לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר
סימן כה
(שייך ליו"ד סי' מ"ה):
ביאור סוגיא דחולין (דף נו ע"ב) וגם סוגיא דשבת (דף מו ע"א) וישוב על הב"ח משו"ע יורה דעה סי' מ"ה:
דרך פקודיך הבינני ואשיחה בנפלאותיך:
הנה הש"ך ופר"ח הקשו על הב"ח לענין הדין דניטל האם דמבואר בש"ס ופוסקים דכשירה וכתב הרמ"א בסי' מ"ה לענין ניקב האם דיש מחמירין (והוא מהרוקח ומאו"ה והגהות ש"ד) בניקב או נימוק ודברי הרוקח אלו מובא בב"י סי' הנ"ל וכתב עליו ואיני יודע מנין לו וכו' והב"ח כתב ע"ז ולפענ"ד נראה מסוגיות הלכה פרק אחד דיני ממונות ופ' אלו טריפות דמדינא אסור בנימוק או ניקב האם ולפיכך אפי' איכא הפ"מ אסור מדינא בניקב או בנימוק עכ"ל ותמהו עליו הש"ך בסק"ג ופר"ח וכתבו שאין נראה כן בשום מקום ואדרבא מהא דאמרינן באלו טריפות הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק שמעינן דאפי' ניקב כשר (עיי"ש בש"ך ופר"ח שם):
וגם חתנו הט"ז הגם שדרכו תמיד לעמוד לימין צדקו סתם כאן ולא הזכיר דעתו בזה וכדי שלא להשוות להב"ח ח"ו טועה בדבר משנה אמרתי בעזר החונן לאדם דעת להליץ בעדו וממקום שהפר"ח גילגל והקשה עליו משם גופא הוא ראיה שלו וזהו דאמרינן בחולין (דף נו ע"ב) ח"ר מעשה בר' סימאי ור' צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבחו באונו (יום שבת שבחו שם. רש"י) והורו בטרפחת כרבי בזפק איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא כרבי בזפק להיתרא או דילמא הורו בטרפחת להיתירא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו חיקו עכ"ל הגמרא כך הוא גירסת רש"י ז"ל ופירש אבעיא להו תרתי הוראות הוה והכי קאמר הורו בטרפחת לאיסורא כדתנן בסנהדרין (דל"ג ע"א) והאכילה ר' טרפון לכלבים וכר' בזפק נמי להיתירא דאפי' ניטל (ר"ל כשרה אפי' בניטל הזפק כרבי במתניתן ולא כת"ק דאינו מכשיר אלא בניקב הזפק) או דילמא הורו בטרפחת להיתירא כר' בזפק ואמרו דאם ניטל האם כשרה כמתניתן (דנ"ד ע"א) אבל כר' בזפק לא סבירא להו כך הוא הגירסא ברש"י ופירושו והתוס' תמהו על הגירסא הנ"ל ועל פירש"י הנ"ל דהאיך אפשר לומר בגדר איבעיא אי טרפחת להיתירא אי לאיסורא ולהביא ראיה לאיסורא מר' טרפון שהאכילה לכלבים הא החם חשיב ליה טועה בדבר משנה ור' טרפון נמי חזר בו אלמא שאין שום סברא לומר בטרפחת שהיא טרפה להכי יש להתוספות גירסא אחרת בהגמ' הנ"ל וגירסתם כך הוא הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק להיתירא או דילמא הורו בטרפחת להיתירא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו ולפי' התוספות העיקר האיבעיא הוא האיך פסקו הדין בזפק אי כרבי או כת"ק אבל גבי טרפחת לא מספקא להו האיך לפסוק הדין דהוא דבר פשוט אצל המעשה דר"ט להתיר והשתא נאמר דהב"ח שראה סוגיות הגמרא וגירסתו כמו גירסת רש"י לא רצה לשבש הספרים ולפרש כפירש"י או כפי' תוס' ג"כ לא רצה. כפירש"י לא רצה כי הקושיא של התוס' עליו הוא באמת חמיה גדולה ולא בקל ובגילא דחיטתא יכול לדחות תמיה גדולה הלזו וגם כפי' התוס' לא רצה כי עומד נגדה. א) שלפירושם צריך לשבש הספרים והוא לא רצה בזה. ב) כיון שלפירוש התוס' לא היה עיקר האיבעיא אלא לענין זפק האיך פסקינן אבל לענין טרפחת לא היה בזה שום ספק ספיקא לאיסורא כמ"ש התוס' בפירוש עיי"ש א"כ לא היה להם להגמר' לנקוט כלל בלשונם ענין הטרפחת כי אין יוצא מזה לנו שום דבר כי לפי גירסת התוס' הוא תרווייהו להיתירא ואינו חל ע"ז לשון האיבעיא כיון דהעיקר האיבעיא היה לענין זפק ולא לענין טרפחת כי דא ודא אחת היא להיתירא ומה זה ענין לטרפחת:
לכן נלפענ"ד שהב"ח בירר ליה דרך אחרת בסוגיא זו ולפיכך הוציא הדין שלו מהפי' הנ"ל וזהו שהגירסא העומדת לפנינו (כגירסת רש"י) במקומה עומדת ואין מזיזין אותה ממקומה כמו שהוא בספרי' שלפנינו אלא כיון שלגירסא זו א"א לספוקא בניטל הטרפחח אי כשרה אי טריפה מסוגיא דסנהדרין העומדת נגדה שפשוט להגמרא דשם להיתירא לכן מנח הב"ח הנחה אחת והיא דאם ניקב הטרפחת היא טריפה והאיבעיא היה האיך היה המעשה דטרפחת אי היה המעשה בניטל או בניקב כמו שאבאר בעזר"ה והוא כי הנה התלמידים ששמעו מאנשי לוד כי רבותם פסקו והורו בדיני טרפחת ובזפק ושמעו בלשונם ארבעה התיבות הללו לא פחות ולא יותר (כי לשונם היה בלשון הקודש) הורו בטרפחת כרבי בזפק והא לא איבעיא להו האיך פסקו (ר' סימאי ור' צדוק) הדין בטרחפת אי לאיסורא אי להיתירא דהא ידעו בבירור הדין דבניטל הטרפחת היא כשרה ובניקב הטרפחת היא טרפה אלא דהעיקר האיבעיא שלהם היה על שני התיבות ששמעו כרבי בזפק אי הוה כ"ף הדמיון כמו ברוב המקומות שהכ"ף בא לכ"ף הדמיון וממילא לא פסקו (רבותם) הדין בזפק כלל אי כרבי או כרבנן או דילמא היכא אמרינן דהכ"ף בא לכ"ף הדמיון הוא רק באופן שנאות לפי הענין והמעשה ואין שום קושיא כלל אבל היכא דאמרינן דהוא כ"ף הדמיון יהיה קושי הבנה בלשון הענין והמעשה על כרחך דחקו הענין לפרש דאינו כ"ף הדמיון אלא מוסיפין ודורשין ומוסיפים וא"ו על הכ"ף ונעשה ענין אחר והתלמידים רצו לעמוד על בוריה של דבר האיך פסקו רבותם לענין הדין דזפק אי כרבנן דאמרו דוקא ניקב כשר אבל ניטל טרפה או כרבי דאמר אפי' ניטל כשרה ולא מצאו פתרון בזה מהמעשה ששמעו בלוד וכשעמדו בזה הענין מצאו המצאה בזה ואמרו זה לזה נחזה אנן כיצד היה המעשה בטרפחת ששאלו אנשי לוד ומזה יבורר לנו הדין בזפק מהלשון ששמעו כרבי בזפק כיצד הוא הפירוש בתיבת האלו אי ככ"ף הדמיון אי לא וזה היה ידוע להם ששמעו כמה פעמים מרבן הדין פשוט מהטרפחת דבניטל כשר ובניקב טרפה ואמרו איבעי' להו ר"ל כיצד היה השאלה של הטרפחת שבא אצל רבן בלוד הורו בטרפחת ר"ל דהיה המעשה דלוד בניקוב הטרפחת ועל כרחיך צריך לומר דהורו לאיסורא כי זה דבר פשוט דבניקב הטרפחת דטריפה ועל כרחיך צ"ל דהא ששמעו התיבות כרבי בזפק אינו כ"ף הדמיון כיון דאינן דומים זה לזה דבמעשה דטרפחת היה הדין בניקב והדין דרבי היה הדין דניטל הזפק:
ואין לחלוח זה בהדין דרבי משני טעמים. א) דבמעשה דטרפחת פסקו לאיסורא (דהיה המעשה דניקב הטרפחת וכנ"ל) והדין דרבי הוא להיתרא דאפי' ניטל הזפק כשרה. ב) דהדין דטרפחת היה בניקב והדין דרבי הוא בניטל ואפי' אי לא משגיחין על טעם הראשון דאפשר לומר כך דהם פסקו לאיסורא כמו רבי להיתרא מ"מ טוב טוב היה לרבן לומר כך כרבנן בזפק ולהחזיק הרע במיעוטו היינו דדומה לכה"פ מצד אחד שהוא פסק בניקב הטרפחת ורבנן פסקו בניקב הזפק מלומר כרבי בזפק שאינו דומה משני צדדים אי מצד שזה לאיסורא וזה להיתרא או מצד שזה בניקב וזה בניטל ומדלא אמר רבן בלשונו כרבנן בזפק אלא אמר דוקא בלשונו כרבי בזפק על כרחיך צ"ל דהכ"ף כרבי בזפק אינו כ"ף הדמיון אלא הוא כמו וא"ו וכרבי בזפק וא"כ אפשר להוכיח מזה שרבן פסק הדין דבניטל הזפק כרבי וכשרה ושני הוראות הוה ואח"כ חזרו ואמרו לאידך גיסא או דילמא הורו בטרפחת ר"ל או דילמא היה המעשה ששאלו אנשי לוד בניטל הטרפחת וזהו דבר ברור להיתירא:
וא"כ אפשר לומר כי מה ששמעו בלשונם כרבי בזפק הוא כ"ף הדמיון כמו ברוב המקומות שהכ"ף בא לדמיון והדמיון הנ"ל הוא טוב משני הצדדים (א) דהם פסקו הדין דניטל הטרפחת ורבי מיירי בניטל הזפק ודומה ניטל בניטל (ב) דהם פסקו להיתרא ורבי פסק להיתרא ודומה היתר בהיתר וא"כ כיון שיותר הסברא נותנת שרבנן אמרו בלשונם כ"ף הדמיון אפשר לומר שרבן לא איירי מדין דרבי ולא אמר בזה לא איסור (כרבנן) ולא היתר (כרבי) אלא שפסק בטרפחת (להיתרא ובניטל) כרבי בזפק (להיתרא ובניטל) אבל כרבי בזפק לא סבירא להו ואמר הגמרא בזה תיקו ר"ל הדין דזפק נשאר בתיקו אבל הדין דטרפחת נשאר כמקודם לא שהיה בתחילה בכלל האיבעיא ולא שנשאר עכשיו בלא הפשיטות כי לא היה צריך לפשיטות כלל וכנ"ל וזהו מה שרצינו לבאר בביאור הסוגיא הנ"ל והוא כפתור ופרח:
וזה היה ג"כ כוונת הב"ח לביאור זה ודקדק בלשונו הטהור וכתב דמפרק אחד דיני ממונות ומפרק אלו טריפות נראה וכו' ראה בלשונו הטהור שבלל הראיה שלו משני המסכתות והסוגיות הנ"ל ביחד ור"ל דמפ' אד"מ מוכרח לפרש פירוש אחר בפ' א"ט וכנ"ל וממילא יוצא הראיה שלו בלי שום גימגום ודקדק גם בלשונו מדינא אסור ר"ל דאינו מצד האיבעיא שנשאר בחיקו אלא מצד שזה דבר פשיט דניקב הטרפחת הוא טריפה שלא היה בתחילה בכלל האיבעיא וכנ"ל והרוויח בזה הפירוש דגירסת הספרים כמו שהוא לפנינו הוא נכון וא"צ לשבש הספרים והפירוש הוא נכון בהקדמה הנ"ל דניקב הטרפחת הוא טריפה ומעתה נראה בעליל שממקום שבאו עליו (הש"ך והפר"ח) משם גופא הוא ראייתו וזה לפענ"ד נכון ואמת בסוגיות הש"ס ע"ד החידוד ודו"ק:
והשתא דאתא לידן הך סוגיא הנ"ל אמרתי לפרש סוגיא דשבת (דף מו ע"א) הגם שאינו ענין לזה אלא כיון שהוא דומה לאיבעיא של הסוגיא דא"ט הנ"ל והתוס' הקשו מזה לזה אמרתי לפרש בציור זה הסוגיא דשבת כי דומים זה לזה ובלשון אחד נאמרו ובפירוש שאבאר אי"ה יבא על נכון הקושיות שהקשו התוס' כאן בפרק א"ט (עיין בתוס' כאן תוד"ה איבעיא ותוס' שבת תוד"ה הורה) וזהו גרסינן בשבת דף הנ"ל אמר ר' יהושע בן לוי פעם אחת הלך רבי לדיוספרא (שם מקום) והורה במנורה (ר"ל דמקודם זה יש פלוגתא במנורה גדולה או קטנה ויש בה חוליות אי מותר לטלטל בשבת משום דחיישינן לבנין אי לא) כר' שמעון בנר (ר"ל דמתיר במתניתין (ד' מד ע"א) לטלטל אפי' נר ישן ולא חיישינן למוקצה) איבעיא להו הורה במנורה כר' שמעון בנר להיתרא או דילמא הורה במנורה לאיסורא וכר' שמעון בנר להיתרא תיקו כך היא גרסת רש"י ובספרים שלפנינו ופירש"י ע"ז איבעיא להו חדא הוראה הוה והכי קאמר הורה במנורה להתירא כדרך שהיה ר' שמעון מתיר בנר ישן או דילמא שתי הוראות הוה הורה במנורה לאיסור כדאמרת בדחידקי וגזרינן אטו חוליות וכר' שמעון הורה בנר להיתרא עכ"ל והתוס' הקשו לגירסתו ולפרש"י עיי"ש.
ולפענ"ד נראה דלפי מה שפרשתי וביארתי הסוגיא דחולין הנ"ל כן יפרשו ג"כ הסוגיא דכאן דהסוגיא דשבת והסוגיא דחולין דומין זה לזה אות באות והם על משקל שוה ובביאר שאבאר יבא הכל על נכון בלי שום קושיא כלל על גירסת הספרים שלפנינו וכפי פירש"י כאן וזהו דהכלל שהקדמנו בסוגיא דחולין צריך ג"כ להכלל הנ"ל בכאן דהיינו היכא שיבא בלשון אתר מהחכמים בלשון ף הדמיון מוכרחין אנו יותר לומר בתחילה שדיבר החכם הנ"ל בלשון דמיון כמו שמבורר בפשיטות לשונו שהכ"ף בא לכ"ף הדמיון הגם שאינה דומה מצדדי צדדים להדבר שדימה אפ"ה כיון שדומה לכה"פ לצד ולענין אחד להדבר שדימה אין משגיח נן עוד לומר שמא לא כיון החכם בלשונו לדמות לדבר העומד בצדו כיון שאינו דומה לענין העומד בצדו מצידי צדדים לא אמרינן כן משום דכיון דחזינן דהוציא החכם הנ"ל בלשונו בלשון כ"ף הדמיון מסתמא אמרינן דכיוון לדמות להענין העומד בצידו הגם שאינו דומה אלא מצד אחד אלא היכא שאינו דומה להענין העומד בצדו מכל וכל אפילו דחזינן דהוציא החכם בלשונו בלשון כ"ף הדמיון אמרינן שלא כיוון כלל לדמות הענין שלו להענין העומד בצדו כיון שאינו דומה לשום צד אלא אמרינן שכיוון לשני דברים ולא משגיחינן על כ"ף הדמיון כלל אלא אמרינן דכיוון החכם למימר וכר' פלוני אומר וכו' ר"ל כר' פלוני אומר ג"כ:
ובהכלל הנ"ל אשר הנחנו כאן יהיה הפירוש של הסוגיא הנ"ל כך ויעלה כמין חומר שהתלמידים שמעו שבדיוספרא פסקו רבן במנורה כר' שמעון בנר והיה להם בהתיבות האלו ששמעו כמה ספיקות (א) האיך פסקו רבן במנורה אי להיתר אי לאיסור (ב) האיך סובר רבן בנר אי לאיסור אי להיתר (ג) אי שני השאלות באו לפני רבן או שאלה אחת של מנורה באה לפני רבן ודין דנר לא בא השאלה ולא דבר מזה רבן. ולאחר שעיינו בדבר אמרו זה לזה שכל הספיקות שיש אצלינו אינו אלא ספק אחד שאם יבורר לנו הספק הנ"ל ממילא ירווח ויותרו לנו מהשני הספיקות הנשארים (והאיך שיהיה השאלה הראשונה אי על צד היתר אם לצד איסור מ"מ לא צריכנא עוד לשני הספיקות האחרונים) והספק שצרכינן לספק בו הוא הספק הא' היאך פסקו רבינו במנורה אי לאיסור אי להיתר ובזה יותרו לנו הב' הספיקות האחרונים ואמרו איבעיא להו הורה במנורה להיתרא וא"כ מוכרחין אנו לומר שלא היה לפניו אלא שאלה אחד ואין מקום כלל להב' ספיקות הנשארים דכיון דאמר רבינו בלשונו כר' שמעון בנר בלשון כ"ף הדמיון מוכרחין אנו לומר לכלל שהקדמנו שכיוון רבינו לכ"ף הדמיון הגם שאינו דומה כלל הטעמים זה לזה כמ"ש התוס' כאן בד"ה הורה. שזה הטעם משום בנין ונר הטעם משום מוקצה מ"מ כיון שיש צד אחד שדומין דהיינו היתר בהיתר שפסק במנורה להיתרא כמו ר' שמעון בנר להיתרא ודומין היתר בהיתר הגם שאינן דומין בצידי צדדים מ"מ יותר אנו מוכרחין לומר שכוונת לשונו היה לכ"ף הדמיון כנ"ל:
ולפי הנ"ל מוכרח מזה שרבינו לא איירי מדיני נר כלל ולא אמר בה לא איסור ולא היתר וא"כ לא צרכינן כלל לספוקי בזה להאי גיסא. וחזרו ואמרו או דילמא ר"ל שרבינו הורה במנורה לאיסורא ומוכרחין אנו לומר לאידך גיסא. דהא דאמר רבינו בלשונו כר' שמעון בנר לא כיוון בזה לכ"ף הדמיון כיון שאינו דומה זה לזה מצידי צדדים (א) שזה הטעם משום בנין וזה הטעם משום מוקצה (ב) שזה לאיסור וזה להיתר ועל כרחיך צריך לפרש ולומר שזה כמו שאומר רבינו וכר' שמעון בנר. והוא דבר וענין אחר לפ"ז אין אנו צריכין ג"כ לספוקי בב' האיבעיות האחרונות ולספק בהם שזה הוא ג"כ לדבר פשוט בלשון הרבינו שב' השאלות היה לפניו ופסק בשניהם אחד להיתר ואחד לאיסור. קיצורו של דבר שהתלמידים עיינו בדבר והעמידו השלשה הספיקות שלהם על ספק אחד ובאם יבורר ספק הראשון יבורר ג"כ שני הספיקות האחרונות או להאי גיסא או לאידך גיסא וכנ"ל ובזה אמר הגמרא תיקו ר"ל דהספק הראשון האיך פסק רבינו במנורה אי לאיסור או להיתר עלתה בתיקו וממילא גם השני הספיקות לא נתבררו ג"כ דהא בהא תליא וכנ"ל:
ולפי הפירוש שביארנו המעיין בפי' רש"י כאן יראה דמאי דכתב רש"י חדא הוראה הוה אינו ר"ל כמו שפירשו התוס' דר"ל שבאו לפניו שני השאלות דמנורה ונר ופסק בשתיהם להיתרא (ואפשר דדחק להתוס' לפרש כך מלשון הסוגיא דבחולין הלשון הורו בטרפחת להיתרא כר' בזפק. וכאן הלשון הורה במנורה כר' שמעון בנר להיתרא ולמה שינה כאן הלשון דהיה צריך ג"כ לומר הורה במנורה להיחרא כר"ש בנר ועל כרחיך צ"ל מלשון הגמרא דתיבת להיתרא קאי אתרוייהו ור"ל דחדא הוראה הוה שב' השאלות באו לפניו ביחד והורה בתרווייהו להיתרא. וזה דחק להתוספת לדעת רש"י כהנ"ל ומזה יצא להתוספת להקשות על רש"י ורש"י ז"ל לא הביט על דקדוק הנ"ל) אלא ר"ל שאינו בא אצל ר' יהושע בן לוי אלא השאלה דמנורה לחוד והשאלה דנר לא בא לפניו ולא איירי בה אלא שדימה דינו של מנורה לדינא של נר ומה שאמר הגמרא כר"ש בנר ר"ל וליה לא סבירא ליה כמו שהוא בסוגיא דחולין הנ"ל (ומצאתי אח"כ במהרש"א ג"כ כנ"ל):
ובזה יותרו קושיות התוס' על רש"י ז"ל קושיא הא' אמאי לא קאמר נמי או דילמא הורה במנורה להיתרא כר"ש בנר וכר"ש בנר לא סבירא לי' דלפי מה שביארתי הפי' ברש"י ג"כ כן במה שאמר חדא הורא' הוה וכנ"ל קושיא הב' דאכתי הוה לי' למיבעיא או דילמא תרווייהו להתירא ג"כ יבא על נכון דלפי מה שבארתי שהתלמידים שמעו. בלשון רבן כר"ש בנר בכ"ף הדמיון ומבואר לעיל בהקדמ' שהנחנו כי תיכף כשאפשר לומר באיזה צד ואופן שיהי' שכיוון החכם לכ"ף הדמיון דוקא אמרינן כן ואין אנו הולכים בדרך רחוקה כיון שיש דרך קרוב לומר שכוונתו כפי פשטיות הלשון וא"כ כיון דהוה הספק בלשון רבן לא בספיקות עצמן של התלמידים וא"כ לא נפל הספק הנ"ל בהתלמידים דילמא תרוייהו להיתרא דא"א לומר כן דכיון דבתחילת הספק צ"ל דפסק רבן במנור' להיתרא וא"כ מוכרח אח"כ לומר תיכף שמה שאמר אח"כ רבן בלשונו כר"ש בנר בכ"ף הדמיון שכוונתו שדומה לדיני דנר ולא שפסק ג"כ בנר להיתרא כי מה שהוא לדבר פשוט יותר מברחוק מוכרחין אנו לומר בלשון החכם מלומר בדרך רחוק כר"ש שהוא כמו וכר' שמעון שזה הוא רחוק אם לא שידחוק הענין לומר כך וכנ"ל. וזה מה שרצינו לבאר בשני הסוגיות הנ"ל. וברוך ד' שהנחני בדרך אמת לאמיתתו של תורה בזה וד"ל: