לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר
סימן יט
(שייך לאו"ח סי' ל"ז):
ביאור דברי המחבר והרמ"א בשו"ע או"ח סי' ל"ז סעיף ג' והוא דרוש על בר מצוה ע"ד החידוד והפילפול:
אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך:
גרסינן בסוכה (דף מב ע"א) ת"ר קטן היודע לנענעו חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין יודע לדבר אביו לומדו תורה וק"ש וכו' היודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות לשמור את ידיו אוכלין על ידיו טהרות היודע לשאול ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומות בבית הגרנות היודע לשחוט אוכלין משחיטתו וכו':
וסידור ההלכות הנ"ל (דלכאורה אינה כסדר הש"ס ולא כסדר הגדלות של הקטן כנראה ועיין בתוספתא פ"ק דחגיגה דשם הם כתובין בסדר אחר) נלפע"ד שהם על דרך המשנה דנדרים דתשע נערות פי"א דף פט ע"א (עיין בתפארת ישראל שם על המשנה הנ"ל מ"ש בזה) וכמו שעשה רבינו הקדוש שם במשנה עשה ג"כ רבינא ורב אשי מסדרי הגמרא ג"כ כאן דוגמא לזה והוא. שגם כאן חשב ט' מיני קטנים, שהם בני ג' ג' שחילק כל הענין בג' חילוקים ובכל חילוק וחילוק בקטן הוחיל ובגדול כלה והחילוקים הנ"ל הם (א) מצות קניניות (ב) מצות גופניות (ג) בענינים בעלמא ובחילוק הראשון הביא הענינים השייכים למצות הקניניות והביא ג' מיני קטנים שהם זה למעלה מזה (א) קטן שיש בו דעת קצת ויודע לנענעו (כלומר מוליך ומביא מעלה ומוריד ירושלמי עיין באו"ח סימן תרנ"ז) ובזה אין צריך תבונה כל כך (ב) שנתגדל יותר מזה ויש לו תבונה יתרה על שיודע להתעטף (ר"ל לא סוף דבר להתעטף אלא להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתי כנפות לפניו כשורה בשעת ק"ש ירושלמי מובא באו"ת סי' י"ז סעיף ג' בהג"ה) חייב בציצית (ג) שנתגדל עוד יותר מזה עד שיש לו תבונה גדולה כל כך שיודע שמור תפילין (ר"ל בטהרה שלא יישן בהם ושלא יפיח בהם ושלא לכנוס בהם בבית הכסא עיין באו"ח סי' לז סע"ג) אביו לוקח לו תפילין. ובחילוק השני הביא ג' מיני קטנים בהענינים השייכים למצות שבגופם, והם ג"כ במדריגה כזו זה למעלה מזה (א) קטן שנתגדל קצת אביו מלמדו תורה (והיינו מצות שבגופו) (ב) נתגדל יותר עד שיש בו דעת קצת ויודע לשמור גופו (ר"ל מטומאת מגע משא ואוהל רש"י) אוכלין על גופו טהרות (ג) נתגדל עוד יותר מזה עד שיש בו דעת יותר ויודע לשמור את ידיו (ר"ל שיש יודע לשמור. את גופו ואינו יודע לשמור את ידיו מתורת סתם ידים רש"י) אוכלין על ידיו טהרות. ובחילוק השלישי הביא ג' מיני קטנים בענינים דעלמא השייכים לדעת האדם והם ג"כ במדריגה זו זה למעלה מזה (א) שיש בו קצח דעת ויודע להשיב על שאלת האנשים ברה"י ספיקא טמא וברה"ר ספיקא טהור (ב) נתגדל יותר מזה עד שיודע לפרוס את כפיו (ועיין פירש"י ותוס' שם ד"ה היודע) חולקין לו תרומה בבית הגרנות (ג) נתגדל עוד יותר מזה ויש בו תבונה יתרה עד שיודע לשחוט (ר"ל לאמן ידיו לשחיטה רש"י ועיין בתוספ' שם ד"ה והיודע לשחוט) ולאמן ידיו שלזה צריך דעת יתרה מלפרוס כפיו אוכלין משחיטתו (ועיין בסוכה דף כח ע"ב תוד"ה כאן ודוק) כן נלפענ"ד שזה כוונת המסדר שסידור הדינים הנ"ל זה אחר זה בסיגנון הנ"ל:
ונחזור למטרת חפצינו ונאמר. הנה מסוגיא הנ"ל פסקו כל הפוסקי' דיני כל אחד ואחד במקום הראוי להם שחייב האב לחנך הבן בהמצות הנ"ל והוא מדין חינוך שכך נראה מפשטות הסוגי' ובערכין (דף ב ע"א וע"ב) שדברו בכאן מקטנים ולא מגדולים כמו שכתבו התוספות כאן ד"ה היודע ולכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד הי"ג מה' תפילין ובטוש"ע או"ח סי' ל"ז ס"ג להלכה שקטן היודע לשמור תפילין בטהרה חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו ור"ל שחייב אדם מדרבנן מדין חינוך ולא שהוא חייב כמו שאר אדם אלא שהוא חייב מדין חינוך אלא שבעל העיטור יש לו דרך אחרת בדין זה ומובא בב"י סי' הנ"ל וז"ל שם כתב בעל העיטור מסתברא לן דהאי קטן (ר"ל הקטן שיודע לשמור תפילין המובא בסוגיא דסוכה הנ"ל) גדול בן יג"ש ויום אחד הוא והביא ראיה לדבריו ואינה כדאי להוציא הברייתא מפשוטה דמשמע דקטן ממש קאמר וכו' עכ"ל הב"י שם וכתב ע"ז הד"מ והמנהג כדברי בעהע"ט שאין הקטנים מניחין תפילין עד שיהא בר מצוה דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד עכ"ל (ועיין בב"ח שם באריכות) ולא זכיתי לספר היקר לבעהע"ט לעיין הראיה שלו רק דלפמ"ש בטעמא דסידורי של הגמרא דסידר של הג' ג' קטנים הם במדריגה זה למעלה מזה וכנ"ל ובקטן הא' שיודע לנענעו נראה מדעת הט"ז באו"ח סי' תרנ"ג סק"א כפי מה שפירוש הלבושי שרד שם פירוש של הט"ז הנ"ל נראה משם שהברייתא הנ"ל מיירי שהקטן הנ"ל הוא יותר מעונת הפעוטות עיי"ש וא"כ הקטן היודע להתעטף הוא גדול יותר וקטן היודע לשמור תפילין הוא עוד גדול יותר וא"כ מוכרח שהברייתא הנ"ל לא מיירי בקטן ממש:
ועוד כיון דמטעם חינוך קאתינן עלה הלא ידוע בשו"ע או"ח סימן תרט"ז ס"ב ובשאר פוסקים שחינוך קטנים אינם פחות מט' שנים. עוד נלפענ"ד שבעהע"ט הביא ראי' שלו מלשון הגמרא הנ"ל שצריך להבין טעם הגמרא כיון שבלולב וציצית מחויב אביו ג"כ לקנות ליה לולב וציצית (עיין באו"ח סי' י"ז ס"ג ובב"ח שם ובאו"ח סי' תרנ"ז ובט"ז שם בשם רש"ל ובגמרא ערכין ד"ב ע"ב ובתוס' שם ד"ה אביו לוקח לו תפילין כמבואר בפוסקים מפני מה לא כתבו בלשונם לשון חייב לקנות בלולב וציצית ולא כתבו רק אצל תפילין הלא דבר הוא (ומ"ש במהרל"ח בטור או"ח סימן י"ז שכתבו בסיפא לגלוי ארישא לכאורה צריך להיות בהיפך לכתוב ברישא דברייתא שחייב אדם לקנות לו לולב ואנא ידענא בעצמינו שקאי גם על ציצית ותפילין כמו שעשו הגמרא בעצמם בתיבת קטן המובא בריש הברייתא שקאי על כל הברייתא כמ"ש הב"ח שם עיי"ש):
אלא ודאי שגמרא כתבו אצל תפילין בכוונה לערור בזה שמיירי בקטן שהגיע לי"ג שנים ויום אחד ור"ל שבקטן זה מחויב האב לקנות ור"ל שאפי' אינם מצוין כ"כ והם ביוקר גדול (ובאופן כזה בלולב ובציצית עיין בב"ח או"ח סי' י"ז ול"ז ובט"ז סימן תרנ"ז) אפ"ה מחויב האב לקנות לו תפילין ובלולב וציצית לא כתבו הלשון של חייב (הגם שדינא הוא בכל הנ"ל) לעורר בכוונה שהם מיירי בקטנים שהגיעו לחינוך ובתפילין מיירי בקטן שהגיע לי"ג שנים ויום אחד וכנ"ל ולכן השמיטו בכוונה אצל הלולב וציצית התיבות הנ"ל חייב לקנות להורות שיש חילוק בין הקטנים הנ"ל שהא כדאיתא והא כדאיתא כנלפענ"ד ועוד יש לאלקי' מילין דהנה הבאה"ט בסי' כ"ה ס"א מביא בשם הכנסת הגדולה בשיוריו שפסק במי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין דציצית קודם מטעמא דציצית תדיר שנוהגת בשבתות ויו"ט והמחבר בני יחיא וע"ת והלק"ט ח"א סי' נ"ד ובתשובת יד אלי' סי' מ"א והיד אהרן כולם חלקו עליו ופסקו דתפילין קודם וא"כ אפשר לומר דהגמרא שכתבו גבי תפילין שחייב לקנות ולא כתבו אצל לולב וציצית שדינו ג"כ שחייב לקנות וכנ"ל שמרמזים בלשונם הטהור הפלוגתא דכה"ג והתשובת הנ"ל ומרמז אצל תפילין בתיבת שחייב לקנות להורות שמצות תפילין הם יותר במעלה ממצות ציצית לכן השמיטו בכונה אצל לולב וציצית תיבת חייב לקנות הגם שדין אחד להם וכנ"ל באם יש לו לקנות שניהם אבל באם אין לו אלא לקנות רק אחד מרמז הגמרא שתפילין קודמין מטעם קרקפתא דלא מנח תפילין (עיין בא"א שם). ונחזור לעניננו:
ולכן פסק בשו"ע בהג"ה סי' ל"ז סעי' ג' ופסק וכתב וי"א דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד וכן נהגו ואין לשנות כך הוא הצעה של הסוגיא הנ"ל ופירושיו ופסקיו. והנה החי' רע"א בשו"ע שלו ובתשובותיו סי' ז' הקשה ע"ז הא בקטן כזה לאו מצד חינוך הוא דהא מדינו חייב כיון שהגיע לשנותיו לדעת בעהע"ט הנ"ל דאף אם בדקוהו ולא הביא שתי שערות הא בדאוריי' חיישינן לשמא נשרו כדאיתא בנדה (דף מו ע"א). ובכדי להבין הקושיא הנ"ל על בוריו ולהשיג על זה תירץ נכון צריך אני להביא סוגיא דנדה הנ"ל ומתוך זה יוצא בעזר"ה הכל על נכון דהנה הסוגיא שם הוא כך אמר רבא קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת הא גופא קשיא אמרת אינה ממאנת אלמא גדולה היא אי גדולה היא תחלוץ וכי תימא מספקא ליה ומי מספקא ליה והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים (ומשני הגמרא) הני מילי מסתמא אבל היכא דבדקו ולא אשכחו לא אי הכי תמאן חוששין שמא נשרו הניחא למ"ד חוששין אלא למ"ד אין חוששין מאי איכא למימר וכו' דאיתמר וכו' אלא לעולם דלא בדקו ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא חוששין שמא נשרו והני מילי היכא דקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא עכ"ל הגמרא ועיין בפירש"י שם היטב ותבין הסוגיא הזו על נכון:
היוצא לנו מסוגיא הנ"ל לענין דינא הוא כך ונחלקת לשלשה אופנים (א) היאך הדין בבדקו ולא אשכחו (ב) היאך הדין בבדקו ואשכחו (ג) היאך הדין בלא בדקו. (א) בבדקו ולא אשכחו הדין הוא כך לענין חליצה אינה חולצת מספק דחוששין שמא לא הביאה סימנים ולענין מיאון אינה ממאנת משום חזקה דרבא הגם דלא אשכחו חוששין שמא נשרו הסימנים ושמא היא גדולה והוא דבעל אחר זמן אבל לא בעל יכולה למאן דבזה אין חוששין שמא נשרו. (ב) בבדקו ואשכחו הדין פשוט שהיא גדולה וממילא אינה ממאנת וחולצת. (ג) היכא דלא בדקו (ר"ל בסתמא) הדין הוא כך למיאון אינה יכולה למאן משום חזקה דרבא ולענין חליצה אינה חולצת דחיישינן שמא לא הביאה ב' שערות דחזקה דרבא הוא רק דיוצא מזה חומרא אבל היכא דיוצא מזה קולא לא אמרינן חזקה הנ"ל:
והכלל בזה דחזקה דרבא וחששא דנשרו דמיין להדדי פעמים חזקה לחומרא ופעמים חששא דנשרו לחומרא ואמרינן תרווייהו ופעמים ששניהם לקולא לא אמרינן תרווייהו לא חששא דנשרו ולא חזקה דרבא ואפי' בלחומרא דאמרינן חששא דנשרו יש נפ"מ בין היכא דאיכא ספיקא דאורייתא דספיקא דאורייתא לחומרא ובין היכא דהחומרא הוא בספיקא דרבנן דספיקא דרבנן לקולא כך הוא הצעה של סוגיא הנ"ל וכך הם מבוארים בטוש"ע אה"ע סי' קנ"ה להלכה ובזה מבואר היטב קושיא של רע"א הנ"ל וגם בשו"ת שם ארי' חאה"ע סי' כ' מרומז כ"ז:
והנה צריך להבין הסוגיא הנ"ל כיון דחלוקות המתפרשות מתוך סוגיא זו הוא כך דחזקה דרבא היינו דוקא לחומרא דאינה ממאנת מכח חזקה זו אבל לקולא דהיינו לענין חליצה לא אמרינן בזה חזקה דרבא שיהא חולצת אלא להיפך דחוששין שמא לא הביאה שתי שערות וכן לענין חששא דנשרו הוא ג"כ באופן כזה בדבר דאורייתא ותליא נמי בהא אי הוה לחומרא חוששין לנשרו ואי הוי חששא דנשרו לקולא לא אמרינן בזה דילמא נשרו כמובן מתיבת חוששין שמא נשרו ואם כן כיון דשוויה להדדי מפני מה קרא לי' להא בשם חזקה ולהא רק בשם חששא כיון דלעצם הענין לחומרא אמרינן תרווייהו חזקה וחששא ולקולא לא אמרינן תרווייהו לא חזקה ולא חששא כמובן ואם כן דמיין להדדי לכן צ"ל דיש נפ"מ ביניהם בחדא מילתא והוא דלענין מילתא דרבנן דלענין חששא אין חוששין לנשרו אפי' יהי' הדבר לחומרא כמו כאן לענין היכא דלא בעיל לאחר זמן דממאנת והוא לחומרא דיוצא בלא גט ומתירין א"א לעלמא אי הוה אמרינן חששא דנשרו מ"מ כיון דהוה מילתא דרבנן (כיון דלא בעל וכנ"ל) לא אמרינן חששא דנשרו אבל לענין חזקה דרבא אפי' יהי' הדבר הזה לקולא כיון דהוה מילתא דרבנן אמרינן בזה חזקה דרבא ולא משגיחין בזה אי יוצא מזה קולא או חומרא ובחילוק זה ניחא השתא דלהא קרי לי' חזקה ולהא קרי לי' חששא:
והכלל בזה הוא כך דחזקה דרבא אמרינן בכל מילי חוץ היכא דהוי מילתא דאורייתא ולקולא וחששא דנשרו הוא להיפך דלא אמרינן חששא אלא דוקא היכא דהוי מילתא דאורייתא ולחומרא ועל פי זה פסק הרמ"א בש"ע או"ח סי' נ"ה ס"ה בענין צירוף למנין ובסי' קצ"ט ס"י בהג"ה ובמג"א סק"ז בענין צירוף לברהמ"ז דמצטרפין אותו היכא שהגיע הקטן לי"ג שנים ויום אחד ואין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזיקין אותו כגדול ואומרים לענין זה (פי' כיון דתפילה וברכת הזימון הוא מדרבנן כך פי' המג"א שם) מסתמא הביא שני שערות (כך הוא הלשון של הרמ"א שם בשם מהרי"ק שורש פ"ט) והוא מטעמא דנ"ל דבמילתא דרבנן אמרינן חזקה דרבא אפילו לקולא דבכאן הוא קולא גדולה דמקילינן לומר מחמת הקטן קדיש וברכו שהם מהדברים העומדים ברומו של עולם מ"מ כיון דתפילה דרבנן אמרינן חזקה דרבא וכנ"ל:
והנה השו"ת שם אריה בחו' אה"ע סי' כ"א הקשה על הרמ"א והמג"א הנ"ל וז"ל שם (דהאיך פסקו דבדרבנן אמרינן חזקה דרבא) דהרי כתבו התוס' ביבמות (דף קה) בשם הירושלמי דהא דקטנה אינה חולצת הוא רק מדרבנן עיי"ש וכן הוא דעת הרי"ף ועוד הרבה פוסקים עיין בב"י בטור אה"ע סי' קס"ט ובאה"ע בב"ש סקמ"ט והרי מבואר בגמרא דנדה דלחליצה צריכה בדיקה ולא סמכינן על חזקה דרבא אע"ג דהוי רק מדרבנן בחליצת קטנה לדעת הרבה פוסקים א"כ מוכח דאף מדרבנן לא סמכינן על חזקה דרבא עכ"ל עיי"ש מה שתירץ ע"ז ולכאורה הוא קושיא עצומה על הרמ"א והמג"א הנ"ל אבל לאחר העיון נלפענ"ד בזה דלא תקשה עליהם בהנחה אחד בסברא דקה והוא (אחר זמן מה מצאתי בטור יו"ד סי' נ"ז בד"מ אות ט"ו כעין סברא זו ושמחתי ע"ז כמוצא שלל רב שכיוונתי לדעת גדולי האחרונים עיי"ש) דהא דמחלקינן בחזקה דרבא בין דאורייתא לדרבנן דבדאורייתא לא אמרינן חזקה דרבא אלא לחומרא ובדרבנן אפי' לקולא וכנ"ל היינו אם הענין בעצמותה הוא דאורייתא או בעצמותה דרבנן דאם הענין בעצמותה הוא דאורייתא הגם דמצד אחר הוא דרבנן לית לן בה וכדאורייתא דנינן לי' וכגון ההיא דנדה הנ"ל דחליצה בעצמותה שבכאן מחוייבת מדאורייתא להיות חולצת ליבם והגם דמצד אחר היינו דמה שאינה חולצת בעת קטנותה הוא רק מדרבנן אבל מה שצריכה להיות חולצת הוא מדאורייתא דהסוגיא דנדה הנ"ל איירי בכל גוונא אפי' קיבל אביה קידושין שהם קידושי דאורייתא כמבואר בפוסקים להכי לא סמכינן בזה על חזקה דרבא כיון שהוא לקולא אבל היכא דהענין חליצה (או שאר דברים) בעצמותה דרבנן כגון הני חליצות דאינן צריכות חליצה מדאורייתא כלל רק שרבנן גזרו שיהי' חולצת בזה סמכינן בודאי על חזקה דרבא כיון דהענין גופא הוא דרבנן:
ובסברא הנ"ל ניחא השתא פסק הרמ"א והמג"א הנ"ל דכיון דברכת הזימון ותפילה הם בעצמותה רק מדרבנן לכן פסקו דקטן מצטרף להנ"ל דהיכא דעצם הענין הם מדרבנן סמכינן על חזקה דרבא שהביא שחי שערות וכנ"ל:
ובחילוק זה שחלקנו שיש חילוק בין עצם דאורייתא לבין עצם דרבנן אפשר לתרץ השגת הט"ז על הב"ח בחו"מ סי' ז' בענין הדין אי עד נעשה דיין או לא שהמחבר שם פסק דעד אינו נעשה דיין היכא שראו המעשה בלילה בזמן שאינם יכולים לדון והרמ"א חולק שם דבדאורייתא אין עד נעשה דיין ובדרבנן עד נעשה דיין וכתב הב"ח שנראה לו מלשון הטור שאפי' ראו ביום (שהוא זמן שראוים לדון ולא תהא שמיעה גדולה מראיה) באם הוא שבת ויו"ט למחר אי אפשר להם לדון מטעם אין עד נעשה דיין והשיג עליו הט"ז הא מה שאי אפשר להם לדון בשבת ויו"ט הוא גזירה דרבנן גזירה שמא יכתוב טענותיהם ובדרבנן פסק הרמ"א דעד נעשה דיין:
אבל לפי הנחתינו שיש חילוק בין עצמות דאורייתא ובין עצמות דרבנן פסק הב"ח בזה עומד כראי מוצק ואינו נכון להשיג עליהם דמה שפסק הרמ"א דבדרבנן עד נעשה דיין היינו היכא דעצם הענין הוא מדרבנן כגון קיום שטרות שהוא בעצם דרבנן אבל בדיני דהב"ח הנ"ל דעצם הענין הוא מדאורייתא רק מצד אחר (היינו דאין דנין בשבת ויו"ט) הם מדרבנן כדאורייתא דנינן לי' וכנ"ל וזהו גופא סברת הב"ח שכתב בלשונו דכל דתיקון רבנן כדאורייתא תיקון עיי"ש זה כוונתו ודו"ק:
ובסברא זו ניחא נמי מה שרצה הגאון בשו"ת שם ארי' בסי' הנ"ל לפשוט השאלה שלו בענין איש אחד שמת והניח אשתו מעוברת ואחר מותו ילדה וולד והי' חי כל הלילה ובוקר אור נחלה כמה שעות וימות ולהמת יש את קטן בן י"ד שנה ולא נבדק עד עתה אם יש לו שערות רק כעת נבדק ולא נמצאו לו שערות בשום מקום רק על הכיס של הביצים נמצאו כמה שערות וצירוף שם בענין הנ"ל כמה היתרים ורצה שם לצרף היתר אחד והוא כיון שהאשה ילדה ורוב ולדות בני קיימות הן ואף שאנן קיי"ל דצריכה חליצה כמבואר בסי' קנ"ו ס"ד באה"ע (עיין בב"ש שם) מ"מ הא מבואר התם דהוא רק מדרבנן וא"כ י"ל דבזה מהני חזקה דמשהגיע לכלל שנים ודאי הביא סימנים דבדרבנן סמכינן שפיר על חזקה דרבא וכנ"ל ובסוף התשובה שם נאדי מהיתר הנ"ל מחמת שהקשה שם דחליצת קטנה שאינה חולצת לדעת הפוסקים ולדעת התוס' הוא רק מדרבנן מכל מקום מבואר בנדה הנ"ל דחליצה צריכה בדיקה ולא סמכינן על חזקה דרבא הנ"ל עיי"ש ולפי מה שחלקתי והוכחתי לעיל שיש חילוק בין דבר שהוא בעצמותו דאורייתא ובין דבר שהוא בעצמותו דרבנן וכנ"ל אתא שפיר וההיתר הנ"ל במקומו עומד ואין שום סתירה מגמ' דנדה הנ"ל דשם החליצה גופה דאורייתא כמו שהוכחתי לעיל ובמעשה שלו החליצה גופא דרבנן ובזה בודאי סמכינן על חזקה דרבא הנ"ל וכנ"ל (ועיין באה"ע סי' קמ"א סעיף כ"ה בט"ז סקי"ח ודו"ק):
רק דבחילוק זה יש להבין דעת הגאון מהרש"ל שהביא המג"א בסי' קצ"ט סק"ז שהמג"א שם פסק דוקא לאצטרופי סמכינן על חזקה דרבא (דכיון דצירוף הזימון הוא דרבנן) אבל להוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא שתי שערות כיון שברכת המזון הוא דאורייתא לא סמכינן על חזקה דרבא והקשה שם המ"א על מה שפסק מהרש"ל ביש"ש בב"ק פ"ז סי' ל"ז דסמכינן על חזקה דרבא אפי' להוציא אחרים וטעמא דמהרש"ל שם שמן התורה גדול יוצא בברכת הקטן רק שחכמים אסרוהו לכן סמכינן על חזקה דרבא עכ"ל מהרש"ל שם והקשה ע"ז המג"א שם דהלא בסי' קפ"ו ס"א משמע דהוא דאורייתא וכו' עיי"ש משמע מהמג"א הנ"ל דאי הוה באמת הדין דהא דגדול אינו יוצא בברכת המזון של הקטן אינו רק מדרבנן הוי ניחא ולפי מה שחילקתי וכתבתי עד כה יוצא מזה דאפי' יהי' רק מדרבנן אפ"ה אין לסמוך כאן על חזקה דרבא דכיון דברהמ"ז בעצמותה הוא מדאורייתא הגם דמצד אמר הוא דרבנן בזה לא איכפת לן כיון דהענין בעצמותה הוא דאורייתא וכנ"ל:
ואפשר לומר בזה דהנה בענין ברכת הזימון יש פלוגתא בין הפוסקים אחרונים אם הוא דאורייתא או דרבנן דהת"א בכלל מ"ת סעי' א' פסק דהוא דרבנן והלבוש בסי' קצ"ט פסק דהוא מדאורייתא ולפענ"ד נראה דהפלוגתא הנ"ל מרומז בגמרא דברכות (דף מת ע"ב) דאיתא התם ת"ר מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה' אלוקיך זו ברכת הזימון (עיין בתוס' דף מו ע"א תוס' ד"ה עד היכן שהעתיק בגמרא הנ"ל להיפך ואכלת ושבעת וברכת זה ברכת הזימון את ה' אלוקיך זו ברכת הזן וכן משמע הענין) על הארץ זו ברכת הארץ הטובה, זו בונה ירושלים אשר נתן לך זו הטוב והמטיב אין לי אלא לאחריו לפניו מנין אמרת ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ רבי אומר אינו צריך (לק"ו זה. רש"י) ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן אבל ברכת הזימון מגדלו לד' אתי נפקא על הארץ זו ברכת הארץ וכו' והנה מדרך הש"ס כשהאחד דורש שתי דרשות על פסוק אחד והאחר צריך להפסוק הנ"ל על דרשה אחרת מדרך הש"ס שיגע האחר את עצמו למצוא פסוק על דרשה שהוציא הראשון מפסוק הראשון כיון שאי אפשר להוציא הדרשה מפסוק הראשון כיון שצריך אותו הפסוק לדרשה אחרת:
וא"כ קשה כיון דמהפסוק כולו עד על הארץ נפקא ברכת הזימון וברכת הזן מה איכפת לי' לרבי שתנא קמא חלק הפסוק לשנים וחולק על הת"ק מה שדרש מהחצי פסוק הנ"ל שתי דרשות והוא דורש מהחצי פסוק הנ"ל דרשה אתת בשלמא אי הוה ליה לרבי לדרוש מהחצי פסוק הנ"ל דרשה אחרת הוה ניחא שחולק בזה על הת"ק שהת"ק דורש שתי דרשות הנ"ל חדא לברכת הזימון וחדא לברכת הזן ורבי דורש שתי דרשות הנ"ל חדא לברכת הזן וחדא לדרשה אחרת אבל השתא שאין לו לרבי שום דרשה לדרוש מאת ה' אלוקיך א"כ מה איכפת לי' ומה סברא יש לו במה שאינו חפץ לדרוש כמו שדרש הח"ק כיון שלרבי האת ה' אלוקיך מיותר לגמרי עד שהוצרך לדרוש לברכת הזן כל הפסוק ולברכת הזימון הוצרך להביא פסוק אחר והי' די לו באמת מהחצי פסוק הנ"ל לשתי דרשות הנ"ל כמו לת"ק אלא ע"כ מה שדרש רבי לברכת הזימון מפסוק אחרת הוא מחמת הפלוגתא הנ"ל שמדרשת הת"ק נראה שהוא סובר שברכת הזימון הוא מדאורייתא שבחדא מחתא דרש שתי דרשות הנ"ל ומחד פסוק וכמו שברכת הזן (ר"ל ברכת המזון) הוא ודאי דאורייתא (עיין בהרמב"ם בה' ברכות פ"ב ה"א וה"ב ועיין בכ"מ שם ובלח"מ אי קראי הנ"ל הוי אסמכתא אי לא הוי אסמכתא עיי"ש היטיב) כך ברכת הזימון הוא מדאורייתא ורבי סובר שברכת הזימון הוא מדרבנן:
והנה הב"י באו"מ סי' קצ"ב הביא בשם המרדכי שכתב בשם ראבי"ה משם רבינו האי דשלשה שאכלו משבעה מינים חייבים לזמן וכתב ע"ז הב"י ואינו נראה כן מדברי הפוסקים אלא אין מזמנין אלא על פת לבדו וכ"כ הרמב"ם בפ"ה בהדיא עכ"ל וכתב ע"ז בדרישה וז"ל בחי' על המרדכי נתתי טעם לדברי הראבי"ה ושאין ראיה מהרמב"ם דס"ל דברכה מעין שלש היא דרבנן אבל ראבי"ה ושאר גאונים דס"ל שהיא ג"כ דאורייתא כמו שדרשו ממה שכ' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך זו זימון שקאי על הפת כן ס"ל דקאי נמי אברכת ז' מינים שכתובים לפניה ארץ חטה וכו' לאפוקי מהרמב"ם דס"ל דארץ אשר לא במסכונת תאכל בה לחם הפסק הענין ועליה דוקא קאי ואכלת ושבעת וברכת עכ"ל:
היוצא מזה שהפרישה סובר שברכת הזימון הוא דאורייתא ממ"ש שברכת הזימון נפקא מפסוק דאכלת ושבעת וברכת כנ"ל בדעת ת"ק וידוע שהפרישה שהוא בעל הסמ"ע הי' תלמיד של רבינו מהרש"ל כמ"ש בהקדמת הסמ"ע שבתחילה הי' תלמיד הרמ"א ואח"כ נכנס לפני ולפנים בבית מדרשו של מהרש"ל (עיין בתוס' יומא דף נ"ט ע"א תוד"ה משכוה גברי לגברא דמבואר שם דאם למד אחד אצל שני רביהם זה אחר זה ואומר דבר אחד משמו דרבו סתם ואינו ידוע אם מרבו הראשון או מרבו האחרון אמרינן דמן הסתם אמר משמו דרבו האחרון עיי"ש) וא"כ מסתמא הסברא שברכת הזימון הוא דאורייתא מרביה מהרש"ל שמיע לי' וכדאמרינן בשבת (דף מ"ה ע"ב) מאי טעמא לאו משום דרב אסי תלמידי' דר' יוחנן ור"י כר' יהודה ס"ל דאית לי' מוקצה (ודוגמא לזה כתב הש"ך בחו"מ סי' שפ"ח ובבאה"ט שם סקט"ו וז"ל וכן מצאתי להרא"ה ז"ל וידוע דמורו של הרא"ה הי' הרמב"ן וא"כ הרשב"א והריטב"א והרמב"ן והרא"ה סוברים וכו') וא"כ צירוף לזימון ולהוציא אחרים ידי ברכת המזון בקטן יש להם מעלה אחת ששניהם הם מדאורייתא וא"כ אפשר לומר שזהו סברת מהרש"ל שפסק דקטן יכול להוציא אחרים משום דראה שלענין צירוף שהם מדאורייתא כנ"ל מ"מ פסקו הפוסקים בסי' קצ"ט בטור ש"ע שמצטרפים בקטן שהוא בן י"ג שנים ויום אחד לכן פסק גם הוא דיכול להוציא אחרים יד"ח כיון שיש להם מעלה אחת וכנ"ל:
ונחזור לעניננו שקושית רע"א היא קושיא עצומה וקושיא כנ"ל הקשה רע"א והגאון שם ארי' בשו"ת שלו חאה"ע סי' כ' על הרמב"ם פ"ב מה' שביתות עישור לענין חיוב להתענות ביוה"כ דפסק דאינו מחויב להתענות מה"ת רק אם הוא י"ג שנים ויום אחד והביא שתי שערות אבל אם לא הביא שתי שערות אינו מחויב להשלים רק מדרבנן וכן פסק בש"ע באו"ת סי' תרט"ז ס"ב והלא הך ספיקא הוא ספיקא דאורייתא וספק כרת ובדאורייתא חיישינן שמא נשרו כנ"ל מסוגיא דנדה הנ"ל:
וקושיא זו היא קושיא קדומה מרבינו בעל תרה"ד בסי' קנ"ה כמו שמובא בב"י בסי' הנ"ל ואני כיהודא ועוד לקרא דלפענ"ד נראה דדברי הרמ"א בסי' ל"ז הנ"ל סותרים לדבריו דסי' תרט"ז דבסי' ל"ז הנ"ל פסק כבעל העיטור (ולבעל העיטור לא חיישינן שמא נשרו וכנ"ל) ובסי' תרט"ז כתב ואפי' הוא כחוש ורק צריך להשלים (והיינו מדאורייתא דמדרבנן ליכא השלמה כלל כמ"ש בהג"ה הקודמת) דחיישינן שמא נשרו השערות עכ"ל והאיך מזכה שטרי לבי תרי:
לכן נלפענ"ד שהרמב"ם ובעהע"ט והרמ"א כל אחד ואחד הולך לשיטתו ובזה לא יהי' שום קושיא עליהם והוא דבחזקה דרבא הנ"ל מבואר בהשו"ת שם אריה הנ"ל שיש דיעות בזה אם הוא חזקה אלימתא אי לא שמתוס' נדה (דף מו ע"ב) תוד"ה ר"י ור"ל נראה שחזקה זו היא חזקה אלימתא דכתבו בלשונם שם משום דאזלינן בחר רוב אנשים דמביאים שתי שערות בזמנם דהיינו בני י"ג שנים ויום אחד עכ"ל מבואר מזה דחזקה דרבא הוי חזקה דאתא מכח רובא ממילא הוא חזקה אלימתא ואלימא מרוב דהא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב והנוב"י חלק אה"ע סי' צ"ג מוכיח מתשובת הרא"ש (מובא בחו"מ סי' ל"ה ובב"י באה"ע סי' מ"ג) שהרא"ש לא ס"ל כדעת התוס' הנ"ל וחזקה דרבא זו ס"ל דאינה חזקה כל כך ואינה אלימתא (עיין בשו"ת שם אריה הנ"ל שהאריך להוכיח בראיות ברורות שהרא"ש יודה לדברי התוס' הנ"ל ודלא כהנוב"י הנ"ל עיי"ש באריכות גדול ואנו בדרושתינו הולכים בזה כדעת הנוב"י הנ"ל):
ומבואר בתוס' נדה (דף מח ע"ב) ד"ה איבע"א דחזקה דרבא וחששא דנשרו הא בהא תליא דמאן דאית לי' חזקה דרבא אית לי' דחוששין שמא נשרו ומאן דלית לי' חזקה דרבא לית לי' חששא דנשרו וא"כ בחששא דנשרו הוא ג"כ כנ"ל לדעת התוס' הנ"ל הוא חששא גמורה ולדעת הרא"ש הנ"ל (לדעת הנוב"י הנ"ל) אינה חששא גמורה כ"כ (עיין בשו"ת שם ארי' הנ"ל דחקר בזה) והנה לדעת התוס' הנ"ל דחזקה דרבא הוא חזקה אלימתא הקשה בשו"ת שם ארי' הנ"ל א"כ הוא גופא קשה אמאי לא יהנה גם לחליצה לסמוך על חזקה זאת ואמאי אמרינן בגמרא דאינה חולצת ותירץ בשם הרמב"ן במלחמות ריש חולין והרשב"א בחידושיו לחולין דלהכי אינה חולצת וצריך בדיקה משום דלא סמכינן על חזקה דרבא היכא דאיכא לברורי דומיא דאמרינן גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וכיון דאפשר לבודקה ולראות אם הביאה סימנים לא סמכינן על החזקה:
והנה בענין רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם באם הוא לפנינו אם צריך לבודקו אי לא יש פלוגתא בין הגאונים ובעהע"ט מובא בטור יו"ד סי' א' דהגאונים סוברים הגם דרוב המצוים אצל שחיטה מומחים הם היינו היכא דשחטו ואזלו לעלמא בהא סמכינן על רוב מצוין וכו' אבל היכא דהוא לפנינו ואפשר לברר בדקינן לי' דהיכי דאפשר לברר הדין בכל מקום דצריך לברר ובעהע"ט סובר דא"צ לברורי אפי' היכא דאיתא קמן כיון דאיכא רוב סמכינן עליה וא"צ לברורי (ודעת הרמב"ם ז"ל בזה עיין בפ"ד מה' שחיטה ובכ"מ שם ובטור יו"ד סי' א' ובב"י שם ופרישה ודרישה שם) והרמ"א ביו"ד סי' א' ס"א בהג"ה פסק כהגאונים דאין לסמוך על החזקה במקום דיכולין לברורי (ועיין בסי' ל"ט ס"ב בהמחבר והרמ"א שם בענין ריאה כה"ג):
ונמצא לפ"ז דלמאן דסובר דסמכינן על החזקה אפי' במקום דיכולין לברורי וא"צ לברורי קשה לפי דעתו במאי דפסק הגמרא והפוסקים שאינה חולצת הא יש חזקה דרבא וצריך לסמוך ע"ז ושא"צ אפי' לבודקה שא"צ לברורי לדעתו אע"כ דמאן דסובר דא"צ לברורי על כרחיך יסבור כדעת הרא"ש בתשו' הנ"ל שחזקה דרבא הנ"ל אינה חזקה אלימתא וכנ"ל (ולא כדעת התוס' הנ"ל וכן הוא בס' ח"א כלל ס"ו בדין חינוך וז"ל שם אמנם קיי"ל כיון שהגיע לכלל שנים חזקה שהביאו שתי שערות ולכן אפי' אם אנו רואין שאין להם שתי שערות חיישינן שמא היו להם אלא שנשרו וכו' ומ"מ לא סמכינן על חזקה זו לגמרי אלא דיינינן לי' כספק ולכן אזלינן תמיד לחומרא בכל דבר שהוא מדאורייתא ובדרבנן לחומרא עכ"ל) ומאן דסובר שאין סומכין על החזקה במקום דיכולין לברורי יסבור כדעת התוס' הנ"ל שחזקה דרבא הוא חזקה אלימתא לכן אינה חולצת בלא בדיקה כיון דאפשר לברורי וכנ"ל:
ויוצא לנו מזה דבעל העיטור דפסק ביו"ד דא"צ לברורי מוכרח לסבור כדעת הרא"ש הנ"ל שחזקה דרבא הנ"ל אינה אלא ספק ולא חזקה אלימתא (וכנ"ל בלשון הח"א הנ"ל) והרמ"א שפסק דצריך לברורי מוכרח שיסבור כדעת התוס' הנ"ל שחזקה דרבא היא חזקה אלימתא וכנ"ל וממילא כי היכי דפליגי הבעהע"ט והרא"ש עם התוס' והרמ"א בחזקה דרבא אם היא אלימתא אי לא כך יפרוץ הפלוגתא הנ"ל בחוששין לנשרו וכנ"ל מתוספות שכתבתי בסמוך שחששא נשרו תליא בחזקה דרבא וא"כ לדעת הפוסקים דחזקה דרבא הוא חזקה אלימתא יסברו ג"כ שחששא דנשרו היא ג"כ חששא גמורה ולדעת הסוברים שחזקה דרבא אינה חזקה אלימתא ואינה אלא כספק יסברו שחששא דנשרו ג"כ כנ"ל שאינה חששא גמורה והיוצא לנו מכל זה דבעל העיטור יסבור שחזקה דרבא וחששא דנשרו הם אינם חזקות וחששות גמורות רק ספיקות והרמ"א יסבור שהם חזקות וחששות גמורות ואינם כספיקות:
והנה הר"ן בספ"ק דקידושין מביא פלוגתא בענין ספיקא דאורייתא לחומרא אם מן התורה הוא לחומרא או רק מדרבנן שדעת הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' טומאת מת ובסוף ה' כלאים דמה"ת ספיקא דאורייתא לקולא רק שרבנן החמירו בספק דאורייתא והראב"ד וכן הר"ן גופא והרשב"א הסכימו שספק מה"ת לחומרא הוא מדאורייתא לחומרא (ועיין בכ"מ שם ובתשו' מהרי"ט ח"ב סי' א')
והנה הגאון בס' מלא הרועים האריך בערך ספיקא דאורייתא לחומרא באות כ"ח להוכיח דמאן דסובר דאין סומכין על החזקה ועל הרוב במקום דיכולין לברר מוכרח לסבור ספק מה"ת מדאורייתא לחומרא דאם נאמר דספק מה"ת מותר א"כ למה לי חזקה ורובא וחזקה ורובא הוא מה"ת כדאיתא פ"ק דחולין וע"כ דעל ספק אין מקילין כי אם היכי דאי אפשר לברורי אבל על רוב סומכין אף לכתחילה וא"צ לברר ומאן דסובר דסומכין על הרוב אפי' במקום דיכולין לברר וא"צ לברר יסבור שספק מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא וכו' עכ"ל עיי"ש (אבל מ"ש המלא הרועים הנ"ל בערך ווסת אות י"ז ובערך ספיקא דאורייתא אות י"ט שהאריך שם להוכיח דהך דווסתות אי דאורייתא או דרבנן תלוי בזה אי ספק מה"ת להקל דלמאן דס"ל ספק מה"ת לקולא אזי ווסתות דרבנן ומאן דס"ל ספק מה"ת לחומרא ס"ל ווסתות דאורייתא לא יכלתי להבין זה שהרי הרשב"א הוא מאחד המיוחד שפסק דספק מן התורה לחומרא כמבואר בהר"ן הנ"ל וכ"ש הוא בעצמו ערך הנ"ל אות י"ד דדעת הרשב"א כן ומבואר בב"י ביו"ד סי' קפ"ד דהרשב"א ס"ל דווסתות דרבנן גבי היוצא לדרך שצריך לפקוד את אשתו עיי"ש וצע"ג להאי כללי דכייל הגאון מלא הרועים הנ"ל דהא בהא תליא ודו"ק ושאלתי זה לכמה גאוני זמנינו ואין פותר אותו):
והשתא ניחא הכל שכל אחד ואחד לשיטתיה הולך שהבעהע"ט שסובר שא"צ לברורי אפי' במקום שיכולין לברורי אזיל לשיטתו ומוכרח מזה שסובר שחזקה דרבא וחששא דנשרו כדעת הרא"ש הנ"ל שאינם אלא ספיקות וכנ"ל ובספק דאורייתא מוכרת לסבור כדעת הרמב"ם ז"ל שמה"ת לקולא כיון שסובר שאין צריך לברורי וכנ"ל במלא הרועים הנ"ל לכן פסק גבי תפילין הגם שהם מדאורייתא שבן י"ג שנים ויום אחד שא"צ להניח תפילין רק מטעם חינוך ומדרבנן הגם שצריך לחוש לחששא דנשרו אבל הוא לשיטתו אזיל דחששא דנשרו אינו רק ספק ובספק דאורייתא אזיל לשיטתו שאינו רק מדרבנן לחומרא אבל מדאורייתא הוא לקולא וא"כ מדאורייתא אינו מחויב להניח תפילין לדעתו עד שידעינן בודאי שהביא שתי שערות והרמב"ם ז"ל אזיל ג"כ לשיטתו דפסק שספק דאורייתא לקולא לכן פסק בענין התענית של יוה"כ שכל כמה שלא הביא שתי שערות אינו מחויב מה"ת להתענות רק מדברי סופרים וכנ"ל בדעת בעהע"ט והרמ"א אזיל לשיטתו דפסק ביו"ד דבמקום שאפשר לברר שצריך לברורי יסבור שחזקה דרבא וחששא דנשרו הם חזקות וחששות גמירי כנ"ל וכיון שסובר שצריך לברר מוכרת ליסבור שספיקא דאורייתא שהם מדאורייתא לחומרא כדעת הרמב"ן והר"ן וכנ"ל במלא הרועים הנ"ל לכן פסק בא"ח סי' תרט"ז הנ"ל דקטן שהגיע לי"ג שנים ויום אחד דמחויב להשלים מה"ת מטעם חששא דנשרו וכנ"ל ובזה יבא כל אחד ואחד על מקומו בשלום ודוק היטיב בכל זה:
רק שצריך לתרץ הקושיא שהקשינו על הרמ"א שלכאורה דבריו סותרין זה את זה ואומר אני ע"ז שאין כוונת הרמ"א שהביא בסי' ל"ז הנ"ל דעת בעל העיטור הנ"ל לפסוק כמותו אינו כן שבאמת דעתו שבן יג"ש ויום אחד מחויב להניח תפילין מן התורה מטעם חששא דנשרו וכנ"ל וכדעת כל הפוסקים כמו שחמה הב"ח סי' הנ"ל על הרמ"א הנ"ל וז"ל שם שתימה הוא שפסק כהעיטור במקום שחולקים עליו כל הפוסקים עכ"ל:
אלא שדרך בעל המפה בכל הד' חלקי שו"ע שכל מקום שראה מנהגים בעולם שהעולם נוהגין כך וכך ואינם עפ"י הדין חתר בחתירה ומייגע ליישב המנהג לכה"פ כדעת אחד מהפוסקים הגם דלית הילכתא לפסק הלכה כוותיה וסוגיא דעלמא כאידך כדי שלא להשוות כל העולם כלו כטועים ח"ו ולכן עשה גם כאן כמו בכל המקומות (ולדוגמא בעלמא אביא פעם אחד לכה"פ בכל הד' חלקי השו"ע הגם שיש ויש כמה פעמים לההוגים ולומדים כל הד' חלקי השו"ע כנודע. והוא. עיין בטור או"ח סי' קצ"ב בד"מ שחתר ליישב המנהג מה שמנהג העולם שלא לזמן בבית העכו"ם ועיין בשו"ע או"ח סי' של"ט ס"ד בהג"ה שחתר ג"כ ליישב המנהג שעושין החופה והקידושין בליל שבת הגם שאינו עפ"י הדין ועיין בשו"ע יו"ד סי' צ"ו ס"ד בהג"ה ולכן אוכלין בקצת מקומות הכרוב וכו' שכתב הש"ך שם סק"כ דבאמת אינו זה אליבא דדינא אלא משום דהעולם נוהגין בו היתר כתב הרב דיש ליישב המנהג וכו' עיי"ש ועיין בשו"ע אה"ע סי' כ"ג ס"ו בהג"ה בענין מנהג העולם שנהגו העולם לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אחותו ובעל אמו ועיין בשו"ע חו"מ סי' מ"ו ס"ו בהג"ה שדחק ליישב המנהג מה שנהגו שהרב התופס הישיבה מקיים השטר ביחידי ועיין בכמה מקומות בזה הענינים):
ולכן כתב במחק לשונו בדרכי משה והמנהג כדברי בעל העיטור שאין הקטנים מניחים תפילין עד שיהא בר. מצוה מפני שהוקשה לו מנהג העולם האיך מניחים העולם גמרא ערוכה וכל גדולי הפוסקים שפסקו שכיון שהגיע הקטן לכלל היודע לשמור תפילין חייב מדרבנן להניח תפילין ומנהג העולם אינו כן וטעמם בזה כיון שהוציא הגמרא הדין הנ"ל בלשון היודע לשמור תפילין ובזמן הזה הדורות הללו נתמעטו הלבבות בעוה"ר ואינם יכולים לשמור התפילין כראוי כי תפילין צריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפים כמבואר במסכת שבת דמ"ט ע"א ובשו"ע או"ת סי' ל"ז הנ"ל לכן נהגו העולם שלא להניחם קודם שנעשה הקטן בר מצוה שאז הוא גבר בגוברין ומחויב בכל מצות שבתורה אבל בטעמא בעלמא לא דחינן הלכה שהוא מוסכם מש"ס ופוסקים:
לכן חתר הרמ"א ומצא לכה"פ דיעה אחת שפסק שמן הדין אינו מחויב להניח תפילין קודם שיהי' הקטן בן יג"ש ויום אחד והוא דעת בעל העיטור הנ"ל הגם שהוא יחידאה בדין זה ולא פסקינן כוותיה נגד רבים החולקים עליו מ"מ העולם שיש להם טעם נכון בדבר זה וכנ"ל סומכין עליו ולכן כתב הרמ"א ז"ל בלשון מבורר והמנהג כדברי בעל העיטור כדי שלא נטעה לומר שסובר להלכה כדעת בעהע"ט (וכמו שסובר באמת הב"ח ז"ל וכמו שנתבאר לעיל) אלא שהמנהג כבעל העיטור ולא מצד הלכה שלעצם הלכה הלכה כשאר הפוסקים שהם רבים נגדו אלא שנהגו העולם כוותיה כנ"ל:
ומה שלא כתב הרמ"א כאן בענין תפילין שלאחר יג"ש ויום אחר מחויב, מדאוריי' להניח תפילין הגם שאין נ"מ אי מנית מצד דאורייתא אי מנית מצד דרבנן דמכל מקום צריך להניח תפילין מכל זה הוי ליה לפרש כמו שעשה אצל התענית של יוה"כ שמפרש וחולק על המחבר שסובר שא"צ להתענות רק מדברי סופרים וחולק הרמ"א שם ופסק דמחויב להתענות מדאורייתא הגם ששם גם כן אינה נ"מ דמ"מ צריך להתענות מ"מ מפרש שם בהדיא ואמאי אינו מפרש ג"כ כאן אצל תפילין אפשר לומר ששם יש קצת נ"מ בענין השלמה שמדברי סופרים א"צ להשלים ובדאורייתא צריך להשלים אבל גבי תפילין אין נ"מ כלל בין דאורייתא לדרבנן בענין הנחת תפילין:
(והא מילתא הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא דהנה מכמה שנים יש לי צ"ע בענין הדין דחינוך קטנים אם צריך לחנך את הקטן במצוה אחת כגון מצות ציצית וכדומה אי צריך לעשות לי' המצוה כתיקונה כמו בגדול לענין מחשבות הדבר וכוונותי' ולא לדבר הנראה בחוש כגון אם צריך טוויה לשמה שזה אינה נראה בחוש להקטן ושאר דקדוקיה ופרטיה של מצות ציצית אי א"צ לכל זה רק שמחויב לחלות ליה ציצית על ארבע כנפות כסותו ולעשות להם קשרים וחוליות לגלול החוטין כמו בגדול שהוא דבר הנראה בחוש לקטן אם ישנה בהם מציצית של הגדול אבל שיהי' בדיקדוק גדול ובמחשבות הדבר כמו בגדול שמחויב מן הדין א"צ לקטן וחפשתי אחר עיון זה בספרי שו"ת ובדברי שאר מחברי האחרונים ולא מצאתי מזה מי שידבר בזה עד שבדורינו זה יצא לאור שו"ע או"ת עם הגהות הגר"ע ומצאתי שכתב בסי' ל"ט בענין תפילין שכתב הקטן שכתב המג"א שלענין כתיבת תפילין צריך שיהא גדול ממש דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן יג"ש ויום אחד אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהי' בן י"ח שנה (והזמן של י"ח שנה הגם שלא הוזכר שיעור זה בשום פוסק מ"מ מבואר מסי' נ"ה באו"ת ומסי' ז' בחו"מ ומסי' קס"ט באה"ע שיש שיעור מי"ח שנים עיי"ש בהמקומות הנ"ל ובפרמ"ג סי' ל"ט באו"ח דמדבר מזה ואין להאריך במקום שנשנו בו):
כתב ע"ז הגר"ע בחידושיו וז"ל אבל מספיקא פסול דמדאורייתא לא סמכינן על חזקה שהביא שתי שערות ולענד"נ דאם כתב הוא עצמו מותר להניחן דלגבי דאורייתא הוי ספק ספיקא ספק דגדול היה בשעת הכתיבה ואת"ל קטן דילמא גם עתה קטן הוא ופטור מתפילין ולגבי חינוך דרבנן סמכינן אחזקה שהביא שתי שערות כשהגיע לי"ג שנים עכ"ל הגר"ע ומזה מוכח דא"צ לדקדק בענין מצות חינוך בכל דיקדוקי המצוה שהרי גם כאן דאם רוצה הגדול להניח התפילין שכתב הקטן הנ"ל אינו יוצא בתפילין כזו והקטן יוצא בתפילין הנ"ל:
ומ"מ עדיין צע"ג בענין זה שאפשר שאין הנידון דומה לראיה ואין כאן מקומה להאריך בזה והשתא אי הוה כתב הרמ"א דמחויב מדאורייתא לאחר יג"ש ויום אחד נפקא מיניה חורבא דהיינו אי הוה כותב הקטן תפילין הוי אמינא שהם כשרים דהא ישנן בקשירה להכי לא כתב בפי' שמחויב מדאורייתא כדי שלא יטעה בדין זה של כתיבת תפילין שמ"מ הם פוסלים לכתוב אותם הגם שהם מחויבים מדאורייתא לאחר יג"ש ויום אחד כמ"ש הרמ"א ז"ל וכנ"ל לעיל היינו מטעם ספק לכן פסולין לכתיבת תפילין דכל שאינם בקשירה (בודאי) אונס בכתיבה וד"ל וזה מה שרצינו לבאר בעזר"ה: