לדובר מישרים· רבי יהודה משה קרמר
סימן יז
(שייך לחו"מ סימן קנ"ט):
שאלה. שאל שאל לי אחד ממכירי ענין דק וזהו. למשל אם ראובן מבקש משמעון טובה היינו שרוצה ללות מלוי מאה רו"כ למשל ורוצה ששמעון יהיה ערב לו בעד סך הנ"ל כי לוי אינו רוצה ללות לראובן סך הנ"ל שאינו בטוח בעיניו וחקר בזה שלפי דעת חז"ל אסור לאדם מלהיות ערב לחבירו כאמרם ז"ל ביבמות (דף ק"ט ע"א) לעולם ירחיק אדם מן הערבות וכו' ולכאורה הסברא נותנת בהיפך מזה כי מפני מה מבקש ראובן משמעון שיהיה ערב בעדו הוא מפני שראובן אינו בטוח בעיני לוי כמו שמעון שהוא בטוח בעיני לוי הן מחמת שהוא אמיד ביותר או מחמת טעם אחר א"כ הסברא נותנת ששמעון מותר ומחויב בזה להיות ערב בעד ראובן מטעם גמ"ח שהוא מן הדברים שאין להם שיעור ומה לי ששמעון גומל עמו חסד בממונו בעצם או בדיבור שלו שהוא כמו ממון אצל אחרים וא"כ בזה עושה עמו טובה גדולה שמוצא מחמת זה מלוים שרוצים ללות ליה ובלא זה לא היה מוצא אף אחד שרוצה ללות לראובן מחמת שהוא עני או מטעם אחר וא"כ מחויב מצד הדין להיות ערב לו במו שמחויב מצד הדין ללות לעני בשעת דחקו הכי נאמר שמחמת שאין לו לשמעון מעות בעין ורוצה לעשות טובה לראובן בדיבור שלו שהוא כמו ממון אצל אחרים יהא נמנע מלעשות מצוה גדולה כמו גמ"ח מחמת שצריך להתרחק מערבות הלא דבר הוא:
הנה תאבתי לפקודיך בצדקתך חייני:
תשובה. הענין הנ"ל הוא ענין דק וראוי לחכם כמותו ולמי שאמרם. וליישב זה צריכינן לעיינין בהקדם במה שאסור לאדם מלהיות ערב אם הוא מצד הדין או אם הוא רק מצד מידות חסידות ונפ"מ הוא כך אם הוא מצד הדין אסור לכל העולם בלי שום חולק וחילוק אבל אם הוא אינו אלא מצד מידות חסידות דבר זה אינו מתפשט לכל העולם אלא לאנשים ההולכים בפרישות ולת"ח אבל לשאר עמא דבר הרשות ניתן להם וכמו שנבאר אי"ה:
ונראה להכריע שמה שאסור מלהיות ערב ומלקבל פקדונות אינו מצד הדין אלא מצד מידות חסידות כי זה לשון המימרא שם תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ויתרחק משלשה דברים ידבק בשלשה דברים בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים ויתרחק משלשה דברים מן המיאון ומן הפקדונות ומן הערבות וכו' עכ"ל הגמרא וע"כ צריך לומר דכל המימרא הוא מצד מידות חסידות דהנה חדא מן ההרחקות הוא מיאון ור"ל דיתרחק מלהיות עד או דיין לאשה שרוצה למאן בבעלה ואי אמרת שהוא מצד הדין א"כ האיך ימצא איש אחד שירצה להכניס את ראשו באיסור חמור כזה מלהיות עד בדבר ולהתיר א"א לעלמא בדבר שאסרו חז"ל מלהיות דיין או עד בדבר ובענין זה וקרוב הדבר להיות העדות דמיאון פסול כיון שהוא חשוד לאותו דבר עצמו (עיין בחו"מ סי' ל"ד) כיון דהעדות צריך להיות כדי שידעו שהאשה זו מיאנה בבעלה ולכתחילה צריך להיות ג' לזו ובדיעבד סגי בב' או אפי' באחד כמבואר בכ"ז באה"ע סי' קנ"ה ס"ד א"כ צריכים בודאי להיות כשרים וא"כ האיך ימצא ע"ז איש אחד אפי' שישים א"ע רשע לפני המקום מחמת לזכות את חבירו ואין אומרים לי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דאין אדם חוטא ולא לו:
ומה שמקשה הגמרא שם ומי שרי והוצרך לשנות מיאון דמצוה שאני שלכאורה מלשון זה משמע שמקשה בפשיטות ומי שרי ור"ל דצריך להיות אסור מצד הדין דאם הוא אינו אלא מצד מידות חסידות לא שייך להקשות לכאורה כ"כ בפשיטות ומי שרי מ"מ אין מזה קושיא לסברתינו ואדרבא נתחזקו דברינו דאי אמרינן דהוא מצד הדין א"כ קשה על התירוץ שתירצו מצוה שאני איסורו היכן הלך וראיה לזה שהרי גבי מעשה דר' אליעזר בברכות (דף מ"ז ע"ב) ששיחרר עבדו כדי להשלים לעשרה ופריך שם הגמרא האיך עביד הכי הא עבר על מצות עשה דלעולם בהם תעבודו ושני מצוה שאני ופריך הגמרא ע"ז הא מצוה הבאה בעביר' הוא ונשאר הגמר' שם בקושיא עד שהוצרך לשנות ע"ז מצוה דרבים שאני ומזה נראה בעליל דאם לאו משום מצוה דרבים אסור לעשות מצוה אם יש בה איסור ומלא מזה בכל הש"ס:
אלא ע"כ באמת שכל המימרא שם הוא מצד מידות חסידות דוקא ומ"מ קשיא לי' להגמרא בטוב טעם ודעת (ר"ל דביבמות (דף ק"ט ע"א הנ"ל) אמר שם ר"א גבי שני אתים נשואין לשתי אחיות אחת גדולה ואחת קטנה ומת בעלה של גדולה ונפלה לפני בעל הקטנה וזיקתה של גדולה אוסרת הקטנה עליו וכיצד יעשו ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ור"ל ותיעקר נישואיה ויהא מייבם את הגדולה ופריך ע"ז הגמ' ומי שרי והאמר בר קפרא לעולם ידבק אדם וכו' וע"ז מתרץ הגמרא מיאון דמצוה שאני) והכי קא קשיא לי' להגמרא (עיין בירושלמי פרי"ד ה' א' שכתב וב"ד יושבין במיאונן (בתמיה) תפתר דהוויין עסוקין במלה חורין ואתא עובדין קומהון ע"כ ועיין מ"ש בקרבה"ע שם) ומי שרי ר"ל דבמתניתין אמרינן מלמדין אותה שתמאן בו ור"ל ב"ד מלמדין אותה ע"ז קשיא להגמרא ומי שרי ר"ל לב"ד שהם צריכין להתנהג בודאי במידות חסידות על צד היותר טוב וכיון שאסור מצד מידות חסידות להיות עד באשה שרוצה למאן בבעלה וכדהוכחתי לעיל כש"כ וכש"כ שאסור מצד מידות חסידות ללמוד שתמאן וע"ז תירץ הגמ' היטיב מיאון דמצוה שאני ור"ל להכי מותר להיות דיין בזה וללמוד שתמאן שכיון שהאיסור הוא רק אינו אלא מצד מידות חסידות להכי אתא המצוה בזה ושוה היא בענין הנ"ל כמו מידות חסידות הנ"ל ואם ירצו לא ישגיחו בזה על מידות חסידות הנ"ל (והגם דיתבאר בסמוך אי"ה דהיכא שיש לפניו מידות חסידות דוחה אפי' מצוה וצריך לעזוב את המצוה מפני של מידות חסידות מ"מ רמז הנ"ל מונח ג"כ בלשון הגמרא והכי פירושא של הגמרא הנ"ל ומי שרי ר"ל כיון שאסרו חז"ל מצד מידות חסידות מלהיות דיין בדבר זה האיך כתב רבינו דבר זה במשנה דילמוד הב"ד למאן דהמקשן לא סלקא אדעתי' דיש מצוה בדין זה וכיון לפי סברא וסברת המקשן דמצוה אין לה שיעמוד נגד הדין במידות חסידות הנ"ל מקשי שפיר דהיאך רבינו הקדוש סידר זה הדין במשנה שאם דיבר רבינו הקדוש דין של המשנה לשאר עמא דבר הי' ניחא מה שסידר זה הדין דמיאון במשנה דהגם דיש איסור ואינו נכון לעשות זה מצד מידות חסידות מ"מ לא הוי מנע רבינו הקדוש לסדר זה במשנה אי הוה מיירי משאר עמא דבר כי להם לא ניתן להתנהג אלא עפ"י דין ולא לעשות לפנים משורת הדין אבל כאן כיון דרבינו הקדוש מדבר מתלמידי חכמים שילמדו להאשה שתמאן בבעלה קא קשיא לי' להמקשן היטיב דהיאך יתרמו ב"ד כזה שירצו לעבור ע"ז כיון דמצוה אין לה (לפי סברת המקשן) ומידות חסידות יש לה שצריך להתרחק מזה וא"כ למה סידר רבינו הקדוש משנה שאינה צריכה ושאינו לפי הדין לת"ח ולהכי משני הגמרא היטיב מצוה דמיאון שאני ור"ל כיון שיש מצוה (ולא כמו שסבר המקשן) במיאון זה תו לא קשה על רבינו הקדוש למה סידר זה הדין במשנה דצריך וצריך להורות הדין אפי' לת"ח דבהא כיון שיש מצוה מותר אפי' ת"ח להורות וללמד את הקטנה למאן אבל מי ומי יהי' הב"ד בזה הענין בזה תלוי בברירת כל ת"ח ות"ח ברצונו הטוב אם אפשר ורוצה יהי' מן הב"ד דמלמדין ויש לו על מה לסמוך על המצוה דכאן דמלמדין את הקטנה ואם ירצה ואפשר (דהיינו שאינו מושכר לרבים להיות להם לדיין) ישתמט מזה ויש לו ג"כ על מי לסמוך היינו המידות חסידות שצריך להתרחק מן המיאון ולא שיהי' מוכרח להיות דיין בזה מצד מצוה כמו שאבאר אי"ה בסמוך בענין חליצה:
אבל אין הכוונה בתירוץ הש"ס מיאון דמצוה שאני ור"ל ונדחה המידות חסידות באופן זה ומוכרח להיות דיין בזה זה א"א לומר כן כדהוכחתי לקמן בדיני דהרשאה דהגם שיש מצוה לפעמים לבא בהרשאה מ"מ אסרו מצד מידות חסידות לבא בהרשא' מכל וכל ולא השגיחו כלל על מצוה אלא ע"כ הפי' בגמרא כמ"ש הגם דמצוה גדולה ממידות חסידות היינו היכא דאינו יוצא מזה קילקול אבל במקום דחיישינן לקילקול כמו הכא אצל מיאון וכדאמרינן בגמרא דילמא גדלה ומתחרטא בה בודאי מידות חסידות הוא להתרחק מזה:
ולכוונה זו נלפע"ד שכיון רש"י ז"ל בלשונו הטהור שכתב על ומי שרי. ומי שרי ללמוד קטנה שתמאן עכ"ל שבתיבת ללמוד כיוון למ"ש שקושית הגמרא הוא רק על הב"ד שצריכין ללמוד להקטנה הנ"ל שתמאן הלא הם צריכין לילך בודאי בדרכי החסידות וכנ"ל):
ולפענ"ד נראה עוד לומר שגם הרמב"ם ז"ל סובר כן שהמימרא הנ"ל הוא רק מצד מידות חסידות ולא מצד הדין ומוכרחין אנו לומר כן והראיה מסידור מקור הדין הנ"ל אצל הדינים שהוא מצד מידות חסידות השייכים רק לת"ת דהרמב"ם ז"ל כתב הדין הנ"ל בפ' ה' מה' דיעות הי"ג (והגאון בעל עין משפט מחמת חורפיה שכח לציין המימרא הנ"ל איה מקום תחנותה בהרמב"ם ז"ל עד שהרבה נצטערתי ע"ז שהאיך אפשר להרמב"ם ז"ל לשמוט הדין המפורש בגמרא בלי שום חולק וגם עיינתי בספר עומר השכחה להגאון הגדול ר' ישעי' ברלין אשר צלל במים אדירים עמקי ים התלמוד בחריפות ובקיאות עד כל רז לא נעלם ממנו (לשון מהרל"ח בטור או"ח סי' תרצ"ה) לא מצאתי מזה מאומה ואזרתי חלצי וחפשתי חופש מחופש עד שמצאתי כ"ז בהלכה הנ"ל ואמרתי על הגאונים הנ"ל שטוב אמר הכתוב שגיאות מי יבין שהוא כולל הכל בכלל) ושם בכל הפרק לא איירי אלא ממידות חסידות ודרכן של ח"ח האיך יש להם לנהוג עפ"י דרכי החסידות:
וע"ז מורה לשונו הטהור מריש הפרק כי זה לשונו שם כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדיעותיו והוא מובדל מהם משאר העם כך צריך שיהא ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיות צרכיו בדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנתו ויהיה כל המעשים האילו נאים ומתוקנים ביותר כיצד ת"ח לא יהי' גרגרן וכו' וכו' והולך ומונה כל מידותיו ומעשיו של הת"ח מריש הפרק ועד סופו ובה' י"ג כתב המידה הנ"ל של הערבות וז"ל שם משאו ומתנו של ת"ח באמת ובאמונה אומר על לאו לאו ועל הן הן מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהם ולא ידקדק עליהם ונותן דמי המקח לאלתר ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה וכו' (ומה שיש לדקדק בלשון של הרמב"ם אלו נבאר בסמוך אי"ה):
ומעתה מלשונו הטהור ומסידור הדין הנ"ל אצל כל הענינים השייכים לתכסיסי תלמידי חכמים נראה בעליל שהרמב"ם ז"ל סובר ג"כ כהנ"ל שבר קפרא הנ"ל לא רמז במדותיו הטהורים לכל העולם ולכל עמא דבר אלא לתלמידי חכמים (וגם להנוהגים במידות ת"ח) הנאותים להם לילך במידות הנ"ל וברוך שבחר בהם ובמשנתם אבל לא היתה ולא עלה על כוונ' בר קפרא לעולם שיאמר המימרא שלו מצד עצם הדין ולכל עמא דבר שא"כ לא הי' לי' להרמב"ם לכתוב הדין הנ"ל בה' דיעות אלא בהלכו' השייכים להם היינו בה' מלוה ולוה (מקום הדין דערבות) ובה' שאלה (מקום הדין דפיקדון) אלא מוכח בודאי שדעת הרמב"ם כמ"ש כנ"ל:
ומעתה דזכינו לדין דהדין דצריך להתרחק מערבות ופקדונות הוא מצד מידות חסידות נבוא לבאר הדין דגמילות חסדים בכל פרטיו ונאמר הנה הדין דגמ"ח הגם שהוא מהדברים שאין להם שיעור כמבואר בריש פאה היינו דוקא בגמ"ח דגופיה אבל בגמ"ח דממונו יש שיעור כמבואר בירושלמי ומובא ב"ש שם ובתוספות חגיגה (דף ז' ע"א) תוד"ה גמ"ח וזה לשון הירושלמי הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש לי' שיעור ע"כ וכדאמרינן נמי בפרק נערה בכתובות (דף נ' ע"א) באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש והובא זה ברמב"ם בפ"ו הי"א מה' מתנות עניים ופ"ח הי"ג מה' ערכין ובטור ש"ע יו"ד סי' רמ"ט ס"א ובהג"ה שם להלכה שכל ימי חייו לא יתן צדקה (ור"ל גמ"ח דממונו) יותר מחומש שלא יצטרך לבריות ע"כ:
כל זה הוא מעצם הדין ומעתה נחזי אנן דהא ערבות דשקלינן וטרינן בה לא נמצא שיהא מחויב מצד הדין לערוב ערב עליו נראה דבאמת מצד הדין לא משכחת לה בכל גוונא (עיין במה שהעתקתי בחיבורי על ד' חלקי השו"ע בחו"מ סי' צ"ו מספר אהבת חסד מזה) אם לא מצד מידות חסידו' דממה נפשך ראובן המבקש משמעון שיעזור לי' וליתן ערבות בעדו במאי קא מיירי אי ראובן איש עני או איש עשיר אם הוא איש עני א"כ נחזי אנן בשמעון אי לא פיזר עוד החמישית הריוח בשעה שמבקש ממנו שיעזור לו למה לי' להיות ערב בעדו הלא הוא מחויב מן הדין ליתן לו צדקה וא"כ יתן לו מעות בעין ואי מיירי ששמעון פיזר כבר החומש שצריך ליתן א"כ בודאי אינו מחויב שמעון ליתן עוד מצד הדין דצדקה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שלו (נרמוז בש"ע יו"ד סי' ר"נ ס"א) וז"ל שם די מחסורו אשר יחסר לו פירוש למלאות חסרונם כשיהי' מה שחסר להם או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו או כפי חמישתו אבל אם יצטרך לחת להם יותר מן החומש יתן חמישית בלבד ויסתלק מלתת עוד ולא עון עליו בהמנעו להשלים כל מה שצריך להם לפי שצרכם יותר מן החומש וכו' (ועיין ברמב"ם פ"ז מה' מתנות עניים) מבואר מלשון זה דיותר מחומש אינו מחויב ליתן מצד הדין אם לא שרוצה ליתן כדי לעשות לפנים משורת הדין ולילך בדרך טובים במידות חסידות (ואפי' במידות חסידות גופיה לפי דעת הרמ"א ז"ל בהג"ה שם שציינתי לעיל נראה דאסור כל ימי חייו) על זה האופן יוכל ליתן עוד יותר וכנראה כל זה מלשון של הנשר הגדול הרמב"ם שם וז"ל אך שיעזור אותו בממונו יש לו שיעור והוא חמישית ממונו ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו לבד אם עשה כן במידות חסידות וכו':
מכל זה נראה בעליל דאם ראובן איש עני שאין לו לשמעון ליתן ערבות מצד הדין מטעם הממה נפשך הנ"ל דאם לא פיזר עוד החומש מחויב ליתן מטעם צדקה ואי פיזר החומש שלו כבר אין מחויב כלל ליתן עוד וכנ"ל ואי מיירי דראובן המבקש ממנו הוא איש אמיד אלא שצריך עכשיו למעות ולוי המבקש ללות לראובן אינו מאמין לראובן על בטוחות שלו מטעמא דאית לי' בגוויה ורוצה ששמעון יהי' ערב לי' בעד המעות שרוצה ראובן להלות ממנו אפי' ע"ז האופן א"א למצוא שיהי' זה מצד הדין דאי יש לו לשמעון מעות בעין למה צריך לדחות אותו אצל לוי כיון שהוא נאמן אצלו ובודאי אילו הי' לשמעון מעות בעין בודאי הי' לוה לי' חיכומ"י ולא ימתין לעזוב המצוה לאחר כי כל ישראל יודע זה כי מצוה בו יותר מבשלוחו ואינו רוצה שאחרים יעשו המצוה בעצם והוא לא יהי' בהמצוה אלא לסניף בעלמא כמו ערבות הנ"ל וא"כ בודאי מיירי שאין לשמעון לעת עתה מעות בעין וע"ז האופן בודאי אין שמעון מחויב ללות מעות מאיש אחר ולהלות לראובן כי למה לי' להיות עבד לוה לאיש מלוה בכדי וכיון שכן מטעם הזה ג"כ אינו מחויב מצד הדין להיות ערב בעדו כי הערב משעובד כמו הלוה ונעשה ג"כ עבד לוה לאיש מלוה אם לא שרוצה זה לעשות מצד מידות חסידות ואינו משגיח כלל על מה שיעשה את עצמו לעבד לוה לאיש מלוה בודאי מחויב לעשות מצד מידות חסידות אבל שיהא צריך לעשות זה מצד הדין בודאי אי אפשר לומר כן לחייבו מצד הדין לעשות כזאת להיות עבד לוה לאיש מלוה:
ובזה יעלה בעזר"ה הצ"ע מהחכם הנ"ל נכון יתרצו כמין חומר דהנה הגמ"ח שרוצה שמעון לעשות עם ראובן ולהיות ערב בעדו אצל לוי הוא נקרא גמ"ח (בממונו) של מידות חסידות ולפנים משורת הדין (דמצד הדין אינו מחויב בזה וכנ"ל):
ומהשתא ניחא מה שאסרו חז"ל לת"ח מלהיות ערב או נפקד (וכמ"ש לעיל שבר קפרא לא דיבר משאר אנשים אלא לת"ח וכנ"ל) הגם דלכה"פ מצד מידות חסידות צריך להיות ערב וכנ"ל וא"כ כיון דבשאר אדם מותר ומצוה עושה ג"כ בכך כש"כ שצריך לכאורה הת"ת לילך בדרך הזה לעשות לפנים משורת הדין היינו היכא שהמידות חסידות הנ"ל לא הי' מזיק למידות חסידות אחרינא אבל בענין שמזיק לי' ולתורתו במה שילך במידות חסידות הנ"ל (כמו באופן שיתבאר כאן בסמוך) חששו חז"ל לכבודו של ת"ח וכדי שלא יאמרו הבריות עליו ח"ו כמה מכוערין מעשיו של פלוני ת"ת שאינו נוהג בתכסיסי שאר ת"ח מערבות הנ"ל וכמ"כ מהפקדונות נכון ומזומן הדבר שיאמרו עליו הבריות שמץ דופי וכמו שאבאר לכן צוו חז"ל שטוב לעזוב המידות חסידות בזה ולהניח המידות חסידות הנ"ל ליתר העם (שלהם לא יזיק כלל מה שיאמרו עליהם הבריות לא להם לעצם ולא לאחרינא) מלעשות בעצמו ולגרע כבודו בזה:
ולהכי אסרוהו חז"ל הערבות ופקדונות לת"ח ונתנו טעם בזה מן הפקדונות בבר מתא דבייתה כי בייתה דמי מן הערבות בערבי של ציון ור"ל דשני דברים אפשר לצמוח מזה א) דאפשר דממונו יוליך לאיבוד מזה ב) דיצטרך לילך בדיני ודיינא וב' דברים הנ"ל אינן לא הוד ולא הדר לת"ת א) שמא יצטרך לילך לב"ד ולדיינא דבר זה הוא גנאי גדול לת"ת וזהו ק"ו משאר אנשים שיש זילותא דבי דינא כש"כ לת"ח ריש לחוש בי' יותר לזילותא כמבואר בטור ש"ע חו"מ סי' קכ"ד בענין אי ממנין לנתבע אנטלר (פי' שליח ומורשה) אי לא כתב הרמב"ן שם דת"ח שחורתו אומנתו וזילא בי' מילתא למיזל לבי דינא ולערער בהדי ע"ה שרשאין ב"ד לשגר לו הדברים ע"י שלוחי ב"ד דכבוד תורה עדיף וחז"ל התירו לת"ח שלא צריך לילך לב"ד אם יודע עדות ממון לחבירו (ועיין במסכת שבועות דף ל' ע"ב בטוש"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף ח' ובב"י שם) והוא ג"כ משום דחיישינן דיהא לת"ח זילותא דבי דינא (ועיין בב"ח דת"ח מותר להעיד מפי כתבם הגם דשאר עד אסור בזה דמפיהם כתיב מוכח מכל זה דחכמים חששו מאוד ומאוד לזילותא דת"ח שהנך רואה שהתירו כמה דברים מטעם זה) ב) דשמא יתחייבו לשלם למלוה ולבעל הפקדון זוזי בכדי גם זה אינו נכון לת"ח וצריך להזהר שלא תלך מעותיו לאיבוד כמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה שחזר על פכים קטנים כמאחז"ל (בסוטה דף יב ע"א וחולין דף צא ע"א) וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהם בגזל וצריך להתייקר מאוד פרוטה שלו שבא לידו בכשרות ולראות שלא ילך לאיבוד בכדי:
ולהכי לא אסרו חז"ל כאן לת"ח מלהיות ערב סתם והטעם שב' החששות הנ"ל שצריך הת"ת לחוש אין לחוש כאן בערב סתם מטעם שסתם ערבות חוזרים ללוה תחילה וכמה מדריגות יש קודם שיבא להשתלם מהערב וכמבואר בש"ע חו"מ סי' קכ"ט ס"ח ואם כן מהסתם ישלם הלוה גופא ולא יצטרך הח"ח הערב לזה לא לילך בדינא ודיינא ולא ליתן זוזי בכדי ולהכי כיון שאין בזה האופן שום חששא שיגרע כבודו של הת"ח מותר ומחויב מצד מידות חסידות ולעשות לפנים משורת הדין ולהיות ערב בעדו כמו שאר אנשים כנ"ל:
אבל בערב של ציון ר"ל דהוא ערב קבלן אסרו חז"ל לת"ח (והניחו המצוה לשאר אנשים) מפני שאינו ניצל לכה"פ מהאחד מהשני דברים שכתבנו כיון שהדין של ע"ק שמותר לפרוע ממנו תחילה וכמבואר בסי' הנ"ל סט"ו א"כ ממה נפשך אם ירצה הת"ת לשלם איבד מעותיו בכדי ואם לא ירצה לשלם מוכרח לילך עם המלוה בדינא ודיינא וזה זילותא לת"ח להכי אסרו חז"ל (ומ"ש בלשון הרמב"ם בפ"ה הי"ג מה' דיעות ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן נלפענ"ד שטעות הדפוס נפל בסיפרי רבינו וצ"ל ולא נפקד דמוכרחין אנו לומר כן משני טעמים טעם הא' האיך יכתוב דין הש"ס דהש"ס אסרו דוקא בערב של ציון ולא בערב סתם טעם הב' דא"כ מפני מה השמיט הרמב"ם הדין דיתרחק מן הפקדונות אלא ודאי כמ"ש שטעות הדפוס הוא) וכמו"כ גבי פיקדון לא אסרו אלא היכא דאפשר דיוצא מזה זילותא לת"ח באחד משני דברים הנ"ל ואמרו בבר מתא דבייתא כי בייתא דמי וכפירש"י שרגיל אצלו ויטול את שלו ויחזור ויתבענו ור"ל דגם כאן א"א להנצל מאחד מהשני דברים שכתבתי דהאיך יעשה אם ישלם איבוד מעותיו בכדי ואם לא ישלם אזי צריך לילך עמו בדינא ודיינא וכמה בנ"א יאמרו עליו אפשר האמת עם המפקיד וצריך להיות נקי מה' ומישראל אבל אם בעל הפקדון אינו בעירו בודאי צריך לעשות עמו טובה ולגמול חסד עם הבריות ולהיות ביתו פתות לרווחה להניח מעות או שאר חפצים של חבירו כיון שאין גררא וחששא דזילותא דת"ח בזה בודאי צריך הת"ח לילך בדרכי החסידות ולעשות לפנים משורת הדין יותר ויותר משאר אנשים וכנ"ל:
ואל תדמי בנפשך שהחידוש שחידשתי הוא מסברא ומדעתי דנפשאי והיינו באם שיש דבר מצוה של מידות חסידות לעשות ומצוה כזו לכאורה צריך הת"ח הנהוג בדרכי החסידות יותר לעשות ולרדוף אחריה משאר אנשים מ"מ לפעמים יש לת"ת להניח מלעשות אותה והיינו אם יש חשש אם יעשה המצוה יוצא לפעמים זילותא לת"ת באופן זה אינו צריך לעשות אותה ואדרבה מוזהר מחז"ל לעשות אותה אל תדמה בנפשך כן אלא שיש לי להביא ראיה ברורה ע"ז ונאמר כי הנה בדיני הרשאה על מאמר חז"ל במסכת שבועות (ד' לא ע"א) ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הבא בהרשאה יש לפעמים מצוה לבא בהרשא' כמ"ש והשיג הראב"ד על הרמב"ם בפ"ג ה"ה מה' שילוחים וזה לשון של הראב"ד שם א"א דוקא כשהוא עם בעל דינו בעיר אחת ומרשה לאחר לתבוע את חובו אבל אם הי' בעל דינו בעיר אחרת מציל ממון חבירו הוא עכ"ל וכתב הכ"מ ע"ז שם וז"ל שתוס' בשבועות כתבו חילוק אחר וכתב ע"ז הכ"מ ול"נ דתרווייהו איתנייהו דכלל דמילתא כל שהבעל דין אינו יכול להוציא מיד הלוה אי מפני אילמותו או מפני ריחוק המקום מצוה קעביד להציל עשוק מיד עושקו אבל וכו' והטור ביאר זה ביותר ביאור וכתב במד"א כשהנתבע והתובע במדינה אחת אבל אם התובע במדינה זו והנתבע במדינה אחרת הרי זה עושה מצוה שאין לך מציל ממון חבירו גדול מזה שאם אי אתה אומר כן כל אחד יטול ממון חבירו וילך למד"ה עכ"ל והובא דבר זה בסי' קכ"ג ס"ט בהג"ה:
וכן על מה שהעתיק רמ"א מהמרדכי דפרק מרובה דאין אדם יכול לעשות מורשה שלא בפניו דאין חבין לאדם שלא מדעתו וכתב ע"ז הסמ"ע שכן הוא דעת הריב"ק במרדכי ואף שהביא שם דעת ר"י דמקום שאין המרשה יכול לטרוח דמצוה קעביד ואין זה חובה מ"מ דעת הרמ"א להכריע כדעת הריב"ק וחולק עליו הש"ך שם והשיג ע"ז וכתב דגם הרמ"א לא איירי וכו' אבל במקום דמצוה קעביד ודאי דיוכל לעשות מרשה שלא בפניו וכ"כ הט"ז דלשם:
והשתא נחזי אנן כיון שלפעמים המצוה דהרשאה גדולה כל כך עד שלכמה פוסקים יוכל לעשותו אפי' שלא בפניו והוא מטעם דזכות הוא לי' וזכין לאדם שלא בפניו א"כ למה כתב הרמב"ם ז"ל בה' דיעות סתם שלא יבא בהרשא' הלא כיון דזכות הוא לי' בודאי צריך לזכות לת"ח יותר משאר עמא דבר ולכל הפחות שיהי' שוה בשוה וביותר קשה על הראב"ד שהוא למד את הרמב"ם בעיון גדול והשיג עליו בכל מה שאפשר למה בה' שילוחים הנ"ל השיג עליו ובה' דיעות שתק ליה כאילו מודה ליה שלא יבא בהרשא' כלל וכלל לא אלא הוא הדבר אשר דברנו דבהלכות שילוחים מיירי משאר בנ"א ולהכי השיג עליו הראב"ד למה סתם הרמב"ם דבריו הרי שלפעמים יש מצוה לבא בהרשאה ואין צריך להשגיח על אשר לא טוב עשה בעמיו שכיון ששם מיירי מעצם הדין הוי ליה להרמב"ם לחלק בכל החילוקים כנ"ל אבל בה' דיעות שתק ליה ומודה לדבריו כיון ששם מיירי רק ממידות חסידות שצריך הח"ח לציין א"ע נגד שאר עמא דבר באמת אסור בהרשאה אפי' במקום מצוה וגמ"ח כזה לא שייך גבייהו וכנ"ל כיון שיש לחוש שיוצא מזה מילתא דזילותא דיאמרו עליו אשר לא טוב עשה בעמיו (הגם שיודע בעצמו שעשה מצוה בזה) ולהכי צריך להיות נמנע אפי' במקום מצוה וכנ"ל ולהכי יפה ויפה עשה הראב"ד זה על מה ששתק ליה בה' דיעות כי בזה דעת הראב"ד בעצמו כדעת הרמב"ם ז"ל וכנ"ל וברור בעזר"ה:
והנה במה שכתבנו עד כה בתחילת דברינו שהמימרא של בר קפרא הוא רק מצד מידות חסידות ולא מצד עצם הדין והוכחנו שם שגם הרמב"ם ז"ל סובר כן יוצא לנו בזה דבר חדש להציל את הרמב"ם משני תמיהת הגאון בעל לחם משנה כי על מה שכתב הרמב"ם בפ"י מה' גירושין הט"ז וז"ל ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה ומקור לזה הוא המימרא דבר קפרא הנ"ל כמ"ש ה"ה דלשם שאמרינן בחליצ' כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשם אישות לשם דבר אחר כאלו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר ע"כ ור"ל דלהכי ידבוק יותר בחליצה מליבום:
וא"כ מוכת מזה (ממ"ש ויתקרב לחליצ') דדעת הרמב"ם לפסוק כא"ש הנ"ל דמצות חליצה קודם למצות יבום דבהחולץ ליבמתו (ד' לט ע"ב) יש פלוגתא דאב"ש ורבנן אי מצות חליצ' קודמת אי מצות יבום קודם דאמרינן שם בראשונ' שהיו מתכוונין לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חליצ' ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצ' קודמת למצות יבום (ואמרינן ע"ז) אמר רמי בר חמא אמר ר' יצחק חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצ' א"ל רב נחמן בר יצחק אכשיר דרא מעיקרא ס"ל כאבא שאול ולבסוף סברי לה כרבנן דתניא אב"ש אומר הכונס את יבמתו וכו' וחכמים אומרים יבמה יבא עלי' מ"מ ע"כ (ועיין בתוספתא כאן ד"ה אמר וברא"ש פ' הנ"ל סי' יז ובכתובות (ד' סד ע"א) תוד"ה ודאי ובהרא"ש שם סי' לו ובמרדכי פ' החולץ רמז ל"א באריכות ובטוש"ע אה"ע סי' קסה בזה) וכיון שיש פלוגתא בין אב"ש לרבנן פסק הרמב"ם בפ"א ה"א מה' יבום וחליצ' דהלכ' כרבנן כדעת הרי"ף ז"ל רבו דרבו דמצות יבום קודם למצות חליצ':
וקמתמה ע"ז הגאון לחם משנה וכתב בפ"י מה' גירושין ע"ז וז"ל שם והשתא (ר"ל כיון דהעתיק רבינו דיתקרב לחליצה ומוכח מזה דפסק כא"ש וכמ"ש התוס' הנ"ל בזה) דברי רבינו מתמיהין דפ' החולץ וכו' וא"כ לרבינו שפסק בריש ה' יבום וחליצה דמצות יבום קודמת האיך פסק בהא כבר קפרא דאתי כאב"ש והוה מזכי שטרי לבי תרי גם דין זה שאומר כאן איני יודע מה קשר יש לו כאן בה' יבום וחליצה ובדיני מיאון הי' לו להזכירו וזה אינו קושיא כ"כ אבל הקושיא הראשונה עצומה אצלי ולא ידעתי להולמה עכ"ל:
ובאמת קושיא עצומה היא וראוי לאומרה להגאון כמותו אבל לפי הקדמ' שהקדמנו והיינו שגם הרמב"ם אומר זה שבר קפרא אינו מדבר המימרא שלו להלכה פסוקה מעצם הדין אלא הוא רק לת"ח ההולכים במידות חסידות ולהם הזהיר בר קפרא ולא לכל עמא דבר וכנ"ל עולה הכל כהוגן וכמקרה הדין דבא בהרשאה דכתב הרמב"ם שני פעמים בשני מקומות אחד לעצם הדין ואחד למידות חסידות וכמו שנתבאר לעיל באריכות כן קרה ג"כ להדין דיתקרב לחליצה:
ובמה שדימה הגאון בעל לח"מ הנ"ל לחזק בקושיא השנייה את הקושיא הראשונ' על הרמב"ם ז"ל ולהקשות עליו קושיא על קושיא אומר אני שאדרבה שבקושיא השניי' הנ"ל יעלה ארוכה ומרפה גם להקושיא הראשונה והוא דבפ"א מה' יבום וחליצה לפי ששם מדבר בכל הדינים שהם מעצם הדין הניח מקום גם להדין הנ"ל שהוא ג"כ מעצם הדין ופסק לפי הכלל המסור בידינו דיחיד ורבים הלכה כרבים כרבנן דפליגי על אב"ש דהוא יחיד לגבייהו לכן פסק לענין עצם הדין דמצות יבום קודמת למצות חליצה אבל לענין מידות חסידות ולטכסיסי ת"ח כתב דיתקרב לחליצ' דהוא אחד מהששה דברים של בר קפרא:
וא"כ כמו שביארתי לעיל שכל המימרא מיירי ממידות חסידות כמו"כ הדין דיתקרב לחליצ' הוא ממידות חסידות דבתרא מחתא מחתינהו ומאן מפיש לומר דבחדא דימה בר קפרא למאמרו למידות חסידות וחדא דימה לעצם הדין אלא מן הסתם הכל ענין אחד ומיירי ממידות חסידות לכן כתב הרמב"ם דלענין מידות חסידות יתקרב לחליצה וכתב דין זה בפ"י מה"ג כי לענין מידות חסידות שם מקומה כי שם בהפרק מדבר מענין אי הדיינים מותרים לישא אשה שמיאנה בפניהם או שחלצה בפניהם או שאסרו אשה על בעלה ודומה לזה שהוא ג"כ מהדינים אי צריכים הדיינים לחוש ולהתרחק מהכיעור ומהדומה לו אי לא להכי כתב ג"כ הרמב"ם גם המידות חסידות דמיאון וחליצה שם בהלכות גירושין דהוא ג"כ מענינה:
והא דלא כתב הרמב"ם ז"ל המידות חסידות דמיאון וחליצ' הנ"ל בהל' דיעות היינו טעמא כי שם מדבר הרמב"ם מעניני ת"ת שאינם דיינים ובה' גירושין הנ"ל מיירי מהענינים הת"ת שהם דיינים ג"כ ולהכי מישך שייכא להדדי דהדין דמיאון וחליצ' הם שייכים ג"כ לדיינים (ומ"ש הרמב"ם שיתרחק אדם מעדות מיאון לשון זה עדות מיאון לאו לאפוקי דיינים דמה טעם איכא בגוויה דטעמא דגמרא דילמא גדלה ומחרטא שייך הן לעדים והן לדיינים וגם דבלא זה בדין מיאון דיינים ועדים חדא מילתא היא דלכתחיל' צריך שלשה ובדיעבד סגי בב' דהיינו עדים אלא דלשון זה כתב הרמב"ם ז"ל לאפוקי ממה שהביאו התוס' יבמות (ד' קט ע"א) תוד"ה ויתרחק מפורש שם בשם ר"ח בשם גאון דהפירוש דיתרחק מן המיאון הוא דאין לקדש יתומה עד שיביאו ראיה שהיא בוגרת כדי שיתרחק מן המיאון להכי כתב הרמב"ם בלשונו הטהור במתק לשונו דרך העברה מעדות מיאון לאפוקי מפי' של הגאון הנ"ל):
והגם דהאיך אפשר להיות דהדין יהי' דמצות יבום קודמת ומ"מ יתקרב לחליצ' אביא קצת ראי' ודוגמא דיש ויש על זה האופן רק מתחילה אבאר מ"ש דבר זה בקיצור והוא דר"ל בעצם הדין מצות יבום קודמת והיינו אם יבא לב"ד יבם ויבמה ואומרים אנחנו מוכנים ומזומנים לעשות כפי אשר יורנו התור' הקדוש' מחויבי' הב"ד להורות להם שמצות יבום קודמת למצות חליצ'. אבל על הב"ד גופא רמיא מצד מידות חסידות שאם ראו (בזמה"ז) שהיבם והיבמה מתעצמים דוקא ליבום ויש להם ב"ד ע"ז מוזהרים הת"ח (אם אפשר להם להשמט מזה הענין) שלא להכניס ראשם כדי שיבואו להם שיבי מכשורא (כי בזמה"ז קרוב הדבר שלא יהי' בהכשר כמ"ש המרדכי באריכות עיי"ש) אלא אם ראו ת"ח ודיינים שהסכימו היבם והיבמ' לחלוץ בזה מוזהרים הת"ח שיתקרב וירא' להיות דיין אם יבקשו ממנו (עיין במ"ש לעיל בשם הירושלמי) ולא שיעשו תחבולות וידבר עמהם שטוב להם שיחלצו שזה אינו נכון שמצות יבום קודמת אלא באם שראו שהיבם והיבמ' נתפשרו ביניהם (מטעמים שיש להם בלא שום ב"ד) שיחלצו. בזה האופן הוזהר לנו בר קפרא שטוב ונכון לת"ח להיות מן הדיינים ומידות חסידות הוא ומה שאמרינן בגמרא בחליצ' כא"ש אין כוונתם שהלכ' כא"ש אלא כך כוונת הגמרא. בחליצ' מוזהר ממידות חסידות שיתקרב כא"ש ר"ל מפני שא"ש פסק כן לעצם ההלכה שחליצ' קודמת הגם שאין הלכ' כך אלא כחכמים מ"מ נרא' ממה שאמר אבא שאול בלשונו שקרוב להיות הולד ממזר שנכון לת"ח להטות מזה אם אפשר הגם שאין הלכ' כמותו לעצם הדין אבל לענין חסידות בודאי נכון לעשות כא"ש והיינו כל ת"ח וח"ח בפני עצמו אבל להורות הדין אם באו לשאול ממנו ולעשות אותם לב"ד מחויבים בודאי להורות להם הדרך הישר מצד עצם הדין ולומר להם שהם מחויבים להתייבים ולא לחלוץ:
וראיה לכל מה שכתבתי עד כאן מצינו ראי' מגמרא דב"מ ד' לג ע"א דאמר נן במשנ' דאבידתו ואבידת אביו או רבו שלו קודמת ואמרינן ע"ז בגמרא מנא הני מילי אמר רב יהוד' אמר רב אמר קרא אפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם לשל כל אדם ומובא דין זה להלכ' ברמב"ם פי"ב ה"א מה' אביד' ובטוש"ע חו"מ סי' רס"ד ס"א ובטוש"ע יו"ד סי' רמ"ב סל"ה מ"מ אמרינן בגמרא ע"ז כל המקיים בעצמו כך (ופירש"י שאין אדם רוצה לפנים משורת הדין ועומד על דין תורה דשלו קודם) סוף בא לידי כך פירוש דסוף דיצטרך לבריות והרי הגם שהוא פסוק מפורש ודין מפורש מ"מ צריך להניח הדין הנ"ל ולכנוס לפנים משורת הדין כמו"כ כאן הגם דפסוק מפורש דיבמ' מ"מ כרבנן. מכל מקום צריך להתנהג לפנים משוה"ד ולהניח מזה אם אפשר:
היוצא לנו מכל דברינו אלה להלכה לענין שאילנא דשאילנא קדמיכן הוא כך (א) דלשאר עמא דבר אם שואל למשל ראובן משמעון להיות ערב לו אצל לוי ולשמעון אין לו מעות עכשיו שיוכל בעצמו ללות לו הגם דאינו מחויב מצד הדין להיות ערב לו כמ"ש וביארתי לעיל (וכן פסק הגאון בעל ספר אהבת חסד בפ"א סעיף ד' מחלק א') אבל מצד מידות חסידות צריך להיות ערב בעדו שילוה לו לוי המעות שנצטרך לראובן מצד עצם הדין דגמ"ח (ב) וכל זה רק לשאר עמא דבר אבל לת"ח אינו מחויב אף מצד מידות חסידות להיות ערב בעדו משום דלהם עומד כנגדם מידות חסידות אחרינא והוא המימרא של בר קפרא הנ"ל דיתרחק מן הערבות. דלי' הוזהר ב"ק ולא לאינש אחרינא שהולך בכל הענינים שלו שלא עפ"י תכסיסי של ת"ת וכנ"ל: