם ביותר. אבל היכא שסיים לו עכ"פ קצת זה דבר מסוים כמ"ש הפ"ת בחו"מ סי' רמ"א סק"ה בשם תשובת עבודה"ג עיי"ש והכא נמי דכוותיה:
וטענה (הג') שטען רבינו הקדוש שלא חל השעיבוד משום דבר שאינו ממש ג"כ אינה טענה. דהנה בשו"ע או"ח סי' צ"א ס"ד מבואר הדין דכובעים הקלועים מקש חשיב כיסוי והשו"ת ח"ס ח"ו סי' ד' כתב שאפילו בנקבים גדולים שהפרוץ מרובה על העומד נמי חשוב כיסוי דהעיקר דהא דצריך כיסוי לתפלה הוא מטעם הכנעה שצריך להראות הכנעה להקב"ה ובהכלא הנ"ל יש ג"כ הכנעה. וכתב ראיה לזה מגמרא דסנהדרין (ד' ק' ע"א) דאמרינן שם לגבי אחז שהיה רוצה להראות לפני ישעיהו הכנעה מה עשה אוכלה דקצרא סחיף על רישיה וחליף והוא סל המלא נקבים גדולים שהכובס צריך למלאכתו עיי"ש אלמא דזה מיקרי לגבי תפלה הכנעה. כמו כן עשה בר קפרא התחכמות הנ"ל ורצה בזה להראות הכנעה לפני רבי שיזכה בזה עפ"י דין דצדקה דאין האומר ליתן איזה דבר יכול לחזור בו כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ח סי"ב וכתב הכנה"ג דה"ה אם המקבל הוא בן תורה דמשום מצוה דעץ החיים למחזיקים בה אינו יכול לחזור בה ועיקר סימן לת"ח הוא הכנעה כידוע לכך אמר ליכול לי מר וכו' ודקדק לומר דרשינא בך ופירש הר"ן שהלווית ממני. דידוע ממאחז"ל על פסוק ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז שיותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב:
ולדעתי שזה מרמז רבינו הקדוש במשנה הראשונה דשבת דרצו לפרש עקירה והנחה בחד אדם אמר כיצד פשט העני את ידו לפנים ונתן לחוך ידו של בעה"ב או שנטל מתוכה והוציא וכו' והלא נחזה אנן דמה דרכו של עני הוא ליטול ולא ליתן א"כ הי' צריך לומר איפכא כיצד פשט העני את ידו לפנים ונטל מידו של בעה"ב והוציא או שנתן לתוך ידו של בעה"ב וכו' אלא הוא הדבר אשר דיברתי שזה מה שרמז רבינו הקדוש שיותר מה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב וכנ"ל ולפי שרצה לזכות במה שהכניע אח עצמו לפני רבינו הקדוש לרמז לי' שיתפוס הדין דהכנה"ג מטעם דין דח"ת כנ"ל חשש בזה לדילמא הלכה כדעת השבו"י שהשיג על הכנה"ג בזה כמו שמובא בפ"ח שם סקי"ג לכן עשה בזה טצדקי אחרת:
דהנה ידוע מה שפסקו הפוסקים בחו"מ סי' ר' ס"ג דאין כליו של אדם קונין לו ברה"ר ולא ברשות המוכר אלא א"כ אמר לי' המקנה לך וקני בכלי זה ואז קנה ברשות המוכר וכתב שם הש"ך בשם הטור והריב"ש דה"ה אם נתן לו רשות להניח שם הכלי קנה ואמרינן בגיטין (דף עח ע"א) דאם נפל הגט לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת לפי שאין אדם מקפיד על מקום חיקה וקלתה וכן פסקו הפוסקים בטוש"ע אה"ע סי' קל"ט סעי' יו"ד (ובד' עט ע"ב) אמרינן דאם נפל הגט בקופה שאין לה שוליים מגורשת וכן קנה לוקח ברשות מוכר דכיון שאין לה שוליים אין הבעל והמוכר מקפיד על מקומה הואיל ואינו ראוי לתשמיש כמו שמבואר שם בסעי' ט' וכמ"ש ה"ה שם לכן שקיל דיקולא רבה (ר"ל המלא נקבים גדולים כדי שיהי' לכלי זה דין קופה שאין לה שוליים) וחייפי' כופרא (כדי שלא יוצא החיטין כמ"ש רש"י שם) מ"מ בזה לא יצא הכלי מכלל שבר כלי שתהא נקרא ע"י זה כלי שלם כמו שמבואר כ"ז לענין טומאת כלים במסכת כלים פ"ג משנה י"ג שכתב הר"ש שם דהא דזפת הוי סתימה לנקב המטהרו להיות חשיב הסתימה ע"י זה הזפת לכלי שלם זה דוקא לחבית העשויה מחרס דאי אפשר לנקב להיות חלק ושוה לכן אין הזפת נקלף ממנו וחשיב סתימת הזפת סתימה אבל בכלי של עץ שעשאו היוצר מתחילתו חלק הזפת נקלף ממנו ואינו מתקיים עיי"ש לכן עשה בר קפרא זה דבין כך ובין כך לא יוכל לחזור בו לכן כשראה רבינו הקדוש והבין שכל מעשיו של בר קפרא וטצדקותיו מה שעשה הוא רק לחידודא בעלמא לשמות על ידי זה בשמחה של מצוה שמתח נשואין אחוך (עיין בגמרא דב"מ (דף נט ע"ב) שפי' התוס' שם גבי מה עביד הקב"ה קא מתייך דהוא לשון בדיחותא בעלמא ולא לשון שחוק עיי"ש) רבינו הקדוש והשיב לו בר קפרא ע"ז בדרך בדיחותא חיטי דרשינא קא נסיבנא ר"ל הגם שאין אני צריך לכ"ז אליבא דאמת רק דרך בדיחותא בעלמא עשיתי כל זה כמו לעצם הדין כבע"ח התובע חובו שצריך זהירות וזריזות לעיין בכל צידי צדדים להציל את שלו עפ"י דין תורה וד"ל:
ומעתה נחזור לעניננו הראשון דמכל מה שכתבתי עד כה נראה דרבינו הקדוש הי' זהיר בדין דאסור למלאות שחוק פיו בעוה"ז וסובר שהדין הזה כולל ג"כ דבר מצוה אפי' בשמחת נשואין לכן לא הזמין לבר קפרא הנ"ל דחשש לבדיחותא יתירה דהוא אסור לדעתו ובר קפרא סובר דלדבר מצוה ולשמחת חתן וכלה מותר לכן כשראה שהוא מזמין לכל התלמידי חכמים שבעיר ומסתמא יאמרו על הסעודה זו דברי תורה הראוים לשמוע כי אפי' בסתם אמרו רז"ל שלשה שישבו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו' ק"ו בן בנו של ק"ו שבודאי יאמרו בסעודת של רבינו דברי תורה ובר קפרא תאב למאוד לשמוע הד"ת כמו שמבואר במדרש קהלת הנ"ל שח"ו לא תאיב על אכילה ושתיה שיש על הסעודה הלזו לכן כתב על הבית גננא כ"ד אלפין וכו' ומ"ש במדרש קהלת הנ"ל שכתב על תרעא ולא על בית גננא איכא למימר שאילו ואילו דברי אלהים חיים ששם הי' מרמז לדבר אחר לא לענין קפידא רק שרמז רמז להקרואים תיכף בעת שיציגו כף רגליהם ללכת על הנשואין לבל ישכחו הענין של הנשואין וכתב אתר כל שמתתך מות ומה יתרון לשמתתך ר"ל ע"ד הגמ' דברכות (דף ל"א) הנ"ל אמרו לי' רבנן לרב המנונא זוטא בהילולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן וכו' ובר קפרא רצה מחמת הקפידא שלא הזמינו להכעיסו לרבינו הקדוש קצת ע"י זה והוא מהגמר' הנ"ל דהנה דאחר דאמר להו רב המנונא ווי לן דמיתנן אמרי לי' אנן מה נעני בתרך אמר להו הי תורה והי מצוה דמגני עלן ונראה בכוונתם של השאלה והתשובה הנ"ל דהנה ידוע מ"ש חז"ל אל תעמוד בדבר רע להכי דכיון דאמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן ועמד ולא אמר יותר להכי שאלו לי' אנן מה נעני בתרך דאי אפשר לעמוד בדבר רע אמר להו דיש עצה לזה דהיינו דיאמרו תיכף ומיד לסיים בדבר טוב הי תורה והי מצוה דמגני עלן להכי ג"כ שבר קפרא רצה להביא לרבינו הקדוש לידי הקפד' כתב אתרעא אחר כל שמחתך מות ומה יתרון לשמחתך ולא יותר לכן כשראה רבינו הקדוש דבר זה וידע בהתבוננות שזה הי' כוונת בר קפרא הקפיד ואמר מאן עביד לן הדא ר"ל דכתב ועמד בדבר רע ולא סיים בדבר טוב אבל כאן כתב על בית גננא לכוונה אחרת ומשום קפידא קצת) ור"ל דמבואר במדרש פ' ח' ופ' י"ח דבראשית דהקב"ה קישטה את חוה בכ"ד קישוטין דכלה המפורשים בישעי' קפיטל ג' ואח"כ הביאה לאדם הראשון וכן הוא במדרש שמות פרשה מ"א על פסוק ויתן אל משה ככלותו אמר ר' לוי אמר רשב"ל מה כלה זו מקושטת בכ"ד מיני תכשיטין כן ת"ח צריכים להיות זריזים בכ"ד ספרים וכן הוא בזוהר הקדוש בראשית (דף מ"ט) על פסוק דויבאה בגימטריא כ"ד ומבואר כ"ז היטיב עפ"י הקבלה בזוהר הקדוש מה שהעולם אומרים בליל שבועות עיי"ש באריכות וכן הוא במדרש קהלת על פסוק טוב ללכת:
וידוע הדין המבואר בשו"ע או"ח סי' תק"ס ס"ב דכשהאשה עושה תכשיטין הכסף והזהב משיירי מין ממיני התכשיט שמכבדות בהם כדי שלא יהא תכשיט שלם עיי"ש וידוע דריבוי הצלחה והפלגת העושר מכונה בפסוק באלפי רבבה כמו שנאמר ברבקה את היי לאלפי רבבה לכן אמר בר קפרא וכתב על בית גננא הנ"ל דכ"ד אלפין ריבוון דינרין נפקא על בית גננא דין ר"ל דהוא קשיט להכלה בכל הכ"ד מיני תכשיטין שכל אחד מנהם הי' שוה אלפי ריבוון ע"ד הפלגת גוזמא וכנ"ל ולמה עשה רבינו הקדוש כך הלא עבר על הדין הנ"ל דצריך לשייר מין ממיני התכשיטין אלא על כרחיך סובר רבינו הקדוש דשאני גבי חתן וכלה משאר נשים דעלמא א"כ למה לא אזמיני' לבר קפרא והלא דעיקר החשש הי' רק דילמא יעשה דיבדחין לי' לא הי' לי' לחשוש בזה הלא הוא עצמו סובר במה שקשט בכל הכ"ד מיני תכשיטין דשאני שמחת חתן וכלה דהוא שמחה של מצוה א"כ הדין נותן דמותר לשחוק לדבר מצוה ולשמות לחתן ולכלה וכהנ"ל וגם הוסיף לבאר לי' ואמר לי' (ומה שאמר לי' דוקא דבר זה בעל פה ולא כתב כך על בית גננא כמו שעשה בשאר דברים דבכתב אי אפשר לאדם לבאר כוונתו במה רמז בהנכתב הזה ואפשר יבא אדם אחד ויאמר דכיוון הכותב בזה לגנאי דהלשון של עוברי רצונו יכיל בקרבו הן לטוב והן לגנאי ויאמר דכיון בזה לבזות את רבינו הקדוש להכי אמר דברים האלה בע"פ ובירר לי' כוונתו בזה שלא כיוון ח"ו לגנאי לקרוא לי' עוברי רצונו רק אמר לי' דכוונת רצונו הוא בזה האופן זה שנבאר והוא וכו') אם לעוברי רצונו כך ר"ל דמה דחשש רבינו הקדוש לסברת רבינו יונה דאסור למלאות שחוק פיו בעוה"ז (דלא כהטור דגורס בזמן הזה ור"ל דהאיסור הוא רק מטעם חורבן לכן בדעתו של הטור דבשמחה של מצוה כגון בחתונה מותר כנ"ל) דאוסר בכל מקום ובכל זמן הלא אדרבא מטעם זה יהא מותר דאם לעוברי רצונו ר"ל דאמרינן בסוף מסכת מכות (דף כד ע"א) וכבר הי' ר' גמליאל ור' אליעזר בן עזרי' ור' יהושע ור' עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המוני' של רומי מפלטיה ברחוק ק"כ מיל והתחילו בוכין ור' עקיבא מצחק אמרו ליה מפני מה אתה מצחק אמר להו ואתם מפני מה אתם בוכין אמרו לי' הללו כושים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעכו"ם יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה אמר להם לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ:
וכן הוא בסיגנון זה במדרש בראשית פרשה ס"ה גבי יקום איש צרורות דאמר לי' א"כ למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו אמר לי' עשה אדם רצונו יותר ממך אמר לי' ואם כך לעושי רצונו (ר"ל אם כך רעה הגיע לעושי רצונו על מועט עוונותיהם כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא) ק"ו למכעיסיו (ר"ל כש"כ שיגיע כך לעתיד לבוא לעוברי רצונו) א"כ אדרבא מחמת שאנו רואים שיש הצלחה גדולה לעוברי רצונו (וח"ו שאמר ודימה כן על רבינו הקדוש) א"כ לעושי רצונו עאכו"כ א"כ כיון שיש מצוה לשמות בשמחת חתן וכלה בודאי מותר ליבדתן ואדרבא שמקבלין שכר גדול עי"ז וכששמע רבינו הקדוש כך נתרצה לסברתו וקיבל ממנו הדין והזמינו לבר קפרא לכן אח"כ אמר בר קפרא (ולא אמר לי' כבתחילה דכאן לא אמר זה לרבינו הקדוש ביחוד רק אמר לכל העומדים שם לכן כתב בגמרא אמר לבד ולא אמר לי') לעושי רצונו בעוה"ז כך שיש להם רוב עשירות והצלחה עד למאוד ומסתמא הוא רק מפירותיהן של המצות דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא לעוה"ב עאכו"כ דיהי' לי' שכר גדול עד למאוד ואין לו לדאוג על החשש דשחוק בעה"ז כיון דאדרבא עושה עי"ז כמצוה עלינו מפי הגבורה וכהלכתא וכנ"ל ועי"ז נזכה לקיים כל התרי"ג מצות בשמחה ובזכות זה ובא לציון גואל: