לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר
סימן יח
(שייך לחו"מ סי' שי"ב):
שאלה. אשה אחת שכרה את חנותה לאיש אחד על משך שלש שנים והתנה עם השוכר שאם תהיה נצרך להחנות הנ"ל לעצמה מוכרח השוכר ליתן לה החנות בחזרה אחר כלות שנה הראשונה או שניה ועכשיו נתגלגל הדבר שאינה צריכה לעצמה רק שיש לה בן גדול כמו חמשה עשר שנה אחר הנשואין שלו ואינו סומך על שולחנה רק הוא בעה"ב בפ"ע והוא נצרך עכשיו להחנות הנ"ל וטען האשה מה לי אני ומה לי בני שהוא ג"כ נקרא לעצמה היא צריכה והשוכר טוען שהתנאי היה דוקא אם היא צריכה לעצמה אבל לא לבנה שאין עוד בכלל ב"ב של האשה בלשון בנ"א כיון שאינו סמוך על שולחנה עוד. מה דינו:
ידעתי ד' כי צדק משפטיך ואמונה עניתני:
תשובה. לפסק דין זה צריכין אנו לבאר בזה ב' יסודות שממנו תתחיל הבנין בנידן זה. וזהו (א) אם נכלל בלשון עצמו או בלשון עצמה בני ביתו ג"כ (ב) אפי' אם יהי' נכלל בלשון בנ"א בני ביתו מ"מ צריך לחקור בענין זה בהא דאמרינן בכמה דינים דדעתו של אדם קרובה אצל בנו אם הוא דוקא בסמוך על שולחנו או אפי' באינו סמוך על שולחנו כבנד"ד והנה מסוגיא דגמרא דב"ב (ד' קמג ע"ב) גבי האי דשדיר פסקאי דשיראי לביתיה אמר ר' אמי הראוים לבנים לבנים הראוים לבנות לבנות וכו' וטעמא דהתם הוא משום דדעת האדם קרובה אצל בנו כדמוכח מסוגיא דהתם עיי"ש ויש שם כמה חילוקי דינים בזה וחילוקים הפוסקים ראשונים ואחרונים כמו שמבואר ומפורש באר היטב בטוש"ע תו"מ סי' רמ"ז בפרטיות ולא רמזו אף ברמיזה קטנה האיך יהי' הדין אם יש לו רק בנים ושלח סתם דברים הראוים רק לזכרים והבנים הם חציין נשואים וחציין אינם נשואים היאך יהי' הדין דחלוקה בזה וכיון דסתמו בזה דבריהם וגם דברי חז"ל גם כן סתומים בזה שאמרו רק בלשונם הראוים לבנים לבנים מסתמא הי' הדין פשוט לחז"ל ולהפוסקים דשוין הם בחלוקה בזה ואדרבה מטעם המבואר שם דכיון דפרנסת כלותיו מוטלת על בניו להכי דעתו קרובה יותר לאשת בנו מלבנותיו עיי"ש מבואר הדבר באם יש לו בנים נשואים ושאינם נשואים דלכה"פ דיחלוקו בשוים דכיון דהסברא נותנת שכיון שיש להבנים נשים שצריכין להתפרנס מיגיע כפם של בעליהן מסתמא יש להאב עליהם רחמנות כמו שאנו מבקשים מאת הקב"ה כרחם אב על בנים ודעתו קרובה אצל בנו הן בנשואים והן שלא בנשואים וא"כ לכאורה יש לפסוק בנד"ד ג"כ כנ"ל שמה שהבן שלה צריך להחנות הוא דומה לשהיא צריכה לעצמה וכנ"ל:
אבל לכשתעיין בדיוק היטב הדק אין זה דומה לזה דהתם לא אמרינן דעתו של אדם קרוב' אצל בנו רק לענין בנותיו אבל לא לגבי עצמו דהכלל מסר בידינו דאדם קרוב אצל עצמו וראי' לזה מהא דפסק הרמ"ה שם והובא בשו"ע להלכה בסי' הנ"ל ס"ב דאי אית לי' איתתא ודאי לדידה שדר דכגופו דמיא אלמא לענין עצמו הוא עדיף מבנים וכנ"ל:
ויש לי להביא ראי' ע"ז דיש נפ"מ בינו לבין בנו בענין דעתו של אדם וכו' מהא דפסקינן להלכה בטוש"ע יו"ד סי' רכ"א סעיף ד' דאם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו מעומד אבל לא מיושב חלה בנו אינו נכנס כלל וכו' והוא מסוגיא דנדרים (דף לט ע"א) ומבואר שם הנפ"מ בין זה לזה דלעצמו אמרינן שהחולה שהדירו לא נתכוון במקום שחיותו תלוי בי' ומחיותיה לא אדריה והתם מיירי בסתמא כמו שכתב הר"ן לשם לדידיה מסתמא אמרינן לא אדריה מחיותיה ולגבי דבריה מסתמא אמרינן דאדריה אפי' מחיותא אלמא דיש נפ"מ בענין זה בין זל"ז:
ובאמת מצינו בכמה ענינים דאין דעת האם או האב על הבן ולפעמים הוא להיפך ונספרם איזה מהם דמצינו בחו"מ סי' ע"א סי"ז ובסי' ק"ח ס"ג בענין נאמנות סתם דלא מהני רק לעצמו אבל לא לבניו אם לא במפרש עיי"ש וכן באה"ע סי' צ"ח ס"ג וס"ד בענין נדר ושבועה אין לי עליך עיי"ש וכן ביו"ד סי' רמ"ה ס"ב בענין דין דת"ת דהוא קודם לבנו וכן מצינו בענין אחר דהוא אינו נכלל בבנו וחלוקים זה מזה כמו בדין דמעשר המובא ביו"ד סי' רמ"ט ס"א בהג"ה דלעצמו אסור לעשות דבר מצוה במעות דמעשר שלו וליתן לבניו הגדולים שאינו חייב ליטפל בהם מותר כמו שנתבאר בבאה"ט שם סק"ב ובפ"ת סק"ב שם עיי"ש ובכמה ענינים מצינו דהוא נכלל בהאב כמו בדיני יעוד דקם תחת אביו ליעדה וכמבואר בקידושין (דף יז ע"א) וכמו בדיני כ"ג דיורש זכות אביו וכן בכל מיני שררות כמו רבנות וחזנות ושו"ב דהבן קודם לכל אדם. כמבואר כ"ז בשו"ע או"ח סי' נ"ג סכ"ה ובאשל אברהם שם וכמו שבארתי בעזר"ה בספרי על ד' חלקי ש"ע:
ולדעתי זה מרומז הפסוק דאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי ומתרגם האונקלוס לברי ולבר ברי וצריך להבין למה לא קאמר הקרא לי ולבני ולנכדי בלשון שדרך התורה לדבר בכל מקום כמו במקרא דירידת יעקב למצרים בניו ובני בניו. אלא דהוא הדבר אשר דברתי דהנה בבן בנו אי הוה הדין כבנו יש נפ"מ לדינא דבאיזה ענינים שוה הבן לבן הבן ולאיזה ענינים אינו שוה הבן בנו לבנו כמו שמבואר בחו"מ סי' רמ"ז ס"ג ובפ"ת שם סק"ב ובסי' רנ"ז ס"ב בהג"ה ובש"ע יו"ד סי' רמ"ה ס"ג להכי הוציא הכתוב לבנו בלשון ניני (שהוא בלשון בנ"א בן בנו) לרמוז שהבן של האדם יש בו פרטיות ודרכים דשוה לבן ודרכים דשוה לבן הבן וכנ"ל:
וכמו דאמרינן בכעין זה על פסוק (ויקרא י"א פסוק מ') והאוכל מנבלתה וכו' והנושא נבלתה וכו' ודרשו חז"ל ע"ז נדה (ד' מב ע"ב) מה ת"ל והאוכל ליתן שיעור לנוגע ולנושא כאוכל וכו' וכן דרשו חו"ל בנדה שם (ד"ט ע"א) על פסוק (במדבר י"ט) ומזה מי הנדה יכבס בגדיו וכו' דמאי מזה נושא וקמ"ל דשיעור נושא כשיעור הזאה וכן הוא ביומא (דף יד ע"א) ועוד כיוצא בזה. ובזה נ"ל דנפל הראיה של הגאון תשובות משכנות יעקב סי' נ"ג המובא בפ"ת סי' רמ"ז סק"ב מהמקרא הוה דאין בכלל רק בן הבן ולא בן בן הבן דיש לומר כנ"ל דלהכי הוציא המקרא דלי ולניני ולנכדי בלשון זה להורות דלניני הוא לפעמים בן הבן ולנכדי הוא לפי זה בן בן הבן וכנ"ל:
ונחזור לענינינו דהגם בנד"ד אינה צריכה החנות שלה לעצמה דיכולין אנו לומר בזה דאדם קרוב אצל עצמו מ"מ יכול הטוען לטעון טענתו וטענתו טענה כיון דבתחילת התנאי היתה דוקא אם תהי' צריכה החנות לעצמה ובאותו הזמן בודאי אף אם הי' צריך להבן החנות הנ"ל ג"כ בודאי היתה הכוונה בדבריה בתיבת לעצמה להוציא את הבן דאדם קרוב אצל עצמו בדבר הצריך לשניהם להאב ולהבן וכנ"ל:
א"כ הגם דבהמשך הזמן נתגלגל הדבר שאינה צריכה לעצמה רק להבן לא משגיחינן ע"ז רק על זמן התחלת התנאי בעת חלות הענין כמבואר בחו"מ בכמה מקומות להלומד בהם כמו בה' מכירה ובה' תנאי בשותפים בסי' קע"ו סי"ח וכפי המרומז בדיני התנאי באה"ע סי' ל"ח ובכמה מקומות שם וא"כ ודאי הי' דעת השוכר להחזירה לה דוקא ולא לבנה ויש לעשות לזה סמוכין מסוגי' דערכין (ד' לא ע"ב) במשנה מת המוכר יגאל בנו דפריך הש"ס שם פשיטא ומשני מהו דתימא ואיש כי ימכור בית מושב אמר רחמנא והאי לאו מכר קא משמע לן והיתה גאולתו מ"מ:
נראה מזה אי לאו גזירת הכתוב הוה אמינא דהמוכר עצמו צריך לגאול ואין לו להבן לגאול רק במת האב (דכך הוא מסתמא כוונת הגמרא במאי דפריך פשיטא) אבל אם האב חי א"א להבן לגאול רק מטעם גזירת הכתוב דהיתה גאולתו דמשמע אפי' ע"י אחר כדפירש"י שם עיי"ש:
היוצא לנו מזה דאין לנו ראי' מגמרא דסוגיא דב"ב הנ"ל דיהי' דעתו על בנו דאף באינו סמוך על שולחנו היכא דצריך לעצמו וכנ"ל בנד"ד. רק דיש לי להביא ראי' ממקום אתר דדעת הנותן דבר לחבירו לעשות איזה דבר או שהתנה איזה תנאי עם אחד וכנד"ד דעתו גם על הבן של חבירו ואף שהבן אינו סמוך על שולחן אביו מהא דאמרינן בב"מ (דף מב ע"ב) דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד (וברמב"ם הגירסא על דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד) והובא דבר זה להלכה בחו"מ סי' רצ"א בטוש"ע סעיף כ"א ובדין דאבל אם מסר לבניו ובני ביתו הקטנים וכו' העתיק המחבר לשון הרמב"ם מפ"ד ה"ח מה' שאלה ופקדון וז"ל או לאחד מקרוביו שאינם שרוים עמו בבית ואין סומכין על שולחנו וכו' חייב לשלם וכו' (עיין בה"ה שם) משמע ונראה בעליל בחלוקה הראשונה דמסר לבניו וב"ב הגדולים דפטור מטעם דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הוא אפי' באינם שרוים עמו בבית ואינם סמוכים על שולחנם דאומדן דעתא של המפקיד דאב ובנו כאיש אחד דמיא (וכמו דאמרינן במשנה דפ"ב דעדיות משנה ט' דהאב זוכה לבן בנוי וכו' והוא מטעם דעל הרוב קרוב הבן בטבעו להאב באילו הדברים כמ"ש הברטנורא והחי"ט שם ואינם נפרדים זה מזה מטבעם אפי' אחר כמה שנים אפי' אינם סמוכים על שולחן אביהם):
ואם כן אפשר לומר בנד"ד ג"כ דהשוכר גופא סמך בדעתו בהתנאי שלה שהותנה באם צריכה לעצמה דכוונתה אפי' לבנה אם יהיה נצרך לזה דאין בו דין חלוקה ממנה אפי' באינו שרייה בביתה ואינו סומך על שולחנה וכנ"ל בדעת המפקיד. ומה שמבואר בטוש"ע או"ח סי' שס"ב ס"י דיש פלוגתא בזה בין הפוסקים אם אין הבן סמוך על שולחנו אם הוא שוה לדין סמוך על שולחנו אי לא עיי"ש התם טעמא אחרינא איכא בגוויה כמ"ש הרמב"ן בתשובה סי' רי"ב והובא בב"י ובבאה"ג או"ק וא"ו דלהכי לא דמיא למ"ש בחו"מ סי' ע"ר ס"ב בענין מציאה עיי"ש ומעתה כיון דשני הסברות שווין הן וכל או"א מהסברות יש להם ראיות מהש"ס ופוסקים על מה לסמוך ואין לנו הכרע לבוא לידי עצם הדין האיך לפסוק בזה. נביא לחקירה השנייה אם נכלל בלשון בנ"א באומר תיבת לי אפי' הבן במשמע אי לא:
ונחזי אנן דבפלוגתת הדבר הזה פליגי תנאי בגיטין פרק מי שאחזו (ד' עא ע"א) בלי ולא ליורשי וכבר הביאם וכנסם הב"י בחו"מ סי' ר"ו שיש שלשה דיעות בזה לענין דיני ממונות הגם דלענין גט (ומתנה) פסק הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין כרבנן כמו שמובא בשמו בטוש"ע אה"ע סי' קמ"ג ס"ג דלי ולא ליורשי עיי"ש אבל בדיני ממונות יש דיעות האיך לפסוק בזה (עיין באה"ע שם בפ"ת סק"ה) והפ"ת בחו"מ סי' ר"ו הנ"ל ס"ו בס"ק י"א הביא שם בשם שו"ת חוות יאיר סי' צ"א שמבאר כ"ז באריכות וכן בסי' רמ"א ס"ז בהג"ה מביא הפ"ת סק"ז שם דעת האחרונים בזה בפרטיות וכיון שיש בזה פלוגתת הפוסקים והחו"י הנ"ל כתב שם בהשאלה שלו דמצי הלוקח למימר קים לי כדעת הרמ"ה ורי"ו בשם הרשב"א דיש קפידא בתיבת לי דלי ולא ליורשי עיי"ש באריכות:
א"כ בנד"ד מצי השוכר לומר לה דלעצמה עצמה היתה התנאי ולא לבנה בטענות קים לי דמהני בכל מקום כמבואר באריכות בפ"ת ס"ס כ"ה בחו"מ ובש"ע אה"ע סי' נ"ג ס"ג בהג"ה ובה"ט סקי"א (ובזה לא שייך להשני חידושים דינים שחידש הגאון החו"י הנ"ל כמו שהביא בשמו הפ"ת סי' רמ"א בחו"מ ולא למה שמובא בפ"ת באה"ע סי' קמ"ג סק"ה בשם מהרי"ק עיי"ש) ובפרט בהסברא דדין אדם קרוב אצל בנו איכא עיקול ופשורי וכבר שדי ביה נרגא הרב המבי"ט ח"א סי' של"ט בדין המבואר בחו"מ סי' ר"י ס"א בדין המזכה לעובר דלא קנה ואם היה בנו קנה והוא מטעם דאדם קרוב אצל בנו עיי"ש כתב ע"ז המבי"ט שם דדוקא אם זיכה ליה האב אבל אם זיכה ליה האם לא קנה והוא מטעם דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה והגם דהפ"ת סק"א הביא בשם תשובת שבו"י ח"א סי' קי"א שחולק על המבי"ט בזה ונראה ליה שאמו שוה לאביו בזה מ"מ נשאר דבר זה מהדינים שהם ספיקא דדינא:
(ול"נ להביא קצת ראיה ורמז ורמיזה להצדיק להמבי"ט הנ"ל בזה והוא משו"ע יו"ד סי' רמ"ו ס"ו בהג"ה שכתב משם הגמיי' פ"א דה' ת"ת דאשה אינה חייבת ללמוד את בנה תורה וא"כ כש"כ דאין לה לדאוג על בנה בחיי העוה"ז כמו שאמרו חז"ל בכיוצא בזה בברכות בפרק שלשה שאכלו דמ"ח ע"ב ק"ו על חיי שעה מברך על חיי העוה"ב לא כש"כ ובכאן הענין הוא להיפך דמה על חיי העוה"ב אין לה לדאוג על בנה על חיי העוה"ז לא כש"כ דאין לה לדאוג דהגם דמרגלא בפומא דאינשי דאם יש לה רחמנות גדולה לבנה יותר מהאב אבל האמת אינו כן דא"כ מה לנו לבקש רחמים מהקב"ה בנוסח זה כרחם אב על בנים הוי לן לבקש רחמים כרחם אם על בנים ומרגלא בפומי לומר בזה דהנה רחמי האם אינם רחמים של אמת דהיא יש לה רחמים בלי שום הבחנה ומה שיש להצמיח בזה דרחמים שלה הוא רק מחמת טבעה שכן הוטבעה לה מאת הקב"ה כמו בשאר בע"ח שהוטבע מאת ה' זה הטבע לרחם על בניה והגם שעי"ז אפשר שיתגלגל ויצמח ע"י רחמנותה ח"ו רעה לבניה לא איכפת לה בזה כי הוא רואה רק ראיה אחת בעת המעשה ואינה רואה אח הנולד כיון שכן הוטבעה לה מעת הבריאה הטבע הנ"ל ואין לה דין ברירה אבל רחמי האב הוא לא לבד שהוא מצד הטבע אלא שיש בו מילתא יתירה שהוא בהתבוננות גדול וכשרואה בענין אחד מבנו שבאם יתרחם עליו עכשיו יצמח מזה ח"ו רעה לאחר זמן לא יחוס עליו עכשיו הגם שרואה עכשיו בצערו ובצרתו למשל אם רואה להבן שאינו הולך בדרך התום והיושר בעת שהוא קטן הטבע של האם שלא להניח להכות את בנה עי"ז אבל האב אינו חושש בזה ונותן לו כפי מדתו מכות גדולות ונאמנות הגם שלכאו' הוא אכזריות אצל בנ"א הרואים דבר זה וזהו בכדי להדריך אותו שלא ילך שולל בעת שיגדיל ויבא ללסטים את הבריות או יבא ח"ו לידי כפירה וכיוצא כמ"ש שלמה הע"ה החכם מכל האדם בזה. ולזה אנו מבקשים מאת הקב"ה כרחם אב על בנים וכנ"ל ולא כרחם אם על בניה) וא"כ גם בכאן אפשר דיכול השוכר לומר (כיון דהוא מוחזק בהחנות הנ"ל דשכירות ליומא ממכר הוא) קים לי כהמבי"ט הנ"ל. דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה ואין כוונתה כלל בעת שהתנה התנאי עם השוכר החנות להחזירה בעת שצריכה לבנה כלל וכנ"ל:
ואף דכתב הסמ"ע בסי' שי"ב ס"ה דהמשכיר בית לחבירו סתם דיכול המשכיר להוציא אחר יום או פחות כשיאמר המשכיר שלא היה דעתו ליותר מזה מטעם דקרקע בחזקת בעלה עומדת אין זה דומה לנד"ד דהתם אומר המשכיר שלא היה בדעתו מעולם להשכיר את הבית יותר מיום אחד והשוכר איהו הוא דאטעי אנפשי' מה שחשב בדעתו שהשכיר ליה על ומן מה לכן הדין עם המשכיר מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת כיון שלפי טענתו לא ירד הבית בחזקת השוכר כלל בהתחלות השכירות אבל בנ"ד אפי' לפי טענתה הלא בהתחלת הענין השכירות החנות ירד החנות שלה בחזקת השוכר שהיא שכרה ליה על זמן רק שהתנה שבאם צריכה לה להחנות ישוב החזקה שלה למקומה לכן בזה יכול השוכר לומר קים לי כהמבי"ט הנ"ל:
והגם שהעתקתי בחיבורי על ד"ח הש"ע בשם ס' שם הגדולים מהחיד"א מערכת הגדולים אות יו"ד או"ק ע"ד שכתב שהיו נוהגין שם בתחילה דלא מצי למימר תרי תלת קים לי עיי"ש אינו ענין לכאן דשם הכוונה דלא מצי המוחזק לזכות בדין אם לא דיטעון תרי קים לי או תלת קים לי זה אחר זה אבל בנ"ד מצי השוכר הנ"ל לזכות בדין אפי' בחד קים לי כש"כ דאלים הקים לי בכפל דשני הקים לי לא תלוי זה בזה דבכל חד מהקים לי שכתבנו יכול לזכות בדין:
קנצי למיל וסיומא דהאי דינא נראה לפענ"ד כיון שהשוכר מוחזק בהחנות הנ"ל יכול להחזיק בטענת קים לי ואין להאשה הנ"ל שום תביעה עליו בזה ואפי' בלצאת ידי שמים א"צ בטענת קים לי כמ"ש הפ"ת בחו"מ ס"ס כ"ה הנ"ל בשם תשובת שבו"י ח"א בכללי קים לי סעיף ד' וכן העלה הכנה"ג אות י"ב עיי"ש ואף שהשוכר בעצמו אינו טוען הקים לי הלא מבואר שם בהפ"ת בשם ס' ברכי יוסף אות ח' דנהגי עתה שהדיינים טוענים קים לי אף שהוא אינו טוען עיי"ש אם לא שמרצונו הטוב רוצה להטיב לה להחזיר החנות לבנה או לעשות פשרה עמה תבוא עליו ברכה מן השמים כ"ז כתבתי להלכה אבל לא למעשה עד אשר יסכים לזה גדול אחד מגאוני זמנינו ואז אהיה גם אנכי ג"כ סניף לזה בכדי להוציא הדין לאמיתו. וזה מה שרצינו לבאר בעזר"ה:
סליק בעזר"ה חלק השו"ת ח"י סימנים