לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר
סימן כז
(שייך ליו"ד סי' קפ"ג):
ביאור נכון להשגה הגדולה מה שהשיגו כל גדולי הפוסקים על החשבון של הרמב"ם ז"ל שבין ימי נדה לימי זיבה:
צדק עדותיך לעולם ותורתך אמת:
הנה כל גדולי הפוסקים הרמב"ן ורבינו יונה בפ' אין עומדין וכל גדולי המחברים הבאים אחריהם השיגו בהשגה גדולה על דעת הרמב"ם בפ"ו מה' איסורי ביאה בענין החשבון דאורייתא בין ימי נדה ובין ימי זיבה קודם חומרא דר' זירא דהרמב"ן בהלכות נדה מועתק בחכמת אדם ריש שער בית הנשים הולך ומבאר באריכות דיני דנדה ודיני דזבה מדאורייתא וכתב באמצע דבריו וז"ל משעה שהאשה נעשית זבה גדולה (היינו בראתה ג' ימים רצופים זה אחר זה) אינה חוזרת לימי נידות עד שתספור ז' נקיים כיצד וכו' וכשתשלים ז' נקיים ותראה תחזור לתחילת ימי נדה וכו' ראתה נדה בתחיל' ולא ראתה בי"א יום משתראה ביום י"ט לראייתה היא נדה לא ראת' בתחיל' עד יום כ"ו אין מונים ליום הראוי לזיבה אלא הרי זה תחילת נדה אין זיבה אלא בי"א שסמוכין לז' שראתה בהן נידות והזהר במנין זה שכבר טעה בו אחד מגדולי המחברים וכו' והש"ך בסי' קפ"ג סק"ד הרא' שדעתו להשיג על דעת הרמב"ם ז"ל וחשביה לדעת הרמב"ם לטועה בדבר משני וכן הוא הלשון בר"י בפ' אין עומדין שמתוך מ"ש רבינו משה ז"ל נרא' שסובר שאם חזרה וראת' בתוך שבעה ימים נקיים אחר שנשלמו אחד עשר יום של זיבת דין נדה יש לה ואינה סופרת אלא שבעה ימים עם ימי הראיה אין זה נכון וכו' עכ"ל וכ"כ בהדיא בב"ח סי' קפ"ג וז"ל דלא כהרמב"ם דאפי' ראתה בתוך י"א יום ונעשה זבה אעפ"י שלא הי' לה ז"נ מיד כשכלו י"א יום חוזרת לימי נידות עכ"ל:
הנה לאחר העיון בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל בפרק וא"ו מה' א"ב הלכ' ד' ה' ו' ובפ"ח ה"ט מה' א"ב הנ"ל ובפי' המשניות להרמב"ם לפרק שני דערכין נראה בעליל שלא בסתר דיבר הרמב"ם ז"ל דברו רק בדיבור גלויה ומפורסמת שגם דעתו ז"ל כדעת כל גדולי הפוסקים ז"ל וח"ו לחשוב על הרמב"ם לטועה בדבר משנה כי דעת הרמב"ם ז"ל ג"כ כיון שנעשית זבה גדול' אינה חוזרת לימי נדות רק אחר שבע' נקיים אפי' ימשוך הדבר הרבה יותר מי"א יום ומה שכתב הרמב"ם בהלכ' וא"ו מה' א"ב וז"ל כל ימי האשה מיום שיקבע לה ווסת עד שתמות או עד שיעקור הווסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחלת יום הוסת ואחריהם אחד עשר ואחריהם שבעה ואחריהם אחד עשר ותזהר במנין כדי שתדע בעת שתראה דם. אם בימי נדה ראתה או בימי זיבה שכל ימיה של אשה כך הם שבעה ימי נדה ואחד עשר ימי זיבה אלא אם כן הפסיקה הלידה כמו שיתבאר עכ"ל הטהור וכל גדולי הפוסקים תלו זיינן על הלכ' הנ"ל להשיג עליו מלשון של הלכה הנ"ל:
ולענ"ד נרא' אחר קידה והשתחויה גדול' לפני שרי התור' נרא' שהרמב"ם ז"ל מיירי באשה שיש לה ווסת (עיין בחוו"ד סי' קפג שם בביאורים מ"ש באורך בזה) למשל שיש לה ווסת משלשים יום לשלשים יום ורואה בכל פעם שלש' ימים רצופים (כי סתם אשה הוא עונת הווסת אצלה מל' לל' יום שהוא עונה בינונית כמבואר בנד' ד' ט' וד' ט"ו וגם סתם אשה טבעה לראות ג' או ד' ימים בעת פתח נידותה כידוע) ומיום שהית' לה י"ב וי"ג שנים למשל (שהוא שעת התחלת ראייתה כשבאה לימי נעוריה כמבואר בש"ס) והגיע זמנה לראות. מזמן הזה ועד יום מותה חשבינן לה בתחיל' שבעה ימי נדה ואחר כך מתחילין ימי זיבה אחד עשר יום ואח"כ מתחילין כסדר שבעה ימי נדה ואח"כ י"א יום וחוזרת חלילה ובאשה כזו מיירי הרמב"ם ז"ל ויהי' החשבון שלה כך בתחיל' ראייתה תהי' נדה ובפעם שני כשתרא' ביום שלשים ג' ימים רצופים כדרכ' תהי' זבה גדול' כי ביום כ"ו התחילו ימי זיבות כי עד י"ח הוא ז' נידות וי"א זיבות ועד כ"ו הוא ז' ימי נדה ומכ"ו ואילך התחילה י"א יום וא"כ כשראתה פעם השני ביום שלשים הוא יום ה' מהי"א יום שבין נדה לנדה וא"כ היא זבה גדולה ובפעם השלישי כשתרא' ביום שלשים הוא יום ששי לנדתה. כי היום הזה הוא יום הששים להתחלת ראשון וראשונ' לראיית' ועד יום נ"ד הוא שלש' פעמים ח"י ימים שהם שבעה ימי הנדה וי"א יום שבין נדה לנדה ומיום הנ"ד התחיל פעם הרביעי השמונ' עשר יום וא"כ שראיית' שבפעם השלישי הוא ששה בימי נידותה ושני ימים שאחר זה שרואה בהן (כי דרכה לראות בכל פעם ג' ימים רצופים כנ"ל) היא זבה קטנה כי יום הראשון שבשלשה ימים הרצופים הנ"ל אינה מצטרפת להיות זבה גדול' כי כיון שהיום הראשון הי' מימי הנדה ואינה מצטרפת לימי זיבה כמבואר בש"ס ופוסקים. לכן היא נדה וסופרת רק עוד ד' ימים וטובלת ובפעם הד' כשתרא' ביום שלשים ג"י רצופים כדרכ' יהי' ביום הראשון מג"י רצופים זבה קטנ' מפני שיום הצ' הוא סוף פעם החמישי מהשמונ' עשר יום שבין תחילת נדה לתחילת נדה ושני ימים האחרונים מהג' ימים שראת' יהי' מימי הנידות ואינם מצטרפות וכנ"ל ובפעם החמישי כשתראה ביום שלשים שלש' ימים רצופים כדרכ' יהי' זבה גדול' כי ששה פעמים י"ח הם ק"ח ימים ואח"כ ז"י לנידה ואח"כ י"א לזיבה וכשתרא' פעם הה' הוא ביום ק"כ להתחלת ראייתה בפעם הא' וא"כ הק"כ יום הוא ביום החמישי לי"א יום שבין נדה לנדה והיא זבה גדול' וחוזרת כך חלילה אם נופלת היום השלשים שלה שדרכ' לראות בימי הנדות סופרת שבע' והוא ואם תל יום השלשים שלה בימי הזיבות והיינו שכל השלשה ימים רצופים שראת' בהם הם בימי הזיבות צריכה לספור שבעה נקיים:
ובזה לבד פליג הרמב"ם ז"ל על הרמב"ן ז"ל שהרמב"ן סובר שאם ראת' נדה בתחיל' ולא ראת' בי"א יום שבין נדה לנדה וגם בשבע' ימים שאחר השמונ' עשר יום גם כן לא ראת' רק ראת' ביום כ"ו (בימים שראוין לזיבה) אין מונין ליום הראוי לזיב' אלא הרי זו תחילת נדה (כמ"ש לעיל בשם החכ"א) שאין זיבה אלא בי"א שסמוכין לשבע' שראת' בהם נידות (עיין בה"ה בפ"י ה"ו מה' א"ב) והרמב"ם ז"ל סובר שאם ראת' בי"א יום שבין נדה לנדה מ"מ אפי' שלא ראת' בימי נדה אפ"ה חשבינן לה לזבה וכנ"ל שלזה הדין הוא הפעול' מה שהזהיר הרמב"ם ז"ל שתזהר האש' במנין הנ"ל וכנ"ל אבל בהדין השני שלא ספר' השבע' נקיים בהי"א יום הנ"ל כגון שראת' בכל הי"א יום או ברובן שיהא חוזרת להתחלת ימי נדה אתר הי"א בלי שבע' נקיים זה לא עלה מעולם על דעת הרמב"ם ז"ל כגון בזו האש' דאיירינן עד השתא שעונת' משלשים יום לשלשים יום וביום השלשים שראת' נפל' בימי הזיב' וכנ"ל תלוי בזה אם לא ראתה רק שלשה ימים רצופים צריכ' לישב רק שבע' נקיים אבל אם ראת' יותר מזה ולא הספיקה לישב שבע' נקיים עד שעבר' עלי' כל השלשים יום והגיע זמן הווסת שלה ובאם ישבה מקודם שבע' נקיים הית' נופלת השלשי' הג' בימי הנידות וכנ"ל במשל והית' צריכ' לישב רק שבע' והוא אבל השתא שלא הספיק' לישב שבע' נקיים עד שעבר' עלי' כל השלשים יום ובאו שלשים אחרים כנגד' בודאי יחשבו לה לימי הזיב' כיון שלא ספר' מקודם שבעה נקיים אינה חוזרת לימי נידות' עד שתספור מקודם שבע' נקיים וכנ"ל. ובזה רמז הרמב"ם ז"ל במתק לשונו שם או עד שיעקר הווסת ליום אחר ודו"ק בזה כמו לכל הפוסקים ואחר שספר' שבע' נקיים חוזרת לימי נידות וזיבות וחוזרת חליל' וכנ"ל. ולזה מורה הלשון של הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בערכין פרק שני שכתב וז"ל והזמן שיש בין נידות לנידות במיעוט (הוא כמו לכה"פ) הוא י"א יום והתיב' של למיעוט הוא לכאורה שפת יתר מה שאין דרך של הרמב"ם ז"ל לכתוב תיב' יתיר' או אפי' אות יתר שהוא מונה תיבותיו כמונה מרגליות כידוע לכל באי בשעריו אלא שרמז בהתיב' היתיר' הנ"ל למ"ש וביארתי בדעתו כנ"ל ור"ל שהזמן שיש בין נידות לנידות למיעוט ר"ל לכל הפחות היכא שלא ראת' רק שלש' ימים הראשונים מהי"א יום זה הוא רק י"א ימים אבל איכא שרוא' יותר מג' ימים יש יותר ויותר מי"א יום שבין נדה לנדה ופעם יתרמה אפי' מאה ימים וכנ"ל:
וכן יראה מבואר ומפורש למעיין שם בלשונו הזהב שכתב שם וז"ל ואם אמר' י"ב ימים ראיתי דם פתחה ת' והיא זבה ודאית לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדת' וד' של נדה וג' אחר זמן הנדה הרי היא זבה לפי שכבר ראתה ג' ימים רצופים אחר זמן הנידות ואמר שאלו הי"ב יום שראתה בכולן הדם אפשר שיהי' מכללם ג' ימים מקודם עת נדת' וז' של נדה וב' אחר הנדה הרי היא ג"כ זבה לפי שכבר קדמ' זיבות לנדות עכ"ל ור"ל כיון שכבר קדמ' זיבות לנידות אינה יוצאת מזיבות לנידות קודם שספרה שבע' נקיים וזו הואיל ויצאה מזיבות תיכף לנידות עד שלא הספיק' לספור שבע' נקיים הוא זבה ודאית זו כוונתו של הרמב"ם והיינו כנ"ל שלא בסתר דיבר הדין שלו אלא בפירסום גדול שהרמב"ם ז"ל אינו חולק על כל הפוסקים בהלכ' זו ושהוא ח"ו יטעה בדבר משנה לדעת כל גדולי הפוסקים וזה מה שרצינו לבאר: