אור ברסלב

לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר

סימן כג

סימן כב

(שייך לאו"ח סי' תר"ט):

ביאור דברי הב"י באו"ח סי' תר"ע בריש הלכו' חנוכה וביאור על קושית בעל העיטור מה שהקשו שניהם על קביעות ימי החנוכה:

מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי:

ידוע מה שהקשה הב"י באו"ח בריש סי' תר"ע בה' חנוכה ושאר פוסקים על מה קבעו שמונה ימי חנוכה הלא הנס הי' רק ז' ימים שהרי על יום אחד היה בו להדליק אלא שנעש' הנס והדליקו בו שמונה ימים א"כ לא הי' הנס רק שבעה ימים והי' צריך לקבוע חנוכה רק שבעה ימים וגם בעל העיטור הקשה על ימי חנוכ' על קביעתם אלא שהוא הקש' היפוך מזה והוא מפני מה לא עבדינן בזמה"ז ט' יומי חנוכה בעבור הספק בקביעא דירחא כמו שאנו עושין בשאר יו"ט של גליות עיי"ש (עיין בס' ערבי נחל בסוף ספר בראשית במ"ש בזה לתרץ חדא קושיא בחברתה ולבסוף הניח בצ"ע התירוץ דשם):

אלא שאנו מתחילין לכתוב על קושיא הראשונ' ואח"כ אתחיל בעזר"ה לכתוב תירוץ על הקושיא השניה. ואען ואומר על ראשון ראשון הנה על קושיא הראשונה תירוץ הב"י הנ"ל שלשה תירוצים עיי"ש וגם הט"ז בסק"א תירץ ע"ז תירץ נכון והנה הט"ז הי' כחו כח יפה וגדול בתור' וכתב על השלש' התירוצים של הב"י הנ"ל שהם כולם מוקשים ואני דל שבדלים מה כוחי ח"ו לומר כן ואדרבא שאני אומר בפה מלא שהתירוצים של הב"י והט"ז וכל המפרשים שהקדמני הכל יפה באמת ונכון וברור ולא ח"ו לבטל דבריהם אני באתי אלא להוסיף על דבריהם אני בא כיהודא ועוד לקרא ומנחת עני שבידי באתי לשערי תורה עם מעט הקומץ שבידי ויהא רעווא דאמינא מילתא דתתקבל:

וזה מה שנלפע"ד דהנה נס של חנוכה הי' נחלק על ב' ניסים נס אחד הי' יש מיש כדי שיהי' על מה שתנוח הברכ' והנס השני הי' יש מאין כדי להגדיל הנס ולהאדירה כי התוספות הקשו למה לא הי' מטמאין בהיכל הפך שהי' חתום בחותמו של כהן גדול ותירץ הר"ן ע"ז שאם העכו"ם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות כיון שראוהו נחתם בחותם של כה"ג אלא ודאי לא מצאוהו כלל ולא ראוהו עכ"ל ולפ"ז הי' הנס גדול מה שלא ראוהו אותו הכד ולא מצאוהו אותו כיון שטימאו כל השמנים מסתמא חפשו חופש מחופש בלישכות בית השמנים (שהיה מארבע לשכות שבעזרת נשים עיין במס' מידות) כדי לטמאות בכיון כמו שמוכיח הלשון של וטימאוהו ר"ל בכיון וכיון שחיפשו מפני מה לא מצאוהו גם זה כי אמרו חז"ל דבשעת החורבן אפי' מילתא דמיטמרן איתגליא להון ומסתמא היו גם כאן ולמה לא מצאוהו לטמאות גם את זה אלא מסתמא דגם זה הי' נס מן השמים דבשעה שחיפשו הי' כד הזה נכנס בעומק הקרקע (עיין בתוספות ד"ה שהי') וכשגברה בית חשמונאי היה הכד הזה מבצבץ מתחת הקרקע כדי שיוכלו לראותה וליטול אותה למצות המנורה וזהו אין לך נס גדול מזה:

וזהו נס הראשון יש מיש ר"ל שהנס היה על מציאות הפך ועל כרחך הוצרך לזה הנס דאל"כ לא אפשר להיות אח"כ הנס האחרון כמבואר בזוהר הקדוש והובא בט"ז שם וז"ל שנמצא בס' הזוהר על פסוק יש ליכי בבית שאין הוא יתברך עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם ואפילו הוא דבר מועט אז הוא יתברך נותן ברכה להרבות משא"כ בדבר ריקן אין שייך בו ברכה לעשות בריה חדשה ע"כ:

ועוד נס גדול מזה היה שלא היה בו אלא להדליק יום אחד והדליקו בו ח' ימים יש מאין ומידת הקב"ה כך הוא שמתחיל' להראות נס קטן (אלא שהוא גדול במעלה שבלא זה לא היה אפשר הנס האחרון וכנ"ל) ואח"כ נס גדול ולכן קבעו ת' יומי חנוכה ולא ז' ימים ולפי ענ"ד נראה עוד דזהו בעצמו רמז הגמרא בלשונו למדייק בו כי זה לשון הגמרא בשבת (ד' כ"א ע"ב) מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה חמניא אינון דלא למספוד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו עכו"ם להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום (ח' ימים כך הוא הגירסא ברי"ף) ימים טובים בהלל והודאה ע"כ לשון הגמרא וכדי שלא להרבות בדיקדוקים אמרתי דכפי משפטי הלשון הי' צריך להיות ונעשה בו נס בוא"ו החיבור (ובאמת שבהרי"ף והרא"ש והטור שהעתיקו לשון הגמרא הנ"ל העתיקו בוא"ו החיבור ונעשה. אבל בכל הגמרות שלפנינו ובעין יעקב הגי' נעשה ולא ונעשה) כיון שהגמרא בא לספר המעש' האיך שהיה א"כ הוא ענין אחד מתחילת לשון הגמרא עד סופה והי' צריך להיות כן ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס וכו' והגירסא הוא נעשה (עיין בגיטין ד' פ"ז ע"א ובב"ב ד' קמ"ו ע"א שאלו פסול ושאלו כשר ופירש"י פסול דהוי מילתא באפי נפשיה ומפסקת עיי"ש]:

ונראה שהוא כמו התחלת ענין אלא הוא הדבר אשר דברתי שהגמרא בא לרמוז מפני מה קבעו ח' ימים ולא ז' ימים ע"ז קאמר הגמרא מאי חנוכה ר"ל מפני מה קבעו להדליק ח' נרות ולא ז' נרות (עיין במהרש"א שכ' על פיסקא מאי חנוכה וכו' ופי' הר"ן כלומר תנו בכ"ה וכו' כתב ע"ז וז"ל וק"ק מאי תנייה שייך הכא כיון דהותר בהם מלאכה ולא ניתנו ליו"ט אלא להלל ולהודות ונראה לפרש דנקרא חנוכה וכו' ולא קאמר הכא מאי חנוכה אלא מאיזה נס קבעו אותו להדליק בו נרות וכו' נראה בעליל שמאי דקאמר הגמרא מאי חנוכה קאי על הנרות) וקאמר הגמרא ראיה שכמה נסים נעשו בכ"ה בכסליו (א) שכשנכנסו עכו"ם להיכל טימאו ר"ל בכיון (ב) וגם כל השמנים שהיו בלישכת השמנים וא"כ לא הי' להם להשיג אח"כ שמן טהור ואפ"ה קאמר הגמרא וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו (ולפעמים פירוש של תיבת בדיקה ר"ל עיונא בעלמא כמו דאמרינן שם בשבת (ד' י"ב ע"ב) תני חדא שמש בודק כוסות וקערות לאור הנר ותניא אידך לא יבדוק לא קשיא כאן בשמש קבוע כאן בשמש שאינו קבוע ופירש"י שמש קבוע לא יבדוק מפני שאימת רבו עליו אם ימצא בהן דבר מגונה ובודקן יפה וחיישינן להטייה ושאינו קבוע לא רמיא עליה כולי האי והתוספות פירשו בהיפך מ"מ מדברי שניהם נלמוד ונראה שבפעם תיבת בדיקה הפירוש עיונא בעלמא) וכאן ג"כ הפירוש בדקו ר"ל עיונא בעלמא אפ"ה מצאו ר"ל תיכף בלא חיפוש כלל וא"כ למה לא ראוהו העכו"ם גם את זה בבדי לטמאות גם אותו וגם לא מצאו אלא פך אחד של שמן טהור ולא יותר והוכיח סופו על תחילתו שהם טימאו כל השמנים אלא שאחד נשאר כדי שיהיה על מה לחול הברכה והוא הי' בדרך נס מה שלא ראוהו גם אותו לטמאות אותו (עיין בהגהות על הש"ס למס' שבת על ד' הנ"ל להגאון מהר"ץ חיות שכתב באמצע דבריו וז"ל שם. ומה שלא חשבו הנס. במה שלא טימאו גם הפך הזה יש לומר דזה אינו יוצא מגדר הטבע דיכול להיות דעפ"י מקרה לא הכירו האויבים בפך ולא טמאוהו עיי"ש ולפי דברינו הנ"ל יבוא הכל על נכון) (ואגב כאן הואיל ואתי לידן בענין שטימאו כל השמנים נימא בהו מילתא והוא ששמעתי שהעולם מקשין למ"ד במס' פסחים וכמה דוכתי דיש פלוגתא אי משקי בית מטבחיא (ר"ל מים ודם) דכן אי משקי בי מדבחייא (ר"ל יין ושמן) דכן וא"כ למ"ד משקי בי מדבחיא דכן מאי הנם היה בנר חנוכה ולמאי היו צריכין להנס כי כיון שהשמן של העזרה דכן לא הי' אפשר להם להטמאות ומעולם לא נחתי להם טומאה כיון שהיו בהיכל ושם לא היו מקבלים טומאה כלל כי לא גזרו על משקי שבבית המקדש שום טומאה זהו קושית העולם אבל באמת נעלמו מהם סוגיא ערוכה דשם (ד' י"ז ע"א) דאמרינן שם וז"ל גופא רב תני משקה בית מטבחיא ולוי תני משקה מדבחיא וללוי הניחא אי סבר כשמואל דאמר דכן מלטמאות אחרים אבל טומאת עצמן יש להם משכחת לה דנגעו כולם בראשון אלא אי סבירא לי' כרב דאמר דכן ממש היכי משכחת לה על כרחך כשמואל ס"ל וכו' וא"כ נראה במראה ולא בחלום דמאן דאמר משקה בי מדבחיא דכן מוכרח הוא לומר כמ"ד שדכן אינו דכן ממש אלא היינו דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם ממילא טמאוהו העכו"ם להשמן שבהיכל ונדחו קושיתם מכל וכל שאין מקום להתחלת קושיתם עיי"ש כל הסוגיא ותבין הדבר ביותר ביאור. אחר זמן מצאתי להגהות הש"ס בד' הנ"ל במס' שבת בהגהות להגאון מהור"ר שמואל שמעלקא טויבש זצ"ל שהביא להקושיא הנ"ל להגאון המובהק ר"י מהאמבורג ותירץ הגאון מהורש"ש טויבש הנ"ל כמו שתירצתי ושמחתי ע"ז כי כוונתי לדעת הגדולים) וקאמר עוד הגמרא הגם דבנס זה לא היה צריך לקבוע אלא יום אחד. אבל נס אחר גדול מזה היה והיינו נעשה בו נס והדליקו בו ח' ימים בנס יש מאין להכי קאמר הגמרא בלשון נעשה ולא בוא"ו החיבור ונעשה שהי' המכוון בזה שנמשך למעלה אלא ענין בפ"ע הוא וקאמר הגמרא לשנה אחרת קבעום ועשאום ח' ימים דייקא ולא ז' היינו על ב' הניסים הנ"ל:

ולפיכך נראה לי עוד לומר בזה הענין דלפי"ז הוא מהעיקר הדין אינו אלא נר איש וביתו הוא כדי להראות בכל יום גם הנס של יום הראשון הגם דנס של כל הימים היו גדולים מהנס של יום הראשון דהם היו יש מאין והנס הראשון היה קטן בערך זה דלא היו אלא יש מיש שמצאו הפך אפי' הכי הי' עיקר הנס מה שמצאו השמן בהפך גדול במעלה דאי לא הא לא קיימא הא ר"ל דאי לא הי' הנס הראשון הקטן בתחילה לא הי' אפשר להיות אח"כ הנס הגדול האחרון שיתמלא אח"כ בכל יום הפך הנ"ל כמ"ש לעיל בשם הזוהר דלא הי' כלל על מה שיחול הברכה ולהכי הוא מעיקר הדין נר איש וביתו שהנר הנ"ל בא לרמוז על שני הניסים הנ"ל (א' על ההוספה שבכל יום ויום. וב') בא לרמוז שהכל הוא בשביל הנר הראשון שבלא הנס הקטן הנ"ל אי אפשר לבוא להנס הגדול הנ"ל להכי הנס הראשון היא יתירה במעלה לגבי הנס השני מפני שהיא העיקרית ולהכי אפי' למהדרין מן המהדרין שמוסיפין בכל יום מ"מ הנר הראשון עומדת כראי מוצק ולא תמוט לעולם מפני שעושים כבית הלל לאפוקי לדעת בית שמאי שמגרעין בכל יום ויום היה נראים שמגרעין בכל יום הנר הראשון והנרות שמדליקין היו נראה שאינם באים אלא בשביל הנס השני אבל כמו שאנו עושין נראה בעליל שנר הראשון שבכל יום בא לרמוז על הנס הראשון והשאר שמוסיפין בא לרמוז על הנם השני וד"ל (עיין בהגהות חשק שלמה ובהגהות להגאון מהרש"ש טויבש הנ"ל מה שתירצו בטוטו"ד לקושית הב"י הנ"ל ועיי"ש):

ועל אחרון אחרון הנה אבודרהם הקשה בשם בעל העיטור מפני מה לא קבעו תשע יומי חנוכה מטעם ספיקי דיומי כמו שאנו עושים בכל ימים טובים של גליות ותירץ בעהע"ט ע"ז מפני שהוא מדבריהם הם אמרו והם אמרו שלא יהי' ט' אלא ח' ימים עיי"ש הנה בתחיל' יראתי לגשת לשתי ההרים הגדולים הנ"ל שמא ירצו גלגלתי וכשישבתי בדעתי אמרתי שלא. דמיתי ח"ו לפגוע בכבודם אלא שהם אמרו דבר אחד ואני אומר דבר אחר ולא אפגע ח"ו בכבודם לכן אזרתי ואקח עיטי בידי לכתוב מה שנלפענ"ד בזה בעזר"ה ואען ואומר בדרך כלל שלפעמים לא עשו הבני גליות שני ימים מספיקא מטעם שהי' להם ואנו שעושין בכל יו"ט שני ימים אינה אלא מטעם מנהג אבותינו בידינו וכיון שהם לא עשו לפעמים שני ימים מטעם שאבאר להכי בזמה"ז לא קבעו שני ימים מטעם ספיקא משום שאנו בקיאים בקביעא דירחא זהו דרך כלל:

ועכשיו אבאר דברי וצריך אני להקדים הקדמה אחת קטנה לזה. וזהו שנראה מדברי הרמב"ם בה' קידוש החודש בפ"ה ה' א' ב' ג' ד' ומכל הפרקים מהלכות הנ"ל שמה שאמרינן והשתא דבקיאין בקביעא דירחא אינו ר"ל אבל בזמן שקובעין היה עפ"י הראיה לא ידענו כלל מהחשבון הנ"ל. אלא ר"ל הגם שידעו מימי קדם החשבון הנ"ל והוא הנקרא בפי חז"ל סוד העיבור מ"מ הלל"מ שבזמן שהי' סנהדרין קיים שהיו קובעין עפ"י הראי' ולא עפ"י החשבון והא דקאמר והשתא דבקיאין בקביעא דירחא ר"ל והשתא דקביעין על בקיאות אלו בארץ ישראל ולא שיהי' הפירוש דהשתא נתברר לנו הבקיאות הנ"ל ולא קודם לכן עד כאן ההקדמ' הצריך לענינינו:

ולכן בני הגולה הגם שהי' בהם אנשים שיודעים החשבון הנ"ל אבל לא היו מותרים לחשוב בהם מטעם הלל"מ שצריך לקבוע עפ"י הראיה ולהכי עשו שני ימים יו"ט של גליות מפני שהי' להם ספק באיזה יום קבועה עפ"י הראיה אי ביום שלשים או ביום שלשים ואחד ונהגו משום חומרא דיו"ט ומשום איסור עשיית מלאכ' ומשום אכילת חמץ בפסח שני ימים ולהכי אפי' בזמה"ז שבטלו סנהדרין וקבעינן בא"י עפ"י חשבון הנ"ל והי' מן הדין שיהי' בכל המקומות יום אחד אפ"ה אנו עושין שני ימים מטעם ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כמו שמבואר כ"ז בגמרא דביצה (ד' ד ע"ב) וברמב"ם פרק הנ"ל ה"ה ולהכי גבי חנוכה אפי' שבזמן שבית המקדש וסנהדרין קיים שהיו שולחין שלוחים ויוצאים גם על חנוכה כמבואר בגמרא דר"ה (ד' ית ע"א) וברמב"ם פ"ג ה"ט מה' קידוש החודש מ"מ בכל המקומות שלא הגיעו שלוחי ב"ד לא עשו גם הם אלא ח' ימים חנוכה ולא ט' ימים:

וטעמא דהא מילתא דכיון שהי' להם טעם לענין הנ"ל וחומרא דעשיית מלאכה אין כאן לא היו משגיחין כלל לעשות שני ימים מטעם ספיקא וטעמם בזה נלפענ"ד וזהו שבני הגולה גופא לא נהגו ב' ימים אלא היכא דמנין הימים לא מעלין ולא מורידין להאות דיו"ט ור"ל דהאות של יו"ט אינה מחמת מנין הימים אלא מטעם אחר כמו סוכות שאנו עושין ויושבין בהם מטעם כי בסוכות הושבתי וכו' פסח (ר"ל אכילת מצה) על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ ומטעמים הנ"ל הי' די אפי' יום אחד אלא שגזירת מלך הוא שיהי' שבעה יומי פסח ושמונה יומי סוכות ולהכי עשו בני גליות עוד יום אחד מטעם ספק שמחמת זה שהוסיפו יום אחד לא בטלו האות והטעם של בסוכות הושבתי וכו' ושל הטעם שלא הספיק בצקם וכו' שהטעמים הנ"ל שייכים הן שיהיה יום אחד או שבעה או שמונה ימים או אפי' תשעה או יותר ימים אבל גבי חנוכה דעיקר הקביעות שמונה יומי חנוכה שקבעו בזמן שבהמ"ק קיים הוא מפני הנס שהי' בבהמ"ק שהדליקו המערכות של הנרות המנורה שמונה ימים (דוקא ולא ט' ימים) בנס וכמה ימים שהי' הנס עשו נגדם לשנה הבא' יו"ט בהלל ובהודא' כדי להזכיר הנס שהי' משנה דאשתקד וגם להדליק נרות ג"כ להזכיר הנס ואם יעשו בני הגליות עוד יום מטעם ספק הוה מבטלין הטעם והענין של חנוכה דהכא המנין עיקר האות דהרוא' שהדליקו שמונ' ימים יזכור הנס של בהמ"ק שהי' גם שם שמונה ימים אבל אם הי' רואה שדולק ט' ימים לא הוה ידע טעם הדבר ולא דמי לענין סוכות ופסח הנ"ל דהתם הן שיהי' יום אחד והן שבעה והן שמונה לא בטל הטעם כנ"ל ולהכי קבעו בני גליות עוד יום אחד מטעם ספק ומשום חומרא דמלאכ':

אבל אי הוי עושין גבי חנוכה כן להוסיף יום אחד מטעם ספק הוה בטיל הטעם והאות בהענין הנ"ל (ועיין בשו"ע או"ת סי' רס"ג ס"א בהג"ה מ"ש לחלק עיי"ש) ששם עיקר האות הוא ממנין הימים שסך ימים הנ"ל נעשו ניסים לאבותינו וכמו כן עושים אנחנו ואם היינו עושין יותר מסך הנ"ל שהיה בבהמ"ק לא הי' בכדי זכירת הנס דהתם הי' שמונ' ימים וכאן תשע' ימים כיון דהיכר אחר אין כאן דלא נקבע אלא להודות ולהלל ואינו אסור במלאכה ולהכי אי לא הוי לכה"פ היכר ממנין הימים כמו שהי' בבהמ"ק מנין הנ"ל והיה מנין אחר לא הוה ידעינן הענין והטעם של אותו הדבר ומפני מה נקבעו הימים הנ"ל להודות ולהלל ולהדליק נרות ולהכי גם בני הגולה כיון שמצאו טעם הגון בדבר ולא השגיחו כלל על קביעות הב"ד דכיון שלא אפשר להם לידע שהיו רחוקים מירושלים וסמכו כאן על קביעתא דירחא שידע מזה ולא עשו ט' ימים מספק אלא שהקרובים מירושלים לא הותר להם לסמוך על חשבון הנ"ל ושלחו שלוחים על חנוכה ג"כ כמו שמפורש בגמ' וברמב"ם כמו שציינתי לעיל:

ולהכי גבי פורים אי לאו טעמא של המרדכי הוו בני הגולה עושין ג"כ שני ימים פורים דהם לא נמנעו לעשות שני ימים אלא היכא דהיה להם טעם בדבר כמו גבי חנוכה כמו שביארתי אבל גבי פורים ליכא טעם הנ"ל. אדרבא שהוא כמו גבי שאר יו"ט שהאות לא בטל מחמת מנין הימים דהאות של פורים הוא מחמת הנס שהיה בהיפך ממה שנגזר עליהם והרגו הם בשונאיהם ובי"ד נחו וא"כ לא איכפת לן אי עושין ע"ז הנס יום אחד או מספק שני ימים ולהכי גבי פורים צריכין אנו לתירוץ של המרדכי מפני שלא יעבור (אבל גבי חנוכה בלא"ה היו עושין שמונה ימים ולא תשעה מספק מטעם שכתבתי וסמכו בזה על קביעות דירחא ולא שלחו שלוחים גם על חנוכה אלא משום מהיות טוב וכו' ואעיד ע"ז שני עדים נאמנים. א) כי ידוע מה שאמרו בגמ' דף כא ע"א בר"ה מכריז ר' יוחנן כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזירת ניסן אטו תשרי והובא להלכה ברמב"ם פ"ג הי"ב מה' קידוש החודש וא"כ מה צריכין ב"ד למהר לשלחם תיכף בראש חדש ניסן סוף סוף הרחוקים יותר מי"א או מי"ב יום עושים בלא"ה שני ימים אפי' הגיע להם השלוחים ולמה להם לשלוחים לילך אצלם יותר מאשר הולכים בחדש תשרי אלא מסתמא שלפעמים הולכים השלוחים משום מהיות טוב הגם שלא השגיחו על השלוחים ועושין בלא"ה שני ימים. ב) כי ידוע שבני ארץ ישראל לא היו רחוקים מסביב ירושלים יותר מט"ו יום אפי' הרחוק שברחוקים. כמו שמפורש במסכ' תענית (דף י"ד ע"א) דשואלים הגשמים בשבעה במרחשון ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבא"י לנהר פרת ומבואר בגמ' דר"ה (דף כא ע"ב) דעל ששה חדשים שהיו השלוחים יוצאים היו יוצאים תיכף מבערב וכן מבואר בהרמב"ם הנ"ל פ"ג ה"י ג"כ כנ"ל וכיון שכן למה היו צריכין השלוחים לילך תיכף ומיד מבערב של ר"ח כסליו מפני חנוכה הלא די היה להם לילך ט"ו יום קודם חנוכה וג"כ היו מגיעים לכל בני א"י שלא היו רחוקים יותר מט"ו מיל וכנ"ל והשאר הרחוקים יותר מט"ו יום יעשו בני גליות הרחוקים יותר ויותר כי מה היה לב"ד לדאוג מהם יותר משאר בני גליות. אלא הוא הדבר אשר דברתי שבני הגליות עשו שמונה ימים ולא ט' ולא השגיחו כאן על הספק כמ"ש ולהכי כיון שכל עצמו של השלוחים שבכסליו לא עשו. אלא משום מהיות טוב הלכו להם אפי' אצל בני גליות כל מקום שיכולים להגיע משום מהיות טוב והלכו השלוחים תיכף מבערב כדי שלכה"פ הרחוקים שאפשר להם לעשות כמו שעושין בירושלים יעשו ושאי אפשר הא אי אפשר):

ונחזור לענינינו אל תדמו בנפשיכם שמ"ש עד כאן היינו שאם היה לבני הגליות טעמים בדבר לפעמים לא השגיחו על הספק שמלבי הוצאתי הדברים האלה אל תדמו כן כי מצאתי על כל הנ"ל און לי כמעט מפורש מדובר בו אלא שהוא בענין אחר וממנו הוצאתי בעז"ה הדברים הנכונים הללו והוא דמצאתי בהגמי"י בסוף ה' שביתות עישור והובא דבריו בב"י סוף ה' יוה"כ וז"ל שם גרסינן בשלהי פ"ק דר"ה רבה הוה רגיל דהוה יתיב בתענית תרי יומי ואשתכח כוותיה מכאן היה ר"י הלוי וכו' נהגו לעשות שני ימים יוה"כ וכו' ומה שלא נהגו כל ישראל לעשות שני ימים יוה"כ כשאר יו"ט מפני הסכנה כדאמר בירושלמי דמס' חלה תמן חשין דצומא רבא תרין יומין אמר להם רב חסדא למה אתם מכנסין עצמיכם לספק הזה המרובה חזקה שאין ב"ד מתעצלין בר אבוי דשמואל בר רב יצחק חש על גרמיה וצם תרין יומין ואפסוק ברובא ודמך. פירוש מעי אחד נפסק ומת אכן נראה שאין להם ראיה לא מדרבא ולא מהירושלמי כי בזמן ההוא בני ארץ ישראל היו מקדשין עפ"י הראיה ובני בבל היו מסופקים מתי קידשו ב"ד את החודש כדאיתא החם שילהי פ"ק דר"ה מר"נ ומשום אותה ספק עשו ב' ימים בכל יו"ט אבל אנן בקיאין בקביעא דירחא ואין אנו עושין שני ימים אפי' בשאר יו"ט של גליות מספק אלא משום דשלחו מתם הזהרו בו משום מנהג אבותיכם בידיכם כדאיתא בביצה וביה"כ שלא היה מנהג אבותיכם מעולם לעשות שני ימים לפי שוודאי דבקיאין בקביעא דירחא (ומ"ש בב"י בלשון כך ומעתה דבקיאין בקביעא דירחא הוא ט"ס כי כן הוא כמו שכתבתי ברמב"ם בהג"מ שלפנינו) אין לנו בזה על מה שיסמכו אמנם יכולתי וכו' עכ"ל הגמי"י:

והנה צריך להבין קצת דבריו שבתחילה כתב שאין להם ראיה מהירושלמי ואח"כ כתב וביוה"כ שלא היה מנהג אבותיכם מעולם לעשות שני ימים וצריך להבין מפני מה לא עשו הבני גליות שני ימים ומה שאר יו"ט דאינו אסור באכילה ושתיה ומותר בשאר מלאכות יו"ט קבעו על עצמם שני ימים טובים מספק צום הכיפורים דחמיר דאסור באכילה ושתיה ואסור בעשיית מלאכה ובשאר חומרות אינו דין שיהיו חוששים על הדבר ולעשות שני ימים אלא הוא כך הפי' לפענ"ד דבזמן הזה אין אנו צריכים לדברי הירושלמי מפני שאין אנו עושין אלא מה שעשו אבותינו וביוה"כ שאבותינו לא עשו שני ימים והם לא עשו שני ימים מחמת הסכנה וכיון שמצאו טעם לדבר והם היו בקיאין בקביעא דירחא כמו שמוכיח הלשון כאן לפי שוודאי דבקיאין בקביעא דירחא לא השגיחו כלל לחשוש שמא עיברו הב"ד החודש כיון שהם עצמם היו בקיאין בדבר ובמקום שלא אפשר כגון הכא מטעם סכנה לא השגיחו כלל ועשו הם ג"כ אלא יום אחד ולהכי כתב שאנן אין אנו צריכין להרושלמי ר"ל שאנו אין עושין מטעם סכנה אלא הם לא היו עושין מטעם סכנה (ועיין בשו"ע או"ת סי' תפ"ז ס"ב שכתב המג"א סק"ד דאפי' שאין יין בעיר אלא בבה"כ מ"מ אין מקדשין בבית הכנסת בשני הלילות הראשונים של פסת דהא בכל השנה נמי רבים אומרים שלא לקדש בבה"כ אלא שנוהגין מנהג הראשונים ובפסח מעולם לא הי' מנהג לקדש בבה"כ עכ"ל) וכיון שהם לא היו עושין מטעם שלהם אנו אין אנו עושין אלא מטעם אחר אפי' לא היה סכנה בדבר מפני שמנהג אבותינו בידינו וכאן אי אפשר לומר כן. עד כאן הפי' לפענ"ד בדברי הגמי"י הנ"ל:

ומעתה הבט וראה מה יוה"כ שהוא חמור באיסור כרת וחייב בחמשה עינוים אפ"ה סמכו בני הגליות על חשבונם מפני שהיו בקיאין בקביעא דירחא מפני הטעם שמצאו (והוא מטעם סכנה) ולא השגיחו לעשות שני ימים מטעם ספק ק"ו בן בנו של ק"ו גבי חנוכה שאין בו לא איסור מלאכה ולא שום דבר בודאי כיון שמצאו טעם בדבר (והיינו מ"ש שכאן גבי חנוכה המנין הימים הוא האות אלא גבי יוה"כ שהוא חמיר לא הוו סמכו על טעם חלש כזה עד שהוצרכו למצוא טעם חזק והוא מפני הסכנה וגבי חנוכה דקיל סגי בטעם הנ"ל הגם דהוא תלש לגבי הטעם דיוה"כ אלא בפני עצמו הוא ישר באמת) לא השגיחו כלל על חשבון הראיה כיון שלא אפשר להם לידע (הבני גליות שהיו רחוקים מירושלים באופן שלא היה אפשר להודיעם ע"י שלוחי ב"ד) וסמכו עצמם על בקיאות קביעות דירחא ולא עשו אלא שמונה ימים וכיון שהם מתחילה לא עשו אלא שמונה ימים בודאי אנחנו שבכל יו"ט אין אנו עושים אלא ח' ימים חנוכה ולא ט' ימים מחמת הספק כמ"ש לעיל בשם הגמי"י הנ"ל גבי יום הכיפורים וזה מה שרצינו לבאר בעזר"ה:

תוכן העניינים

לדובר מישרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה